אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר ויקרא · פרשת אחרי מות
מה שדרשתי בשבת תשובה שנת תרע"ח בבית הכנסת
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו בס"ד נדרש בזה בנוגע להזמן שחובה ביותר לכולנו להתעורר בתשו' ושתהיה שלימה בין אדם לחבירו ובינו למקום וכפשט הכתוב לפני ה' תטהרו שהיודע תעלומות יראה שאתם טהורים לפניו במחשבה והרהורי קדש וכן מוכח ג"כ מהרמב"ם בה' תשובה שצריך תשו' שלימה רק שליחיד יותר תהיה מקובלת ביו"ד ימי תשובה ולצבור בכל זמן שהם צועקים בלב שלם הם נענים ככתוב בכל קראינו אליו ע"כ ולכאורה קשה דהרי כתוב בתהלים (ע"ח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וגו' והוא רחום יכפר עון משמע כי הגם שלא צעקו בלב שלם הם נענים ויכפר עון וכן משמע שהבינו רז"ל בכתוב הנז' דאיתא בתענית (ד"ח.) אין תפי' של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו והק' מהכתוב ויפתוהו בפיהם וכו' וחילקו בין יחיד לצבור ע"כ, ש"מ דמשמע להם בכתוב שנענים אף שלא צעקו בלב שלם ולישב נעיר עוד דהרי הכתוב אומר רק ולא יעיר כל חמתו הרי מוכח מתוכו דאין זה רק דממעט מהרוגז הגדול דוקא אבל לא שמוציאם מצרה לרוחה דמאי מקשה אהא דמשים נפשו דקתני נשמעת ומשמע שהיא עניה גמורה אבל ההיא רק ממעט מהרוגז והחימה ולכן נראה לישב במה שנעיר עוד א' למה נקט בלשון שלילה אין תפי' נשמעת ולא אמר בלשון חיוב תפי' נשמעת כשמשים נפשו בכפו וגם מהו לשון נשמעת ולזה יש לומר שלענין קבלת התשו' לא צרי להודיענו שמקובלת בלב שלם אבל סד"א כשאינה כל כך בלב שלם נקוט מיהא פלגא דתועיל למחצה לזה קאמר אין תפילתו נשמעת שהוא כדמיון שמיעת האזן שאין האזן שומעת כלל רק כשמשים נפשו בכפו שהוא בלב שלם ואז היא מקובלת ממש ולא צריך לזה ראיות דאז הוא יותר מנשמעת והש"ס הוא בא רק להודיע כשאינה בלב שלם ולא כלום אית בה ועל זה הקשה מדכתיב ויפתוהו בפיהם וכו' שמשמע שמקובלת קצת לפחות להא דלא יעיר כל חמתו וחילק בין יחיד לצבור דביחיד כלל כלל לא נשמעת כשאינה בלב שלם ובצבור מועלת למחצה וכנ"ל אבל לעולם להצלה גמורה כדי שיוציאם מצרה לרוחה אזי גם בצבור צריך להיות בלב שלם דוקא אזי כב יכול רחמן ודרכיו רבים המה להצילנו ולהוציאנו מהצרות ההוים כעת מסיבת המלחמה הרעה ומה שנמשך ממנה מהחלאים הרעים המתהלכים ועי' מדרש רבה ואתחנן (פ"ב אות ז') דוד שהיה יחידי אמר עת רצון אבל צבור אינה חוזרת לעולם ריקם דכתיב כה' אלקינו בכל קראנו אליו ע"כ:
אשר בזה יתישב ג"כ מה שהק' המפרשים במש"ה פ' וילך ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא והקושי מבואר כלפי לייא? בעבור שהתודה ומתחרט ידון בהסתר כפול עד שמקושי זה כתב הרב מהראנ"ח הבי"ד הפרשת דרכים (דרוש כ"ב דנ"ב עא"ב) שהיה רוצה לפרש שפירוש אין אלקי בקרבי הוא על ע"ז ח"ו ומהרימ"ט דחה וסתר את זה שחלילא מעשות מקדש חול וכן זכורני בשו"ת הג' שער אפרים בהערה וכעת אמ"א והג' פרשת דרכים פירשה לפי דרכו שהכונה על טענת המודעה שאחר שקבלוה באונס למה יענשו והתירוץ אף לפי דעתם יענשו על שפנו אל אלקים אחרים ע"ש ואני ברגליהם אעבורה לכאורה יש לישב דיש לומר דאחרי דיש פנים של זעם ויש פנים של רחמים לזה בתחי' והסתרתי פני מהם של רחמים ויניח עליהם פנים של זעם וככתוב פני ה' בעושי רע וכו' ואחר שהתודה והרגיש ולא שב בתשו' שלימה רק שאמר בעבור שאין אלקי בקרבי וכו' לזה הסתר אסתיר כפול פנים של רחמים וגם פנים של זעם וישאר כשאר הברואים אל המקרה והטבע, שוב ראיתי דלא נכון תי' זה ובפרט שבישר' אין עזיבה אל הטבע והמקרה אלא או לשבט או לחסד והסתר פנים שבהם הוא עצמו נזק גדול תיכף ככתוב ומצאוהו צרות וכו' המורה בהשגחה שלוחים אליו אך עפ"י האמור לעיל ניחא והוא דישר' חטאו בעוה"ר כמה חטאים וככתוב רצוח וגנוב ונאוף והם כשהתודו דוקא על עון ע"ז והוא אומרו על כי אין אלקי בקרבי ר"ל שעזבו ה' ב"ה ותמורת זה עבדו ע"ז ולזה מצאונו הרעות המורה מזה דלא נתחרטו על שאר עבירות לזה קאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו' כי פנה ר"ל בוידוי התודה פנה רק על אלקים אחרים והאמת חייבים להתודות על כל העבירות והחמיר הכתוב בהם ביותר וזהו ג"כ מש"ה בפ' בחקתי והתודו את עונם וכו' רק במעלם אשר מעלו בי דיקא שהוא עון ע"ז לזה אף אני אלך עמם בקרי וחוץ מדרכנו אמרתי במ"ש על כי אין אלקי בקרבי במה שידוע בדרכם של עובדי ע"ז לקחת אלוק שלהם עמם למלחמה בחושבם שבזה הוא עזרתם ולהבדיל בישר' היו אומרים היכל ה' היכל ה' ר"ל שהשי"ת יצילם לכבוד היכלו וכן בשמואל במלחמתם עם הפלשתים לקחו ארון האלקים במלחמה שמזה רעדו הפלשתים וככתוב אוי לנו מי יצילנו מיד האלקים האדירים וכו' ע"ש וזה אומרם על כי אין אלקי בקרבי שלא מצטערים על העונות רק מה שאין הארון אתם שהיא סיבה לרעתם לזה קאמר הסתר אסתיר כפול עליהם ועל הארון שגם הוא יוקח ביד האויב רח"ל ופשוט]:
מעתה נחזור אל הכתוב הנ"ל כי ביום הזה וכו' שבא לרמוז על כל חלקי העבירות שכנגדם יש ארבע חלוקי כפרה תשו' ויוה"כ יסורין ומיתה וכמ"ש ביומא (דפ"ו.) וזהו כי ביום הזה שהוא יוה"כ (הכפרים גי' שנה) יכפר רמז ליסורין כמ"ש רז"ל (גטין נ"ו.) בעא לכפורי ידיה שהוא מלשון קנוח כי ע"י היסו' מתקנחים מעליו העונות המקבילים ליסורין לטהר אתכם הוא רמז על התשו' והחרטה על כל הרעיונות והרהורים רעים ומצטרף ומטהר הלב והמוח מן הסיגים ונשאר טהור מכל הרהור חלאה וזוהמא לפני ה' תטהרו רומז על עון חילול ה' שהוא נוגע חלילה עד ה' לזה צריך לו גם המיתה וזהו לפני ה' ואזי תטהרו כוללת הכל ונעים מאד מ"ש הראשונים כי נוט' עליכם הוא עשין לאוין יסורין כריתות מיתה ע"כ מתאים עם מ"ש ואמר ביום הזה ולא היום הזה רומז על סברת רבנן החולקים על רבי (יומא דפ"ה:) הסובר עצומו של יום מכפר לזה אמר ביום הזה הרומז על התשו' שתהיה ביום הזה שהיא מועלת וגם לפי הסובר עצומו של יום מכפר מודה הוא בפורק עול שצריך תשו' ופה קאמר מכל חטאתכם שבכללו גם זה ולזה אמר ביום הזה וגם הרמז של ביום הזה לרמוז דהכפרה היא רק ביום ולא בלילה וכמ"ש בכריתות (ד"ז.) ע"ש (והנה ביומא (פ"א.) איתא חמשה קראי כתיבי במלאכת יוה"כ חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא וחד לעונש יממא וחד לעונש ליליא וכו' וכתבו הת"י וז"ל לא ידענא אי בעי בכל דוכתא קראי לעונש דיממא וליליא כגון שבתות ויו"ט וכו' ע"כ וקשה לי א' דהרי בשבתות ג"כ כתוב במכילתא יתרו פסקא יו"ד ובכי תשא בפסוק ושמרתם את השבת שם מפורש אזהרה ליום לבד ולילה לבד וכן בעונש ג"כ מיוחדים כל חד לבדו ב' קשה לי בלא"ה דלמה איצטריך בשבת ליום לבד ולילה לבד ומהי תיתי לחלק דבשלמא ביוה"כ דהיום חלוק מן הלילה לכפרה לזה איצטריך קרא לעונש ולאזהרה גם ללילה לבד אבל שבת ויו"ט שאין ביניהם חילוק למה לי והיה אפשר לישב לפי מ"ש בביכורי יעקב סי' ד' משם המקנה דבתחי' לא היה שייך הלילה ליום שאחריו עד יוה"כ שכתיב בו מערב עד ערב תשבתו אזי נתחלף הסדר ונעשה הלילה תחי' והיום שאחריו שייך ליה ולזה אפשר הטעם שבכפרה הוא רק ליום כי ביוהכ"פ ירד משה והודיעם הכפרה מ"מ ס' הח"ש הוא בצרוף הלילה שעבר והוצרך אזהרה ועונש לכל חד לבדו והיות כי שבת אקרי יוה"כ בא ג"כ השבת דכוותיה וזה דרך דרש דוקא ומ"מ במ"ש התוס' ישנים צ"י אחר דבמכילתא מפורש] או ירמוז עוד ביום הזה כי בא למעוטי מה שהיה קודם זה עפ"י מה שראיתי במפרשים משם האבודרהם שהביא מהתרגום ויהי היום ויבואו בני האלקים ויבוא גם השטן שהוא יום דינא רבא ע"ש שהוא יוה"כ ומשמע שהוא אדרבה משטין ביוה"כ ותירץ דקודם מ"ת היה השטן ביוה"כ ביותר אבל אח"כ שניתנו הלוחות ביוה"כ נעשה יום מחילה וסליחה ואין לו רשות וכו' ע"ש וזהו הודיעם מרע"ה הטובה שיש ביום הזה שזכיתם עוד תחת שהיה בתחי' התגברות הדין ושטנה נהפך לכם לטובה לכפרה:
ויתכן להדרש עוד בס"ד בזה ונקדים את הידוע דבין היסורין או המלקות שתחתיו וכו' הוא בא רק למתק את הדין החזק שעליו וכשהוא עם התשו' מכפר ביותר אבל תשו' לבדה לא סגי בהו כידוע מדין ארבע חלוקי כפרה ורמז בהם המג"ע משם הרמב"ם סי' שלהם לחייבו מלקות שהם כמנין ילק"ו זדי"ם שהם ר"ז ויש שנתנו סי' מכה רב"ה או ע"ה גימט' יצחק שהוא דין וגם מספר מלקות נרמוז שהוא תקע"ו הוא ג"כ מספר כל הדין כי אלקים ברבוע ר' ומלא הוא ש' הרי ת"ק ואדני הרי ס"ה ואותיות אלקים ואדנות יו"ד הרי תקע"ו ובכן כשהתשו' נמוכה היא צריכה לכל אלה למתק הדין והגבורות מעליו אבל אם זכה לתשו' עליונה הרומזת באימא עילאה וכשהגיע לשם הוא זכה ליראת הרוממות ושם היא מפרדת ומטהרת כל הקליפ' הדבוקים בחלאתם אליו ובזה בתשו' לבדה סגי בלתי שום דבר מארבע חלוקי כפרה וידוע דיוה"ך הוא בחי' בינה כמ"ש בשעה"כ והוא אומרו תדעו כי ביום הזה המיוחס לבינה יכפר עליכם לטהר אתכם ר"ל שתפרדו ותטהרו מהקליפ' הנדבקים בכם ע"י חטאתכם אף החמורות אבל התנאי בתשו' עליונה והוא אומרו לפני ה' והספירה שלפני ה' שהוא ז"א הוא בינה בזה תטהרו כי האם מפרדת ומשפרת אתכם מכל לכלוך והכסף הטהור נפרד מן הטמא ועלה אל הקדש פנימה ויתכן דזהו הרמז להאגדה הנ"ל אין תפי' של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו ע"כ ויל"ד דמה נפשך דאם הוא אין בו דבר המונע התפילה פשיטא כי אז תקרא וה' יענה ואם יש חטאים שחייב עליהם כריתות או מיתת ב"ד מהי תיתי שתקובל בלתי שיקבל ויבואו עליו שאר הדברים שחייב בהם ולישב נקדים דרשת רז"ל (יומא פ"ו.) גדולה תשו' שמגעת עד כסא הכבוד (הקדו' מהר"ש מאוסט' רמז כי רבוע כסא הכבוד כזה כ' כ"ס כס"א כסאה כסאה"כ וכו' גימט' תשובה ע"ש) גם נקדים מ"ש האר"י בפסוק שפה לפיו סביב וכו' כי ר"ת הכתוב לפיו סביב מעשה אורג ר"ת סמאל ואח"כ כפי וסמוך לו תחרה יהיה לו ל"א יקרע ר"ת פלנית ושם כפ"י מפריד באמצע ביניהם שלא יתחברו והוא נוט' יתפרדו כ"ל פועלי און ע"ש בדב"ק ועתה זה אומרו אין תפילתו של אדם נשמעת ופה תדרש נשמעת ר"ל מקובלת בלתי שום מפריע ושום חשבון מעליו ואיך זה הלא אין אדם צדיק בארץ שאין בידו חטא שחייבין עליו והם מונעים ובכל זאת נשמעת הוא כשמשים נפשו בכפו ר"ל התפילה הנקראת נפש ככתוב ואשפוך את נפשי ור"ל שמתפלל במסירת נפש גמור וישים אותה התפי' בכפיו ר"ל ישר אל שם כפי ושלא יעצרוה הקליפ' ומובן שהיא תשו' עליונה העולה עד כסא הכבוד שהיא בחי' בינה וזאת היא התשו' העליונה ושם אין שופ"ר וכל חלאה הדבוקה בה מטהרת אותם אימא עי' וזאת נשמעת בלתי שום חלק הצריך לה מארבע חלקים הראוים לה כי מ"ש רז"ל ד' חלוקי כפרה ותשו' עם כל אחד הוא רק בתשו' נמוכה וקצת נרחיב יותר דהשל"ה הק' כתב שהתשו' צריכה בסילוק המחשבה מן המוח וגם מהרהור הלב ושבבטן ע"ש מה שפירש בזה ובדרכו רמזתי הכתוב חלק לבם עתה יאשמו וידוע שעתה הוא כינוי לתשובה כדרשתם (מכילתא פ' בשלח בשירה פ"ה) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך ע"ש וא"כ אם היתה התשו' שלימה במסירת נפש מוח לב בטן זה ניצול מכל מין יסורין שאינו צריך להם לגמר מתוק ומחילת העון אבל אם חלק לב"ם בתשו' שהם ל"ב בטן מוח שאינם ביחד מסורים בתשו' אף אם עשה תשו' נמוכה מ"מ צריך הוא ליסו' וזהו עתה שהיא התשו' ובכל זאת יאשמו ח"ו וגם ירמוז עוד חלק לבם במה שנקדים מה שראיתי בהרמ"ז על זוה"ק כי בלב יש שני חללים אחד מלא דם והשני מלא רוח ע"ש ובמק"א הבאתי דב"ק בהרחבה ומובן שהחוטא העקרי וראש וראשון להמתעורר הוא הלב שהוא הסרסור לעבירה שהוא בחלק הדם שבו והבעל תשו' שלימה מבטלו כליל לאותו הדם עד שנעשה רוחני כמו השני וכמאמר הכתוב ולבי חלל בקרבי דייקא ר"ל שאין בי חלק דם אלא כל השנים הם חלל זאת אומרת שכבר ברר ודכדך את החלק הדם שבו בשגם הוא אדמוני עד שעשאו חלל ע"כ ומעתה זה אומרו חלק לבם כי עדין נשאר הפרש וחילוק בלב שעוד יש לו שני לבבות וחלוקים הם ע"כ התשו' שלו לא הגיעה למעלה במה שעדין יש לו לב דם ולב רוח א"כ עתה יאשמו שהגם שעשה תשובה הנרמזת בעתה בכל זה צריך הוא לגמר ברור ומתוק העון וזהו יאשמו וזה רמז הכתוב הנ"ל יכפר עליכם מכל חטאתכם בתנאי שלפני ה' תטהרו ר"ל שיעיד עליכם כביכול שאתם טהורים לפניו מלשון כמטהר וכמצרף שפירושו הפרדת הסיגים מכם מכל וכל ותמצא כי תטהרו גימט' כת"ר ויש לבאר עפ"י מ"ש האר"י הק' בשעה"פ בפסוק אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר שדרשו רז"ל בסתרו של עולם פירשה האר"י ר"ל עון ע"ז פוגם ח"ו באריך המסתתר בכל הפרצופים ר"ל שפגם בקומה שלה עד כת"ר שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה ותו' אית בה תרי"ג מצות דאוריתא ושבעה מצות דרבנן כי הם מפי הגבורה הם (רמז הגר"א ז"ל מדרבנן גימט' מפ"י גבור"ה ובמק"א רמזתי מדרבנן גימט' מש"ה ע"ה והן הן הדברים שכינה מדברת מגרונו) שבכללות הם כת"ר ולזה רמז תטהרו גימט' כת"ר לומר אם היא תשו' עליונה שיעיד עליכם ה' אז תטהרו הגם שהגיע עונותכם עד הכתר ח"ו שר"ל שעבדו ע"ז על ידי שתשו' עליונה מאד ונמסר בכל כחותיו לשמו יתב' אז מתקן ומיחד כל הפרצופים ובתשו' זאת גרידא בלתי ד' חלוקי כפרה האליל כליל יחלוף:
רבותי ארחיב לכם הדבור בדרך הנז' שכתבנו רק שהוא בדרך פשוט יותר מובן לישב דקדוק הנ"ל דאיך נאמר כי ע"י התשו' לחוד יכפר עליכם בכל מכל אחר שיש צורך הרבה בארבעה חלוקי הכפרה שנחוצים מאד לכפרת העון וא"כ איך אפשר זה שכתבנו שתשו' גרידא תציל על כל אלה וכבר כתב בעקידה פ' שמיני שארבעה מיני גיעול וטהרה שיש לכלי שהם שטיפה בצונן ומריקה בחמין וליבון באור ושבירת הכלי שהם מקבילים נגד ד' חלוקי כפרה עש"ב גם ראיתי בשם הגר"א הק' שכתב אלמלא היסורין לא מצאנו ידינו ורגלינו כי כשנפטר האדם בת קול מכרזת שיתקבצו כל זכיותיו שעשה בימי חייו וכולם מתקבצים אל כף ימין בכף מאזנים ועוד ב"ק מכרזת שיתקבצו כל עונותיו ותיכף מתקבצים המונים המונים לובשים שחורים לכף שמאל והכף של שמאל ח״ו מכריע אם מחמת ריבויים ואם מחמת שהזכיות לא כ"כ זכים שלא נעשו בכונה כראוי משא"כ העונות עשה אותם בתשוקה רבה שוב יוצא ב"ק יתקבצו כל היסורין שהיה לו בעולם והולכין אל כף הימין ומכריע הרבה כי ע"י היסו' נתכפרו לו הרבה מעונותיו ע"ש בדב"ק המשובצים זהב טהור וא"כ איך אפשר לדעת שעל ידי התשו' לחוד יתכפר הכל ולישב כל זה נעיר עוד הערה גדולה להבין מ"ש רז"ל ביומא (פ"ו:) כי ע"י התשו' מאהבה נהפכים הזדונות לזכיות ע"ש ואיך זה ומהו הסברא ולהבין נביא לכם דברי הג' מדובנא בפסוק היו צריה לראש וז"ל משל לתנוק חולה והרופא ידע כי רפואתו היא שיקיא פעמים רבות ולזה צריך סמים רבים שאין בכח התינוק לסבול ולזה גזר הרופא בעת שיקיא התינוק שישאירו הקיא לפניו כדי שיביט בו ותגעל נפשו ושוב עוד יקיא עד שיעור הראוי הנמשל בישר' שלא יוכלו לסבול צרות רבות מה עשה ה' הגדיל את הרודים כדי שיהא כפול ומכופל שיספיק לכפר את העונות עש"ב והנה אתם רואים הרודים בנו ויש מהם כזאבי ערב לשדוד וכו' וכו' ודרכי ה' הם לטובה המה שיועילו במקום יסורי הגוף להתעוררות התשו' שאין גזירה באה לעולם רק בשביל ישר' לקרבם לאביהם שבשמים אך כל זה הוא בתשו' נמוכה אבל בתשו' מעולה ויראת הרוממות של אנשי קדש ומעלה היא יותר גדולה עילוי רב וכאשר הרחיב בזה בס' מסלת ישרים להרה"ק לוצאטו פ' כ"ד (הבאתי לשונו במק"א) והיא אלפי מעלות גדולה מזו וכשמגיע האדם למדריגה זו הסגוליות ויכיר היטב בטול ישותו וכ"ש חטאו לפני כב יכול ומצטמק ומתמרמר איך ירהיב עז לגשת ולחשוב שהוא ראוי לתשו' ותסמר שערות בשרו ופלצות בעתתו ויראה כזאת הגדולה מבטלת כאין כל מיני יראה ועונש בזה ובבא ומעטים המה בדור המכירים ערכה וכבר בקצרה דבר החכם יראתי מלירא זולתך וזאת היא לא תבוא רק אחר ההכרה הנכונה ותניעהו באש חוג האהבה והחשק ליראה הגדולה הלזו אשר ילאה העט מלהוציאה בכתב וקשה יותר מיציאת הנשמה מהגוף גם בעודו באבו ותשתפך עליו נפשו במרירות ואז כל מין חטא ועון בזוכרו על משכבו היא עצמה ממיקתו ומבהילתו ונשבר לרגעים לרסיסים ומכה קצתו את קצתו עד שלא ירגיש באש זרה כלום שתבוא עליו וכו' וכו' ולזה העון עצמו נהפך לזכות ממש שזה בטוח ודאי ג"כ שעוד לא יתכן בשו"א שיחטא משא"כ תשו' הנמוכה (עי' בס' בחינת עולם כי החוטא שישוב אל ה' רק בבוא עליו צרה וכשירחמהו האל יחזור לאוולתו דומה לאשה המבכרת בעת צערה מקללת את האבניים שיושב בעלה ואח"כ הוא תתחרט ע"ש:
פוק חזי אמרות טהורות רבינו הרמב"ם הועתקו דב"ק בקונט' לב דוד להג' חיד"א וז"ל משם הג' הרדב"ז שמעתי ממרן הרב הגדול כמהר"ר אברהם סכנדרי ששמע מפי סופרים איש מפי איש מפי הרמב"ם שאדם גדול אחד לא היה רוצה לומר ודוי ביוה"כ כי ודע בעצמו שלא עשה דבר עבירה והשיבו הרמב"ם אילו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלו"ק הזה והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה וכל אדם נדון לפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד הע"ה נכתב עליו עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה ועון הריגתו אף כי היה חייב מיתה ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת וכן כל כיוצא בזה לפי מה שהוא אדם כן משפטו ושאתו ואף על זה שדברת עתיד אתה ליתן את הדין עכ"ל הק' כל איש רק המתבונן קצת בדב"ק הללו חרדה ילבש ונשמתו תריבהו וישתפכון מעוהי את זה וכיוצא בו הוא שעונותיו נהפכים לזכיות [אולי בזה יתישב התמיהא שזכורני בספרי הג' חיד"א שתמה על הג' מהר"ח אבואלעפיא זצ"ל שפירש כונת המדרש רבה וז"ל ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהן של צדיקים ולחשך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים ואיני יודע באיזה מהם חפץ כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ע"כ ופי' הגאון הכונה אי בעל תשו' עדיף וזהו מעשיהן של רשעים או צ"ג עדיף והסכים שהצ"ג עדיף ע"כ והחיד"א הק' דהרי מאמר זה הוא דר' אבהו ור' אבהו סובר דבעל תשו' עדיף ע"כ זכורני בדב"ק והנה מלבד שיש כמה ר' אבהו (כמ"ש בסה"ד) וכמו שתראה בירוש' (ברכות פ"ז ה"א) פ' אין עומדין ר' אבהו בשם ר' אבהו אמר דרשו ה' בהמצאו היכן הוא מצוי בבכנ"ס ובבמ"ד ע"ש ואולי שאין זה ר' אבהו דהש"ס והדרשא נחמדה היא ומישבת התמיהא שיש שאיך ס"ד לו' ואיני יודע באיזה מהם חפץ עוד זאת יש לחלק בין הא דהש"ס דהתם תשו' עליונה בהא קאמר עדיף אבל מיראה הכריע צ"ג עדיף ודוק]:
וראיתי להג' רעק"א ביומא פ"ד מ"ב בד"ה וכך היה אומר עויתי פשעתי וכו' כתב הרב זו דברי ר"מ אבל חכמים פליגי וצ"ל תחי' חטאתי עויתי פשעתי ומהו זה שאמר משה עון ופשע וחטאה כך אמר משה בעת שישר' יעשו תשובה לפניך עשה להם זדונות כשגגות ע"כ וכתב הג' וז"ל וצ"ל דמיירי בתשו' מיראה דאילו מאהבה הא נעשה כזכיות וקשה הא באותו קרא כתיב נוצר חסד לאלפים ובסוטה (ל"א.) אוקימנא לקרא הנז' דמיירי בתשו' מאהבה וצ"ע עכ"ל ולקוצ"ד נראה לי לישב הקושיא דהמעיין בסוטה יראה דהביאו הקרא דפרשת יתרו וכבר כתבתי בסה"ק שופרי' דיעקב ההפרש בין ועושה חסד לאלפים דפ' יתרו תהיה הכבוד שרוי בשמחה ע"י לאלפים הוא לכמה אלפים דורות ולכך כתוב לאלפים בפתח שהוא נסמך ובההיא דפ' תשא שהיה הכבוד שרוי בכעס פי' לאלפים הוא בצמצום ולכן הוא בקמץ ועי' רבינו בחיי פ' וירא (ע"פ ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך) הקמץ מורה על דבר נבדל בפ"ע ע"ש ולהיות שלאלפים דבפ' תשא שהם מצומצמים שהיה בכעס כשאמר השי"ת על רבעים מיהר משה והשתחוה להפסיק דבורו של מקום כמ"ש רז"ל שלא יאמר על חמשים וע"ש בסה"ק מה שחידשתי עוד ובכן הא דפ' תשא היא בתשו' מיראה לזה אמר עון ופשע וחטאה דחשיבי זדונות כשגגות ועל זה בקש משה וההיא דסוטה היא דפרשת יתרו וההיא בתשו' מאהבה זדונות כזכיות ונלע"ד שהוא דבר הגון ואמיתי:
ויש להסתפק אם אחרי שהעונות נהפכות לזכיות מה הוא דינם של המחשבות הרעות אם גם הם נהפכים לזכיות או רק העון עצמו אבל המחשבה ובפרט אותה שלא עשתה פרי שאינה מצטל"מ א"כ היא בטילה וכמאן דליתא דמיא וכפי הסברא שגם הם נהפכו לזכיות אמר שהוא מתחרט ומתודה גם עליהם ואם יש כח בתשו' להפוך העון המעשי לזכות ק"ו על המחשבה ואולי יש לומר דזה בכלל טעם של ר' אבהו דסבר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד ולכאורה קשה דלמה יהא עדיף דיו להיות כנדון והגם דהישוב פשוט מ"מ יש לומר עוד דכיון דהעון עם מחשבתו היו בתשוקה נפלאה וכנ"ל מהמפרשים ומלבד זה ריבוי המחשבות והתאוות שהיו לו לרשע עד שהשיג את הרשע במטרתו ובפרט בבזרא דעריות כמובן א"כ כשהם נהפכים לזכיות בערך המדה שהיו ברשע שהיה העון ומחשבתו בהירים וגם כי יש כמה מחשבות בכל עון ועון משא"כ הצדיק אין כל כך ריבוי מחשבות וגם אפשר דאינם בתשוקה חזקה ברשע לזה עדיפי הם מצדיקים אם בכמות ואם באיכות שיותר רבים ויותר מאירים ואפשר לכוין בזה מ"ש במס' ר"ה (די"ז.) ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אמר כובש ריב"ח אמר נושא דכתיב נושא עון תנא ר"י מעביר ראשון ראשון וכו' ועון בעצמו אינו נמחק דאם איכא רובא עונות מחשב בהדייהו ע"כ דיש לומר מ"ד כובש זאת אומרת שמסיר המחשבה הרעה מהעון דאין מכירים בו המלאכים וכמ"ש המפ' (עי' תוס' בשבת די"ב: ד"ה שאין מלה"ש) מחשבה שבלב בני אדם יודעים) ובזה מתקטן העון בכמותו ונשאר העון כמות שהוא עם מחשבתו גדול (עי' יו"ד סי' ל"ט ס"ח הסדק מצטרף להכשיר ולא להטריף אפי' בריאה אחת ע"ש הכי נמי במחשבה לטובה נשאר וברעה יוסר) ור"י אמר נושא הכונה היא שאחרי שהוא עשה תשו' גדולה אז אותו העון שעשה שחשב בו כמה פעמים להשיגו ובתחי' לא השיג ושוב עשה אותו אז אותו העון שהגם דלענין עונש לא היה נענש על אותם הקדומים שלא עשו פרי עכשיו שנהפך לזכות נושא עליו כל אותם המחשבות הקדומות ונהפכים אתו לזכות ותנא דבי ר"י כי כל עון נשאר במחשבתו אחת דוקא וכן הזכות רק דכשהם שקולים אבל אי איכא רובא עונות מחשב בהדייהו ונחמד הוא הדמיון במפרשים למ"ש ביו"ד קל"ד ביין נסך שנפל לבור קמא קמא בטיל מדאורייתא ואם נתרבה האיסור חוזר וניעור ע"כ הכי נמי דכוותה נמצא לפי מ"ש עולה דגם המחשבה הרעה נהפכת לזכות גם שלא עשתה פרי וזה אומרו לפני ה' תטהרו ר"ל גם בדבר שאין מכיר בו אלא ה' גם בו תטהרו ואל זה ירמוז הכתוב יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישר' מכל עונותיו וקשה דהי"ל לומר מכל עונותיהם אלא הכונה כי החסד של ה' הוא שהרבה עמו פדות וחוזר ומפרש מהו הריבוי של הפדות לזה סיים יפדה ישראל מכל עונותיו ר"ל עונותיו של העון שהיה בו רבוי מחשבות רעות והרהורין ובפרט בבזרא דגזל ועריות אז כל אותם העונות נפדו אתו ונהפכו לזכיות השי"ת יזכנו להאי דרגא עילאה תשובה עליונה ויכתבנו ויחתמנו בספרן של צדיקים וחסידים אכי"ר:
ושמרתם את חקתי וגו' וחי בהם איש איש לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' טעם הסמיכות לוחי בהם ואחריו אני ה' משום דקי"ל דבכל דבר עבירה אם יש בה פקוח נפש שרי לעבור ואפי' חלול שבת חוץ משלש עבירות וחדא מהם ג"ע וגם בזרא דידהו למגדר מילתא כגון שלא תספר עמו מאחורי הגדר כמ"ש בפ"ח דסנהדרין (דע"ה.) משום דיצרא דעריות חזק לזה אסור גם זה אף שימות ובציוני יש טעם לזה ע"ד האמת כי במרכבה העליונה איש באחיהו ידובקו בתכלית הקרוב לזה אסורים הם למטה בקרובים הבני אדם וביעקב שלקח שתי אחיות מלבד שאר הישובים הטעם מפני שנקרא אל עי' בעמודיה שבעה בענף יעקב באורך וז"א ושמרתם את חקתי וחי בהם ולא שימות בהם דשרי לעבור אך איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו קריבה כל דהוא משום דיצרא דעריות חזק וגורם אח"כ לגלות ערוה לזה אף הקריבה אסורה (הגם דלהלכה פי' הכתוב הוא קריבה של ג"ע אך אין זה אלא רמז דהוציא הכתוב כן לשון קריבה להורות דהדיינים רשאים למגדר מילתא לפעמים לאסור אף לקריבה בעלמא אף שימות) והטעם אני ה' כי למעלה הוא דבוק הקרובים כנ"ל לזה אסור למטה:
והנה בפי' וחי בהם ראיתי ברבינו בחיי שרמז בו ארבע מיני חיים א' חיים בדרך בני אדם בהמשכת הזמן ונפשם מתקימת בגוף ב' חיים של אחרי החולי שיגיע לנקודת המות חיים חדשים כלי ישן ובלוי שנתחדש ג' חיים של סליחה אחר היותו רשע שחשוב כמת וכו' ד' חיים אחר המות והיא תחה"מ וכולם רמוזים בוחי בהם ע"כ ועפ"י דב"ק ארמוז מ"ש בתפילה אתה גבור לעולם ה' מכלכל חיים בחסד הוא על חיים הרגילים שהם צריכים לכלכלה של רפואה (עי' ריש טוא"ח) ובזה מצילהו ממות ומחיה מתים ברחמים רבים הוא על החולה שצריך לרחמים ומליצי יושר עליו בשמים ככתוב אם יש עליו מלאך אחד וכו' פדעהו מרדת שחת מלך ממית ומחיה הוא העובר על עבירות שממרה פי המלך לזה ממית בתחי' ואח"כ מחיה אותו ע"י התשו' ומצמיח לו הישועה ונאמן אתה להחיות מתים תלה הדבר באמונה מטעם דהיא לעתיד משא"כ השלשה האחרים ראינו והחתימה סובבת על כולם ואולי בזה יש לישב עוד מ"ש רז"ל במציעא (פ"ה:) אחתיה לר' חייא אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ונחת מטרא מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא וכבר הק' על זה דהלא קודם שיאמר משיב הרוח אמר מחיה מתים ותירצו דיען דיש ד' חשובים כמת א"כ תוכל להתפרש על אחת מהם אבל האחרונה היא מוכרחת על תחיית המתים ע"ש ולדברינו נמי היא היא דתוכל להתפרש על אותם החלקים שהזכרנו וראיתי להרב החסיד דב"ש בס' שער החצר סי' תקל"ז שהביא הכתוב הנז' דוחי בהם שדרשו בו חיי עוה"ב וחידש שזה רק לישראל עפ"י מציאה שמצא ברבינו בחיי פ' נח שאין אומה שתזכה לתחה"מ רק אומת ישראל ע"ש וחפשתי על רבינו בחיי לראות הדברים בשורשם ולא זכיתי ובעיני ק"ל זה שאפשר שלא אמר רבינו בחיי רק על המעלות הגדולות שיהיו בתחה"מ אשר עין לא ראתה:
אלו רק לישר' שיש להם אור התורה אבל גם חסידי אוה"ע אם שמרו ז' מצות ע"י מרע"ה שהוא שליח לישר' בתרי"ג ולאוה"ע בשבע להדייא פסק הרמב"ם בה' תשובה כי יש להם חלק לעוה"ב ע"כ וכבר ידוע דפי' עוה"ב הוא תחה"מ ג"כ עוד תמצא מבואר בש"ס ע"ז (ד"ג.) על הכתוב הזה דוחי בהם דאיתא שם אפי' נכרי ועוסק בתורה (פירושו בז' מצות דידהו כמ"ש התוס' שם) הרי הוא ככהן גדול משום שלא נאמר כהנים לוים וישראלים אלא האדם וחי בהם לרמוז על כל העולם ופירשו שם התוס' משום דכתיב האדם בהא ולא אדם להודיע שכולל כל העולם והרי בכתוב הזה דוחי בהם שפי' לחיי עלמא כתוב האדם וכבר הסביר הדבר בעקרים שהכתוב הזה הוא על חיי עוה"ב ע"ש בדב"ק ואחרי שהוא כולל כל האדם הא ודאי דלכל חד כשיעורו אם בין אומה לאומה וכן בין כל חד וחד לפי שיקול אל דעות רק התנאי שידע שהוא מצווה בזה עפ"י התורה שיקיים ז' מצות וכן מפורש להדיא בפ"ח מה' מלכים הי"א כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אוה"ע ויש לו חלק לעוה"ב והוא שקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהם הקב"ה בתורה והודיענו ע"י מרע"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן וכו' ע"ש ובציוני מהר"ן שם הביא מקור לזה. ממדרש רבה מפורש המקיימם מפני שהן כתובין בתו' חסיד וכו' ע"ש וכן כתב עוד בפי"א מה' עדות הלכה יו"ד וז"ל ויש לחסידהן חלק לעוה"ב ע"ש ודוק וצל"ע:
פלפלת כל שהוא מהנשאר ממ"ש בענין זה ונאבד מה מהם חע"ד וחסתי עליו והעתקתי אות באות כי למגמר בעתיקא קשה ויועיל קצת לעורר איזה ת"ח כגילי שיבררו דעת הרמב"ם שאצלי צ"ת.
ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו פירש"י והוא מת"כ שהוא בכרת ע"ש וברא"ם ופשט הכתוב משמע דוקא אם לא טבל ענוש כרת אבל אם טבל כרת לית ביה וכ"מ מהרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה (הי"ח) וז"ל עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וטמא שנכנס חייב כרת ע"כ ופשט דב"ק הוא שמחוסר כפורים רק אסור ליכנס לשם אבל לענין חיוב כרת דוקא טמא שנכנס הוא שחייב כרת שפי' לא טבל שנקרא בשם טמא שהטובל נקרא ט"י אך ראיתי שם למרן בכ"מ דציין על זה הא דמחוסר כפורים חייב חטאת ובתוספתא סיים על זדונה ענוש כרת ע"כ וקשה לי לדב"ק דסבר דדעת הרמב"ם דגם מחוסר כפורים הוא בכרת למה הוצרך להביא מקור לזה מתוספתא ולפני קדשו יש ש"ס ערוך במנחות (דכ"ז:) דאיתא שם להדייא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה במזיד ענוש כרת ע"ש ולמה פנה אל התוספתא זאת ועוד קשה לקוצ"ד את הבנתו בדעת הרמב"ם דא"כ למה הוצרך לומר הרמב"ם ולהפסיק בטמא שנכנס שהיה לו לגמור אמחוסר כפורים שנקט לה שלא יכנס ולימא ואם נכנס ענוש כרת ואם נדחק הרב בשביל המשנה דנקט פירושה היא לצדדין מחוסר כפורים לא יכנס דוקא איסורא אבל הטמא בשוגג חייב חטאת ובמזיד כרת וכן הוא בפי' המשניות שלו וז"ל וענין חייב עליו חטאת שהטמא שנכנס בשוגג חייב חטאת ע"ש והגם דבנזיר (דמ"ה.) איתא טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ע"ש וכן הוא בתו"כ יש לומר דלאו לענין כרת אתמר ותמצא מבואר בכתוב עצמו שאמר תחי' במי שנטמא ולא נתחטא ונכרתה ושוב סיים טמא יהיה עוד טומאתו שהוא לרבות מחוסרי כפרה שהוא פירושו לאיסור ולא לכרת:
אך לכאורה קשה עוד דמלבד מ"ש דמסוגיא דמנחות איתא שם להדיא מחוסר כפרה שנכנס במזיד לעזרה ענוש כרת עוד בה תמצא כי לכאורה גם הרמב"ם סובר כן שכתב בפ"ג מה' ביאת מקדש הי"ד וז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת מקדש ואפי' אחר שטבל ע"כ דמשמע שגם טבול יום בכרת וכאשר כן פירש מרן הכ"מ שם וציין על המשנה דפי"א דפרה מ"ד דאיתא בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו במים חייב ע"ש וזה סותר למ"ש אמנם אם איתא תיקשי עוד דהרי הרמב"ם עצמו שם בה' י"ג כתב טמא שנכנס למקדש ואיזה זה שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה ע"ש והלא טבול יום הוא חשוב שני לראשון שאחר אב הטומאה ולא שני למת ובפ"ט מה' טומאת מת כתב כי לחייב כרת על ביאת מקדש או אכילת קדש הוא דוקא להנוגע במת והשני שנגע בו ע"ש שזה חשוב ראשון ועי' פיו"ד מה' שאר אבות הטומאות ה"ב אחד טבול יום מטומאה חמורה כגון שטבל מזיבות או מטומאת מת וטעון הערב שמש הרי הוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו ע"ש משמע אחר שטבל לית ביה לתא דכרת ודב"ק ח"ו סותרין זה את זה (ואולי כי על זה סובבת השגת הראב"ד שם ד"ה כל הטעון ביאת מים וכן מוכח ג"כ מהשגתו בפי"ח מה' פסולי המוקדשין הי"ד ע"ש אך מרן בכ"מ פי' באו"א ע"ש) זאת ועוד אחרת אם איתא דאף אחר שטבל הוא בכרת א"כ צא ופרנס לי מ"ש רבינו בפ"ד וז"ל וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו חייב מיתה ביד"ש ע"ש שאיך אפשר שיהיה חייב ביד"ש אחר שבלא"ה הוא חייב כרת על הביאה עצמה דבשלמא בטמא גמור שעבד משכחת לה כמ"ש בש"ס והביאה הרמב"ם שם מי שנטמא בעזרה וביציאתו היפך בצנורא ולא שהה כלל דליחייב כרת אבל בהא דטבול יום שעבד איך משכחת לה דיתחייב מיתה בידי שמים ולא כרת דאם נטמא שם הלא אסור לשהות ואם שהה הלא הוא חייב כרת החמור יותר והרי פה כשנטמא הוא צריך לפשוט בגדיו ולטבול ושוב ללבוש ויעבוד ואין לך שהה גדול יותר מזה דשיעור השהייה הוא קטן מאד כמ"ש הרמב"ם בפ"ג הכ"ג שהוא כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה וישתחוו להודות לה' כי טוב וזה הוא השיעור ע"ש וזה הוא דבר מועט וא"כ הרי כבר נתחייב כרת מקודם העבודה ועוד הלא ידוע הוא דין אכילת קדש וביאת מקדש שוים המה בדינם וכמ"ש בתו"כ תזריע (פ"א אות ט"ו) בפסוק בכל קדש לא תגע ע"ש ועי' בפ"ג דמכות (די"ד:) והרי תמצא מפורש בפי"ח מה' פסולי המוקדשין (הי"ד) דאיתא שם האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או שיביא כפרתו אינו חייב כרת ע"ש ומינה דביאת מקדש דכוותה דאחר שטבל לית ביה כרת דשוים המה בדינם וא"כ נבוכים אנו בדעת הרמב"ם ולזה לקוצ"ד נראה לי לישב ונקדים להעיר דהלא ידוע הוא דמשה רבינו הוא הרמב"ם ספרא רבה דישר' ומדויקים כל דב"ק הדק היטב והנה ראינו פה שכתב תחילה כל הטעון ביאת מים מה"ת חייב כרת על ביאת המקדש ואח"כ סיים בסתם וכתב ואפי' אחר שטבל וקשה דהי"ל לערבינהו וליתנינהו הטעון ביאת מים ואפי' אחר שטבל ענוש כרת אלא לאו דכל חד כדינו הטמא הטעון ביאת מים הוא דוקא ענוש כרת אבל אחר שטבל איסור תו' אית ביה אבל כרת ליכא ואיסורו מפורש בת"כ תזריע ועי' בחנוך שם וגם מפורש בפי"ח מה' פסולי המוקדשין הי"ג וז"ל כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת מקדש ואכל כזית מן הקדשים במזיד חייב כרת ע"כ הרי מפורש שהשוה אכילת הקדש לביאת המקדש ושם בפיו"ד כתב האוכל קדש אחר שטבל אינו ענוש כרת ע"ש הוכרחתי לכל זה הגם שלקוצ"ד נראה לי שהוא פשוט שכן הוא דעת רבינו יען שראיתי לרבינו הרכ"מ שם דמשמע לי שהבין בדעת הרמב"ם שסובר שענוש כרת אפי' אחר שטבל ומקורו מההיא דפי"א דפרה מ"ד דאיתא שם אף אחר ביאתו במים חייב ופירשה הרב שהוא חיוב כרת ולזה אני צריך למי שיבין לי דעת הרכ"מ דלפי הבנתי הדלה והחלשה דהרמב״ם לא מפרש לה בחיוב כרת הגם שהר״ש פירשה בחיוב כרת מ"מ יש לומר שהרמב״ם יפרשה רק לענין חיוב איסור תורה דוקא אבל כרת ליכא והגם דממ"ש לעיל מפ' הקומץ במנחות משמע להדיא דגם מחוסר כפרה הוא בכרת וכ"ש טבול יום יש לומר דרבינו לא סמך עליה אלא על סוגיא בדוכתה עדיפא בפ' הנשרפין (סנהדרין דפ"ג.) דאיתא שם טמא ששימש חייב ביד"ש (ופי' ודאי דהפך בצנורא בלא שיהוי כלל וז"פ) וכן טבול יום ששימש חייב ביד"ש ע"ש שהוא אתיא כפשטה דטבל ואח"כ נכנס ושימש דכרת ליכא ומיתה ביד"ש אית ביה ופסקה רבינו בפ' י"ט מה' סנהדרין (ה"ב.) ע"ש וכן הכתובים מסייעים שכתוב ובשרו לא ירחץ ונשא עונו דוקא הוא בכרת וכן שם ולא יתחטא טמא ונכרתה ושוב סיים טמא יהיה עוד טומאתו שפירושו לרבות טבול יום ומחוסר כפורים דגם ביה איסורא איכא גם בפי"ט שם הביא דין המחויבי מיתה ביד"ש טבול יום ששמש מחוסר כפורים ששמש ע"ש אבל בחייבי כרת הביא רק דין הטמא שנכנס לעזרה ע"ש שפי' טמא שלא טבל ובכן לי אני הדל דב"ק דרבינו הרכ"מ צריכים לי תלמוד ועי' בת"כ ויקרא י"ז אות קכ"ט ובספרי במדבר י"ט אות מ"ה ובפירוש המשניות להרמב"ם סוף פ"ע מה' סנהדרין ע"ש ובהרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' ק״ו כתב וז"ל והא דאמרינן בפ' שלשה מינין עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה לאו לענין חיוב מיתה ביד"ש אתמר אלא לענין שאסור ליכנס בעזרת ישר' ואעפ"י שאיסורו מה"ת אבל אין בו לא מלקות ולא מיתה כיון שטבל והעריב שמשו עכ"ל (עי' רש"י חקת בפסוק את משכן ה' טמא אם נכנס לעזרה וכו' ע"ש) מבואר דדעת הרמב"ם דוקא טמא גמור הוא דאית ביה כרת:
ואחרי מופלג שנים רבות בלכתי ירושלימה קניתי ס' המצות לרס"ג עם ביאור הנפלא של הג' האדיר ירוחם פישל פערלא הי"ו ושם ראיתי בח"ג סי' נ"ח נ"ט דפ"ה שתמה על רס"ג למה לא מנה טבול יום ומח"כ בכרת והבין שדעת הרמב"ם כן היא ופלפל בחכמה כמדתו לכל רוח ולקוצ"ד לפי מ"ש ליתא והיות כי דבר זה קדום אצלי וקשה עלי לכן לא יכולתי להתבשם מדב"ק והמעיין את אשר יבחר יקריב אליו ובלא"ה אין ספרי זה להלכה ובאתי רק לעורר ודוק: