אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר ויקרא › פרשת צו

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר ויקרא · פרשת צו

פרשת ויקרא

עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה הרמב"ם פ"ה מה' מעה"ק ה"ך כתב כל קדשי קדשים שאירע בהם פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן וכו' ע"כ וראיתי להרב מזל שעה שהק' על זה ממ"ש בפ' הגוזל עצים (דקי"א:) וז"ל אמרי למאי חזי אשם פסול הוא אמר רבא לעורו ע"כ והא כיון דאשם פסול הוא מעיקרו ולא זכה בו המזבח בבשרו היאך יזכו הכהנים בעורו ע"ש והניח בצ"ע ואני הדל לא זכיתי להבין קושיתו דמה לו עם הרמב"ם אחרי דדין זה משנה ערוכה בזבחים (דק"ג:) ובספרא בסדרין פ"ח ותקשי ליה הש"ס וראיתי ג"כ בתוס' בהגוזל ד"ה לעורו הקשו על זה מהא דקתני נולד בו פסול קודם זריקה עורו כיוצא בו אלמא כשהוא עם הבשר ונפסל קודם זריקה יוצא לשריפה והכא אירע בו פסול קודם שחיטה שהובא קודם הכסף ואמאי לא יצא העור לשריפה ע"ש שהניחו בתימא ואנא עניא עבדא דרבנן נראה לי לישב תרוייהו בדרך הדרש קושית התוס' עם קושית הרב ז"ל כי שניהם תלוים זה בזה ויסוד אחד להם והוא דאפשר לומר דמאי דס"ל קודם זריקה עורו כיוצא בו הוא בדבר שפסול בגופו ממש בזה דוקא עורו כיוצא בו אבל הכא באשם שהוא כשר גמור מצד עצמו רק דבר אחר גרם לו הוא שהביאו בעליו את הקרבן קודם הכסף וקרא קפיד על זה שהכסף יהיה תחילה יש לומר פשוט דזה לא יצא לשריפה ומאי דקרי ביה לישנא דפסול פירושו הוא רק לבעלים שלא יצאו בו ידי חובתם וצריך שיביא עוד קרבן אחר שהביא הכסף ותדע אטו אפשר לומר שיהיה הכשלון לכהנים להקריב על המזבח דבר שאח"כ יצא לבית השריפה בשלמא שאר הפסולין התלוים באחרים כלומר בבעלים את זה אפשר להיות והכהנים לא יודעים כלל מזה אבל באשם שתלוי דינו בכסף לכהנים וראו הכהנים שזה לא הביא את הכסף קודם והוא מעכב הקרבן אם הוא פסול גמור איך יקריבוהו הכהנים ויכשלו להביאו לידי שריפה ואין זה תדע מן הקושיא אבל אם פירושו פסול הוא רק מדין חובת בעלים דוקא שלא יצאו יד"ח בו והקרבן הוא כשר ניחא דהכשלון להם ולא לקרבן לזה איתא בזבחים ק"ג עולה שנשחטה שלא לשמה אעפ"י שלא עלתה לבעלים עורה לכהן ובש"ס שם וכן בתורת כהנים עור העולה אשר הקריב אף שלא עלתה לבעלים לשם חובה עורה לכהן ע"ש הנה מובן החי' דזה אין העור שייך לכהנים משום פסול אבל באשם הכשר אלא שלא עלה לבעלים את זה עורו לכהנים ודומה לזה עוד מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' שגגות ה"י וז"ל אין יוה"כ ולא החטאת מכפרים אלא על המאמינים בכפרה אבל הבועטין בהן אין מכפרין כיצד היה מבעט והביא חטאתו והוא אומר וכו' אין מכפרין אעפ"י שקרבו כמצותן לא נתכפר וכשיחזור בתשו' מבעיטתו חייב להביא חטאת ע"ש וקשה כיון דזה מבעט להדייא באמירה לפניהם איך הקריבוהו הכהנים אחרי שהוא פסול שהרי מביא אחר אלא לאו דהקרבן כשר גמור הוא ורק לבעלים לא עלה לו לשם חובה ולגבי חובתו של האיש נקרא פסול ולית לן בה הכי נמי באשם דהוא פסול רק לגבי דידיה מצד שהקדים הקרבן אל הכסף פסול הוא לגבי הבעל דוקא [ירדה התורה לסוף דעתו של אדם כי במה שבינו לבין המקום נקל הוא להביא ובכסף השייך לכהנים הוא ידמה ויהרהר שאין זה עיקר הכפרה שהוא רואה כי שאר הקרבנות אין צורך בכסף ולזה יבטיח לתת אח"כ בחושבו שאחר שיקריבו את האשם ונתכפר שוב הוה ליה רק סרך חוב של ממון וכבר פקע עון האיסור מעליו ולזה לא תועיל כלל הכפרה אליו רק בהקדמת הכסף ואח"כ יקרב] והוי כדין הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ולזה שפיר זכה המזבח בעורה ובזה נתישבו קושית התוס' וקושית המזל שעה כנלע"ד ובודאי דברו בזה הרבה פוס' והיות כי מלאכתי פה אין בה פלפול להלכה רק דרך דרוש וחידוש ופשט הקרוב לדרש לזה לא שמתי לב לפשפש בזה וזה רמז הכתוב אשם הוא אשום אשם לה' דתחי' קאמר אשם הוא ר"ל כולל בכל מציאות שתהיה שחסר מתנאי האשם ובודאי שפי' על הכסף כי כל שאר פסולין ידענו דנפסל ושמם הסתמי פיגול וכו' וכו' אבל זה אשם הוא מ"מ אלא הכפלים אשום אשם לה' כי עדיין מחויב אשם ואשום הוא על מעשה זה ויש להסביר עוד מה טעם שהכהנים יקריבו את האשם אם לא הביא הכסף הוא משום דהרי בלא"ה בעוד שלא קרב על גבי המזבח אין עליו עדיין שם פיסול לאשם דהרי אפשרי הוא שתיכף יתן להם הכסף וחשוב קודם שעיקר הוא ההקרבה על גבי אש המזבח וכיון שעדין לא קרב והביא כסף חשוב הכסף קדים וכשהוא לא הביא והקרבן הוא למעלה כבר אזי בהכרח שהכהן יקריבנו הגם שעדיין לא שלט בו אש המזבח כלל וכמ"ש בזבחים דק"ג והובא ברמב"ם פ"ג מה' פסולי המוקדשין שאפי' דבר פסול ועלה אין מורידין ע"ש וכ"ש הכא שעלה ברשות דאולי ישלם הכסף קודם ההקרבה שהיא העיקר ולכן דינא הוא שאין ראוי לפוסלו וכשר הוא ולכן המזבח בדין זכה בעורו ודוק, ואולי נאמר על דרך הרמז בטעם שהעור יהיה לכהן כי העולה היא באה לכפר על הרהור הלב וכמ"ש בירוש' שבועות (פ"א ה"ו) ועי' בהרמב"ן פ' ויקרא שרמז בזה מש"ה והעולה על רוחכם (בשם המ"ר ויק"ר פ' צו פ"ז אות ג') ע"ש וגם ידוע שהעולה היא כולה בחי' דין וכמ"ש בשעה"כ די"ג ע"ג שכתב כי היא בחי' לאה העליונה כי בה כל בחינת הדינין והגבורות ולכן היו מקריבין עולה תמיד למתק הדינין והגבורות שבה מד"ת אורות ע"ש וידוע כי הכהן מדתו חסד ולכן הכהן המקריב את עולת איש למתק את הדין מעליו ע"י שנשרף הקרבן כליל ונמתק וצריך להשאיר קצת מהדין ולזה נשאר העור שהוא בחי' החיצוניות וזה לא נשרף כי צריך שישאר חלק מהדין ויתמתק ע"י הכהן חסד שיקחנו אליו ואזי חלק הרהור הרע שהוא אש זרה נשרף כליל באש הקרבן ונשאר חלק קטן של דין מתוק לקיום עוה"ז והיע"ב ואמ"ת:

מסרה והאש על המזבח תוקד בו והאש ירדה מן השמים מהאש יצאו והאש תאכלם ע"כ יש לקשר בס"ד הדברי' ונקדים תחי' מ"ש באבות פ"ה מ"ה בכלל היו"ד נסים לא נצחה הרוח את עמוד העשן ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה הרמב"ם בפי' כתב ולא נצחה הרוח עמוד העשן העולה מן הקרבנות אבל בעת ההקרבה היה האויר נח עכ"ל אולי דדיוקו הוא ממ"ש את עמוד העשן משמע שאחר שעלה העמוד באה הרוח ולא נצחתו שאל"כ היה נקרא שהעמוד נצח הרוח שקדמו שהיה ראוי לכופפו ולא יכול שהעמוד היה חזק נגדו וטעם הנס הוא להודיע שהבל הקרבן המעורב אתו הבל המקריב המתודה עליו עלה לעילא אשה ריח ניחוח ולא פזרתו הרוח וביו"ט אחרון של חג נוטה לצדדין ג"כ היה נשאר עמוד ובהטיתו רומז להם אם השנה גשומה או להיפך וכמ"ש ביומא (דנג:) ובפשטא זכורני במפרשים הטעם שלא יצטערו הכהנים והבעלים מהעשן שהוא מתפזר בעזרה שתהיה העזרה להם כמו בית מאסר והוא כו"פ] ואולי יש לומר שהגם שהוא נס ולא צריך לחפש טעמים מ"מ בדרש שפיר נאה והענין הוא כי במס' יומא (כ"א:) איתא כי אש המזבח אוכלת לחין כיבשין ע"ש וא"כ יש לומר שאפי' שירדו גשמים מ"מ אותה הגחלת שירדה מן השמים רבוצה כארי היא אוכלת כל הגשם היורד אף שיורד על שאר אש המזבח היא לוחכת אותם המים מהם מהר ונשאר אש המזבח לוהב ואולי גם עמוד הענן העולה הרוח הבא עליו היה שואב את אשו ואת מימיו ונפרד ממנו ושוב אין בו הכח לפזר עמוד העשן גם אולי כי זהו הסבה למ"ש במדרש (ויק"ר פ"ו אות ה') על המזבח תוקד עליו לא כתיב אלא תוקד בו האש היה מתוקד בו מאה ושש עשרה שנה עצו לא נשרף נחושתו לא נתך ע"ש והחש' כתבו בזה משם היפ"ת ל"ט במדבר וי"ד שכבשו וי"ג בנוב וחמשי' בגבעון הרי קי"ו כי בשילה היה מזבח של אבנים כמ"ש בזבחים (ס"א:) ע"כ יש לומר שהיא היא הסבה מטעם שהיתה גחלת שמימית והיתה בכחה שהיתה אוכלת את חום אש הטבעית היתר על הקרבן ובכן גם שהיה הקרבן נאכל מהאש מ"מ האש היתרה שהיתה מזקת לנחשת המזבח ועצי שטים שלו ולזה לא נשרף וזה אומרו והאש על המזבח תוקד בו וגם לא תכבה וקשה איך אפשר שתוקד בו ולא ישרף וגם איך לא תכבה כלל אחר שהיה גלוי לאויר השמים וטל ומטר עליו לזה תירץ משום והאש ירדה מן השמים ושלא תטעה כמו האש דמצרים שהיה ברד ואש מתלקחת בו שזה אין בו הסגולה שהוא יאכל אש אחר אחר שהוא טבעי הבא מן להב הברק לזה גמר דפי' והאש ירדה מן השמים היא האוכלת אש אחרת וזה אומרו מהאש יצאו והאש בה"א הידיעה תאכלם גם לאש וממוצא דבר יובן שפי' אש מן השמים הוא הגחלת ובכן הוא התירוץ לתוקד בו ולא ישרף וגם לשלא תכבה כלל אף מזרם וממטר וק"ל:

ושמו אצל המזבח בת"ך ושמו כולו ושמו שלא יפזר וכו' ע"כ ועי' להג' מלבים מ"ש ואפשר לומר פשוט עמ"ש במק"א על ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך וכו' וכו' ע"ש ופי' הכונה עפ"י מ"ש במנחות (דנ"ט:) שימה כל דהוא משמע נתינה הוא שיעור ועי' מ"ש בפ' עקב בפסוק לא ישימם בך במ"ש הכלי יקר ומ"ש על דב"ק עש"ב והיוצא מזה ממ"ש שבצווי כשאומר שימה פי' שלא ילך ממנו כלום ולזה בתו' תשים לפניהם שלא ישאר כלום ממה שהודעתיך להם ור"ל מגביל הדבר בשלימותו ולזה כשאמר פה ושמו קפיד קרא אף כל דהוא ממנו אבק אחד ממנו לא יעוף רק יהיה אצל המזבח א"כ יחויב מזה שיהיה כולו ובנחת שלא יפזר כדי שלא ילך ממנו מאומה אף אבק אחד וכן יתפרש ג"כ הן גביר שמתיו לך ר"ל לא השארתי שום דבר קטן שלא שמתי בו מהטובה ואח"ז ראיתי בס' הכתב והקבלה שפי' באו"א ומ"ש יותר פשטי בס"ד ודוק:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה