אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר ויקרא › פרשת ויקרא

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר ויקרא · פרשת ויקרא

ספר ויקרא

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו בטעם הכפל מלבד דרשת רז"ל יש לרמוז עוד ונקדים מ"ש במק"א דעת הרמב"ם ז"ל דמודה דסובר דכבוד ה' הנזכר בכתוב וכן מה שמזכירים שם שכינה הוא בריאה כבוד נברא נקרא בשם כבוד ה' ולא עצם הבורא נקרא כבוד ה' ועי' בזה באברבנאל יתרו וברבינו בחיי פ' בחקתי ובכ"מ עוד מספרו ועי' בתרגום המסייע להרמב"ם שתרגם בפסוק יאר ה' פניו אליך ינהר ה' שכינתיה וכו' ע"ש אך הרמב"ן שפך ראש חמתו על דיעה זו וכתב להכריח דשם כבוד ה' וכן שכינה הוא עצם הבורא ובכלל הביא ראיה לזה מהתרגום ילך נא ה' בקרבנו ותרגם אונקלוס תהך שכינתא דה' ביננא מפני שמשה לא היה מתרצה בכבוד נברא ובספר שער כבוד ה' לרב גדול מזמן הריב"ש (הוצאת מהר"ח בליח ז"ל) שם ישב קושית הרמב"ן שמרע"ה היה חפץ בגילוי שכינה הנראית לכל ישר' לא ברוחני שאינו נגלה עש"ב ואנא עניא במק"א כתבתי בדרך אפשר (ואם ח"ו טעיתי דברי בטלין) כי אלו ואלו דא"ח שעצם הבורא מתלבש בכבוד ה' הנברא לדעת רמב"ם במו"ן לכן מתלבש בשכינה ונקרא שמו כשם רבו וה' בהיכל קדשו ושפיר תרגם שכינתא דה' ביננא כי זה מלאך שאדוניו אתו עש"ב. ובזה יתאים התרגום ינהר ה' שכינתיה המורה כדעת רמב"ם עם מ"ש ילך נא ה' בקרבנו שתרגם שכינתיה וכמובן וקשרתי הדברים עפ"י הקדמת האר"י זצ"ל (ע"ל דס"ו וע"ג עג"ד) והנה רז"ל כתבו בפסוק ואל משה אמר עלה אל ה' זה מט"ט ששמו כשם רבו ע"ש והכא נמי נימא אדסמיך ליה קאי ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד משום כבוד ה' מלא את המשכן לכן ויקרא אל משה הקורא הוא כבוד ה' שהוא כבוד הנברא שבו מתלבש ה' קרא אל משה ואח"כ וידבר ה' אליו ממש ותמצא הרבה בכתוב כי שם כבוד נאמר על הנבר' שהרי הנשמ' נקראת כבוד ככתוב בפ' ויחי בקהלם אל תחד כבודי שפירושו הנשמה וכן עורה כבודי והרבה מזה ועי' בסה"ק שופרי' דיעקב בפסוק קול לו קול אליו, מ"ש ע"ש ועי' בתחי' ש' רוה"ק ומשם באר"ה ומ"מ אסור לנו להכריע בזה נגד אור העולם הרמב"ן ורק רמזתי בזה עפ"י דב"ק דהרמב"ם עם הקדמת האר"י ואם טעיתי ח"ו דברי כלא חשיבין והיעב"א:

על כל קרבנך תקריב מלח הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי מזבח כתב וז"ל הקריב בלא מלח כלל לוקה דכתיב ולא תשבית מלח ברית אלקיך ואעפ"י שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנח' שהמלח מעכב דכתי' ולא תשבית מלח מעל מנחתך ע"כ וכתב הכ"מ שכן משמע מפשט הכתו' על כל קרבנך תקריב מלח למצוה, ולא לעכב אבל במנחה שכתב ולא תשבית משמע לעכב ובלח"מ וכן בס' עץ החיים להג' אבואלעפיא תמהו שהרי כתב רבינו על כל הקרבנות אם הקריב בלא מלח לוקה מדכתיב ולא תשבית מלח א"כ קרא דלא תשבית בכל הקרבנות מיירי ומאי שנא מנחה שהמלח מעכב ובשאר הקרבנות אינו מעכב רק למצוה מאחר דאינהו נמי לא תשבית נאמר בהם וצ"ע עכ"ל ולקוצ"ד היה נראה לי לישב דהגם דפשוט הוא דקרא דלא תשבית בכל הקרבנות מיירי ועם שבכתוב כתיב מעל מנחתך מ"מ כל הקרבנו' נמי דכוותה וצריכים מלח ועובר בלאו מלבד המ"ע שבטל ג"כ לאו אית ביה ולוק' אם הקריב בלא מלח וזה כולל בכל הקרבנות וכמ"ש בפי"ט מה' סנהדרין בסתם המקריב בלא מלח ע"ש מ"מ ההפרש הוא זה להכשרת הקרבן בשעבר ולא מלח דבקרבן כשר ולא במנחה והטעם הוא דבשלמא בקרבן מנחה שהקדים הקרא הצווי תחי' במ"ע וכתב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ואחריו סיים בלאו דלא תשבית מלח וגו' מעל מנחתך ואחר הלאו החמור מעשה (יבמות ז') אחר העשה הוא בא להדגיש שהוא לעכובא על גוף המנחה והכשרתה שהוא מעכב בה משא"כ בקרבן דלא תשבית מלח הן אמת שכולל גם הקרבן אבל בא הלאו תחי' ואח"כ כתב העשה דידיה על כל קרבנך תקריב מלח אדרבה זה מורה כי הגם שכתבתי לך בו הלאו היינו לענין העבירה שעבר על הלאו אבל לגוף הקרבן נתקיה הכתוב מעכובא שלא יפסל בלא מלח כלל רק לעשה ונשאר הלאו והעשה על הבעלים שעברו על זה אבל הקרבן כשר בדיעבד ואולי יש לדחוק דגם כונת הרכ"מ כן היא שכתב דבמנח' כתיב ולא תשבית הכונה שאחר הלאו לא אמר העשה ובקרבן להיפך שאמר העשה אחר הלאו ודוחק אבל הישוב משמע שהוא נכון ולק"מ ומצאתי און לי בחילוק דנא ממ״ש הג' מלבים באילת השחר כלל קנ"ו וז"ל כל מקום שתמצא פועל בתנאי ואח"כ נזכר שנית בלא תנאי אין התנאי מעכב והביא ראיה מהספרא דאיתא שם דבמנחה צריך מלח שאינה שובתת ובשאר קרבנות כל מין מלח כשר בדיעבד והוא מטע"ז שהקרבן יצא בלא תנאי דסתם מורה שהוא רק למצוה ולא לעכב ע"ש והכא נמי בנ"ד כיון דיצא אח"כ הקרבן בעשה שצריך מלח כמו שסיים על כל קרבנך תקריב מנח שלא היה צריך לזה אח"כ שאמר ולא תשבית הכולל הכל ואם הוא בא לעשה היה צריך להקדים העשה ללאו כמו שעשה במנחה אלא לאו שבא להודיע לנתקו להקרבן עצמו מעכובא ואינו רק למצוה וא"כ הקרבן כשר ודוק:

ואולי יש לרמוז בענין המלח הבא על קרבן ותחי' נקדים מ"ש הרב המוסקאטו משם מורה נבוכים פמ"ו לשלישי וז"ל בקרבן יש היין ג"כ והלוים הם המדברים בשיר והטוב שבדברים לכוחות הוא הבשר והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הוא בלב היא היין והכח הנפשיי אשר מבועו המוח יערב לו הכלי שיר ומפני זה התקרב כל כח בדברים הנאהבים לו והיה הבשר לקרבן והיין לנסוך והכלי שיר ע"ש וברגליו אעבורה לרמוז עוד דלזה בא המלח על הקרבן והוא להתעוררות גדולה דכמו שהמלח הוא אינו מקבל טעם כידוע זה רק מטעים לאחרים כן הוא דמיון הקרבן כי הוא לא עצמיי רק בא לעורר הרגשות הלב ורעיונות המוח שהזביחה וההקרבה על האש היתה ראויה להיות עליו רק בעל הרחמים החליף ולקח תמורתו מי שאינו מדבר תחתיו וכמ"ש בספר החנוך וז"ל ובשריפת הקרבן ילמד שיכניע את החומר העכור ולשורפו ולבטלו ע"י אש אהבת ה' ע"ש והיות כי המדבר הוא גובר בו הרבה חלק המלח אשר היא העקרית להשכלתו והיא הסבה להשכלת בני האדם קצתם יותר מקצתם אחת מהסבות העיקריות הוא לתגבורת המלח שיש בו יותר עי' בס' נוב"י במהדו"ת בהקדמת הספר שפי' בזה נחמד כונת רז"ל אם היה בנו זריז וממולח בדרך זה ע"ש] ואחר כי אין האדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות כמ"ש רז"ל (סוטה ג'.) וגם בשוגג שנכשל היא הסבה הוא אותו רוח הפזיז ומהיר שיש בו שהוא רוח שטות שלא נתן לו לב לדעת ולזה נכשל בשוגג ומה נעים מה שפי' מהר"ש פרימו בכונת הכתוב נפש כי תחטא הסבה שחטאה הוא משום שכבר ומעלה מעל ע"ש הורה בזה שאין בו מלח ההשכלה הראויה לאדם המיושב ולזה נמשל כבהמות וחטא ולזה נצטוה כשיביא הקרבן של בהמה שאין בו חלקי מלח והוא בא תמורתו וחליפתו צריך להניח עליו מלח המעוררו ברשת האולת והשגעון שהיה לו גם יש לרמוז עוד מלבד זה שבא המלח ג"כ בשביל שיתעורר לשעבד עצמו כליל להיוצר ב"ה לעד כי בקרבן יש בו שלשת החלקים הצומח הוא ע"י עצי המערכה והדומם הוא ע"י המלח וכמ"ש בחסד לאברהם אזולאי והקרבן הוא נקרא ג"כ גדולי קרקע כמ"ש התוס' (ב"מ דפ"ט. ד"ה גדולי קרקע) בהפרש בין גדולו מן הארץ לגדולי קרקע וגם נקרא קודם השחיטה חי שאינו מדבר ואחר השחיט' הוא דומם הרי הדצ"ח כלולים בהקרבה עם הבעלים המקריבים אותו ויודעים שהוא בא תחתיהם הרי דצח"ם שלם לזה הוצרך לפזר עליו מלח כליל וכמ"ש רמב"ם כדרך שמולחין לצלי שזה הוא יסוד נבדל לגמרי מהדצח"מ שאין בו הרכבה כלל ואדרבה בעבור שהוא רחוק מהרכבה כאחרים היא הסבה שהוא מעמיד ומקיים אחרים מההפסד והמוסר הוא כי כל מה שהוא פחות ההרכב' הוא קיים ומקיים אחרים הדבקי' אליו ולזה אנחנו משעבדים כל ישות שיש בנו שהיא כשהיא לבדה כולה מדבקים אותו להבורא ב"ה האחד האמיתי שאין בו גוף ולא כח בגוף ואז אנחנו חיים חיים האמיתיים ואתם הדבקים בה' חיים כולכם ולזה אוה"ע אינם מביאין חטאת כמ״ש בתו"כ (פ"ך אות קצ"א) והרי הוא כמבואר:

או ירמוז עוד פשוט עפ"י ששמעתי מחכם רופא ושמו ד"ר קיליר שהרכבת המלח היא משני מינים שסגולת כל אחד כשהוא נפרד מחלק השני הוא אדרבה ממהר הכליון לדבק בו ובהרכבתם יחד הוא סיבת קיומם והעמדתם גם לדבק בהם וגם זכורני בספרים עוד שהמלח הוא שתי יסודות הפכיות אש ומים ובעבור הרכבתם שהוא פלא נקרא המלח ברית אלקים יען חבורם פלאי ע"כ ובזה ראיתי ברבינו בחיי (פ' ויקרא ע"פ במלח תמלח) שהמלח הוא חסד ודין ע"ש שהוא מתאים עם הנ"ל שהדין לבדו מסוכן וגם חסד לבד שפע הרבה אין בריה יכולה להתקיים אם לנשמה או לגוף כמובן ועי' בזוה"ק ויחי בכח המלח וכו' ע"ש וזהו הרמז במלח על הקרבן להודיעו על השווי במזג הרוחני עם הגשמי בשווי המשקל שיתן חוקו לגוף וכן לנשמה שבזה לא חוטא ויתקיים הגוף ובעיקר הקרבן וטעמו עי' עוד במורה נבוכים מ"ש וירדפוהו בעלי חצים רמב"ן ועיקרים ועוד ועי' בס' תורת העולה להרמ"א ובכוזרי דכ"ב ובשו"ת מהר"מ אלשקר סי' רי"ז באורך ובקונט' דרכי משה להג' צה"ח באורך ובודאי מ"ש הרב בטעם הקרבן הוא רק על דרך דע מה שתשיב אבל בחקי התורה וגזרותיה מי יוכל לחדש טעמים שח"ו בבטול הטעם תתבטל המצוה ולא בא אלא כדי לתת תשו' על המצפצפים ומהגים כאשר תמצא שנתן טעם בשלוח הקן משום רחמים ובחבורו פסק שהאומר כן משתקין אותו שאין זה אלא גזירה כמ"ש התנא ועי' בפ"ה דברכות ובתוי"ט שם והרי גם רמב"ן בפ' תצא כתב טעם לזה ללמדנו הרחמים והחמלה ע"ש הרי שגם כי להלכה טעם זה ליתיה מ"מ יאמר על צד הדרש הכי נמי בטעם הקרבן הוא כן ע"ד האגדה והדרשא תדרש ופשוט:

אם עולה קרבנו וגו' זכר תמים יקריבנו פירש"י תמים בלא מום וכן הוא בש"ם (תמו' ד"ו:) ובספרא (אמור כ"ב אות קי"א) כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום ע"כ ופסקה רמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח ה"ז שהמטיל מום בקדשים לוקה מקרא הנז' דמפי השמועה למדו זה אזהרה שלא יתן בו מום ואינו לוקה אלא בזמן שבהמ"ק קיים שהרי היה ראוי ליקרב ופסלו אבל בזה"ז אעפ"י שעובר בל"ת אינו לוקה ע"כ וקשה שהרי הרמב"ם גופיה פסק בה' מעה"ק פי"ט הט"ו בדין השוחט ומעלה בחוץ חייב מפני שהיה ראוי להקרב בפנים שהרי מותר להקריב אעפ"י שאין בית ע"ש וכ"כ בה' בית הבחירה פ"ו הט"ו ע"ש א"כ הכא נמי ראוי לקרבן כמו בזמן שבהמ"ק קיים והיה ראוי שיתחייב כשהטיל בו מום והקשיתי זה בבית המדרש ובו בפרק הראני הרה"ג מו"ד כמהר"ר שמואל נ' קיקי ז"ל שקדמני בקושיא זו בס' מזל שעה ושהניח זה בצ"ע ע"כ ולקוצ"ד אפשר לישב קושיא זו בקושיא אחרת כי מצינו שהרמב"ם פסק בה' מעה"ק שם פט"ו הי"א דאין השוחט ומעלה בחוץ חייב רק אם עשה זה המזבח בחוץ והעלה שם אבל אם העלה על האבן או על הסלע פטור ע"ש וא"כ איך כתב הכא שהוא חייב יבהכרח לומר דהקושיא עצמה ישוב היא דפירושו דמה שפסק דהמעלה בחוץ חייב הוא שעשה תחי' התנאים העיקרים והוא שעשה מזבח בחוץ והקריב בזה הוא דחייב אבל בלא מזבח הא ודאי דאינו חייב ועי' בתוס' ביומא דס"ג. ד"ה שלמים ששחטן בחוץ וכו' דפטור משום שמחוסר מעשה והכא בשוחט ומעלה בחוץ הוא שכבר עשה מזבח ע"ש ומעתה מ"ש הרמב"ם בשעשה מום בבהמת קדשים מיירי בזמן שבהמ"ק קיים שהרי ראוי להקרב זה לוקה אבל עתה שהוא חרב ומזבח לא עבד שהרי לא היה חפץ להקריב א"כ גם שהטיל בו מום הגם שעובר אינו לוקה ומדוקדקים דב"ק שכתב אינו לוקה בסתם ולא כתב הטעם מפני שאינו ראוי לקרבן משום שבאמת ראוי הוא אילו היה שם מזבח ובזה יתישב ג"כ קושית הלח"מ שכתב דדברי רבינו הם היפך הש"ס בע"ז די"ג דאיתא שם להדייא ה"מ בזמן שבה"מ קיים אבל השתא לית לן בה ע"כ ומשמע דלא עבר כלל והלח"מ וגם הרב כ"מ שם הוכרחו לישב ולומר דפירוש לית לן בה הוא רק מדין מלקות דוקא ואנכי עפר לא יכולתי להבין דאיך אפשר דפי' לית לן בה הוא רק למלקות ומהי תיתי לפרש כן דפשטא ולא כלום משמע ותדע דהרי בשבת קמ"ז איתא המנער טליתו בשבת חייב חטאת ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ע"ש ופסקה רמב"ם פיו"ד מה' שבת והש"ע בסי' ש"ב להא דחדתי דחייב ודילג דעתיקי משום דבהו לית שום איסור ועי' ירוש' פ' כלל גדול דמשמע דיש איסור והרב פתח הדביר דקע"ב כתב אל תתמה שהפוס' התירו לכתחי' בעתיקי דאינהו דייקי לישנא דהבבלי דקתני לית לן בה דלישנא מורה דלכתחי' נמי שרי ואיסורא ליכא ולהכי שבקי לישנא דירוש' מפורש דלית לן בה פשט' הגמור ולא כלום משמע והרבה מזה בש"ס ופוס' דלית לן בה הוא ולא כלום ומה דקשה מע"ז י"ג הישוב ברור הוא דאחרי שכתב רבינו הרמב"ם דמקריבין אעפ"י שאין בית דפסק כר"י ממילא מובן דסבר ר"י דגם בזמן שאין בהמ"ק קיים חזי הוא להקרבה ופשיטא דהיא נגד ההיא דע"ז דהיא קאי בשטת דבזמן שאין בית אין מקריבין ולכן דינא הוא דבזמן שאין בהמ"ק קיים לית לן בה שפי' ולא כלום משא"כ לר"י דפסק כוותיה עובר ועי' להג' מנחת חנוך דפ"ז ד"ק ע"ג אות ג' וז"ל דפסק כר"י דחזי הוא להקרבה והשוחט קדשים בחוץ בזה"ז חייב ע"ש ובמפרשים ראיתי פירוש כונת רז"ל בברכות (דט"ו.) כל הנפנה וכו' מעלה עה"כ כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ע"כ שהוא מתאים עם סברת ר"י דמקריבין אעפ"י שאין בית ע"ש ויש סמך לזה דנמצא בעזרא קפיטאל ג' ויכינו המזבח על מכונותיו ויעלו עליו עולות וכו' ולכל מתנדב וכו' מיום אחד לחדש השביעי וכו' ובשנה השנית היה הבנין של היכל ה' ע"ש הרי דהתחילו בהקרבה מעת בנין המזבח ואין לדחות משום שהיה המזבח העיקרי במקומו דמאי שנא אלא משום דמקריבין אעפ"י שאין בית וכר"י. נשובה לדברינו דגם בזה"ז סבר רבינו דחזי להקרבה ולזה עובר הגם שלא לקי אשר בזה נרמוז כונת הילקוט (רמז ל"ח) וז"ל ויהי בהיותם בשדה אין שדה אלא בהמ"ק שנאמר ציון שדה תחרש ע"כ ועוד במדרש (ב"ר פכ"ב אות ט"ז) ויהי בהיותם בשדה על מקום מקדש היו מדיינין ע"כ דיש לומר דקין והבל פליגי דהוא סבר אסור להקריב אחר שאין בהמ"ק עוד והוו שחוטי חוץ ולסברת הבל היא דשרי להקריב וכסברת ר"י ולזה חלק על אחיו והקריב בעלי חיים ומן השמים הכריעו כסברת ר"י דמקריבין אעפ"י שאין בית והוא רומז על העתיד וליכא מידי דלא רמיז באורייתא והיע"ב:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה