אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר דברים › פרשת שופטים

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר דברים · פרשת שופטים

פרשת ראה

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד בס"ד יש להבין הענין ולמה בשחד הוסיף וי"ו כאילו סמוך אדלעיל ואפשר דבא הכתוב לחדש דבר עמ"ש תחילה ושפטו את העם משפט צדק והוא אם נזדמן כי הנדון שבא אל הב"ד ראה דיין אחד מהם שכבר השנים דעתם הוא לחייבו וגם הוא דעתו כמותם לחייבו ולגביה בע"ד שיראה שהוא מצידו ורוצה לזכותו מה הוא עושה? חולק עליהם מלחייבו ואומר זכאי היפך דעת עצמו בעבור שישמע בעל דין השני שהוא היה מצדו ובזה המשפט הוא ישר אלא שיצא המשפט מכח הטייה לז"ק לא תטה משפט כלומר לא תגרום שיצא הדין רק מכח הטייה רק חייב לומר דעתו [וזה שייך רק בדיני ממונות אבל בדיני נפשות המשפט כשהוא חובה כמ"ש בש"ס פ"ק דסנהדרין וברמב"ם שם סנהדרין שפתחו כולם לחובה זכאי ע"ש ובסה"ק א"י דרוש ו' הארכתי] וכן בהכר פנים כשהוא רואה שנים מזכין והוא בדעתו חולק עליהם אבל הוא חושב דמה תועלת להענין אזכה כמותם ובזה אכיר פנים להנדון והגם דלדינא גדול שבדיינין אומר איש פ' זכאי והנדון לא יודע מי מחייב ומי מזכה עי' חו"מ סי' י"ט מ"מ גם אם לא ישמע יש היכר פנים להדיינים עצמם לז"ק לא תכיר פנים צריך שיאמר דעתו אף אם ברור לך שישארו בסברתם וגם יש בזה תועלת לדינא דכשהוא אומר דעתו להיפך נחלקו עליו אזי בטלה סברת היחיד כליל כאילו אינה דהרי קי"ל (ב"ק דכ"ז:) אין הולכין בממון אחר הרוב ועי' לא שייך זה דאם עשה כן הוא גורם להפיכת בתוס' שם ד"ה קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב שתי' שמיעוט דיינים לא חשיב כלל ועי' להג' צה"ח בקונט' משפט ההוראה באורך ע"ש וא"כ מה שהולכין ומחייבין ממון בתר רובא משום דבעינן הרוב מתוך כל שאזי דוקא בטלה סברת המיעוט ויש הרבה פלפול בענין זה ודרכי הוא רק רמזי תורה:

או יאמר פשוט דאדסמיך ליה קאי שופטים ושוטרים ונגד שופטים אמר לא תטה משפט ונגד שוטרים שהם מוציאים לפועל דברי השיפט אמר לא תכיר פנים בשהיות ועקולין עד שהשני יקוץ ויתרצה עם חבירו הן חסר הן יתר אלא תיכף יוציא לאור את המשפט ומ"ש ולא תקח שחד בוי"ו ג"כ קאי אדסמיך ליה שהגם שלא הטה המשפט והיה משפט צדק אל תדרוש כסף מהזוכה בעד טרחא וכו' ושמא תאמר מה הוא החשש בזה הרי הוא נותן מרצונו והמשפט הוא צדק לזה סיים כי השחד יעוור כי אחר שיש לך המחשבה מעיקרא יעוור עיני הלב עד שלא תרגיש כלל שאתה מטה הדין וכמו שרמזו אחר אותיות שחד הם אותיות תטה וש"י וגם ירמוז למ"ש בחו"מ סי' ט' שאם לקח שחד חייב להחזיר ע"ש ובתומים שם במשה"כ כתב הטעם משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש וא"כ כמו שדרשו בהכתוב ויתן לך האלקים שהויו הוא פי' יתן ויחזור ויתן גם פה הוי"ו הוא צעקה לא תקח שחד ועוד הפעם ולא תקח עד שיחזיר אם היה אחר המשפט וכ"ש קודם המשפט אמנם ראיתי להג' תוי"ט בסוף פאה וז"ל וכל דיון שלוקח שחד ומטה את הדין עיניו כהות פירוש אפילו לזכות את הזכאי ונקרא הטיה כיון שאינו פוסק מצד האמת אלא מצד השחד ע"ש ומשמע שאם אח"כ הוא לוקח דשרי אך נראה שלשון הג' לאו דוקא וגם הוא סובר דיש בזה לומר דלא טוב הדבר כלל שגם אח"כ אי אפשר שלא תקדום הרעיון והמחשבה בדעת הדיין מכח דרישתו אח"כ ורעיון זה יכשילהו לפחות קצת בדין עצמו וחוץ מזה יש בזה ג"כ טעם הגון שהוא ישמח שהבין הוא כן וזה לא נקרא דין אמת לאמתו כידוע ומפורש הדבר בהגאון תפארת ישראל (בסוף פאה) וז"ל דיין שדן דין אמת לאמתו אם הוא שמח במה שהרויח זה או שהפסיד זה הוא עלול להכשל בדין אם מאהבה או משנאה ע"ש הכי נמי נימא אף שזה חייב וזה זכאי באמת מ"מ אחר שרעיונו הוא לקחת כסף מהזוכה יהי מה שיהיה הוא עלול להכשל באחר וגם בזה עלול לטעות כשדעתו מחייבת שזה רך לתת וזה קשה לתת ובספרי בגירסת הגר"א זצ"ל כתב אינו יוצא מעולמו עד שיורה טעות בהוראתו ע"ש ומלבד הרמז שח"ד נוט' שהוא חד גם בזוה"ק משפטים (קי"ז:) כתב ול"א יקח שחד ס"ת אחד ע"ש בדברות קדשו גחלי אש ממש וזה מוסר לי ולכיוצא בי שמגבבים קולות בפסקי דינים שכך מותר וכו' וכו' וה' ישמרנו אכי"ר:

והוצאת את האיש ההוא אשר עשו וכו' את האיש או את האשה להבין הכפל וגם שבתחי' אמר ההוא וההיא בכינוי מורה באצבע ובסוף לא כתיב הכינוי ובודאי דברו בזה ויתכן דבא להודיע מאי דאיתא בסנהדרין (דס"ז.) כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם עדים חוץ מזו וכו' אם היה ערום מכמינין לו עדים מאחרי הגדר וכו' העומדין מאחרי הגדר מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו ע"ש וברמב"ם ה' ע"ז (פ"ה ה"ג) אבל בשאר עבירות אין הדין רק בראייה חושית ועי' בסנהדרין (ל"ז:) במעשה דשמעון בן שטח שרדף אחר ההורג ולא השיגו ע"ש שאף שאומדנא ברורה היא אסור לעשות מעשה ועי' רמב"ם פ"ך מה"ס ופ"ד מה' עדות והטעם פשוט לומר למה יצא מסית מהכלל כל שאר עבירות שצריך ראייה משום דבשאר עבירות הוא חייב על המעשה דוקא לזה איצטריך רואה המעשה בפועל אבל במסית דעונשו על הדבור שאין בו מעשה כל שנשמע הדבור הוא המעשה שלו אחרי שקולו ברור הוא להם מכח שמיעה ומעתה פשוט הוא הכתוב את האיש ההוא בכינוי וכן ההיא בכינוי זה צריך שיראו אותו עובר ואף שבע"ז האומר לו אלי אתה היא ג"כ ע"ז מ"מ צריך שיראו אותו לפני הע"ז וממילא רואים פניו דוקא דאל"כ אולי כוונתו לא לע"ז משא"כ במסית סיים אחריו בסתם את האיש או את האשה בלתי כינוי בפניו כי אף שלא בפניו מתחייב וזה מפשט גמור:

לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה יש להבין דהרי בסמוך לזה כבר כתוב לשמור את כל דברי התו' והחקים וכו' ולמה כפל עוד את זה ויתכן במה שנקדים לדעת דעל תכונות המדות הרעות שנצטוינו להרחיקם ממנו גאוה ואכזריות ונקימה ושנאה וכו' עד איזה גבול ירחיקם האדם שלפעמים הם צורי ומרפא הלא כתיב משנאך ה' אשנא וכ"כ ז"ל (יומא כ"ג.) ת"ח נוקם ונוטר וכן כתוב ויגבה לבו בדרכי ה' ובכל המדות רעות יצטרכו בעתם וכבר כתב החוקר רנה"ו בספריו כי אין לך שום מדה רעה באדם שתהיה רעה בהחלט ולולא הקנאה לא היתה שום חכמה וכו' ע"ש ובכן שיעור זה צריך זהירות יתירה ולזה בא הכתוב לרמוז הדבר הזה במלך יותר ויותר כי לאחד משתי הצדדים השגיאה במדות היא סכנה כמובן אם להיותו ענו וסבלן זה מזיק את הנהגת המלכות ומלך שמחל על כבודו אינו מחול כמ"ש בסנהדרין (י"ט:) ועי' בפ"ב דיומא (כ"ב:) מפני מה נענש שאול (שניטלה מלכותו) מפני שמחל על כבודו ע"ש הוא הטעם שאין כבודו מחול כי קיום המלכות תלויה באימתו כמ"ש שום תשים עליך מלך שתהיה אימתו עליך (סנהדרין שם) הרי שחייב הוא לזרוק מרה במלכותו וכ"כ רז"ל (כתובות ק"ג:) נהוג נשיאותך ברמים וכתבו עוד (סנהדרין ח'.) טול מקל והך על קדקדם ונגד זה תהיה היוהרא ח"ו בהטעאה יותר מן השיעור אחר שהיא קשורה בהכבוד שיש לו ובפרט מלך ישראל משיח ה' השלם בחכמה ובתבונה היא ג"כ תעזור להתנועה היתירה של הגאוה שבלא"ה היא שוכנת בעורקי החומר ואזי העם הוא מסוכן (וכתבו שמלכת הדבורה אין לה עוקץ כמו חייליה שלא תסכן את חייליה לאפשרות שלטונה לזה ניטל ממנה העוקץ והוא מוסר למלכי ארץ לתת רסן לחמתם כי חמת מלך מלאכי מות ואין עוצר בעדם) ולזה כתבו הראשונים במליצת רז"ל שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך הכונה שלהיות שהאדם יש לו יראת המלך ויראת ה' ככתוב ירא את ה' בני ומלך אבל המלך אין לו רק יראת ה' דוקא כי העם הם עבדיו לז"ק שום תשים עליך מלך שלא יהא כל כך מפחיד ומרעיד את הבריות שימשך מזה ח"ו שיירא מהמלך יותר מהשי"ת לפחדו מזדונו וכו' וכמו נבוכדנצר ודומיו אלא תשים מלך שתהיה אימתו ר"ל האימה שלו של המלך שהוא ירא מה' תהיה גם עליך וממוצא דבר יובן שלא יהא המלך כ"כ תקיף ואכזר שיחויב מזה ח"ו שהאדם לא ירא רק ממנו ולא מה' אלא יהיה מלך חסד שתשאר אימת ה' שהיא אימת המלך גם עליך וא"כ הרי דהמלך צריך לאחוז בשתי הקצוות האימה והענוה ואיך יהיה? לזה אמר לו השי"ת שתהיה ס"ת עמו תמיד וקרא בו כל ימי חייו] שרומז על תו' שבכתב ושבע"פ וכאשר פי' כן הראשונים והיתה לשון נקיבה וקרא בו לשון זכר רומז לתו' שבע"פ נקיבה וקרא בו לתו' שבכתב ולזה סיים כל ימי חייו ימי חייו הימים לתו' שבכתב כל לרבות הלילות על תו' שבע"פ וכשהיא אתו היא תנחהו לתרתי דסתרן ולא ישגה ומה הם אחת לבלתי רום לבבו מאחיו שהלב שלו יהי עניו כמו כולם והם חשובים אחיו ולבלתי סור מן המצוה היא מצות המלך לשמור על כבודו חוץ מזה שיש בזה שמירה על חייו שישמרו וכמ"ש בקהלת רבה (פ"י אות ד') אם רוח המושל תעלה עליך אם באה לך הממשלה אל תניח מדת הענוה ממי אתה למד ורוח לבשה את זכריה וכו' ראה עצמו למעלה מן העם חתן המלך וכהן ונביא התחיל מדבר גדולות ויקשרו עליו קשר וירגמו בו אבן ע"ש ובכן גם לזה ניתנה לו הס"ת שלא יטעה ביוהרא יתירה ורגלי חסידו ישמור וארמוז כוה"כ תורת אמת היתה בפיהו וכו' וחוץ מדרך זה רמזתי עמ"ש רז"ל (מצי' כ"ג:) בתלתא עבידי רבנן דמשנו באושפיזא בפוריא במסכתא ופי' בזה הג' תת"ס בתשו' כונת הפסקי תוספות בתענית (אות ח') ת"ח מודה לחבירו בין על האמת בין על השקר ע"ש שר"ל על שלשה הללו שמותר לומר שקר ת"ח מודה לחבירו שמגיד לו האמת ע"כ זכורני בדב"ק ועל הנז' ירמוז אמת נוט' אושפיזא מסכתא תשמיש ומובן ועפ"י דרכנו שהיא הענוה יובן ונקדים מ"ש ביומא (כ"ו.) צו"מ המורה הוא משבט לוי או יששכר ע"כ ומקשים דהרי דוד היה מורה הלכה וה' עמו שהלכה כמותו ומתרצים מפני הענוה ככתוב מכתם לדוד ודרשו בסוטה (ד':) שהיה מך ותם ע"כ ולזה הזהיר במלך משבט יהודה לבלתי רום לבבו דאל"כ אי אפשר לכוין ההלכה וזהו לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל שידייק ההלכה ולזה תורת אמת היתה בפיהו שהם שלשה לשונות של ענוה אברהם אמר ואנכי עפר ואפר ומשה אמר ונחנו מה ודוד אמר ואנכי תולעת שהם ר"ת אמ"ת אז יכוין אל האמת בתורתו ובמצותיו והוא רמז נכון בס"ד ה' יזכנו לכוין אל האמת:

ועוד ירמוז פשוט לבלתי רום לבבו ולבלתי סור מן המצוה דידוע מ"ש הר"ן בדרשותיו שהאדם יש לו שני פניות לצד מעלה ולצד מטה וכשיתבונן במושכלות הוא נעדר מן התחתונים ויהא פונה לצד מעלה וכשיעמיק עיונו מזה ויטה אל התחתונים הוא פונה לצד מטה וכו' ע"ש וידוע כי המלך הוא נחוץ לעיין בעניני עמו וצאן מרעיתו וחייב להיות לו שתיהם ביחד וכמו שפי' על מרע"ה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ובכל זאת ושב אל המחנה ר"ל בין איש לחבירו ובכן מצינו הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו להשגיח עליהם אך יזהר לבלתי סור מן המצוה היא דבקות ומושכלות ע"י התו' כי במלך חובה לשניהם כנז':

ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה הנה בפלוגתא שיש בין ר"י ור' יאשיה בסנהדרין (דפ"ה:) אם וי"ו לחלק או להוסיף ע"ש חידש הריטב"א (במצי' דל"ד:) הבאתי דב"ק במק"א דדוקא במניעה הוא דפליגי אבל בחיוב לעשות אליבא דכ"ע הוי"ו להוסיף הוא ע"ש וראיתי להג' מנחת חינוך בקומץ מנחה מצוה תק"ו שהקשה לדעת הריטב"א א"כ תמוהים דברי הש"ע שכתב אם הגוים או הכהן שותף בראש או בזרוע וכו' אותו ששוחט בו פטור וחייב בשארא וכפי דברי הריטב"א דבמעשה פירושו להוסיף א"כ החיוב הוא בשלשתם ובה עיקר המצוה וכו' ע"ש שהניח בצ"ע. ולקוצ"ד תימא לי בזה אעיקרא מה לו להקשות על הריטב"א מהש"ס אחרי דסברת הש"ע היא ש"ס ערוך בחולין קל"ג ואתותב החולק בש"ס על זה ובפרט כי מעיקרא קושיא ליתא כי פירוש וי"ו להוסיף אין פירושו שלא יתחייב רק כשיהיו שלשתם אלא פירושו כשיהיו שלשתם חייב בכולהו בהא והא ולא כמו ארבע ציציות שבטלית וזה פשוט מאד שכן פירוש וי"ו להוסיף וממילא מובן דכשיש דבר מונע מבחוץ ופטר האחד דפשיטא דהשאר חייבים שזה נקרא הכל ולדוגמא ואהבת את ה' אלקיך בלב ונפש וממון האביון הגמור דלית ליה פרוטה הרי הוא חייב בשארא שהם לב ונפש דבארבע ציציות שכולם הם ציצית כשחסרה כנף אין בזה מצוה אבל פה שמות חלוקין זרוע ולחיים וקיבה חייב בכולהו בדאיתא ומה שחסר פטור ממנו וחייב בשאר ואולי נחדש ולומר דבשכר הרוחני יש חילוק בזה ונקדים מ"ש במס' מכות (כ"ד.) ר"ג כשהיה מגיע למקרא זה היה בוכה הולך תמים ופועל צדק וכו' לא ימוט לעולם מאן דעביד לכולהו הוא דלא ימוט הא בחדא מינייהו ימוט והשיב מי כתיב עושה כל אלה עושה אלה כתיב אפי' בחדא דאלת"ה אל תטמאו בכל אלה הכי נמי עד דעביד לכולהו אלא בחדא מכל אלה הכי נמי וכו' ע"כ כן היא הגירסא בש"ס (בעין יעקב הגירסא במקום דאלת"ה הוא אלא מעתה ע"ש) ולכאורה הוא קשה דהלא אתה אומר כי אילו אמר עושה כל אלה אזי פירושה הכל וא"כ יוצא מזה שהכא שכתוב אל תטמאו בכל אלה דאית בה כל הכי נמי דוקא כולהו אך הישוב פשוט הוא לחלק בין השלילה לחיוב כלומר העשיה דאזי יתהפך הענין דבשלילה פירוש כל היא אפי' מקצת אסור שפירוש כל הוא לא הא ולא הא על כל אחת ואחת יש מניעה והלאו מקיף על כולם שפי' לא יעשה שום אחת מהם אבל אם אמר באלה אזי פירושו רק בכללות כולם היא המניעה והעונש אבל בחיוב הוא ההיפך כשאמר עושה כל אלה הוא קפיד שיעשה הכל זה וזה אזי לא ימוט אבל כשכתוב עושה אלה הוא מציין שאלה המצות יש בהם הסגולה של השכר הזה שלא ימוט לאפוקי אחרים שאין להם השכר הזה אבל לא קפיד אכולהו ובזה תתישב הגירסא של דאי לא תימא הכי וכמובן וביסוד זה ישבתי להחכם א' שהק' לי עמ"ש הרא"ם בכ"מ שהתי"ו הוא מורה על המקצת ע"כ והקשה דמה יענה בכתוב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם האם אפשר שמקצת מהשבעה הוא דלא ימצא שאור ע"כ ולפי המובן מוכח דליתא כי אדרבה פירושו הוא אף מקצת מהשבעה לא ימצא שאור והוא פשוט עכ"פ משמע מהכא שגם בחיוב הוי"ו הוא לחלק שפי' שגם בחדא מינייהו לא ימוט ולכאורה עוד יש לפקפק ממ"ש בסנהדרין (דפ"א.) אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא ואת אשת ריעהו לא טימא ודרשוהו שם לדרשות לכל חדא מיניהו וכשהיה ר"ג מגיע למקרא זה בוכה מאן דעביד לכולהו הוא דחיה יחיה והשיב לו רע"ק מהכתוב דאל תטמאו בכל אלה שפירושו בחדא הכי נמי בחדא ע"ש ולפמ"ש מאי סתירה דהרי ההיא נמי שלילה ולא חיוב וא"כ צריך שיהיו כולהו אחרי שהוא חיוב והגם דלא כתיב כל אלה אחר שכתוב שלילה לחיוב יתחייב בכולהו אך הא בורכא דהשלילה זאת היא פי' חיוב בשוא"ת ולא כמו שאר לאוין שהשלילה ע"י שלא יעשה שפה השלילה היא בשוא"ת וא"כ חזר הדין דהיא היא דכשיעשה אחת מהנה שפי' בשוא"ת אזי גם בחדא מינייהו חיה יחיה והדמיון מאל תטמאו בכל אלה שפי' גם בחדא מינייהו אם עבר בקו"ע חייב הכא אם לא עבר בשוא"ת חיה יחיה מעתה נחזור לדברינו שהנה מצינו בחיוב שהוא עשה כל חדא מינייהו מועלת לשכר אמנם זה דוקא לשכר שלו תשלום גמול הרוחני אבל לענין חיוב המצוה לעשות צדקו דברי רבינו הריטב"א דכשהכתוב מחייבו בעשה כמו זרוע ולחיים וקיבה פי' חייב לתתם כולם ולא ישאיר לעצמו כלום וכשהוא פטור מאחת מאיזה סיבה אותחייב בשארא ושכר הרוחני אית ליה על כל מצוה אף שלא נתן השאר כשהוא פטור ותדע שהרי תרי"ג מצות הם ופירושם הוא כשנתחייב בהם אבל יש הרבה שאינו חייב יבום וחליצה וגט כשלא בא לידו דפשיטא דלא יפסיד שכרו אשארא ועי' בפי' המשנה להרמב"ם במשנה רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ור"ל לכל הפחות מקיים אחת מהם כהלכתה וזוכה הוא בזה לאושרו הרוחני ודוק:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה