אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר שמות · פרשת יתרו
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה כתב הג' חיד"א בנח"ק משם רבינו אפרים אשר שם האחד ר"ת אשה להודיע שהיא קראה אותו כן ע"כ וקשה לי שהרי בפ' שמות כתוב ותלד בן ויקרא את שמו גרשום כי אמר וכו' ומשמע שהוא קראו שכתוב ויקרא ולישב נעיר עוד דבילקוט איתא דיתרו התנה על משה שהבן הראשון יקרא על שם הע"ז ע"ש א"כ איך מרע"ה יקראהו בשם זה שהרי כתוב ויקרא משמע שמשה קראו אך בסה"ק שופרי' דיעקב פ' ויצא הבאתי שם מ"ש הגר"א וחדשתי דבר חדש דבכל מקום שכתוב כי אמר הוא דיש בזה טעם נסתר מלבד הנגלה ודוגמאות רבות הבאתי ע"ש וא"כ בפ' שמות שכתוב כי אמר הוא קראו בשם גרשום משום גרות והיא קראתו בשם גרשם על שם הע"ז ולזה פה כתוב אשר שם האחד ר"ת אשה לרמוז על זה ולזה ניחא שכתוב בבן השני ושם האחד אליעזר ולא כתוב ושם השני משום שהראשון שייך לה והשני לו וכמ"ש בבעה"ט וק"ל:
ויתיצבו בתחתית ההר רז"ל בשבת (דפ"ז) דרשו מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר ר' אחא מכאן מודעה רבה לאורייתא ופירש רש"י שאם יזמינם ה' לדין למה לא קיימתם יש להם תשובה שקבלוה באונס ע"כ וקשה לי דהרי אחא עצמו אמר בחולין (דל"ג.) אין מזמנין נכרי על בני מעיים דכיון דבבחירה תליא מילתא שתמות הני וכו' כאבר מן החי וכו' ט"ש וא"כ קשה דהרי ודאי הוא דכל אותם הדורות שממתן תורה עד ימות אחשורוש היו אוכלים מפרכסת ובני מעיים דאין זה חשוב בגדר לא ראינו דאינה ראיה דבודאי היה נזכר זה אם לא היו אוכלים א"כ מעשיהם הורו על עצמם שהם ישראלים גמורים וקבלו ברצון וממה נפשך הם נתפסים והגם כי בלא"ה יש לתופסם מכמה דברים דאסירי בב״ן כגון שמירת שבת ולימוד תורה דאסירי בב"ן מ"מ לשמירת שבת יש לדחות לפי מ"ש בסה״ק ביכורי יעקב סי' ד' ומהתורה לא נאסרה לב"ן אלא בזמן שיש ישר' דמאורסה היא לנו אבל אם ח"ו אין מאורסה לישר' שריא לכל וגם דבשלמא השאר הם חשבו אם לא ישמור שבת יחייבוהו מיתה הב"ד ולאונסו הוא שומר ועל זה והשאר חשיבא המודעא דאם היה הוא אפשר היה מחלל שבת אבל מהא דבני מעיים ומפרכסת קשיא דאם חושבים דהם אנוסים זה יועיל קצת לתרץ דברים האסורים לישר' ולב"ן להיפך דהיו עושים כישר' מפחדם אבל דברים האסורים לב"ן ילישר' רשות הם אם איתא דהם כבני נח לא היה להם לאכול אותם שהם כמאן דמנחי בדיקולא וא"כ רב אחא עצמו הסובר דיש מודעה רבה הוא עצמו אמר דאסור לזמן נכרי על בני מעיים וכו' גם לכאורה יש עוד להקשות שהרי הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין כתב דאותם שכופים להוציא והוכה עד שגירש שאין זה נקרא גט מעושה כי אחרי שהוכה פקע יצה"ר מלבו והוה ליה כרצון גמור ע"ש. וא"כ הכא נמי שהיו אנוסים במיתה מהי תיתי שלא לומר דחשיבי בסוף ברצון גמור דפקע יצרם המונע מזה ואין לומר דשם דכבר קבל התורה ושוב מסרב כן נאמר בזה דע"י ההכאה והיסו' פקע יצריה אבל הכא שעיקר התורה עצמה היא באונס אולי דאין שייך פה פקע יצריה כי לא היה חייב מעיקרא עד שנאמר דיצה"ר נכנס בו וע"י ההכאה יסור ויחזור לשורשו הטוב שהיה לו גם זה ליתא חדא דאין זה חילוק נרגש ויש לומר דאחרי שבלא"ה הם שורש הטהור האבות הקדושים זרע ברך ה' מיקרו ואם הוכו עד שנפשטה והוסרה עקמומית שבלב אז חשיבי ברצון גמור ועוד שכל זה יאמר בין אדם לחבירו אשר לא ידע את לבו שאז בקרבו ישים אורבו וכלפי חוץ הוא רוצה אבל בהא לפניו כביכול שידע מה בחשוכא הרי ידע שלבם נקי מכל סיג וחלאה והרי תדע דקי"ל (ב"ב מ"ז:) תליוה וזבין זביניה זביני שירדו חכמים לסוף דעתו דאגב זוזי גמר ומקני וכ"ש הא וכמובן, זאת ועוד דהא גם הכא היה מעיקרא ישראלי ברצון בקבלתו תו' שבכתב כמ"ש במדרש תנחומא וא"כ הוא דומה ממש לההיא דגט מעושה כשהוא חייב על פי הדין ומרד והוכה ורצה דחשיב ברצון גמור והא נמי בצד מה דכוותה דפחד של המיתה הכריחו עד שקבל ברצון גמור והנה בעלמא אם לפני מלך היה אונם של פחד מיתה או ע"י הכאות יש לחלק כי אונס שעל ידי ההכאה אזי אותו החומר שהתלבש היצר של העקשות הוא מתמתק ומתרכך ושוב הוי ברצון גמור משא"כ אונס פחד של מיתה דבעת הפחד עצמו אותו החומר לא לקה והוכה עד שיותך אלא מהחשש שיש בשכלו שכשלא ירצה ימות אזי הוא מדבר בפיו ובלשונו שהוא מסכים ברצון ובקרבו ישים אורבו לב חורש מחשבות און אבל לגבי כביכול הא ליתא שידע שגם לבו טהור גמור ואיך יאמר בו אונס ולקוצ"ד שהוא חילוק אמיתי ומסתבר ודוגמא לדברי תמצא במס' כתובות (ל"ג: ועי' לעיל דף כ"ח:) דאלמלא גגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי כתב על זה בשטמ"ק משם הר"א וז"ל שלא חייבה התורה רק למסור עצמו למיתה כדכתיב בכל נפשך אבל להחמיר יותר מן המות אינו חייב ויפה כוון עכ"ל והג' צה"ח הסביר טעם הש"ס וז"ל שתספר לנו הגמרא כי טבע האנושי אם אמנם האדם הוא אדון ושליט על נטיותיו החפשיות ועל חיי עצמו חוב מוטל עליו עפ"י התורה לקדש שם שמים בשלשה עבירות אולם זה דוקא במיתה בפעם אחת אבל לקדש שם שמים בהכאות ויסורין אין בכח טבעו כלל וכו' ע"ש ובכן הנה עולה כי אונס מיתה הוא קיל משל יסו' ולא חשיב ברצון גמור פש גבן מש"ל דפה לא יאמר מודעה משום שה' בוחן לב חוקר כליות וידע שהם ברצון אך יש לדחות לפי מ"ש מהרד"ך בבית י"ז וז"ל דההיא דנדרים שייך שפיר למימר דהיכא דהאונס אונסו לישבע אם לא יאמר בלבו היום או עורמה אחרת הרי הוא נשבע מרצונו דהאונס אינו אונסו אלא על מוצא שפתיו וכו' אבל בקבלת התורה שהאונס עפ"י הדבור דיודע מה בלב האדם כי הוא בוחן לבות וכליות וכו' וא"כ אנוסים היו לקבל בפה ובלב ע"ש, ובעיניי לא זכיתי להבין אחר דהלב רצה שיאמר בו ג"כ אונס הוא קשה להבין ונעלם ממני ועכ"פ עפ"י דב"ק ירמוז הכתוב בתהלים (מ"ד) הלא אלקים יחקור זאת שהיא התורה שהיתה באונס וכי תימא דבלבם רצו הלא הוא יודע תעלומות לב וגם על זה אנוסים (והן אמת יש להסס בזה דאחר דגם הלב הסכים מה הפרש אם מפני הפחד שהוא יודע מה שבלב הסכים או הסכים הלב מחמת יסורין התכלית שהרצון הסכים וזה נקרא רצון גמור וצ"י והכתוב הנ"ל כי הוא יודע תעלומות לב יתפרש שהוא ישוב למה נתחייבו שידע תעלומות לב שרצו):
מעתה נחזור לדברינו דאיך יתכן מודעא לסברת רבי אחא אחר דהוא עצמו אמר אסור לב״ן לאכול מעיים וכו' ובודאי שכל איתם הדורות אכלו וא"כ שוב הוי ברצון גמור והנה לפשטא לכאו' יש לומר דמ"ש שיטענו אנוסים אין פירושו דחשיבי כאילו לא קבלו כלל אלא כי אתשיל רב אחא לומר דכיון שבתחי' הקבלה היתה באונס הגם שהיו מתנהגים בכל חקי היהדות בין להקל ובין להחמיר בחושבם כי הס חייבים גמורים מ"מ יש לומר כי אח"כ שהפרו חק תורה ח"ו אותה טענה שקבלנוה תחי' באונס אף שאח"כ תפסוה מ"מ אינו דומה העונש למי שמתחי' קבל באונס ונשאר תופסו ואח"כ ביטלו למי שהיה מתחילה ברצון גמור ותדע שהרי בלא"ה קי"ל (ב"ק ס"ב:) תליוה וזבין זביניה זביני וכ"ש אם תליוה לקבל הוא עצמו דורון האם יש מתנה ולקח טוב בעולם הדומה לה שהיא חייהם בזה ובבא ותענוג נשמתם האמתי עין לא ראתה וכו' אלא לאו שר"ל קצת זכות להקל מעונשם כנ"ל בטענה זו כי לא חפצתי בתחילה אך זה דוחק כי הפשט הוא מודעה רבה הוא לפוטרם מכל וא"כ הדרא קושיא הנ"ל.
אך היה נראה לישב עוד רק נקדים מ"ש במס' ע"ז (ד"ב) ראה ויתר גוים ראה שאין מקיימים שבע מצות בני נח עמד והתירן להם ע"כ וא"כ יש לומר דגם לעונש לא יתחיבו ולא יענשו עליהם כדברים שאסורים לעשותם אחרי דמן השכר ליתנהו גם מן העונש ליתנהו ומה שמקשה בש"ס אתגורי אתגור אולי יש לומר דלא נחשוב דלעונש לא יתחייבו ועל השכר יקבלו וכשתירץ שאינם מקבלים שכר הדר דינא שוב לומר דשוים כמו השכר שאינם מקבלים גם בעונש לא יקבלו בעוברם ובזה ראיתי להרב ושב הכהן בסי' ל"ד על מ"ש הרמב"ם גר תושב הוא שקבל עליו שבע מצות בני נח והק' הוא ז"ל דמאי רבותיה דהרי מאדה"ר והק' הוא נצטוה בזה ומאי חדושיה ותירץ עפ״י אגדה זו ופי' הש"ס כמ"ש בעניותין עש״ב שוב ראיתי דפורושנו הנז' בכונת הש״ס ליתא ולא משמע כלל הכי ובפירוש איתא ברש"י מס' ע"ז (ד"ו) ד"ה ולכ"ע ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו שעתידין הם ליתן את הדין עליהן ע"ש וכן מוכח גם פשטא דש"ס כאשר עין הקורא ישר יחזו פנימו ולא צריך להאריך ובעיקר קושית הרב ושב הכהן דמאי רבותיה דגר תושב נעלם מעיני קודשו דעל קושיא זו כבר עמד הר"ן בפ"ק דע"ז וז"ל אע"ג שגם בני נח מוזהרים הם בכך מ"מ כיון שאינם נזהרים צריכים קבלה ע"ש ובפירוש האגדה מלבד שאין הפשט כן עוד בה הא קי"ל דאין משיבין בדברי אגדה וכמ"ש בירוש' פאה וחגיגה (עי' מ"ש בשופרי' דיעקב ס' שלח לך ופתחי תשו' אה"ע קי"ט מהפר"ח והג' צה"ח בקונט' מטבע הברכות ובחי' לנדרים ע"ש) אמנם יש לישב הקושיא הנ"ל דאיך יתכן מודעא לסברת ר' אחא רק נקדים תחי' מ"ש הג' צה"ח בקונט' אין למדין מקודם מ"ת ותכלית דב"ק הם כי שבע מצות בני נח אינם מפני שנצטוו בני נח רק מפני שנצטוו בהם ע"י מרע"ה דוקא התרי"ג מצות לישראל והשבעה לבני נח וכמ"ש הרמב"ם וכו' והגם שקיימם אדה"ר ונח וכו' זה לא היה לחק קבוע ואין לחייב העוברים בהם מן הדין כיון שלא נשלח להם מי שיגיד להם במצות ה' רק ע"י מרע"ה שהוא היה השליח לישראל בתרי"ג מצות ולב"ן בשבעה עש"ב שהכריח את זה (ויש להעיר בדב"ק ממ"ש הר"מ בפ"ח מה' מלכים ה"א והודיענו ע"י מרע"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן ע"ש ויש לישב בדוחק). וכן זכורני שכתב הג' בעל עץ החיים אבואלעפיא זצ"ל והביא משם גאון ראיה לסברת הרמב"ם ממ"ש בסנהדרין (דנ"ט.) מצוה שנאמרה לב"ן ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לב"ן ולא נשנית בסיני לישר' נאמרה ולא לב"ן ע"כ שפירושו מפי משה אם לישר' ואם לשניהם ע"כ הוא בזכרוני וכפי זה עולה עתה שהם התיצבו בתחתית ההר וכו' נתבטל התורה ומצותיה ח"ו אחר שהיו אנוסים א"כ פשיטא כי דין שבע מצות לב"ן יפול עמהם דכשיש תרי"ג לישר' אז יש לב״ן שבעה וכשבטל זה בטל השני וא"כ אף שאכלו בני מעיים ומפרכסת שהם אסורים לב"ן וכן כל הדברים האסורים לא חשיבי דת רק כשיש תו' לישר' אבל אחר שבטל זה ח"ו נפל כל השליחות זה בכלל המודעה רבה כנ"ל לישב פשוט לפי סברת רב אחא, עוד נישב עפ"י הדרש כפי מ"ש הרשב"א ז"ל דמה קבלה זו (שהיתה בימי אחשורוש) מה תועיל מסוף העולם לתחילתו אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א"כ בטלה מודעא זו ותירץ שבתחי' אעפ"י שהיה להם מודעא מ"מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו התורה ככתוב ויתן להם ארצות גוים וכו' בעבור וכו' ולפיכך כשעברו הגלם ומשגלו יש מודעא על הדבר וחזרו וקבלוה בימי אחשורוש עכ"ל ומעתה יש לומר דאחר החורבן והגלות ישר' היו מתאבלים ולא בא בפיהם בשר כלל וכ"ש מעיים וברז"ל איתא מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמינו שלא נאכל בשר וכו' ע"ש ואם רז"ל כתבו על חורבן בית ב' הארוך כ"ש בחורבן בית ראשון שלא היו אוכלים כלל ותדע קצת דהרי מאכל חמ"ו היה זרעונים והגם דשם היה בשביל הטרפות מ"מ יש לומר דשארית ישר' היו אבלים בענין זה לשפלות נפשם וק"ל, אחז"ר האיר ה' את עיני בפי' דניאל למהר"מ אלשיך ובקפיטל יו"ד הביא הר"מ חגיז מר"ס גאון במ"ש דניאל ובשר ויין לא בא אל פי וז"ל לדעתי על בשר דגים ועופות בהתאבלו על ירושלים שאם תאמר בשר בקר וצאן לא יתכן לומר כן שלא אכלו בני הגולה בשר בקר וצאן בגלות בבל וכו' ע"כ ותמה המני"ח בדב"ק מהש"ס וכו' ע"ש בישובים דחוקים בדב"ק אך הרב המגיה שם ישב ישוב נחמד כי בחורבן בית ראשון לא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו עד שנכנסו האויבים והאמת עד לעצמו והסברא נותנת שנשארו הרבה נדרים ונדבות וקרבנות צבור מחמת שלא ידעו שהיה החורבן וכו' וידוע שכל הבהמות נדדו הלכו לבבל בגולה וא"כ היה מעורב קודש בחול וא"כ הוה להו דין זבחים שנתערבו והיה אסור להם לאכול אף מאותם שהיו בבבל וכו' ע"ש בדב"ק והוא מתאים עם מ"ש ויש לרמוז בטעם הדבר שהיתה נתינת התו' ע"י כפיית ההר ולמה אמר להם קבורתם הלא גם השמים קיומם על התו' ככתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ופירשו רז"ל בריתי זו היא התורה ואפשר עפ"י מ"ש במדרש תנחומא כי תורה שבכתב קבלו ברצון והאונס היה על תו' שבע"פ ע"ש וידוע כי שמים וארץ הם בחי' תו' שבכתב ושבע"פ ובערכי הכינויים להג' בעל סה"ד כתב כי תו' שבכתב רמז לנשמה ושבע"פ רמז לגוף וא"כ הם שקבלו תו' שבכתב ברצון הרי השמים קיימים וגם נשמתם קיימת אבל הארץ והגוף שהם על תו' שבע"פ הם האובדים ולזה אמר שם תהי קבורתכם על בחי' הגוף והכתוב שכלל שמים וארץ יחד כבר הקדים אם לא בריתי יומם ולילה והתו' שבכתב היא דוקא ביום ושבע"פ בלילה ועל שניהם כלל שמים וארץ יחד וממילא מובן דשמים הוא על תו' שבכתב וארץ היא על שבע"פ ודוק:
והנה אגב ארחין בהאי ענינא דרב אחא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים משום אבר מן החי נעיר בסנסן קטן בזה והוא דמצינו להרמב"ם פ"ט מה' מלכים שכתב וז"ל אבר ובשר הפורשים מן המפרכסת אסורים לבני נח כדין אבר מן החי ויש שב"ן חייב עליו ולא ישראל שב"ן אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליו משום אבמה"ח וכו' ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אעפ"י ששחט בה ישר' שני סימנין הרי זה אסור לב״ן משום אבמה"ח ע"ש והרשב"א והכ"מ שם תמהו על רבינו מש"ס מפורש בפרק העור והרוטב (דקכ"א:) להדייא בעהורה אחד גוי ואחד ישר' אינו אסור משום אבמה"ח וכן בפ' השוחט (ל"ג.) אסיקנא דלא כוותיה ואחד גוי וישר' מותרים וצ"ע עכ"ל ועי' להג' פרי תואר ביו"ד סי' כ"ז שנדחק לישב דברי רבינו דהוא סובר דמאי דתני רבי אושעיא דשחט ישר' בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת אבר הפורש ממנה אסור לב״ן שהרשב"א והאחרונים סוברים דוקא טמאה ולא טהורה הרמב"ם לא סובר כן וסבר דתני רבי אושעיא לא מחלק בין טמאה לטהורה וכו' ע"ש ואני לא זכיתי להבין דב"ק דלמה לן לומר דברייתא היפך תני דרב אושעיא ולא לומר דוקא בטמאה משום דלית לן טענת מי איכא מידי אבל בטהורה ישתוו הגוי וישר' להיתר ותהיה הברייתא עם הא דתני רבי אושעיא שניהם שוין א הרב כרתי ופלתי שם ישב להאריך דהסברת הענין והתכלית הוא כאחד דהש"ס לא אמר תיובתא לראב"י ובתוס' שם כתבו דלר"ל דסובר ח"ש מותר מה"ת לית ליה כללא דמי איכא מידי ומסתמא לא יחלוק ר"ל על בריתא וצ"ל דידע הגמרא דאיכא בריתא כוותיה והאריך ע"ש בדב"ק ולקוצ"ד היה נראה לי לישב עוד דברי הרמב"ם הגם שהוא דרך חורפא קצת ואין זה פשט מ"מ פה יש לו מקום במה שנרגיש עוד במ"ש רש"י דף קכ"א:
בד"ה וממתין לה עד שתצא נפשה כדאמרינן פ' ד' מיתות מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכלו על הדם ואסמכתא בעלמא היא עכ"ל וקשה חדא למה הוצרך רש"י לפירוש הש"ס להודיע שהוא אסמכתא ואין זה נוגע כלל לפירוש הש"ס וגם קשה דהרי בסנהדרין (ס"ג) שהוא מקור הדין להא דאסור לאכול מבהמה מקרא דלא תאכלו על הדם לא כתב שם שהיא אסמכתא ושם היה לו להודיע זה ולא פה, ועוד שבפירוש החומש כתב רש"י שהוא מן התורה וכן בספרא קדושים משמע שהוא מן התורה ולישב נקדים עוד מאי דאית לן להלכה דכשנאסר שעה אחת תו לא פקע איסוריה וכמ"ש בע"ז (כ"ט) לענין חומץ משום דהחמיץ פקע ליה איסוריה ע"ש ולזה כתב מהרי"ל בשו"ת סי' קכ"ה אין להתיר פת נכרים ע"י בשול כי אסור שבו להיכן הלך והאריך הג' שדי חמד כללים א' אות ש״ו עש"ב ובמע' בישולי נכרים ע"ש ומעתה הוכרח רש"י להביא לנו דין זה דאסור לאכול על הדם שהוא אסמכתא משום שהוק' לו דהרי בהמה טמאה ששחטה ישראל וכן טהורה ששחטה גוי אחר דאסורה לישר' מדין טמאה או נבילה אזי אסורה לטבח מדין אמבה"ח משום דלית בה טענת מי איכא מידי וא"כ גם בהמה טהורה ששחטה ישראל למה כתבה הבריתא דהגוי שרי בה ליתסר בכזית הפורש ממנה אחר שחיטה ואי משום טענת מי איכא מידי הרי בעת שנשחטה היה גם הישר' אסור בה משום לא תאכלו על הדם ואחר שהיה שעה אחת אסור בה הישר' מטעם שיהיה ליתסר הב"ן מדין אבמה"ח לעולם והגם שהישר' אחר שילך הדם אישתרי מ"מ הב"ן יאסר לעולם דבישר' האיסור מהדם דוקא והדם לא אישתרי רק הוסר מהבשר אבל הב"ן שנאסר משום אבמה"ח ישאר באיסורו ולמה הבריתא אמרה אחד ישר' וגוי שרו בה לזה הוכרח רש"י לסיים וזה אסמכתא בעלמא דמן התורה שרי תיכף ומיד וא"כ הקושיא במקומה ברגע שנשחטה מי איכא מידי דלישראל שרי מן התורה ולב"ן אסור ולזה שניהם שרו בה ולזה הוצרך רש"י לפרש פה שהיא אסמכתא ומזה יוצא דלהרמב"ם דסובר דלאו דלא תאכלו על הדם הוא מן התורה וכמ"ש בפ"א מה' שחיטה ומה שאין לוקין עליו הוא משום שהוא לאו שבכללות א"כ הדר דינא דלגוי יאסר מדין אבמה"ח דהשתא לית לן טענה דמי איכא מידי דלישר' שרי וכו' אחר דהיה זמן דלישר' אסור אזי הב"ן יאסר באותו זמן ומינה שישאר תמיד באיסורו כי אותו האיסור לא יופקע (וחסר לי להבין מדוע רש"י הביא דבר זה שהוא אסמכתא בדף קכ"א ולא הביאו ג"כ בדף ל"ג. ונעלם ממני טעמו) ולזה פסק דלא כבריתא אחר דקי"ל דלא תאכלו על הדם הוא מה"ת וא"כ הישר' אסור הוא וגם הב"ן יאסר מדין אבמה"ח רק דלישר' כשיצא הדם אישתרי בבהמה אבל לב"ן דנאסר משום אבמה"ח לא יופקע איסורו וכנ"ל בטעמא איסור שבו היכן הלך ומצאתי און לי בדברי אלה ממ"ש בטהרות פ"א מ"א ושם בתפארת ישר' בד"ה לב"ן מאמה"ח הביא שם קושית הג' רעק"א לחזקיה בחולין קכ"א בשחט טמאה ומפרכסת איך יפרש משנה זו תי' בתי' שני התפא"י וז"ל או נ"ל דעכ"פ מודה חזקיה דכ"ז שתפרכס אסורה וכו' וכתב שהג' רעק"א הק' עליו וז"ל דכיון שחתכו וחל עליו איסור אבמה"ח איך יופקע אח"כ במיתת בהמה והך דבני מעיים התם ליכא אלא משום מיאוס ע"כ ושוב חזר הג' תפא"י ותמה דהרי לא תאכלו על הדם הוא דאורייתא וכמ"ש הרמב"ם א"כ מ"ש לאו דאבמה"ח מזה כמו דזה פקע זה פקע וכו' ע"ש ולקוצ"ד יש לדחות דמ"ש הג' רעק"א איסור שבו היכן הלך הוא הלכה פסוקה מכל הפוס' ובכן כשחל רגע אחד איסור אבמה"ח לעולם אסור משא"כ לישראל דאיסורו מחמת דם ולא איסור עצמי בחתיכה ולכן בצאת הדם לחוץ הותרה החתיכה וכמובן:
אך ראיתי להרב מרכבת המשנה בה' מלכים שם אחר שהאריך ופי' דעת רבינו היפך הרשב"א והכ"מ והלח"מ והעלה דבבהמה טהורה שחוטה ע"י ישראל ומפרכסת הבן נח נהרג עליה עד שלא תצא נפשה אע"ג דישר' באזהרה מיהו משתצא נפשה דאישתרי לישר' מלא תאכלו על הדם מותר נמי לב"ן וכו' עש"ב וברוחב, ופירוש זה בדעת הרמב"ם קשה דאם איתא היה לו להודיענו שאיסור זה הוא עד שתמות והוא נקט בסתמא משמע לעולם והוא אב"ן קאי והרי תמצא בה' שחיטה דקאי אדין ישר' כתב ומותר ליקח ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה וכו' ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו ע"ש וא"כ פה דקאי אדין בני נח היה לו להודיענו שאח"כ פקע ממנו איסור אבמה"ח זאת ועוד אחרת קשה לי דהרי דין אבר מן החי הוא חייב עליו אפי' אחר שתצא נפשה וכמ"ש בחולין דקכ"א אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבן נח ואפי' אחר שתצא נפשה והרי רבינו כיילינהו בחדא מחתא וז"ל שבן נח אחד בהמה וחיה חייבין עליה משום אבר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אעפ"י ששחט בה הישר' שני סימנין הרי זה אסור לב"ן משום אבר מן החי עכ"ל וכפי דב"ק קשה דהרי חלוקין הן דבטמאה אבר מן החי שפירש ממנה אחר שחיטה הוא לעולם אסור ובטהורה הוא רק כשהיא מפרכסת ואיך בחדא מתתא מחתינהו מלבד הדוחק הניכר בפירוש זה דרבינו השמיט הדין בב"ן בהמה טמאה ששחטה ישראל וטהורה ששחטה גוי באבמה"ח שלה שהוא אסור דהיה צריך לכותבו להדיא אבל אם נאמר דב"ן אסור בכולם ניחא דכבר נכללו בדברותיו הנז' בין טמאה בין טהורה ואפי' ע"י ישראל משפט אחד להם ודב"ק צל"ע מ"מ גם לישובנו קשה דאם איתא דהרמב"ם סובר דאף בשחוטה בשר הפורש ממנה אחר שחיטה אסור מדין אבמה"ח תיקשי מחולין דק"ב דהביאו משנה דטהרות אכל אבר מן החי וסיים הש"ס במאי אילימא בישר' פשיטא משום שהוא טמא אלא לאו בבני נח וכו' ע"ש ומשמע דוקא התם משום שהוא טמא אבל בטהור מטהרתו השחיטה מדין אבמה״ח וכדפירש רש"י שם משום מי איכא מידי ואולי נישב עוד דניקשי עוד למה לא זכר הרמב"ם הא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים משום דכמאן דמנחי בדיקולא ואולי יש לומר דהרמב"ם סובר דשחיטה מתרת לבהמה רק להבני מעיים דלא פירשו כלל ולזה מועיל השחיטה אבל לאבר הפורש א בשחוטה לא מתיר דאיסור שבו היכן הלך וטעמא דהבני מעיים דקי"ל אין מחזיקי דם בבני מעיים ובאותו רגע מותר הישר, לזה משום מי איכא מידי אישתרי גם הגוי בהם באבר הפורש דבאותו רגע אסור הישר' מה"ת משום דם דאז גם הב"ן נאסר מדין אבמה"ח לזה הוא נשאר באיסורו מטענת איסור שבו להיכן הלך והישר' אישתרי אחר יציאת דמו:
וראיתי בשו"ת חת"ס ביו"ד סי' י"ט שכ' וז"ל אמנם מהתימא על הרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב ולא חייש לבריתא דתניא דלא כרב אחא ב"י וכבר עמדו בזה האחרונים ועי' מהר"מ שיף וכתב דלכאורה יש לתמוה אש"ס דסנהדרין דנ"ט דפריך אהך סברא דמי איכא מידי והרי יפ"ת ומשני שאני נכרים דלאו בני כבוש נינהו וכירש"י לא ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל שאף לישראל לא הותרה אלא במלחמה ע"י כבוש וכו' וע"כ דאף בחו"ל אין כבוש לגוי והוא נגד תלמוד ערוך בגיטין ל"ח וכו' דמסיק אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וכו' א"כ תיהדר קושית הש"ס והרי יפ"ת ואין לומר דשאני נכרים דלאו בני כבוש וכו' וצלע"ג וכו' וכו' וא"כ הלכתא כראב"י דאיכא מידי דאסור לישר' ושרי לנכרים וכן הוא להדיא ברבה פ' בראשית ופסק כן הרמב"ם עש"ב ואנא עני בא נלע"ד דאי משום קושית הש"ס אהדדי הוכרח לעשות מחלוקת בש"ס ולההיא הסוברת דעמון ומואב טיהרו בסיחון מוכרח דבני כבוש וממילא כשתיקשי מיפ"ת דהותרה לישר' ולא לב"ן אין לתרץ לאו בני כבוש וכו' אי משום הא יש לדחות א' לפי מ"ש הרב פרי האדמה ח"ג בקונט' תוספת הביכורים משם מהר"ח הלוי שנכנס בקושיא זו מהא דאיתא דנכרים לאו בני כבוש לההיא דעמון ומואב ותירץ דקודם מ"ת היו בני כבוש רק אחר מ"ת דוקא ישר' בני כבוש ומשו"ה והוא נלחם במלך מואב הוא קודם מ"ת ע"כ ולקוצ"ד יש ראיה לדב"ק ממ"ש במד"ר והביאה רש"י ריש בראשית אם יאמרו לסטים אתם ישיבו העולם של הקב"ה ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ע"כ הרי דמלך שכובש ממלך הוא ברצון השי"ת ואחרי שכן פשיטא דחשיב כבוש רק ממ"ת ואילך בעת כבוש הארץ לא נתן הכבוש להם רק לישר' ולזה כתבו רז"ל ברמז אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישר' וליפקו מסיחון ע"ש בחולין (ד"ם:) כי קודם מ"ת היה להם דין כבוש ועוד תי' הר' פרי האדמה מדידיה דאף דלאו בני כבוש מ"מ אם לקח ארצם מדינא דמלכותא נתיאשו והוי הפקר וזכו בה מדין הפקר וכמ"ש בבתרא (דנ"ד:) נכסי גוים הרי הם כמדבר וכו' ע"ש ובזה לא יחלוקו הש"ס זה לזה, חוץ מזה לקוצ"ד נראה דפי' הש"ס לאו בני כבוש נינהו אין פירושו כשכובש מלך ממלך את ארצו דלא חשיבא כבוש מלך השני עד שתיקשי מעמון ומואב אלא פירושו לא נצטוו לכבוש לגמרי משא"כ ישראל שמצינו שבארץ נצטוו לכבוש ובמלחמת הרשות נתן להם הרשות ללחום אחר כבוש הארץ ולמי שהיה לו החיוב הקדום שנצטוה בו לכבוש הארץ אליו נתנה הזכות של יפ"ת אף אם הוא במלחמת הרשות דשייך הוא בכבוש הקדום שנצטוה בו אבל למי שלא נצטוה לכבוש בארץ אין לו הזכות ביפ"ת אך כשכובש מלך ממלך הכביש הוי כבוש (ועי' מ"ש בפ' ואתחנן עפ"י חי' זה לישב הקושיא איך לקח מרדכי בית המן ע"ש שעפי"ז ניחא) ועוד חוץ מכבוש הרי איכא פה גם חזקה ובחזקה אף הם זוכים ולזה בעמון ומואב טיהרו בסיחון בכבוש ובחזקה ובספרי פ' ראה בפסוק ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי והלא דין הוא ומה בשר בחלב שמותר לבני נח אסור לישראל אבר מן החי שאסור לב"ן אינו דין שאסור לישראל יפת תואר וכל הדומים לה יוכיחו שאסור לב"ן ומותר לישראל ע"ש הרי דזה היפך הש"ס דדחה שם משום כבוש כנ"ל ודוק:
והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, יש להבין דאיך אפשר דיהיה עשן באש כי גם אש דמערכה היתה ברה כחמה ואש דשכינה הוא אש איכלת אש ועי' ביומא דס"א ואיך אומר פה הטעם שהיה ההר עשן מפני אשר ירד עליו באש כלפי לייא, ויתכן לומר כי ע"י אש דשכינה שירדה רצה ה' כי ע"י זה נתעורר גם האש הטבעי שבבטן ההר ובערה בו אש ה' וככתוב ויחרד כל ההר כי ידוע הוא כי ע"י כח האש כשמתעורר מזדעזע ההר עצמו כמו ח"ו הרעש כשיש ואותה האש הטבעית היא שחורה והסיבה היתה לזה משום שיתכסה הכבוד מעיניהם הגשמיים ולא יזונו עיניהם ממנו וזהו דקמתרץ הכתוב והר סיני עשן כולו הטעם מפני אשר ירד עליו ה' באש בפתח תחת הבי"ת היא אש דשכינה שהוא הכבוד וממנו היה הסיבה לאשו העשנית שבבטן ההר חופפת על אור הכבוד שגם הוא אור נברא כמ"ש המורה נבוכים סיו"ד ע"ש ובכן יש מציאות מה לעין הגשם לראותו ובאה אש השחורה ערפל וכסתהו וככתוב וישת חושך סתרו להסתתר שם חביון עוזו:
והנה במ"ש משם הרב המורה כי הכבוד הוא אור נברא מצאתי קצת ראיה לענ"ד כסברת המורה כי השכינה הוא אור נברא ממ"ש במכילתא בשלח מרים המתינה למשה שעה אחת והמקום עכב לה הארון והשכינה שבעה ימים ע"ש גם ממ"ש רז"ל בפסחים ז' ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה ע"ש דלסברת המורה נבוכים שהיא כבוד נברא ניחא קצת שהצדיקים ברואים ואור הכבוד נברא הוא מעריך כי הצדיקים דומים הם רק כנר בפני האבוקה אבל בלא זה איך אפשר שיהיה איזה יחס וערך שוה בערך זה ואל מי תדמיוני ואשוה אם לא בשגם הוא נברא אזי אתי שפיר יחס הצדיקים אליה ואתי שפיר דעכב לה המקום הארון והשכינה וכמובן:
אך דעת הזוה"ק והמקובלים היא דשכינה היא אלקות שהיא מלכות דעולם האצילות וזה ידוע וברור בדב"ק ונראה שהוא היפך המורה וגם איך נבין מ"ש בהא דעכב לה המקום השכינה וכן הא דצדיקים דומים, ולכאורה הייתי חפץ לישב ולהתאים את שני הסברות (ואם טעיתי דברי בטלין וכלא חשיבין) עפ"י מ"ש בסה"ק שופרי' דיעקב משם הרשב"ץ שהביא סברת הרמב"ם שהדבור שהגיע למשה הוא קול נברא מן הטבע ע"ש וכן מצאתי בח"א סי' ס"ה וז"ל ואמנם יוחס אליו להיות המאמר ההוא אשר שמעו מרע"ה השם בראו וחידשו כמו שברא כל מה שברא ע"ש ושם הקשיתי מהידוע דפשוט ומבורר בכמה מקומות המורים שהדבור שהגיע למרע"ה הוא מהקב"ה ולא ע"י אמצעי כלל ושכינה מדברת מתוך גרונו (ועי' אור ה' מ"ג כלל ו' פ"א וב' ע"ש) וכתבתי עפ"י האר"י בש' רוה"ק בתחי, הספר דקול ה' נתלבש בקולו של אדם וכו' עש"ב בחי' שיש בין הנבואה לרוה"ק אם בקול ואם בדיבור עכ"פ היא תבוא אליו רק בהתלבשות קולו או הדיבור שלו ע"ש ובהר סיני יש קול הנברא מן הטבע ועי' להג' בעל תפארת ישר' באבות (פ"ו מ"ב) במשנה בת קול יוצאת מהר חורב ע"ש והנה קול ה' מתלבש בקול הנברא מן הטבע והגיע למרע"ה הכי נמי נימא דהשכינה מתלבשת בכבוד נברא וע"ד כי שמי בקרבו אמנם מצאתי להרמב"ן בפ' ויגש שעמד מרעיד על דנא פתגם ושפך סוללה לקעקע כליל סברא הנז' עי' בדב"ק המאירים כספירים ומה אנחנו להרים ראש ולדבר דבר או חצי דבר מזה רק בעקבותם נלך באיזה רמזים דאורייתא וגם הפטפוט בה הוא נקרא טוב והוא כי עפ"י דברי הרב המורה שפי' כי כבוד ה' הוא אור נברא פירשתי בעניותי פי' הכתוב סו"פ משפטים וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ובמס' יומא (ד"ד:) כסהו ח"א להר וח"א למשה ולפי האמור יתפרש כפשוטו ויכסהו לכבוד ה' ושוב מצאתי שקדמני בזה הרב המלבים בפ' משפטים ופקודי וגם ראיתי שכן פירש השר מהרי"א ע"ש ומדויק לפי פירוש הנ"ל כפל הכתובים סוף פ' משפטים ויכס הענן את ההר וכו' ויכסהו הענן וכו' ויבוא משה בתוך הענן ומובן הדקדוקים שישנן ובפרט במ"ש תחי' ויכסהו הענן ששת ימים ש"מ שהענן היה מכסה רק ששת ימים וסיים תיכף ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן משמע שהיה שבעה והגם שמובן מה שיש לישב אבל לפי מ"ש הרב במורה שפיר טפי כי בהר היו שני עננים ענן של ההר עצמו כשנחרד ועלה עננו כעשן הכבשן מאש הטמון בתוכו וענן פרטי המקיף על הכבוד כמ"ש בדניאל וענן וכו' וכבוד ה' בו (דהוי ליה שני כיסויין כדין כסוי הקדש וכלי השני שהוא ענן ההר הוא כלי שאינו כליין ועי' באו"ח סי' מ' ור"מ) וזה היה ששת ימים ובשביעי יום מתן תורה שכל ישראל נתעלו עלוי גדול בקדושה ובטהרה אז נגלה כבוד ה' מהענן הפרטי המקיפו וככתוב ישת חשך סתרו ולזה ומראה כבוד ה' כאש אוכלת כי ענן ההר היה מהאש הטבעי שבו לזה יכלו לראות כאש אוכלת ולזה יאמר ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר כי ענן ההר ואש ההר נשארה גם ביום השביעי (ובכוזרי מ"א סי' כ"ז האש היתה ארבעים יום ורואין אותה העם ורואין משה נכנס בתוכה ויוצא ממנה ע"ש) והוא נכנס ועולה בו כי פשיטא שלא יפחד מענן ואש ההר ועלה אל הכבוד לטייל פנים בפנים כלומר פני משה נגד הכבוד הנקרא הוא פני ה' וזהו ויעבור ה' על פניו שהוא הכבוד וככתוב ומלאן פניו הושיעם וכן מש"ה ויוציאך בפניו בכוחו הגדול שאין לו פשט ממשיי עד שהספורנו הוכרח להדחק ולפרשו על הנסים שהם למעלה מהטבע ונקראים בפניו ע"ש ולפי הנז' יתפרש פשוט על כבוד ה' הנקרא בפניו (עי' זוה"ק ויקרא תלת ענני הוו ועי' משפטים דצ"ט):
עוד מילתא בפומאי בדרך זה לישב התמיהא הגדולה שהרעיש הגאון האדיר הרב יעב"ץ בספרו המטפחת עמ"ש בזוה"ק מאן פני האדון ה' דא רשב"י וצעק ככרוכיא הגאון חברותא כלפי שמייא? ע"ש וכפי האמור ניחא דכיון שפני ה' רומז על הכבוד הנברא כנ"ל וכבר ידוע כי הנפש נקראת כבוד וככתוב (תהלים ט"ז ט') ויגל כבודי ועי' רש"י שם וכבר ידוע כי רשב"י גדלה מעלתו שגם גופו נהפך לרוחני כנפשות של שאר בני אדם שכל כך גופו נתדקדק לרוחניות (עי' בש' מ"ד ומ"ן פ"א וז"ל הצדיקים גוף שלהם כמו נשמה של בני אדם וראיה מאליהו ע"ש) ובמק"א פירשתי מ"ש באדרא זוטא אבא אבא תלת הוו חד אתחזרו ע"ש ששאר בני אדם הם שלש גוף ונשמה וכוחות האמצעיים הנקראים כוחות ההיולי ואצלך הם חד שגם גופו קדש קדשים והארכתי בזה וא"כ שפיר יאמר שרשב"י נקרא פני האדון ה' ר"ל פנים של האדון ה' כי הוא כמו כבוד ה' הנקרא פני ה' והרי תמצא באברהם כתיב אשר התהלכתי לפניו ובזוה"ק הזכיר כמה פעמים שהצדיקים נקראים אנפוי דשכינתא ע"ש ובודאי שנקראו פנים כמו כבוד ה' שנקרא פני ה' גם הם יקראו ככה ואין שום חברותא חלילא ועי' בכוזרי מ"ד ובמפרש שם מ"ש רז"ל (פסחים כ"ב:) את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח הכונה היא על הנביאים והחכמים שנעשו מופתים על ידם יאות לצרף אליהם שם אלקות ע"ש ואם ככה דברו בצדיקים מה נאמר על רשב"י הק' ומעלותיו עי' בזוה"ק משפטים קט"ז אשתטחו קמיה ואמרו קוב"ה מליל בפומך וליה אנן סגדין דאנת הוא דאתמר ביה פה אל פה אדבר בו עש"ב ועי' להרמ"ז בס' אם לבינה דצ"ה במעלות רשב"י הקדושות ומאירות כזוהר הרקיע ע"ש ובהקדמה זו יש הרבה מה שיתפרש עליה לולא כי זחלתי ואירא מרבנן קדישין מארי דרזין בעלי האמת כי שכינה וכבוד ה' הוא אלקות גמור ולא אור נברא ח"ו ולזה דומיה תהלה מצוה רבה היא וא"ש ח"ו דברי בטלין וכלא חשיבין
נחזור למש"ל כי כבוד ה' שירד על הר סיני היה הענן של ההר סביבותיו כדי שלא יגלה להדייא בזה יתישב מה שיש להעיר כי מצאנו בסיני ויקרא אל משה ולא היה לו פחד כלומר שלא נזכר שהיה לו תחי' פחד עד אחר הקריאה ופה כתיב תחי' ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וכו' משום וכבוד ה' מלא את המשכן הרי גם בסיני היה כבוד ה' שמה והגם שלא נגש עד שנקרא אבל לא נזכר שהיה לו פחד וחוץ מדרכנו אמרתי לישב בדרך אפשר עפ"י מ"ש האר"י הק' שנתמעט ממרע"ה תתקצ"ט אורות ע"ש והוא מפורש ברז"ל במדרש שזהו הטעם כי א' דויקרא זעירא שאחד מאלף נשאר בו ע"ש וא"כ לזה לא היה בתחי' יכול לבוא אל אהל מועד עד אחר הקריאה המורה השפע האלקי שחזר אליו שאז יוכל לגשת לבוא אל הכבוד גם אח"כ בלתי רשות וכמ"ש רז"ל (ילקוט פ' אחרי) אהרן אחיך באל יבוא בכל עת ולא משה שבכל עת יוכל להכנס ט"ש, ולפי דרכנו נמי ניחא כי בסיני לא נזכר פחד בו כי היה יכול ללכת שאין לו פחד כי שם היה הערפל סביב ולא הלך מפני שאין רשות עד שנקרא ולא מפני הפחד ואחר שנקרא נגש אל הערפל אשר שם האלקים כי ע"י הקריאה ג״כ נתעלה הרבה מאד ולזה אמר אשר האלקים ושם הכבוד גלוי לפניו אבל באהל מועד ששם הכבוד בפנים הוא גלוי ואי עליו שום מחיצה כתב הטעם שלא יכול לבוא הוא מפני הפחד ולא משום הרשות כי בשלמא בסיני שהיה תחום לכל אחד מקומו כמ"ש רז"ל (ילקוט רמז רפ"ה הובא ברש"י יתרו ע"פ ועלית אתה ואהרן) משה תחום לעצמו וכו' אז אפי' שאין לו פחד אבל יש אזהרה שלא לגשת אבל באהל מועד שאין שם אזהרה למה לא נכנס הוכרח לבאר מפני הפחד בשביל שהכבוד היה גלוי שם ופי' הגלוי הוא היותר השגה האפשרית לו שישיגנה שאין כל בריה ושרף ומלאך בעולם שהשיגה וכמ"ש בתנחומא (הובא בילקוט רמז שצ"ד) בפסוק והיה כל מבקש ה' יבא אל אהל מועד מבקש משה לא כתיב אלא מבקש ה' אפי' המלאכים והשרפים היו מבקשים להקב"ה ליטול רשות ואומרים אלו לאלו שהוא במשכן משה חמה ולבנה מבקשים להאיר לעולם הולכים למשכן הוי כל מבקש ה' וכו' ע"ש והוא הטעם למ"ש הכתוב כי בענן אראה על הכפורת שלא יזונו עיניהם שם ויש להעיר דאחרי שראינו שבסיני היה מרע"ה מעלתו גדולה עד תכלית האפשרי שאין עוד אחריה יותר גדלות אליו א"כ כמו שבאוהל מועד היה נכנס אליו אף שהיה הכבוד גלוי גם בסיני היה ראוי לו להיות כן דבשלמא בסנה שהיתה תחילת נבואתו היה בלבת אש שהיה משה עדיין טירון לנבואה כמ"ש רז"ל במדרש (ש"ר פ"ג) ועי' מש"ל בפ' שמות דנ"ג אבל במתן תורה למה היה בעב הענן ולא כמו במשכן שבפנים היה גלוי אליו כבוד ה' והענן היה רק על המשכן מבחוץ ואפשר דהיה צורך בדבר וזהו מפורש בכתוב עצמו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויש בזה שני פנים האחד כפשוטו שכשיראו ישר' כי הכבוד בא בעב הענן אל משה ידעו כי ה' המדבר עם משה וטעם העב והוא בעבורם שאינם כדאים לראותו ומ"ש ישמע העם כלומר יבין העם וגם יש לומר עוד שפירוש שמיעה פה היא נבואה ופירוש עב הוא הדמיון שתבוא לרוב הנביאים כל אחד כשיעורו הנקראת ברז"ל אספקלריא שאינה מאירה שיש בה כמה הדרגות רבות כמו החכמים וכדרשתם (בילקוט איוב כ"ח) בפסוק לעשות לרוח משקל ע"ש וביאת נבואה זו בדרך זה היתה בשביל העם כי דור המדבר בכללו השיגו למראות ואמרו (ילקוט רמז רמ"ד) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכו' ע"ש ומה גם במעמד הקדוש הזה ישראל כולם כגוף אחד כדרשתם (בילקוט ס' יתרו ע"פ) ויחן שם ישראל ומרע"ה הצינור הגדול ושמשו הבריק על כל הסביבה (הגר"א ז"ל דימה לכלי גדול וסביביו כלים קטנים שמתמלאים ע"ש) ועדיפא כתב העקרים מ"ג פי"א כשיהיה שם נביא תגיע הנבואה גם על הבלתי מוכן בזולת הדרגות עש"ב וזהו אומרו בא אליך בעב הענן הט' בעב בעבור ישמע העם בדברי עמך כלומר יתנבאו גם המה ואי אפשר שישיגו בכבודי הגלוי והטעם לזה שיתנבאו שאתה שלוחי להם ולכל העולם לישראל בתרי"ג מצות ולכל העולם בשבע מצות כי גם הם רק על ידך ובאמצעותך ולא מאחר (וכמ"ש במק"א משם הרמב"ם ז"ל) ובזה בך יאמינו לעולם אבל לעצמך דרגא עילאה זמין לך כמ"ש בזוה"ק ועי' הרשב"א בשו"ת ח"ה סי' רל"ד תשובה ארוכה במצב מעמד הר סיני ונבואה שהגיעה לכלל ישראל ודב"ק משובצים זהב טהור ע"ש ועי' הרדב"ז ח"ב סי' תתי"ו ואתה תחזה וא"ש ההי"ב ויאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
אנכי ה' אלקיך במדרש אנכ"י נוט' אנא נפשאי כתבית יהבית עוד אמירה נעימה כתיבה יהיבה ועוד יהיבה כתיבה נאמנים אמריה ע"כ וכן הוא בשבת (ק"ה.) ועי' בח"א שם ובארץ חמדה דברים נחמדים ע"ש ובס"ד נדרש עוד (ושמעתי מפי הרה"ג מהר"א ילוז ז"ל שקדמוני בזה ואנא לא חזיתיה ומספיקא אביאנו כי בודאי אין סגנון אחד דומה לשני) ולהבין אקדים מ"ש מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז במי שאמר לחבירו צא והקדש שור אחד משורי שאין בו דין הקדש משום דהוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח ע"ש ובדב"ק תמהו הפוס' ועי' מחנה אפרים ה' שלוחין ועוד כמה פוס' דזה רק בשליח שני ולא בראשון ודרכנו דרך דרש ולזה ראיתי להרב מהר"ש לאניאדו דישב דברי מהרי"ט דהיכא דהוא מצווה לשליח לעשות מעשה כגון לקדש לו אשה בזה שלוחו כמותו אבל היכא שעיקר השליחות היא מילי כגון הקדש בזה הוא נדון מהרי"ט שגם לשליח ראשון הוא חשוב מילי עש"ב (עי' בטוש"ע אה"ע סי' ל"ה ובסי' ל"ו ובאחרונים) ועל פי זה הק' הדרשנים דהרי התורה היא מילי ואיך נשתעבדנו בה ע"י משה רבינו השליח לדעת מהרי"ט והם תירצו דמרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו ונלע"ד עוד דהכא היו הלוחות דהם מעשה ובלוחות היו רמוזים כל התורה כולה וכמ"ש במדרש ועי' בכוזרי מ"א דנ"א הלוחות היו רמז בהם כל התורה ע"ש ועי' ברש"י משפטים בפסוק עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן וז"ל כל תרי"ג מצות בכלל יו"ד הדברות ע"ש וא"כ הכא שיש הלוחות אין לך מעשה גדול מזה ומעתה הראשון דרש אנא נפשאי בזה רמז תי' המפרשים דשכינה מדברת מגרונו ולא הוו מילי ולזה כתבית יהבית התורה שנשתעבדנו תיכף מיו"ד הדברות והשני מחדש אף את"ל שלא אנא נפשאי אלא אמירה נעימה ע"י שליח הרי היא כתיבה בלוחות ויהיבה וזה חשיב מעשה ולא מילי והשלישי האומר כתיבה יהיבה נאמנים אמריה בזה שמעתי מפי הרה"ג מהרא"י הנז' ז"ל מהמפרשים שהוא בא לתרץ המחלוקת שיש בפוס' בדין כתיבה ומסירה אם הדין תחי' כתיבה ואח"כ מסירה או להיפך ומ"ם כתבית ואח"כ יהבית ומ"ס להיפך יהבית ואח"כ כתבית ע"כ:
או יאמר עוד ברמז של נוט' אנכי ונקדים מחלוקת הרמב"ם עם הפוס' בדין המתחייב בדבר שאינו קצוב כי דעת הרמב"ם שאינו מתחייב ועם שהפוסקים חולקים עליו עי' בריש ה' אישות ובפי"א מה' מכירה ובחו"מ סי' ס' וקל"א מ"מ הרב בית אברהם חידש דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם עש"ב והחקי' הזאת תחול בתורה שכתוב בה ארוכה מארץ מדה ירחבה מני ים וגם בזה האריכו בעלי הדרש והרשום בזכרוני מדב"ק כי פה ע"י התורה אנחנו כמחותנים וככתוב וארשתיך לי לעולם ודינא הוא כי ע"י חתון אליבא דכ"ע הוא משתעבד וכמ"ש שם מדרב גידל (כתובות ק"ב.) ובזה פירשתי כוה"כ פשטי במשלי (ה' י"ט) אילת אהבים ויעלת חן הגם כי דדיה ירווך בכל עת ואין בה קצבה מ"מ באהבתה תשגה תמיד משום שהיא אילת אהבים ע"י חתון חייב ועוד מתרצים משום דתורה שבכתב היא היסוד ויש לה קצבה הגם דהפירוש אין לה קצבה חשיב קצוב ובזה ירמוז הכתוב (משלי ב' א') בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך וגו' שהתו' שבכתב היא אמירה ומצותי שמבוארום בתו' שבע"פ תצפון אתך ומובן, עוד תירצו דזה יאמר בשעבוד אבל פה היא מתנה יקרה ונהנה ממנה ולזה משתעבד ונלע"ד לישב עוד עפ"י מ"ש מהרי"ט בסי' ס"ט בעסק תלמיד חכם והיה דבר שלא בא לעולם באופן שאינו מועיל לפום דינא והעלה דכיון דחכם הוא ודאי שהקנהו דבר שלא בא לעולם באופן שיועיל לפום דינא ע"ש ומהר"מ חגיז חידש דבין אם הקונה ת"ח או המקנה ת"ח דינא הכי ע"ש ומובן דהכא המקנה כב יכול וזהו אומרו אנא נפשאי ולגבי דידי יש לה קצבה ואף שלכם אין לה קצבה הקניתי בחיוב שיחול אף שאין בו קצבה וגם כתבית ותו' שבכ' יש לה קצבה וגם יהבית מתנה ועוד תתפרש מלת יהבית עפ"י מה שחידש הרב פרי האדמה בפ' שמות משם הכנה"ג שאם הדבר הוא ע"י שליח אף שאין בו קצבה מתחייב ע"ש הטעם וזהו אומרו יהבית ר"ל ע"י משה והם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ובכן נשתעבדנו בתו' כדין ואשרינו אשרי חלקנו שנשתעבדנו בזה מה נעים גורלנו ודוק:
אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים הראב"ע הק' משם מר חמיו ר"י הלוי למה לא אמר אשר בראתיך ובראתי שמים וארץ והאריך לישב בדברים נשגבים מאד וסיים כי באומרו אנכי ה' הזכירו למשכיל ובאומרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים למשכיל ואינו משכיל ע"ש בדב"ק וכן בכוזרי מאמר א' אות כ"ה הביא שאלה זאת ע"ש מ"ש ובקול יאודה שם ובזוה"ק ובס"ד נדרש עוד רק נקדים תחי' דקי"ל ישראל הוזהרו על השתוף ובן נח לא הוזהר על השחוף עי' באו"ח סי' קנ"ו ואפשר הטעם עפ"י מ"ש בפרד"א דבדור הפלגה הקב"ה חלק ע' אומות לע' שרים וישראל נשארו לחלקו ע"ש ועי' פרשת דרכים בזה באורך ומעתה ב"ן שהם תחת ע' שרים לא נאסר להם השתוף כי הם תחת השר והשי"ת הוא גבוה מעל גבוה כי נמסרו תחת השר אבל ישראל שהם רק לרשותו לזה נאסר להם השתוף עוד נקדים מ"ש הרב במורה ח"ב פ' ל"א כי במצות השבת שתי עילות מתחלפות וזה כי ביו"ד דברות ראשונות אמר ביום השביעי שבת וינפש ובמשנה תורה אמר וזכרת כי עבד היית במצרים כי העלול במאמר הראשון הוא כבוד היום והגדלו ככתוב על כן ברך ה' את יום השבת אמנם תתו לנו תורת השבת ונצטוינו רק אנו לזוכרו ולשומרו הוא נמשך לעילת היותנו עבדים במצרים וכו' ע"ש ועי' רמב"ן ואברבנאל ואתחנן ובעקרים ח"ג פ' נ"ו כי מיצי"מ נגלית וניכרת ההשגחה עלינו עש"ב ולנו לדעת גם זה למה תלה שעבוד השבת ביצי"מ דוקא אך לפי הנ"ל ניחא דידוע דשינוי הטבע הקב"ה לא יעשה כן לשום גוי ואומה שבעולם רק לישראל היו כמה פליאות ביצי"מ ולמה זה ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא שאר אומות שהם תחת השרים השר לא ישנה את תפקידו רק כמו שנברא הטבע ואין לו הכח לשנות ולזה לא ישתנה הטבע בשבילם אבל ישר' שהם לחלקו יתברך ברצונו משתנה הוא היוצר והנותן הטבע בכוחו רוקע הים וכו' ומובן מעתה דבאומרו אנכי אשר בראתי שמים וארץ אין מזה הכרח שדוקא אליו העבודה כי אדרבה לרוב רוממותו מסר ההשגחה למערכות השמים עי' עקרים ג' פי"ח אבל מיציאת מצרים שהיתה רק על ידו בכמה אותות ומופתים ואיך אפשר שישתנה הטבע ומוכרח שהוא מטעם כי אנחנו רק תחת רשותו יתברך והוא הבורא הטבע ונתן לו הצורה שבו ברצונו יהפוך אותו כחומר ביד היוצר ואחרי שכן לזה בהכרח לא יהיה לך אלקים ר"ל אפי' ע"י שתוף וזהו אומרו על פני וזהו הטעם שקשר השי"ת השבת ביצ"מ משום שהשבת בחי' הוא עליון מהטבע שזהו אולי הטעם שבשבת ניתנה תורה כמו התורה שהיא למעלה מהטבע כן הוא יחוס השבת ולכן איתא בזוה"ק שבת יומא דאוריתא (עי' בני יששכר מ"א אות כ"א) וכבר כתבו שהשבת הוא הבריח המקשר כל העולמות ואפי' עולמות העליונים שהם למעלה מהטבע ולזה יחס להם שמירת השבת וחיובו ביצי"מ שהנושאים שוים המה ניצולו ויצאו היפך הטבע יתחיבו בשבת דכוותיה וזהו מש"ה בשבת כי אות היא ביני וביניכם שזהו האות שאתם לחלקי ולזה שדדתי הטבע בשבילכם ולזה גוי ששבת חייב מיתה חוצפא הוא שיוציא עצמו מתחת השרים והטבע להיות שובת כמובן:
עוד נישב הקושיא הנ"ל למה לא אמר אשר בראתיך ונקדים מ"ש בעירובין י"ג נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וקשה מה הוצרך לומר ועכשיו שנברא דהתכלית היה אם נוח לו שנברא שע"ז היתה הויכוח ביניהם ולישב נעיר עוד דהרי כתיב בתורה כל אשר עשה והנה טוב מאד ותכלית בריאת עוה"ז לפחות הוא האדם ואחרי שהבריאה הכתוב מעיד שהוא טוב איך חלקו בזה מעיקרא ואדרבה מצינו ביעוד הכתובים למען יאריכו ימיך וכו' ואם חיי האדם הם לרעה על מה היעוד הזה וכבר הרב במורה ח"ג פי"ב האריך לבטל הסברא הזאת שבריאת האדם היא נקמה ורעה לו עש"ב ואפשר לישב שיש חי' בין מלת טוב למלת נוח דטוב יאמר על הקנין העצמיי למשל בחולה המשקים אותו סמים מרים לרפואתו וחייו ובעצם שחייתם לא נוח לו אבל הם טובים אליו ולחייו ובכן ירדו רז"ל לסוף חיי האדם כי הם מלבד העמל והחלאה וחולי הגוף ויסוריו ושכול בניו ושנאת הבריות ודברים המזיקים רבו מלמנות ובודאי כי תכלית בריאתו לא היתה על זה שזה חשוב כבהמות ויותר גרוע כמובן שהוא מרגיש וידע בכל חיי הצער והבלבול הזה ועל זה לא נוח לאדם שנברא אלא שהחיים הללו הם כלי שרת בעבור שיקנה קנין מושכל דתי רוחני אמצעות התורה והמצות ובכן יאמר נוח לו שלא נברא מצד מיקרי וחיי הגוף ויאמר בבריאתו טוב מצד הקנין הרוחני וכ"ש למ"ש המקובלים שהגם שהוא השפל הוא המניע כל העולמות עד אין קץ כידוע וא"כ לזה לא אמר אשר בראתיך שמצד זה לא נוח לו אלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים מלאה שגעונות והבלים ומורק פגולים הוצאתיך מחלאת דיעותיה השחורות והביאותך אלי שזהו הטוב האמיתי ודוק:
פלפול קטן ביני ובין רב אחד יצ"ו בהיותו בחו"ל שנת תרע"ב
מזבח אבנים תעשה לי בס"ד אכתוב פה פלפול קטן שהיה ביני ובין ידידי אחד מהרבנים שיחיה ותשובתי אליו אחת לאחת בשנת תרע"ב ליצי' העתקתי הדברים כמו שהיו אף שאח"כ נזדמן לידי דבר מה בכל זאת היות כי קשה לגמור בעתיקא לזה לא שמתי יד בהכתוב מאז ומקודם וז"ל הטהור אבקשה מכת"ר לעיין מר אודות מ"ש המאור ורמב"ן ז"ל באבני המזבח דמס' ע"ז דנ"ב דלהרמב"ן סברתו דהם קדושים קדושת הגוף ויש בהן מועל אחר מועל וראייתו משמעתין ע"ש ונלע"ד אין ראיה אחרי כי למסקנת הש"ס האי דגנזום הגם דחולין הם ע"י פריצים שחללוה בכל זה גנזום משום דאשתמוש בהו גבוה ולכן לא הקשו למאי דס"ד אמאי גנזום ליפרקינהו וליפקינהו לחולין גם מאי דהביא ראיה מן התוספתא דאבני היכל שנפגמו אין להם פדיון וטעונים גניזה וכ"ש אבני המזבח דדינו ככלי שרת דמשמע מדבריו דאף שאינם ראוים למזבח דיש מועל אחר מועל מק"ו מאבני היכל לע"ד אין כל כך ראיה דמ"ש בתוספתא אין להם פדיון וטעונים גניזה אינו משום דקדשי קדושת הגוף אלא מטעם דנשתמש בהם גבוה אינו רשאי להשתמש בהם הדיוט וכו' עכ"ל, וזאת תשובתי על דב"ק מה שדחה לסברת רמב"ן יסלח כת"ר כי לא כיוין יפה אחת דלפי הס"ד שמביא ממנה ראיה הרמב"ן עוד לא נודע האי סברא דאם נשתמש בהו גבוה לאו אורח ארעא דא"כ לא מקשה עוד ליתברינהו וכו' אלא היה סובר העיקר הוא רק דהאסור והמותר מדינא דמה שהוא אסור אסור בכל גוונא ואם הוא מותר בכל גוונא ולזה מביא הרמב"ן ראיה מדלא הקשה ליפרקינהו וכו' אלא אחר דברי רב פפא שפירש דקדושת הגוף יש להם וזה בתורת דחייה, זאת ועוד אחרת והיא עיקרית יש לומר כי נעלם מעיני קדשו מ"ש הר"ן פ' ר' ישמעאל שלדבריו כל אותו הפלפול והמסקנא דרב פפא הכל דחוי מהלכה והעיקר הוא כרבי דלית לן מאי דשנינן לעיל כיון דאשתמוש בהו גבוה לאו אורח ארעא להשתמש בהו הדיוט דאם איתא איך מוכחי מכלים דאחז דילמא מהאי טעמא וכו' ע"ש שהאריך גם בשה"ג שם כתב וז"ל כי פשיטא דרבי הוה ידע לה להאי סברא דבאו בה פריצים וכו' והעיקר הוא לאסור ועוד דדברי רב פפא אינם אלא לדחות ואין דבריו עיקר (דברי השה"ג והר"ן נראה שנעלמו מהרב מהר"ש אלגזי ז"ל בשיטחו לע"ז ע"ש) ומעתה בההוא סגנון דברי הרמב"ן דדברי רב פפא דחויים הם ועי' להרב יד אהרן באו"ח סי' עת"ר מה שפלפל וכן משמע מדברי הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בה' חנוכה וז"ל אבל לא משום ההיא דפ' ר"י מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח וכו' משום דאותם אבנים לא מתסרי באותו שקוץ מדאוריתא דאין אדם אומר דבר שאינו שלו רק רבנן הוא דגזור וכו' ע"ש מבואר דסבר כי סברת רבי עיקר שמדינא לא נאסרו והם הקדש ולא נתחללו ע"י פריצים כסברת רב פפא כי דחויה היא מהלכה ובעניותי כמו שראיתי להרב יד"א שם שעמד מתמיה בדברי הרא"ם הללו מהא דרב פפא כי לפי האמור לק"מ וכנ"ל משום שסברתו דחויה היא אליבא דרבי וצל"ע ומעתה כפי האמור ממילא נדחה מ"ש ידידי הרב יצ"ו בכונת התוספתא דאבני היכל שנפגמו וכו' שרצה לומר הטעם משום דאשתמש בהו גבוה ולא מטעם שהם קדשי קדושת הגוף וכו' ע"ש דליתא דהא סברת רב פפא דחויה היא ומוכרחים למ"ש הרמב"ן דקדושת הגוף יש להם נחזור עתה דהנך רואה להרמב"ן והר"ן ושה"ג והרא"ם להדיא דאוקמתא דרבי עיקר וסברת רב פפא גם הוא עצמו לא כיוין רק לדחות דוקא ולזה תמצא דרבינו הרכ"מ בה' בית הבחירה עשה מקור לדברי הרמב"ם שכתב אין להם פדיון מהתוספתא הנ"ל דקתני אין להם פדיון וטעונים גניזה ולא עשה לו המקור מהש"ס דפ' ר"י הנ"ל משום דדחויה היא (ותם אנכי לפי זה מהרב המש"ל שכתב מקור להרמב"ם מהש"ס דאחרי שהיא דחויה כנ"ל מד' עמודי עולם רמב"ן ור"ן ושה"ג ורא"ם איך ציין על זה ובודאי שזה הוא הטעם להכ"מ דפנה לתוספתא וצא"ת) וא"כ מוכרחים לומר דמ"ש התוספתא הוא כפי הדין דאין להם פדיון וטעונים גניזה מן הדין ממ"ש וכמ"ש רמב"ן ועי' להרב חסדי דוד פארדו פ"ב דמגילה וז"ל והא דתני בסיפא אבני היכל שנפגמו אין להם פדיון פשוט הוא דלא גרעי מכלי שרת דקודש הם לעולם וכ"כ הרמב"ם עכ"ל זאת ועוד אחרת כמה הוא מן הדוחק הגדול לפרש כונת התוספתא ורמב"ם במ"ש אבני מזבח שנפגמו אין להם פדיון שפירושו הוא משום דלאו אורח ארעא דא"כ היה ראוי לומר דגם שנפדו יגנזו לרמוז דחל בהם הפדיון רק החק שיגנזו ויובן משום דלאו אורח ארעא אבל מדנקט בלישנא דשלילה אין להם פדיון מורה שהוא תנאי עצמיי דבוק בם שלא חל בהם הפדיון שמוכרח טעמו משום שקדשי קדושת הגוף ובאיזה לשון בהיר יותר טוב מזה תשמוענו התוספתא והרמב"ם שאין להם פדיון כלל כי מלת אין להם פדיון מורה החלטי גמור לדינם וכמובן ונבאר יותר עוד דהלא אחת משתים יש בדבר או שהם קדשי קדושת הגוף או קדושת בד"ה ודבר אמצעי ביניהם אין כלל וכשאתה אומר דהטעם הוא משום דלאו אורח ארעא ולא מן הדין א"כ ר"ל אף דהם יש להם קדושת בד"ה בכל זאת משום לאו אורח ארעא נגנזין ולמה ישתנו אלה בדין זה אחר דכל קדשי בד"ה יש להם פדיון כמ"ש בשבועות די"א ורמב"ם בה' פרה אדומה ובפי"א מה' אסורי מזבח קדשי בד"ה כשיפדו מותר לשקול בשרם כשאר חולין ע"ש וא"כ הכא באבני מזבח דהוו קדשי בד"ה לדעתו. איך משום לאו אורח ארעא יתסרו ולכשתמצי לומר דא"כ תימה על עצמך דהרי לפי הש"ס הנ"ל נמי מוכח האי טעמא וגם במה תכלכל דעת המאור הנ"ל לזאת אשיב מלבד מש"ל כמובן עוד יש לומר דרב פפא הוא נמי מודה דקדושת הגוף אית להו אך בעלמא קדושת הגוף אינו מתחלל במעילה רק הכא דהא גזירת הכתוב דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה ולזה שפיר יוצדק השם דלאו אורח ארעא דהגם שנתחללו מגזה"כ מ"מ אחר שעיקר הוא שקדשי קדושת הגוף דבעלמא אינו מתחלל במעילה הכא ישאר בה השם משום דלאו אורח ארעא וגם לסברת המאור נמי יש לומר כן היות דלדעתו נתחללו ע"י פריצי ישראל דבהו שייך מעילה מגזה"כ אבל יש לומר דגם הוא יודה לולא גזה"כ שמתחלל יש בהם מועל אחר מועל ואין להם פדיון עולמית ודוק:
עוד כתב כת"ר לחדש דגם כלי שרת הדין כן מהא דכשנפגמו אין בהם. מועל אחר מועל וכיפי תלה לה ממ"ש במעילה די"ט על שאמר רבי כל שאין לו פדיון וכו' דוק מינה טעמא דשחטן אבל אם לא שחטן ונהנה מהם אף לרבי אין בהם מועל אחר מועל וממילא כלי שרת הפסולין כי לא יצליחו עוד למקדש כמות שהן אין בהם מועל אחר מועל וא"כ אבני מזבח דאין תקון בהם וכמ"ש בש"ס היכי נעביד וכו' ודאי דאין בהם מועל אחר מועל וכו' עכ"ל ולדידי לא שמיע לי דב"ק גם בזה שלפי דעתי לא צדק גם בזה אחר המחילה דאין כלי שרת דומים לקדשי מזבח תמימים שנעשו בעלי מומין והחילוק ברור ביניהם דבהמה כי הוי בה מום קבוע לא חזייא תו כלל וירדה לקדושת בדק הבית וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ואדרבה דוק משם דלא נקט רבינו דין זה דכלי שרת משום דבאלו לא שייך בהם דין זה אחר דיש להם תקון בהתכה לעשותם חדשים וכמ"ש רמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש הי"ד ואם יש לדמות דין כלי שרת יותר יוצדק דמיונס לבהמת קדשים שנפל בה מום עובר דאיתא בתמורה ל"ב ל"ג דאינה נפדית משום דאינה קריבה היום וקריבה למחר ע"ש ודכוותה כלי שרת שנקבו בכל גוונא הם חוזרים ונעשים חדשים ע"י התכה וזה נראה לי שהוא פשוט מאד ואם צדקנו בזה יש לפשוט ספיקו של הג' משנה למלך בכלי שרת שניקבו דאם יש בהם מעילה וכו' ע"ש ולפי מ"ש נראה דיש בהם מעילה וגם דין מועל אחר מועל אחרי שהם קדושים קדושת הגוף ולא דמו לבהמת קדשים שנפל בה מום קבוע אלא כמו אותה שנפל בה מום עובר דלא פקעה ממנה קדושת הגוף וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם ע"ש דהוא מבואר כמ"ש ומ"ש מע' כבוד הידיד יצ"ו דאפי' יכול להתיכם ולעשותם מחדש אין בהם מועל אחר מועל אחרי שהם פסולים ע"כ דב"ק לפי האמור פה ליתא דפשיטא דאם הם קדשי קדושת הגוף וראוים הם שיעשו כלי מחדש לא פקעה מהם הקדושה דהם כמו מום עובר של בהמה וממש הם שוים ולקוצ"ד נראה לחזור על הדבר דלכו"ע אין מי שיסבור דאבני מזבח אין בהם קדושת הגוף ואין בהם מועל אחר מועל דלדעת כולם הם קדושת הגוף להם רק דלהמאור הוא סובר דאף דבהם קדושת הגוף להא מ"מ הם יתחללו מכח גזירת הכתוב דבאו בה פריצים וכנ"ל גם תמה ידידי הרב יצ"ו על מ"ש רש"י בע"ז דנ"ד ד"ה ואלא מכלים דאחז ולא אמרינן ליפרקינהו וליפקו לחולין ע"כ וכת"ר הקשה על זה דהא כלי המזבח קדושתן קדושת הגוף להם ואין להם פדיון וצ"י עכ"ל הנה בקושיתו הנז' כבר קדמו הרב יד אהרן שם על רש"י והר"ן עש"ב והרואה יראה כי לפי האמור לק"מ וכנ"ל דסברא דרב פפא הסובר דאף דאינם אסורים אינם ראוים למזבח ליתא מקמי סברת רבי וכנ"ל ופה הוא בא להביא ראיה דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ אם ע״י מעשה אוסר בכל גוונא ועל זה הביא ראיה מכלים דאחז דגנזום ולמה גנזום אחרי דלא נאסרו ועל זה כתב רש"י למה גנזום אף להדיוט ממ"ן אם לא נאסרו ישתמש בהו לגבוה ואם נתחללו ע"י פריצי ישראל דבזה יש בהם חלול כמ"ש רמב"ן וז"ל ואלו מעלו בהו פריצי ישראל אף שהם קדשי קדושת הגוף ונתחללו ישתמש בהם הדיוט כדין ע"י פדיון דינר לבד"ה ואם לא נאסרו מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ישתמש בהו לגבוה כי סברת לאו אורח ארעא ליתא אלא ודאי דע"י מעשה אסור בכל גוונא והוו כלי ע"ז ואין להם תקון ולכך נגנזו דח"ו הרי קדש ואיסור הם ביחד:
עוד תמה כת"ר עמ"ש ברמב"ן בסדרין דאיסור לא תניף עליהן ברזל הוא דוקא ברזל אבל כלי כסף לא נאסר ע"כ והק' מעלתו מהאי סוגיא דא"כ מאי מקשה היכי ליעביד לינסרינהו לא תניף עליהן ברזל והיה להם לעשותם מכלי כסף והניח בצ"ע וזכורני שראיתי קושיא זו וכעת לא ידעתי איפה אך דברי רמב"ן מפורשים בילקוט משפטים רמז שי"ח וז"ל ואומר מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל מה ראה ברזל ליפסל יותר מן המתכות מפני שהברזל הוא פורענות וכו' ומזבח סימן כפרה מעבירין סי' פורענות מן סי' כפרה ע"ש ובמכילתא יתרו גזית שהונף עליהן ברזל שהברול מקצר וכו' ע"ש וזה מפורש בדברי רמב"ן ובעיקר הקושיא אפשר לומר חדא דפה מדבר בזמן החשמונאים דעניים הוו וכמ"ש בר"ה (דכ"ד:) ובפ' כל הצלמים (מ"ג.) שפודין של ברזל פירש"י עניים היו ע"ש וא"כ לא היה כדאי לעשות כלי סתות מכסף תחת שנקל עליהן להביא אבנים מחדש ויגניזו הקודמין מצורף לזה הוא להודיע להם טומאת המקדש וטהרתו שנטהר עתה שתשרה בם השכינה ולזה הביאו חדשים ובלא"ה לפי מש"ל דדעת רבי היא העיקרית גניזתם לאו מטעם רב פפא שגם הוא לא כיוין רק לדחות כמש"ל משה"ג ודברי רמב"ן לפי ההלכה נאמר שהיא סברת רבי ולדברי רב פפא יש לדחות כנ"ל, דעניים הוו (ולפי המכילתא בלא"ה פסולים שאם הונף עליהן גם קודם שנקדשו פסולין ולא מועיל בהם כלום ע"ש וזה לא יוצדק עם הש"ס לינסרינהו אחר דנפסלו מנגיעת ברזל ואכ"מ):
גם תמה כת"ר בין לרמב"ן הסובר שהם קדושת הגוף ובין לסברא דאין להם פדיון משום דאשתמוש בהו גבוה מ"מ קשה לו לכת"ר באבני היכל ועזרות מדוע יגנזו היה להם לסתתם בחוץ ולתקנם כי דוקא אבני מזבח אסורין בין בפנים בין בחוץ בסתות אבל היכל ועזרות מסתתן בחוץ ומכניסם בפנים וכמ"ש ברמב"ם בפ"א מה' בית הבחירה וצ"י עכ"ל ולקוצ"ד אני תמה מדוע לא הק' כת"ר את דברי רמב"ם אהדדי שהוא פסק באבני היכל מסתתן בחוץ ובו בפרק פסק אבני היכל שנפגמו אין להם פדיון ונגנזים ע"ש ותיקשי ליה מדוע לא יוציאם לחוץ ויסתתם והיה אפשר לומר דבעת שיוציאם לחוץ תיכף נפסלו ביציאה לחוד והוא ממ"ש בנדרים ס"ב ומה בלשצר וכו' פירש"י דע"י שהוציאום מביהמ"ק נתחללו ע"ש ומשמע דביציאה לחוד נתחללו כפשטא והרב יד אהרן כתב דעדיפא דבכניסת האויבים בלתי שום מעשה נתחללו ע"ש וא"כ הוא פשוט החילוק דכעת שהם בפנים אסור הסתות בם ולהוציאם לחוץ לסתתם נפסלו בהוצאה לפי מ"ש וכ"ש להיד אהרן אף בפנים ולזה היה הצורך בגניזה וזה הוא לשיטתו שהגניזה היא לכל ובש"ס לא הוזכר הגניזה רק לאבני מזבח דוקא ומובן דלק"מ ומדברי הרמב"ם יש לחלק בין נגממו ונפגמו לבין שקוץ ע"ז ומובן החילוק ותו לא מידי את זה כתבתי בקצרה לאהבת כת"ר מזר"ק טהור אני תפילה לאל נעלה השי"ת ירפאהו רפו"ש ויזכהו לשוב לשבת באה"ק ארץ אבותיו הקדושים אראילים ותרשישים באתי עה"ח שנת תער"ב רנתי לפ"ק ברב עז ושלום החותם באהבה:
יעקב חי זריהן ס"ט