אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר ויקרא · פרשת קדושים
איש אביו ואמו תיראו בת"כ דרשו הקיש מורא אב ואם למורא המקום נא' איש או"א תיראו ונא' את ה' אלקיך תירא וכן בכבוד או"א כתיב כבד את אביך ואת אמך ונא' כבד את ס' מהונך ע"כ וכן הוא בקידושין (ד"ל:) השוה כבוד אב ואם לכבוד המקום וכו' ע"כ אך בתוס' שם (דל"א. ד"ה כבד ה' מהונך הביא מהירוש' פ"א דפיאה ה"א.) שהקפיד הקב"ה בכבוד או"א יותר מכבודו שבכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך וכו' דמשמע ממה שחננך כלומר אם יש לך ממון חייב ואם לאו פטור ובכבוד או"א נאמר כבד את אביך וכו' דמשמע בין יש לו ממון ובין שאין לו ממון והיכא דלית ליה חייב לחזור על הפתחים לזון את אביו ואת אמו עכ"ל ומהרש"א שם כתב ולולא דברי התוס' היה נראה לפרש שהעדיפו המקום דממחונך משמע דלא בקש אלא אם נתן לך הקב"ה תן לו וכבד אותו דהיינו כמו שאמרינן תן לו משלו אבל בכבוד אב ואם אם אין לך תתן להם דהיינו שצריך לחזור על הפתחים וכו' ע"כ והנה לכאורה אין מובנים דב"ק ומה חידש על התוס' וראיתי להרב מגדנות נתן בליקוטיו על הש"ס שהגיה בדברי מהרש"א ובזה חי' בין התוס' למהרש"א דלדעת התוס' אפי' אין לו הון חייב לכבד השי"ת ולדעת מהרש"א דוקא אם יש לו הון ע"ש ולקוצ"ד לא יכולתי להבין דאיך אפשר לומר דוקא אם יש לו הון הוא דחייב האם העני פטור הוא ומפורש בירוש' דחייב בלקט שכחה ופאה וכו' והכי קי"ל דגם העני חייב דכתיב לא תלקט לעני וכו' להזהיר לעני על שלו ועי' פ"ה דפאה מ"ב וברמב"ם פ"ז מה' מ"ע ורק בצדקה יכונו דב"ק אך אשר אני אחזה לי דרבינו מהרש"א לא מפרש הירוש' וכמו שנראה מפשטא דלישנא וכאשר כן נראה שפירשוהו התוס' וכן ראיתי בשאר מפרשים שהבינו דעת הירושלמי שכונתו היא שבאב ואם חייב הוא לחזור על הפתחי' ומהם יזון את אביו ואמו דהוא לא יסבור כן אלא הכונה היא ההפרש שיש שבכבוד שמים דוקא ממה שיש לך תן לו ובכבוד אב ואם אף אם אין לך תתן להם ר"ל אף אם ע"י הכבוד שאתה מכבד להם ימשך מזה שתצטרך לחזור על הפתחים בשביל מזונותך לעצמך בכל זאת תכבדם ואח"כ תפרנס עצמך לחזור על הפתחים אבל לא שתחזור על הפתחי' בשבילם ורמוז פי' זה בדב"ק במה שהוסיף וכתב אף אם אין לך תתן דהיינו הדגיש בתיבת דהיינו להודיע מה שימשך אליו לעצמו מזה שיצטרך לחזור על הפתחים לפרנסתו כי בדרך זה כלפי שמים פטור הוא שקי"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריו' (עי' בטוא"ח סי' רמ"ב) ואפ' ג"כ לפי ההלכה דקי"ל כבוד משל אב אבל כבוד גופו ושירותו הוא על הבן ועי"ז מתבטל מעסקו ויצטרך לחזור על הפתחים ואף לכשתאמר ג"כ כבוד משל בן היא תתפרש כנ"ל וכמובן ואולי נרמוז בזה כונת הילקוט פ' ואתחנן וז"ל זכור את יום השבת כבד את אביך מה ענין זה לזה ללמד שכל מי שמכבד את או"א אין חלול שבת בא ע"י ע"כ והוא דבשבת (קי"ח.) איתא עשה שבתך חול וכו' ומעתה המכבד או"א ור"ל שיתן את שלו ואח"כ ח"ו יצטרך לבריות מוכרח לצמצם על עצמו שיעשה שבתו חול וזה פי' חלול שבת ר"ל שעשאו כמו חול לזה הובטח שבזכות זה אין חלול שבת בא על ידו ומובן שיתברך מה' ב"ה ופשוט:
לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם ריעך אני ה' בטעם השינוי שבתחי' כתיב בעמך ואח"כ סיים בריעך נקדים מ"ש בירוש' (דפיאה פ"א ה"א) כתבו שמותר לדבר לה"ר על בעלי מחלוקת דכתיב ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך ע"כ ועי' במס' מו"ק ט"ז ובחו"מ סי' י"א עוד נחקור בספק מי שרוצה להרוג חבירו ויש אחד שיודע שם ויכול להצילו ע"י שם וכההיא מעשה דדוד שבא אבישי ואמר כדי שלא יפול על הרומח וכמ"ש בפ' חלק (דצ"ו.) מה הדין נותן אם לא עשה זה אי עובר על לאו דלא תעמוד על דם ריעך או לא ויש לפשוט זה ממ"ש בשו"ת הלק"ט סי' צ״ח בהורג חבירו ע"י שם אם הוא חייב ופשיט לה דחייב וכתב דומה לזה מימר דבדבורו עביד מעשה ע"ש וכן בסוטה דכותב שם ה' ומוחק אל המים לעשות שלום בין איש לאשתו וכ"ש הא דפקוח נפש דודאי חשיב עומד על דם ריעהו שלא הצילו וק"ו מסוטה וזהו אומרו לא תלך רכיל רק בעמך שפי' עושה מעשה עמך לאפוקי פלגאה דמותר אבל בכל זאת ריעך נקרא ומצוה שלא תעמוד על דם ריעך בכל מיני האמצעיים שיעלה בידך להצילו ואפי' ע"י שמי וזהו אני ה' כלומר אפי' בשמי ועי' בסנהדרין (דע"ג.) ושם אפי' מטרח לאגורי ע"ש וק"ל:
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן דרשו רז"ל (קי' ל"ב:) קימה שיש בה הדור ע"ש ובפרקי דר"א איתא מאי תקום קום בתולת ישראל ולהבין אפשר דבא לישב מה שיש לעורר לכאו' בדרשתם קימה שיש בה הדור ור"ל שבהתנועע מפניו בקצת קימה היא חשיבא קימה דמנ"ל הא דבהדור חשוב קימה דקימה משמע שהיא עמידה ולזה באומרו קום בתולת ישר' ניחא דקצת קימה היא ג"כ חשיבא קימה ממש והוא עפ"י מ"ש במק"א מהראב"ע שמזל ישראל הוא מזל דלי דכשמגיע הדלי עד מטה הוא מסתובב לעלות מצד השני וכתבתי שם שזהו הכונה שכתבו רז"ל נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת שפי' שנפלה עד מטה שאין מקום לנפול עוד אזי מתחיל לעלות וזהו קום בתולת ישראל הרי בקצת קימה חשיבא ממש עמידה וזהו אומרו מאי תקום דהלא כתיב והדרת שאין פירושו קימה וכתב תקום א"כ מאי תקום לז"ק קום בתולת ישר' והרי שם ביאורו קצת קימה ובכ"ז חשיבא קימה הכי נמי דכוותה ושפיר נאמר קימה ושיעורה הוא שיש בה הדור ומתקיים תרוייהו קימה והדור ופשוט:
והנה רז"ל בקידושין (דל"ג:) כתבו מהו לעמוד מפני ס"ת והשיבו ק"ו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש ע"כ וקשה דזה סותר למ"ש במכות (דכ"ב:) כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמיה דס"ת ולא קיימי מקמיה דגברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא ע"ש הרי דס"ת עדיף ובסה"ק חלק יעקב דיו"ד ע"ב הבאתי לשון הרא"ש בפ' ואלו מגלחין דתפס הני שתי מימרות יחד וז"ל ועל נשיא ורבו ואב"ד קורע ואינו מאחה מאלישע דכתיב ויקרעם לשנים קרעים ובס"ת כתיב ויקרעה בתער הסופר וכו' מכלל דהיה להם לקרוע וסיים כיון דידעינן עיקר קריעה הא דאינו מתאחה ילפינן מלומדיה דעל לומדיה אינו מתאחה עליה לא כ"ש אבל עיקר קריעה לא ילפינן מלומדיה כדאמר במכות כמה טפשאי וכו' ע"ש ומוכח דשתי הסוגיאות לא סותרים ומשתוים יחד ושם הבאתי מ״ש הר"ן ומהראנ"ח ומהרי"ט בשי' לקידושין ומ"ש אני עני שם עפ"י מ"ש הר' תפארת שמואל ע"ש אך נראה לי עוד לישב על דרך הדרוש שיש להרגיש בהא דקידושין מהו לעמוד מפני ס"ת דמה זו שאלה ואיך יכנס זה הספק לשכל דלפני התו' לא נעמוד ולישב יש לומר דאדרבה לגדולת התורה היא שאלתו והענין עפ"י הידוע דבכבוד לאדם יש שתי בחינות א' שע"י הכבוד שמכבדים אותו הוא מתכבד כמו שמכבד אדם נכבד להגדול ממנו שיש מגיע זיק של כבוד אליו כשכבדו פלוני אלמוני ויש זיק של כבוד להמכבד עצמו היכא שהוא גמול טובה ממנו חובה עליו לכבדו אף שלא מגיע לו כבוד להמתכבד אבל הוא חייב כעבד לפני המלך המשרתו ואוכל מלחמו ומימיו וקצת יחס יש כמו השרים המכבדים את המלך שהמלך מתכבד בכבודם וכבוד העבדים של המלך שאין למלך רגש של כבוד ועל זה שאל בקידושין מהו לעמוד מפני ס"ת דאולי זה חוצפא ורמות רוחא לנו כי מה אנחנו לכבד את התו' אחרי שלערכין אין גבול וקצב לנו בערך התורה ואולי זה ח"ו סרך בזיון וגם רמות רוחא לנו כאילו אנחנו נכבדים ורק שהיא ביותר שאת עלינו וזה הבל לזה היתה השאלה אם לעמוד או לא כי ההמון שאר אינשי הם קמים מפני ס"ת ולא נכנסו לסוג השאלה ועל זה השיב מפני לומדיה עומדין והטעם מפני שנהנים מאור תורתם וכ"ש מפני התורה שאנחנו מתחכמים ונהנים ממנה ולא מפני הכבוד שנחשוב שאנחנו מכבדים רק מפני ההנאה חייבים לעמוד וזה ענף כבוד לצדנו ולא לה שזכינו להיות נהנים ולומדים בה ומעתה הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמיה דגברא רבה זה מורה שלא מפני ההבנה והזכיה שלומדים בה אלא מפני מעלתה חובה לעשות לה כבוד כשאנחנו קמים מפניה וזהו הטפשות שחושבים היחס והכבוד בשתוף לתורה עד שבכבודם לה יהיה להם לכבוד ולו היו קמים ג"כ מפני גברא רבה שהרי נהנו ממנו דאילו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא הייתי אומר דגם מפני ס"ת הם קמים מטע"ז דלא יבצר הבינו איזה דבר מתורה שבכתב ולצד הנאתם נתחייבו בזה אבל אחרי שאין קמים מגברא רבה הורו שכבודם הוא כבוד מעלה לתורה וזה הוא הטפשות ומעתה גם לשון הרא"ש יתפרש כך עיקר קריעה לא ילפינן מלומדיה כדאמר במכות כי התורה אינה צריכה לכבודנו ולא מתבזית ח"ו ואדרבה כשאתה קורע יש לחשוד כי דבק ח"ו איזה כתם בזיון לה ולזה אנו מצטערים ולא היא כמובן אבל אחרי שכתוב ולא קרעו ומשמע דחייבים לקרוע שהכונה על עצמם שראו קריעה ובזיון לתורה הגם כי להתורה אין בזיון הקריעה לנו שרואים שריפה בתורה לעינינו ונכנס זה בסוג כבוד לזה אם הגיע זה שראוי לכבד התו' אזי חל הק"ו אם מפני לומדיה אינו מתאחה מפניה לא כ"ש כנלע"ד בצד הדרש לישב הכל ודוק:
לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אולי נרמוז בס"ד על דרך הדרש שבא הכתוב להזהיר על איזה דברים המתהוים במשפט א' התחיל בלשון רבים לא תעשו עול וסיים בלשון יחיד תחי' מדבר עם בעלי דינין שלא יגרמו לדיין לעשות עול כשאחד בקי בסדור וביופי הטענות בחריפות והשני פתי שאין לו מענה לשון שמתוכם אולי הדיין ישגה בדין להטות דעתו עליו והרבה תחבולות יש בזה כידוע עוד סיים בלשון יחיד לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול ולכאורה קשה דבשלמא רישא פני דל היה קצת עולה על הדעת בסבת דלותו אבל שיהדר פני גדול תיתי ולישב זה הוכרחו רז"ל (בת"כ.) לדרוש שלא תאמר אדם גדול וכו' ע"ש ואפשר עוד ששניהם סובבים אל הנתבע העני ולא לענין שיטה את המשפט לטובתו אלא המשפט אמת הוא ובכל זאת מזהיר עליה והוא כשהדיין ראה שהעני קרוב שיתחייב בדין והעשיר זוכה מה הוא עושה אחת משתי אלה או נושא פנים אל העני פנים של חנינה וחמלה כאילו הוא מצטער למה אח"כ יצא העני חייב שעי"ז יבוש ויכלם העשיר מתביעתו ובעל כרחו ימחול להעני מהבושה והדיין יפסיק מלתת פס"ד בזה שאין בזה תכלית או יש חכמה להיפך שהדיין יהדר פני הגדול בכבוד כלומר שהוא נדיב ופזרן וזה התביעה אצלו כלום וגם בדרך זה יגרום להעשיר למחול לכשנגדו שלא מתורת חנינה רק מיוהרא וכו' שהידר אותו הדיין שזה ג"כ עול יש בדין אחר שידע הדיין להיכן הדין נוטה אסור לו לומר גם הפשרה וזהו לא תעשו עול בתוך המשפט ומה הוא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול שמכח זה ימחול תביעתו וכבר ראיתי בספרים ואולי בס' העקידה שמדרך השלימים במקום המשפט שפלות היא ההטיה רק יהיה המשפט על צד היושר והאמת (ומתאים למ"ש רז"ל (כתו' פ"ד.) אין מרחמין בדין דא"כ אין כאן דין) וזה הוא השלמות בשכל וכל הפעולות לאחת משתי הצדדים הוא חסרון בחיק אדם המעלה ע"ש ובדרך זה ארמוז דהאדם יש לו ארבע שמות גבר ואנוש ואיש ואדם והשלשה הראשונים יאמרו על צד ההתפעלות גבר על שם גבורתו וכחו כמ"ש אזור נא כגבר חלציך שהיא תגבורת וזה לא מזג שוה ואנוש להיפך ממש שהיא חולשה וקטנות ושפלות שגם זה התפעלות לצד השני ושם איש מקיף לשתי ענינים על הרע כמו איש און איש בער איש תככים ועל הטוב איש אלקי' וגם זה יש בו נטיה אם לרע ואם לטוב אבל שם אדם שעיקרו ושרשו רק השתוות האמתית שלא תשתנה כלל מחוג האמת והצדק יהיה במי שיהיה אם בעני ואם בעשיר על זה מורה שם אדם אם לצד הפשט היותו נגזר מהאדמה וכל תחבולות שתעשה בעפר חוזר אל שורשו ואם עפ"י הידוע נקרא אדם על שם הצורה שבו שהיא נשמתו חלק אלוק' ממעל שאין בה שום שינוי ומפורש מצאתי בזוה"ק תזריע (דמ"ח.) גדול שבכולם אדם ע"ש (אולי לזה נענש אדה"ר על מצוה קלה ובפעם הראשונה משום שהוא אדם ובכן כשהוא מתפעל קצת צריך לעונש ובזוה"ק שם והכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אמר ליה להאי בעי לדכאה ליה ע"ש) ובכן הדיון כשהוא יושב על כסא המשפט הוא עליו לדעת דאזי הוא סוג אדם ולא משאר השמות המורים התעלות ולזה חובה עליו להיות הצדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו וארמוז ושפטו את העם משפ"ט צד"ק עם שני כוללים עולים כמספר אדם מלא אל"ף דל"ת מ"ם ובמכילתא וזוה"ק הובא בס' הכתב והקבלה פ' במדבר ת"ח נקראו אדם ושארא לא נקראו אדם ע"ש והוא מתאים עם מ"ש כי המשפט בדין לבעלי תורה ניתן והם נקראו אדם המעלה שידונו משפט צדק ולזה מספר אדם מלא שפי' שלם עולה גימט' משפט צדק ועי' ילק"ר פרשת אמור אית אדם דאיהו אדם דנשמתא ע"ש ומתאים עם מ"ה כי אדם מלא שלם הוא חלק נשמה שופט בצדק ודוק:
או ירמוז עוד לא תעשו עול ומה שייך בעת המשפט עשיה הלא אין שם אלא דבור ומחשבה אך יובן עפ"י מה שראיתי במפרשים במעשה שהיה אחד רדף אחר חבירו להורגו והשני בא וצעק עליו להצילו ולא יכול לו ונהרג וצווח בחוץ על זה מה עשה הרוצח גם הוא צעק בחוץ על זה ומובן שהמלך תפס את שניהם והתחילו מתווכחין מה עשה המלך אמר להם חכו אני אשלח אחר הנביא שיש לי והוא יודיע לי איזה מכם הרוצח וכו' באו המשרתים והודיעו למלך שכבר בא הנביא אמר להם יכנס תיכף וכשנכנס נתכרכמו פניו של הרוצח ע"כ והרי דין זה עפ"י התורה הוא אסור ועי' (סנהדרין ל"ז:) במעשה דשמעון בן שטח שרדף אחר ההורג וראה הרוג מפרפר ודם מטפטף וכו' ע"ש שעל זה רמזתי הכתוב לא תכירו פנים במשפט לומר שלא על פי הכרת פנים מזה תשפטו וכו' וכאן הוא אומר עדיף שלא תאמר אעשה איזה עול ותחבולה במשפט שיהיה לי בזה שביל לדעת אח"כ את דבר המשפט שאדוננו לאמיתו וקצת דומה לזה לכאו' מ"ש ביומא (דע"ה.) שהמן היה מגיד לישר' על הולד אי בן שבעה לאחרון או בן ט' לראשון וכן על העבד למי שייך ע"ש וכתבו הפוס' ועי' בכפות תמרים ביומא שם ועי' ברכי יוסף חו"מ סי' ל"ב דאין זה אלא להוציא מלבם וידעו שאין טעות כלל עש"ב לז"ק פה שאסור לעשות מעשה עול כזה והחילוק מבואר דשם מרע"ה היה שופט בדו"ח את הדין אמת לאמתו וגומר ומוסר להם ואח"כ אומר להם מחר תראו במן ותדעו בטיב ידיעה תמה כי דין אמת דנתי אתכם וכמ"ש במפרשים אבל במוקדם בודאי יש בו עול והטעם שיש אדם רך ומתפעל ויש קשה והרך הוא מתפעל גם מן הדמיון תיכף אפי' אם הוא כוזב ולזה במשפט אין לו לעשות שום התחכמות חיצונית רק דו"ח במשפט והוא יאיר עיניך כי בצדק תשפוט את עמיתך ויצילך מכל שגיא' ודוק ופשוט:
ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו במק"א פירשתי הכתוב הנז' וכעת ראיתי שקדמוני המפ' והיות שקשה לי בביאורו לזה הבאתיו והוא עפ"י מ"ש רז"ל (מגי' י"ב.) איהו בי קרי ואתתיה בי בוציני וע"ש ברש"י וזהו ואיש אשר ינאף את אשת איש ואיך נכשלה האשה הסיבה היא משום שבעלה של זאת האשה אשר ינאף את אשת רעהו וק"ל שא"כ לא תמצא סוטה שתבדק אחר שהוא אינו מנוקה מעון ובכל אשה צריך אתה לומר כן שבעלה נכשל ואפשר שזה הכלל הוא רק באיש שאם הוא נואף גם הוא תנאף אבל אפשר שהיא תזנה והוא ישאר צדיק ודוחק ויש לרמוז עוד שהוא בא לבטל סברא הנפסדת של אפלטון הבי"ד העיקרים מ"א פ"ח שסובר כי ראוי שהנשים יהיו במדריגה משותפת לבעלי ראשיות אחת כאילו תאמר שנשי השרים יהיו משותפות לכל השרים וכן הסוחרים וכן בעלי אומנות אחת וזה דבר נאה ע"כ והרב שם השיג עליו וכתב כי שם את המגונה לנאה כי דבר זה הרחיקתו התורה ואפי' בתורת בני נח כמ"ש באבימלך ע"ש וזה פשוט שכל דבריו בטלין אצל כל בעל מוסר עד שגם תלמידו אריסטו המפורסם הביא דבריו הרמב"ם ז"ל במורה כתב כי חוש המשוש חרפה הוא לנו ע"ש ובעקידה פ' נשוא כתב משם חכם קדמון שמו ציצערא על המתלוננים על הזקנה משום שהיא תפור האביונה וכו' אם ככה את עושה לנו הזקנה מה נעמת ומה נכבדת כי תסירי את המכשלה ואבן נגף זה וכבר אמר החכם אין רעה חולה וגדולה לאדם מתשוקתו ותאותו הבהמית ע"ש וזה רמז הכתוב ואיש אשר ינאף את אשת איש שהיא גם אשת רעהו אם בשררה או במלאכה וכו' מות יומת גם ירמוז דעת התוס' בכתובות (ע"ב) ד"ה משום וז"ל גוי הבא על בת ישר' אינה חייבת מיתה ע״כ וזה אומרו רק אשת רעהו לאפוקי גוי וזה כולל בין גוי על בת ישר' אשת איש או איש ישר' הבא על גויה שאחד מהם אינו רעהו דפטור ממיתת ב"ד או ירמוז עוד במה שהוסיף רעהו עפ"י מ"ש הרב מרא' הפנים בירוש' סנהדרין (פ"ב ה"ג) שדרשו ע"פ שאמר דוד שמנעתני מבוא בדמים דם נדה ושפיכות דמים ע"כ דקשה למה לא קאמר עוד אשת איש וכתב משום דדוד לשיטתו אזיל דנבל חייב מיתה הוא וחשיב ליה כאילו כבר מת עכ"ל ובודאי דהדברים מתמיהים מאד דאיך אפשר דנחשבנו ממש למת והוא חי ונחשוב שכבר ניתק ממנה זיקת אשת איש וכבר ראיתי להג' עמודי אש בנימוקיו על הירוש' דתמה עליו וישב שאלתו במאי דלא נקט אשת איש ע"ש ועי' בפ' ג' מינין (דמ"ג.) ואפי' מגויד ואפי' גוסס אינו מטמא עד שימות ע"ש ולז"ק פה אשת איש ושלא תחשוב אם הוא חייב מיתה פקע לה לז"ק אשת רעהו דעכ"פ רעהו מיקרי ובכל גוונא חייב ובדרך זה ירמוז ג"כ למ"ש בפתחי תשו' אה"ע סי' ט"ו ס"ק י"א משם הג' מהר"ח אלפנדרי שחקר בשתי אחיות דאסר הכתוב בחייה אם היא טריפה כגון שניקב קרום של מוח וכיוצא וקדש לאחותה אי הויא מקודשת כיון דלא נקרא בחייה ושם לא העלה דבר ברור ובפ"ת שם ציין בזה ועי' ברכי יוסף שם משם רמב"ן והר"ן ע"ש ולזה בא הכתוב להודיע אשר ינאף את אשת איש אפי' הוא טרף כבר דהרי הוא רעהו ולכך מחללין עליו את השבת ש"מ שחיי שעה מיקרי חי גמור לכל דבריו ודוק:
ואהבת לרעך כמוך אני ה' בשביל ההרגש המבואר דאיך יתכן זה במציאות ומן הנמנע שיהיה ממש אהבת רעהו כמוהו ומפורש במציעא (ס"ב.) וחי אחיך עמך חייך קודמין ע"ש ולזה דרשוה רז"ל שהכתוב בא על השלילה וכתבו (שבת ל"א.) מאי דסני לך לחברך לא תעביד ע"ש וכן בסנהדרין (ע"ד.) לקטלוך ולא לקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ע"ש שיתישבו שניהם דבמעשה חייו קודמין תחי' ולענין הנזק בשוא"ת אסור הוא להזיק חבירו הגם שעל ידי זה יוזק הוא אך ראיתי בס' הכתב והקבלה שפירש שר"ל כל אופני הטוב והחסד שאדם מסכים בדעתו וגומר בלבו שראוי לו לקבל מאהובו יעשה הוא לרעהו שהוא כל אדם למשל א' שיאהב אותו באמת ולא בזיוף ב' שיתנהג בו תמיד בכבוד ג' שידרוש שלומו תמיד ד' ישתתף בצערו ה' יקבל אותו בסבר פנים יפות ו' יתנדב באיזה טירחא קטנה ז' לא יתגאה עליו וכו' זה יסכים בשכלו אבל לא יסכים ששמעון יתן לו כל ממונו וכו' וכל האופנים הללו שלדעת ראובן שמעון יעשה אליו הוא ג"כ יעשה לשמעון וזהו ואהבת לרעך כמוך וכו' ע"כ ועפ"י דרך הקרוב לפשט היה נראה לבאר שמלת כמוך אינה נמשכת למין האהבה שתהיה בערך כמוך אלא היא נתינת הסיבה מדוע אני מצוה אותך על זה שתאהוב לרעך לזה נתן טעם משום שהוא כמוך וכמ"ש התנא (ברכות י"ז.) אני בריה וחברי בריה לזה אני מצוך על זה שתאהב אותו ולא הגדיל הערך כמה תהיה האהבה והיות שהאדם מדיני בטבעו וחובה עליו החברות בכל ימי חייו אם בעזרה ואם בעצה בתוליו ומכאובו ויגונו ואם בשמחתו וחדוותו וזה מוחש ומורגש לזה אני מצוך על האהבה לריעך שחיים המה גם לך והיא רק היא תתמיד החברה והשתוף כי רק חיות השדה הם בודדים נפרדים והגם שרז"ל לא דרשו כן שהשוו האהבה אליו עכ"פ בשלילה הם דברו לפי האמת ודרכנו דרשה מדרשות הכתוב ושניהם יכונו וכשדרשתי את זה בכלל הדרשה שמעתי שקדמוני בזה ואנא לא חזיתיה ועדי בשחק ויראה עוד לרמוז במה שנקדים את הידוע ומפורסם שבטבע האדם יש בו הזהירות ושמירה הרבה על הגוף בכלל אמנם יש לו הפרשיות בין אבר לאבר מן היד אל הרגל ולב וריאה וכבד וכ"ש המוח וכשיש חשש למשל על מוחו אז תיכף מוותר על אבדן רגלו וגם ידו כי באבדן הלב נאבד ממילא גם היד והרגל משא"כ באבדן הרגל והיד שישאר עכ"פ בחיים הא למדת שבגופו מכבד אחד על השני כן מצוהו הכתוב באהבתו לבריות וטובתו אליהם שיהיו חלוקים זה מזה במדריגות החכם על הנבל החלוש על הגבור וכו' וכמ"ש בפ' בתרא דהוריות (י"ג.) כהן קודם ללוי לוי לישר' במד"א בזמן שכולן שוין אבל ממזר ת״ח קודם לכה"ג ע"ה וכו', ע"ש ועי' תשב"ץ ח"א סי' קמ"ב ובשו"ת מהרשד"ם או"ח סי' ל"ז וז"ל אבל כשיש הבדל בין שני הכתות הרי יש איש אחד ששקול כאלף ע"ש ומעתה זה אומרו ואהבת לרעך כמוך כמו בגופך יש לך הפרשיות בין אבר לאבר ומובן דאבר שהנשמה תלויה בו אתה מפקיר נגדו אבר שאין הנשמה תלויה בו כן יהיה לך הפרש באהבה בין איש לרעהו כשאין ברירה לשניהם להקדים אדם המעלה להשני וסיים אני ה' כלומר והלכת בדרכי והרי השי"ת לא ישנה הטבע כלל והנה ראינו כי לאברהם אבינו ולכמה צדיקים מרע"ה ויהושע וכן בכמה דורות ששינה הטבע בשבילם הרי דהשי"ת עושה הפרש בין אדם לחבירו כן גם אתה והלכת בדרכי ובעת כבוש הארץ ע"י בריטנייא יר"ה בכלל דרשתי שהיתה לנו שמחה רבה באין גבול כי היינו בזמן המלחמה במצב שפל וירוד מאד עם אנשים שהיו פקידי הממשלה הקדומה והיו מושחתי המדות והמוסר ותקומה היתה לנו אמרתי בקהל עם בכלל פי' הכתוב הנז' בדרך זה כי ידוע ומפורסם בספרים כי כל הקבוץ של כל ממלכה הם חשובים כולם גוף אחד מן הגדול עד הקטן אלא שזה חשוב ראש וזה מוח וזה לב וכו' וכו' עפ"י תבנית הגוף הפרטי כן תבנית הלאום והדין נותן כשיש רקבון ורעל באיזה גיד ואבר לחתוך אותו שלא יסכן כל הגוף כן גם אנחנו חייבים להיות שומרים על איברי הנשמה שלנו המלך וראשיו וצבאיו הגדולים כי בשלומם יהיה גם לנו שלום וכשנרגיש באיש שהוא רע ונרגן ויש חשש סכנה ממנו להנהגת הממשלה שחייבים להודיע עליו ולנקום בו עד כדי להעבירו מן העולם שלא יזיק אל המוח והלב שהוא המלך ופקידיו השומרים וכן ראינו בתוה"ק בשגם שהיא חסה ורחמנית על חיי האדם וחי בהם כתיב ציותה במ"ע לאבד ז' עממים הכנעני והחתי וכו' מטעם כי ידעה שהם מושחתי המוסר והמדות והם מסוכנים ומסכנים את כל הלאום וזהו לא תקום ולא תטור וכו' ואהבת לריעך שהוא המלך ושריו הנקראים ריעך כמוך וכמו שאתה מפקיר איברך על ראשך ולבך כן חייב אתה לנקום ולנטור את בני עמך כנגד שמירת ריעך וראיה אני ה' וכנ"ל:
והנה בעיקר דרשת רז"ל בהאי קרא דואהבת לריעך כמוך שהוא על השלילה לכאו' קשה דלמה לי הא הלא בפ' בן סורר (דע"ג.) איתא מנין לרואה בחבירו לסטין באין עליו או חיה גוררתו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם ריע ע"ש ואם מאחר שחייב הוא להציל כ"ש שלא יעשה הוא רעה לחבירו ואפשר דהיה ס"ד לומר דוקא אינו חייב רק בברור לו ההצלה אבל בספק לא חייב לזה גלי לן בהא דואהבת לריעך כמוך ואחר שהדמיון כמוך כמו שאתה אף על ס"ס דהצלה ניחא לך בה כן גם בחבירך אפי' על ספק נזק אסור לעשות לו ואי מהא הוה אמינא דוקא שלא יעשה אבל להציל מאחרי' אפי' מספק מנ"ל איצטריך קרא דלא תעמוד ובא זה וגילה על זה אך ראיתי להר"ן בחי' שם שתמה בהאי קרא דלא תעמוד דלמה לי קרא דכיון דמצוה להרוג הרודף כדי שיציל הנרדף פשיטא דמצוה לטרוח בהצלתו ותירץ דמקרא לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שרוצה להורגו וכן שברור לו שטובע בנהר אם לא יצילהו אבל על ספק לא שמעינן וכו' ע"ש ולפי דב"ק דהר"ן א"כ קרא דלא תעמוד אף בספק ולמה לי הא דואהבת לריעך אחר דפירושו הוא על השלילה דלחברך לא תעביד ואולי יש לחלק בין נזק דעלמא להא דהצלת נפש דהו"א דלא נחוש להא גם בספיקא לזה איצטריך שהוא לא יעשה אף חשש של נזק לחבריה שיוצא מזה דבחשש של נזק שאינו נוגע להצלת נפש מאחרים שאין חייב הרואה להכנס לחשש זה להציל אולי יש לומר כן אך בעיקר קושית הר"ן עצמה יש לישב דאיצטריך קרא לחייבו להציל אף אם יש עליו כלומר על המציל ספק סכנה מחויב כדי להציל ודאי סכנה דחבריה לזה איצטריך לומר עוד לא תעמוד ואמינא לה ממ"ש בירוש' סנהדרין והובא בסמ"ע חו"מ סי' תכ"ו דחייב האדם להכנים עצמו לספק סכנה נגד ודאי סכנה דחבריה ע"ש וכן הביאו הכ"מ פ"א מה' רוצח הי"ד וכתב שם הטעם שזה ספק וזה ודאי ע"ש ובכן מההיא דהצלת הנרדף הוה אמינא דוקא אם אין חשש להמציל מהרודף שיהפך עליו אבל כשיש אפילו ספק הוה אמינא דלא לזה איצטריך קרא דלא תעמוד לחייבו אף בזה אך בעיקר דברי הירוש' נראה דלאו מחוורתא להלכה כמו שתראה להרדב"ז הבי"ד המנחת חינוך בקומץ מנחה סי' רצ"ו שהמכניס עצמו לספק סכנה נגד להציל חבירו אף מודאי מיתה הוא חסיד שוטה ע"ש הרי שלא חי' בין שום אדם גם תראה דהמחבר השמיטו בש"ע ואולי יש להביא ראיה דהרמב"ם ג"כ לא סבירא ליה סברת הירוש' ממ"ש פ״ז מה' רוצח שהביא דין המשנה שהובא פ"ב דמכות דהגולה אינו יוצא משם לעולם וסיים ואם יצא התיר עצמו למיתה ע"כ ומדסיים הטעם משום שהתיר עצמו למיתה אפשר דזהו הסיבה למה שאינו יוצא משום שאינו חייב להכניס עצמו גם לספק סכנה אף נגד ודאי הצלה דחבריה ואח"כ זכורני שבספר הג' כלי חמדה באחת הפרשיות הביא זה ולא זכרתי כעת איה אכן ראיתי להג' בעל תפארת ישראל במכות שם (פ"ב מ"ז) שעמד מרעיד בעיקר המשנה דלמה אינו יוצא והוה לן לסגור בעד גואל הדם בשביל זה והניח בצ"ע ולקוצ"ד אנכי עפר יש לישב קושיתו ושבזה תדחה גם ראייתי מהרמב"ם שכתב התיר עצמו למיתה דמשמע שאינו חייב להכניס עצמו לס' סכנה משום דשם לאו מגואל הדם לבד הוא שיש לחוש דגואל הדם רשות הוא וכל אדם אין חייבין עליו וכמ"ש ברמב"ם שם פ"ה ה' ט' י' ע"ש וא"כ זה לא נקרא ספק אלא קרוב לודאי שימות אם לא מגואל הדם יהיה מיד כל אדם ביודעם שדמו הופקר ומובן שאי אפשר לסגור בעד כל העיר ואדרבה לזה כתב הר"מ התיר עצמו למיתה לרמוז שהוא דבר המותר לכל וממילא דקרוב מאד הוא למות וחשיב כערך מאבד עצמו זאת ועוד יש לומר דמה קושיא היא זו דלא מפני החומר שבו דלא דחי לה שום מצוה לזה לא יצא רק רז"ל (מכות די"א:) הוציאו מקרא דגזירה היא מהכתוב דכתיב שמה ג"פ כמ"ש (בתוספתא דמכות פ"ב) והתורה חשבתו למת אף שהוא חי ולזה אינו חייב לעשות המצוה ולזה כשיצא הותר דמו ולא עביד מצוה ויש לעיין בזה הרבה אך אין כאן מקום לזה שכתבתי רק באגב ולעורר ודוק: