אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר שמות › פרשת כי תשא

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר שמות · פרשת כי תשא

פרשת תצוה

וישמע יהושע את קול העם בריעה, כתיב בה"א וקרי בוי"ו לפי פשטא אפשר לומר כי הכתוב בה"א הוא לשון רעה שהע"ז נקראת רעה ככתוב כי ברע הוא וקרי בוי"ו לפי מחשבתם שהוא לשון ריעות וידידות והכתיב רעה הוא הוללות וסכלות ולזה אמר לו מרע"ה קול ענות וכתרגומו והנה רז"ל בירוש' תענית (פ"ד ה"ה) כתבו וישמע יהושע אדם שרוצה להנהיג את הצבור ששים רבוא אינו מבחין בין קול לקול קול ענות קלום ע"ז ויהי כאשר קרב אל המחנה ויחר אף משה ר' חלקייא בשם ר' אחא מכאן שלא יהא דן אומדות ע"כ והק' מהרש"י מכיון שהקב"ה אמר לו עשו עגל ומסכה שוב אין לספק ולמה לא הניחם שם ותירץ תחי' שאין האדם מתפעל בשמיעה כמי הראייה ועוד תירץ דחשש אולי לא ממש עשו עגל רק על חטא אחר הדומה לזה כמו משבר כלים בחמתו מעלים עיניו מן הצדקה שהוא כמו עובד ע"ז ע"ש ולקוצ"ד שני תירוציו לא זכיתי להבינם כי במ"ש תחי' שלא יתפעל כמו בראייה זה יאמר בשמיעה חושית שהיא למטה במדריגה מהראייה באיזה ענינים אבל בראייה נבואית ובהירה כל כך כמו של מרע"ה פשיטא שהיא עדיפא מראייה חושית שלפעמים תשגה משא"כ ראיית הנביא שהוא נקרא הרואה (ש"א ט' ט') ובמ"ש בתי' השני שאולי דבר הדומה לע"ז וכו' ולזה חכה עד שראה בעיניו זה לא יאמר בנבואת מרע״ה שלא היתה בדמיון ולא משלים רק בדברים ברורים בענין עצמו כאשר ידבר איש אל רעהו ועי' הרמב"ם פ"ז מה' יסודי התורה ה"ו כל הנביאים מה שהם רואים הוא במשל וחידה משה רבינו וכו' לא במראה ולא בחידה אלא רואה הדבר על בוריו וכו' ע"ש וא"כ איך נאמר שבא לו בדמיון חטא הדומה לע"ז משבר כלים וכו' והכתוב אומר וישתחוו לו וכו' ויאמרו אלה אלקיך ישר' שכל זה היה לו כבר במראה הנבואה והוא בהר אך לקוצ"ד יש לישב דידוע דהדין הוא דעפ"י נבואה אסור לפסוק הלכה ועי' בתוס' יוה"כ ביומא על דף (ע"ה.) בענין המן שהיה מגיד לישראל בין ט' לראשון או בין ז' לאחרון עש"ב ועי' בברכי יוסף או"ח סי' ל"ד שאסור להורות הלכה לאחרים עפ"י נבואה עש"ב ועי' בסה"ק בכורי יעקב סי' ג' ד"ט ע"ש והרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה לס' זרעים כ' וז״ל אין הנבואה מועלת לדיני התורה ככתוב לא בשמים היא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ע"ש והגם דכל זה יאמר רק בשאר נביאים אבל מרע"ה בודאי שהוא לא בגדר זה דכל התו' והמצות מפיו הקדוש שמענו ועל פיו אנחנו הורגין וסוקלין וכו' ודבר זה הוא שורש ויסוד הדת ועי' בחת"ס או"ח סי' נ"ח באורך מכל מקום יש לחלק דהיינו דוקא דבר שמרע"ה צוה מפי ה' לצוותינו במצוה זו וזו אבל במה שלא נצטוה לזה וגם לעצמו לעשות כן רק באה לו ידיעה שכן עשו ישראל אין לו הרשות בזה וזה נקרא בצד מה אומדות שעל ידה ימחוק את ה' בשבירת הלוחות לעבור ח"ו על לאו של לא תעשון כן לה' אלקיכם כל זמן האפשרות שלא לעשות אף רגע אבל כשראה את העגל בראייה חושית שאז ידון את, העובדים אז עשה עבירה לשמה עפ"י ראייה חושית ולא עשה עפ"י הנבואה שלא ציוה לעשות עבירה לשמה עפ"י נבואה אבל בחוש שרי ליה לעשות עבירה לשמה וקבל שכר על זה מה' שאמר לו ישר כחך ששברת וקצת דומה למ"ש מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין נ"ב בטעם יד העדים תהיה בו בראשונה שהעדים ממיתין בידים לפי שאותו הדבר אצלן אמת שהשיגוהו בחושיהם ואין אנו יודעין רק מה ששמענו מהם וכו' וזהו ענין נאה ע"ש והגם שיש לחכוך בזה כי יש לחלק קצת מ"מ יש לצרף לזה שרצה מרע"ה ללמד את יהושע שלא יהא דן אומדות עפ"י נבואתו וכשיראה את רבו דן ככה אולי ח"ו יכשל גם הוא הגם שהחילוק ברור כי רק במשה דבר ה' אבל שאר הנביאים הם רק בעדים ולא ברוח קדשם ונבואתם יעשו דבר מ"מ רצה ללמדו ועכב הדבר עד ראותו בחוש הראות כנלע"ד עפ"י הדרוש ויותר פשוט יש לומר עוד שעכב הדבר עד שראוהו ישראל וכמ"ש במדרש (באדר"ן פ"ב הובא ביל"ש רמז שצ"ג) כשראה אותם חזר לאחוריו רצו הזקנים אחריו ומשה תפס בראש הלוחות והם אחזו וגברו ידיו של משה יותר מכחן וזהו ולכל היד החזקה וכו' ע"ש ובכן רצה מרע"ה שישראל) יראו בעיניהם את חרון אפו עליהם והקהל רואים את הזקנים ופחדם ובהלתם ואזי הם יתחרטו ותהיה להם מרדות גדולה בלבותם בראותם שאחרי כל טרחת הזקנים לקחם ושברם לעיניהם וככתוב בפ' עקב ואתפוס בשני הלוחות ואשברם לעיניכם דייקא וזאת תהיה תרופה ומזור לעונותם כי טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר וכו' כידוע (ברכות ד"ז.) וזה היה תועלת כללי ודוק:

או יאמר בטעם הקרי וכתיב דהוא רומז עפ"י מ"ש רז"ל (שבת דכ"ט.) כי בושש משה בא שש שבשש שעות חטאו ע"ש ולזה כתיב בה"א וקרי בוי"ו פי' בין ה' לוי"ו היתה להם התקלה שהזמן ההוא תוקף כח הכשפים כמ"ש במק"א מהמפרשים וירצה עוד לומר בס"ד עפ"י מ"ש בזוה"ק (פ' כי תשא.) כי החוטאים הם היו הערב רב שרצו לתקן זווג זו"ן דקליפ' עי' במקדש מלך פ' תשא ופ' שופטים ולכן על"ה שו"ר הוא גימט' ס"מ ופלנית ע"ש וכן איתא במדרש (יל"ש רמז תשל"ב) בפסוק והאספסוף אשר בקרבו ע"ש וא"כ הם פגמו בדעת שבו תלוי הזווג שהם היו ער"ב ר"ב שג"כ מספר דע"ת והעגל היה פסל ומסכה זכר ונקבה (ע"ח ש' קליפ' נוגה פ"ז) וא"כ פגמו בזו"ן דקדושה ורמזו המפרשים ששזפתני השמש אותיות שש זפתני ע"ש וא"כ לזה כתיב בה"א וקרי בוי"ו נגד זו"ן שפגמו ובכללם בחשבון ה"ו גימט' י"א שהם בתוס' אחד על היו"ד ספירות שהם י"א כידוע והנה להבדיל בין הקדש ובין החול תמצא כי בפרשת בהעלותך כתיב ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל כתיב בה"א וקרי בוי"ו כי הנחת הקדש במקומו הוא זווג עליון ועי' בירוש' תענית (פ"ב ה"א) יצא חתן מחדרו זה ארון וכלה מחופתה זו התורה ע"ש וכל ימי משך גלות הארון ממקום למקום אין זווג ולזה ובנוחה כתיב בה"א וקרי בוי"ו כי אז מתחברים ו"ה וזהו ובנוחה קרי וכתיב אז שובה קרי ביה שב ו"ה ואזי נקרא השם שלם קוי"ק חו"ב תו"מ יחד ומענין לענין נדרש בע"ה דלזה תמצא דאליהו זל"ט כשרצה לתקן מזבח ה' ההרוס אותיות סר ו"ה כי הא ראשונה היא שמוש לזה גזר לתת ארבעה כדים מים ויש לומר מלבד הפשט בטעם ארבעה שרצה לעשות דמיון כקרבן שיש בו ארבעה עבודות בארבעה אנשים קבלה והלוך וזריקה והקטרה לזה אמר ארבעה וכנגד שבטי יה חפץ להיות י"ב פעמים אך לפי הנ"ל הארבעה הם נגד חו"ב תו"מ בכללות והי"ב הם נגד י"ב פרצופי השכינה ממלכות עד אריך שבה שהע"ז פוגם גם בכתר כמ"ש האר"י (ובשעה"פ ס' תבא) בפסוק אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר שדרשו ז"ל בסתרו ש"ע פירשה האר"י החי הוא על אריך שהוא בסתרו של עולם ע״ש והיות שהיתה המלכות אח' באח' הסיבות את לבם אחורנית שהיא השכינה (שעה"כ דרושי ק"ש) לזה הוצרך לתקן את כל י"ב פרצופים שבה שהם עד כת"ר שבה בי"ב כדים של מים חסדים [לזה מקביל שנכתב י"ב פעמים שבת בתו' כידוע בראשונים סופרי אותיות התורה כי השומר שבת אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו שהשבת מתקו] גם כדים אותיות מ"י כ"ד מלכות ובינה ויש הרבה לרמוז בזה אך האר"י הק' בפ' חיי שרה כתב כי סוד עמוק לזה פירשתי וא"ש ההי"ב והוא רחום יכפר:

והנה כל מ"ש הוא לסוברים ואומרים כי ערב רב פגמו בזו"ן אך בזוה"ק (שם ריש דקצ"א.) איתא באימא חבו ע"ש ובכן אולי נרמוז שלשתם בפסוק לא ינקה הנאמר אחר מעשה העגל כי ר"ת וס"ת ונקה ינקה הוא שם קוי"ק והשאר הם ק"ן קי"ן שהם זו"ן וק"ן היא אימא באהי"ה דההין כידוע וטעם הכפל ק"ן ק"ן לרמוז על אימא וז"ון שחזרו אל אימא ע"י החטא ח"ו והנה רז"ל בשבועות (דל"ט.) אמרו מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים ע"ש ולכאורה קשה דלשאינם שבים מאי למימרא וראיתי להרב בני יששכר בחו' אלול משם אדמו"ר וז"ל שני כתובים המכחישים זה את זה יבוא הכתוב השלישי ויכריע והענין כי ונקה שהיא מדת הי"ג היא מקבלת נגד י"ג מדות דמיכה שהאחרונה היא מימי קדם וזהו אמר ונקה ואח"כ אמר לא ינקה הם מכחישין וכתוב השלישי של מיכה מימי קדם המורה על התשו' שקדמה לעולם וזהו מנקה לשבים ע"כ ואני עני ארחיב קצת בדב"ק ולישב הקושי שאמר ואינו מנקה לשאינם שבים ונקדים מ"ש בשעה"ג הק' צ"א] וז"ל שמונה מיני תשובה יש [א"ה שם כ' ד' מיני תשו' בכל עו' מד' עו' אבי"ע] והעליונה שבכולם היא המגעת עד אימא עילאה שהיא המבררת את הכסף הטהור שהיה מעורב בו הסיגים הבלוע חי"ל בל"ע ויקיאנו (ע"ה גימט' קנ"א) ומחזירתו אל הקדש פנימה וא"כ שפיר יבוא דרשת רז"ל מנקה לשבים ר"ל נקוי גמור ככסף הטהור למי לשבים שעשו תשו' עליונה שהיא אימא שגרם שחזרו זו"ן וזהו שבים אליה וזה תקון גמור בנקיון אמיתי ואינו מנקה לשאינם שבים אף שעשו תשו' נמוכה בכל זאת אינו מנקה כי עון ע"ז חמור מאד וצריך לעשות תשו' עליונה שהיא בינה והיא קדמה לעולם שהם זו"ן שנקראים עולם ונקראת מימי קדם וא"ש את"מ:

והנה ישבנו קצת עפ"י הדרש וסודן של דברים אך לפשט קשה דמהי תיתי שינקה לשאינם שבים ואפשר לישב ונקדים מ"ש הרב במורה נבוכים ח"א פכ"ד שפי' ונקה מלשון שורש כמו ונקתה לארץ תשב ע"ש וכדב"ק ראיתי בתרגום הכ' (ירמיה ל' י"א) ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך תרגם ושצאה לא אשצינך ע"ש ובכן לדב""ק הכתוב יש בו שתי משמעות נקוי ושורש וזהו ונקה לשון נקוי מנקה הוא לשבים ואינו מנקה ר"ל ואינו משרש אחריהם לשאינם שבים אלא מענישם אך לא בכליון גמור אלא פוקד עון אבות וכו' אך אם בכתוב אפשר לפרש כן עפ"י דעת הרמב"ם אך בש"ס (סנהדרין כ"ז:) לא משמע הכי ודרשו פוקד עון אבות לגריעותא יותר דכשאוחזין מעשה אבותיהם פוקד וכשאינם אוחזין איש בחטאו דוקא ע"ש והמקובלים חילקו בין שוגג למזיד דבשוגג איש בחטאו ובעון שהוא מזיד פוקד על בנים וכן חילקו בין עונשי שמים לבשר ודם דבשמים עונש חל גם על הבנים עי' בדב"ק עכ"פ מוכח דלהש"ס אין פי' ונקה כמ"ש הרמב"ם וא"כ מאי האי דאינו מנקה לשאינם שבים ובשלמא לרבי דסבר דיוה"כ מכפר מכל מקום אף לשאינו שב קצת ניחא דאיצטריך לומר פה שאינו מנקה לשאינם שבים בכל זמן אף שעבר עליו יוה"כ דמודה רבי בפורק עול כמ"ש הש"ס שם בשבועות (די"ג.) אבל לרבנן מאי איכא למימר ויתכן דבא לומר אפי' נתייסר בכמה יסורין ועונשין גדולים כל שלא שב באותו ענין עצמו תשובת המשקל בעצם לא ינקה, נשובה עוד אל הענין דבעון זה יש פוקד עון אבות על בנים ומלבד החי' הנזכרים ראיתי להמורה נבוכים בח"א פ' ל"ו שכתב וז"ל לא תמצא חרון אף וכעס אלא בע"ז וגם יקרא אויב ושונא וכו' ע"ש ולפי דב"ק א"כ אפשר לחלק עוד דמש"ה פוקד על בנים הוא רק בע"ז ומ"ש לא יומתו הוא בשאר עבירות והטעם נראה פשוט משום שכל עבירות הם באים מכח התאוה שיש בהם ולזה בכלות אש התאוה הוא מתחרט וכמ"ש רז"ל רשעים מלאים חרטות ע"ש והגם שאח"כ שוב חוטא היא הסיבה שעוד פעם גבר עליו התאוה עם ההרגל ולכן בזקנה שהוא נחלש ועזבתהו התאוה אזי הוא יאמר שעזב אותה [עי' עקידה נשוא בהערה מה יקרת ונכבדת הזקנה נעמת לי מאד אם תסירי מקרבנו המכשלה ואבן נגף שבו תנגפנה רגלינו בימי נעורנו וכו' אין רע ועול וחמס עלי תבל אשר לא יצא ממקור מושחת הזה אלה וכחש וכו' וכו'] ובזה ידע שיש דין ויש דיין ויבוא יומו ויפקד עונו ובכן גם הבן בראות את אביו שלפעמים סר וזעף נכנס בו הרוח של אמונה והשגחה ויראת העונש וכו' ולזה לא יומתו בנים על אבות משא"כ בעון ע"ז אחרי שהלב מושחת משורשו אין מציאות בשום זמן שהאב יתחרט גם בזקנה כי האמונה בלב מושחתת והוא חושב שאין דין וחשבון וכשהוא מת נמשל כבהמות נדמו ומובן לפי"ז ברוב ככל שמשורש נחש יצא צפע לזה פוקד עליו ג"כ גם כשהוא דור רביעי לכלותם כליל שהיא הסיבה לעיר הנידחת שדינה לאבד גם השלל שלא ישאר זכר להם כמ"ש רמב"ם פ"ד מה' ע"ז ע"ש ובדרך זה יתישב גבאי מ"ש בסנהדרין (דל"ז.) בהנהו בריוני דהוו בשביבותיה דר' זירא וכו' כי נח נפשיה אמרו עד השתא הוה קטינא חריך שקי הוה בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן הרהרו תשו' וכו' ע"ש והקשה מהרש"א בח"א שם מהכתוב הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי וזה אחד מן יו"ד ק"ו שבתורה ע"ש וחוץ מדרכנו ישבתי דיש לחלק בין זמן סמוך למופלג דשם קאמר משה רבינו אחרי מותי ואחרי הוא מופלג והרי ראינו כי כל הדור של יהושע היו יראים ושלמים רק הדור שאחריו ששכחו את ה' ואת שלוחו ועל זה היה חשש מרע"ה אבל על סמוך למותו יש לומר כי היו יותר ויותר חוששים כי אותו המגן האדיר שהיה להם אבד מהם ואין מי שיעמוד בפרץ לפניהם אבל הנהו בריוני דר' זירא היה הענין סמוך לפטירת ר' זירא שהרגישו בחסרונו ודאגו מהעתיד לבוא עליהם והרהרו תשובה אך לפי דרכנו נמי יתישב עוד כי מרע"ה אמר להם שהם ממרים פי ה' שפירושו עון ע"ז וכאשר נאמר לו בנבואה הנך שוכב עם אבותך וקם העם וזנה אחרי אלקי נכר וכו' ובזה נהפך הסדר כי כשלא יש מוכיח ומעורר ומעניש תיכף כדי שיתעורר וידע שאין העולם הפקר אזי יותר גרע אחר המות כי אחרי שעיניו ולבו סגורים ואטומים אין לו הרגש מכחו שיעוררהו מחיוב מציאת הבורא ומהשגחתו שהם יסירוהו ממינות ומבזבח דידיה משא"כ בהנהו בריוני דבשביבותיה דר' זירא שהם היו יהודים בלבם ויודעים בשכר ועונש רק הילדות והשחרות היו להם הסיבה מעוצם התאוה להיותם בריונים ודוק לישנא דבריוני הוא שיצא החוץ עם שהיה בפנים וכל זמן הצדיק חי היתה להם המחשבה שהוא כתרים בפני הפורענות וכשנסתלק וראו שאין גבורם אתם לזה חזרו בתשו' וכאשר כתבו המפרשים ההפרש בין החוטא למלאת תאוותו להרשע החוטא בזדון לבו האחד כי החוטא כאשר תעבור ממנו התאוה יתחרט ויתנחם כי בכלות התאוה וגבר השכל לעוררו מדוע ככה עשית אבל הרשע העושה בזדון ובהסכמת שכלו כבר נפל ולא יוסיף לקום והשני כי החוטא אף אם מעצמו לא יעמוד יוכל לקבל רפואה מאחרים וכו' אבל הרשע פקר טפי ע"ש בדב"ק והם האריכו ומובן:

נחזור למש"ל דבעון ע"ז מקרא מפורש דעון אבות על בנים ותימא רבה דראינו בספרי פ' שלח לך רי"ש אומר עונה בה לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים יכול אף ע"ז כן שהיא. נפקדת על בנים ת"ל עונה בה ואין נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים ע"ש ולכאורה הייתי חפץ לישב דבשאר עבירות לפעמים אינו דן לאדם החוטא עצמו ומניח כל הגובינא לבניו לזה בא לומר דבע"ז לא כן אלא העיקר תלוי בו בראשו נגעו וקצת לבניו אחריו אך הוא דוחק מאד דהוא אומר עונה בה ואין נפקדת ומשמע כלל לא ועתה בהעתקה מהפנקס לדפוס זיכני ה' וראיתי שקושיתי הלז הביאה הג' חיד"א בפני דוד פ' שלח לך משם מהר"י זין וישב כדכתיבנא ואנא עניא קשה לי בישוב זה כמובן מהפשט הגמור אך נראה לי לישב דמגדף לחוד וע"ז לחוד לענין זה דמגדף הוא משתף וכמ"ש בסנהדרין פ' ד' מיתות (דנ"ו:) יכה יוסי את יוסי וזה הוא חשיב שתוף דבבן נח קי"ל באו"ח (סי' קנ"ו) דהוא מוזהר על השתוף ובכן חידשו רז"ל דמדכתיב ביה עונה בה דהוא אינו בסוג דין הע"ז דפוקד נמי עון אבות על בנים רק בזה עליו יחול העונש בו יתחיל ובו יגמור ואולי הטעם קצת דזה דהוא מודה באלקות רק דהוא משתף עדיין יש קצת שתוף לו משא"כ העובד ע"ז גמור הוא גרע טפי שיצא מן הדת כלל ושום בר נש שבעולם הוא חייב מיתה בטון ע"ז והטעם שהוא יצא מכלל הנבראים ואולי לזה תמצא בכתובים בעון ע"ז נקרא על הרוב בשם הליכה ככתוב וילך ויעבוד וכן נלכה ונעבדה וכן נלכה אחרי אלקים אחרים וכן הרבה כולו הטעם לרמוז שהלך מן הבריאה שהיה בה ומהמרכז שהיה בו הלך ממנו ויצא לחוץ ואולי לזה ירמוז הכתוב ג"כ (בירמיה כ"ב י') אל תבכו למת וכו' בכו בכה להולך הכונה להעובד ע"ז שנקרא הולך ממקומו ובכן תמיד נפקד הוא וזרעו אחריו דמשורש נחש יצא צפע רח"ל:

ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר ע"כ, בכתוב כתיב ידו וקרי ידיו אולי יש לומר פשוט כי מן כח ההשלכה בחוזק נשברו ובכן הדחיפה לדבר ביותר תהיה חזקה כשהיא מיד אחד מבשתי ידים כידוע בחוש ובכן הגם שהשליך ודחף משתי ידיו את הלוחות אבל העקרית היתה ידו אחת שתהיה הדחיפה יותר בחוזק ועי' בפ' ברכה ולכל היד החזקה שפירושה על שבירת הלוחות וכתיב יד אך הפשט הוא שהיו תרתי השלכה לחוד ושבר אותם בידים וכן הוא בנדרים (ל"ח:) וכפי' מהרש"א ששבירתם מכחו אף שהיו סנפירנון ע"ש ומבואר שכן פירשו הפשטנים ועל צד הרמז יאמר עפ"י האמור דבירוש' תענית ובתנחומא איתא כי היו שתי טפחים ביד משה ושתים ביד הקב"ה ושתי טפחים באמצע וכב יכול גברו ידיו של משה וכו' ושברן ובכן ידיו וידו אולי ידו על משה וידו של הקב"ה שהיו ג"כ תופסים בלוחות ובאמת דברים כאלה אסור לנו אנן העניים בדיעה לדבר בהם ובפרט להבין בפשוטם וסברתנו בהם היא סכלות וכמה צעק הרב במורה לפרש את האגדות כפשוטם ועיניך תחזינה מ"ש בריש התיקונים בפי' הגר"א הק' כי השתי טפחים הם רמז על פנימיות התורה שמתחדשים בכל יום בשמים רזין עילאין ע"ש ובכן פשיטא ודאי דדברים הללו אסור לפרשם כפשוטם וכבר ראיתי בזה מזה זמן רב בס' מים יחזקאל בפרשה זו (כעת אמ"א) שפירש הטעם לשני טפחים באמצע ביסוד שהניח כי הר סיני גובהו כ"ג אמה ומרע"ה היה יו"ד אמות והגלגלת עד העינים היא עשירית הגוף וא"כ מעיניו עד מטה עד ט' אמות וגם עשה יסוד אחר כי למעלה מעשרים אמה לא שלטא ביה עינא וא"כ משה לא ראה העגל עד שירד מההר י"ב אמות ונשאר י"א אמות עם ט' אמות שהם מהתחלת רגליו עד העינים הם עשרים ואז ראה את העגל ולפי"ז נשאר ממקום רגליו מההר עד למעלה י"ב ועוד שני אמות פחות שליש שהם יו"ד טפחים היתה השכינה גבוה מההר שלא ירדה השכינה למטה מיו"ד בין הכל י"ד אמות פחות שליש ועתה נחשוב אורך משה יו"ד אמות ועוד שלש אמות ושני טפחים שהם כדי פשוט ידים ורגלים (לערכו שהיה יו"ד מות שליש מלואו) הרי הם י"ג אמות ושליש ונשאר שני טפחים שהם היו באויר ידי משה לידיו כביכול עד כאן דב"ק וכמה יש מהדוחק הגדול כי מ"ש למעלה מעשרים אמה לא שלטא ביה עינא זה יאמר כשיש בהבטה דבר מפסיק ולכן כשהדפנות מגיעות לסכך שלטא ביה עינא כמ"ש שם וגם כי פה ההבטה היא אלכסונית מעיניו ישר אל העמק שהיו ישר' ולא מסתכל הוא נגד רגלו ואח"כ מושך ראייתו הלאה גם ביסוד שהניח שהר סיני כ"ג אמות לא כתב מאיפה שאב זה ולפי זכרוני במדרש חמש מאות אמה ובס' תבואת הארץ דר"ן כתב כי הר חורב והר סיני שני הרים באחד ששת אלפים רגל והשני שבעת אלפים ע"ש ובלא"ה דבר זה אין לו פשט כאשר חזותו מוכיח עליו ובודאי הרב לחדוד תלמידים קאמר ודוק:

או נאמר בעז"ה בטעם הקרי וכתיב רק שנעיר תחילה דאיך מרע"ה שבר הלוחות ולא חשש לדין איסור מוחק דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם וכמ"ש בילקוט (הובא ברש"י פ' ראה) בפסוק ונתצתם את מזבחותם וכו' לא תעשון כן לה' אלקיכם וכי ס"ד שישראל נותצין המזבחות אלא הוא אזהרה למוחק את השם ע"כ והנה הלשון הזה ראיתי בילקוט אך בספרי הלשון משונה מזה ומתוקן ע"ש עכ"פ לפי לשון הילקוט קשה דמה תקן המתרץ בישובו אזהרה למוחק את השם דהיא גופא תיקשי לך ולישב אקדים מ"ש הג' המלבים בפ' אחרי ונתן את הקטורת וכו' והצריך לנו בדב"ק הוא דכתב דיש הבדל בין מלת כי ובין מלת כי אם שכ"מ שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת שלא יהיה הדבר בשום אופן רק באופן זה משמש במלת כי אם ויהיה פירושו לא יהיה הדבר הזה רק אם יהיה בו תנאי זה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם וכו' עש"ב דוגמאות רבות והכא קשיא ליה וכי ישראל נותצין המזבחות עד שמסיים לא תעשון כי אם לפני המקום שאז שרי לנתוץ איפה יתכן זה לזה תירץ אזהרה למוחק ה' דאסור וזה היה לו זמן דשרי למחוק את ה' אחת היתה בזמן דוד (סוכה דנ"ג.) כשכרה השיתין ושאל מהו לכתוב ה' וכו' דהתיר לו אחיתופל ק"ו מסוטה שאמרה תו' שיכתוב ה' הגם שמוחקו ושנית הסוטה עצמה ויהיה התנאי בדוק דלפני ה' אישתרי אחת בבנינו ושנית בסוטה וזה פירשנו לפי הגירסא שראיתי בילקוט אך לפי הספרי יש לפרש את זה שכתבנו בכתוב עצמו והוא דפשיטא דבזמן היתר הבמות הנותץ בבמה עובר משום לא תעשון כן לה' אלקיכם אבל כשנבנה בהמ"ק דנאסרו הבמות כליל לעולם ועד הוא דשרי לסותרה וזה דיוק הכתוב כי אח מזבחותם תתוצון וכו' לא תעשון כן לה' אלקיכם על הבמות שלכם ומתי אישתרי לנותצם כי אם במקום אשר יבחר ה' וכו' שם שרי לנותלה אף לבמת הקו' שהיתה כי שוב רק לשכנו תדרשו והוא ע"ד הנז' ודוק:

מעתה נחזור לדברינו שמחיקת ה' אית בה לאו דלא תעשון וא"כ איך מרע"ה שבר אותם ואין זה גרמא דלית בה איסור לאו שהרי בידו היו ושברם בהשלכה כמ"ש בשבת (ק"כ:) ולזה יש לומר דמרע"ה ידע דאין בהם תו קדושה דפרחא מהם והענין עפ"י מ"ש הירוש' בתענית (פ"ד ה"ה) דהלוחות היו משקל ארבעים סאה ולא היה יכולת בידו של משה לנושאם רק שהיו הם נושאים עצמם כמו שאח"כ היו וכמ"ש רז"ל (סוטה ל"ה.) ביאושוע בעוברם הירדן שנשא הארון את נושאיו ע"ש הכא נמי לא הוה מרע"ה מרגיש בכובדם וכשחטאו ישראל בעגל פקע לפי שעה הקדושה מהם ושוב לא היה הרוחניות בם וא"כ חדא דלא היה יכולת בידו של משה לנושאם מרוב כובדם ומוכרחים ליפול מידו ועוד דאחר דאין בם קדושה שרי לשברם אך זה קשה לומר אחר דרז"ל (מנחות צ"ט.) כתבו כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ש"מ שהיו קדושים בכ"ז יש לומר דעם דקדושה אית להו וכמו בס"ת מ"מ כובד יש בהם משא"כ בתחי' היה הרוחניות עליהם לישא את נושאיהם ג"כ כשיצטרך הדבר לכך משא"כ כשחטאו אותו הכח ניטל מהם ולכך נפלו מידו באונס ומזה נשתברו אך רז"ל (שבת פ"ז.) דרשו אשר שברת ישר כחך ששברת משמע דשברם בידים וכן הבאתי למעלה ראיה מפרשת עקב ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם ולכן מוכרחים לישוב רז"ל (שבת שם) שכתבו דנשא משה ק"ו ומה פסח אמרה תו' כל בן נכר לא יאכל בו תו' כולה וכל ישר' וכו' לא כ"ש זה עצמו נימא לדין מחיקת ה' להציל ישר' מכליה וכמו שעשה דוד בזמן שכרה שיתין כמ"ש בסוכה (דנ"ג.) כתב שם אחספא ושדי לתהומא וזכות הרבים תלויה בו לפוטרו, ונדרש בזה עוד במ"ש במדר' פ' חקת (פי"ט אות כ'.) וז"ל הלא במצרים נתגדלו וכולן עובדי ע"ז הן וכשנתת התורה לי נתת והם היו מרחוק וכשנתת הדברות אמרת אנכי ה' אלקיך וכו' ע"ש ובכן הוא טוען הגם שבאתי בשליחותם אחר שאמרת לי בלשון יחיד הייתי שליח הולכה להתקשרות כל יחיד מישר' להיותו כמוני לקבל עליו התו' הנאמרה בלשון יחיד ובכן דינא הוא שליח הולכה שלא גמר שליחותו לא נחתם הקשר וא"כ לי צוית ולא להם אחר שלא הגעתי אל הסוף לתת להם הצווי הזה הוא רק בי נגמר ומצד חטאו הוא כנ"ל דניחא ליה שהוא יעשה איסור להציל ישר' מכליון חרוץ ובזה יובן המדרש (פמ"ו אות א') ועתה אם תשא חטאתם וכו' אם אתה מוחל להם מחול גם לי ואם לא תמחול להם לא תמחול גם לי ע"כ והענין כי טענתי שזה שייך רק לי ואני המשועבד בתו' והם עדיין וכונתי להפסיק השליחות בשביל הצלת ישר' ובכן גם לי מחול כי דינא הוא להציל את הרבים אף ממות גופני שרי למחוק ה' וכן לעשות שלום בין איש לאשתו בסוטה שרי למחוק כ"ש הכא שמצילם ממות רוחני ועושה שלום בין ישר' שיהיו אח"כ לאביהם שבשמים ולזה מחול גם לי ואם לאו כי אני לפי האמת הוא שליח קבלה ומעת שקבלתי התורה בו ברגע כבר הם נשתעבדו א"כ בחטאי לא הועלתי כלום ובכן גם לי מחני נא כמו שח"ו מחיתי שם ה' ע"י השבירה ומאריה הסכים על ידו שהתורה היא למרע"ה ואח"כ הוא מוסרה ליש' שהם קיבלוה כמוהו ולזה אמר לו ישר כחך ששברת אשרי הדור שהיה שרוי בתוכו זיע"א והיע"ב אמן:

ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמורי החתי והפריזי החוי והיבוסי ודילג הגרגשי וכן בפרשת שופטים ג"כ דילגו וכן בפ' שמות נזכרו הששה ודילג הגרגשי וכן בפ' משפטים שלא הזכיר רק ששה ושם כתב רש"י הטעם אך בפ' ואתחנן דכתיב ונשל גוים רבים הזכיר השבעה שבכללם הגרגשי ובס"ד נישב הטעם נחמד דתמצא ביהושע (ט') בעת שנתקבצו למלחמה הזכיר רק הששה ודילג הגרגשי אך בקפיטאל (כ"ד) הזכיר השבעה וכתב ואתן אותם בידכם כתב המלבים לא כולם שגרגשי פנה והלך לו ע"ש ודב"ק עפ"י מ"ש הירוש' בשביעית (פ"ו ה"א) שלש אגרות שלח יהושע וכו' גרגשי פנה והלך לו ע"ש וכבר ידוע כי התורה מגיד מראשית אחרית כמ"ש במדרש (ב"ר פט"ז אות ב' וכתו' ד"י:) לא היתה עדיין כוש וחוילה אלא מגיד מראשית אחרית (עי' להג' צה"ח בקונט' אגרת בקורת בהערה) ובכן בכל התו' שמדבר שישר' יעשו מלחמה דילג הגרגשי כי ידעה האחרית שלא יהיה אתו מלחמה אבל בפ' ואתחנן שכתוב ונשל גוים רבים הרי הוא בכלל הנישולים וגם מ"ש ביאושע ואתן אותם בידכם יוצדק גם על הגרגשי דאחרי שארצו נלקחה הרי הוא בכלל הנמסרים בידם כמו אותם שנלחמו עמהם ולא ידעתי מדוע הג' המלבים לא חפץ בזה וכתב כי מ"ש הכתוב ואתן אותם חוץ מן הגרגשי ואיך אפשר שהכתוב יזכירנו ונאמר שאינו בכלל אחר דהמטרה היא לקחת ארצם ולהכריתם אם הם בארץ או הם חוץ לארץ הרי הם מוחרמים מן הארץ ונכרתים משם אך הרב היה נראה לו דאחרי שהששה יש מהם שמתו והנשארים נשארו למס א"כ חשוב שמסר אותם בידם ר"ל גופם משא"כ גרגשי שקרקעם נכבש ולא גופם לזה סבר שלא נקרא מסר אותו בידם ולפי דעתי שגם זה נקרא שנמסרו בידם שהמטרה היא הארץ והכרתת רגלם מן הארץ בכל אופן שיהיה ושוב ראיתי כי בקיצור רמז רש"י את מ"ש בסדרין ודוק:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה