אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר בראשית

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר בראשית

פתיחה לכבוד התורה

פרשת בראשית

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור בס"ד נדרוש בזה במה שיורוני מן השמים מצינו שנזכר פה חמש פעמים אור וראיתי בזה להשר אברבנאל משם ר' אברהם הנשיא שכתב כי הוא רומז על השפע האלקי יתב"ש שמאותו השפע הם חמש מעלות א' המגיע אל השכלים הנבדלים נגדן אמר יהי אור ב' המגיע אל הגלגלים אמר ויהי אור, ג' המגיע אל הנביאים נאמר את האור כי טוב ד' המגיע אל החכמים האמיתיים המבדילים בין אמת ושקר נאמר ויבדל בין האור ה' המגיע אל הנפשות אחר המות בשכר ועונש נאמר ויקרא אלקים לאור יום וכו' ע"כ תורף דב"ק ושם האריך הרחיב בזה ורבינו בחיי כתב חלוקתם א' אור העולם ב' אור הגאולה ג' אור התשו' ד' אור התורה ה' אור בהמ"ק ע"ש והאדמו"ר הק' בעל חסד לאברהם (ראיתיו כרגע) כתב א' אור התבוננות גבורות ה' בבריאה ב' הנסים הנגלים ג' הוא ע"י קיום התורה ד' הוא ע"י ההשגחה שיש לישר' ה' ע"י הקבלה עש"ב ואני ברגליהם אעבורה דאפשר דהכתוב בא לרמוז על כל האורות הנגלים ומאירים על כדור ארצינו והנה בשבעה כוכבי לכת המאירים שבהם הוא רק חנכ"ל הרי ארבע מיני אור ואור החמישי הוא אירות השמנים והאלקעטר שהוא מהארץ (שהגם שכמה דיעות שגם כדור התבל מתגלגל הוא ומאיר לאחרים מ"מ כל כדור אין לו רק ה' שהכדור אינו מאיר לעצמו וע' בס' מחקרי ארץ ע"ש) ואת זה רמז בה' מיני אור וזה בכללות אך להרחיב הדבור בזה הנה כשנסתכל בזה הלא שורש כל האורות הם כולם רמוזים באור השכינה שהיא נוט' שמש כוכב ירח נוגה הכל לרמוז על אורות שלנו (ורב גדול אחד אמר לי תמורת הכל היא הבל כי כל האורות שלנו הם הבל ועשן ונומיתי לו) ויען כי השכינה מקננת באופן שהוא התבל אופן אחד בארץ כידוע וגם נובלות אורה שלמעלה היא גלגל חמה כמ"ש רז"ל לזה נרמזו כל האורות באור העקרי אשר ממנו הם מאירים. אור מלא אל"ף וי"ו רי"ש ס"ת גימט' שכינה ע"ה כי כולם חייליה וצבאיה (שהרי הם בי"ע שהם חיילי המלכות וצבאיה כמ"ש השמש בהקדמה) וזהו שבחה והגם כי אין זה דמיון חלילה לאור השכינה ומה דמות נערוך בזה עיניך לנוכח יביטו מ"ש העיקרים מ"ב כ"ט במ"ש הכתוב והיה אור ישראל לאש רוצה לומר כמו שהאור אי אפשר להכחיש מציאותו ואי אפשר לשער עדיפות האור למי שלא ראה מאורות ואף מי שראה ילאה להשיג ויכהו עיניו ושוב לא יראה אף מה שדרכו לראות כן השי"ת אי אפשר להכחיש מציאותו ואי אפשר לשער עדיפותו ומי שישיג יותר יתבלבל שכלו כמ"ש (חגיג' די"ד:) בן עזאי הציץ ונפגע וכו' ע"ש ובעוניי ארמוז עוד דהדמיון הוא בצד מה ולא בעצם יען שיש בזה דבר יקר ראיתיו בהראב"ד בפי' על ספר יצירה וז"ל בכל דבר אף שיסור ממקומו יהיה לו מציאות בעצמו ולא יתבטל תכף כגון שתחתוך אילן מ״מ ישאר אילן וכן כל דבר אבל האור אם תסתום החלון פתאום יתבטל כל האור שהיה בבית והיה לאפס ע"ש, א"כ הכי נמי הדמיון הוא אם יפסק ח"ו מעלינו אור השכינה אזי ספו תמו כל האורות והיה לאפס וזהו הרמז באור השכינ' הוא לדמיון זה ועל זה בא רמז האורות בנוט' שכינה שהיא מכוסה ובמילוי אור אל"ף וי"ו רי"ש שעולה מספר שכינה ע"ה משום שהיא ג"כ מכוסה (לאה עלמא דאתכסייא ש' דרושי הצלם) וזה אור קמא ויה"י או"ר הוא גימט' רחל שהיא נגלית ולכללות עסמ"ב דשכינה שהם רל"ב נרמז יהי או"ר גימט' רל"ב כידוע ולזה נזכר חמש פעמים אור לרמוז לה' פרצופים שבה כתר ועסמ"ב וה' דשכינה הסוף הוא בסוד רגליה יורדות באופן שהיא עולם העשיה ששם נרמז אורות שלנו שהם הבל ועשן הרומזים לקליפ' החופפים שאולי מפני זה נקראת תלפיות כי ת"ל הוא הקליפ' כידוע בפסוק תל עולם פלנית ופיות היא המלכות בגימט' שכל פיות בי"ע רק אליה פונים והיע"ב:

עוד נרחיב בזה בס"ד דידוע כשהשכינה בבי"ע נאמר בה רגליה יורדות מות וכשהיא באצילות אזי נכסית ומסתתרת וידוע דהשכינה נקראת שושנה וחבצלת ככתוב חבצלת השרון שושנת העמקים וראיתי להגר"א הק' שכתב דהמלכות כשהיא נהפכה לירקון נקראת חבצלת וכשהיא בעמק לחה ומלאה נקראת שושנה ע"כ ודב"ק המשובצים זהב טהור באו בקצרה ומשמע לי בכוונתו כי כשהמלכות בעולם האצי' נסתרת מן הקליפ' דשם כתיב לא יגורך רע ואזי נקראת שושנה כי היא מכוסה מהם ולזה היא לחה ומלאה והרמז שושנה גימט' אסת"ר נסתרת אבל כשיורדת לבי"ע ונגלית יונקים ממנה הקליפ' אזי נקראת חבצלת יבשה ומדויק הדבר כי תראה הפרש בין מספר שושנה לחבצלת מספר קנ"א שהוא נגד יניקת סמא"ל שאינו עולה בחשבון ונחסר מן שושנה ונקראת חבצל"ת אותיות בצלחת שהם נקראים חת (שעה"פ פ' חיי שרה) ועד נאמן לדברינו אלה תלי"ת מצאתי במדרש שה"ש אמר ר' יודן כשהיא קטנה קורא אותה חבצלת הגדיל' קורא אותה שושנה ע"כ וידוע דכשהיא קטנה היא בסוד המיעוט בבי"ע ומכוון הענין בס"ד והיעב"א:

מעתה נחזור לדברינו דשכינה רומזת לחמשה מיני אורות שהם רמוזים בשמה כנ"ל עוד תמצא כי ס"ת חמשה אורות הנ"ל שמ"ש ירח כוכב נוגה הבל הם עולים גימט' מש"ה והענין מקביל עפ"י מ"ש בילקר משם הציוני כי משה נולד בדמות אור שבעת הימים וכשנולד נתמלא הבית אורה ע"ש (עי' מ"ש בסה"ק חלק יעקב דבר נחמד בזה ע"ש) וא"כ הוא כולל האורות כולם ולהיות כי לנבואה יש קצב ומדה כמו שדרשו בפסוק העושה לרוח משקל וכן בתורה לכל אחד יש לו מדה כמ"ש במד"ר פ' תזריע (פט"ו אות ה') ע"ש לזה הודיע פה כי מרע"ה זכה למדריג' היותר עליונ' משום אור השכינה שהופיע עליו מעת לידתו כדרשתם (ילקר שם) ותרא אותו כי טוב הוא ראת עמו שכינה ועוד יש קשר לזה ויומתק ויערב כמ"ש (בחולין קל"ט:) בשג"ם זה משה וכבר כתבתי במק"א דאחרי דכתבו דמשה הוא דומה לאור שבעת הימים א"כ מוכרחים אנחנו שנאמר כמ"ש רז"ל (ב"ב דע"ה.) פני משה כפני חמה הוא נמי אור שבעת הימים חמה הקדומה ויובן לפי מ"ש בתרגום יוב"ע בפ' (ישעי' ל' כ"ו) והיה אור הנבנ' כאור החמ' ואור החמה יהיה שבעתיים כי לעתיד לבוא תהיה חמה מאירה שמ"ג פעם משל עתה ע"ש וכן הוא בפסחים דס"ח. וברש"י מבואר ע"ש וכתבתי שם דאין זה חדוש בבריאה דאור ש בעת הימים שנגנז היה כן ולעת"ל יתגלה אור הגנוז הזה ויצא להם זה מדכתיב שבעתיים דאילו כתב שבועיים הייתי אומר מ"ט, ז' פעמים ז' וכתיב שבעתיים פי' ז' פעמים מ"ט הם שמ"ג ור"ל באותו אור שנגנז עתה יתגלה (זיל בתר טעמא גנזו שלא ישתמשו בו הרשעים אבל לעתיד כתיב ועמך כולם צדיקים) ובכן זהו אומרם בשגם זה משה להודיעך כי מה שראית כתוב פני משה כפני חמה הוא פי' שמ"ג פעמים וממילא שהוא מקושר עם דרשתם משה נולד כמו אור שבעת הימים והיא היא ומכוונים הדברים יחס אחד להם בא זה ולימד טל זה והטעם לזה משום אור השכינ' דממנ כל האורות היתה דבוקה בו (עי' זוה"ק בראשית שג"ם אחיד לעילא ולתתא ועל דא משה לא מית ע"ש) והיא הסבה דידע כל סתרי המציאות ונפלאות סתרי הטבע וכמ"ש במו"ן ח"א פכ"ד בפסוק בכל ביתי נאמן הוא ע"ש, משום שה' עמו וכמו אור העין שאם אין אור חיצוני לא תראה כלום דכוותה באור השכל כשיופיע אורו יתברך עלינו אזי נראה אור בהיר כל חד כשיעורו וכמש"ה באורך אזי נראה אור ומרע"ה שמקור כל האורות בבריאה ואור האמיתי היה עמו תמיד לזה ידע מה בחשוכא מטעם ונהורא עמיה שרי ומה נעים רמז המפרשים שרמזו א"ת האור גימט' מש"ה רבינו ע"ש והיט"ב:

ובזה יתישב מה שיש להעיר דמצינו בתחי' נבואת מרע"ה וירא מלאך ה' בלבת אש שהקדימה שכינה לפניו (לב"ת א"ש גימט' תשל"ג נגד השכינה בגדלותה שהיא נגד יעק"ב וישראל כמ"ש במק"א והוא פלא) וקשה דהרי קי"ל דוקא עשרה קדמא שכינתא ואתיא אבל אף שלשה עד דיתבי (ברכות ד"ו) אך במרע"ה ניחא משום דהוא היה כלול מיו"ד קדושות ישראל ורמו בשמו מלא מ"ם שי"ן ה"א גימט' יו"ד פעמים אד"ם ע"ה. ומצאתי מפורש כדברי במג"ע אופן קי"ד ע"ש וע' בכוזרי מנ"א דנ"א מאדם עד משה היו לב האדם ע"ש וכשנבוא לחשבון מי הם שהיו לב האדם בתחי' תחשוב אדם ושת כי קין והבל ספו תמו ומשת נשאר רק נח והשאר לא נשאר מהם ומנח רק אברהם והשאר היו כמוץ יסוער מגורן ויצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה הוא העשירי קדש קדשים כלול מכולם וכן היה ארכו יו"ד אמות בערך שכתבו רז״ל לא ירדה שכינה למטה מיו"ד (סוכה ד"ה.) ותמיד הוא מרכבה אליה (הגם שכונת רז"ל הוא יו"ד טפחים הדברים באו ברמז היחס והחשבון כמובן) וע' בתקונים דכ"ו רע"ב ובמפרשים כי מא' עד יו"ד גימט' שכינה במספר הקדמי כזה א' פעם א' ב' פעם ב' עד יו"ד פעם יו"ד הכל גימט' שכינה וזה לא ירדה שכינה למטה מיו"ד כי עד יו"ד בכלל אזי עולה שכינה ובכן אחרי שהוא כלול מיו"ד זכה שקדמה שכינה אליו קודם בואו כמ"ש רז"ל עשרה קדמה שכינה ואתיא ואגב ריהטאי העירותי עם דרשת חז"ל בברכות ד"ו כשבא הקב"ה לבהכ"נ ולא מצא יו"ד כועס דכתיב מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונ' ע"כ ודיוקם נראה לומר בדרך פשוט מדכתיב ואין עונה משמע שהוא יו"ד שעליה היא ביו"ד וגם בהרמת קול וכמ"ש ברש"י סוטה דל"ה ע"ש, והגם דרישא דקרא כתיב איש משמע אחד מ"מ מצינו דגם על רבים נקרא ג"כ בשם איש הרי מצינו בכתוב ויאמרו איש אל רעהו ודרשו ז"ל מצרים לכוש וכו' ואפקיה בלשון איש לומר שיהיו כולם בלב אחד דאזי שכינה שורה ודרשו המפ' אי"ש נוט' אין עשרה שם הנה מצינו שגם בעשרה צריך שהם יקדימו וזה היפך הנ"ל דביו"ד קדמא שכינתא ומנ"ל לחלק בין תו' לתפילה דמאי שנא ובזוה"ק תרומ' (דקל"א.) ת"ח ההוא קדמאה זכאה חולקיה וכו' ואי תימא הא תנינן ולא מצא יו"ד כועס ואת אמרת וכו' ותירץ דההוא חד אמר אינון אבתראי וטב בעיני מלכא בין כך ובין כך אתו עמא ואתפייס מלכא וכו' ע"ש ולפי"ז יש לומר דביו"ד קדמא שכינה הוא כשיש בתחי' איש אחד ומ"ש ולא מצא שם יו"ד הוא בגמר שאח"כ ביני ביני באו וגם יש לצרף לזה עוד בישוב הנ"ל דהא השכינה מלא כל הארץ כבודו ובזמן התפי' אזי כשרואה שהם באים היא באה תכף ומצאתי בשו"ת הרשב"א סי' ן' פי' קדמא לא שתקדים לביאתן אלא שבא עמהם מיד ואינו ממתין עד שישבו כמו בשלשה עד דיתבי ויש קדימה כיוצא בזה כי תקדמנו ברכות טוב מהר יקדמונו רחמיך ע"ש ודוק:

ויבדל אלקים בין האור ובין החשך להבין הטעם תוס' ובין החשך והיה די לומר בין האור והחשך ולפשטא יש לומר כי שני הבדלים יש באור עצמו אחד בתחי' השחר שזה ג"כ אור בערך הקודם ואחד אחר יציאת השמש שזה ג"כ אור יתר בערך הקודם ודכוותה בשקיעת החמה חשך בערך הקודם ואח"כ בלילה חשך גמור כי לא נעתק ולא זורח האור כאחת משום סכנת הברואים וכתב האבודרהם דלזה אנחנו אומרים מעריב ערבים תרתי כי בכל יום יש שני ערבים ביאת השמש תחת האופק והשני ביאת אורו וכו' וביניהם קרוב שעה ושליש ע"ש וא"כ לזה כתב בין האור לומר שבאור עצמו יש הפרש וכן בין החשך כמוהו ופשוט ועוד ירמוז בדרך אפשר על האור הגנוז ועל האור שלנו שיש הפרש ביניהם וכן בחשך בין אותו של העדר האור ובין החשך הממשיי שהיה במצרים שיש הפרש בין חשך לחשך שהיה בעת הבריאה והגם כי הרב במורה ור"ם גאון וזולתם סוברים דהחשך הוא רק העדר האור ע"ש יש לומר פשוט מאד דאין כוונתם רק על חשך שלנו אבל ודאי פשוט דיודו גם הם דיש חשך ג"כ נברא לבדו ושהוא לא רק העדר האור שבו לא תאמר בריאה וכאשר כן מפורש במדרש וז"ל יום ראשון נברא אור וחושך ע"כ גם במס' תמיד פ"ד מפורש כן וכן הוא בויקרא רבה בסוף הפרשה ובחגיגה ד' י"ב. חשיב יו"ד דברים שנבראו ביום הראשון ובכללם החשך ע"ש, ובספר יצירה המים הרו וילדו אפילה והאש ילדה אור וכו' ע"ש ובמס' פסחים ד"ב. קרא לנהורא ופקדיה וכו' וקרא לחשוכא וכו' ע"כ. המורה על דבר נברא שמקבל פקודה לעשות וא"כ הא ודאי הרמב"ם ורס"ג והסוברים דהחושך הוא העדר האור דעתם על חשך הרגיל אבל יודו הם דיש חשך נברא ממשיי שלעת הצורך הוא משמש ובא כתבתי זה משום שראיתי להגר"א הק' בסדור תפי' יוצר שקרא לסוברי' דהחשך הוא העדר האור שהיא סברת המינים וכו' ע"ש ובודאי שדעתו הוא מדבר על הסוברים כן בחשך הבריאה ולא על החשך שלנו שכל הראשונים פירשוהו שהוא העדר אור והחוש יעיד על זה דאל"כ אי אפשר שתאיר ויתמיד בו האור הדולק וכמובן ולא צריך להאריך בזה ואגב העירותי בצדק ותכל התלונה מעל הגר"א הק' שקרא להו מינוס דפשוט דכוונתו על הבריאה דוקא וכן מדויקים דב"ק ופשוט:

ובזה אולי נישב מה שקשה לכאורה במ"ש רז"ל במד"ר ע"פ ויקרא אלקים לאור יום. ולחשך קרא לילה ולא אמר קרא אלקים לילה משום דאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה ע"כ והקושי מבואר שהרי כתיב ולמקוה המים קרא ימים ולא קרא אלקים דהדבר פשוט דקאי אדסמיך ליה דויקרא אלקים ליבשה וכו' והכי נמי דכוותה ובחפשי ראיתי להרב נזה"ק שם דתירץ דאחר דהחשך קדם כדכתיב ויהי ערב א"כ היה לו להקדי' תחי' ויקרא אלקי"ם לחשך לילה ולאור קרא יום ומדהפך הסדר הוא בעבור שאין מיחד שמו על הרעה ע"ש זה זכורני מדב"ק וקשה לי בזה דמה נענה להסוברים דהאור נברא תחי' וכן הוא סברת רש"י ז"ל והכתוב דויהי ערב ויהי בקר ישבוהו בטוב טעם ועי' בכוזרי מ"ש בזה. עוד זאת תמצא בתנחומא להדייא וז"ל ברא הקב"ה האור וקרא שמו על האור וכו' וכשבא לחשך כתיב קרא לילה ולא קרא אלקים וכו' ע"כ. הרי דסובר דהאור קדם ובכל זאת מקשה ומשמע דליתא לתירוץ הג' נזה"ק וכמובן אך לפימ"ש יתישב רק נקדים עוד לחדש דהכתוב כשיזכור שם אלקים בבריאה הוא רק על בריאה חדשה ולזה במקוה המים שאין זה דבר בריאה חדשה כי הוא רק צווי להנברא כבר שיקוו לצד אחד לא יכתוב רק קרא אבל בהארץ שהיא בריאה חדשה קרא אלקים ליבש' ארץ ולזה גם בחשך אילו היה זה רק העדר האור לא קשה מידי דאין זה בריאה כלל רק העדר האור אבל אחר שהאמת שהחשך הוא ג"כ נברא כמו האור דאין זה של ההעדר כנ"ל וכשבא לחשך דמשמע שנברא א"כ למה לא הזכיר בו שם אלקים אם לא משום שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה דהחשך הזה הוא רע ולא כמו של העדר האור שאינו רע כלל דלולא הוא לא היה קיום לבריאה ובו ינוחו יגיעי כח ועי' בחובת הלבבות ש' הבחינה פ״ה וז"ל אך החשך תועלותיו נעלמות וכו' ולולא חשכת לילה היו גופי רוב בעלי חיים כלים בהתמדה זו יגיעתם ועמלם וכו' עש"ב:

וא"כ אחר שהוא בריאה חדשה למה לא כתב בו שם אלקים אם לא מפני שאינו מיחד שמו על הרעה רק על הטוב ופשוט:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. בס"ד נבאר כפל הכתוב בהבראם ביום עשות למה הוא מכוין ותחי' נקדים מ"ש הר"ן בדרשותיו והביא דב"ק הג' המלבי"ם בפסקת ויכולו בהערה וז"ל כל נפעל ומשתנה יתנועע עוד גם אחר סור הפועל הרושם בו וכמו התרנגולת הרובצת על הבצים לשנות חומרם שילבשו צורת אפרוח וכו' גם אחרי סורה מעליהם יתנועע חומר הבצים תנועת מה וכו' וכן היה במעשה בראשית כאשר אמר תוצא ותדשא הארץ וכו' עם היות שהכח האלקי הגיע דבר יום ביומו בכל זה הארץ מתנועעת מעצמה וכו' אבל מיד שנכנס יום השביעי נתן הקב"ה טבע נח ושקט ונפסקה התנועה וכו' ע"כ והשר מהרי"א השיג על הר"ן ז"ל דאיך השוה מעשה בראשית להויה הטבעית דשם צריך זמן להכין החומר לכן יתנועע גם אח"כ לא כן במעשה בראשית שלא נתהוה ע"י התנועה של החומר והמשך זמן כי הוא אמר ויהי וכו' ע"ש והרב המלבי"ם הביא מ"ש (בב"ר פ"י אות ה') רב סימון בשם ריב"ל וז"ל מכוללים היו המעשים ומותחים והולכים וזה כדבריו של הר"ן ז"ל שהיו מכוללי' בששי וישבות מפני שהיו מותחין והולכין ושוב הביא מ"ש שם (אות י"ב) ר' לוי בשם ריב"ן כל זמן שהיו ידי קוניהם בהם ממשמשים היו מותחים והולכים כיון שנחו ידי קוניהם נתן להם נייח וזה כדבריו של הרי"א ע"כ ולקוצ"ד יש להעיר עוד עם דרשתם ז"ל (ר"ה י"א.) מעש' בראשית בקומתן וצביונן ודעתן נבראו ועשו פרי בו ביום ע"כ (נרמוז בזה הכתוב (איוב ל"ו ג') ולפועלי אתן צד"ק כי פועל ה' שהיה אתן להם צדק נוט' צביונן דעתן קומתן ומה שקשה איך יאמר זה קודם בריאתם דלמי יאמר עי' שו"ת הגאונים סי' כ"ח כל דבר דוגמתו ברקיע ועוד ישבו ע"ש] שזה מורה שלא היה חסר כלום משלימותם בכל חלקי הבריאה עד שרז"ל כתבו ועי' בכוזרי כי אדם וחוה כבני עשרים נבראו (בזה יתורץ איך נענש בו ביום שנולד אחר דהיה בדעתו כבן עשרי'). ועי' בהראב"ע בפסוק ויהי האדם לנפש חיה כתב שהלך כמו החיות ולא כהתינוקות ע"ש ולכן בס"ד נתחדש לי מרגניתא טבא ויקירא ומן השמים אנהרינהו לעיינין הגם כי אחרי מופלג וסמוך להעתקה הראוני במהרי"ט שדרך קרוב לדרכי מ"מ אין הדברים מכוונים ואנא עניא הרחבתי הדבור וסהדי בשחק וכבר ידוע מ"ש הראשונים בעונש המתעטף בטלית שאינה שלו ה' ישמרנו ומ"מ ששתי ושמחתי בצד מה שכיונתי לדב"ק) ולהבין אקדים לעורר עוד דלכאו' היא קושיא חזקה מרפסא איגרי דהרי בכל סדר הבריאה מיחסים כל יום לאותה בריאה בראשון אור השני הבדלה השלישי הדשאים והאילנות וכו'. וכן הלאה שריצת המים, עד יום הששי וקשה דאחרי דהשי"ת ברא הכל במאמר וברגע כי הוא אמר ויהי א"כ כשאמר הב"ה תדשא הארץ ישרצו המים וכו' ברגע נברא הכל א"כ אותם שאר כ"ד שעות לא היתה כלל בריאה וא"כ איך נייחס כל אותו יום לאותה הבריאה שהיתה לרגע וגם איך כל אותו היום יתבטל מהבריאה וזה קשה לצייר גם מה שתמצא באבות דר"ן שהמזיקין נבראו בין השמשות ולא נגמרה מלאכתן ונכנס השבת ע"ש (ובמשנה דאבות בקצור אף המזיקין ע"ש) וגם זה קשה דאיך יתכן זה כי דבר זה יאמר במי שצריך זמן אבל בבריאה שבהרף עין שהיה הרצון לפניו יברא תכף נברא עם האמירה ביחד ואיך יתכן שיתחיל ולא יגמר ולכן לישב כל זה נקדים תחי' מ"ש הרמב"ן ז"ל וז"ל הקב"ה ברא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש והוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל והוא החומר הראשון ונקרא היולי ואחר ההיולי לא ברא דבר וממנו יצא הכל השמים וכל מה שבה חומר אחד והארץ וכו' חומר אחד ואלו השנים נבראו מן האפס ומהם הלביש הצורות ותקן אותם וכו' עש"ב, וכדברי קדשו ראיתי בזו"ח במדרש הנעלם כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית לא עשה אלא דבר אחד ואותו הדבר הוציא כל פעולותיו למינו כגון השמים וכו' ע"ש ויפורש דב"ק כהרמב"ן ששנים היו לשמים חומר א' ולארץ חומר אחר (אולי זהו הרמז בב' רבתי דבראשית כי ב' ראשית היו) ואחר שידענו זה יש לומר מעתה דאותו החומר של הארץ בעת שברא אותו כביכול ברגע שבו נתהווה בו כל הכוחות השייכים לארץ אזי החומר שלו היה עושה פעולתו בכל אותם הכ"ד שעות בכל סביבות הכדור לאט לאט ובאותם הכ"ד שעות של אותו יום גמר כל הראוי להברא אותו יום למשל הדשאים והאילנות למיניהם סביב סביב וכן היה בכל יום ויום מה שנתייחד אליו הבריאה של אותו יום בהשרצת המים בכל סביבות הכדור של המים וכן בנפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ דוגמא לזה היום ג"כ שמגלגל היומי סובב כל הכדור בכ"ד שעות ובכל רגע הוא מאיר בחלק מן הכדור וכנגדו בדיוק הוא חשך דכוותה בבריאה בכל רגע קטון מהיום היה נברא באותו החלק הדשא והאילן תכף בו בפרק שלם גדול בתכליתו וזרעו בו למינהו וכן הלאה עד תשלום הכ"ד שעות סבב כל התבל ויצאו העשבים והצמחים והאילנות למינהם ובזה היה בכל יום למינו ולבחינתו עד יום הששי שאז אותו היום היה עוסק החומר ההיולי בנפש חיה ובהמה ורמש וכו' ואדם ג"כ היה בכלל חומרו עם נפש הבהמית שבו ונברא גדול ושלם כסדר כל הבריאה כידוע אז היה צריך עוד אותו החומר לברוא המזיקין והתחילה הווייתם ובא שבת והפסיק הגמר להיות דוגמא לדורות שיפסיקו ממלאכתם (עי' רבינו בחיי ר"פ תזריע וז"ל בששת ימי בראשית כל יום הזכיר בו כי טוב מה שברא בו הגם כי עליונים ושפלים נבראו ברגע אחד הכל אמת משל לאיכר שזרע ששה זרעים ברגע וכל אחד יצא ביומו ע"ש) ומעתה שפיר נתישבו כל המאמרים והוא דהגם כי תכף היה חומר ההיולי בורא בו במקום הדשא והאילן וכו' של בריאת כל יום ביומו גדול ושלם בצביונו ושלימותו מ"מ היה עוד עוסק הלאה בסביבות הכדור ובכל רגע הוא בורא ומצייר והולך א"כ הרי הוא מתנועע לאטו עוד וזהו מ"ש בשם ריב"ן כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם וכו' לומר על כל צעד וצעד היו מותחים והולכים לברוא ומ"ש בקומתן וכו' נבראו הוא על אותו חלק הנברא שלא היה קטן וגדל אח"כ כמו עתה רק היה שלם וגדול בכל חלקי הגידול האפשרי מה שאח"כ עושה אותו הטבע בזמן ארוך אז בזמן הבריאה היה גדול ושלם כשנברא אבל בשאר הכדור עוד עוסק החומר לגמור וביום הששי התחיל עוד החומר לגמור המזיקין והשבת הפסיקה גומרם ונח החומר וא"כ כל יום היו כל הכ"ד שעות עובדים לגמור כל סביבות הכדור לפי שיקול אל דעות שברא באותו הכח לגמור ודוק כי נכון הוא בעזרת השם:

והנה בתולדה היקרה זו אדברה וירווח לי מה שקשה עוד לכאורה בין למ"ד בתשרי נברא העולם או למ"ד בניסן נברא העולם דאיך היו ונבראו כל הפירות שהרי בטבע הבריאה יש שבתשרי נבראים ויש שהם נובלים וכן בניסן באופן שיש שסגולתם רק בקור ויש רק בחום או בקיץ וחורף זמנו של זה לא כזמנו של זה וא"כ איך נולדו הפירות שאין זה זמנם וקשה לומר שבבריאה היה טבע אחר (והגם שבג"ע מצוי הכל ועלהו לא יבול מ"מ בתבל לא כן הוא ועי' בר"ה (די"א.) ועץ עושה פרי לברכה לדורות הוא דכתי' ע"ש) ולפי מה שכתבנו יתישב שפיר שהרי בכל סביבות הכדור אם בתשרי נברא אבל נגדו בדיוק חשוב ניסן ומן הצד חשוב סיון וכן וכן ולפי ריחוק השמש יהיה המקום הזה קור והשני חורף והשלישי קיץ והרביעי חום ואזי הפרי הראוי דוקא בקור נברא רק במקום שהוא קור וכן של החום נברא בו במקום והפרי של הקור לא נברא באותו המקום של החום וכן להיפך עד בוא זמנו שיהיה לו קור וכן בשארא כמובן שהגרעין היה טמון בארץ עד בוא הזמן הראוי לו להברא אלא אלא ר"ל שבכל סביבות הכדור בכללות נבראו כל הפירות והדשאים כל חד במקומו וזמנו ואותו שנברא היה שלם בתכלית במה שאח"כ צריך זמן ארוך בזה בו ביום נולד ובו ביום הוליד ואדה"ר דכוותיה דביום שנולד הוליד וכמ"ש רז"ל (באדר"ן פ"א) וזה הוא כונת הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וחזר וכפל ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים והוא שתולדות השמים והארץ הם תמיד מולידים ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כי הטבע הוא פושט צורה ולובש צורה ונתינת הצורות באים זו אחר זו וכמ"ש במורה נבוכים ח"א פכ"ח ע"ש ובמפרשיו לזה אמר הכתוב כי פה תולדות השמים והארץ היה בעת הבראם ופי' בהבראם לא פי' כמו שלעתיד שפושט צורה ולובש צורה שתקרא בריא' רק על ההתחלה שהיא ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים שבאלה היה שנים לידתם ותולדתם שהולידו ולזה פה כתוב תולדות מלא שני ווין להורות על שתיהם לידתם והולדת מינם כי כל תולדות שבמקרא חסר (עי' תנחומא עפ"ז) וגמר הכתוב אשר ברא אלקים לעשות רומז על הנ"ל שכתבנו כי הטבע הוא פושט צורה ולובש צורה ומלבד זה עוד כי גם הברואים בני האדם דור אחר דור מתחכמים ומרכיבים הרכבה אחר הרכבה עד שהם מגלים מה שהיה אצור וסתום בחדרי הטבע שכל דור מוסיף על הקודם כננס על גבי ענק ומוליד חדשות בארץ וזהו אשר ברא אלקים לעשות שסובב על שתי כונות אם על הטבע שהוא פושט צורה ולובש צורה ועל הבני אדם שמרכיבים ומולידים ועושים חדשות וירגישו בזה פליאות הבורא האצורה גם בעולם השפל הפחות והגרוע ויותר מפעיל ומעורר בזה רגשות האדם בראותו דבר מחודש באוצרי הטבע הוא מתעורר מתרדמתו וכמו שבכח ההיולי שם בו כח להוליד שם ג"כ שכל באדם להוליד תולדות חדשות ע״י הרכבות שונות בסתרי הטבע ולזה אחר שאמר תולדות השמים וכו' אז גמר הכתוב ה' אלקים (עי' מ"ש בלך לך) שהוא המהוה כל הוה שהרי גם האפס עצמו הוא נברא כידוע וגם לכן נזכר שם קוי"ק הרומז ליו"ד ספירות כידוע חלוקתם באותיות השם ב"ה וברז"ל (אבו' פ"ה מ"א) בי' מאמרות נברא העולם ועי' באגיג' (די"ב.) בי' דברים נברא העולם בחכמ' ובתבונה וכו' ע"ש ובפשוט ג"כ נאמר הארמ"ע והדצח"מ ותוהו ובוהו הם יו"ד ובדין נזכר שם מלא על עולם מלא ודוק והיעב"א:

לא מות תמותון אי' במד' (הוב' ברש"י עפ"ז) דחפה נחש לחוה על עה"ד שתגע בו ואמר לה ראי כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ע"כ בס"ד לנו להבין דאיך היא נתפייסה בטענה זו אחר שהכתוב אומר ביום אכלך ממנו מות תמות ועדיין לא עבר היום והרה"ג מוהר"ר שמואל קיקי זצ"ל אמר לי שהרב החזקוני נכנס בזה ותירץ שהכונה שאין תוספת בנזק האכילה יותר מנגיעה ולזה מה נפשך תאכל שאם תמות גם מהנגיעה תמות ע"כ ובעוניי לא נראה לי ישוב זה דהפשט נראה דאין כאן מות כלל ולקוצ"ד אפשר לישב דפי' יום אין ר"ל יום שלם רק זמן כמו שתמצא מכרה כיום שפי' כעת הזאת, וכמ"ש רמב"ן וכן עמוד כיום ואשמיעך את דבר אלקים (ש"א ט' כ"ז) ועי' בש"ם מו"ק (ד"כ) אפי' יום א' ועי' בס' הנפלא ערכי הכנויים להג' בעל סה"ד מע' יו"ד ועי' בחת"ס או"ח סי' קצ"ט כמה דוגמאות דפי' יום הוא זמן ע"ש והכא נמי פי' ביום אכלך ממנו ר"ל בעת ורגע אכילתו בו בפרק ישלטו החולאי' במזג גופו ומיעיו ובו בפרק לא יאריך בזה וימות שכל כך הוא רעל חזק אף על הרגע ובכן כשנגעה בו ולא היה כלום ממש אזי גם באוכל לא יהיה כלום אך אפשר לישב עוד בדרך דרש ותחי' נעיר עוד דמצינו באזהרת ה' לאדם אמר לו מות ימות בכפל גם אמר לו ביום אכלו ומצינו בחוה כשדיברה עם הנחש דילגה תיבת ביום וכפל המיתה ואמרה פן תמותון ובסנהדרין (כ"ט.) איתא כל המוסיף גורע שנאמר ולא תגעו בו ועי' ברש"י שם ובאדר"נ (פ"א) הובא כי אדה"ר הוסיף לחוה לגדר גם הנגיעה וחוה חשבה שהוא צווי מה' ולזה נכשלה אל תוסף על דבריו וכו' ע"ש ובמק"א כתבתי דכשהמיתה היא קמא קמא שכוחותיו ילחמו זה בזה ויתיכו זה את זה בה יאמר כפל המיתה כמו הרעל הפועל בגוף בהדרג' אבל כשנזכר בשם מית' א' אזי תתפרש בדרך עונש שהוא חייב מית' ואזי היא בבת אחת (ע' ס' הברית ח"ב מאמר י"ב אדה"ר חייב מיתה כמו הפשט וכשראה שלא מת יפרשו על יומו של הקב"ה ואחר שראינו קין חי אלף תרנ"ו (ש"ר פל"א אות י"ח) יחויב שיתחילו הד' יסודות שבו להתיך אחד את השני ע"ש) ובכן באדה"ר שהוסיף לה הנגיעה חשש שיאמר לה כפל המות המורה בהדרגה אף באכילה א"כ בנגיעה איך אפשר שימות אם באכילה הוא בהדרגה כ"ש בנגיעה לזה דילג לה הכפל ואמר לה פן תמותון שפי' דרך עונש בבת אחת מחיים אל המות ולזה לא אמר לה ביום אחרי שהוא עונש אז בו בפרק יענש ובזה מצא הנחש דרך לפתותה במה שתפס האילן וגם דחפה עליו ונגעה ולא מתה וא"כ גם באכילה דכוותה ואם צדקנו בזה נתישב הקושיא הנ"ל ולפשטא בלא"ה לא קשה מידי דהמפרשים פי' כי מ"ש ביום אכלו ממנו מות ימות פירושו שחייב מיתה ובעת מן העתים לפי שיקול אל דעות יגלגל עליו את העונש וככתוב לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם וא"כ אף שנגעה בו ונתחייבה מיתה אין תוספת באכילה ומ"ש הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה הוא לדעתו שמפרש שתמות ברגע אבל היא הי"ל לדעת שפי' חיוב מיתה ובולמוס התאוה גבר בה שהתאוה היא העיקרית המוציאה האדם מן העולם [עי' בסה"ק שופריה דיעקב שגם עפ"י הטבע אם לא היה אוכל היה חי ששת אלפים בדרך טבע ממש ע"ש בחשבוני ואין צורך לכפול הדברים והטעם כי אכילת הקדושה זנה בשיעור זה ע"ש, והתימא מהרב שירי משכיל במה שהאמין שיש בארץ סינא עשב הנקרא תופי שהאוכלו חוזר לנערותו וחי אלף שנים ע"כ סברות ושמועות בדויות אלו אסור להאמין בהם והעיקר כי בקדושה מוסיף כח ומתחזק ועי' בס' דרך ה' להג' לוצאטו פ"ה בקיצור וז"ל ואלולא הגזירה של המות היתה הנשמה מתחזקת והגוף מזדכך עש"ב]:

ועפ"י האמור יתפרש כונת הכתוב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו תיבת לאמר היא לכאו' יתירה גם תשובת אדם האשה אשר נתת עמדי מה רצה בזה דהלא אשה אחרת אין בעולם ולפי האמור שפיר מדריש דה' הודיע לו סבת כשלונו היא התוס' שהוסיף לחוה וזהו אומרו אשר צויתיך לאמר פירושה לאחרים שהיא חוה ומה הוא לא תאכל דוקא ואתה הוספת בזה נכשלת ותשו' אדם יש לפרש רק נקדים מ"ש רז"ל (רש"י ע"פ ותתן גם לאישה) האכילתו שלא תמות היא וישא אחרת ע"ש וקשה דמי פתי שהוא יפקיר חייו מפני רצון אשתו ומשמשון עם דלילה אין ראיה דשם לא בריא הזיקא וככתוב שם אצא כפעם בפעם וכו' וגם זה היה ממש בעת זווגו כמ"ש רז"ל ותאלצהו (סוט' ט:) ע"ש ולישב זה נקדים עוד דרז"ל כ' (ב"ר פי"ט ע"פ ותקח מפריו וכו') א"ר שמלאי בישוב הדע' באה עליו מה את סבור אני מתה וחוה אחרת נתונ' לך אין כל חדש תחת השמש ע"כ, ולבאר זה מה הוא הישוב שיש בזה דאפשר עוד כי הודיעה לו תחילה שאם היה זה עונש על זה היה צריך שתמות תיכף אלא לאו שאין זה רק הודעה שהתאוה שתעשה האכילה זו היא תביא בסוף לידי גויעה של מיתה בהדרגה ואחרי שאתה הגורם לי להכשל בזה יש לי הצדק למרר את חייך כל המשך חיי אתך אחרי שלא נשתוינו בחיים וזה בחיי ואחרי מותי דאל"ה דע לך שיש לך לשבת בלא אשה ואין אשה אחרת וכנ"ל כי אין חדש עוד וישיבתך לבד היא רעה לך וככתוב לא טוב היות האדם לבדו שפירושה רעה לו התבודדות ולזה טוב לך שתאכל עמי אחרי שאין כאן עבירה רק הודעה של הסוף וחוץ מזה כשתאכל יש בה חיים של תאוה וטעם בחיים והראתה לו דם נדה המורה על גודל התשוקה ותגבורת התאוה שתהיה לו אח"כ ונתפתה בזה אם בחשבו לרוע החיים שיהיו לו ואם בחשבו שאין כאן עבירה ואם לרודפו על בולמוס התאוה הבאה לו מזה לפי דבריה ועל זה השיב אדם האשה אשר נתת עמדי כלומר שהיא רק עמדי ולא אחרת, וממוצא דבר מובן כי רעה היא לי שלא אשתוה עמה ואשה אחרת אין עוד, (ופירשתי בזה המדרש ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור מכאן שיחידים היו בעולם שהכונה כי קשה דהיה צריך לכסות האשה תחי' שבושתה מרובה אבל כיון שיחידים היו שאין לה בושת אזי הדין האיש קודם ופשוט) ועוד ואוכל כדרשתם אכלתי ואוכל ואין כונתו בחוצפה אלא רמז שאחרי שאין עבירה בזה אני חפץ ואוכל עוד כי לא אכפת לי במות הסופי אח"כ ולזה השיבו השי"ת כי שמעת לקול אשתך ר"ל לטענותיה (עי' ראב"ע פ' בשלח בפסוק לקול ה' אלקיך וז"ל שמיעה שאחריה למ"ד פירושה הבנה ע"ש) וזהו עי"ז ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל רצה בזה כי אם היה רק הודעה לא היה בלשון אזהרה והיה די שיאמר ומעץ הדעת טו"ר ביום אכלך ממנו מות תמות ובזה אפשר שתתפרש רק הודעה אבל מדכתיב בלשון אזהרה לא תאכל וסיים מות תמות הרי אזהרה והודעה ואינו רשאי להפקיר חייו והיות שהוא חשב כי על ידי זה ישב במנוחה עם אשתו קללו השי"ת בקללות המונעים את המנוחה ובעבור תגבורת התאוה קלל האדמה כדי שיטרח בהשגת המחיה לטובתו וזהו ארורה האדמה בעבורך שתים יש בה אחת עונש שלא תהיה במנוחה והשנית לטובתך שלא תנוח כדי שלא תאבד מעוצם התאוה וגם על דרך הרמז במ"ש בעבורך ולא אמר בגלליך כי ע"י טרחו במלאכה ומברר הטוב מהרע האור מן החשך והוא ג"כ בסופו אל עפר ישוב בדור האחרון (וכן מפורש בס' עשרה מאמרות מחק"ד ח"ב כי מש"ה ביום אוכלו מות ימות בכפל הוא תקון הלאו או שימסור עצמו על קדושת השם בפועל בבוא מעשה לידו או בדמיון כמו נפילת אפים שימסור עצמו למיתה וע"ז אמר מות ימות ע"כ] ובחגיגה (דט"ו) איתא מה לפנים ומה לאחור וכו' משל למלך שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין על גבי האשפה הלכו ובנו וכו' אין רצונו של מלך שיזכירו שם אשפה ע"כ שאפשר לומר שרומז ובא כי ע"י חטא אדה"ר בעץ הדע"ת ע"ה גימט' פלנית גרם שהקליפ' תהיה חופפת על השכינה ח"ו והיא נקראת שפה ובהיות שהקלי' היא בסוד יותרת הכבד תוס' א' נקראת אשפ"ה וע"י הברור ממנה נבנה הפלטרין כי באים אח"כ תשלום חלקי ב"ן וגם בא מ"ה השלם בכלל כידוע ונעשה פלטרין גדולים נתגדל שם י"ה ונעשה רבה אחר הברור קוי"ק שהוא ו"ה ב"ן ומ"ה והיעב"א:

ולקח גם מעץ החיי' ואכל וחי לעולם. יש לפרש מלת גם דמאי אתא לרבויי דכבר ידוע שאכל מעץ הדעת ואפשר לישב ע"פ מ"ש הרב במורה נבוכים וכן בדרשות הר"ן שהם מיחסים עץ הדעת הוא להשגות המפורסמות ועץ החיים הוא להשגות המושכלות ועי' באורך בדב"ק שתירץ בזה דאיך אחר שהמרה ואכל מעה"ד אזי באה לו ההרגשה והידיעה שהיה מתחי' חסר וא"כ היה ח"ו טפש ובדרך זה ישב שזה השגת המפורסמות ולא למושכלות והאריך שם אך לפי מ"ש בזה משם האר"י שתחי' היה עטוף אור מקיף ואח"כ פרח ממנו אזי לא קשה מידי כמובן והוא קרוב למ"ש הרמב"ם שהטבוע במפורסם יפרח ממנו אור המקיף השכלי [ראיתי בספרים משם רמבמ"ן שהאדם היה בעל בחירה גס מתחי' רק שהעץ גרם לו שהגביר כח התשוקה למעלה ראש וע"י נולדו לו הרגשות ודמיונות שונות דומה לזה בשותים יין דכשירבו לשתות תרבה תשוקתם ויתגבר על כח השכל והבינ' ע"ש. ובדרכו רמזתי משז"ל (ב"ר פי"ט או' ח') עץ שאכל אדה"ר גפן הי' ע"כ. רמזו בזה כמו הגפן שהיין הוא רק מגדיל ומגביר אך בקושטא נימא כי דבריו אין להם שום קיום ואין להם על מה שיסמוכו כי פשיטא ודאי שבהשגות המפורסמות לא היה לו שום מושג שזהו נתהוה רק מעה"ד שהוא טו"ר ורק השגתו היתה במושכל הזך והצח וכבר ידוע כי גם עתה מי שיחסר שכלו יתרבו הרגשותיו לפי ערכו ולמה לנו לשאת ולתת בדבריו ורבנן קדישי נדחה קראו לו שאסור להסתכל בדבריו ויש מהסוברים כי רב שאינו הגון לא מבעיא שאסור ללמוד תורה מפיו אלא אפי' מפי כתבו ועי' בשדה חמד כללים למ"ד אות קמ"ה ע"ש] ומעתה יש לומר כי בתחי' שלא היה לו השגות המפורסמות והתשוקה הנפרזה בחומר היה שכלו צח ונקי מכל חלאה וזוהמא ודמיון לזה היה שרי לו להשתמש בעץ החיים הרומז להשגות אלקיות ויוכל לעלות מעלה אחר מעלה הגם שהי' בעל בחירה ורצון מ"מ היה בקדש נטייתו ובילקוט רמז י"ד אמר הקב"ה אם אברא מן העליונים הוא חי ואינו מת מן התחתונים מת ואינו חי אברא אותו משניהם אם יחיה ימות ואם ימות יחיה ע"כ, ועי' להרב בעל עקיד' ר"פ נשוא בהג"ה ע"ש הרי דאחר שנברא היה במשקל שלא יוזק בהטותו אל הקדש כלל ולהשגה עליונה אבל עתה ששקע בחומר התשוקה העזה זו אזי מסוכן הוא כשיחפוץ לעסוק בעץ החיים וזה אומרו ועתה פן ישלח ידו אחר שהוא שקוע במפורסמות התאוה תציקהו גם לזה לגשת בעץ החיים וזה תיבת גם ר"ל ידו האחת עוסקת במפורסמות וידו השנית תגע בעץ החיים האם אפשר בזה ואכל וחי לעולם בתמיהה ולזה טובתו היא בהתגרשו מג"ע משכן ההשגות העליונות והמנוחה וילך לעבוד את האדמה שלא יהיה לו הפנאי לעסוק בסתרו של עולם ולערב קדש בחול ח״ו והגם כי מ"ש אין זה פשט כי הסברא והעיון בכתובים הללו היא אוולת וכמ"ש הרמב"ן דלפי פשטא קשה למה נברא עה"ד ואולי עד אחר הזמן היה מותר ועץ החיים לא מועיל רק אחר שאכל מעה"ד ועי' בתוס' והרא"ש בהדר זקנים ע"ש ודוק:

איתא במד"ר (סו"פ כ"ב) פגע אדה"ר בקין אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל מטפח על פניו כל כך גדול כחה של תשובה וכו' פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת ע"כ, במדרש זה דשו בו רבים ולא הבטתי בספרים לבלתי אכשל בדבר שאינו שלי חלילה ולענ"ד יש לפרשו דבתחי' לא היה חפץ אדה"ר לעשות תשובה שלפי דעתו לא תועיל כלום ומזה ג"כ תלוי שלא לשמור השבת ולהבין נקדים מ"ש הרב במורה נבוכים ח"ב פ' ל"א וז"ל הגדיל השבת ביו"ד דברות ראשונות ואמר כי ו' ימים עשה וגו' ובמשנה תורה אמר כי עבד היית במצרים הטעם כי העלול במאמר ראשון הוא כבוד היום והגדילו וכו' אמנם תתו לנו תורת השבת לשומרו הוא עלול להיותינו עבדים במצרים והוצואנו וכו' ע"ש והגם שהרמב"ן פ' ואתחנן השיג על דב"ק הרב אברבנאל ישב דב"ק באורך ותמצית דב"ק כי השביתה בשבת היא בעבור שתודיע על חדוש העולם שנברא ובשביעי שבת אבל במה שרק אנחנו מצווים בזה ולא אחרים הוא משום זכר ליצ"מ וכו' ע"ש, ועי' בעקרים מ"ג פכ"ו (ובזה יובן המדרש כיון שהגלתנו לבין האומות בדין הוא שלא נשמור את השבת ע"כ ופשוט הוא לפי הנז' כי חיוב השמירה מפני שהוציאנו מגלות מצרים א"כ אחר שגלינו ח"ו בטל חיוב זה והרב המלבים פ' יתרו כתב לדחות דממ"ן למי שמאמין בדברי התורה לא צריך ראיה על החדוש ממה שנח ביום הז' שפרשת בראשית תעיד על החדוש ולמי שאינו מאמין לא יאמין ג"כ שנח ביום השביעי וכו' ע"ש, ופלא שלא זכר כי הרב במורה זכר טעם זה וגם נעלם מעיני קדשו במורה כתב כי הדעות אם לא יהיה להם מעשים שיודיעום ויפרסמו אותם בהמון לנצח לא ישארו ולכך ציותה התורה להגדיל זה היום וכשישאל מה עלת זה היום יהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום הז' נח ע"ש:

הרי מפורש שאין הכונה שנביא ראיה לחדוש מהכתוב רק זכירה להאמנת החדוש שכבר ישנה לבל תשכח בזמן עם ההמון שלא לומד וכבר כתב המורה ח"ב פ' כ"ה כי אין ממאמר בקדמות העולם לסתור אותו מפני הכתובים אשר באו בתו' בהיות העולם מחודש וכו' והיינו יכולים לפרש הפסוקים ההם ולהעמידם על קדמות העולם וכו' ע"ש הרי להדייא שלא בא להעיד לנו על החדוש אלא להמאמין שישאיר הזכירה ולהודיע שלא תשכח ודוק] וזהו הרמז פשוט במ"ש רז"ל (שבועות כ':) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ע"כ ר"ל מי שאינו בשמור ר"ל בדברות שניות דשם כתוב שמור וכו' כי עבד היית וכו' אזי אינו בזכור שהוא משום כבוד היום והגדילו גם יובן הטעם למ"ש רז"ל (שבת קי"ח.) השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו וכו' ע"כ דקדקו לומר כהלכתו וגם כאנוש כי הרמב"ם בה' ע"ז כתב כי בדור אנוש חשבו כי לרוממות האל אי אפשר שיהא משגיח על עולם השפל ובשמירת שבת הוא מבטל ומקעקע סברא זאת שהרי שמור הוא משום וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך הרי שיש השגחה בשמים ממעל אף על השפל ובזה נתבטלה סברת אנוש כמובן ויתכן לזה היו חפצים במצרים לבטל מהם שמירת שבת להסיר מלבם אמונת ההשגחה וגם שלא לתת להם זכות זו היוצא מזה אדם שלא היה בשעבוד מצרים אינו בגדר שמירת שבת וא"כ אדה"ר לית ביה האפשרות לשמור שבת אחר שאינו בשמור אינו בזכור ואין לומר דהגם דאינו חייב מ"מ הוא רשאי לשמור להודיע על כבוד היום והגדלתו ואדרבה הוא יותר חשובה עדותו להעיד על החידוש ושבז' שבת ונח אך הא ליתא לפי מ"ש המפרשים (כמדומה שראיתי הקדמה זו בספרי הג' חיד"א מהראשונים) ההפרש מדין בן לעבד הוא שהבן יכול לעשות רצון אביו אף שלא נצטוה כל שידע שזה הוא רצונו כההוא דבריה דר' חייא דאפיך לאימיה וכו' (יבמות ס״ג) אבל העבד אינו רשאי לומר כלום מדעתו רק במה שנצטוה דוקא אבל במה שלא דבר אליו אדונו אף שידע כי מסתמא הוא יחפוץ בזה אין לו לעשות כלום ע"כ, וא"כ אולי יש לומר כי אדה"ר עדין הוא בבחי' עבד ואין לו הזכות לא לשמור השבת משום שלא נצטוה וגם התשו' לא תקובל ממנו כי גם התשו' היא יש לה יחס עם ההשגחה כמו השבת המורה על ההשגחה כנ"ל וכמ"ש בעקרים מ"ד פ' כ"ח עשיית החטא אף שיחשוב שיש לעולם בורא וממציא מ"מ יאמר שאינו משגיח באדם לתת לאיש כדרכיו וכו' ע"ש, הרי כי ע"י התשו' הוא מורה ג"כ שיש לעולם משגיח וע"י עונותיו נענש וע"י זה ירא מהשי"ת על העתיד אמר החכם ירא אני ממך לירא זולתך וכן בשבת היא תשפיע יראת ה' על האדם ולזה הדין הוא דבשבת אם אמר לו ע"ה פירות הללו מעושרין הן רשאי לאכול כי השבת הוא מעיד האמת שהעולם מחודש ובו נח ולכן זה האמת משפיע על ע"ה ומדבר אמת וכמ"ש פ"ד דדמאי ע"ש כי יראת שבת עליו וגם כתבו המפרשים כי ה' כוחות שבאדם ננד ה' חושים חוש הריח הוא מיוחס ליראה ככתוב והריחו ביראת ה' ע"כ, ויתכן דזהו הרמז ברז"ל (שבת קי"ט) תבשיל שבת ריחו נודף כי שם בחי' היראה ובבחי' היראה הוא הריח:

נחזור לדברינו אם נאמר שאדה"ר בבחי' עבד אינו רשאי לעשות דבר אף אם ידע שאדונו יחפוץ בזה ועוד דאפשר שלא יחפוץ כי גוי ששבת חייב מיתה (רמב"ם פ"י מה' מלכים) וגם בתשו' אינו רשאי הגם שהיא מורה על ההשגחה אך יש לסתור זה דכ"ז לא נאמר רק בעת חלוקת העמים להשרים וישר' נשארו לחלקו של הקב"ה וזה לא היה רק מזמן דור הפלגה ואילך וכמ"ש בפרד"א הובא במהר"ש יפה בב"ר פ' וירא ע"ש, זאת ועוד אחרת פשיטא דאדה"ר הוא חשוב בן דהרי רז"ל כתבו דעד קין והבל נבראו בצלם ודמות ע"ש ובכן כשראה אדה"ר שקין עשה תשו' ונתפשר ר"ל למחצה בשביל שעשה תשו' מיראה ולכן נשאר עליו מהחטא אזי הבין שרשאי הוא לעשות תשו' המורה על ההשגחה כנ"ל. ולזה אמר מזמור שיר ליום השבת שרשאי הוא שגם הוא מוד' על ההשגח' וכנ"ל. ורז"ל כ' שהשבת הי' סניגור עליו להצילו ממות וכמ"ש בס' אוה"ח פ' יתרו בפ' זכור את יום השבת ע"ש והא ודאי מפני ששמר את השבת:

ובס"ד נימא מרגניתא טבא בענין השבת הנבדל רק לאומת ישראל הקדושה ונבין בזה במה שתקנו לנו בתפלה של שבת במנחה הנוסח יעקב ובניו ינוחו בו ולמה רק במנחה ולמה היחס רק ליעקב ובניו ויש לישב בכללות תחי' למה נמסר השבת רק לישר' והענין בהקדים מה שיש לחקור דבכניסת שבת צריך לקדש מעומד כי אמירת ויכולו השמים והארץ היא עדות על השבת כי הקב"ה חידש עולמו ונח בשביעי וכמו שבעדות קי"ל (ח"מ סי' כ"ח ס"ה) דצריך להעיד מעומד לזה גם בעדות הבריא' דכוות' וכמ"ש בטור או"ח סי' רס"ח ובמפרשי' הרב' מזה ולכאורה קשה דהרי האדם נברא בששי אחרון לכל ולא ראה בחידוש הבריא' כלום והגם שהבין וידע האמת אבל העדות ולא מאומד ומשמועה ואיך רשאי להעיד על זה ויש דינה הוא בראייה דוקא לישב עפ"י מ"ש מהר"ש אלקבץ בשיר השירים בפסוק משכני אחריך נרוצה שהשי"ת נמלך בנשמותיהן של צדיקים בבריאה וזהו ענין ביני ובין בני ישראל כי שם נמצאו בבריאה ולזה גוי ששבת חייב מיתה שמעיד על מה שלא ראה ע"ש וזה יתורץ שעדות ישראל בפ' ויכולו בשבת שפיר היא כי ראו וידעו אך על הא דתקנו דדוקא במנחת שבת אומרים יעקב ובניו ינוחו בו משום דהדבר מקביל ממש אל יעקב בכוון והענין כי ששת ימי הבריאה העבודה בהם היתה רק הכנה אל השבת כידוע ובו היא השמחה השלימה (ובמדרש הקב"ה מחבב השביעיות סיני ז' להרים א"י ז' לארצות, שבת ז' לימים, שמיטה ז' לשנים וכו' ע"ש) דוגמתו ממש תמצא בהשתלשלות הבריאה כידוע בראשונים תחי' אדם ובנו שת, ומשת הקיים שנשאר הוא נח ומנח בנו שם, ומשם אברהם אחריו יצחק אחריו יעקב, הוא השביעי עם בניו אחריו שכל הצדיקים הקדומים היו מתבררים דור אחר דור וכולם ה' שוכן בתוכם ולא מכל זרעם עד יעקב בדור השביעי סולת נקיה ולזה ז' פעמים קוי"ק גימט' יעקב כידוע משום שהוא השביעי האמתי שכולם נכללו בו ובכן כמו ששת ימי הבריאה היו כלי להתכלית הגם שבהם היה הטוב אבל התכלית העיקרי השלם והנקי היה השביעי קדש גמור ומבורך בכל טוב כן היה בצדיקים שעברו היו מבררים מתולדותיהם וחוזרים ומבררים עד שהגיעו להשביעי הנקי בחיר שבאבות יעקב וממנו היתה סגולת האומה הישראלית מנוקה ומשופה מכל חלאה וזוהמא ושפיר יוצדק בו רק יעקב ובניו ינוחו בו ולזה הוא ראוי לו לתקן תחום שבת כמ"ש רז"ל (ב"ר פמ"ט) בפסוק ויחן את פני העיר ע"ש. ובא לרמוז כי היו בו שתים אחת שלא יצא שום ולד מתחומו לחוץ כמו שהיה באבותיו שידע כי בו היה גמר הברור והוא האחרון, שנית שאחרי שהוא השביעי הדומה לשבת מעתה אין רשות לאחרים ליכנס לגבול של השבת ורק יעקב ובניו ינוחו בו דגוי ששבת חייב מיתה ולזה נתקן רק במנחה לפי מה שהבאתי בספרי ביכורי יעקב סי' ד' ובשופריה דיעקב פ' שלח לך כי הדין דגוי ששבת שחייב מיתה הוא רק כששבת כל הכ"ד שעות של השבת, וא"כ בערבית ושחרית עד מנחה שהוא סמוך לערב רשאי לשבות אבל במנחה רק יעקב ובניו ינוחו בו אבל הם חייבים אם שבתו וגם יומתק עוד כפי מ"ש בס' בני יששכר כי הבריאה התחילה בליל א' מוצ"ש וכשעלה ברצונו יתב' לברוא העולם הוא קודם ליל א' הוא זמן מנחה עת רצון ע"כ, וידוע דהעולם נברא בשביל ישראל וא"כ עת רצון שהיתה לברוא בשביל ישראל היה זמן מנחה לזה יעקב ובניו ינוחו בו שהוא חלקם ודוק. [אגב ראיתי להעיר במ"ש הג' מנחת חינוך בקונט' קומץ מנחה שנסתפק בגוי עבד של שני שותפין ואחד מהם שיחרר חציו ונתגייר דאיך יעשה בשבת דגוי ששבת חייב מיתה ואם יעשה מלאכה חייב בשביל חציו הישראל וצ"ע עכ"ד, ולקוצ"ד לא הבנתי דב"ק דמלבד דלפי מ"ש בסה"ק בכורי יעקב סי' ד' יש תקונים רבים לזה עש"ב עוד בה דאחרי שגירותו תלויה בב"ד פשיטא דהם לא ימולו ולא יטבילוהו עד שיראו התקון לחציו השני שיוכלו לפדותו מיד הגוי ואם לא יוכלו לא יקבלוהו וישאר גוי ועבד דומה לזה בחגיגה (ד"ב:) לענין חתון לישא שפחה אינו יכול ושם כופין את רבו לשחררו בלא הכפיה אי אפשר וכ"ש פה דישתדלו בתקון החצי השני] ולזה נזכר בתפילת מנחה מנוחת שלום ושלוה שניהם מספר יעקב ישרא"ל והענין כי שם יעקב לבד מורה על העצב וכמ"ש בס' אור החיים פ' ויחי ושם ישר' מורה על השמחה ובעבודת ה' צריך שמחה ורעדה ובשתי השמות ישנם השנים ואזי ישכון עליהם שם קוי"ק ברוך הוא ודוקא ע"י השבת שהוא שם קוי"ק כמ"ש בזוה"ק (ס' יתרו ד' פ"ט ע"ב) שבת שמא דקב"ה, ויחד עם זה נרמוז עוד כי כמו שהשבת הוא רומז ליעקב השביעי לבריאה כן גם מרע"ה הוא דכוותיה והוא שביעי להתחלת יחוס אומתנו כידוע וכבר ידוע מ"ש בזוה"ק דיעקב ומשה חד דרגא אינון יעקב מלבר משה מלגאו והתחלת היחוס הוא מאברהם כידוע שהוא השביעי ונרמז בשחרית ישמח משה כי באור היום יגלה ביותר ההשגחה שהקב"ה מחד עולמו תמיד שהתמדת הבריאה שלא ישנו את תפקידם היא עצמה ג"כ השגחה ולזה נבחר מרע"ה להשגחה שהיא יצ"מ ונאמר לו אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כמ"ש במדרש לזה השתדל שישמרו את השבת שבזה יעורר ההשגחה עליהם לטובה ובזה ניצולים ויתחיבו לשומרו וכמ"ש בדברות שניות וזכרת וכו', הנה מבואר דהשבת נתיחס ליעקב ומשה דיעקב שביעי לבריאה ושלישי להאבות וכן משה דכוותיה ומצינו שמהבריאה השי"ת בחר בשלישי באדם בחר שת ונדחו קין והבל ועי' בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' למ"ד קריאת השם יורה על הקיום על כן תמצא התולדות שנולדו עד שת שנמחו לא נאמר בהם ויקרא עד שנולד שת שנשתת ממנו העולם ע"ש, ומשת שנשאר רק נח נדחו חם ויפת ונשאר שם ומשם נדחו עילם ואשור ונשאר ארפכשד השלישי, עי' סנהדרין קי"א. פי שנים בה יכרתו והשלישית יותר בה אמר ר"ל שלישי של שם ופירש"י שלישי של שם הוא ארפכשד ע"ש וכל הדור עד אברהם נדחו ומאברהם בניו נדחו שמהגר וקטורה ונשאר יצחק ויעקב שלישי להאבות ומיעקב נבחר לוי ומלוי רק קהת עדיף מגרשון ומררי ומקהת עמרם וממנו משה שהוא דור י"א להם כלול מעשר קדושות ובו היה תשלום זוהר הקדוש של ישראל ולזה שפיר הגירסא שבליל שבת בישמחו במלכותך שומרי שבת בסוף אומרים חמדת ימים אותו קראת כר למעשה בראשית, וביום בישמחו במלכותך חותמים רק חמדת ימים אותו קראת והטעם פשוט כי הראשון שבערבית ויעקב תקן תפי' ערבית אומרים זכר למעשה בראשית להגדלת היום דוקא וביום המיוחס למשה ישמח משה שהו הוציאנו ממצרים ולזה נשתעבדנו בשבת כנ"ל אין אומרים זכר למעשה בראשית כי זה בא לחיובנו בו וכנ"ל שהוא זכר רצ"מ ולא למ"ב ומשו"ה מדלגין זה ודוק היעב"א:

ויהי כל ימי אדם אשר חי. להגין הטעם כי רק באדם כתיב אשר חי ולא בכל הדורות שאחריו עפ"י מ"ש וז"ל (זהר ברא' דקס"ח ע"א) דאדה"ר ראה בדוד המלך שהוא נפל ונתן לו ע' שנה מש ות חייו ולכן חי תתק"ל שנה תמורת אלף שהיה לו לחיות ולפי מ"ש בסה"ק שופ"ד ו"כ שהיה אדם ראוי לחיות ששת אלפים שנה א"כ נחסר מחייו ובלא"ה הרי הדבר מוכר מעצמו שהרי מתושלח חי ל"ט שנה תוספת עליו ופשיטא ודאי כי לחות התולדה שהיתה באדם לא גרעא לפחות ממתושלח א"כ לא מת בזמנו ולזה נקט אשר חי להודיע כי היה לו לחיות עוד לולא שבא דב מבחוץ שקצר מהם לכל חד כדרשתו הם מפני שנתן לדוד או כמ"ש או לפחות הו"ט שנים שהיה חסר מנכדו מתושלח ובזו תמצא שדרשו באברהם שנחסר ה' שניה מחייו לבל יראה ברעת עשו כמ"ש רז"ל (אוה"ח סו"פ חיי שרה עפ"ז) גם בו כתיב אשר חי ופשוט. אגב ראיתי דבר פלא מ"ש הג' מלבים כי נח הוא ראה את אדה"ר והיה עד שמיעה מפי אדם על בריאת העולם ע"ש בפסוק הבה נרדה והוא כלל. כי לפי החשבון של אלף תרנ"ו שהיה המבול ובו בזמן היה נח בן ת"ר שנה מובן שקדמה מיתת אדם ללידת נח מאה ועשרים ושש שני' ועיין ב"ב (דקכ"א:) שבעה קפלו את העולם מתושלח ראה את אדם וכו' ע"ש וצ"י:

וירא ה' כי רבה רעת וגו' אמח' את וגו' אפשר להדרש בזה רק נקדים מ"ש ז"ל (עירובין די"ג:) שנחלקו ב"ש וב"ה אם נוח לאדם שנבר' או נוח לו שלא נברא נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא ע"ש, ופירש בח"א מהרש"א ר"ל מנו את המצות שהם רמ"ח והלאוין הם שס"ה שאם לא נברא הוא מוצל מהם ובכן היה עדיף אם לא נברא שניצול מהפסד גדול של הלאוין הרבים על המצות שיש בהם ריוח אם יקיים ע"ש והט"ז באו"ח (סי' מ"ו ס"ק ד') פי' בזה טעם שמברכין שלא עשני גוי ולא שעשאני ישראל משום שנוח לו שלא נברא ועכשיו שנבר' מברך עכ"פ שלא עשני גוי ע"ש ובזה פירשו כוה"כ כי טוב חסדך מחיי' ר"ל טוב שלא נברא והיה נזון בחסד יותר מחיים וראיה לזה שפתי ישבחונך שאני מברך בשלילה שלא עשני גוי, אך ראיתי מזמן בספרים דשדו נרגא בזה שהרי קי"ל (קי' ד"מ.) מחשבה טובה מצטרפת למעשה וא״כ העשין הם תצ"ו ב"פ רמ"ח ובלאוין רק שס"ה כי מחשבה רעה אינה מצטרפת ע"ש. והנה חדוש זה הוא רק בישראל אבל באוה"ע הקדומים עובדי ע"ז הוא להיפך וכמ"ש בתוס' בקידושין (דט"ל ע"ב ד"ה מחשבה רעה) ורש"י בפ' כי תבוא (ע"פ ארמי אובד אבי) ע"ש ואסברו לה משום דהאדם הטוב מצטער על המחשבה הטובה כשלא יצאה לפועל ושמח על המחשבה רעה כשלא יצאה לפועל וזה רק בישראל עם קדוש אבל האומות הקדומים כשדיים וכו' וכו' הם להיפך כי נפשם רעה ואוותה רע גם נודע כי חי' זה הוא רק בשאר עבירות אבל בע"ז דין המחשבה כמו המעשה (קדושין שם) (עי' הרא"ש בר"ה (על די"ז ע"ב) מ"ש בזה: ועי' בסה"ק שופריה דיעקב ולהלן פ' שמיני) ויש לחד ולומר ולומר דגם מחשבת עריות היא כמעשה משום שבמחשבה עושה זווג מחשבה לבטלה ותכף נעקרה הטפה ונזדעזעה רק שלא יצאה ובסוף גומר הפעולה על משכבו וכמ"ש רז"ל (כתובות מ"ו.) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבוא לידי קרי בליל' ע"ש. וגם דבמחשבה הוא שונה בהרהור כמה פעמים ואפשר דזה הוא רמזו רז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים וסימניך ריחא דבשרא ע"כ, דכמו דבריח הבשר החזק הוא מריח וחוזר ומריח בתאוה כן הוא בהרהור עבירה היצה"ר ממתיק לו העבירה עד שכל רעיונותיו בהולים המה בה כי בכל העבירות גניבה גזילה וכי' המחשבה היא קצת והעיקר הוא אותו האבר המיוחס לאות' מלאכה של העבירה אבל הרהור עריות כל כחות הגוף עורקיו ודופקיו וכל גיד הוא נותן מכוחו לזה והמחשבה שלטת על כולם בעבירה של חיותם ולזה עון השז"ל נקרא עון סתם כי עון מנא עי"ן ו"ו נו"ן גימט' רמ"ח כי רמ"ח אבריו משתתפים בו ואין לך עון אחר כמוהו ולכך נקרא עון סתם ואפשר דלזה העולה כולה כליל לגבוה משום דהיא באה לכפר על הרהור הלב וזה כל הגוף חטא ביחד ובדין שתהיה היא כליל לכפר על כל כלל הגוף שחטא בכולו [עי' רבינו בחיי פ' נצבים (ע"פ כי בשרירות לבי אלך) כמה פירושים בפי' מאמר זה' ובילק"ר הטעם משום שהמחשבה הבאה מכח השכל וכשהוא חוטא במבחר מדותיו החטא יותר גדול אין דומה המשתמש בעבד למשתמש בבן חורין ע"ש וכדב"ק זכורני במורה נבוכים ע"ש וכן ראיתי עתה בשערי קדושה למהרח"ו ע"ש] ומעתה זה אומרו רבה רעת האדם בארץ רעת רומז על הע"ז שנקראת רעה וגם העריות שנקראת רעה ככתוב הרעה הגדולה וגם האדם שהוא ב"ן נקרא האדם כמ"ש התוס' ריש ע"ז חי' בין אדם שהוא רק לישר' להאדם שהוא ב"ן שהם בכל מחשבה רעה נענשים כנ"ל. ועוד כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום שחושב בעריות ועוד מחשב ועי' בזוה"ק (ברא' דס"ו:) אמר ר"ש לית לך מילא בעלמא דקני לה כמו חובה דברית וכו' ע"ש, (דורשי רשומות אמרו הכל תלוי במז"ל ר"ת מוציא זרע לבטלה כי המזל מתהפך עליו לרעה ע"ש עי' באה"ע סי' כ"ג והאר"י הק' כתב כי אשת זנונים עושה גוף אל אותה הטפה רחמנא לישזבנן) ונסיים בכי טוב ישראל קדושים גם בזווג ההיתר הוא דוקא בליל שבת שלא יהיה בזווג שום פגם פריו יתן בעתו ורמזו שבת מלא שין בית תו אותיות הנעלם הם גי' עתו וכן רמזו את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם נוט' אשתך אהוב בני ישר' את השבת ר"ת ביאה כי בשבת יתרבה כח ההכרה והיראה כמ"ש הראב"ע בבראשית. והטעם לתוס' נשמה יתירה בשבת וכאשר רמזו בכתוב וביום השביעי שבת וינפש ס"ת שתים ע"ש ותחת ששאר עיבדי ע"ז נחלש נפש חיותם כי בשבת שולט שבתי שהוא מורה על יללה ועצבון ולכך נחלש חיותם להיפך בישר' שהם דורכים על המזל תתגדל נפשם בתוס' נשמה יתירה ובשמחה ולזה הזווג בו ממשיך נשמה קדושה ועליונה מהמזל אל הולד ודוק:

פרשת נח

נח איש צדיק תמי' היה בדורותיו. רז"ל דרשו (סנהדרין ק"ח. וב"ר פ"ל) אילו היה בדורו של אברהם או משה או שמואל לא נחשב וכו' ויש דורשים לשבח ע"ש ובס' פענח רזא רמז זה בדרשת רז"ל בצוהר תעשה לתיבה שיש שדורשים חלין ויש אומרים אבן טובה ע"כ דלסוברים לגנאי וניצול בזכות אחרים הבאים ממנו א"כ אין לו הזכות לראות במפלת השונאים ופירוש צהר אבן טוב ולדורשים לשבח וניצול בזכותו אזי יתפרש חלון ע"ש, ועוד מרגניתא חזיתי בס' אורים גדולים משם מרן הקדוש מהריק"א דבתחי' כתוב צדיק תמים בדורותיו ושוב כתיב צדיק לפני בדור הזה כי נח חי בדור המבול ובדור הפלגה דור המבול חטאו בגזל ועריות והנשמר מזה נקרא צדיק ודור הפלגה היו מינים ואפיקורוסים ע"י חקירתם והנפרש מהם נקרא תמים ומאמין ולזה כשבאה התורה לתאר את נח ושבחו הזכירו בתחי' אותך ראיתי צדיק בדור הזה שלא היה שם המינות רק גזל ועריות ע"כ זכרוני מדב"ק נאים הדברים למי שאמרם ובעקבותם ארמוז דבר קטן במה שנעיר למה אמר בדורו של אברהם לא נחשב והרי היה בדורות הקודמים אליו חנוך ומתושלח ובודאי שהם עדיפי ממנו אך יש לומר דלזה תמצא בטעם כתוב תביר תחת צדיק ותמים דבק לדורותיו והענין במה נקדים את הידוע כי הצדיק המעורב עם הדור יש בו עדיפות מהצדיק המתבודד בד' אמות שלו שהגם כי לשלימותו וטובתו הוא טוב הרבה כשהוא לבד וחופף עליו ס' קדושה והבדלה ב"ד קדש ילבש מ"מ ה' חפץ שישפיע מטובו והשכלתו על דורו שיהנו רבים לאורו מחכמתו ומוסרו ומדותיו הנעלות (אמר החכם התחכמות שאין תכליתה הטבה לאחרים גאוה שמה ע"ש) וכתבו דמיון לזה שהרי הלבנה בעת שהיא מעוטה ונזופה אדרבה ברגע ההוא פניה העליונים הם מאירים ביותר ובכל זאת נקראת נזופה ומעוטה בשביל שאין ממנה תועלת לאחרים והנה חנוך נתעלה מאד שהיה מלאך בשמים כדרשתם בשמים עדי זה חנוך בגימט' ומתושלח עכב הקב"ה המבול ז' ימים מפני אבלו של מתושלח כמ"ש רז"ל (סנהדרין ק"ח:) ובעת שנשתבח הקב"ה לא נשתבח אלא באברהם דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט משום שהיה מסור בכל כחו לאחרים (וביחזקאל י"ד י"ד ט"ז) כתוב נח דניאל ואיוב אם בנים ואם בנות יצילו כי לא למדו את דורם כאברהם משה ושמואל ע"ש, והנה בנח מצינו מדריגה אמצעית כי היה מעורב קצת עם הדור ובתיבה עבד ק"ך שנים והודיע להדור את העונש הבא עליהם אלא מה שלא היה כאברהם מוכיח וחוזר ומוכיח בדברים ובהשפעה וכו' וככתוב לא למדו את דורם ועתה זהו אומרו נח איש צדיק דוקא לדורו אבל לגבי דורות שקדמו לו כן שלאחריו לא נחשב לצדיק שהם חנו ומתושלח ושלאחריו שהוא אברהם רק בדורו נחשב צדיק ולזה יש תביר תחת צדיק להפרידו מדורות הקודמים והמאוחרי' שלא היה חשוב צדיק כמותם אבל תמים הנאמר בין איש לרעהו היה גם בדורותיו הרומז להקודמים שהוא עדיף מהם קצת שהיה מעורב עמהם ורואים את מעשיו ולזה היה צריך סעד לתומכו שלא יכשל כי לא היה פרוש מהם אבל בדור אברהם שאחריו לא חשוב לכלום ר"ל לא מצדיק ולא מתמים כי לא הועילם עכ"פ ודוק:

ואתה קח לך מכל מאכל וגו' והיה לך ולהם לאכלה. פה הקדים האדם לבהמ' ובגיטין (דס"ב.) אי' אסור לו לאד' שיטעום כלו' עד שיתן מאכל לבהמתו שנ' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבע' ע"ש. והחילו' פשוט דלאכיל' עצמ' הבהמ' קוד' לאדם אחר דהאוכל מצוי לשניהם יקדי' הבהמ' שלא תצטער בראיית האוכל ולא תדע שיש גם לה אבל להכנת האוכל אם אין לשניהם פשיטא דחייו קודמין וזה פשוט. ולזה פה שמכין האוכל קפיד עליו בתחי' לו והדר להם ותדע דבשתיה דאיכא סכנתא האדם קודם לבהמ' ואסמכוה אקר' והשקית את העד' ואח"כ ואת בעירם ועי' מג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה אדוני וגם גמלך אשקה ועי' ביד אפרים שם ופשוט:

וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ יש לדקדק אחר שאמר שהמים נשאו התיבה א"כ הרי הוא בכלל שהורמה מעל הארץ וזכורני בספרי רנה"ו שפירש לשון וישא היא על הדחיפה והביא דמיון לזה כמי וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף שהוא מלמעלה למטה לזה קאמר שפירוש וישאו את התיבה הוא ותרם מעל הארץ ע"כ, ולקוצ"ד קשה לומר כן אחת שפה אי אפשר לטעות ולפרש מלמעלה למטה אחר שהתיבה היא היתה יושבת למטה ולא באויר היתה כמו הארבה ואחריו כתוב ותלך התיבה על פני המים ולזה לא היה צריך לומר ותרם מעל הארץ גם מה שהביא דמיון שפירוש וישא את הארבה שפירושו דחיפה מה הוא ההכרח לזה ואדרבה הפשט ביותר דהארבה שהיה נח בכל גבול מצרים אז בא רוח ים חזק ונשא אותו באויר והדחיפה היתה בויתקעהו ימה סוף ולמה נוציא מילת נשא מפשוטה אך לפי דעתי אפשר לישב דהכתוב הוכרח להוסיף מילת ותרם מעל הארץ לתרץ קושיא אחרת והוא כי לפי פשט הכתובים כן פי' הראב"ע דאחר ארבעים יום לירידת הגשמים על הארץ אח"כ הורמה התיבה ע"ש ולכאורה קשה דלפי ההשערה אחרי דהתיבה היתה משוקעת במים רק י"א אמה וכמ"ש רש"י בפסוק ותנח התיבה עפ"י החשבון א"כ איך נאמר דבארבעים יום שהיה הגשם מהשמים והתהום מהארץ עולה לא היה רק י"א אמה גובה המים ובק"ן יום שהיה רק התהום גבה כל כך המים עד שכיסו כל ההרים וט"ו אמה יתר על הר היותר גבוה ועפ"י האומדנא אי אפשר להיות בארץ רק י"א אמה דוקא וכמובן ואם נאמר שהיה בארץ כ"ה כ"ו אמה גובה מים באותם המ' יום קשה עוד מדוע לא הורמה מקודם שהרי היא לא היתה משוקעת רק י"א אמה וא"כ ביותר מעט היה לה לרום מעל הארץ מקודם אך הישוב לזה פשוט הוא דהא ודאי דבאותם המ' יום היו המים קרוב לשלשים אמה גובה קרוב למדת קומתה אבל ידוע הוא שיש הפרש בספינה כשאתה מכניסה לתוך המים בתחילה לאם היתה תחילה על הארץ ואח"כ אתה מביא מקוה מים אליה דבראשונה במעט מים תלך ותרוס ולא תשקע הרבה אבל כשהיא תחי' היתה בארץ אזי צריך לה מים רבים שיהיו עד קרוב לשפתה עד שישאו אותה ואח"כ תשוט כשיעורה כאלו הכניסוה למים מתחי' ודבר זה הוא מוחש ומורגש וא"כ יש לומר כי בארבעים יום הראשונים יש לומר שהיו המים כ"ה כ"ו כ"ז אמות בארץ והיתה שוקעת במים עד שיעור זה ואפשר דלזה היה הזפת על פני כל קימתה ולא רק שיעור השקיעה ויותר מעט מפני שהיו במים בתחי' עד קרוב לשיעור קומתה ומעתה זהו דאמר הכתוב ביתור הלשון וירבו המים וישאו את התיב' דקשה למה עד עתה שרבו המים בסוף המ' יום אז וישאו והלא יש הרבה מעשרים אמה והיא די לה בי"א אמה לז"ק כי פה ותרם מעל הארץ שלא היא באה בגבול המים אלא המים באו בגבולה לזה הוצרך ריבוי המים כל כך שאז יוכלו להרימה מהארץ ודוק כי הוא קרוב לפשט ונכון:

ותנח התיבה וכו' על הרי אררט, טעם שנקט הרי לפי פשטא יש לומר הוא אחד מהרי אררט כמו ויקח מאבני המקום. ויש לחלק דהתם כתיב מם מאבני תתפרש שפיר אחת, אך יש לומר עוד עפ"י מ"ש הרב תבואת הארץ וז"ל בדרך מטיפלים לארזרום יש הר גבוה י"ג ושלש מאות רגל הוא אררט ויש לו שני ראשים והאחד גבוה מחבירו ומרחוק נר' כאלו הר אחד מורכב משני הרים וביניהם תלם וכו' ע"ש, וא"כ אפשר דעל אותו הר נחה התיבה ולזה נקרא הרי ומדויק חשבון רבותינו דשקוע התיבה במים י"א אמה דהוא לפי חשבון שנחה התיבה על הר היותר גבוה שבאררט ולא זכיתי להבין דברי הרב המצבים שכ' שהרי אררט הם נמוכי' וכו' ע"ש. ואיך יבוא חשבון רז"ל על שקוע התיבה י"א אמה כמובן ועוד שהחוש מכחיש זה כמובא במחקרי ארץ שהרי אררט הם ההרים היותר גבוהים מאד ע"ש ודוק:

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש רז"ל (הובא ברש"י ע"פ זה) דרשו אזהרה להורג את עצמו ולפי פשטא אמרתי ומצאתי שכיונתי בזה לדעת רנה"ו בספר המדות (ראיתיו לרגע במושבת זכרון יעקב) דדיוקם הוא מתיבת דמכם לנפשותיכם שפי' דם שהנפש תלויה בו וידרשנו מיד כל חיה שפירושה הנשמה שנקראת חיה שלא ישלוט בה הכליון ידרוש עון זה ממנה וזה דבר יקר שבתו' כתוב השארת הנפש ומפורש מצאתי עוד בקמא (דצ"א:) וז"ל ר"א אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם ע"ש. והנה במקצוע זה האריכו בו רבים ושרים כל שלטי הגבורים באריכות גדולה ובמופתים נאמנים וישרים ובקצרה נציין ע' ס' הישר לר"ת והר"ן בדרשותיו באורך ובעלי התוס' עה"ת בפסוק וישע ה' אל הבל והרי נהרג מיד אע"כ צ"ל שקבל קרבנו וזיכהו לעוה"ב ע"ש. וע' בנשמת חיים לר"מ בן ישראל וענין העקידה תוכיח כי מה הוא עונש המר שיפחד ממנו שלבעבורו יבכר לשחוט בנו יחידו ואיזהו דבר מר מזה אם לא בשביל נשמתו החיה לנצח בגבהי מרומים שתכליתה היא רצונו יתברך וכמ"ש החכם ומה לי מהזמן אם לא רצונו ואם אינך מנתי מה מנתי ע"ש (ואולי לזה מכריזים במלחמה על המארס אשה ולא לקחה והבונה בית ונוטע כרם פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה וכו' דמלבד צער הקרובים עוד יש צער לנשמת המת שתצטער בראותה אח"כ אחרים יקחו יגיעו שהוא לא נהנ' עדיין ממנו) וכן בכתר מלכות לרשב"ג כ' והנפש החכמ' לא תרא' מות אך על עונ' תקבל עונש מר ממות ע"ש. ועי' רמב"ן בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים ובפ' אחרי בפסוק ונכרתה הנפש ההיא מלפני כי הכרתת הנפש אמר בה הכתוב מלפני ומקרב עמה ר"ל היא לבדה תכרת מראות זוהר עליון וכו' ע"ש ורמז בס' שיורי המדות להג' מדובנא שזהו פי' הילקוט שכתב ונכרתה מעמה ועמה שלום ע"כ, שהוא יורה על קיום שאר הנפשות שהן עמה שלום ע"כ ובהגהות מימונות פ"ח מה' תשובה הביא דברי רמב"ן וכתב שם דבר נחמד ע"ש ועפ"י דב"ק זכיתי לבאר פירוש הילקוט (ש"א כ"ה ואדר"ן פ"ב) (ובישיבה הודיעוני שקדמוני בזה ואני לא ראיתי עד עתה) וז"ל והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים יכול אף הרשעים כן ת"ל ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ע"כ, ולפי פשטא קשה מאד איך יתכן זה כי האי דישנ' להאי פרדשנ' ? ולפי האמור שפיר מתפרש דמה שאמר יכול אף הרשעים הוא בערך הדמיון זה בצרור החיים וזה בצרור המות וזה אומרו יכול אף הרשעים ר"ל היפך צרור החיים לזה סיים לא כן הוא אלא ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע שתפול שם שכולה וגלמודה מעמה ובזה תסבול עונש מר ממות עד השלמת חק עונשה ונכון הוא בס"ד, הבאתי מקצת המדברים על השארת הנפש הגם כי אין בו צורך שזה ידוע הוא עד שאף הילדים בנוסח התפילה בכל יום זוכרים ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בכינוי מפיק ה"א שהיא עצמה תחזור בעולם התחיה היות שהיא חלק אלוק ממעל קיימת לעד לעולמים מפני שנאצלה מהחי האמיתי הנצחי:

והנה בעניותי אביא עוד סנסן אחד שנתחדש לי בס"ד המתאים עם הנ"ל כיאודה ועוד לקרא ואקדים מ"ש הרמב"ם במורה ח"ב פ"א בכלל המופתים שהביא להודיע על חיוב מציאות הבורא ברוך הוא הביא עוד מופת משם אריסטו וז"ל כשימצא דבר מורכב משני דברים וימצא אחד מהם לבד בלא הרכבה יחויב בהכרח את מציאות השני לבדו למשל כשימצא הסכנגבי המורכב מן החומץ והדבש וימצא הדבש לבדו יחויב שיהא החומץ לבדו ומזה הוציא כי אחרי שאנחנו נמצא דברים מורכבים מן נועע ומתנועע ונמצא מתנועע לבדו בלתי מניע כלל והוא המתנועע האחרון יחויב שיש מניע שלא יתנועע כלל והוא הבורא ברוך הוא ע"ש ומדבריו הללו שהסכים הרב עליהם נוכל ללמוד ג"כ אחרי שראינו באדם חי גוף חומרי כבהמה ובו מורכב נשמה משכלת ומצינו גוף חומרי לבד שהם הבהמות שאין להם רק נפש חיונית וגם באדם עצמו תחי' עיר פרא אדם יולד (איו' י"א) ואח"כ קנה נשמ' המשכלת יחויב שיש נשמה משכלת לבד בלתי קשורה בכוחות הגוף אמנם בחפשי בספרים בזה מצאתי ראיתי להרב בעקרים מ"כ פ״ה שהביא דברי המורה הללו וסתר אותם וז"ל ואינה ראיה אמיתית כי כבר ימצא באדם שהוא מירכב מחי ומדבר וימצא החי לבדו בזולת המדבר ולא ימצא המדבר בלתי חי אלא אם נאמר שהמלאך מדבר וכו' וכתב שם המפרש שזה דוחק וכו' ע"ש. וחוץ מדרכנו היה נראה לי בפשיטות לדחות קושיתו שמצאנו מדבר בלתי חי בעוה"ז ממ"ש במדרש (פנחס ע"פ לאלה תחלק הארץ) (ובתרא דקכ"ב.) כי בחלוקת הארץ היה הגורל צווח ואומר אני בחלקו של פלוני ע"ש גם הגאון בעל. תוי"ט פ"ה דאבות ד"ה פי הארץ הכריח יפה בפי' הכתוב ופצתה האדמה את פיה הנאמר בבלועי דקרח שפירושו דבור בחתוך אותיות ע"ש הרי דהגורל והארץ שהם מדבר בלתי חי אך יש לדחות לזה פשוט כי מלבד שאין להביא ראיה מאגדות למושכל וע' ירוש' פ"ק דפיאה ובכ"מ שאין משיבין באגדה ע"ש עוד זאת יש לדחות ולומר דהתם מלאך דיבר בעדם וכמו שפי' כמה מן הגדולים על פי האתון והנחש (אך רז"ל במדרש אמרו באתון אחרי שדברה מתה ע"ש ועי' מג"ע פ' בלק ואכ"מ):

אמנם לקוצ"ד קושיתו מעיקרא ליתא ונקדים לומר כי פשוט וברור מה שאנו קורים לאדם חי מדבר אין העיקר והתכלית של האדם שעליה נקרא אדם הוא הדבור שהרי הוא שוה עם נביא הדיר בטבעו וכן הפילוסוף האלקי עד היותר סכל וטפש שבברואים שכולם השתוו בו היתכן שזאת היא הצורה הנכבדה שבאדם הא ודאי כי אין זה רק צורה מינית כמו השחוק דשייך רק באדם שהלא כח הדבור שבאדם הוא רק בעבור שיש לו לסתות רחבים שעל ידם יוכל לחתוך הדבור שהרי גם העוף הנקרא פפאגאיו בעבור שיש לו לסתות רחבים קצת משאר עופות הוא מדבר איזה דברים שהדבור הוא רק כלי שרת להוציא החוצה מה שהשכיל אם חכם ואם טפש הכתיבה לרחוק והדבור לקרוב גם האילם נקרא משכיל וכמ"ש בחגיגה (ד"ג.) דהנהו תרי אילמי וכו', ונמצאו אח"כ יודעים ספרא יכו' וע' בכוזרי מ"א אות פ"ט אשר ידבר וישכיל ממשה אינו לשונו ולא מוחו ולבו רק הם כלים למשה ומשה נפש מדברת ע"ש, והגם שהוא דבר מהנבואה כדמותו תקיש ממנו להשכלת האדם כי כולם הם כלי שרת נהשכלה ומאמר החוקר הובא בעקידה שבאדם הוטבעו בו כל החמשה מינים גופו בשר ועצמות זה דומם הזן והמגדל הוא תשמישו בה' חושיו הוא חי כבהמה ובשכלו המעשי שהוא מבדיל בין זה לזה הוא חי מדבר ובהשכלתו בדברים עליונים ובהפרדת הצורות ויתבונן בתארי השי"ת היא חי משכיל ע"ש, ועוד מבואר במורה ובמפרשיו שעיקר השבח וההלול הוא מה שיתואר בשכל והוא העצם אבל מה שיבטא האדם בשפתיו הוא רק להודיע לזולת מה שהשכיל אין אומר ואין דברים השמים מספרים כבוד אל ע"ש. ובה' יסוה"ת פ"ד אותה הנפש אין אנו קורין לאדם מפני השפה והדבור בגרון וכו' ולפיכך אדם שאין בו דעת הוא כמו הבהמה אעפ"י שהוא מדבר הוא גולם לצורה ע"ש. הארכתי בזה ללא צורך היות שהיה לי ויכוח עם רב גדול ספרדי אהובי וחביבי זכרו לברכה וכתבתי לו כל זה והודה לדברי כי לא הדבור הוא העיקר ומעתה אחרי כל הכתוב אזי השאלה של בעל העקרים היא עצמה תוודע ותתאמת במופת כי אחרי שראינו וידענו חי ומשכיל בגוף אחד ומצאנו חי ואינו משכיל אם בבהמה שאין לה כלל רק החיונית וגם באדם עצמו הסכל הגמור שאין לו שום השכלה וכן הקטן האטום בשכל יחויב במופת שיש משכיל בלתי חי חיים שבגוף רק שכל נבדל קיים אחר המות והגם שלא תרא' בחוץ הוא בעבו' שהיא רוחנית ואנחנו בגוף גשמי לא נרא' אות' כאשר נא נרא' השכלים הנבדלי' שגם האויר הנרגש בגשם לא נראה אותו ובהפרד הנשמה מהגוף היא תראה את חברותיה (גם עתה יחי"ס הקדושים כמו האר"י הק' היה רואה את הנשמות העולות ויורדות דרך העמוד) ומה שתמה שלא מצינו מדבר בלתי חי זה יוצדק אם פי' מדבר הוא כמשמעו בקול ובחתוך אותיות שאזי פירושו על עולם הזה תיקשי שלא מצינו מדבר בלתי חי אבל אם הכונה על פירוש מדבר שהוא משכיל שהוא רוחני ואינו נרגש אזי יחיבהו המופת אף שלא ראינוהו כל שראינו החלק האחד לבדו וראינו את השנים המורכבים ביחד באדם יחויב שיש משכיל בלתי חי וכמו הנועע ומתנועע שמצאנו החלק האחד מתנועע שאינו מניע ומצאנו שניהם שאז נתחייב החלק השני לבדו מניע בלתי מתנועע שהוא השי"ת שלא תשורהו עין רואי דכוותה בנשמה המשכלת והמופתים שוים המה ומתוק לחיך מאמר החכם במליצתו הצחה בני דע נפשך ותדע בוראך ע"כ והגם כי לפשטא הכונה היא על השלילה שאם נפשך שעמך אין אתה יודעה א"כ איך תרהיב עוז לדעת מבוראך מ"מ יתפרש ג"כ ברמז על זה שלדעת חיוב מציאות הבורא במופת תקח המופת הדבוק אתך באותו שיש לנפשך כי הנושאים בדמיון שוים המה וכנ"ל, והחוקרים כתבו עוד דבר נחמד והוא כל עגול בחיוב יעמוד על נקודתו שהוא העמוד ונקודה האמצעית של גלגל השכל הוא העולם ונקודת העולם הם בני אדם ונקודת בני אדם הם הנשמות וכל נקודה שלא תאבד עגולה לא יאבד ואחרי שאי אפשר שיאבד גלגל השכל נדע שלא תאבד נקודתו שהם הנשמות עכ"ל, אחרי כל הכתוב האיר ה' את עיני וראיתי בעקרים מ"ד פרק למ"ד באורך כל הדעות ואחר שהביא גם דעת הרמב"ן הביא עוד דעת אחד מגדולי תלמידי הרמב"ן על השתלשלות היצירה בעלי שכל על שלשה מדריגות וכו' ומ"ש עוד בישוב ה"ר אהרן הלוי ז"ל בזמן שיגיע תחיית המתים מה שיחדש הקב"ה לכל אחד מהצדיקים גוף אחר באותו מזל שהיה לכל אחד מהם תחי' שוה בשוה ויעמדו ויאכלו וישתו ויולידו וכו' וכו' ואחר זה לימים רבים אחר שישיגו השלמות שאפשר להם להשיג כ"א וא' לפי מדרגתו ראשון ראשון כאשר יושג זה השלימות שאפשר לו להשיג הרי זה לחפצו ולדעתו יעלה לענין אליהו עש"ב בדב"ק הטהורים שארוכים הם והם דברי אלקים חיים למתבונן בהם בישוב הדעת ודוק:

ועפ"י האמור שראינו כי המופת שוה בחיוב מציאות הבורא וכן בחיוב *השארת הנשמה האצולה ממרומים ארמוז בס"ד כונת הכתוב כל הנשמה תהלל יה דיחס הלול לה' שהוא שייך לנשמה כי מלבד האמת משום שעליה נאמר בצלם אלקים עשה את האדם ועי' בהראב"ע

*יביאה בס"ד הדבור המובא בספרים במציאות הנשמה המשכלת אם היא עצם נבדל ואצולה ממרום או היא רק כח הכנה לבד עיניך תחזינה לכאו' כי היא רק כח הכנה לבד והוא ממ"ש במורה נבוכים ח"א פ' מ"א ופ' ע' וז"ל הנשמות הנשארות אחרי המות אינם הנשמות ההוה באדם כשיתהוה שזאת הוה בעת התהוותו כח הכנה לבד והדבר הנבדל אחר המות הוא המגיע בפועל עכ"ל, דמשמע דסובר כי רק הכנה לבד בפשט הדברים ואם פי' דבריו כן יתישב מה שהק' השר אברבנאל בס' ראש אמנה (פט"ז סט"ו) על הרב המורה דלמה השמיט מכלל העקרים אמונת השארת הנפש והשיב שזה נכלל בכלל אמונת שכר ועונש שהגמול הגדול הוא חיי עוה"ב ועונש הגדול הוא הכרת בזה ובבא ולהיות זה בכלל לא הזכירו בפני עצמו ע"ש ולקוצ"ד לא הבנתי ישובו דאחפי דלפי מש"ל וכן הוא עצמו כתב בספרו על הנשמה שלא תאבד וא"כ אף שחייב כרת הוא שנבדל מחבריו ומתענוג זוהר עליון וההשגה הגדולה שישיג שם שהוא נכרת ממנה שאין דמיון לאותו הצער והיסו' הגדולים שיש כמו הכרתתו מזוהר זה נא תשובה פ"ח מ"ש בזה) אפי"ה ראיתי דהק' בהרב המוסאטו שכתב כי ידמו מעשה הנשמה אל מעשה ה' ע"ש עוד זאת ירמוז אל הנ"ל דשפיר יוצדק ההלול לה' היות שבשניהם המופת שוה וכנז"ל [וכרגע נראה לי כעת בעת ההעתקה בס' אור ה' ושם בכלל ב' פט"ז ראיתי שהביא דברי המורה וסתר אותם והאריך לסתור גם את ההקדמות וגם כתב לסתור גם אם ההקדמה אמיתית והיות קשה עלי עתיקא מחדתא שזה שנים רבות שכתבתי את זה לא יכולתי להשיג בזה כראוי עיניך תחזינה גבור החיל ליישב דברי אור ישראל וקדושו] והנה רז"ל (בילק"ש סוף תהלים) דרשו על כל נשימה ונשימה תהלל יה ע"כ. והענין מקביל למ"ש הרב הק' אור החיים בן עטאר בפ' ויקרא וז"ל אין לך אדם מישראל שאין יורד לו כבר מבורר כי נשארת הנשמה חיה ולא תאבד אפס כליל ח"ו וא"כ חזרה התמיהה למקומה מדוע לא זכר אותה שזה לא נכלל בעונש ועם שיש לישב קצת דב"ק מ"מ לפי מש"ל יתישב עוד דהשארת הנפש אינה דבר הכרחי לכל הברואים שהיא תלויה במה שהגיע אליו בפועל בתחי' אחר שהיא רק כח הכנה לבד וא"כ אין זה שייך לעקרים שהרי אם זכה עצמו וטרח עד שהשכיל וקנה קנין עצמי בפועל אחרי התבוננו בהשכלת המושכל והשכיל בפועל בהשכלתו אזי אותו הקנין נשאר חי עמו לנצח לעולמים ואם לאו אינו כלום וכח ההכנה שלו עלה בתוהו ואבד ונמשל כבהמות נדמו אין שארית למו כלה ענן וילך:

אך חלילה וחלילה ליחס לאותו צדיק וקדוש האור הבהיר הזה את הסברא הזאת וכבר נרעשו בדב"ק המפרשים סביב ספרו האפודי וקשקש וש"ט והכוזרי מאמר ה' ע"ש והרב בעקרים מ"ד פכ"ט אתר שהאריך בזה דשתי הדעות אם היא עצם נבדל ואצולה ממרום או כח הכנה לבד יחס לזה מחלוקת רז"ל אם נוח לו לאדם שנברא או לא טש"ב, וע' רבינו בחיי פ' אחרי ובנשמת חיים ח"א פ"א וז"ל שם נשמה לא תאמר רק על השכלית הבאה מן השמים נשמה גימט' השמי"ם ע"ש וע' שם עוד פי"ג שהשוה דעת הפילוסופים עם המקובלים שהנשמה טרם בואה מתלבשת בגוף דק מאד ע"כ והרב אברבנאל בס' מפעלות אלקים ג"כ כי הנשמה בבריאתה נקשרת עם גשמיים דקים מהטבע השמימי בלתי מושג לחוש הראות ע"ש וע' להג' בשו"ת יכין ובועז מדף מ"ח ואילך שהאריך הרחיב לקעקע סברא זרה זו שהנשמה היא הכנה עש"ב, והג' האחרון צה"ח בקונט' תפארת למשה הביא מחלוקת רז"ל במדרש (וע' רד"ק תהלים ק') בפסוק הוא עשנו ולא אנחנו קרי וכתיב ח"א ולא אנחנו בראנו נשמתנו וח"א ול"ו בויו אנחנו משלימים נשמתנו ע"כ שהראשון סובר שהנשמה ענין נבדל בפ"ע בצביונה מתחילת ברייתה וכו' והשניה היא בדיעה שהיא כח הכנה לבד ואנחנו משלימים אותה בשכל ומשכיל בפועל ע"ש, וכבר קדמו בזה הרב אלבלידה ע"ש וע' בנשמת חיים מ"כ ע"ש אחרי שהארכנו בזה וראינו שהאמת נתברר שהנשמה אצולה ממרום אז חייבים אנחנו להבין באמיתות כונת המורה נבוכים דודאי גם הוא סובר כן דהיא שכל נבדל מגבוה וע' בפ"ד מה' יסוה"ת ה"ט צורת הנפש אינה מן היסודות כדי שתפרד להם ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה (הכוונה נשמה החיונית) אלא מאת ה' מן השמים לפיכך כשיפרד הנפש מן הגוף ותאבד הנשמה (פי' הנשימה) מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף לא תכרת הצורה ההיא הוא האלקים אשר נתנה ע"ש, הרי דב"ק כמעט מפורשים שהרוח היא רק הכנה איך נאמר בה נתנה שפי' שאמר שהע"ה והרוח תשוב אל תשוב אל האלקים אשר נתנה ואם היא עצמה לו השפע אל נשמתו להתקיים כי זולת זה אין לו חיות והנפש אשר תעלה צחנתה יכרת ממנה השפע האלקי והשפע בא לו דרך שני נקבי החוטם מקום דביקות הנפש עם קונה ע"ש בדב"ק, ואני הקטן עבדא דרבנן ארחיב בדב"ק בס"ד דפליאות הבורא תמצא עוד במין האדם והם מפלאות תמים דעים שתמצא שתכונת האדם שהוא גוף חומרי בכל תכונתו נמשל כבהמות ונגד זה שכל אלק"י רם ונשא מגיע השמימה הגם דיש בבריאה אלפי אלפים שכלים נבדלים גבוה מעל גבוה אבל אין להם שום יחס וקשר אל החומר ומובדלים ממנו בתכלית והרכבה זאת היא אחת מפליאות הבורא עכ"פ אחר שיש בו שתי כוחות חומרי ורוחני ושניהם צריכים מזון וחיות כדי במתכונתה ולזה אנחנו מוכרחים לומר דכונת רבינו היא דסובר דהגם כי יש נשמה אצולה מגבוה מ"מ היא לא תבוא ותשכון בגיוו לרוב רוחניותה עד אשר האדם יטרח בשכל ההילואני שבו ובו כח ההכנה ועל ידו יתעצם בו לקנין שיהא ראוי אח"כ להיות בסיס שתשכון בו הנשמה הנבדלת ותאיר לה כשמן לפתילה ואז ישוב השכל והמשכיל שהם הנשמה הנקראת שכל והמשכיל שהוא כח ההילואני שבו והמושכל שהוא המגיע בפועל שזכרם רבינו לאחד ובלעדי המושכל המגיע בפועל ע"י המשכיל שבו אין הנשמה הנקראת שכל לבד תוכל לשכון בו ופרוח תפרח ממנו לרוב רוחניותה ואין לה אמצעי להתקשר על ידו (הרי לדעת המקובלים בנרנח"י אם אין הרוח לא תשכון הנשמה עם הנפש עד שיהא הרוח בסיס לנשמה עי' בדב"ק בזה בכ"מ) ודומה קצת לזה הגוף הוא חי ע"י אכילה ושתיה ובלעדי זה הוא מת והולכת הנשמה ולכאו' הוא פלא אחר שאין לנשמה שום מושג באוכל ומשקה למה לה שתלך אלא הוא הדבר כי הנשמה אין הגוף בסיס לה רק אדם שיש בו כח הנפש הרוחני קצת ובו תוכל הנשמה להתקשר ע"י הדם שהוא הנפש וכשיש דם אז יש הזנה לגוף והוא מתהוה ע"י אכילה ושתיה ובסור האכילה ממנו שאין דם רוחני חיוני אזי פרוח תפרח הנשמה שאין הגוף הכלי שלה אותו הדבר בדברינו כי הנשמה העליונה אם היא תשכון בו הוא באמצעות כח ההילואני שבו כח ההכנה שהוא ישכיל בו וע"י קנינו נתעצם כח ההכנה בו ובו ישכון אור הנשמה הנבדלת זה הנלע"ד בכוונת דב"ק ועי' בהכותב בעירובין י"ט מ"ש מהרמב"ן ומ"ש הוא ז"ל והדברים עתיקין שהאריך שם [הא ודאי כי מ"ש הרב להשיג קנין בפועל בהשכלה פירושו על דבר תורה דתי רוחני ואין פירושו על חקירה פילוסופית שמלבד כי דבר זה אינו נכלל רק ליחידי סגולה כמו רבינו הרמב"ם שהיה בכוחו ליכנס בשלום ולצאת בשלום אבל אחרים אסורים המה ולך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וחלילה לומר לחייב את הלימוד המסוכן הזה והארכתי במק"א כי רק התורה בכתב ושבע"פ הם הם חיי הנשמה ומזונה וזה הוא הבטוח שבהשכלתו בלימודו בפועל ישכון עליו אור צח ומצוחצח אבל החקירה לנו ח"ו הוא רעל גמור ובעל העקידה כתב כי החכמה פועלת בנפש ההילואנית ע"י התורה ויראת ה' ותשאר נצחית שלא תאבד עם הגוף ע"ש, ומה נעים מליצת הר"ן בדרשותיו וז"ל לא תמצא חוקר ופילוסוף ששרתה עליו נבואה ע"ש] נחזור לדברינו כי הנשמה הנבדלת לא תנוח עליו לשבת בגופו ולהאיר עליו עד אשר התעצמו בקנין תורני אזי תאיר בו ע"י כח ההבנה שבו שהשכיל בתורה ויתעצמו יחד כשלהבת הקשורה בגחלת ומי לנו יותר בקי בדעת רמב"ם כמו אור ה' לר"ח קרשקש שיחס סברא זאת לבן רשד וסתר אותה שהיא עצם נבדל ולא רק הכנה עש"ב ואילו היה סברת המורה כן פשיטא שהיה מביא דבריו וסותר אותם כדרכו שלא יהדר עני גדול נגד דעתו להתקים ותתמיד הרכבתו עד גמר שלימותו אשר בא בשבילה ובמזון הגשמי הנה הוא בידו צדיק אוכל לשובע נפשו אבל ברוחני שאין סוף ליניקתו בזה וכשהוא יונק יותר מכדי צרכו הוא ימות ר"ל הגוף ימות שתגעל הנפש את הבשר ושבה אל בית אביה לחשקה הכביר והגוף פקע כדא ומית לזה המציא לו הבורא כי השפע האלקי יבוא לו דרך שני נקבי החוטם שבזה לא יקבל רק די ספוקו לא חסר ולא יתר לפי ערך הרוחניות שבו וזכוך הכלי שהוא הגוף שבו אם מעט ואם הרבה והוא על דרך אורות מטי ולא מטי רצוא ושוב כמראה הבזק ובזה הוא חיותו לפי מעשיו ולפי קדושתו בוא יבוא לו השפע וזה יהיה מתאים לנו עם מ"ש רז"ל (סנהדרין נ"ב.) בנדב ואביהוא שיצאו שני חוטי אש ונחלקו לארבע ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ומתו ע"ש. רצו בזה כי נדב ואביהוא עברו הגבול ונדבקו מאד אל הקדש כמו שדרשו בפסוק בקרבתם לפני ה' כי נתקרבו הרבה ושאבו רוחניות גדולה הרבה מערך גופם שהוא הכלי דרך חוטמם ולזה כנו להם חוטי אש שעל ידי זה נתבטל הגשמי שגבר הרוחני האש שבהם ושרף את הגוף ונדבקה נשמתם בזוהר העליון כאשר ידבק החלק אל הכל וזהו אימרם על כל נשימה תהלל יה כי שם נשמת החיים הצריך לו בעבור שהם סותרים עם החימר ברוך הוא לעד אשר יצר את האדם בחכמה ומתאים עוד ההלול לנשימה התלויה בחוטם ושם תלוי בו בחי' היראה וכמ"ש החוקר הגדול רנה"ו בספרו גן נעול כי כוחות הנפש השכלית מקבילים אל חמשה חושים. החכמה לחוש הטעם, הדעת למשוש, הבינה לשמע, השכל לראייה, הריח ליראה, והריחו ביראת ה' ולכן ההלול תלוי לנשימה שהיא בחוטם ושם משכן היראה עבדו את ה' ביראה יראת הרוממות (בהיות תתר"פ חלקים בשעה ותתר"פ צירופי קוי"ק בשעה כמ"ש המקובלים אז מקביל על כל נשימה תהלל יה אותו הצרוף של קוי"ק המקביל נגדה). [א"ה עי' בס' החרדי' מל"ת סי' א' אות ו' ז' כי הוי"ה בהכא' עול' תתר"ף ועי' בשה"כ דרו' ר"ה דרו' ו' כי ה"פ רי"ו גי' תתר"ף]. נשובה אל הקוד') דהכ' הנ"ל ואך את דמכם הוא מעיד על השארת הנפש שקיימת לעולמים שבזה פירשתי דבר נחמד ואמיתי בס"ד במ"ש והחלטתו וע' בכוזרי מ"ב דכ"ט וז"ל הזוקן ישיג הגוף ולא ישיג הנפש ובקול יאודה שם הביא מרלב"ג ראיה חזקה על הנשמה שהיא נבדלת שהרי היא מחזקת בחולשת הגוף ואילו היתה הילואנית היה בהכרח הנושא לה יותר חלוש בעת ההיא וכו' עש"ב ובכן הכרח עלינו לומר שמ"ש שהיא הכנה בעבור שהוא המשכיל ובסבתו תהיה היא בסיס לנשמה הנבדלת שהוא הנקרא שכל סתם לזה זכר אותה ודב"ק המפורשים במקומות רבים יעידו על זה ובכן בדבר כזה אין שום רעש וקצת דומה לזה תמצא בזוהר חדש בראשית מתליסר שנין ולעילא בעי למעבד חדוה וכו' אי בעי למהוי זכאה יהבין ליה נשמתא קדישא עילאה ע"ש וע' בע"ח ש' דרושי אבי"ע ובניצוץ זה שרשי הרוחניות וכו' ובין בחי' רוחניות להגוף יש בחי' אחת כוללת שתיהן הוא בחי' רביעית דם של הנפש שיש בה ניצוץ אחרון של הנפש והוא מתלבש ברביעית דם וכו' והכל אחד הרי אתה רואהשיש הרכבה בין הרוחניות הגמורה לבין הגוף דבר רוחני קצת עם חומר זך שיהא בסים וכן לעליונה וכשהוא מזכך לפי מעשיו ותורתו התחתונה אזי תתגלה ותאיר בו העליונה ביתר שאת ויתר עז ואולי כונת המו"ן כן הוא ואם צדקנו בזה תכל מעליו את המעוררין ואת הנוקפין ודוק והיעב"א:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה