אור ברסלב

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר ויקרא

ספר שמות

פרשת ויקרא

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו בטעם הכפל מלבד דרשת רז"ל יש לרמוז עוד ונקדים מ"ש במק"א דעת הרמב"ם ז"ל דמודה דסובר דכבוד ה' הנזכר בכתוב וכן מה שמזכירים שם שכינה הוא בריאה כבוד נברא נקרא בשם כבוד ה' ולא עצם הבורא נקרא כבוד ה' ועי' בזה באברבנאל יתרו וברבינו בחיי פ' בחקתי ובכ"מ עוד מספרו ועי' בתרגום המסייע להרמב"ם שתרגם בפסוק יאר ה' פניו אליך ינהר ה' שכינתיה וכו' ע"ש אך הרמב"ן שפך ראש חמתו על דיעה זו וכתב להכריח דשם כבוד ה' וכן שכינה הוא עצם הבורא ובכלל הביא ראיה לזה מהתרגום ילך נא ה' בקרבנו ותרגם אונקלוס תהך שכינתא דה' ביננא מפני שמשה לא היה מתרצה בכבוד נברא ובספר שער כבוד ה' לרב גדול מזמן הריב"ש (הוצאת מהר"ח בליח ז"ל) שם ישב קושית הרמב"ן שמרע"ה היה חפץ בגילוי שכינה הנראית לכל ישר' לא ברוחני שאינו נגלה עש"ב ואנא עניא במק"א כתבתי בדרך אפשר (ואם ח"ו טעיתי דברי בטלין) כי אלו ואלו דא"ח שעצם הבורא מתלבש בכבוד ה' הנברא לדעת רמב"ם במו"ן לכן מתלבש בשכינה ונקרא שמו כשם רבו וה' בהיכל קדשו ושפיר תרגם שכינתא דה' ביננא כי זה מלאך שאדוניו אתו עש"ב. ובזה יתאים התרגום ינהר ה' שכינתיה המורה כדעת רמב"ם עם מ"ש ילך נא ה' בקרבנו שתרגם שכינתיה וכמובן וקשרתי הדברים עפ"י הקדמת האר"י זצ"ל (ע"ל דס"ו וע"ג עג"ד) והנה רז"ל כתבו בפסוק ואל משה אמר עלה אל ה' זה מט"ט ששמו כשם רבו ע"ש והכא נמי נימא אדסמיך ליה קאי ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד משום כבוד ה' מלא את המשכן לכן ויקרא אל משה הקורא הוא כבוד ה' שהוא כבוד הנברא שבו מתלבש ה' קרא אל משה ואח"כ וידבר ה' אליו ממש ותמצא הרבה בכתוב כי שם כבוד נאמר על הנבר' שהרי הנשמ' נקראת כבוד ככתוב בפ' ויחי בקהלם אל תחד כבודי שפירושו הנשמה וכן עורה כבודי והרבה מזה ועי' בסה"ק שופרי' דיעקב בפסוק קול לו קול אליו, מ"ש ע"ש ועי' בתחי' ש' רוה"ק ומשם באר"ה ומ"מ אסור לנו להכריע בזה נגד אור העולם הרמב"ן ורק רמזתי בזה עפ"י דב"ק דהרמב"ם עם הקדמת האר"י ואם טעיתי ח"ו דברי כלא חשיבין והיעב"א:

על כל קרבנך תקריב מלח הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי מזבח כתב וז"ל הקריב בלא מלח כלל לוקה דכתיב ולא תשבית מלח ברית אלקיך ואעפ"י שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנח' שהמלח מעכב דכתי' ולא תשבית מלח מעל מנחתך ע"כ וכתב הכ"מ שכן משמע מפשט הכתו' על כל קרבנך תקריב מלח למצוה, ולא לעכב אבל במנחה שכתב ולא תשבית משמע לעכב ובלח"מ וכן בס' עץ החיים להג' אבואלעפיא תמהו שהרי כתב רבינו על כל הקרבנות אם הקריב בלא מלח לוקה מדכתיב ולא תשבית מלח א"כ קרא דלא תשבית בכל הקרבנות מיירי ומאי שנא מנחה שהמלח מעכב ובשאר הקרבנות אינו מעכב רק למצוה מאחר דאינהו נמי לא תשבית נאמר בהם וצ"ע עכ"ל ולקוצ"ד היה נראה לי לישב דהגם דפשוט הוא דקרא דלא תשבית בכל הקרבנות מיירי ועם שבכתוב כתיב מעל מנחתך מ"מ כל הקרבנו' נמי דכוותה וצריכים מלח ועובר בלאו מלבד המ"ע שבטל ג"כ לאו אית ביה ולוק' אם הקריב בלא מלח וזה כולל בכל הקרבנות וכמ"ש בפי"ט מה' סנהדרין בסתם המקריב בלא מלח ע"ש מ"מ ההפרש הוא זה להכשרת הקרבן בשעבר ולא מלח דבקרבן כשר ולא במנחה והטעם הוא דבשלמא בקרבן מנחה שהקדים הקרא הצווי תחי' במ"ע וכתב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ואחריו סיים בלאו דלא תשבית מלח וגו' מעל מנחתך ואחר הלאו החמור מעשה (יבמות ז') אחר העשה הוא בא להדגיש שהוא לעכובא על גוף המנחה והכשרתה שהוא מעכב בה משא"כ בקרבן דלא תשבית מלח הן אמת שכולל גם הקרבן אבל בא הלאו תחי' ואח"כ כתב העשה דידיה על כל קרבנך תקריב מלח אדרבה זה מורה כי הגם שכתבתי לך בו הלאו היינו לענין העבירה שעבר על הלאו אבל לגוף הקרבן נתקיה הכתוב מעכובא שלא יפסל בלא מלח כלל רק לעשה ונשאר הלאו והעשה על הבעלים שעברו על זה אבל הקרבן כשר בדיעבד ואולי יש לדחוק דגם כונת הרכ"מ כן היא שכתב דבמנח' כתיב ולא תשבית הכונה שאחר הלאו לא אמר העשה ובקרבן להיפך שאמר העשה אחר הלאו ודוחק אבל הישוב משמע שהוא נכון ולק"מ ומצאתי און לי בחילוק דנא ממ״ש הג' מלבים באילת השחר כלל קנ"ו וז"ל כל מקום שתמצא פועל בתנאי ואח"כ נזכר שנית בלא תנאי אין התנאי מעכב והביא ראיה מהספרא דאיתא שם דבמנחה צריך מלח שאינה שובתת ובשאר קרבנות כל מין מלח כשר בדיעבד והוא מטע"ז שהקרבן יצא בלא תנאי דסתם מורה שהוא רק למצוה ולא לעכב ע"ש והכא נמי בנ"ד כיון דיצא אח"כ הקרבן בעשה שצריך מלח כמו שסיים על כל קרבנך תקריב מנח שלא היה צריך לזה אח"כ שאמר ולא תשבית הכולל הכל ואם הוא בא לעשה היה צריך להקדים העשה ללאו כמו שעשה במנחה אלא לאו שבא להודיע לנתקו להקרבן עצמו מעכובא ואינו רק למצוה וא"כ הקרבן כשר ודוק:

ואולי יש לרמוז בענין המלח הבא על קרבן ותחי' נקדים מ"ש הרב המוסקאטו משם מורה נבוכים פמ"ו לשלישי וז"ל בקרבן יש היין ג"כ והלוים הם המדברים בשיר והטוב שבדברים לכוחות הוא הבשר והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הוא בלב היא היין והכח הנפשיי אשר מבועו המוח יערב לו הכלי שיר ומפני זה התקרב כל כח בדברים הנאהבים לו והיה הבשר לקרבן והיין לנסוך והכלי שיר ע"ש וברגליו אעבורה לרמוז עוד דלזה בא המלח על הקרבן והוא להתעוררות גדולה דכמו שהמלח הוא אינו מקבל טעם כידוע זה רק מטעים לאחרים כן הוא דמיון הקרבן כי הוא לא עצמיי רק בא לעורר הרגשות הלב ורעיונות המוח שהזביחה וההקרבה על האש היתה ראויה להיות עליו רק בעל הרחמים החליף ולקח תמורתו מי שאינו מדבר תחתיו וכמ"ש בספר החנוך וז"ל ובשריפת הקרבן ילמד שיכניע את החומר העכור ולשורפו ולבטלו ע"י אש אהבת ה' ע"ש והיות כי המדבר הוא גובר בו הרבה חלק המלח אשר היא העקרית להשכלתו והיא הסבה להשכלת בני האדם קצתם יותר מקצתם אחת מהסבות העיקריות הוא לתגבורת המלח שיש בו יותר עי' בס' נוב"י במהדו"ת בהקדמת הספר שפי' בזה נחמד כונת רז"ל אם היה בנו זריז וממולח בדרך זה ע"ש] ואחר כי אין האדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות כמ"ש רז"ל (סוטה ג'.) וגם בשוגג שנכשל היא הסבה הוא אותו רוח הפזיז ומהיר שיש בו שהוא רוח שטות שלא נתן לו לב לדעת ולזה נכשל בשוגג ומה נעים מה שפי' מהר"ש פרימו בכונת הכתוב נפש כי תחטא הסבה שחטאה הוא משום שכבר ומעלה מעל ע"ש הורה בזה שאין בו מלח ההשכלה הראויה לאדם המיושב ולזה נמשל כבהמות וחטא ולזה נצטוה כשיביא הקרבן של בהמה שאין בו חלקי מלח והוא בא תמורתו וחליפתו צריך להניח עליו מלח המעוררו ברשת האולת והשגעון שהיה לו גם יש לרמוז עוד מלבד זה שבא המלח ג"כ בשביל שיתעורר לשעבד עצמו כליל להיוצר ב"ה לעד כי בקרבן יש בו שלשת החלקים הצומח הוא ע"י עצי המערכה והדומם הוא ע"י המלח וכמ"ש בחסד לאברהם אזולאי והקרבן הוא נקרא ג"כ גדולי קרקע כמ"ש התוס' (ב"מ דפ"ט. ד"ה גדולי קרקע) בהפרש בין גדולו מן הארץ לגדולי קרקע וגם נקרא קודם השחיטה חי שאינו מדבר ואחר השחיט' הוא דומם הרי הדצ"ח כלולים בהקרבה עם הבעלים המקריבים אותו ויודעים שהוא בא תחתיהם הרי דצח"ם שלם לזה הוצרך לפזר עליו מלח כליל וכמ"ש רמב"ם כדרך שמולחין לצלי שזה הוא יסוד נבדל לגמרי מהדצח"מ שאין בו הרכבה כלל ואדרבה בעבור שהוא רחוק מהרכבה כאחרים היא הסבה שהוא מעמיד ומקיים אחרים מההפסד והמוסר הוא כי כל מה שהוא פחות ההרכב' הוא קיים ומקיים אחרים הדבקי' אליו ולזה אנחנו משעבדים כל ישות שיש בנו שהיא כשהיא לבדה כולה מדבקים אותו להבורא ב"ה האחד האמיתי שאין בו גוף ולא כח בגוף ואז אנחנו חיים חיים האמיתיים ואתם הדבקים בה' חיים כולכם ולזה אוה"ע אינם מביאין חטאת כמ״ש בתו"כ (פ"ך אות קצ"א) והרי הוא כמבואר:

או ירמוז עוד פשוט עפ"י ששמעתי מחכם רופא ושמו ד"ר קיליר שהרכבת המלח היא משני מינים שסגולת כל אחד כשהוא נפרד מחלק השני הוא אדרבה ממהר הכליון לדבק בו ובהרכבתם יחד הוא סיבת קיומם והעמדתם גם לדבק בהם וגם זכורני בספרים עוד שהמלח הוא שתי יסודות הפכיות אש ומים ובעבור הרכבתם שהוא פלא נקרא המלח ברית אלקים יען חבורם פלאי ע"כ ובזה ראיתי ברבינו בחיי (פ' ויקרא ע"פ במלח תמלח) שהמלח הוא חסד ודין ע"ש שהוא מתאים עם הנ"ל שהדין לבדו מסוכן וגם חסד לבד שפע הרבה אין בריה יכולה להתקיים אם לנשמה או לגוף כמובן ועי' בזוה"ק ויחי בכח המלח וכו' ע"ש וזהו הרמז במלח על הקרבן להודיעו על השווי במזג הרוחני עם הגשמי בשווי המשקל שיתן חוקו לגוף וכן לנשמה שבזה לא חוטא ויתקיים הגוף ובעיקר הקרבן וטעמו עי' עוד במורה נבוכים מ"ש וירדפוהו בעלי חצים רמב"ן ועיקרים ועוד ועי' בס' תורת העולה להרמ"א ובכוזרי דכ"ב ובשו"ת מהר"מ אלשקר סי' רי"ז באורך ובקונט' דרכי משה להג' צה"ח באורך ובודאי מ"ש הרב בטעם הקרבן הוא רק על דרך דע מה שתשיב אבל בחקי התורה וגזרותיה מי יוכל לחדש טעמים שח"ו בבטול הטעם תתבטל המצוה ולא בא אלא כדי לתת תשו' על המצפצפים ומהגים כאשר תמצא שנתן טעם בשלוח הקן משום רחמים ובחבורו פסק שהאומר כן משתקין אותו שאין זה אלא גזירה כמ"ש התנא ועי' בפ"ה דברכות ובתוי"ט שם והרי גם רמב"ן בפ' תצא כתב טעם לזה ללמדנו הרחמים והחמלה ע"ש הרי שגם כי להלכה טעם זה ליתיה מ"מ יאמר על צד הדרש הכי נמי בטעם הקרבן הוא כן ע"ד האגדה והדרשא תדרש ופשוט:

אם עולה קרבנו וגו' זכר תמים יקריבנו פירש"י תמים בלא מום וכן הוא בש"ם (תמו' ד"ו:) ובספרא (אמור כ"ב אות קי"א) כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום ע"כ ופסקה רמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח ה"ז שהמטיל מום בקדשים לוקה מקרא הנז' דמפי השמועה למדו זה אזהרה שלא יתן בו מום ואינו לוקה אלא בזמן שבהמ"ק קיים שהרי היה ראוי ליקרב ופסלו אבל בזה"ז אעפ"י שעובר בל"ת אינו לוקה ע"כ וקשה שהרי הרמב"ם גופיה פסק בה' מעה"ק פי"ט הט"ו בדין השוחט ומעלה בחוץ חייב מפני שהיה ראוי להקרב בפנים שהרי מותר להקריב אעפ"י שאין בית ע"ש וכ"כ בה' בית הבחירה פ"ו הט"ו ע"ש א"כ הכא נמי ראוי לקרבן כמו בזמן שבהמ"ק קיים והיה ראוי שיתחייב כשהטיל בו מום והקשיתי זה בבית המדרש ובו בפרק הראני הרה"ג מו"ד כמהר"ר שמואל נ' קיקי ז"ל שקדמני בקושיא זו בס' מזל שעה ושהניח זה בצ"ע ע"כ ולקוצ"ד אפשר לישב קושיא זו בקושיא אחרת כי מצינו שהרמב"ם פסק בה' מעה"ק שם פט"ו הי"א דאין השוחט ומעלה בחוץ חייב רק אם עשה זה המזבח בחוץ והעלה שם אבל אם העלה על האבן או על הסלע פטור ע"ש וא"כ איך כתב הכא שהוא חייב יבהכרח לומר דהקושיא עצמה ישוב היא דפירושו דמה שפסק דהמעלה בחוץ חייב הוא שעשה תחי' התנאים העיקרים והוא שעשה מזבח בחוץ והקריב בזה הוא דחייב אבל בלא מזבח הא ודאי דאינו חייב ועי' בתוס' ביומא דס"ג. ד"ה שלמים ששחטן בחוץ וכו' דפטור משום שמחוסר מעשה והכא בשוחט ומעלה בחוץ הוא שכבר עשה מזבח ע"ש ומעתה מ"ש הרמב"ם בשעשה מום בבהמת קדשים מיירי בזמן שבהמ"ק קיים שהרי ראוי להקרב זה לוקה אבל עתה שהוא חרב ומזבח לא עבד שהרי לא היה חפץ להקריב א"כ גם שהטיל בו מום הגם שעובר אינו לוקה ומדוקדקים דב"ק שכתב אינו לוקה בסתם ולא כתב הטעם מפני שאינו ראוי לקרבן משום שבאמת ראוי הוא אילו היה שם מזבח ובזה יתישב ג"כ קושית הלח"מ שכתב דדברי רבינו הם היפך הש"ס בע"ז די"ג דאיתא שם להדייא ה"מ בזמן שבה"מ קיים אבל השתא לית לן בה ע"כ ומשמע דלא עבר כלל והלח"מ וגם הרב כ"מ שם הוכרחו לישב ולומר דפירוש לית לן בה הוא רק מדין מלקות דוקא ואנכי עפר לא יכולתי להבין דאיך אפשר דפי' לית לן בה הוא רק למלקות ומהי תיתי לפרש כן דפשטא ולא כלום משמע ותדע דהרי בשבת קמ"ז איתא המנער טליתו בשבת חייב חטאת ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ע"ש ופסקה רמב"ם פיו"ד מה' שבת והש"ע בסי' ש"ב להא דחדתי דחייב ודילג דעתיקי משום דבהו לית שום איסור ועי' ירוש' פ' כלל גדול דמשמע דיש איסור והרב פתח הדביר דקע"ב כתב אל תתמה שהפוס' התירו לכתחי' בעתיקי דאינהו דייקי לישנא דהבבלי דקתני לית לן בה דלישנא מורה דלכתחי' נמי שרי ואיסורא ליכא ולהכי שבקי לישנא דירוש' מפורש דלית לן בה פשט' הגמור ולא כלום משמע והרבה מזה בש"ס ופוס' דלית לן בה הוא ולא כלום ומה דקשה מע"ז י"ג הישוב ברור הוא דאחרי שכתב רבינו הרמב"ם דמקריבין אעפ"י שאין בית דפסק כר"י ממילא מובן דסבר ר"י דגם בזמן שאין בהמ"ק קיים חזי הוא להקרבה ופשיטא דהיא נגד ההיא דע"ז דהיא קאי בשטת דבזמן שאין בית אין מקריבין ולכן דינא הוא דבזמן שאין בהמ"ק קיים לית לן בה שפי' ולא כלום משא"כ לר"י דפסק כוותיה עובר ועי' להג' מנחת חנוך דפ"ז ד"ק ע"ג אות ג' וז"ל דפסק כר"י דחזי הוא להקרבה והשוחט קדשים בחוץ בזה"ז חייב ע"ש ובמפרשים ראיתי פירוש כונת רז"ל בברכות (דט"ו.) כל הנפנה וכו' מעלה עה"כ כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ע"כ שהוא מתאים עם סברת ר"י דמקריבין אעפ"י שאין בית ע"ש ויש סמך לזה דנמצא בעזרא קפיטאל ג' ויכינו המזבח על מכונותיו ויעלו עליו עולות וכו' ולכל מתנדב וכו' מיום אחד לחדש השביעי וכו' ובשנה השנית היה הבנין של היכל ה' ע"ש הרי דהתחילו בהקרבה מעת בנין המזבח ואין לדחות משום שהיה המזבח העיקרי במקומו דמאי שנא אלא משום דמקריבין אעפ"י שאין בית וכר"י. נשובה לדברינו דגם בזה"ז סבר רבינו דחזי להקרבה ולזה עובר הגם שלא לקי אשר בזה נרמוז כונת הילקוט (רמז ל"ח) וז"ל ויהי בהיותם בשדה אין שדה אלא בהמ"ק שנאמר ציון שדה תחרש ע"כ ועוד במדרש (ב"ר פכ"ב אות ט"ז) ויהי בהיותם בשדה על מקום מקדש היו מדיינין ע"כ דיש לומר דקין והבל פליגי דהוא סבר אסור להקריב אחר שאין בהמ"ק עוד והוו שחוטי חוץ ולסברת הבל היא דשרי להקריב וכסברת ר"י ולזה חלק על אחיו והקריב בעלי חיים ומן השמים הכריעו כסברת ר"י דמקריבין אעפ"י שאין בית והוא רומז על העתיד וליכא מידי דלא רמיז באורייתא והיע"ב:

פרשת צו

עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה הרמב"ם פ"ה מה' מעה"ק ה"ך כתב כל קדשי קדשים שאירע בהם פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן וכו' ע"כ וראיתי להרב מזל שעה שהק' על זה ממ"ש בפ' הגוזל עצים (דקי"א:) וז"ל אמרי למאי חזי אשם פסול הוא אמר רבא לעורו ע"כ והא כיון דאשם פסול הוא מעיקרו ולא זכה בו המזבח בבשרו היאך יזכו הכהנים בעורו ע"ש והניח בצ"ע ואני הדל לא זכיתי להבין קושיתו דמה לו עם הרמב"ם אחרי דדין זה משנה ערוכה בזבחים (דק"ג:) ובספרא בסדרין פ"ח ותקשי ליה הש"ס וראיתי ג"כ בתוס' בהגוזל ד"ה לעורו הקשו על זה מהא דקתני נולד בו פסול קודם זריקה עורו כיוצא בו אלמא כשהוא עם הבשר ונפסל קודם זריקה יוצא לשריפה והכא אירע בו פסול קודם שחיטה שהובא קודם הכסף ואמאי לא יצא העור לשריפה ע"ש שהניחו בתימא ואנא עניא עבדא דרבנן נראה לי לישב תרוייהו בדרך הדרש קושית התוס' עם קושית הרב ז"ל כי שניהם תלוים זה בזה ויסוד אחד להם והוא דאפשר לומר דמאי דס"ל קודם זריקה עורו כיוצא בו הוא בדבר שפסול בגופו ממש בזה דוקא עורו כיוצא בו אבל הכא באשם שהוא כשר גמור מצד עצמו רק דבר אחר גרם לו הוא שהביאו בעליו את הקרבן קודם הכסף וקרא קפיד על זה שהכסף יהיה תחילה יש לומר פשוט דזה לא יצא לשריפה ומאי דקרי ביה לישנא דפסול פירושו הוא רק לבעלים שלא יצאו בו ידי חובתם וצריך שיביא עוד קרבן אחר שהביא הכסף ותדע אטו אפשר לומר שיהיה הכשלון לכהנים להקריב על המזבח דבר שאח"כ יצא לבית השריפה בשלמא שאר הפסולין התלוים באחרים כלומר בבעלים את זה אפשר להיות והכהנים לא יודעים כלל מזה אבל באשם שתלוי דינו בכסף לכהנים וראו הכהנים שזה לא הביא את הכסף קודם והוא מעכב הקרבן אם הוא פסול גמור איך יקריבוהו הכהנים ויכשלו להביאו לידי שריפה ואין זה תדע מן הקושיא אבל אם פירושו פסול הוא רק מדין חובת בעלים דוקא שלא יצאו יד"ח בו והקרבן הוא כשר ניחא דהכשלון להם ולא לקרבן לזה איתא בזבחים ק"ג עולה שנשחטה שלא לשמה אעפ"י שלא עלתה לבעלים עורה לכהן ובש"ס שם וכן בתורת כהנים עור העולה אשר הקריב אף שלא עלתה לבעלים לשם חובה עורה לכהן ע"ש הנה מובן החי' דזה אין העור שייך לכהנים משום פסול אבל באשם הכשר אלא שלא עלה לבעלים את זה עורו לכהנים ודומה לזה עוד מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' שגגות ה"י וז"ל אין יוה"כ ולא החטאת מכפרים אלא על המאמינים בכפרה אבל הבועטין בהן אין מכפרין כיצד היה מבעט והביא חטאתו והוא אומר וכו' אין מכפרין אעפ"י שקרבו כמצותן לא נתכפר וכשיחזור בתשו' מבעיטתו חייב להביא חטאת ע"ש וקשה כיון דזה מבעט להדייא באמירה לפניהם איך הקריבוהו הכהנים אחרי שהוא פסול שהרי מביא אחר אלא לאו דהקרבן כשר גמור הוא ורק לבעלים לא עלה לו לשם חובה ולגבי חובתו של האיש נקרא פסול ולית לן בה הכי נמי באשם דהוא פסול רק לגבי דידיה מצד שהקדים הקרבן אל הכסף פסול הוא לגבי הבעל דוקא [ירדה התורה לסוף דעתו של אדם כי במה שבינו לבין המקום נקל הוא להביא ובכסף השייך לכהנים הוא ידמה ויהרהר שאין זה עיקר הכפרה שהוא רואה כי שאר הקרבנות אין צורך בכסף ולזה יבטיח לתת אח"כ בחושבו שאחר שיקריבו את האשם ונתכפר שוב הוה ליה רק סרך חוב של ממון וכבר פקע עון האיסור מעליו ולזה לא תועיל כלל הכפרה אליו רק בהקדמת הכסף ואח"כ יקרב] והוי כדין הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ולזה שפיר זכה המזבח בעורה ובזה נתישבו קושית התוס' וקושית המזל שעה כנלע"ד ובודאי דברו בזה הרבה פוס' והיות כי מלאכתי פה אין בה פלפול להלכה רק דרך דרוש וחידוש ופשט הקרוב לדרש לזה לא שמתי לב לפשפש בזה וזה רמז הכתוב אשם הוא אשום אשם לה' דתחי' קאמר אשם הוא ר"ל כולל בכל מציאות שתהיה שחסר מתנאי האשם ובודאי שפי' על הכסף כי כל שאר פסולין ידענו דנפסל ושמם הסתמי פיגול וכו' וכו' אבל זה אשם הוא מ"מ אלא הכפלים אשום אשם לה' כי עדיין מחויב אשם ואשום הוא על מעשה זה ויש להסביר עוד מה טעם שהכהנים יקריבו את האשם אם לא הביא הכסף הוא משום דהרי בלא"ה בעוד שלא קרב על גבי המזבח אין עליו עדיין שם פיסול לאשם דהרי אפשרי הוא שתיכף יתן להם הכסף וחשוב קודם שעיקר הוא ההקרבה על גבי אש המזבח וכיון שעדין לא קרב והביא כסף חשוב הכסף קדים וכשהוא לא הביא והקרבן הוא למעלה כבר אזי בהכרח שהכהן יקריבנו הגם שעדיין לא שלט בו אש המזבח כלל וכמ"ש בזבחים דק"ג והובא ברמב"ם פ"ג מה' פסולי המוקדשין שאפי' דבר פסול ועלה אין מורידין ע"ש וכ"ש הכא שעלה ברשות דאולי ישלם הכסף קודם ההקרבה שהיא העיקר ולכן דינא הוא שאין ראוי לפוסלו וכשר הוא ולכן המזבח בדין זכה בעורו ודוק, ואולי נאמר על דרך הרמז בטעם שהעור יהיה לכהן כי העולה היא באה לכפר על הרהור הלב וכמ"ש בירוש' שבועות (פ"א ה"ו) ועי' בהרמב"ן פ' ויקרא שרמז בזה מש"ה והעולה על רוחכם (בשם המ"ר ויק"ר פ' צו פ"ז אות ג') ע"ש וגם ידוע שהעולה היא כולה בחי' דין וכמ"ש בשעה"כ די"ג ע"ג שכתב כי היא בחי' לאה העליונה כי בה כל בחינת הדינין והגבורות ולכן היו מקריבין עולה תמיד למתק הדינין והגבורות שבה מד"ת אורות ע"ש וידוע כי הכהן מדתו חסד ולכן הכהן המקריב את עולת איש למתק את הדין מעליו ע"י שנשרף הקרבן כליל ונמתק וצריך להשאיר קצת מהדין ולזה נשאר העור שהוא בחי' החיצוניות וזה לא נשרף כי צריך שישאר חלק מהדין ויתמתק ע"י הכהן חסד שיקחנו אליו ואזי חלק הרהור הרע שהוא אש זרה נשרף כליל באש הקרבן ונשאר חלק קטן של דין מתוק לקיום עוה"ז והיע"ב ואמ"ת:

מסרה והאש על המזבח תוקד בו והאש ירדה מן השמים מהאש יצאו והאש תאכלם ע"כ יש לקשר בס"ד הדברי' ונקדים תחי' מ"ש באבות פ"ה מ"ה בכלל היו"ד נסים לא נצחה הרוח את עמוד העשן ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה הרמב"ם בפי' כתב ולא נצחה הרוח עמוד העשן העולה מן הקרבנות אבל בעת ההקרבה היה האויר נח עכ"ל אולי דדיוקו הוא ממ"ש את עמוד העשן משמע שאחר שעלה העמוד באה הרוח ולא נצחתו שאל"כ היה נקרא שהעמוד נצח הרוח שקדמו שהיה ראוי לכופפו ולא יכול שהעמוד היה חזק נגדו וטעם הנס הוא להודיע שהבל הקרבן המעורב אתו הבל המקריב המתודה עליו עלה לעילא אשה ריח ניחוח ולא פזרתו הרוח וביו"ט אחרון של חג נוטה לצדדין ג"כ היה נשאר עמוד ובהטיתו רומז להם אם השנה גשומה או להיפך וכמ"ש ביומא (דנג:) ובפשטא זכורני במפרשים הטעם שלא יצטערו הכהנים והבעלים מהעשן שהוא מתפזר בעזרה שתהיה העזרה להם כמו בית מאסר והוא כו"פ] ואולי יש לומר שהגם שהוא נס ולא צריך לחפש טעמים מ"מ בדרש שפיר נאה והענין הוא כי במס' יומא (כ"א:) איתא כי אש המזבח אוכלת לחין כיבשין ע"ש וא"כ יש לומר שאפי' שירדו גשמים מ"מ אותה הגחלת שירדה מן השמים רבוצה כארי היא אוכלת כל הגשם היורד אף שיורד על שאר אש המזבח היא לוחכת אותם המים מהם מהר ונשאר אש המזבח לוהב ואולי גם עמוד הענן העולה הרוח הבא עליו היה שואב את אשו ואת מימיו ונפרד ממנו ושוב אין בו הכח לפזר עמוד העשן גם אולי כי זהו הסבה למ"ש במדרש (ויק"ר פ"ו אות ה') על המזבח תוקד עליו לא כתיב אלא תוקד בו האש היה מתוקד בו מאה ושש עשרה שנה עצו לא נשרף נחושתו לא נתך ע"ש והחש' כתבו בזה משם היפ"ת ל"ט במדבר וי"ד שכבשו וי"ג בנוב וחמשי' בגבעון הרי קי"ו כי בשילה היה מזבח של אבנים כמ"ש בזבחים (ס"א:) ע"כ יש לומר שהיא היא הסבה מטעם שהיתה גחלת שמימית והיתה בכחה שהיתה אוכלת את חום אש הטבעית היתר על הקרבן ובכן גם שהיה הקרבן נאכל מהאש מ"מ האש היתרה שהיתה מזקת לנחשת המזבח ועצי שטים שלו ולזה לא נשרף וזה אומרו והאש על המזבח תוקד בו וגם לא תכבה וקשה איך אפשר שתוקד בו ולא ישרף וגם איך לא תכבה כלל אחר שהיה גלוי לאויר השמים וטל ומטר עליו לזה תירץ משום והאש ירדה מן השמים ושלא תטעה כמו האש דמצרים שהיה ברד ואש מתלקחת בו שזה אין בו הסגולה שהוא יאכל אש אחר אחר שהוא טבעי הבא מן להב הברק לזה גמר דפי' והאש ירדה מן השמים היא האוכלת אש אחרת וזה אומרו מהאש יצאו והאש בה"א הידיעה תאכלם גם לאש וממוצא דבר יובן שפי' אש מן השמים הוא הגחלת ובכן הוא התירוץ לתוקד בו ולא ישרף וגם לשלא תכבה כלל אף מזרם וממטר וק"ל:

ושמו אצל המזבח בת"ך ושמו כולו ושמו שלא יפזר וכו' ע"כ ועי' להג' מלבים מ"ש ואפשר לומר פשוט עמ"ש במק"א על ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך וכו' וכו' ע"ש ופי' הכונה עפ"י מ"ש במנחות (דנ"ט:) שימה כל דהוא משמע נתינה הוא שיעור ועי' מ"ש בפ' עקב בפסוק לא ישימם בך במ"ש הכלי יקר ומ"ש על דב"ק עש"ב והיוצא מזה ממ"ש שבצווי כשאומר שימה פי' שלא ילך ממנו כלום ולזה בתו' תשים לפניהם שלא ישאר כלום ממה שהודעתיך להם ור"ל מגביל הדבר בשלימותו ולזה כשאמר פה ושמו קפיד קרא אף כל דהוא ממנו אבק אחד ממנו לא יעוף רק יהיה אצל המזבח א"כ יחויב מזה שיהיה כולו ובנחת שלא יפזר כדי שלא ילך ממנו מאומה אף אבק אחד וכן יתפרש ג"כ הן גביר שמתיו לך ר"ל לא השארתי שום דבר קטן שלא שמתי בו מהטובה ואח"ז ראיתי בס' הכתב והקבלה שפי' באו"א ומ"ש יותר פשטי בס"ד ודוק:

פרשת שמיני

קרב אל המזבח בתורת כהנים והובא ברש"י שהיה אהרן בוש וירא לגשת אל המזבח אמר לו משה למה אתה בוש וירא כי לכך נבחרת ע"כ והגם דהפשט מובן ועי' להג' מלבים שם וגם האר"י ז"ל דרש פשט כי לכך נבחרת ר"ל בעבור הענוה הגדולה שיש בך ע"כ מכל מקום קצת קשה איך תבוא השאלה לפי דרך זה למה אתה בוש שהרי הוא עניו והיא הסיבה ויש לישב וגם אני הקטן ברגליהם אעבורה לפרש קצת פשטי שאהרן היה בוש בשביל שע"י היה כשלון העגל הגם שמחשבתו טהורה מ"מ העולם לא יודעים מזה ולכן בוש בעיני עצמו וירא מן העם שובזוהו לומר קטיגור יעשה סניגור (בעיקר זה עי' מ"ש הרא"ם פה בסדרין ועי' מ"ש בפ' חקת בד"ה תבוא פרה ומצוה לישב) אך ביומא (כ"ב:) איתא אין מעמידין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שכן דוד בא מרות המואביה ע"ש ובכן שפיר אמר לו כי לכך נבחרת בשביל שנכשלת בגלוי בזה לזה לך יאתה כי אין מעתה שום יוהרא שתהיה בך חלילא וזה ממך יהיה תרבות לדורות במינוי פרנס אך פירשתי בעוניי עוד בדרך חריף קצת והגם שהראוני אחי החכמים האשכנזים יצ"ו שדרך בזה הג' בעל פנים יפות מ"מ אינו ממש כדברי תלי"ת לזה לא נמנעתי מלהביאו בספרי ועדי בשחק ולהבין אקדים תחי' מה דקי"ל (פסחים פ"ו:) מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול אבל אם הענין דרך שררה ורבנות מסרבין קצת אף לגדול כמ"ש באו"ח סי' נ"ג סט"ו במג"א שם משם התוס' ע"ש והנה בילקוט שמות (וברכות ז'.) איתא בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים ולחד מ"ד הפסיד שניטלה ממנו הכהונה ונתנה לאהרן ע"ש ויש לומר דתרתי איתנהו דע"י בושה הראשונה זכה לקלסתר פנים בזיו האור שניתן לו על הרגע ומשמייא מיהב יהבי משקל לא שקלי (הגם כי זיו הקלסתר קבלו אחר הלוחות מ"מ אחר שזכה בו חשוב כאילו נתן) וכשסרב שנית שאמר שלח נא ביד תשלח אז נאמר לו הלא אהרן אחיך הלוי ר"ל רק עד עתה ואח"כ הוא יהיה כהן שהיתה ראויה הכהונה לך וניטלה ממנו (הגם שמשמייא לא שקלי היינו בדבר שזכו לו להדייא אבל כשהיה הוא ראוי לתת לו ועוד לא ניתן לו יאמר בו זה כמובן) והטעם משום שאין מסרבין לגדול הרבה אף אם הוא בדבר של שררה והנה עתה בעבודת הקרבן פשיטא ודאי שאהרן היה ענו ובוש ולא היה מחשב את עצמו כאין וכ"ש בדבר של שררה וככתוב וראך ושמח בלבו כמ"ש במדרש שם ששמח על מרע"ה ותמצא כי פה אמר לו משה תחי' קח לך עגל בן בקר לחטאת וכו' והקרב הרי אמר לו פעם ראשונה וכשאמר לו פעם שניה קרב אל המזבח ועשה את חטאתך וכו' חשש מרע"ה שמא עוד הפעם יסרב עוד ואולי עי"ז ח"ו תנטל הכהונה גם ממנו (כי דברי משה הם המה דברי ה' וכאילו הוא שומע מפיו יתברך) לזה אמר לו למה אתה בוש וירא שתיהם כי לכך נבחרת על הראשונה של הבושה אמר לו כי לכך נבחרת אתה ולא אני זאת הסיבה שניטלה ממני וניתנה לך הוא בעבור הבושה ביותר שסרבתי והדין הוא אין מסרבין לגדול ביותר אף בשררה לזה היה לי העונש הזה ולזה מודיעך שתיכף קרב ועשה ועל היראה ג"כ מתורצת בזה שאדרבה בעת שתשחוט בעצמך את העגל היא הנותנת בתקון הענין כשתקנו לחטאת ותבטלנו כליל כי לזה הוא מקריבו (ועי' ברא"ם וגור אריה פ' חקת והדרשא תדרש) ולא תירא ולא תחת כי הא שאין קנ"ס הוא כשהוא קיים אבל בביטולו עצמו זה אדרבה טוב יותר:

או יאמר עוד בע"ה והוא דלכאורה יש להעיר דמצאנו כי הכתוב מקדים תחי' החטאת ואח"כ העולה שתחי' רצוי הטרקלין ואח"כ הדורון שהיא העולה וכמ"ש במסכ' זבחים (ד"ץ.) אבל בע"ז הדין להיפך כי פרי ע"ז שהם עולה קודמים לשעירי ע"ז שהם חטאת ע"ש וא"כ פה באהרן קשה לכאורה שהיה צריך תחילה לומר איל לעולה קודם העגל שהוא לחטאת כנז' אך יש לישב עפ"י מ״ש הג' מלבים ז"ל בספרו ארצות החיים ד"ו ע"ב וז"ל ידוע כי העולה באה לכפר על הרהור הלב כמ"ש בירוש' שבועות (פ"א ה"ו) דכתי' והעולה על רוחכם וכו' ובשאר מצות כיון שאין המחשבה מצטרפת למעשה עיקר הקרבן בא לכפר על המעשה ולזה חטאת קודמת אבל בע"ז שעונשין גם על המחשבה ממילא עולה קודמת לרצות על הרהור הלב דע"ז כי חטא המחשבה קודמת לחטא המעשה והפגם הוא בחלק השכלי המובחר מחלק החומרי ע"ש בדב"ק ובזה אתנח לן שפיר פה כי בענין העגל דאהרן הא ודאי שאהרן והרבה מאד מישר' שלא חשבו כלל זה לע"ז חלילא ואפי' מהחושבים היו סבורים שזה אמצעי תמורת מרע"ה שהיה אמצעי בעדם ואהרן כלל כלל לא ואמר חג לה' מחר (עי' הראב"ע וכוזרי ובמק״א הבאתי דב"ק ע"ש) אלא כלפי ההמון שהם ע"ר כמו שאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא שהם הע״ר היה נראה שהוא ע"ז כי יש מהם שחשבוהו לע"ז והשתחוו לו וכו' וככתוב וא"כ אחרי שהמחשבה טהורה היא רק המעשה נראה רע א"כ הדר דיניה דזה כמו שאר עבירות שחטאת קודמת לעולה ופה המחשבה עדיפא משאר עבירות ורק להע"ר דוקא מחשבה רעה ולזה לחזק את לבו אמר לו תחי' ועשה את חטאתך ואח"כ עולתך ולמה כן ואיך זה אלא לאו כי מחשבתך טהורה היא ושום פגול לא עדת ביה רק אצל העם ובשבילם הוא שאני אומר לך תחי' העולה לכפר על המחשבה ואחרי שאתה נקי דין הוא שתקדים החטאת כי אין בך דין מחשבה רעה המצטל"מ ובהדי אורחאי אביא מ"ש הרא"ש במס' ר"ה (עדי"ז:) ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ע"כ והק' הרא"ש דקודם שיחטא מה צריך לרחמים ותירץ בתירוץ שני דמיירי במחשבת ע"ז ואף על גב דכתיב למען תפוס את בית ישראל בלבם היינו לאחר שחטא עונש אותו גם על המחשבה ע"ש ובדב"ק נבוכו המפרשים שהוא היפך הש"ס בקידושין (ל"ט:) ובחולין (קמ"ב.) ועי' להג' ישרש יעקב מ"ש בזה וברור כי דברו בזה המפרשים והיה נראה לישב לקוצ"ד עפ"י מה שזכורני בספרי הדרשנים שכתבו שאם יזדמן לאדם שהיתה כונתו לאכול בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר ואח"כ להיפך נתכון לחזיר ועלה בידו טלה שמחסד ה' ב"ה שלא יצרף המחשבה ההיא אל המעשה כדי לדונו מזיד גמור מחשבה ומעשה ע"ש ומעתה מ"ש רז"ל (קי' מ'.) שמחשבה שעושה פרי הוא מצרפה למעשה היינו כמ"ש רש"י שקיים מחשבתו ההיא ועשה אבל בצורה כזאת לא וידוע כי יש שני מיני מחשבת ע"ז אחד המקבלו עליו באלו"ק והאומר לו אלי אתה ותנא זו לגלויי ארישא כי אפי' שלא בפניו חייב ויש שבדעתו כי ילך למקום פ' אלמוני ששם עובדים ע"ז במין פ' ופ' ושוב לא הלך ועוד נזדמן לו שעבד ע"ז בזבוח וקטור או בשאר עבודות מעשיות שבחשבו שאין בזה סרך ע"ז כלל וכ"ש אם הוא דרך גנאי אזי הע"ז שהיא חמירא שהקב"ה מצרף לו אותה המחשבה שלא עשה עם המעשה הזה שהוא בלא מחשבה ונענש עליה דבזה בשאר עבירות לא חשיבא וכנ"ל אבל כשהוא חושב ללכת לעבוד ע"ז שם ועוד לא קבלה עלויה כלל עד בואו שמה ולא הלך ולא עבד בהא קאמר הרא"ש דלא נענש רק כשעשה מעשה בכל אופן אפי' בלא כונה מצטרפת לו אך הרואה יראה שהוא דוחק כמובן ובאופן אחר יש לישב דיש מחשבה שהיא פורחת במוח האדם ותיכף נתבטלה במוחו כליל ויש מחשבה תקועה בלבו ומתאוה מתי תבוא לידו כמו במחשבת עריות שיש רח"ל שמתאוים שיהא להם תאוה כדרשתם התאוו תאוה בזה בשאר עבירות אינה מצטל"מ (העליתי במק"א לעיל די"ד. במחשבת עריות כי הא יש בזה עונש כי מלבד שמחשב הרבה פעמים דסופו אתי לידי מעשה בשז"ל בחלומו הרע עוד בה באלה שהוא משעבד בחלק הרוחני הרבה וכמ"ש הרמב"ם בפי' האגדה (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים וכו') אבל בע"ז מחשבה כזו מצטל"מ אף שלא עבד רק רוצה ללכת לעבוד אבל במחשבה גרידא הפורחת במוחו ונתבטלה במוחו בהא קאמר הרא"ש אני ה' רחום עליו שלא יענש וגם זה דוחק רב שהרי סיים הרא"ש כי רק לאחר שחטא עונש אותו וכו' ונעלם ממני ישוב דב"ק ושוב ראיתי להחיד"א בפת"ע ר"ה די"ט מ"ש וכתב לעיין בקונט' צניף מלוכה להג' בעל משכנות יעקב ע"ש עכ"פ לפי פשטא וסוגיין דעלמא דמחשבת ע"ז היא מצטל"מ ארמוז בזה כוה"כ בפ' ראה והקללה אם לא תשמעו וגו' ללכת אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם ע"כ וקשה דמאי נפקא מינה אם ידעוה או לא הלא סוף סוף ע"ז היא אך בא הכתוב להודיענו כי לא מיבעיא אם ח"ו קבל עליו ע"ז באלו"ק דהוא חשוב ע"ז גמורה אלא הגם שלא קבלה כלל והא ראיה הם רוצים ללכת אחרי אלקים אחרים לראות בעבור שלא ידעוה וזה מורה שלא עבדו במחשבתם רק בדעתם לראות בתחי' בכל זאת מודיע הכתוב כי מאותו הרגע שחשבו זאת חלה בהם הקללה וחשיבי וסרתם מן הדרך אחר שהרהר בזה שיש אפשרי בעבודתה לע"ז יענש כאלו עבד ודוק:

מסרה וידם אהרן וידם השמש ישב בדד וידם ע"כ לבאר זה נקדים מ"ש רז"ל שקבל שכר על השתיקה ונתיחד אליו הדיבור בפר' שתויי יין וכמ"ש רש"י ע"ש והנה השכר יאמר אם ראינוהו כי בשאר העבודה הוא עובד ומדבר בכל הצורך ממש אין חסר דבר זה מורה כי אהבת הבורא עליו חזקה מאד עד שהוא נראה שאין לו שום צער ושום מפריע מבחוץ כאילו לא היה לו כלום אבל אם הוא שותק ואינו מדבר כלל אין זה ראיה כי יש לומר שאדרבה מרוב הצער והיגון שקננו בלבו לא יודע במה להתחיל ולדבר ואישתקיל מילוליה ע"ד מש"ה באיוב ואין דובר אליו דבר כי גדל הכאב מאד ובכן יש לחשוד ח"ו שכן היה באהרן ולזה באה המסרה כי פי' וידם אהרן פה כמו וידם השמש ישב בדד וידם והענין שכבר האריכו הראשונים ועי' מלבים ז"ל כי עמידת השמש רק מתנועת הגלגל היומי המסבב אותה בכל כ"ד שעות סביבות כל הכדור ממזרח למערב אבל מהלכה העצמיי שהולכת במסלולה ממערב למזרח שהוא שנתי עד גמר כל הכדור את זה הלכה כדרכה גם אותו יום ולא דממה עש"ב הסברת הענין וכן ישב בדד וידם הוא מדברי חול הנוהגים בין אדם לחבירו מזה הוא דומם ועוסק בתו' ובכן בין דממת השמש וכן דממת האדם היושב בדד הוא מדבר חיצוני שבו עם אחרים אבל עבודתו העצמית עודנה עובדת וזה הוא דממת אהרן מצער מיתת בניו שהוא חוץ ממנו מזה דמם ובעבודתו עובד בשמחה וגם הדמיון לשמש כשהיה קטרוג הלבנה עליה בטענת אי אפשר לשני מלכים וכו' נתמעטה הלבנה ונתוסף אותו הזהר אל החמה כי משמייא משקל לא שקלי אלא משפיל אף מרומם כדרשתם ז"ל באף שמשפיל לזה מרומם לזה כן היה בלבנה עם החמה שאותו האור נתוסף לה [וזהו הדמיון למ"ש ז"ל (שבת פ"ח:) בהנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין ר"ל דוממים מתשובתם בזה נאמר עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ע"כ והוא דכבר כתבו המפרשים דבשומע חרפתו ואינו משיב לוקח זכיות חבירו ונותן לו תמורתם עונותיו ועי' בראשית חכמה ועוד מפרשים שכתבו באחד ששלח דורון למחרפו מטע"ז משום שלקח זכיותיו וזהו דמיון השמש לנעלב שכמו שהיה בשמש שנתנה את הכתמים שלה ללבנה ולקחה הזוהר שלה כן הוא בנעלב עם עולבו ויש להסביר עוד זה ג"כ כפי מ"ש התוכנים וז"ל כי כל צבא השמים וכסיליהם הם תחת ההויה וההפסד וגם כדור השמש היותר נכבד גם הוא נאבד וכלה ממנו בכל זמן מחומרו ובפרט שהוא באשו הגדולה מכלה קצתו את קצתו אך ברוך הוא לעד החפץ בו בעבור הועליותיו הגדולות לעולם נתן לו חלוף הניתך ממנו מכוכבי התנועה הנקראים כוכבי הכבודה וחושקים להתקרב אליה ומהם יספיקו להשמש מחומר שלהם בעוברם עליו כי נס הכח המושך שבה ימשוך אליה מהם ומהמום ומתמלא מחורבנה. ומתחדש בגבורתו הנפלאה עי' בדב"ק כי לא זכרתי איה וזה מה שזכורני מהם ומעתה זהו הדמיון ממש לשומע חרפתו ואינו משיב כי שואב אליו מזוהרי הקדושה שיש במחרף כי עפים הם ממנו ובאים לזכות המתחרף ומתחזק הרבה בכל טוב יכין רשע וצדיק ילבש בשהיה הכתמים שבו ילכו להעולב והטוב שבעולב ילכו אל הנעלב ובערוך מע' אהב ראיתי שפי' צאת השמש בגבורתו פי' שמ"ג פעמים על חלקו שבעתיים שפי' שבעה מ"ט ע"ש (ועי' לעיל ד"ו ע"ד) והוא נחמד ומתאים למ"ש ומעשה רב חזיתי בס' שמירת הלשון להגאון הצדיק בעל חפץ חיים דכשנסע הצדיק ר' זלמן תלמיד הגר"א עם אחיו הג' ר"ח מוולאזין בבואם למלון דבר אתם בעל המלון קשות ולא נתן להם ללון ובלכתם ראה ר' חיים את אחיו בוכה וישאלהו למה בוכה השיבו כי הרגשתי מהאיש הזה איזה צער וכאב וצר לי שידעתי שלא הגעתי למעלת הנעלבין וכו' ע"ש וא"כ זהו הכונה בנעלבין ואינם עולבין שלא ירגישו בצער כלל ואז זוכה להמעלה הגדולה הזאת] וממש כן היה באהרן בדממתו מצער בניו כי לא שם לב כלל מחשקו בעבודת הבורא והיה עובד בשלימות בלתי שום הרהור וקבל שכר על זה שנתיחד אליו הדיבור ואם היה לו שום יגון וצער אז לא תחול עליו הנבואה שאינה חלה מתוך עצבות כמ"ש רז"ל (שבת ל':) ויתכן דלזה נצטוו ג"כ אלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו וגו' כי לפני עבודת ה' ב"ה אסור בהחלט שום הרהור של עצבות ככתוב עבדו את ה' בשמחה אבל עדת ישר' בכללה שהוא חוץ לבהמ"ק הם יבכו השריפה אשר שרף ה' וזה דרך השלמים החרדים כשח"ו יש איזה דין וגזירה חלילא על האדם בהשגחה שמימית שהוא חייב שלא להיות עצב ודואג על הרעה ואחרים הם חייבים להיות עצבים ושמעתי משם הג' הק' מהר"מ בענט זצ"ל שפי' נחמד פי' הכתוב בדרך זה שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי ר"ל כשיש לאדם טובה אזי אני שש ומשיש לאחרים ג"כ שישמחו אבל אם ח"ו יש איזה דין עליו שזה מיוחס לאלק"י מדה"ד אז תגל נפשי שהוא חייב להיות שמח גם בזה שחייב לברך על הרעה כמו על הטובה אבל לא יודיע לאחרים שהם חייבים להצטער ע"כ וכן היה בבני אהרן שהם היו מוזהרים שלא יצטערו ועדת ישר' יבכו והנה בשבת (דק"ה:) איתא כי בניו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר ומקשה הש"ס ערבונא שקלי מיניה אלא על שלא בכה על אדם כשר ע"כ וקשה דהרי לשון הבריתא מפורש כדי שיבכה וכו' אך לישב אפשר כפי מ"ש בסה"ק חלק יעקב לחד סברא שיש פעמים שהעונש הבא על האדם על העבר הוא בעבור תקנת העתיד דוקא על דרך מ"ש הכתוב והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד ע"ש ולזה כשכתב פה עונש כדי שיבכה הוא דבר בקיצור שהתכלית בעונשו על העבר הוא בשביל תקנת העתיד אבל המקשה לא ידע זאת וכשהק' לו ערבונא וכו' השיבו על שלא בכה אך העונש היה בשביל שיבכה לעתיד כי לא תקן בזה העבר אלא בשביל תרבות להבא הענישוהו על העבר אבל בבני אהרן היתה הבכיה תקון גם להם והענין כי רצה השי"ת בחנוך המשכן שיהיו ישר' נקיים מכל ומיתת צדיקים היא חשובה כיוה"כ והבכיה והתשו' שיש שם ובגדי כהונה שמכפרים נשאר ח"ו עון חלול ה' שהוא במיתה ולזה היתה הטובה הגדולה הזאת לכלל ישר' באותו הדור ולעתיד בהזכרת מיתתם בכל שנה ביוה"כ ובכן ראוי וכדאי בצדיקים הגדולים שאין כמותם שהם יתקנו עון חלול ה' של כל אותו הדור וגם להבא מזכירים אותם ביוה"כ כי מתעוררת זכותם לכפר על עון חילול ה' שתיקונו רק במיתה ולזה הרמז ואחכם כ"ל בית ישראל ר"ת יבכו הנה כתוב יבכו מפורש וגם יבכו שהוא בר"ת הרומז על דורות הבאים שיזכרו אותם ויבכו עליהם ומתעוררת זכותם על ישראל למחול להם אם יש בידם עון חילול ה' שהוא במיתה ולזה היו בוכים וההיפך היה באהרן ובניו העובדים בקדש שאסור להם כלל להתעצב וכ"ש לבכות ח"ו וזה מורה על גודל קדושתם וחסידותם דכולא קמיה דהשי"ת כלא חשיבין ואין שום יגון ח"ו ושמחה וששון יהיו חופפים עליו ולזה שפיר נאמר עליו וכפר את מקדש הקדש וכו' ודוק והיע"ב:

פרשת תזריע

אשה כי תזריע וילדה זכר דרשו רז"ל (נדה ל"א.) אשה מזרעת תחי' יולדת זכר וראיתי בס' תורת משה להג' חת"ס שכתב הטעם משום דעילאה גבר שהוא האיש שבא זרעו אח"כ על גבי זרעה והוא כחומר על גבי הצורה ע"ש וקשה לי דהרי בעלמא קי"ל תתאה גבר (יו"ד סי' צ"ב) ולמה פה ישתנה הסדר אחרי שזה דבר טבעי הוא ואפשר לישב דאדרבה משום דתתאה גבר שהיא האשה לזה יולדת זכר והטעם כי אשה המזרעת תחי' הסיבה שהיא הקדימה הוא לרוב כוסף תאותה יותר מבעלה והיא מחשבתה בזכר ובכן קדם כח המחשבה והציור שלה ואח"כ בא זרע הזכר עליה והציור שלה היה בזכר ולכך יולדת זכר ומובן ההיפך כשהוא מזריע תחי' שהציור שלו בנקיבה וכשיולדת זכר ונקיבה יחד כנראה ששניהם ביחד כח ציורם חזק ושוה ולכן מצדו נולדה בת ומצדה זכר אך בארץ חמדה ראיתי בשם החזקוני כמ"ש החת"ס ומסתייע מזוה"ק וז"ל וכי עי"ז גובר זרע האיש על האשה ולכך יולדת זכר וע' פנים לתורה וגם מה שפירשתי אפשר שהוא נכון ויש לצרף עוד לדברי דהלא האשה שהיא בחי' ב"ן מצורף עמה בחי' מ"ה זכר אלא שהב"ן שלה יותר נגלה ובזכר להיפך המ"ה נגלה והב"ן נעלם כידוע ותמצא שכתבו ועי' טוביה הרופא שבאשה יש אשכול בצים ובחי' זכרות נסתרת וא"כ בתאותה אל האיש מתגבר בחי' הדוכרא שבה עם כח הדמיון החזק שיש לה אל הזכר ולזה יולדת זכר כנ"ל פשוט וזהו הטעם שתלה הכתוב הזכרים בנקיבות כמ"ש רז"ל (נדה שם) סיבה אחת היא ודוק:

ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בשעה"פ להאר"י ז"ל כתב לפי שחסד זה שם קוי"ק לכן היתה יושבת כ"ו יום של דמי טהרה והז' ימי טומאה הראשונים בין הכל הם ל"ג וכו' ע"ש והקושי מבואר שהוא היפך הכתוב שדמי טוהר הם ל"ג לבדם חוץ מהז' וראיתי להגהות וביאורים שנדפסו מחדש כתבו שזה חוץ מהז' האחרים בימים הראשונים וכו' ע"ש ולא נתן טעם לזה ע"ש ואפשר לפרש קצת עפ"י מ"ש הגר"א זצ"ל בס' יהל אור וז"ל משא"כ בז' ימים שתחת אמו כי הראשונות כלולות משנים לבנה וספיר ע"ש בדב"ק הקצרים וא"כ שפיר כתב כ"ו כי ידוע שלבנת הספיר הם חד והם תרי שהם יסוד ועטרת היסוד וכמ"ש בע"ח ש' כסא הכבוד פ"ג ע"ש ובכ"מ ובכן הז' הם כפולים נקראים ז' ונקראים עם הכ"ו הגם שהם שייכים טפי להז' הראשונים ונשארו כ"ו טהרה גמורה בלתי דבקות לז' הראשונים אבל שבעה שניים יש לשם דבקות להכ"ו של הטוהר ומתאים זה למ"ש בזוה"ק אמור (דצ"א:) בדמייך תרי חד דגזירו דכ"י וחד דפריעה בצדיק יסו"ע ע"ש ועי' מאורי אור מילה במלכות פריעה ביסוד להעביר ס"מ ונוק' ע"ש לכן מקביל השבעה כפולים בלבנת הספיר שהם יסו"מ אך במקד"מ כתב הז' בכלל הל"ג וז"ל ונמצא כפי הסוד אין כאן אלא שלשים אבל קחשיב ברישא ז' ימים ואח"כ ג' ימים ולמ"ד הוא כללות הכל וכו' ע"ש והוא פלא ולהנ"ל שפיר טפי ודוק והיעב"א:

ועמוק אין מראיה מן העור פירש"י לא ידעתי פירושו ועי' ברא"ם ורמב"ן וגור אריה ואולי בדרך דרש נאמר שבא לרמוז הדין דאיתא בנגעים (פ"ב) עזה נראית בגרמני כהה ובכושי כהה נראית עזה ולכן קי"ל לשער באמצעי דוקא (רמב"ם פ"א מה' ט"צ) ונחמד מאד מה שראיתי להג' בעל זית רענן על הילקוט שפי' כונת הילקוט בפסוק ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת תנא מרים נקיית בשר היתה ע"כ ופי' בזה דהוק' לו דתחי' אמר הכתוב והענן סר ומרים מצורעת כשלג א"כ למה כשפנה אהרן אליה כתיב רק והנה מצורעת והיה צריך לגמור כשלג לז"ק תנא מרים נקיית בשר היתה ובכן הגם שבאדם אמצעי הוא כשלג אבל בה בעבור שהיתה נקיית בשר היתה נראית רק מצורעת ולא כשלג ע"כ זכורני מדב"ק ובכן ברמז כתב פה ואם בהרת לבנה היא וא"כ מוכרח שהוא עמוק אבל מודיעך הכתוב שהעומק לא יהיה מהעור שהיא בו וצריך ההשערה בעור אמצעי ולא בו דאם הוא כושי אף שהיא כהה נראית עזה וכן להיפך ולזה אמר אין אחר ועמוק לרמוז עיין לו כדרשתם (ב"ב דקט"ו.) ובן אין לו מדלא אמר ואין לו בן לרמוז עיין הכי נמי אמר תחי' ועמוק ואח"כ סיים אין אחריו לרמוז עיין עליו ובנתק אמר אין מראהו עמוק מן העור כי הנתקים מטמאים בכל מראה וכמ"ש ברמב"ן שם מהתוס' ע"ש ומשמע שאין לשער אלא בעור עצמו לזה כתב תחי' אין כי לית ביה עיין לו וראיתי להג' מהרח"א בס' ישרש יעקב במציעא (דפ"ו.) בההיא דפליגי במתיבתא דרקיעא בספק אם בהרת קדמה לשער לבן או להיפך דהקב"ה אמר טהור ובמתיבתא אמרו טמא מאן נוכח רבה בר נחמני יצאתה נשמתו בטהרה ואמר טהור ע"כ והרמב"ם פסק בה' ט"צ שהוא טמא ע"ש מה שתי' משם ז"ש ומהרש"ח ע"ש ועי' בכ"מ שם ג"כ ישב ולקוצ"ד אסביר הישוב עפ"י מ"ש במק"א (לעיל דע"ד.) והארכתי בזה באגדה דאמר רע"ק לר"ש אני ובוראך מכירים מעלתך שהכונה עפ"י מ"ש האר"י ז"ל בטעם שאין הלכה כב"ש משום שתורתם היא כמו בשמים ומה שהוא בשמים הלכה כך לרוב הרוחני והקדושה בארץ הוא להיפך ולזה התורה לא בשמים כמובן שאדרבה פה להיפך ובכן אדרבה מ"ש הקב"ה שהוא טהור ושכן הוכיח רבה ב"ן בעת פטירתו כי אז הוא שייך לתורת השמים אבל בארץ הוא להיפך וכמובן ובילקוט שמעוני פ' תזריע (סוף סי' תקנ"ג הביא מנזיר דס"ה:) איתא ספק בהרת קדמה טמא ר"י אומר כהה מאי כהה טהור ע"ש:

וראה הכהן את הנגע וגו' וראהו הכהן וטמא אותו מה שכפל בסוף הכתוב עוד וראהו הכהן וכו' בא לרמוז דאמר דזה טמא שיש בו שער לבן ומראהו עמוק והוא ברור נגע צרעת הוא חייב תיכף שידע שיטמאנו אחר שהטומאה תלויה בו כמ"ש בה' ט"צ לזה חייב כשראה תיכף לטמא וכמ"ש בפ"ט דין י"א וזהו הכפל של וראהו לומר בראייתו תיכף יטמא אותו גם בא לרמוז עוד מ"ש ברמב"ם (ה' טו"צ פ"ט ה"ד) אין הכהן רשאי לטמא עד שיהיו עיניו בנגע במקום הבשר ע"ש לזה כפל וראהו אז וטמא אותו דוקא שרואה בו ופשוט:

וראה הכהן וגו' לא פשה הנתק בעור, מילת בעור יתירה ואולי דבא לרמוז על שני דברים א' שבתחי' קודם שיתגלח לא ידע שפשה בעור וע"י הגילוח יוודע ב' לרמוז כפי הדין כי המגלח לא מגיע עד הסוף אלא מניח שתי שערות סמוך לנתק לא יגלח כמ"ש בת"כ וברמב"ם ולזה אמר לא פשה הנתק בעור ללמד אף אם פשה בתוך שתי שערות שהשאירם המגלח סמוך לנתק לא חשיב ובעינן בעור שהוא חוץ לשתי שערות ויש לנו להבין במ"ש הרמב"ם בפ"ח ה"ג ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר הפשיון ע"כ וא"כ איך פסק עוד בפ"ט שאם מת הכהן שראהו בתחי' שאין הכהן השני יכול לטמאו בפשיון שאין יודע אם פשה או לא אלא הראשון ע"כ וכתב הכ"מ ופשוט הוא ולפי הנ"ל הרי ידע אחר שמניח שתי שערות והנה על סוף שבוע ראשון דשם אין הא דשתי שערות ותלוי במראה עיני הכהן ניחא אבל בשבוע שני מאי איכא למימר ואולי יש לומר דאפשר אותם שערות נפלו והנתק פשה בעור ויצאו סמוך לעור עוד שתי שערות והגם דיש לעשות סימן בצבע אולי גם: זה יהיה בו תחבולה שימחוק ויעשה צבע אחר לזה צריך הכהן עצמו ודוחק וצריך אצלי תלמוד ובודאי דברו מפרשי הרמב"ם בזה ואין בזה מלאכתי ואני אמרתי בחפזי:

פרשת מצורע (טהרה)

ושלח את הצפור החיה על פני השדה בקידושין (דנ"ז.) איתא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה וכו' איפוך אנא וכו' רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ע"כ וראיתי להרב מקום שמואל סי' פ"ו שאלה ג' (דצ"ה ע"ב) הביא קושיא על זה משם גאון אחד וז"ל דק' לד' התוס' הובא בב"י יו"ד סי' צ"ט דהא דאין מבטלין איסור לכתחי' הוא רק מדרבנן אבל מן התורה מותר לבטל לכתחי' א"כ מאי תקלה שייך כאן אימא משלחה תיכף לבין שאר צפורים ומבטלה ברוב לכתחי' וכו' והרב שם תירץ ואקצר בדב"ק והתכלית הוא דלדעת רבא א"כ אי אפשר דקרא דלא תאכלו לרבות המשולחת מה תאמר יבטלה ברוב א"כ אי אפשר שתאסר מהכתוב כיון שבטלה ברוב דמן התורה מותר לבטל ברוב דאין לומר דהא קמ"ל דאסור לשלחה אלא א"כ בטלה ברוב תחי' דלזה לא צריך קרא וכו' ע"ש ולקוצ"ד לא יכולתי להבין דב"ק דהא דהכתוב בא לחייב ושלח את הצפור הוא משום לתא דמ"ע ולא בא להודיענו שיבטל ברוב דזה ממילא נפיק ככל איסורין דאחרי שהוא בא לשלחה מדין מצוה הוא חייב לעשות לה התיקון שיהיה מותרת כדי שלא תהיה לתקלה ומובן דצריך שיבטלה ברוב ומה שאסורה הוא במציאות שברור שלא ביטלה וכגון שתיכף שבא לבטלה פרחה מידו ותפסה אדם סמוך לו וכן שילחה וחזרה היא עצמה ובזה חזרה קושיא של הגאון דבשלמא לדעת הפוס' דאסור לבטל ברוב ניחא דודאי היא מותרת דלא אמרה תו' שלח לתקלה דהא לבטל אסור אבל לדעת התוס' דמה"ת שרי לבטל קשיא אימא אסורה היא מצד עצמה רק שהוא מבטלה ברוב בתחי' ולכאורה היה נראה לי דיש לישב קצת קושיא זו דהרי הכא הוא טובל הצפור החיה בדם הצפור השחוטה וא"כ אם יבטלנה בשאר צפורים היא ניכרת ואינה מתבטלת ושוב כשפורחת והולכת לבדה אזי הפוגע בה יהיה לו תקלה דבעת שהיתה מעורבת בתחי' לא נתבטלה כיון שניכרת ואח"כ כשפרחה הרי היא כאילו פרחה מידו לבדה דבאיסורה קיימא ומזה מוכרח שמתחילתה מותרת שלא אמרה תו' שלח לתקלה אך מלבד שזהו דוחק עוד בה דמה נתרץ בזה עמ"ש בחולין (דק"מ.) דקתני למעוטי צפורי עיר הנידחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ע"ש והרי כל מיני איסור בטלים דאף דקי"ל דצפורי מצורע ושור הנסקל וכיוצא אפי' באלף לא בטיל היינו מדרבנן דוקא וכמ"ש ברמב"ם פט"ו מה' מאכלות אסורות וא"כ לדעת התוס' דמה"ת מותר לבטל ברוב תיקשי מסוגיות הללו כי פה לא יוצדק גם מ"ש שהרי אין בהם שום סימן להכרה אך אחרי הישוב לכאורה נראה עוד דלק"מ דלפי מ"ש בתו"כ והובא בהר"ש נגעים פי"ד דדקדקו מקרא דושלח על פני השדה דבשילחה ותיכף חזרה לפס ידו מותרת באכילה ע"ש משום שכבר נעשית מצותה ומשמע דדיוקם הוא רק מהכתוב דתיכף לשילוח הותרה וזה בכלל אומרם לא אמרה תורה שלח לתקלה כלומר שימצא איזה הזדמנות דמרגע השילוח יש תקלה וכנ"ל לזה קפדה התורה ואמרה ושלח להורות ולהודיע שהיא מותרת תיכף שבזה אין כאן שום תקלה והתורה דרכיה דרכי נועם וכפי"ז דדיוקם הוא ממשמעות הכתוב עצמו וההיא דלא אמרה חורה שלח לתקלה הוא טעם להכתוב למה קפיד תיכף לשילוח מותרת ונ"ט משום זה ברם כל זה דוחק הוא דהא דושלח איצטריך לגופיה דמצוה לשלחה ומאי דאית לן דהיא מותרת לא נפיק מהא דושלח ואלא מה יאמר הכתוב אלא משום כללא דלא אמרה תו' שלח לתקלה אז ידענו דפי' ושלח הוא משעת שילוח מותרת, שוב ראיתי דיש לישב קושית הגאון עפ"י מ"ש הג' נוב"י במהדו"ת סי' מ"ה וז"ל דגם לדעת התוס' הסוברים שהוא רק מדרבנן היינו דוקא לח בלח שהוא טעמו אבל יבש ביבש שהוא באיסורו עומד שאם יבא אליהו זל"ט ויאמר שזה הוא האיסור היה נשאר באיסורו לא התירה תו' לבטלו לכתחי' ברוב ע"ש גם הג' חת"ס באו"ח קכ"ט וביו"ד שי"ט כתב ג"כ סברת התוס' וחילק חילוק הנז' בין לח ליבש וראיתו מהא דחולין ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא אמנם סברא דהג' הנוב"י והחת"ס יש חולקים עליה ועי' שדי חמד כללים א' אות ח' דשדי תיוהא בזה ובכן לפי דעת החולקין חזרתי לישוב קמא דהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה הוא טעם למ"ש הכתוב ושלח דדייקו רז"ל מיניה עצמו דמשעת שילוח מותרת משום דחששה התו' לתקלה כשהוא בלא בטול ותדע שכן הוא כונת התו' גם בלא בטול שהרי בשילוח הקן להאיש ההולך בדרך ופגע בשילוח הקן וזה לית ליה צפורים לבטל ודינא הוא לשלח האם תיכף ואח"כ לזכות בבנים ואם זכה בבנים קודם השילוח הוה ליה מזומן עי' בסוף חולין ובהגאון תפארת ישראל שם להדיא וא"כ איך יהיה בשילוח הקן דשם לא שייך בטול כנז' הרי לא אמרה תו' שלח לתקלה אלא לאו דדעת התו' דתיכף מעת השלוח הותרה משום תקלה הרי נמי דצפורי מצורע דקתני ושלח הותרה תיכף דאף דאפשר בביטול מ"מ הואיל ובלי ביטול יש תקלה ואפשר שתהיה תקלה באמצעים שונים וכגון שפרחה קודם שיבטל לזה התירה תורה תיכף ויגד עליו ריעו הא דשילוח הקן דבהכרח לא היה שם ביטול כנ"ל ועי' להג' חכם צבי הובא בשד"ח שם דאם יבוא אליהו ויאמר זהו האיסור אז אסור אף שנתבטל ע"ש ש"מ שמי שפגע באיסור ואכלו הגם שנתבטל לא חשיב היתר ברור רק מטעם רוב וא"כ שפיר נאמר ביה לא אמרה תו' שלח לתקלה אחרי שיש כאן איסור לכשיתודע ופשוט:

וראיתי בשו"ת הריב"ש סי' שמ"ט ורמז דב"ק הרמ"א ביו"ד סי' קכ"א וז"ל ואין זה מבטל איסור לכתחי' אחר שאין כוונתו לבטל האיסור וראיתו מגיעולי מדין שאמרה תורה להגעילן בודאי בו ביום ולמאן דאמר אין מבטלין איסור לכתחי' מדאורייתא מה הועיל הגעלה הלא אפי' היה במים שיעור לבטל עדין המים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי אלא כיון שאין כונתו לבטל אפי' דאין מבטלין איסור לכתחי' המים מותרין וכו' ע"ש ואני עני לא זכיתי להבין הטעם במ"ש דאם אסור לכתחי' מדאורייתא שאף המים אסורין בשגם שיש בהם שיעור לבטל ומהי תיתי שיאסרו ואי משום דעבר אמימרא דרחמנא דאסור לכתחי' לבטל הלא כיון דלכתחי' קאמר ולבטל קאמר הרי משמע דמה"ת מותר ומתבטל האיסור ואם המים חוזרים לאסור הא לא לכתחי' הוא ועוד מפורש בחנוך מצוה תע"ב וז"ל ואין לך להקשות ולומר א"כ כלי מדין איך התירה אותם התורה בהגעלה והלא לא היה הבלע פגום לפי מה שאמרו בגמרא (ע"ז דע"ה:) דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא שיש לי לומר שהגעילו אותם במים רבים שהיה בהם ששים נגד הכלים ע"ש מפורש יוצא דכשיש ששים לבטל הבלוע המים לא נאסרו אף אם אסור לבטל שהרי הקדירה היא בת יומא [בהא דכלי מדין שבא האזהרה עליה פירשוה החנוך והריב"ש בבני יומן דאי לאו בני יומן לא צריכי הגעלה וכן הוא ש"ס ערוך בע"ז (דף ס"ז ע"ב) בהא דכלי מדין לר"ש דהכי הלכה דשם נמי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ע"ש וכאשר סיים הריב"ש שם דאי לאו הכי לא צריכי הגעלה ע"ש ומזה תימה לי למ"ש הג' שדי חמד חלק ט' (הוא קונט' דברי חכמים דמ"ו ע"ב) סי' ס"ג משם הג' הנצי"ב בהעמק שאלה דהא דאנו אוסרים לבשל בקדירה שאינה בת יומא אטו בת יומא גזירה זו מימות מרע"ה היתה דהרי צווי של אלעזר בכלי מדין היה כמה ימים אחר המלחמה וגם בלא זה סתם כלים אינם בני יומן אלא ודאי אפי' כלים שאינם בני יומן ע"כ ומהאמור תימה איך הרב נעלם ממנו הש"ס והפוס' וצל"ע] וכן מצאתי להפר"ח ביו"ד סי' ס"ד אות כ"ו הביא דברי הריב"ש וכתב עליו שדברי תימה הם דאף מאן דאית ליה דהא דאין מבטלין איסור לכתחי' הוא דאורייתא מ"מ מודה שאם עבר ובטלו מדאוריתא בטל ואפי' במזיד ומאין הרגלים לומר שהמים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל ומה טעם וסברא מצא הרב שהמים אסורין וכו' עש"ב ומ"מ אף דבמ"ש הריב"ש שהמים אסורין וחוזרין לא הבננו טעמו משום דבדיעבד מבוטל וכנ"ל מ"מ ראית הריב"ש מהא דכלי מדין ממה שהתירה התורה להגעיל הכלים היא ראיה טובה לסוברים דאין מבטלין איסור לכתחי' הוא דאורייתא אלא משום דאין כונתו לבטל אישתרי ואולי יש לכוין גם לשון הריב"ש ברישיה לזה ושתי ראיות נקיט אחת ממה שהתירה תו' להגעיל ושנית מ"ש בסיפא דהמים אסורין וכו' ואם מסיפא לא יכולנו לכוין טעמו מריש לישניה ראיה חזקה והיות כי אין דברי הללו להלכה רק לפלפולא בעלמא לזה אביא עוד מה שכתבתי בעניותי במק"א שמתוך זה יש להעיר קצת במ"ש הריב"ש גם אם נאמר לפי המובן מדב"ק שהכריח לומר דאם נאמר גם שאינו מתכוין אסור איך הותרו כלי מדין שהמים אסורין דזה יאמר שכשפלט הכלי איסורו חזר ובלע שוב מהמים אבל אם לא בלע כלל אזי אין ראיה כלל ושוב יכולים לומר דגם שאינו מתכוין אסור לבטל איסור מדאורייתא אך זה דוקא היכא שחזר ובלע אחר הביטול אבל אם בא להפקיע האיסור מהכלי ושוב לא ידבק בו מהי תיתי לאסור והענין לפי מ"ש הש"ע באו"ח סי' תנ"ג וז"ל יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית ואחד מהטעמים כתב מרן שם הריוח שיש בזה כגון אם משהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי ואינו משהה אותם כל כך ע"כ והמפרשים פירשו דהאי ואינו משהה הוא במקום או שפירושו או אינו משהה אותם כל כך ע"ש ואני עני פירשתי שהוא תנאי דבק למ"ש וזה אומרו וכן אם משהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי שהכונה דלמשל היה די לו להכלי לפליטתו דק אחד וזה השהה אותם דק וחצי שמובן שאחר גמר הדק שפלט מה שיש בו אז בחצי הדק השני חזר ובלע שוב ובכן היה צריך לאותו שעשה זה שהוסיף חצי דק מהשיעור היה לו להשהותו עוד שם בתוך הגעלה עוד דק וחצי שהחצי לגמר הבליעה שוב אחר שפלט והדק השלישי לחזור ולפלוט עוד מה שבלע שנית וזה הוא התכת הלשון וכן אם משהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי ולא עשה התיקון לזה ומה הוא, הוא שאינו משהה אותם כל כך שפירושו גמר הבליעה והפליטה שוב שזה אם עשה כן קודם שעה חמישית שהוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא שרי אבל אחר שעה חמישית שהוא נ"ט בר נ"ט דאיסורא הוא אסור [ואולי דעת הריב"ש במ"ש שהמים חוזרין ואוסרין היא מתכוונת לזה שגם שיש מים רבים הלא לא ידוע לן שנתפשט האיסור בכל חלקי המים ואולי היו מקובצון באיזה חלק מהמים שאין בהם ששים וחזרו ונבלעו שוב ודוחק וגם זה לא יתכן בדב"ק כמובן] ואם צדקנו בפירוש זה נמצא דלפליטת הכלים בשיעור כמה ידוע הוא וכ"ש לדור המדבר הנקרא דור דעה וגם העומד שם הוא אלעזר וא"כ אף במונח לומר דלמאן דסובר אין מבטלין איסור לכתחי' דאורייתא וגם שאין מכוין לבטל האיסור בכל זאת אסור בכ"ז למה המים יחזרו ויאסרו הכלים הא יכולים המה לדייק שיעור פליטת הכלי בדיוק ותיכף יסירו אותו שלא יחזור ויבלע מהמים אך אין זה פשט לשון הש"ע ואולם יש לדחות עוד לפי מ"ש הרשב"א והובא דב"ק בכנה"ג יו"ד סי' צ"ט הגב"י אות נ"ט דאיסור הבלוע בקדירה לכו"ע מותר לבטל מן התורה ע"ש וא"כ מאי ראיה מהא דגיעולי מדין הבלוע שהוא איסור בלוע בכלי להא דנסרים המדובקים בחלב והם בעין ואין לומר דשם היה משום יין נסך (ועי' בפרקי דר"א עמד פנחס והחרים בסוד שם המפורש ועי' בס' יין המשומר להר"ן שפירא מ"ש בזה ע"ש) או לפחות סתם יינם וגם הבלוע שוה לשאר איסור שהוא בעין דפשט הדבר הוא על גיעולי האיסור של מאכלי האיסור על זה באה ההגעלה ויש לדחות דתרתי איתנהו ודוק כי אין המקום לזה להאריך:

פרשת אחרי מות

מה שדרשתי בשבת תשובה שנת תרע"ח בבית הכנסת

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו בס"ד נדרש בזה בנוגע להזמן שחובה ביותר לכולנו להתעורר בתשו' ושתהיה שלימה בין אדם לחבירו ובינו למקום וכפשט הכתוב לפני ה' תטהרו שהיודע תעלומות יראה שאתם טהורים לפניו במחשבה והרהורי קדש וכן מוכח ג"כ מהרמב"ם בה' תשובה שצריך תשו' שלימה רק שליחיד יותר תהיה מקובלת ביו"ד ימי תשובה ולצבור בכל זמן שהם צועקים בלב שלם הם נענים ככתוב בכל קראינו אליו ע"כ ולכאורה קשה דהרי כתוב בתהלים (ע"ח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וגו' והוא רחום יכפר עון משמע כי הגם שלא צעקו בלב שלם הם נענים ויכפר עון וכן משמע שהבינו רז"ל בכתוב הנז' דאיתא בתענית (ד"ח.) אין תפי' של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו והק' מהכתוב ויפתוהו בפיהם וכו' וחילקו בין יחיד לצבור ע"כ, ש"מ דמשמע להם בכתוב שנענים אף שלא צעקו בלב שלם ולישב נעיר עוד דהרי הכתוב אומר רק ולא יעיר כל חמתו הרי מוכח מתוכו דאין זה רק דממעט מהרוגז הגדול דוקא אבל לא שמוציאם מצרה לרוחה דמאי מקשה אהא דמשים נפשו דקתני נשמעת ומשמע שהיא עניה גמורה אבל ההיא רק ממעט מהרוגז והחימה ולכן נראה לישב במה שנעיר עוד א' למה נקט בלשון שלילה אין תפי' נשמעת ולא אמר בלשון חיוב תפי' נשמעת כשמשים נפשו בכפו וגם מהו לשון נשמעת ולזה יש לומר שלענין קבלת התשו' לא צרי להודיענו שמקובלת בלב שלם אבל סד"א כשאינה כל כך בלב שלם נקוט מיהא פלגא דתועיל למחצה לזה קאמר אין תפילתו נשמעת שהוא כדמיון שמיעת האזן שאין האזן שומעת כלל רק כשמשים נפשו בכפו שהוא בלב שלם ואז היא מקובלת ממש ולא צריך לזה ראיות דאז הוא יותר מנשמעת והש"ס הוא בא רק להודיע כשאינה בלב שלם ולא כלום אית בה ועל זה הקשה מדכתיב ויפתוהו בפיהם וכו' שמשמע שמקובלת קצת לפחות להא דלא יעיר כל חמתו וחילק בין יחיד לצבור דביחיד כלל כלל לא נשמעת כשאינה בלב שלם ובצבור מועלת למחצה וכנ"ל אבל לעולם להצלה גמורה כדי שיוציאם מצרה לרוחה אזי גם בצבור צריך להיות בלב שלם דוקא אזי כב יכול רחמן ודרכיו רבים המה להצילנו ולהוציאנו מהצרות ההוים כעת מסיבת המלחמה הרעה ומה שנמשך ממנה מהחלאים הרעים המתהלכים ועי' מדרש רבה ואתחנן (פ"ב אות ז') דוד שהיה יחידי אמר עת רצון אבל צבור אינה חוזרת לעולם ריקם דכתיב כה' אלקינו בכל קראנו אליו ע"כ:

אשר בזה יתישב ג"כ מה שהק' המפרשים במש"ה פ' וילך ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא והקושי מבואר כלפי לייא? בעבור שהתודה ומתחרט ידון בהסתר כפול עד שמקושי זה כתב הרב מהראנ"ח הבי"ד הפרשת דרכים (דרוש כ"ב דנ"ב עא"ב) שהיה רוצה לפרש שפירוש אין אלקי בקרבי הוא על ע"ז ח"ו ומהרימ"ט דחה וסתר את זה שחלילא מעשות מקדש חול וכן זכורני בשו"ת הג' שער אפרים בהערה וכעת אמ"א והג' פרשת דרכים פירשה לפי דרכו שהכונה על טענת המודעה שאחר שקבלוה באונס למה יענשו והתירוץ אף לפי דעתם יענשו על שפנו אל אלקים אחרים ע"ש ואני ברגליהם אעבורה לכאורה יש לישב דיש לומר דאחרי דיש פנים של זעם ויש פנים של רחמים לזה בתחי' והסתרתי פני מהם של רחמים ויניח עליהם פנים של זעם וככתוב פני ה' בעושי רע וכו' ואחר שהתודה והרגיש ולא שב בתשו' שלימה רק שאמר בעבור שאין אלקי בקרבי וכו' לזה הסתר אסתיר כפול פנים של רחמים וגם פנים של זעם וישאר כשאר הברואים אל המקרה והטבע, שוב ראיתי דלא נכון תי' זה ובפרט שבישר' אין עזיבה אל הטבע והמקרה אלא או לשבט או לחסד והסתר פנים שבהם הוא עצמו נזק גדול תיכף ככתוב ומצאוהו צרות וכו' המורה בהשגחה שלוחים אליו אך עפ"י האמור לעיל ניחא והוא דישר' חטאו בעוה"ר כמה חטאים וככתוב רצוח וגנוב ונאוף והם כשהתודו דוקא על עון ע"ז והוא אומרו על כי אין אלקי בקרבי ר"ל שעזבו ה' ב"ה ותמורת זה עבדו ע"ז ולזה מצאונו הרעות המורה מזה דלא נתחרטו על שאר עבירות לזה קאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו' כי פנה ר"ל בוידוי התודה פנה רק על אלקים אחרים והאמת חייבים להתודות על כל העבירות והחמיר הכתוב בהם ביותר וזהו ג"כ מש"ה בפ' בחקתי והתודו את עונם וכו' רק במעלם אשר מעלו בי דיקא שהוא עון ע"ז לזה אף אני אלך עמם בקרי וחוץ מדרכנו אמרתי במ"ש על כי אין אלקי בקרבי במה שידוע בדרכם של עובדי ע"ז לקחת אלוק שלהם עמם למלחמה בחושבם שבזה הוא עזרתם ולהבדיל בישר' היו אומרים היכל ה' היכל ה' ר"ל שהשי"ת יצילם לכבוד היכלו וכן בשמואל במלחמתם עם הפלשתים לקחו ארון האלקים במלחמה שמזה רעדו הפלשתים וככתוב אוי לנו מי יצילנו מיד האלקים האדירים וכו' ע"ש וזה אומרם על כי אין אלקי בקרבי שלא מצטערים על העונות רק מה שאין הארון אתם שהיא סיבה לרעתם לזה קאמר הסתר אסתיר כפול עליהם ועל הארון שגם הוא יוקח ביד האויב רח"ל ופשוט]:

מעתה נחזור אל הכתוב הנ"ל כי ביום הזה וכו' שבא לרמוז על כל חלקי העבירות שכנגדם יש ארבע חלוקי כפרה תשו' ויוה"כ יסורין ומיתה וכמ"ש ביומא (דפ"ו.) וזהו כי ביום הזה שהוא יוה"כ (הכפרים גי' שנה) יכפר רמז ליסורין כמ"ש רז"ל (גטין נ"ו.) בעא לכפורי ידיה שהוא מלשון קנוח כי ע"י היסו' מתקנחים מעליו העונות המקבילים ליסורין לטהר אתכם הוא רמז על התשו' והחרטה על כל הרעיונות והרהורים רעים ומצטרף ומטהר הלב והמוח מן הסיגים ונשאר טהור מכל הרהור חלאה וזוהמא לפני ה' תטהרו רומז על עון חילול ה' שהוא נוגע חלילה עד ה' לזה צריך לו גם המיתה וזהו לפני ה' ואזי תטהרו כוללת הכל ונעים מאד מ"ש הראשונים כי נוט' עליכם הוא עשין לאוין יסורין כריתות מיתה ע"כ מתאים עם מ"ש ואמר ביום הזה ולא היום הזה רומז על סברת רבנן החולקים על רבי (יומא דפ"ה:) הסובר עצומו של יום מכפר לזה אמר ביום הזה הרומז על התשו' שתהיה ביום הזה שהיא מועלת וגם לפי הסובר עצומו של יום מכפר מודה הוא בפורק עול שצריך תשו' ופה קאמר מכל חטאתכם שבכללו גם זה ולזה אמר ביום הזה וגם הרמז של ביום הזה לרמוז דהכפרה היא רק ביום ולא בלילה וכמ"ש בכריתות (ד"ז.) ע"ש (והנה ביומא (פ"א.) איתא חמשה קראי כתיבי במלאכת יוה"כ חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא וחד לעונש יממא וחד לעונש ליליא וכו' וכתבו הת"י וז"ל לא ידענא אי בעי בכל דוכתא קראי לעונש דיממא וליליא כגון שבתות ויו"ט וכו' ע"כ וקשה לי א' דהרי בשבתות ג"כ כתוב במכילתא יתרו פסקא יו"ד ובכי תשא בפסוק ושמרתם את השבת שם מפורש אזהרה ליום לבד ולילה לבד וכן בעונש ג"כ מיוחדים כל חד לבדו ב' קשה לי בלא"ה דלמה איצטריך בשבת ליום לבד ולילה לבד ומהי תיתי לחלק דבשלמא ביוה"כ דהיום חלוק מן הלילה לכפרה לזה איצטריך קרא לעונש ולאזהרה גם ללילה לבד אבל שבת ויו"ט שאין ביניהם חילוק למה לי והיה אפשר לישב לפי מ"ש בביכורי יעקב סי' ד' משם המקנה דבתחי' לא היה שייך הלילה ליום שאחריו עד יוה"כ שכתיב בו מערב עד ערב תשבתו אזי נתחלף הסדר ונעשה הלילה תחי' והיום שאחריו שייך ליה ולזה אפשר הטעם שבכפרה הוא רק ליום כי ביוהכ"פ ירד משה והודיעם הכפרה מ"מ ס' הח"ש הוא בצרוף הלילה שעבר והוצרך אזהרה ועונש לכל חד לבדו והיות כי שבת אקרי יוה"כ בא ג"כ השבת דכוותיה וזה דרך דרש דוקא ומ"מ במ"ש התוס' ישנים צ"י אחר דבמכילתא מפורש] או ירמוז עוד ביום הזה כי בא למעוטי מה שהיה קודם זה עפ"י מה שראיתי במפרשים משם האבודרהם שהביא מהתרגום ויהי היום ויבואו בני האלקים ויבוא גם השטן שהוא יום דינא רבא ע"ש שהוא יוה"כ ומשמע שהוא אדרבה משטין ביוה"כ ותירץ דקודם מ"ת היה השטן ביוה"כ ביותר אבל אח"כ שניתנו הלוחות ביוה"כ נעשה יום מחילה וסליחה ואין לו רשות וכו' ע"ש וזהו הודיעם מרע"ה הטובה שיש ביום הזה שזכיתם עוד תחת שהיה בתחי' התגברות הדין ושטנה נהפך לכם לטובה לכפרה:

ויתכן להדרש עוד בס"ד בזה ונקדים את הידוע דבין היסורין או המלקות שתחתיו וכו' הוא בא רק למתק את הדין החזק שעליו וכשהוא עם התשו' מכפר ביותר אבל תשו' לבדה לא סגי בהו כידוע מדין ארבע חלוקי כפרה ורמז בהם המג"ע משם הרמב"ם סי' שלהם לחייבו מלקות שהם כמנין ילק"ו זדי"ם שהם ר"ז ויש שנתנו סי' מכה רב"ה או ע"ה גימט' יצחק שהוא דין וגם מספר מלקות נרמוז שהוא תקע"ו הוא ג"כ מספר כל הדין כי אלקים ברבוע ר' ומלא הוא ש' הרי ת"ק ואדני הרי ס"ה ואותיות אלקים ואדנות יו"ד הרי תקע"ו ובכן כשהתשו' נמוכה היא צריכה לכל אלה למתק הדין והגבורות מעליו אבל אם זכה לתשו' עליונה הרומזת באימא עילאה וכשהגיע לשם הוא זכה ליראת הרוממות ושם היא מפרדת ומטהרת כל הקליפ' הדבוקים בחלאתם אליו ובזה בתשו' לבדה סגי בלתי שום דבר מארבע חלוקי כפרה וידוע דיוה"ך הוא בחי' בינה כמ"ש בשעה"כ והוא אומרו תדעו כי ביום הזה המיוחס לבינה יכפר עליכם לטהר אתכם ר"ל שתפרדו ותטהרו מהקליפ' הנדבקים בכם ע"י חטאתכם אף החמורות אבל התנאי בתשו' עליונה והוא אומרו לפני ה' והספירה שלפני ה' שהוא ז"א הוא בינה בזה תטהרו כי האם מפרדת ומשפרת אתכם מכל לכלוך והכסף הטהור נפרד מן הטמא ועלה אל הקדש פנימה ויתכן דזהו הרמז להאגדה הנ"ל אין תפי' של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו ע"כ ויל"ד דמה נפשך דאם הוא אין בו דבר המונע התפילה פשיטא כי אז תקרא וה' יענה ואם יש חטאים שחייב עליהם כריתות או מיתת ב"ד מהי תיתי שתקובל בלתי שיקבל ויבואו עליו שאר הדברים שחייב בהם ולישב נקדים דרשת רז"ל (יומא פ"ו.) גדולה תשו' שמגעת עד כסא הכבוד (הקדו' מהר"ש מאוסט' רמז כי רבוע כסא הכבוד כזה כ' כ"ס כס"א כסאה כסאה"כ וכו' גימט' תשובה ע"ש) גם נקדים מ"ש האר"י בפסוק שפה לפיו סביב וכו' כי ר"ת הכתוב לפיו סביב מעשה אורג ר"ת סמאל ואח"כ כפי וסמוך לו תחרה יהיה לו ל"א יקרע ר"ת פלנית ושם כפ"י מפריד באמצע ביניהם שלא יתחברו והוא נוט' יתפרדו כ"ל פועלי און ע"ש בדב"ק ועתה זה אומרו אין תפילתו של אדם נשמעת ופה תדרש נשמעת ר"ל מקובלת בלתי שום מפריע ושום חשבון מעליו ואיך זה הלא אין אדם צדיק בארץ שאין בידו חטא שחייבין עליו והם מונעים ובכל זאת נשמעת הוא כשמשים נפשו בכפו ר"ל התפילה הנקראת נפש ככתוב ואשפוך את נפשי ור"ל שמתפלל במסירת נפש גמור וישים אותה התפי' בכפיו ר"ל ישר אל שם כפי ושלא יעצרוה הקליפ' ומובן שהיא תשו' עליונה העולה עד כסא הכבוד שהיא בחי' בינה וזאת היא התשו' העליונה ושם אין שופ"ר וכל חלאה הדבוקה בה מטהרת אותם אימא עי' וזאת נשמעת בלתי שום חלק הצריך לה מארבע חלקים הראוים לה כי מ"ש רז"ל ד' חלוקי כפרה ותשו' עם כל אחד הוא רק בתשו' נמוכה וקצת נרחיב יותר דהשל"ה הק' כתב שהתשו' צריכה בסילוק המחשבה מן המוח וגם מהרהור הלב ושבבטן ע"ש מה שפירש בזה ובדרכו רמזתי הכתוב חלק לבם עתה יאשמו וידוע שעתה הוא כינוי לתשובה כדרשתם (מכילתא פ' בשלח בשירה פ"ה) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך ע"ש וא"כ אם היתה התשו' שלימה במסירת נפש מוח לב בטן זה ניצול מכל מין יסורין שאינו צריך להם לגמר מתוק ומחילת העון אבל אם חלק לב"ם בתשו' שהם ל"ב בטן מוח שאינם ביחד מסורים בתשו' אף אם עשה תשו' נמוכה מ"מ צריך הוא ליסו' וזהו עתה שהיא התשו' ובכל זאת יאשמו ח"ו וגם ירמוז עוד חלק לבם במה שנקדים מה שראיתי בהרמ"ז על זוה"ק כי בלב יש שני חללים אחד מלא דם והשני מלא רוח ע"ש ובמק"א הבאתי דב"ק בהרחבה ומובן שהחוטא העקרי וראש וראשון להמתעורר הוא הלב שהוא הסרסור לעבירה שהוא בחלק הדם שבו והבעל תשו' שלימה מבטלו כליל לאותו הדם עד שנעשה רוחני כמו השני וכמאמר הכתוב ולבי חלל בקרבי דייקא ר"ל שאין בי חלק דם אלא כל השנים הם חלל זאת אומרת שכבר ברר ודכדך את החלק הדם שבו בשגם הוא אדמוני עד שעשאו חלל ע"כ ומעתה זה אומרו חלק לבם כי עדין נשאר הפרש וחילוק בלב שעוד יש לו שני לבבות וחלוקים הם ע"כ התשו' שלו לא הגיעה למעלה במה שעדין יש לו לב דם ולב רוח א"כ עתה יאשמו שהגם שעשה תשובה הנרמזת בעתה בכל זה צריך הוא לגמר ברור ומתוק העון וזהו יאשמו וזה רמז הכתוב הנ"ל יכפר עליכם מכל חטאתכם בתנאי שלפני ה' תטהרו ר"ל שיעיד עליכם כביכול שאתם טהורים לפניו מלשון כמטהר וכמצרף שפירושו הפרדת הסיגים מכם מכל וכל ותמצא כי תטהרו גימט' כת"ר ויש לבאר עפ"י מ"ש האר"י הק' בשעה"פ בפסוק אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר שדרשו רז"ל בסתרו של עולם פירשה האר"י ר"ל עון ע"ז פוגם ח"ו באריך המסתתר בכל הפרצופים ר"ל שפגם בקומה שלה עד כת"ר שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה ותו' אית בה תרי"ג מצות דאוריתא ושבעה מצות דרבנן כי הם מפי הגבורה הם (רמז הגר"א ז"ל מדרבנן גימט' מפ"י גבור"ה ובמק"א רמזתי מדרבנן גימט' מש"ה ע"ה והן הן הדברים שכינה מדברת מגרונו) שבכללות הם כת"ר ולזה רמז תטהרו גימט' כת"ר לומר אם היא תשו' עליונה שיעיד עליכם ה' אז תטהרו הגם שהגיע עונותכם עד הכתר ח"ו שר"ל שעבדו ע"ז על ידי שתשו' עליונה מאד ונמסר בכל כחותיו לשמו יתב' אז מתקן ומיחד כל הפרצופים ובתשו' זאת גרידא בלתי ד' חלוקי כפרה האליל כליל יחלוף:

רבותי ארחיב לכם הדבור בדרך הנז' שכתבנו רק שהוא בדרך פשוט יותר מובן לישב דקדוק הנ"ל דאיך נאמר כי ע"י התשו' לחוד יכפר עליכם בכל מכל אחר שיש צורך הרבה בארבעה חלוקי הכפרה שנחוצים מאד לכפרת העון וא"כ איך אפשר זה שכתבנו שתשו' גרידא תציל על כל אלה וכבר כתב בעקידה פ' שמיני שארבעה מיני גיעול וטהרה שיש לכלי שהם שטיפה בצונן ומריקה בחמין וליבון באור ושבירת הכלי שהם מקבילים נגד ד' חלוקי כפרה עש"ב גם ראיתי בשם הגר"א הק' שכתב אלמלא היסורין לא מצאנו ידינו ורגלינו כי כשנפטר האדם בת קול מכרזת שיתקבצו כל זכיותיו שעשה בימי חייו וכולם מתקבצים אל כף ימין בכף מאזנים ועוד ב"ק מכרזת שיתקבצו כל עונותיו ותיכף מתקבצים המונים המונים לובשים שחורים לכף שמאל והכף של שמאל ח״ו מכריע אם מחמת ריבויים ואם מחמת שהזכיות לא כ"כ זכים שלא נעשו בכונה כראוי משא"כ העונות עשה אותם בתשוקה רבה שוב יוצא ב"ק יתקבצו כל היסורין שהיה לו בעולם והולכין אל כף הימין ומכריע הרבה כי ע"י היסו' נתכפרו לו הרבה מעונותיו ע"ש בדב"ק המשובצים זהב טהור וא"כ איך אפשר לדעת שעל ידי התשו' לחוד יתכפר הכל ולישב כל זה נעיר עוד הערה גדולה להבין מ"ש רז"ל ביומא (פ"ו:) כי ע"י התשו' מאהבה נהפכים הזדונות לזכיות ע"ש ואיך זה ומהו הסברא ולהבין נביא לכם דברי הג' מדובנא בפסוק היו צריה לראש וז"ל משל לתנוק חולה והרופא ידע כי רפואתו היא שיקיא פעמים רבות ולזה צריך סמים רבים שאין בכח התינוק לסבול ולזה גזר הרופא בעת שיקיא התינוק שישאירו הקיא לפניו כדי שיביט בו ותגעל נפשו ושוב עוד יקיא עד שיעור הראוי הנמשל בישר' שלא יוכלו לסבול צרות רבות מה עשה ה' הגדיל את הרודים כדי שיהא כפול ומכופל שיספיק לכפר את העונות עש"ב והנה אתם רואים הרודים בנו ויש מהם כזאבי ערב לשדוד וכו' וכו' ודרכי ה' הם לטובה המה שיועילו במקום יסורי הגוף להתעוררות התשו' שאין גזירה באה לעולם רק בשביל ישר' לקרבם לאביהם שבשמים אך כל זה הוא בתשו' נמוכה אבל בתשו' מעולה ויראת הרוממות של אנשי קדש ומעלה היא יותר גדולה עילוי רב וכאשר הרחיב בזה בס' מסלת ישרים להרה"ק לוצאטו פ' כ"ד (הבאתי לשונו במק"א) והיא אלפי מעלות גדולה מזו וכשמגיע האדם למדריגה זו הסגוליות ויכיר היטב בטול ישותו וכ"ש חטאו לפני כב יכול ומצטמק ומתמרמר איך ירהיב עז לגשת ולחשוב שהוא ראוי לתשו' ותסמר שערות בשרו ופלצות בעתתו ויראה כזאת הגדולה מבטלת כאין כל מיני יראה ועונש בזה ובבא ומעטים המה בדור המכירים ערכה וכבר בקצרה דבר החכם יראתי מלירא זולתך וזאת היא לא תבוא רק אחר ההכרה הנכונה ותניעהו באש חוג האהבה והחשק ליראה הגדולה הלזו אשר ילאה העט מלהוציאה בכתב וקשה יותר מיציאת הנשמה מהגוף גם בעודו באבו ותשתפך עליו נפשו במרירות ואז כל מין חטא ועון בזוכרו על משכבו היא עצמה ממיקתו ומבהילתו ונשבר לרגעים לרסיסים ומכה קצתו את קצתו עד שלא ירגיש באש זרה כלום שתבוא עליו וכו' וכו' ולזה העון עצמו נהפך לזכות ממש שזה בטוח ודאי ג"כ שעוד לא יתכן בשו"א שיחטא משא"כ תשו' הנמוכה (עי' בס' בחינת עולם כי החוטא שישוב אל ה' רק בבוא עליו צרה וכשירחמהו האל יחזור לאוולתו דומה לאשה המבכרת בעת צערה מקללת את האבניים שיושב בעלה ואח"כ הוא תתחרט ע"ש:

פוק חזי אמרות טהורות רבינו הרמב"ם הועתקו דב"ק בקונט' לב דוד להג' חיד"א וז"ל משם הג' הרדב"ז שמעתי ממרן הרב הגדול כמהר"ר אברהם סכנדרי ששמע מפי סופרים איש מפי איש מפי הרמב"ם שאדם גדול אחד לא היה רוצה לומר ודוי ביוה"כ כי ודע בעצמו שלא עשה דבר עבירה והשיבו הרמב"ם אילו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלו"ק הזה והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה וכל אדם נדון לפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד הע"ה נכתב עליו עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה ועון הריגתו אף כי היה חייב מיתה ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת וכן כל כיוצא בזה לפי מה שהוא אדם כן משפטו ושאתו ואף על זה שדברת עתיד אתה ליתן את הדין עכ"ל הק' כל איש רק המתבונן קצת בדב"ק הללו חרדה ילבש ונשמתו תריבהו וישתפכון מעוהי את זה וכיוצא בו הוא שעונותיו נהפכים לזכיות [אולי בזה יתישב התמיהא שזכורני בספרי הג' חיד"א שתמה על הג' מהר"ח אבואלעפיא זצ"ל שפירש כונת המדרש רבה וז"ל ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהן של צדיקים ולחשך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים ואיני יודע באיזה מהם חפץ כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ע"כ ופי' הגאון הכונה אי בעל תשו' עדיף וזהו מעשיהן של רשעים או צ"ג עדיף והסכים שהצ"ג עדיף ע"כ והחיד"א הק' דהרי מאמר זה הוא דר' אבהו ור' אבהו סובר דבעל תשו' עדיף ע"כ זכורני בדב"ק והנה מלבד שיש כמה ר' אבהו (כמ"ש בסה"ד) וכמו שתראה בירוש' (ברכות פ"ז ה"א) פ' אין עומדין ר' אבהו בשם ר' אבהו אמר דרשו ה' בהמצאו היכן הוא מצוי בבכנ"ס ובבמ"ד ע"ש ואולי שאין זה ר' אבהו דהש"ס והדרשא נחמדה היא ומישבת התמיהא שיש שאיך ס"ד לו' ואיני יודע באיזה מהם חפץ עוד זאת יש לחלק בין הא דהש"ס דהתם תשו' עליונה בהא קאמר עדיף אבל מיראה הכריע צ"ג עדיף ודוק]:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה