אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר ויקרא › פרשת אמור

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר ויקרא · פרשת אמור

פרשת קדושים

לנפש לא יטמא בעמיו אולי יש לומר הטעם דנקט לנפש תמורת למת מלבד הפשט שדרשו בת"כ לרבות את הדם ע"ש שבא לרמוז עוד ולהבין נקדים את הידוע כי מלת נפש היא תסובב על החי והרבה מזה בכתובים נפש כי תשבע כי תמעול מעל וכו' וגם תתפרש על המת ולכן כתב פה מלת נפש לרמוז על מ"ש בשו"ת בית יעקב סי' ק"ל תחי' נסתפק בכהן אם מותר להטמא לגוסס לעשות לו רפואה והביא ראיה לאסור ממ"ש התוס' בנדה שהקשו שאיך אליהו החייה את בן הצרפית אחר שהוא כהן ותירצו דכיון דנביא היה והיה יודע שיחיה אותו טימא עצמו משום פקוח נפש ע"כ אלמא אם לא היה ידוע לו שברור לו שיחיה לא היה מטמא לו ע"ש את זה כתוב בפנקס זכרונותי כי אין הס' כעת אצלי ומעתה זהו הרמז לנפש לא יטמא כלומר שהוא חי ומת ביחד כגון שהוא גוסס לא יכנס אליו לרפאותו אחר שרוב גוססין למיתה ולזה נקט לנפש ולכאורה קשה בדב"ק ומה דמות נערוך ההיא דאליהו להא דגוסס דחשוב כחי לכל דבר ומחללין עליו את השבת אף לחיי שעה ע"ש וכ"ש לס' טומאה הא ודאי דחייב הרופא ליכנס אליו אפילו על ס"ם דחיי שעה וכמובן וקושית התוס' שאני דהתם היה מת ממש הוכרחו לישב דאליהו ברור לו שיחיה אותו אך יש לישב דב"ק עפ"י מ"ש בנזיר (דמ"ג.) גוסס איכא בינייהו למ"ד מלהחלו אפי' גוסס למ"ד במותם עד שימות ובסוף שם הגם שאינו מטמא עד שתצא נפשו אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלא יחלל ע"ש וברש"י ואולי על זה כונת הבית יעקב ובמציאות דאיכא רופא אחר והיות שאין הס' אתי לזה לא יכולתי לעיין בזה ועי' בס' יראים עמוד טהרה סי' שי"א באורך יעי' פת"ע בערכין ד"ו במשנה הגוסס ר"י אומר נודר ומעריך ע"ש מ"ש בזה או יש לרמוז עוד ונקדים מאי דקי"ל דוקא ישר' מטמא באהל ולא עכו"ם ואפיקו לה מדכתיב אדם אתם כידוע ויש לומר עוד דהעכו"ם (כלומר אותם שאינם מאמינים בה' ותורתו) אין להם רק נפש החיונית והגם שהם משכילים הוא נקרא שכל המעשי התלוי בהרגשת הנפש החיונית אבל נשמה ונפש רוחנית אין להם שזה תלוי רק במושכל רוחני דתי אמיתי ובכן כשמת אותה הנפש הרוחנית הקשורה בדם אזדא לה ונמשל כבהמות נדמו משא"כ עם ישראל הדתי שיש לו גם נשמה נבדלת זאת שאין לה כח בגוף נשאר ממנה רשימו מן ההארה שלה שהיתה בו וכבר דימו המפרשים ברמז לחבית מלאה דבש שנשאר דבוק בכותלי החבית אף שנתרוקנ' נשאר קצת דבש. והם לחבית מלא' זבל יבש שלא נשאר כלום ובחייו הקלי' דבוק בו ובמותו הלכו ועם ישראל להיפך בחייו בורחים לכח האלקי אשר אצור בו ובמותו שהלכה לה ונשאר הרשימו דבקים בו וזה אומרו לנפש לא יטמא ר"ל למי הזהרתי שלא יטמא למי שאחר מותו נשאר ממנו נפש ר"ל שיריים של הנשמה הנקראים נפש וממוצא דבר מובן שלעכו"ם אין איסור וק"ל:

כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו' איתא בת"כ יאמר לאמו ומה ת"ל לאביו אמו שהיא מתחללת הוא מטמא לה אביו שאין מתחלל לא כ"ש אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל ולאביו וכו' ע"ש וראיתי להרב הק' אור החיים שהביא קושית חכמי לוניל שהק' ממה נפשך יטמא אם הוא אביו הרי הוא כדין מטמא לו ואם אינו אביו הרי הוא ממזר ואין לו כהונה ע"כ וכתב הרב שאינה קושיא שהכתוב בא לשני דברים להתיר ולהצריך שאם לא רצה מטמאין אותו בע"כ וכו' ע"ש וכן ראיתי להג' מלבים שפי' כן וז"ל ואף שבצד זה אינו כהן ואינו מוזהר מ"מ אינו מחויב הוא להטמא ע"ש ולכאורה יש לי לעורר בדרך זה ונאמר שאפי' שיאמר רק לאמו בכל זאת יודע אני דחייב הוא להטמאות לאביו מתורת חיוב מה תאמר דילמא לאו אביו הוא ואינו חייב א"כ איך הוא חייב לטמא לאמו בשעה שזינתה דאחר שהיא רשעה אינו חיב בכבודה ואחר שחייבה התו' לאמו ש"מ שאזלינן בתר חזקה דכשרה וה"ה לאביו ובשלמא לדעת הרמב"ם ומרן בש"ע יו"ד סי' ר"מ דגם אם אביו רשע חייב לכבדו אז יש לדחות לומר דילמא לאו אביו ולאמו חייב לכבדה ממ"ן אבל למ"ש הרמ"א והטור שם שאינו חייב לכבדו קשה דמאמו ילפינן דאזלינן בתר חזקה דכשרות וה"ה שיוצא ממנה חזקת אביו ולכאורה יש ראיה לדעת הרמב"ם שגם אם אביו רשע חייב לכבדו ממ"ש רז"ל (מצי' ל"ב.) איש אמו ואביו תיראו יכול אמר לו אביו חלל שבת ישמע לו ת"ל אני ה' וכו' ע"כ וקשה הא חשיב אביו רשע ואינו חייב לכבדו ואין לומר דכל זמן שלא עבר הבן עוד אין אביו רשע רק אח"כ שהרי בעת קיום העשה הוא רשע והדר דינא דאינו חייב בכבודו ואין לומר משום דאשלד"ע דהרי גם לדעת רב סמא בקידושין היכא דבעל כרחיה עביד ישלד"ע ואין לך בעל כרחיה בזה אם יש מ"ע לשמוע לו אלא לאו דאפי' הוא רשע חייב בכבודו ולכך היה ס"ד לשמוע לו אך יש לדחות לפי מ"ש בסה"ק חלק יעקב שהעלה הג' מהרי"ט אלגזי דגזירת התו' דלא אמרינן ישלד"ע רק בחצר דוקא אבל באדם בחירי אפי' המלך גזר עליו אחר שאפשר שלא לעשות אשלד"ע ובכן הא נמי לא חשיב אביו רשע והוא חייב בכבודו ובכן חזרנו לדעת רמ"א אחר שהכתוב חייב באמו מוכרח דאינה רשעה מכח חזקה וה"ה לאביו ואין לומר דבאמו יש לומר דאף אם זינתה אפשר דעשתה תשו' ולזה חייב הוא בכבודה דומה לההיא דקידושין (דמ"ט:) על מנת שאני צדיק אפי' הוא רשע מקודשת שמא עשה תשו' ע"ש דיש לומר הטעם דחוששין לזה משום שהוא אמר בפיו שהוא צדיק יש מקום אל הספק לומר שמא עשה תשו' דיש חזקה לזה מדאמר בפיו אבל שם מהי תיתי ובפרט לפי מה שזכורני שכתבו שהגם דשב בתשו' כל זמן שלא נתכפר החטא זבח רשעים תועבה וההיא דקידושין שאני דהחתן מוחלים לו כל עונותיו וכששב בתשו' הוא צדיק גמור ע"כ וגם אם נאמר חזקה זו שעשתה תשו' בשביל כך מטמא יותר נקל לומר חזקה שלא חטאה ואביו הוא וכמו דצריך אתה לחזקה עד שתחייבו להטמא לאמו כך כדמותה יש חזקה שלא נטמאה ואביו הוא ואולי יש לחלק דחזקה זו אלימא טפי דחזקת ישראל עושים תשובה ובפרט אחר שעבר החטא כידוע משא"כ חזקה ההיא דזנות כמובן דחי' גדול יש ביניהם ואם כנים אנחנו בזה כבר כתב הג' ברכי יוסף ביו"ד סי' ר"מ בשם רי"ו דבעבירות שבין אדם למקום מיד כשהרהר בתשו' ה' מעביר חטאתו אבל בגזל וגניבה לא חוששים שמא עשה תשו' וכל שלא החזיר וכו' לאו צדיק הוא ע"ש ועי' פתח עינים בקמא צ"ד ומשם באר"ה:

אך לקוצ"ד היה נראה לישב דקושיא מעיקרא ליתא ואי לאו משום חזקה הוה אמינא שלא יטמא לאביו ולהבין נקדים מ"ש הר"ן בנדרים (דף צ':) עמ"ש במשנה בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני לך וכו' חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר אינה נאמנת וכו' ע"ש והקשה הר"ן דכיון דמדינא אסורה על בעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר איך התירוה וכי איסור שבה היכן הלך ותירץ דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מעיקרא ע"כ ופירש בזה הג' בנין אריאל משם גיסו כונת הכתוב ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך ובירוש' משמע שבימי דוד היו נזהרין במילי דרבנן לפי"ז יש לומר כי דוד לנקות עצמו מעון אשת איש ציוה את אוריה להתחבר עם אשתו ובודאי היא תשיב אמריה לו שנטמאה אבל הוא אינו צריך להאמינה כפי הדין דאפקעינהו רבנן לקי' למפרע והיתה פנויה בשעה שבא עליה ונסתלק מעליו עון אשת איש למפרע זאת היתה תחבולת דוד בזה וכו' והוא דבר נאה והגון עכ"ל ועי' ג"כ בתוס' גיטין (ל"ג.) ד"ה ואפקעינהו רבנן לקידושין דהקשו דיחפה על בת אחותו וכו' ונמצא שהיא התראת ספק וכו' ע"ש מה שתירצו ומעתה נאמר דאי לאו חזקה הוה אמינא שלא יטמא לאביו משום דילמא לאו אביו הוא ואף שמטמא לאמו יש לומר דאמו אמרה לאביו נטמאתי והיתה מעוברת מאחר והוא לא יאמינה כמו הדין ופקעו קידושי דידיה הראשונים וכשנבעלה להשני הוא היה כהן וכשנעקרו הקידושין למפרע הולד כשר והרי הוא כהן ואסור הוא להטמאות שאינו אלא חזקה וגם אמו למפרע אינה רשעה וכשירה היא ולזה חייב להטמא לה משום שהיא ודאית ולזה איצטריך לאביו לסמוך על החזקה שהוא אביו וחייב וזה הוא רמז הכתוב אמור אל הכהנים בני אהרן ומאן שם לך שהם בניו אלא מכח החזקה לזה יטמא גם לאביו. שוב ראיתי דלא יוצדק כלל ישוב זה חדא דאף אם נאמר דלמפרע היא פנויה והולד כשר אבל סוף סוף כיון דכשבא עליה היתה אשת איש בביאה עצמה היא נעשית זונה והולד הוא חלל ואין בו דין כהונה ועי' מנחת חינוך מצוה רס"ו וכיון דבשעת הביאה הוא והיא יודעים שבאים על אשת איש היא זונה חשיבא זאת ועוד דהרי דין זה דמשנה אחרונה הוא מחודש אבל למשנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוציא וכפי הנז' יוצא שגם החי' שהביא הג' בנין אריאל בחכמת דוד ליתא דהוא רק למשנה אחרונה שבימי דוד המלך עוד לא נתקן וחזרה קושיא לדוכתה וכעין דרך זה עוד מצאתי שתי מציאות לחייב על אמו ולאביו לא עפ"י מ"ש ביבמות (ד"ק.) במי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ס' בין תשעה לראשון או בן ז' לאחרון היו שניהם כהנים הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו וכו' מעתה הכהן הבא על הפנויה הרי הבן כהן וכשר ונשאת לכהן אחר בחזקת כשרות דמותרת לו (עי' אה ע סי' ו' ס"ח) וא"כ אם לא היה כתוב לאביו הוה אמינא דוקא אמו ודאית יטמא לה אבל אביו דאינו ידוע דאולי הבן זה מכהן אחר נתעברה בהיותה פנויה ובתו כך נשאת ולא נודע אליו ולזה איצטריך לאביו להודיע כי לא חיישינן לזה וחזקתו אביו או כלך לדרך זה עפ"י מ"ש הב"ח ביו"ד סס"י קצ"ה והביאו הב"ש באה"ע סי' א' ס"ק יו"ד וז"ל מצאתי בהגהת סמ"ק מהרב פרץ שכתב אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה ונזהרת מסדינין ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר וכו' וכיון דאין כאן ביאה של איסור הולד כשר לגמרי אפי' אם תתעבר מש"ז של אחר שהרי בן סירא כשר היה אלא הטעם דקפדינן אהבחנה שמא ישא אחותו וכו' עכ"ל גם בחלקת מחוקק שם סק"ח על אשה שנתעברה באמבטי ע"ש וכן הוא מפורש בחגיגה (דט"ו.) חיישי' באמבטי עיברה ע"ש והגם דהרב מש"ל בפט"ו מה' אישות דחה לסברא זו בשתי ידים ע"ש כבר הרב חיד"א בסה"ב יעיר אזן מע' א' אות צ"ג הביא דב"ק וכתב עליו לישרי לן מר דכיון דהש"ס קאמר לה בפשי' ע"ש ומעתה הרי מציאות זו שהאשה כשרה ושכבה על ש"ז של כהן ואסור להטמא לאביו אם לא מטעם חזקה ולזה איצטריך לאביו אך כל שלשת המציאות שכתבנו הם דוחק נגלה דנימא דקרא להכי אתשיל וחוץ מזה כי אחרי דעל החזקה סוקלין ושורפין (קי' ד"פ. ואה"ע סי' י"ט) ועי' בהרמב"ם בה' איסורי ביאה ראיה לזה ממכה ומקלל אביו שחייב מיתה א"כ כ"ש לזה דרשאי וגם חייב ואין זה שכתבתי רק לפי סוג הדרש דוקא שהוא סוג מלאכתי בזה ובישובן של דברים עיניך תראה להרשב"א בתשו' ח"א סי' כ"ז באורך ושהם מרפא לנפש ע"ש ודוק:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה