אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר ויקרא · פרשת שמיני
קרב אל המזבח בתורת כהנים והובא ברש"י שהיה אהרן בוש וירא לגשת אל המזבח אמר לו משה למה אתה בוש וירא כי לכך נבחרת ע"כ והגם דהפשט מובן ועי' להג' מלבים שם וגם האר"י ז"ל דרש פשט כי לכך נבחרת ר"ל בעבור הענוה הגדולה שיש בך ע"כ מכל מקום קצת קשה איך תבוא השאלה לפי דרך זה למה אתה בוש שהרי הוא עניו והיא הסיבה ויש לישב וגם אני הקטן ברגליהם אעבורה לפרש קצת פשטי שאהרן היה בוש בשביל שע"י היה כשלון העגל הגם שמחשבתו טהורה מ"מ העולם לא יודעים מזה ולכן בוש בעיני עצמו וירא מן העם שובזוהו לומר קטיגור יעשה סניגור (בעיקר זה עי' מ"ש הרא"ם פה בסדרין ועי' מ"ש בפ' חקת בד"ה תבוא פרה ומצוה לישב) אך ביומא (כ"ב:) איתא אין מעמידין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שכן דוד בא מרות המואביה ע"ש ובכן שפיר אמר לו כי לכך נבחרת בשביל שנכשלת בגלוי בזה לזה לך יאתה כי אין מעתה שום יוהרא שתהיה בך חלילא וזה ממך יהיה תרבות לדורות במינוי פרנס אך פירשתי בעוניי עוד בדרך חריף קצת והגם שהראוני אחי החכמים האשכנזים יצ"ו שדרך בזה הג' בעל פנים יפות מ"מ אינו ממש כדברי תלי"ת לזה לא נמנעתי מלהביאו בספרי ועדי בשחק ולהבין אקדים תחי' מה דקי"ל (פסחים פ"ו:) מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול אבל אם הענין דרך שררה ורבנות מסרבין קצת אף לגדול כמ"ש באו"ח סי' נ"ג סט"ו במג"א שם משם התוס' ע"ש והנה בילקוט שמות (וברכות ז'.) איתא בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים ולחד מ"ד הפסיד שניטלה ממנו הכהונה ונתנה לאהרן ע"ש ויש לומר דתרתי איתנהו דע"י בושה הראשונה זכה לקלסתר פנים בזיו האור שניתן לו על הרגע ומשמייא מיהב יהבי משקל לא שקלי (הגם כי זיו הקלסתר קבלו אחר הלוחות מ"מ אחר שזכה בו חשוב כאילו נתן) וכשסרב שנית שאמר שלח נא ביד תשלח אז נאמר לו הלא אהרן אחיך הלוי ר"ל רק עד עתה ואח"כ הוא יהיה כהן שהיתה ראויה הכהונה לך וניטלה ממנו (הגם שמשמייא לא שקלי היינו בדבר שזכו לו להדייא אבל כשהיה הוא ראוי לתת לו ועוד לא ניתן לו יאמר בו זה כמובן) והטעם משום שאין מסרבין לגדול הרבה אף אם הוא בדבר של שררה והנה עתה בעבודת הקרבן פשיטא ודאי שאהרן היה ענו ובוש ולא היה מחשב את עצמו כאין וכ"ש בדבר של שררה וככתוב וראך ושמח בלבו כמ"ש במדרש שם ששמח על מרע"ה ותמצא כי פה אמר לו משה תחי' קח לך עגל בן בקר לחטאת וכו' והקרב הרי אמר לו פעם ראשונה וכשאמר לו פעם שניה קרב אל המזבח ועשה את חטאתך וכו' חשש מרע"ה שמא עוד הפעם יסרב עוד ואולי עי"ז ח"ו תנטל הכהונה גם ממנו (כי דברי משה הם המה דברי ה' וכאילו הוא שומע מפיו יתברך) לזה אמר לו למה אתה בוש וירא שתיהם כי לכך נבחרת על הראשונה של הבושה אמר לו כי לכך נבחרת אתה ולא אני זאת הסיבה שניטלה ממני וניתנה לך הוא בעבור הבושה ביותר שסרבתי והדין הוא אין מסרבין לגדול ביותר אף בשררה לזה היה לי העונש הזה ולזה מודיעך שתיכף קרב ועשה ועל היראה ג"כ מתורצת בזה שאדרבה בעת שתשחוט בעצמך את העגל היא הנותנת בתקון הענין כשתקנו לחטאת ותבטלנו כליל כי לזה הוא מקריבו (ועי' ברא"ם וגור אריה פ' חקת והדרשא תדרש) ולא תירא ולא תחת כי הא שאין קנ"ס הוא כשהוא קיים אבל בביטולו עצמו זה אדרבה טוב יותר:
או יאמר עוד בע"ה והוא דלכאורה יש להעיר דמצאנו כי הכתוב מקדים תחי' החטאת ואח"כ העולה שתחי' רצוי הטרקלין ואח"כ הדורון שהיא העולה וכמ"ש במסכ' זבחים (ד"ץ.) אבל בע"ז הדין להיפך כי פרי ע"ז שהם עולה קודמים לשעירי ע"ז שהם חטאת ע"ש וא"כ פה באהרן קשה לכאורה שהיה צריך תחילה לומר איל לעולה קודם העגל שהוא לחטאת כנז' אך יש לישב עפ"י מ״ש הג' מלבים ז"ל בספרו ארצות החיים ד"ו ע"ב וז"ל ידוע כי העולה באה לכפר על הרהור הלב כמ"ש בירוש' שבועות (פ"א ה"ו) דכתי' והעולה על רוחכם וכו' ובשאר מצות כיון שאין המחשבה מצטרפת למעשה עיקר הקרבן בא לכפר על המעשה ולזה חטאת קודמת אבל בע"ז שעונשין גם על המחשבה ממילא עולה קודמת לרצות על הרהור הלב דע"ז כי חטא המחשבה קודמת לחטא המעשה והפגם הוא בחלק השכלי המובחר מחלק החומרי ע"ש בדב"ק ובזה אתנח לן שפיר פה כי בענין העגל דאהרן הא ודאי שאהרן והרבה מאד מישר' שלא חשבו כלל זה לע"ז חלילא ואפי' מהחושבים היו סבורים שזה אמצעי תמורת מרע"ה שהיה אמצעי בעדם ואהרן כלל כלל לא ואמר חג לה' מחר (עי' הראב"ע וכוזרי ובמק״א הבאתי דב"ק ע"ש) אלא כלפי ההמון שהם ע"ר כמו שאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא שהם הע״ר היה נראה שהוא ע"ז כי יש מהם שחשבוהו לע"ז והשתחוו לו וכו' וככתוב וא"כ אחרי שהמחשבה טהורה היא רק המעשה נראה רע א"כ הדר דיניה דזה כמו שאר עבירות שחטאת קודמת לעולה ופה המחשבה עדיפא משאר עבירות ורק להע"ר דוקא מחשבה רעה ולזה לחזק את לבו אמר לו תחי' ועשה את חטאתך ואח"כ עולתך ולמה כן ואיך זה אלא לאו כי מחשבתך טהורה היא ושום פגול לא עדת ביה רק אצל העם ובשבילם הוא שאני אומר לך תחי' העולה לכפר על המחשבה ואחרי שאתה נקי דין הוא שתקדים החטאת כי אין בך דין מחשבה רעה המצטל"מ ובהדי אורחאי אביא מ"ש הרא"ש במס' ר"ה (עדי"ז:) ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ע"כ והק' הרא"ש דקודם שיחטא מה צריך לרחמים ותירץ בתירוץ שני דמיירי במחשבת ע"ז ואף על גב דכתיב למען תפוס את בית ישראל בלבם היינו לאחר שחטא עונש אותו גם על המחשבה ע"ש ובדב"ק נבוכו המפרשים שהוא היפך הש"ס בקידושין (ל"ט:) ובחולין (קמ"ב.) ועי' להג' ישרש יעקב מ"ש בזה וברור כי דברו בזה המפרשים והיה נראה לישב לקוצ"ד עפ"י מה שזכורני בספרי הדרשנים שכתבו שאם יזדמן לאדם שהיתה כונתו לאכול בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר ואח"כ להיפך נתכון לחזיר ועלה בידו טלה שמחסד ה' ב"ה שלא יצרף המחשבה ההיא אל המעשה כדי לדונו מזיד גמור מחשבה ומעשה ע"ש ומעתה מ"ש רז"ל (קי' מ'.) שמחשבה שעושה פרי הוא מצרפה למעשה היינו כמ"ש רש"י שקיים מחשבתו ההיא ועשה אבל בצורה כזאת לא וידוע כי יש שני מיני מחשבת ע"ז אחד המקבלו עליו באלו"ק והאומר לו אלי אתה ותנא זו לגלויי ארישא כי אפי' שלא בפניו חייב ויש שבדעתו כי ילך למקום פ' אלמוני ששם עובדים ע"ז במין פ' ופ' ושוב לא הלך ועוד נזדמן לו שעבד ע"ז בזבוח וקטור או בשאר עבודות מעשיות שבחשבו שאין בזה סרך ע"ז כלל וכ"ש אם הוא דרך גנאי אזי הע"ז שהיא חמירא שהקב"ה מצרף לו אותה המחשבה שלא עשה עם המעשה הזה שהוא בלא מחשבה ונענש עליה דבזה בשאר עבירות לא חשיבא וכנ"ל אבל כשהוא חושב ללכת לעבוד ע"ז שם ועוד לא קבלה עלויה כלל עד בואו שמה ולא הלך ולא עבד בהא קאמר הרא"ש דלא נענש רק כשעשה מעשה בכל אופן אפי' בלא כונה מצטרפת לו אך הרואה יראה שהוא דוחק כמובן ובאופן אחר יש לישב דיש מחשבה שהיא פורחת במוח האדם ותיכף נתבטלה במוחו כליל ויש מחשבה תקועה בלבו ומתאוה מתי תבוא לידו כמו במחשבת עריות שיש רח"ל שמתאוים שיהא להם תאוה כדרשתם התאוו תאוה בזה בשאר עבירות אינה מצטל"מ (העליתי במק"א לעיל די"ד. במחשבת עריות כי הא יש בזה עונש כי מלבד שמחשב הרבה פעמים דסופו אתי לידי מעשה בשז"ל בחלומו הרע עוד בה באלה שהוא משעבד בחלק הרוחני הרבה וכמ"ש הרמב"ם בפי' האגדה (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים וכו') אבל בע"ז מחשבה כזו מצטל"מ אף שלא עבד רק רוצה ללכת לעבוד אבל במחשבה גרידא הפורחת במוחו ונתבטלה במוחו בהא קאמר הרא"ש אני ה' רחום עליו שלא יענש וגם זה דוחק רב שהרי סיים הרא"ש כי רק לאחר שחטא עונש אותו וכו' ונעלם ממני ישוב דב"ק ושוב ראיתי להחיד"א בפת"ע ר"ה די"ט מ"ש וכתב לעיין בקונט' צניף מלוכה להג' בעל משכנות יעקב ע"ש עכ"פ לפי פשטא וסוגיין דעלמא דמחשבת ע"ז היא מצטל"מ ארמוז בזה כוה"כ בפ' ראה והקללה אם לא תשמעו וגו' ללכת אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם ע"כ וקשה דמאי נפקא מינה אם ידעוה או לא הלא סוף סוף ע"ז היא אך בא הכתוב להודיענו כי לא מיבעיא אם ח"ו קבל עליו ע"ז באלו"ק דהוא חשוב ע"ז גמורה אלא הגם שלא קבלה כלל והא ראיה הם רוצים ללכת אחרי אלקים אחרים לראות בעבור שלא ידעוה וזה מורה שלא עבדו במחשבתם רק בדעתם לראות בתחי' בכל זאת מודיע הכתוב כי מאותו הרגע שחשבו זאת חלה בהם הקללה וחשיבי וסרתם מן הדרך אחר שהרהר בזה שיש אפשרי בעבודתה לע"ז יענש כאלו עבד ודוק:
מסרה וידם אהרן וידם השמש ישב בדד וידם ע"כ לבאר זה נקדים מ"ש רז"ל שקבל שכר על השתיקה ונתיחד אליו הדיבור בפר' שתויי יין וכמ"ש רש"י ע"ש והנה השכר יאמר אם ראינוהו כי בשאר העבודה הוא עובד ומדבר בכל הצורך ממש אין חסר דבר זה מורה כי אהבת הבורא עליו חזקה מאד עד שהוא נראה שאין לו שום צער ושום מפריע מבחוץ כאילו לא היה לו כלום אבל אם הוא שותק ואינו מדבר כלל אין זה ראיה כי יש לומר שאדרבה מרוב הצער והיגון שקננו בלבו לא יודע במה להתחיל ולדבר ואישתקיל מילוליה ע"ד מש"ה באיוב ואין דובר אליו דבר כי גדל הכאב מאד ובכן יש לחשוד ח"ו שכן היה באהרן ולזה באה המסרה כי פי' וידם אהרן פה כמו וידם השמש ישב בדד וידם והענין שכבר האריכו הראשונים ועי' מלבים ז"ל כי עמידת השמש רק מתנועת הגלגל היומי המסבב אותה בכל כ"ד שעות סביבות כל הכדור ממזרח למערב אבל מהלכה העצמיי שהולכת במסלולה ממערב למזרח שהוא שנתי עד גמר כל הכדור את זה הלכה כדרכה גם אותו יום ולא דממה עש"ב הסברת הענין וכן ישב בדד וידם הוא מדברי חול הנוהגים בין אדם לחבירו מזה הוא דומם ועוסק בתו' ובכן בין דממת השמש וכן דממת האדם היושב בדד הוא מדבר חיצוני שבו עם אחרים אבל עבודתו העצמית עודנה עובדת וזה הוא דממת אהרן מצער מיתת בניו שהוא חוץ ממנו מזה דמם ובעבודתו עובד בשמחה וגם הדמיון לשמש כשהיה קטרוג הלבנה עליה בטענת אי אפשר לשני מלכים וכו' נתמעטה הלבנה ונתוסף אותו הזהר אל החמה כי משמייא משקל לא שקלי אלא משפיל אף מרומם כדרשתם ז"ל באף שמשפיל לזה מרומם לזה כן היה בלבנה עם החמה שאותו האור נתוסף לה [וזהו הדמיון למ"ש ז"ל (שבת פ"ח:) בהנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין ר"ל דוממים מתשובתם בזה נאמר עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ע"כ והוא דכבר כתבו המפרשים דבשומע חרפתו ואינו משיב לוקח זכיות חבירו ונותן לו תמורתם עונותיו ועי' בראשית חכמה ועוד מפרשים שכתבו באחד ששלח דורון למחרפו מטע"ז משום שלקח זכיותיו וזהו דמיון השמש לנעלב שכמו שהיה בשמש שנתנה את הכתמים שלה ללבנה ולקחה הזוהר שלה כן הוא בנעלב עם עולבו ויש להסביר עוד זה ג"כ כפי מ"ש התוכנים וז"ל כי כל צבא השמים וכסיליהם הם תחת ההויה וההפסד וגם כדור השמש היותר נכבד גם הוא נאבד וכלה ממנו בכל זמן מחומרו ובפרט שהוא באשו הגדולה מכלה קצתו את קצתו אך ברוך הוא לעד החפץ בו בעבור הועליותיו הגדולות לעולם נתן לו חלוף הניתך ממנו מכוכבי התנועה הנקראים כוכבי הכבודה וחושקים להתקרב אליה ומהם יספיקו להשמש מחומר שלהם בעוברם עליו כי נס הכח המושך שבה ימשוך אליה מהם ומהמום ומתמלא מחורבנה. ומתחדש בגבורתו הנפלאה עי' בדב"ק כי לא זכרתי איה וזה מה שזכורני מהם ומעתה זהו הדמיון ממש לשומע חרפתו ואינו משיב כי שואב אליו מזוהרי הקדושה שיש במחרף כי עפים הם ממנו ובאים לזכות המתחרף ומתחזק הרבה בכל טוב יכין רשע וצדיק ילבש בשהיה הכתמים שבו ילכו להעולב והטוב שבעולב ילכו אל הנעלב ובערוך מע' אהב ראיתי שפי' צאת השמש בגבורתו פי' שמ"ג פעמים על חלקו שבעתיים שפי' שבעה מ"ט ע"ש (ועי' לעיל ד"ו ע"ד) והוא נחמד ומתאים למ"ש ומעשה רב חזיתי בס' שמירת הלשון להגאון הצדיק בעל חפץ חיים דכשנסע הצדיק ר' זלמן תלמיד הגר"א עם אחיו הג' ר"ח מוולאזין בבואם למלון דבר אתם בעל המלון קשות ולא נתן להם ללון ובלכתם ראה ר' חיים את אחיו בוכה וישאלהו למה בוכה השיבו כי הרגשתי מהאיש הזה איזה צער וכאב וצר לי שידעתי שלא הגעתי למעלת הנעלבין וכו' ע"ש וא"כ זהו הכונה בנעלבין ואינם עולבין שלא ירגישו בצער כלל ואז זוכה להמעלה הגדולה הזאת] וממש כן היה באהרן בדממתו מצער בניו כי לא שם לב כלל מחשקו בעבודת הבורא והיה עובד בשלימות בלתי שום הרהור וקבל שכר על זה שנתיחד אליו הדיבור ואם היה לו שום יגון וצער אז לא תחול עליו הנבואה שאינה חלה מתוך עצבות כמ"ש רז"ל (שבת ל':) ויתכן דלזה נצטוו ג"כ אלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו וגו' כי לפני עבודת ה' ב"ה אסור בהחלט שום הרהור של עצבות ככתוב עבדו את ה' בשמחה אבל עדת ישר' בכללה שהוא חוץ לבהמ"ק הם יבכו השריפה אשר שרף ה' וזה דרך השלמים החרדים כשח"ו יש איזה דין וגזירה חלילא על האדם בהשגחה שמימית שהוא חייב שלא להיות עצב ודואג על הרעה ואחרים הם חייבים להיות עצבים ושמעתי משם הג' הק' מהר"מ בענט זצ"ל שפי' נחמד פי' הכתוב בדרך זה שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי ר"ל כשיש לאדם טובה אזי אני שש ומשיש לאחרים ג"כ שישמחו אבל אם ח"ו יש איזה דין עליו שזה מיוחס לאלק"י מדה"ד אז תגל נפשי שהוא חייב להיות שמח גם בזה שחייב לברך על הרעה כמו על הטובה אבל לא יודיע לאחרים שהם חייבים להצטער ע"כ וכן היה בבני אהרן שהם היו מוזהרים שלא יצטערו ועדת ישר' יבכו והנה בשבת (דק"ה:) איתא כי בניו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר ומקשה הש"ס ערבונא שקלי מיניה אלא על שלא בכה על אדם כשר ע"כ וקשה דהרי לשון הבריתא מפורש כדי שיבכה וכו' אך לישב אפשר כפי מ"ש בסה"ק חלק יעקב לחד סברא שיש פעמים שהעונש הבא על האדם על העבר הוא בעבור תקנת העתיד דוקא על דרך מ"ש הכתוב והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד ע"ש ולזה כשכתב פה עונש כדי שיבכה הוא דבר בקיצור שהתכלית בעונשו על העבר הוא בשביל תקנת העתיד אבל המקשה לא ידע זאת וכשהק' לו ערבונא וכו' השיבו על שלא בכה אך העונש היה בשביל שיבכה לעתיד כי לא תקן בזה העבר אלא בשביל תרבות להבא הענישוהו על העבר אבל בבני אהרן היתה הבכיה תקון גם להם והענין כי רצה השי"ת בחנוך המשכן שיהיו ישר' נקיים מכל ומיתת צדיקים היא חשובה כיוה"כ והבכיה והתשו' שיש שם ובגדי כהונה שמכפרים נשאר ח"ו עון חלול ה' שהוא במיתה ולזה היתה הטובה הגדולה הזאת לכלל ישר' באותו הדור ולעתיד בהזכרת מיתתם בכל שנה ביוה"כ ובכן ראוי וכדאי בצדיקים הגדולים שאין כמותם שהם יתקנו עון חלול ה' של כל אותו הדור וגם להבא מזכירים אותם ביוה"כ כי מתעוררת זכותם לכפר על עון חילול ה' שתיקונו רק במיתה ולזה הרמז ואחכם כ"ל בית ישראל ר"ת יבכו הנה כתוב יבכו מפורש וגם יבכו שהוא בר"ת הרומז על דורות הבאים שיזכרו אותם ויבכו עליהם ומתעוררת זכותם על ישראל למחול להם אם יש בידם עון חילול ה' שהוא במיתה ולזה היו בוכים וההיפך היה באהרן ובניו העובדים בקדש שאסור להם כלל להתעצב וכ"ש לבכות ח"ו וזה מורה על גודל קדושתם וחסידותם דכולא קמיה דהשי"ת כלא חשיבין ואין שום יגון ח"ו ושמחה וששון יהיו חופפים עליו ולזה שפיר נאמר עליו וכפר את מקדש הקדש וכו' ודוק והיע"ב: