אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר שמות · פרשת בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים וגו' פן ינחם העם ויסב אלקים את העם וגו' וחמושים עלו בני ישראל, להבין הסדר נקדים תחי' להעיר למה נקט השילוח לפרעה והרי סמוך לו אמר בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וכל הכתובים מעידים על זה כי בעל כרחו יצאו, גם קשה עוד מ״ש במדרש ויהי בשלח פרעה וכי פרעה שלחם והרי בלעם אמר אל מוציאם ממצרים ע"ש דקשה למה הביא מבלעם עוד יש להעיר בכתוב שהיה צריך לומר בראותם מלחמה פן ינחם העם אחר שזה העיקר לנחמה של העם ורש"י הקדים בביאור בראותם מלחמה על פן ינחם העם וא"כ לנו להבין למה הכתוב הקדים פן ינחם קודם, ב' מה היה צורך להכתוב להודיע שישראל יצאו מזוינין מה צורך לזה ואפשר לישב בס״ד רק נקדים מ"ש הראב"ע בפסוק התיצבו וראו וז"ל בדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול גלות ונפשו שפלה והיו ישראל נרפים הלא תראה כי עמלק בעם מועט בא עליהם לולא תפילת משה לזה סיבב ה' שמת כל העם היוצא ממצרים ובניהם שלא ראו גלות היה להם נפש גבוהה וכו' ע"ש ועי' עוד לו בפסוק הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים חדל ממנו ונעבדה את מצרים שיש שהיו חפצים שישארו וכו' ע"ש ועי' בספורנו בפסוק יוצאים ביד רמה ע"ש וא"כ הרי שיש הרבה מישר' שהיה להם נפש שפלה כל כך עד שהיו חפצים שישארו משועבדים וביציאתם עוד היה להם דבקות הרוח במצרים ובכן הם וכ"ש פרעה והערב רב היוצאים היו סוברים שהוא שלחם ועדיין הוא מלכם והם נקראים עבדיו ולזה אמר להם וברכתם גם אותי ושלזה הם השאילום בגדים וכסף וזהב משום שהיו בטוחים כל כך בעבודתם שאי אפשר שהם ימרדו כלל ולזה אמר בשלח פרעה את העם שהערב רב שהם נקראים בשם עם סוברים שהשילוח הוא רק מרצון פרעה ולזה המדרש הקשה מבלעם שהוא אמר אל מוציאם ממצרים וידוע שהיה בלעם להם לראש הנביאים ואיך לא ידעו זה גם לדעתם ועתה נבוא אל גמר הכתוב פן ינחם העם קודם בראותם מלחמה זהו כי הם בלא"ה הם הלכו בשיטה שפרעה שלחם וכשהם רואים שהולכים אדעתא שלא לחזור שנתחדש עתה להם ולזה פן ינחם העם בלא"ה שלא יחפצו למרוד ואזי בראותם מלחמה אז יחליטו הספק שהיה בהם וישובו מצרימה כי הם לבם רך וחלשים נגד מלחמה ורוחם נדכאה ומורגלים בעבדות ובסבת מה יחזיקו את הרהורי לבם הקדום וישובו ולזה הסיבם דרך המדבר אחת שאין מלחמה ויתרחקו מהגבול הרבה ושלא תיקשי דמה הרוחנו מזה הלא גם פה יש להם עוד פחד שממנו יחזרו שהמדבר הוא מלא מחיות טורפות ומנחשים צפעונים וא"כ הם יחזרו מזה, לזה סיים מזה לא חשש כי וחמושים עלו בני ישראל שפירושו מזוינין שהם היו רגילים לצאת השדה ולצוד ציד להביא לאדוניהם מכל המינים ומזה לא היה חשש רק פוחדים ממלחמת אדם כי היו מוגי לב ובזה נתישב סדר הכתוב על נכון ואפשר דלזה הביא השי"ת עוד הפעם מצריים עליהם כד שידעו כולם כי המצריים עתה כב חשבום למורדים ובורחים וכבר נבאשו בה ועי' במכילתא בפסוק ובני ישר' יוצאים ביד רמה שהמצריים ברודפם אחרי ישראל היו מבזים ומחרפים ומגדפים וישראל הם משבחים להשי"ת ע"ש ובכן מן הטבע הוא מחייב כשהעבד הרגיש שרבו חשבו למורד גמור וחושב כי שוב לא תועיל לו שום הכנעה ושפלות אזי יחליט העבד להתקומם נגדו להציל עצמו כשיש לו גם קצת יכולת ביודעו ברור שאין לו עוד תועלת בהכנעה וזה הוא שאמר הכתוב כי אשר ראיתם את מצרים היום היא הסיבה שלא תוסיפו לראותם כי בתחי' היה החשש מהמחשבה של הפחד שלא יחשבו אתכם למורדים שאתם תחזרו מאליכם אליהם אבל עתה שכבר ידעתם שהם כבר חשבו אתכם למורדים אז מעתה הלכה לה מחשבה זאת והיא תכריח אתכם שתלחמו ולא תוסיפו לראותם בחיים שתפחדו מאפם וחמתם הבוערת בם עליכם ובזוה"ק (שמות דנ"ג:) הקשו הכתוב של לא תוסיפו לראותם עם הכתוב וירא ישראל את מצרים מת ותירץ שבחיים נאמר לא במות ע"כ ובתשו' בית יעקב הבי"ד הג' מקום שמואל הק' מפ״ט דכתובות (דפ"ג:) האומר לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך עד עולם פירושו בין בחיים ובין במות ע"ש וזה היפך הזוה"ק ע"ש ולפי האמור לעיל בדרשא יתיישב קצת וגם יתישב עוד הכפל של תיבת היום דהוא אמר להם דבזה שראיתם אותם היום היא הסבה שלא תוסיפו לראותם ומאי נפקא מינה מהיום ליום אחר אלא משום דהיום ידעתם שנבאש ריחכם אצלם ולזה לא תוסיפו לראותם מהחשש שאם יראו אתכם אזי אתם מסוכנים בידם וממוצא דבר יובן שזה לא יהיה רק בחיים ולא במות כי אדרבה אז ינוחו וישקוטו שאין עוד שום פחד מהם ומה דמות נערוך לההיא דכתובות דהתם הוא סילוק נכסים שהוא מסלק עצמו מהנכסים עד עולם וזה ודאי שהוא כולל גם אחר המות שהסילוק סיבב הוא על עצמו מהנכסים והוא פשוט ובזה יובן ג"כ הטעם שאמרו ישראל בכללם שירה על הים ולמה לא אמרי ביציאתם ממצרים אלא הוא משום דעד אותו היום היו הרהורים רבים בישר' דעדיין לדעתם הם עבדי פרעה חשיבי ואם לא היו כל ישר' בשיטה זו אבל הרבה יש שהיו בדיעה זו ובפרט הערב רב אבל בקריעת ים סוף בראותם האויב שרדף אחריהם וחשבם למורדים וגם אותם שלא היו מורדים הבינו שפרעה לא יאמינם בזה לזה עתה שידעו שניצולו לגמרי כולם כאחד השתוו בשירה וזהו ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים במה שראו אותו מת על שפת הים אז ידעו שהם בני חורין גמורים ודוק:
התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום אפשר שבישרם לישר' כי הנם שיעשה להם הוא בא בזכותם והטעם כי רז"ל (בתנחומא) כ' בפ' ופרעה הקריב שהקריב את ישר' לאביהם שבשמים שכולן חזרו בתשו' ואזי תאר לך שעם ישראל החביב כולן חזרו בתשו' כמה שמחה לפניו יתברך ובודאי שבזכותם היה הנס הגדול הזה וכבר ידוע בראשונים שהעושין לו נם בזכותו אזי זוכה הוא ורואה בעיניו במפלת שונאו וזה אומרו התיצבו וראו בעיניכם את ישועת ה' והטעם אשר יעשה לכם היום שהיא בזכותכם ולזה אמר לו ה' מה תצעק אלי שאינך צריך לצעוק אלי בזכות אחרים דבר אל בני ישר' ויסעו כי הם כדאים מצד עצמם לזה וק"ל:
ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו' נטה את ידך וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים יש להבין א' הכפל של הכתוב פעם שנית ובני ישראל הלכו ביבשה וגם שהזכירו אחר שכתוב וישובו המים ויכסו את הרכב וכו' אחר זה כתוב ובני ישראל הלכו ביבשה גם מה שכתוב נטה את ידך על הים וישובו המים דמה צורך לזה אחר שעבר צורך הנס ממילא המים ישובו לטבעם הקדום והרי בירדן כשנתקו כפות רגלי הכהנים מן הירדן תיכף חזר הירדן לטבעו ונפלו המים והלכו כדרכם ומזמן ישבתי ואמרתי דבר בס"ד ומצאתי שקדמני הג' בס' כלי יקר אך בדרושים אצלי חדשתי דבר ולפי שפה הוא על סדר הפרשה אביאנו פה ונקדים מה שהק' הג' ערבי נחל דכפי מ"ש רז"ל ועי' תוס' ערכין דט"ו כי ישראל לא עברו הים ממזרח למערב רק באותו רוח עצמו שנכנסו בו יצאו והבקיעה היתה בעגול כחצי גורן כזה (כמ"ש הרמב"ם בפי' על אבות פ"ה מ"ד) עד י"ב שבילין כל אחד מקיף את חבירו וכל שבט הלך בשביל אחד והרי זה מובן הוא כי כל שביל הוא גדול מהשביל המוקף בו והפרש גדול יש בין השביל המקיף את כל הי"א שבילין לשביל הקטן המוקף מכולם והרי המצריים רדפו אחרי ישראל בכל הי"ב שבילין וא"כ איך יהיה זה עם דרשתם ז"ל שביציאת אחרון מישראל ליבשה נכנס אחרון שבמצריים אל הים ואח"כ שבו המים והמצרי שהלך בשבילים הקצרים היה צריך גם הוא לצאת אל היבשה קודם גמר הישראלי המקיף בשביל שעליו וזכורני שהרב כתב שזהו הטעם למ"ש הכתוב ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות והוא כדי לעכב יציאתם עד שיגמור הישראלי האחרון ע"ש כי אין הספר לפני ולקוצ"ד יש לישב עוד ובזה יתורצו הערות הקודמות והוא דיש לומר כי ברוך הוא לעד גזר אומר ע"י נאמן ביתו כי בכל שביל מהי"ב שבילין כשהיה גומר האחרון שבישר' שבו לצאת אל היבשה ונכנס אחרון שבמצרים ההולך בשביל ההוא ליכנס אזי הסיר אופן מרכבותיו ונהג בכבדות בשביל שלא להשיג את ישראל ההולך לאטו עם הטף והנשים ומקנה הצאן והבקר הרב והעצום שהיה להם לזה נהג אותם בכבדות וכשגמר הישראלי לצאת ונכנסו כל המצריים השייך לאותו שביל שמה אז נטה משה אל הים על אותו השביל לבד ושבו המים על מצרים ברוח גבורה והתהום הנקפא נמס והיה למים וירדו במצולות ובכל זאת שאר השבילים עודם יבשה גמורה וכן היה בכל שביל ושביל ובזה נתיישבו כל הדקדוקים דמה שהוצרך מרע"ה לנטות ידו על הים שישובו המים היה צריך משום ששאר השבילין עודם יבשה הוה אמינא שישאר כך עד תום כל השבילין שיגמר הנס ולזה הוצרך לפקודה חדשה ומ"ש הכתוב ובני ישראל הלכו ביבשה בא להודיע כי הגם ששבו המים וכסו את הרכב עוד נשאר בו ברגע שבני ישראל הלכו ביבשה וזה היה נס ופלא בולט כי בכוון ובדיוק גדול היה הנס להצלת ישראל ולטביעת האויבים בו בפרק ובזה נתישבו הדקדוקים הנ"ל ובדרך זה יובן כונת המדרש בדרשתם (הובא ברש"י תהלים ק"ו ע"פ) וימרו על ים בים סוף שהיו ישר' מקטני אמנה שהיו אומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך המצריים עולים מצד אחר ע"כ דקשה מאד דאיך יעלה במחשבה זאת שהרי הם רואים שקדמו ליבשה ויצאו ואחריהם לא יצאו המצריים והמים כסו אותם והגם שיש לדחות דר"ל דאולי חזרו לאחוריהם ויצאו אך לפי דרכנו שפיר טפי כי כל הי"א שבילין כל אחד יחשוב על השבילין הקצרים ממנו שהספיקו המצריים לעלות קודם גומרם כי ידעו הם שהוא קצר משלהם ובפרט שהיה להם סוסים דוהרים והם היו מקטני אמנה היה להם מקום לחשוד בזה ונסביר עוד עפ"י מ"ש בספר מגיד מישרים למרן הקדוש שהק' דאיך פרעה מלאו לבו לרדוף אחר ישראל ולמה צעקו ישראל כל כך ולא האמינו שהשי"ת יצילם ותירץ דפרעה וכן גם מישר' היו חושבין שהשי"ת לא פועל רק רעות כי לא ראו אחרת במצרים ועתה צעקו וכו' ע"ש ובכן יש לומר שחשבו כי עתה הוא זמן לעשות טובות אבל שברגע אחד יהיה רעות וטובות ביחד לא האמינו עד וירא ישראל את היד הגדולה ותרגם אונקלוס ית גבורת ידא רבתא ופי' רבינו בחיי שבא לרמוז הגבורה היא מדה"ד הכה את מצרים והיד הוא החסד שבה מצלת את ישראל ע"ש והוא מתאים עם מ"ש שבבת אחת ראו שני הפכים חסד נפלא שאין כמוהו לישר' בקריעת הים וסדר קריעתו כמה וכמה נסיים עי' באדר"ן (פל"ג) מנינם ובאבות (פ״ה מ״ד) יוד נסים שעל הים ובפי' רמב"ם שם ונגד כל הטובות שהיו להם נגדם היה אבדון ובלהות שאין כמוהו למצריים אזי ויאמינו בה' ובמשה עבדו וחלה השירה בזמנה האמיתי ובמכילתא ויאמינו בדבריו שהוא בה' ובמשה ישירו תהילתו אז ישיר משה ובני ישראל ודוק:
עומר לגלגלת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. בטעם הכפל אולי נרמוז בס"ד כפי מה שחקרו המפרשים דאיך יצוייר השארת הנפש אחרי דקיומה הוא תלוי ע"י אכילה ושתיה וכשיעדר ממנו ימות והמקובלים תירצו ומבואר בשעה"פ פ' עקב באורך דחיות הרוחני הוא ניזון ממנו הנשמה ע"י הברכה על כל דבר עש"ב שפי' הכתוב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם הכולל גוף ונשמה כי צריך הוא ג"כ על כל מוצא פי ה' שיזכיר שם שמים עליו ואז יזון בו גם הנשמה ע"ש, וידויק מש"ה לבדו ר"ל שהגם שהגוף צריך ללחם אבל שם אדם הוא כולל גם הנשמה ולזה צריך מוצא פי ה' וידוע דהמן הוא רוחני כמו שפירשו ז"ל לחם אבירים אכל איש שדרשוהו על המן לחם של מלה"ש ע"ש, אמנם ברדתו לעולם הוא מתגשם קצת והיות שהוא רוחני נבלע באיברים ברמ"ח איבריו של אדם ורמזוהו דק מחספ"ם גימט' רמ"ח והגוף נקרא אהל לנשמה השוכנת בו וזהו עומר לגלגלת מספר נפשותכם הוא הגוף שנקרא נפש אבל תדעו שהוא ג"כ איש לאשר באהלו תקחו שתהיה המחשבה למזון הנשמה היושבת באהל הגוף וזהו הודעה לעתיד שבאכילתו בדבר גשמי יכוין בברכה כדי שיזון את הנשמה שבאהלו ועוד ירמוז עפ"י מ״ש ביומא (דע"ה.) תניא אידך גד שמגיד לישראל בן תשעה לראשון בן ז' לאחרון וגם על העבדים מגיד של מי העבד ע"י עומר המן ע"ש (ובעיקר זה עי' מה שפלפל מהרמב"ח בשיטתו בס' כפות תמרים והברכ"י או"ח סי' ל"ב ובסה"ק ח"י ע"ש) ואולי ללמוד מזה שהמן היה ג"כ יורד אצל כל אחד כשהיה אורח אצלו היה יורד חלק האורח שם כי בלתי זה לא היה אפשר לקבל אורחים אחר שאין לכל אחד רק שיעור הראוי לפי פרנסתו בצמצום איך יקבלו אורחים והאורח אין לו רשות לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעלים אלא לאו כמ"ש וזהו דנקט קרא מספר נפשותכם אבל תדעו ג"כ שאיש לאשר באהלו אף שאין מקרוביו תקחו ג"כ וזה היה ללימוד לעת"ל שידע הבעל הבית שלא מפסיד כלום מהאורח ויקח ראיה מאבותיו דור המדבר איך היה פרנסת האורח באה לבעה"ב והנה הגם דבמנחות (ק"ג:) איתא ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר זה דוקא בעידן קללה ח"ו אבל בזמן שהם טובים אז הם אדרבה חשובים כמלכים שמוכן להם חידוש הפרנסה יום יום וע"ז מפורש במכילתא כל מי שיש לו מה יאכל ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה ע"ש וק"ל:
וירום תולעים ויבאש פירש"י שהוא מקרא הפוך בתחילה הבאיש ולבסוף התליע ע"ש ויש לפרש עוד כפשוטו כי הטעם שמתחיל להבאיש בתחי' בעבור שהוא מתקלקל ומכח הקלקול אח"כ הוא שמתהוה תולעים אבל פה המן שהיה זך מאד לא יחול בו העפוש שאח"כ יבאש ולזה היה תחי' וירום תולעים מצד העונש וע"י התולעים אז ויבאש מכחם וק"ל:
ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן כלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. יש לפרש בטעם הכפל עד קמא ועד בתרא בדרך פשטא כי המן היו אוכלים במדבר לבדו וממנו היו חיים וכשהיו מגיעים לאיזה תחנה שהרי מ"ב תחנות היו ובקדש ישבו י"ט שנה כמ"ש רז"ל (הובא ברש"י דברים א' מ"ו) ע"פ כימים אשר ישבתם ע"ש ומפורש בכתוב אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף וכו' ומ"ש הכתוב בפ' תבוא (דברים כ"ט ה') לחם לא אכלתם וכו' פירושו כמ"ש רמב"ן לא אכלתם לחיות בו וכו' ע"ש וא"כ זה אומרו אכלו את המן ר"ל לבדו הוא רק עד בואם אל ארץ נושבת שאזי אכלו גם מעבור הארץ את המן אכלו עד בואם אל ארץ כנען ר"ל שאז פסק לגמרי וק"ל: