אור ברסלב

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר דברים

ספר במדבר

פרשת דברים

וחצרות ודי זהב פירש"י חצרות מחלוקתו של קרח ודי זהב העגל ע"כ הקושי מבואר דהעגל קדם הרבה לזה וכמו שתמצא ברש"י בפ' קרח (ע"פ וישמע משה ויפול ע"פ חטאו בעגל וכו' במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו ע"ש א"כ למה הקדים הכתוב חצרות שהוא ענין קרח להעגל ושמעתי מידי"ן הרב כמהר"ר מאיר ואעקנין יצ"ו ושוב ראיתי דב"ק בס' דמש"א בהקדמה כי התנצלות משה היתה לי צוית ולא להם ובזה היה הזכות להם עכ"פ על מעשה העגל למצוא קצת תשובה ובמחלוקת קרח שאמרו כולם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך א"כ הלכה התנצלות זו ע"כ ובס"ד ארחיב קצת הדיבור דלכאורה קשה וכי לא ידע משה רבינו דהם שמעו ג"כ ובכל זאת טען לי צוית אבל הכונה הוא דטענו הם דמדכתיב לשון יחיד אין פירושו שהדבר נוגע לך העקרי ואתה הוא שאח"כ תזכנו בה דלפי זה יוצא שבעת שעשו העגל שעודם לא זכו בתורה ידונו כפנויה שזו היתה טענת משה וכמו שכתבתי בפ' תשא (לעיל דפ"ז) ע"ש והם אמרו שלא כן כי כולם שמעו בסיני ומה שנאמר בלשון יחיד הוא משום דלכל אחד מישר' הדבר נאמר לו ולפי טעם זה א"כ לא מכח מרע"ה הם זוכים אלא ישר' מעת שמיעת הדברים כבר היו לחלקו יתברך כאשת איש ובזה נפלו בעון העגל דלא חשיבי כפנויה כי משה רק שליח קבלה חשיב ובו ברגע הובדלו אליו יתברך ולזה כתב וחצרות קרח ומכח זה ודי זהב על העגל, גם יש לבאר עוד מה שהפך רש"י וכתב קרח קודם העגל כפי מ"ש הראב"ע בפ' תשא וז"ל חלילה שעבד אהרן ע"ז גם ישר' לא בקשו ע"ז כי חשבו שמת משה המסיעם מים סוף כי המן אינו יורד בהר סיני ואין כח באדם לחיות וכו' ומלת אלקים פי' כבוד חונה ולכבוד ה' נעשה עש"ב ורמב"ן כתב וז"ל אבל ירצו שיהיה להם במקום משה יורה דרכם וכו' וכשבא משה וירא העגל ולקחו ושרפו באש לא מאנו כלל ואילו היה להם לאלקים אין דרך שיניח האדם מלכו ואלקיו לשריפת אש ע"ש אך הראב"ע סיים דעכ"פ לפתאים היה ע"ז ע"כ ובכוזרי מ"א דס"ב פסקא צ"ז כתב שישר' היו מצפים שירד משה ויוריד להם ענין מאת ה' שיקבילוהו וכאשר היו מקבלים עמוד הענן והאש עש"ב ובקול יאודה שם וז"ל ישראל היו דבקים בה' ורק שגיאה של כבוד חונה היו חושבים ע"ש ובמד"ר אמור (פכ"ז אות ח') ראיתי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי המלכות וכשראה המלך שאין בהם ממש עמד ועשה סעודה והושיב אותו האיש בראש וכו' כך אוה"ע מונין ישר' שעשו העגל בדק הקב"ה בדבריהם וכו' לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות וכו' ע"ש וזה מתאים להנז' עכ"פ לכל הדברות לולא טענת קרח וסיעתו היה להם מענה שזה היה כבוד חונה שיהיה במקום משה דוקא בינם לבין המקום ולא משום סרך ע"ז כאשר לא היו עובדים למשה אבל בטענתו שכולם שמעו בסיני וא"כ הם כמו משה ואין צריכים למשה ודכוותיה א"כ מורה שהעגל הוא ע"ז שחשבו לאלוק' ח"ו ולזה הוכיחם אח"כ על ודי זהב גם קרוב לזה יש לומר דאחרי שכפה עליהם ההר כגיגית ויש מודעה רבה חשיבי בני נח שאינו מוזהר על השתוף (עי' הרמ"א או"ח סי' קנ"ו ושב הכהן סי' ל"ח ונוב"י מהדו"ק סי' קמ"ח ובסה"ק ב"י סי' א') ובמחלוקת קרח שטענו כולם שמעו וכו' מורה שברצון גמור ונתחייבו בעגל וגם משה חטא בשבירת הלוחות וכמובן וזה הרמז נתרשלו ידיו הרומז על שבירת הלוחות וק"ל:

לא אוכל לבדי שאת אתכם עי' מ"ש רש"י ז"ל והוא מהספרי וכן אמר שלמה וכו' אין דייני אומה זו כדייני שאר אומות שאם דן והורג ומכה וגוזל אין בכך כלום אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע וכו' ע"ש והנה מובן הקושי דאיך אפשר דבן נח יהיה פטור אחרי שהוא מצווה על הדינין מדין שבע מצות וראיתי להג' בעל כלי חמדה בסדרין שהביא קושיא זו ותירץ משם הג' מהרד"ף בסה"ב ספרי דבי רב משם מהרז"ו נחום דנהי דבדיני אדם נצטוו ב"ן על הדינים וש"ד אין זה אלא בב"ד של מטה מפני קיום העולם אבל לא בדיני שמים שאינם ספונים בעיני המקום לא הם ולא ממונם ע"כ והג' מהרד"ף כתב על דבריו שהם דחוקין ורחוקין מן הדעת אך הג' כלי חמדה הק' עוד דמה יענה לדור המבול וסדום וכיוצא שנדונו בדיני שמים ולזה רצה לתרץ כדעת מהרזו"ן שיש הבדל בין קודם מ"ת לאחר מ"ת שדרשו חז"ל (בע"ז ד"ב:) ראה ויתר גוים דהתיר להם הז' מצות ממש ושכן כתב הרמ"ע בפשטא שהתיר להם חיוב התורה ולזאת היום אין עליהם חיוב בדיני שמים דפטר אותם הכתוב לגמרי ממש אמנם קודם מ"ת היה עליהם השבע מצות בתור מצות מן השמים שפיר נענשו עליהם אם עברו זה נכון בדעת מהרזו"ן וכו' ע"ש והנה במ"ש דשבעה מצות קודם מ"ת היו דת ומצוה מן השמים הרואה יראה להג' צה"ח בתורת נביאים בקונט' אין למדין מקודם מ"ת וז"ל ושבע מצות ב"נ אינו מפני שנצטוו ב"נ רק מפני שנצטוו ע"י מרע"ה וכמ"ש הרמב"ם וכו' ומימות אדם ונח היה זה אצלם לחק קבוע ואין לחייב העוברים כיון שעדיין לא נשתלח להם מי שיגיד להם במצות ה' רק ע"י מרע"ה השליח לישר' בתרי"ג ולב"ן בשבע וכו' עש"ב ולכאורה דכן מוכח נמי ממ"ש המורה ח"א פ' ס"ג וז"ל לא תמצא מן הנבואה לקחו לבני אדם וכו' או מי שקדמם אמר לי ה' עשו כך וכך או לא תעשו וכאשר נראה יתעלה אל מרע"ה צווהו שיקרא לבני אדם ויגיד להם השליחות וכו' ע"ש ועי' עוד בח"ב פ' ל"ט ולפי"ז אדרבה מוכח בהיפך שקודם מ"ת לא היה זה למצוה רק לחק קבוע מהם ולא היה דת רק אח"כ הן אמת שבעיקר דב"ק דהג' צה"ח יש לעמוד במ"ש דמקודם לא היה דת דהא הרמב"ם בה' מלכים כתב דאנשי שכם נתחייבו הריגה משום שעברו על הדינים ע"ש וכן ממ"ש רש"י בסנהדרין (נ"ט.) בד"ה לזה ולזה ש"מ כי יהיב קודשא בריך הוא תו' לישר' לא שקלינהו להנך מבני נח וכדקיימי להו קיימי ע"כ ולענ"ד שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם שכתב בסוף פ"ח מה' מלכים שהב"ן צריך שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י מרע"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן ע"ש ור"ל דאותם שהיו מקודם לב"ן נשארו רק שהחידוש הוא שעתה צריכים לקיימם לאותם השבעה מפני צווי מרע"ה אבל לעולם שגם מקודם היו הם ג"כ דת דמפני זה הרגו בני יעקב לאנשי שכם וכבר עמדתי על דב"ק בסה"ק ביכורי יעקב ע"ש מכל מקום הא ודאי שאחר מ"ת הם דת גמור לעובר על השבע מצות יותר מקודם בלי ספק אחר דיש להם שליח ומה שנסמך על מ"ש בעשרה מאמרות מאותה אגדה דראה ויתר גוים התיר להם שבעה מצות ור"ל שאין בהם עונש שמים כו' הן אמת שבדרך זה ראיתי להרב ושב הכהן סי' ל"ח שתירץ עפ"י אגדה זו קושיא חמורה דאיך קורים למקבל עליו ז"מ גר תושב דהא בלא"ה מאדה"ר נצטוה על זה ותי' עפ"י אגדה זו ע"ש אך בעניותי קשה לי בזה דאין ללמוד הלכה מאגדה (כמ"ש ברש"י דבתרא דק"ל: ד"ה עד שיאמרו לו הל' למעשה) ועי' בירוש' פ"ב דפיאה (ה"ד) ופ"א דחגיגה (ה"ח) דאין ללמוד הלכה מאגדה ועי' להג' צה"ח בנדרים מ' ע"ש ובעיקר קושית הרב ושב הכהן של גר תושב מלבד שהר"ן בע"ז יישב משום שמתחי' לא היו נזהרין עכשיו צריכים קבלה ע"ש עוד בה גם לדעת הרמב"ם הלא בתחי' היו מצווים לא מפי מרע"ה בשליחות מה' אליהם משא"כ עתה ופשוט עכ"פ מאגדה אין לסמוך על זה ודברי העשרה מאמרות לא ראיתי כי כמדומה לי אם אמרה הרב הוא רק לענין שכר אבל לעונש פשיטא דישאר עליהם לעולמי עולמים כי שליחות מרע"ה לישר' בתרי"ג ולשאר העולם בשבע לא יבטלו לעולם תורת משה אמת לכל העולם ואיך יגיד הרב היפך הש"ס שם בע"ז (ג') דלא יקבלו שכר כמצווה ועושה ולעונש כדקאי קאי כמו שמוכח שם וכן מפורש להדייא ברש"י בע"ז שם (ד"ו.) ד"ה ולפני עור דמזבין ליה בהמה ומקריבה לע"ז ובני נח נצטוו עליה דהיא אחת מז' מצות ונהי דעמד והתירן להן אל יעברו על ידך שהרי עתידין הן ליתן את הדין עליהן על שאין מקיימין אותן ואעפ"י שאין להם שכר בקיומם ע"ש הרי מפורש כדכתיבנא אך לקוצ"ד נראה לישב דעת מהרזו"ן ז"ל עכ"פ על צד הדרש דוקא במה שנשכיל לדעת להיות האמונה האמיתית כי הקב"ה משגיח השגחה פרטית על כל איש וככתוב לתת לאיש כדרכיו וכו' ובכן עלינו לדעת אם זה שייך בכל אישי האדם או יש הפרש בין גוי לגוי וכו' וגם בפרט עצמו אם על המדינה או העיר כי גם זה פרטי או על כל איש ואשה והנה הרב במורה ח"ג פי"ז הביא ה' דעות בהשגחה עש"ב וסיים כי לפי דעתי מה שאני רואה הוא המין אשר דבק בו השפע השכלי עד ששב בעל שכל וכו' הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלקית ושיערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש וכו' ומה שאמר הכפירים שואגים לטרף וכו' היא השגחה מינית וכו' ע"ש באורך ועוד שם בפ' נ"ז כת' התו' תקון הנפש והגוף ע"ש ובס' אור ה' כלל ב' פ"ד ה' ו' וז"ל ולזה ראיתי שתהיה ההשגחה במין האנושי יותר שלימה ולהיות כלל אומתנו שלימה במין האנושי תהיה ההשגחה בו יותר שלימה וכו' ע"ש ובפ' לך לך הבאתי שכלל הברואים היו מודים רק בהשגחה כללית עד אברהם עש"ב ואולי זהו הכונה במ"ש רז"ל (ברכות ז'. הובא ברש"י פ' כי תשא ע"פ ונפלינו אני ועמך) בקש מרע"ה שלא תשרה שכינה רק על ישר' ונתן לו וכו' ע"ש ומובן דשכינה שורה על ישר' היא השגחה הפרטית בשביל התורה הדבוקה בם ועי' בדברים רבה וגם על צד המדרש הרי כל הברואים נתחלקו לע' שרים וישר' לחלקו יתב' ככתוב חלק ה' עמו ובכן יש לומר שבענין כללי או אפי' מדינה לשבט או לחסד שהוא משפט כללי כל העולם שוים המה ועי' הרמב"ם בה' תשובה משפט לכל העולם ואח"כ למדינה ואח"כ ליחידים (א"ה ע' בהרמב"ם פ"ג מה' תשו' ה"א שכ' להיפך תחי' ליחיד ואח"כ למדינה ואח"כ לכל העולם וע' לח"מ ומש"ל שם) ולזה בדור המבול של כל העולם ובסדום מדינה וכן נינוה היה בזה השגחת הכלל ומקרא מלא רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וכו' ע"ש אבל ישר' השגחה יתירה היתה בם אפי' על הפרט לתת לאיש כדרכיו וכו' ובכן עם שהגוי מצווה על הדינין זה לחוד אבל לענין שיש משגיח פרטי אין עליו רק הוא עם הכלל לרע וטוב אבל באופן פרטי לא יענש עליו ואם הורג או שודד בין איש לרעיהו אין ההשגחה עליו לעונש שמימי מעונש זה רק אם הכלל כולו חטא רק בישר' השומר משגיח עליו בפרטות בגופו וממונו וגם בזה יתן דין וחשבון עליו וככתוב בעמוס רק אתכם ידעתי וכו' על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם ע"ש ובתו' כתוב בקרובי אקדש ע"כ שמתגלה ההשגחה כנלע"ד וקרוב לדברי מצאתי בס' משפט צדק על תהלים מזמור נ"ה אות רס"ח ורס"ט באורך מהראשונים בחי' ההשגחה ושם האריך וז"ל השנית השגחת מין האדם בכלל על פני האדמה יותר הרבה בענינים פרטיים מכל שלשה סוגים הנ"ל מפני שנברא במדע וחכמה ובחירה וכו' השלישית השגחה על עמו ישר' ביחוד ובפרט וכו' בכל עת ובכל רגע אנחנו מושגחים ובכל דקדוק ענינו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה וכו' עש"ב ומובן מעתה החילוק בין ישר' לעמא דעלמא והיות כי ביאור זה הוא נעלם אף מהגדולים ומה לאזוב כמוני ולזה אקבל שכר על הפרישה ודוק:

ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב, עי' מ״ש בזה בסה"ק שופרי' דיעקב פ' תשא ויש רמוז עוד בס"ד ונקדים מ"ש במדרש על זה וז"ל זהו שאמר הכתוב אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ע"כ ואין לו מובן בפשוטו ועי' במפרשי המדרש ושמעתי מרב אחד יצ"ו שהוא מפורש בס' הקרנים ע"כ וחפשתי ומצאתי וז"ל ואם תרצה להבין למה לא שלט עיה"ר ביוסף הוא בסוד הפתחים והחלונות ומצאנו ע"כ ופי' הג' דן ידין שם הוא כי בעין טובה יש אלף ותשי"ז פתחים עליהם רמז דוד אשתחוה אל היכל קדשך ע"ש ואני ברגליו אעבורה כי זה שאמר המדרש הוא רמוז בכתוב עצמו רק נקדים לומר כשאומר הכתוב אלקיך הוא רמז על השכינה וכמ"ש מאורי אור אות קנ"ו ועי' בע"ח ש' הארת המוחין שכתב ה' אלקיכם הוא זו"ן משום שהשכינה דבוקה אתו ע"ש ועוד נקדים כשהמלכות היא דבוקה בז"א יש לה הגבורות כפולים ובכן פה אמר ה' אלקיכם ולכן צריכים לחשוב שם קוי"ק בכפל שהוא ב"ן וכשתחשוב ב"ן אז עם כל הכתוב עולה אלף תשי"ח שהוא אלף תשי"ז על הפתחים והאחד היתר רומז גם על החלונות נרמזו בא' על כללותם כולם ולהיות שהוא מזכיר שישר' רבים אמר הכתוב הנז' הרומז בחשבונו על הפתחים של עין טובה ואחד מוסיף הוא על עינו הרואה אותם או על כלל החלונות שיעלה אלף תשי"ח לזה סיים המדרש שזהו שאמר הכתוב אשתחוה אל היכל קדשך הרומז על פתחי עין טובה וכמ"ש הקרנים, ובמדרש איתא עוד אמרו לו קצבה אתה נותן לברכתנו אמר להם זה משלי מכאן ואילך הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם ע"כ והקושי מבואר שאחר שבכלל מאתים מנה א"כ מה נתן משה רבינו ויתישב לפי מ"ש האר"י ז"ל בש' רוה"ק כי הנבואה או הדבור צריכה בתחי' להתלבש בקול הנביא עצמו או בדבור שלו ואח"כ תבוא הנבואה והרוה"ק ויתלבשו בם עש"ב והנה פשיטא כי ימצא בישר' במדריגה נמוכה שאינם ראוים לברכה מהשי"ת לפי ערך המקבלים אלא באמצעות תפילת הצדיק והוא הצנור הגדול לקבל מהבריכה העליונה ישפיע עליהם ע"י שתתלבש הנבואה בקולו ובדבורו אשר שכינה מדברת מתוך גרונו ולזה אמר להם עד כאן משלי מכאן ואילך תתברכו באין קץ ורמז להם כי בברכתי היא תתלבש בי מהבריכה העליונה אין קצבה ומ"ש משלי כי הוא ברכם אלף פעמים שהם היו ששים רבוא ומשה שקול כמוהם כדרשתם למשה ולישראל וידוע מ"ש הרב חובת הלבבות ש' הבחינה פ"ו וז"ל ונתבאר כי מגרגיר אחד של חטה ימצא שלש מאות שבולים ובכל שבולת יותר מעשרים גרגרים ע"ש ובכן מגרגיר אחד חטה יהיה ששת אלפים וידוע כי משה הוא סוד חשבון האלפים שהוא באצילות וכמ"ש האר"י ז"ל אלפים באצי' ע"ש ולזה ברכם באלף זאת אומרת כל אחד מישר' דברכת הטבע שיעלה מאחד ששת אלפים כנז' בחטה הוא כרכם על זה באלף כזה שיעלה מאחד ת"ר אלף ומובן שברכם שיהיו ת"ר אלף של ת״ר אלף וגם בבחי' שאלף דויקרא זעירא היא אחד מאלף והוא גדל עד אלף ברכם כדמותו ולזה אמר להם עד כאן משלי מכאן ואילך יברך אתכם אין קץ וקצבה והיע"ב, ועוד ירמוז בפשטות לפי מה ששמעתי הקדמה משם המקובלים כי השפע הבא לישר' ואין כח בהם לקבלו לזה נותן להם אחד מאלף והשאר מעוכב לימות המשיח ע"כ וידוע כי בזכות משה נברא העולם וא"כ הוא יש בו הכח לקבל הטוב השלם שבא לעולם שהוא פי אלף מעתה והוא נגד כל ישראל ולזה ברכם באלף פעמים לכל אחד שזה נברא בעולם והוא יכול לקבלם כולם נגד כל אחד מישר' ובכן ברכם משלו שכל אחד יהיה בו כח רוחניות של אלף שיוכל לקבל את כל הטובה שהיא פי אלף וזה משלי מכאן ואילך הוא יברך אתכם באין גבול אמן אח"ז האיר אל עבר פנינו האדמו"ר מעי"ת מונקטש והודעתיו ממ"ש ואמר לי שקדמני בזה בס' בני יששכר ושו"ש:

פרשת ואתחנן

ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד יש לדקדק דבאומרו רב לך מורה שנתן לו דבר מה מהבקשה ואמר לו רב לך בזה שנתתי ואפשר משום שנכנס לארץ סיחון ועוג כי ארצם יש לה הרבה ממעלות הארץ ואינה חשובה כשאר המדבר ועי' רמב"ן פ' מטות כי סיחון ועוג הם ממלכי האמורי וארצם מנחלת ישראל הוא וכו' ע"ש ובס' תבואת הארץ האריך מדף ט' ואילך כמה דוגמאות שמהם תחשב א"י וכמה ראיות להיפך ואסיק לבסוף כי קצת מעלה מהארץ יש לה עש"ב ועי' ארץ חיים סתהון ביו"ד סי' של"א מה שאסף בזה ועי' תשב"ץ ח"ג סי' רי"ש ולזה אמר לו רב לך אבל לענין לעבור הירדן אזי היא גבול ארץ האבות על זה לא תעבור כי הפרש גדול ביניהם ועי' מד"ר נשוא ארץ כנען כשירה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשירה לבית שכינה ע"ש, ויומתק המדרש ג"כ לפי מ"ש האר"י ז"ל בש' מאמרז"ל הירדן הוא קליפ' נוגה ע"ש והנה בדניאל כשחשב הקליפ' ענן ורוח סערה ואש מתלקחת אחריה סיים ונוגה לו סביב ובתר הכי כתיב ואראה דמות כבוד ה' ע"ש וידוע כי דמות הוא רומז אל השכינה הנק' דמות (ע"ח ש' דרושי הצלם) וכן תמצא ברמז אחר אותיות ירדן הוא כשה״ס גימט' שכינה וקדמוני שרים ברמז זה ולכן כשהגיע לארץ האבות אף שהתפלל תקט"ו תפילות לא נתקבל ולקוצ"ד. ארמוז הטעם לתקט"ו שהענין מקביל משום שרצה לתקן השכינה ולהגדילה עד תשלום פרצופה יחידה שבה שהוא כתר והנה בשער לידת המוחין פ"ב כתב כי נוקבא הכתר שלה שני פעמים או"ר גימט' בית וכו' כי השני אלפין של אור הם שרשים ונשאר רק ו"ר ו"ר מאירין בנוק' וכו' עוד שם מ"ש שלוקחת שני שלישי הת"ת שני פעמים אור גימט' בית הוא רק מבחי' הכלי והגוף וכו' אמנם מן המוח עצמו המתפשט בתוכו הוא רק חצי אור עש"ב וזהו הכונה שהתפלל תקט"ו תפילות כי תפילה היא במלכות כידוע וכשתחשוב כלי כתר שלה שהוא גימט' בית עם חצי אור בהסיר הא' חציו גימט' ק"ג עולה תקט"ו שתיקן כל פרצוף השכינה עד הכת"ר שבה בכללו כלים ואורות במספר תקט"ו אך בס' עיר דוד ראיתי שאם התפלל משה עוד תפילה אחת היה נכנס לארץ ע"כ ויומתק עם מה ששמעתי מפי מע' הרב החסיד המקובל המופלא כקש"ת שאול דוויך הכהן נ"י שהיחודים של מנחת שבת הגדולים הם בצדקתך ג"פ שהם משה ויוסף ודוד והנה הם עולים גימט' תקט"ו ולמעלה מזה המכוין אין שום אומה ולשון שולטים ומתקבלת בחיוב לזה מנע אותו מלהתפלל עוד עכ"ד וש"י ודפח"ח וכדב"ק מצאתי במדרש אם נכנס משה לארץ אין אומה ולשון שולטת בישר' ע"כ והן הן הדברים:

והנה רז"ל דרשו והובא ברש"י בטעם שנתעורר מרע"ה לבקש להכנס לארץ הוא שאחרי שכבש סיחון ועוג אמר דימיתי שמא הותר הנדר ע"כ ויש להבין דמהי תיתי שיבין דהותר דהרי בויחל משה דרשו שהתיר לו שבועתו ופה לא ראה שהתיר כי היתר נדרים ושבועות הרי הם תלויים בארץ ומהי תיתי שהבין זאת וראיתי להמש"ל בפ"ז מה' נדרים עמ"ש הרמב"ם דמי שאסר על עצמו הניה מבני העיר שאסור להשאל לאחד מבני אותה העיר וכתב הכ"מ שהוא מבואר בירוש' והק' על זה המש"ל מפ' הספינה שב"ק אומרת ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ואמרו שם שהיה צריך רבה לומר מופר לך ע"ש ולפי הירוש' לא היה יכול רבה להפר משום שהוא נוגע ואם היינו אומרים שדין זה של הירוש' הוא דוקא לכתחי' ואם התירוהו מותר ניחא וכו' וע"ש עוד מ"ש, וכתב עליו הג' בנין אריאל בפ' מטות דתיובתא לא חזינא דהלא טעמא דהנוגע בדבר אינו יכול לדון משום דחיישי' שמא יטה את לבבו ויראה בעיניו על חייב זכאי או להיפך וכו' וטעם זה לא שייך אלא במי שסומך על החכם המורה לו את הדין וכו' משא"כ גבי הקדוש ברוך הוא אי אפשר לומר כן כי הוא היודע הדין לאמיתו וכו' ע"ש ולקוצ"ד אני תמה שהוא עושה טעמים למצות התו' שמכח זה יתהפך הדין מן השמים לארץ וא"כ משה ואהרן האחים כשרים לעדות דלא ישקרו ברור וגם אם באת לדרוש טעמים דרוש נמי הטעם שהוא אינו מיחל לעצמו הוא משום טעות לכן צריך אחרים דוקא וא"כ כביכול יתיר לעצמו ומצינו בעגל שמשה התיר לו שבועתו כי אם שיש טעמים נגלים הלא לאו דוקא הם העיקרים שמצות התורה גזירות הם כידוע כי הטעמים נסתרים ואם כביכול שומר התורה הוא בדיוק כמו בארץ ולכך בעגל מרע"ה התיר לו שבועתו כדרשתם בויחל משה ע"ש וחזרנו לדברינו במ"ש הותר הנדר דהרי מרע"ה ראה שהוא לא התיר ומכח זה הי"ל להבין שאף שנכנס לסיחון ועוג דודאי שלא על זה היתה השבועה ולישב נעיר עוד בלשון דימיתי שמא הותר הנדר ולא קאמר שמא התיר והותר משמע ממילא ולהבין נקדים תחי' מ"ש רז"ל בחולין (ס') עמון ומואב טיהרו בסיחון ע"ש ופי' בזה המפרשים כוה"כ להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך ר"ל שהוריש עמון ומואב שהם גדולים ועצומים הוריש אותם מפניך ר"ל קודם לך היינו שכבשם סיחון ועוג והיה זה במטרה שאח"כ להביאך לתת לך את ארצם שכבשה לתיתה לך נחלה ע"כ ובעניותי פי' בזה כוה"כ בתהילים וכעת בהעתקה נזדמן לידי ס' עץ החיים להג' מהרח"א וראיתי בפ' בלק שקדמני בזה והוא בתהלים קל"ה וקל"ו למכה מלכים גדולים ונתן ארצם לנחלה נחלה לישר' עבדו שהכונה הוא כי סיחון ועוג כבשו מואב ונתן ארצם של עמון ומואב לנחלה לסיחון ועוג כדי שאח"כ תהיה נחלה לישר' עבדו והוא פי' נחמד ולכאורה יש להעיר דהרי בסנהדרין (דנ"ט.) איתא דגוים לאו בני כיבוש נינהו ע"ש וא"כ מה הועלנו בזה דהרי עודם ברשות מואב אך כל קובל דנא קשה דא"כ גם מואב שכבש לא הוי שלו והא קרא כתיב אל תצר את מואב כי לא אתן מארצם הרי דקא קרי להו ארצם ולישב נקדים מ"ש רש"י ז"ל בד"ה לאו בני כיבוש לא ניתנה ארץ לכבוש כי אם לישר' שאף לישר' לא הותר יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש ע"כ הורה בזה כי דוקא בא"י שגזירת ה' שיכבשוה הותרה להם יפ"ת אבל לא שעקרם מדין כיבוש בין מלך למלך דפשיטא דחשיב כיבוש לשתקרא שלהם ממש ותדע דהא בב"ר איתא כל העולם של הקב"ה ברצונו נתנה להם וכו' ע"ש ומשמע דכל מלכות כשכובשת מהשני חשיבא שלה (ובזה ישבתי מה שהק' לי חכם שקדן וחריף אשכנזי יצ"ו משם רב גאון יצ"ו עמ"ש במגלת אסתר הנה בית המן נתתי לאסתר וכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן דהרי המן עמלקי היה ונכסי עמלק אסורים בהנאה ובו ברגע השבתי לו דהרי המן עשיר מופלג היה כידוע וע' בתרגום שני וא"כ מאי עדיפותיה דבית המן אלא הכונה שבית המן היא היתה בית הממשלה שניתנת בכונה שישב בה שר השרים ולזה נתן אותה לאסתר שהיא תתננה למי שיראה בעיניה שיהא הוא שר השרים שאין חשש ממנו לסכנה לישר' והיא נתנה זה למרדכי שהוא יורש את כסאו ובכן אין זה נכסי המן אך לפי הנ"ל ניחא דהתם כשמת המן ונכסיו וקרקעיו הם למלך אזי נעקר מהם שם המן ונהיו לאחשורוש ונכסי המן טהרו באחשורוש וכנז' וא"כ מ"ש רז"ל לאו בני כבוש כי איתשיל לענין יפ"ת איתשיל דלא נצטוו לכבוש עד שהותר להם יפ"ת לזה דוקא ותדע דהא אף לישר' כתב בירוש' דלא הותר להם עד אחר כבוש א"י ע"ש (ומזה תימא למ"ש התוס' בשבת (ס"ד.) ד"ה מידי הרהור ועי' בארץ חמדה מטות ע"ש) שעפ"י דברי הירוש' ניחא שפיר מה שלא נאמר להם זה במלחמת מדין הקודמת היות כי לא הותר להם אז אך לעיל בפ' שלח הבאתי מהמפ' עוד ישוב שקודם מ"ת היו בני כבוש רק אחר מ"ת לאו בני כבוש ע"ש ולקוצ"ד הוא דחוק ולפימ"ש פשטא טפי וכמובן ואל זה ירמוז כונת רש"י בפ' תצא בענין יפ"ת לא דברה תו' אלא נגד יצה"ר ונקדים מש"ל פ' בראשית דבא"י היו הקליפ' רבים וחזקים אם מהיושבים עליה ז' עממים ר"ת שלהם הוא סמא"ל וגם אר"ץ כנען גימט' פלנית ושלזה נצטוו בהכרתתן מהארץ ובעקירת כל האילנות עש"ב ולזה רש"י רצה לישב למה לא נזכר זה במלחמת מדין להתיר יפ"ת לזה תירץ כי במדין היו יכולים לכבוש היצה"ר במעשה רק היה להם הרהור רע בלב ולזה הקריבו וכו' כמ"ש שם אבל בארץ לא היה אפשרי שלא יחטאו במעשה כי יצה"ר אריא הוא דרביע שם לזה לא דברה תו' אלא כנגדו דיקא ובמפרשים זכורני דבר נחמד כי באשה יש שתי תועליות (יבמות ס"ג.) אחת שמצילות אותנו מן החטא והשנית שמגדלים הבנים לתורה וביפ"ת יהיה הבן סורר ומורה כמ"ש רז"ל (סנהדרין ק"ז.) וא"כ לא נשאר רק שמצילות מן החטא וזהו לא דברה תו' אלא כנגד יצה"ר ע"כ וש"י אך האר"י ז"ל בס' טעמי המצות הק' וז"ל דמ"ש לא דברה תו' אלא כנגד היצה"ר וכי מפני שיצה"ר מתגבר עליו נתיר לו שיעבור עבירה גדולה כזו כי הלא כמה נפשות גדולות אתעשקו וכו' ואמנם ישר' היוצאים למלחמה היו כולם צדיקים כמ"ש מי האיש הירא מעבירות שבידו והיה אז בושה וראית בשביה אשת יפ"ת וחשקת בה זה יורה כי אותה האשה משורש ישר' ולקחוה ושבו אותה הקלי' ולכן ולקחת לך לאשה וזהו ושבית שביו וכו' לכן ראוי לך לקחתה מהם וכו' ע"ש. ומעתה נחזור לדברינו שהכיבוש שכובש מלך ממלך נעקר שם הראשון ממנו ממש ונקרא על שם השני ותדע דהרי הרמב"ם בפ"ו מה' בית הבחירה כתב ארץ ישר' נקנית בכיבוש וכיון שנלקחה הארץ מידם בטל הכיבוש ע"ש ועי' פלפול גדול להג' חיד"א בח"ש סי' ט"ל ע"ש בדב"ק נחזור למש"ל כי מרע"ה ראה שנכנס לארץ סיחון ועוג וכנז"ל כי כמה דברים שהוקשו לארץ ישראל והוקשה לו איך נכנס וחשב כי השבועה לבל יכנס אל הארץ היינו דוקא כשהיא היתה שלא כדרך טבע כלל וכמו ביצי"מ ובקי"ס וככתוב וגם את הצרעה ישלח ה' אלקיך בם וכו' והרי תמצא שהענן מה היה עושה להם ועי' ברש"י חקת ואת הנחלים ארנון שהאמוריים היו נחבאים באותם ההרים בנקיקי הסלעים והנחל ביניהם ואמרו כשיעברו ישר' נצא מן המערות ונהרגם בחצים וכו' כיון שבאו ישר' נזדעזע ההר ונכנסו הסלעים הבולטים במערות והרגום ע"ש ובכן חשב מרע"ה דעל זה היתה השבועה אבל כשיהיה מלחמה אומה באומה ויכבשו זה מזה בדרך טבע אזי נשתנה אותו המצב וממילא הותר הנדר כי לא על זה נדר וא"כ גם בארץ ישר' שלא יהיה הכבוש רק דרך מלחמה וטבע ישתרי ליה הכניסה בה לזה השיבו השי"ת רב לך כי גם בזה שכבשת היה על ידי ורב לך הוא מה שכבשת ורק סיחון ועוג אינה בכלל השבועה וכן מפורש במס' בכורות (דנ"ה.) ארצה כנען ארצה ארץ כנען ולא סיחון ועוג ארץ כנען ע"ש ועי' פת"ע להג' חיד"א שם הרי דסיחון ועוג אינה בכלל וא"כ אינה בכלל השבועה ולא משום כשהיא כמו שהיתה וכל שהיתה מלחמה הוי שינוי דהשבועה היא לא תעבור את הירדן הזה יהי מה שיהיה ודוק:

פרשת עקב

והיה עקב תשמעון וכו' ושמר ה' אלקיך אשר נשבע לאבותיך ואהבך יש לדקדק דאחר שהם שומעים ושומרים הכל מה טעם לזכותם מכח האבות ואפשר במ"ש במדרש מה שישראל אוכלים בעוה"ז הוא מכח ברכות בלעם אבל ברכת האבות משומרת לעת"ל ע"כ גם נקדים מ"ש הרמב"ם בח' פרקיו כי יעוד העוה"ז שנאמרו בתורה הוא משום חנוך לנער עפ"י דרכו עינינו רואות קטן מפייסי ליה באגוזים וקליות הגדיל נותנים לו פרוטות הגדיל וכו' והאדם היות כרוך בחומר משיאים לו שכר בעוה"ז ע"ש ובה' תשובה כתב שאלו היעודים שבתו' וכו' הם כדי שלא יטרידוהו מחסוריו שיהיה לו כל טוב כדי שלא יתבטל משלימותו הרוחנית בדאגת פרנסתו ע"ש הגם שאין זה לשונו ממש ובחובת הלבבות כתב האדם עובד בגופו הגשמי ובנשמתו הרוחנית ולזה מקבל שכר בעוה"ז הגשמי נגד גופו וברוחני לעוה"ב נגד הנשמה ע"ש וזה אומרו והיה עקב תשמעון וכו' כלל המצות ושמרתם נגד הנשמה ועשיתם נגד הגוף אזי ושמר ה' אלקיך ר"ל יצפון לך וישמור את מה שנשבע לאבותך שהם בהשיגם את האמת הברור הנקי בקשו על בניהם על העתיד לבוא הנצחי ובשביל שלא תתבטלו גם אתם מצדכם ואהבך וכו' וכו' ופשוט וזה ירמוז הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה הברכה בלתי שום שכר גשמי היא ברכה ולהיפך הקללה ג"כ כמוה ומוסיף עוד לשיהיה להם האמצעי כדי לקיים ולעשות הברכה יזמין להם ולהיפך רעות בקללה בעוה"ז לרחמים עליהם שלא יאבדו ח"ו מהעתיד ועי' להרמ"ע מחק"ד הביאו דבריו המפרשים סגולה נפלאה בדרכי התורה כי הצדיקים יחליפו כח תמיד והרשעים יחוגו וינועו כל ימי רשע הוא מתחולל וכו' ע"ש ולכן שפיר נקט הכתוב את הברכה אשר תשמעו כי הוא שמח ושקט ושאנן ולב שמח ובהיפך מובן ונרחיב יותר הדבור הטעם שהקב"ה ישמור ברכות האבות לעתיד דטבא להו עבדי להו והוא עפ"י מ"ש המפרשים וכן זכורני להרה"ח רנה"ו שכתב דמ"ש הכתוב ושמרתם לעשות וכן ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם וכו' והענין כי יצר לב האדם רע וכל זמן שלא יעשה האדם לו לב שמח ורוח חדשה בקרבו הוא תמיד כרוך אל החול והגם שעוסק בתורה אינו שמח ושומר אותו שאינה חקוקה על לוח לבו ואינו שמח בלב וכשיבוא אליו דבר מעניני תאוותיו של העולם תיכף יתבלבל וכמעט שכל דבר בעולם גדול בעיניו יותר מלימודו וזהו הסיבה שהוא לומד ושוכח ולא כן מי שלימודו בה בשמחה רבה וכל הגיונו ומחשבותיו בה וכל עסקיו הם עראים אליו רק בצורה הכרחית ולבו מתמרמר על כל תאוות העולם ורק באהבתה שוגה תמיד זה תהיה תורת ה' בלבו שמורה עש"ב וא"כ מובן מעתה שאיש שהשיג למעלה זו ועניני העולם אפס בעיניו מצטער כשיבוא לו תשלום גמול חומרי בעוה"ז שחושש למיעוט זכיותיו וכמ"ש ברז"ל שמא אכל עולמו בחייו ולז"ק אם אתם ושמרתם ועשיתם שהגעתם למעלה הגדולה היא ושמרתם כלומר שמורה בלבבכם ועשיתם במעשה תהיו בטוחים שאעשה רצונכם והוא ושמר ה' אלקיך לך שיצפון לך אותם ההבטחות לעתיד ועתה אם אתם אוכלים הוא רק מברכות של בלעם ומובן שזהו שמחתם שקרנם קיימת לעולם הבא שכל טובות עוה"ז הם אפס וזה אעשה לכם משום האהבה וזהו ואהבך ופשוט:

והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שונאך, יש לבאר בטעם השינוי כי להם אמר לא ישימם ובשונאים אמר בלשון נתינה והענין יובן עפ"י הידוע כי חולי מצרים כשנדבק באדם אין לו רפואה שלימה מרוב שהוא חולי רע ונשאר רישומו בגוף הנחלה בו והנה במס' מנחות (דנ"ט:) איתא שימה כל דהו משמע ועוד נקדים מ"ש הג' נוב"י במ"ת סי' ר"א שחידש להלכה וכתב שהוא חדש אצלו והוא דהגם דלפטור הכרי מדין טבל של תרומה גדולה אזי חטה אחת פוטרת אותו אבל לענין המצוה לתת לכהן אחר דכתיב בה נתינה אז צריך השיעור הגמור של תרי ממאה ע"ש והרואה יראה שהחדוש של הגאון הוא מפורש בספרי פ' שלח לך פסקא למ"ד ד"ה תתנו לה' למה נאמר לפי שהוא אומר חלה תרימו תרומה אבל לא שמענו שיעור חלה ת"ל תתנו לה' תרומה שיהא בה שיעור נתינה ע"כ והרב המלבי"ם שם הביא דברי הנוב"י אלו ושכ"כ הריטב"א ע"ש, והג' צה"ח בקונט' מטבע הברכות סוף סי' ד' האריך בזה משם הראשונים ע"ש שהביא כי הרמב"ן בהשגותיו שורש י"ב כתב כן ע"ש ואכ"מ] מעתה על שאר החולאים שיש להם רפואה שלימה ואינם רעים אמר והסיר ממך כל חולי היות כי החולי והיסו' הם ג"כ צורי ומזור לאדם שיתעורר על עצמיותו האמיתית ולא ילך כשכור וגם מכפרין מהעונות לזה הובטח שיסיר ה' ממנו כל חולי שאף שהוכחתיו בשבט וכו' מ"מ חסדו ישאר עליו אבל מדוי מצרים הרעים אותם לא ישימם בך כלומר אפי' שימה שהיא כל דהוא ולהיפך בשונאך ונתנם בשיעור נתינה (ולזה יותר נוחה הגירסא קדשנו במצותך תן חלקנו בתורתך ולא כיש גורסים שים חלקנו שמבקשים בשיעור רב) וזהו מש"ה כל המחלה אשר שמתי במצרים כלומר מזמן רב שנתתי נשארה השימה בהם כי היות שאין להם רפואה לא אשים עליך שפירושו כל דהו משום כי אני ה' רופאך ר"ל הרופא שלך ואני הוא שבראתי את אלו שלא יהיה בהם רפואה וגם ירמוז במ"ש רופאך כפי מ"ש המפרשים כי הרפואה שע"י מלאך אינה בטוחה דחפצו של המלאך לעשות עוד רצון קונו ע"ש ולזה הזכיר ה' רופאיך על האדם ולא על החולי עצמו וכבר ידוע דכשהרפואה היא באה מכח שהחולה נתחזק ודחה מעליו החולי היא רפואה אמיתית משא"כ כשהרפואה על החולי עצמו ככתוב כי נרפא הנגע שיש חשש ששוב עוד יחזור לו לזה אמר רופאך לאדם עצמו שיחזק כחו לדחות מעליו החולי הנהוג מלבד של מצרים כלל וכלל:

וראיתי להרב כלי יקר בפ' ראה בפסוק לא תעשון כן וז"ל ומ"ש על לשום את שמו שם שימה כל דהוא משמע אין דעתי נוחה בפירוש זה שהרי נאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וכי צוה ה' לשום התורה שימה כל דהוא ועי' מה שפירש"י ע"פ אשר תשים לפניהם משמע איפכא דשימה מורה על דבר קבוע לא יסור לעולם ע"ש ואנא ענייא לא זכיתי להבין דאיך לא זכר ש"ס ערוך הנ"ל דבפירוש איתא שימה כל דהוא ומה שהק' מהכ' שימה בפיהם וכן מאשר תשים מובן כי מלבד שאין מזה הנחה שוברת אלא אדרבא משם ראיה שהיא כל דהוא ששם קפיד קרא להיות שבלימוד יש בו שתים אחד עיקר הדבר והבנתו בכל חלקיו ונקודותיו על כל קוץ וקוץ לזה מצווהו כי בלימודו אל יסתפק בקצור לעיקר המצוה וישאר אצלך דבר מה אלא למדה שלא ישאר אצלך כלום וזהו שימה בפיהם שאף כל דהוא שהוא אצלך שהוא כל דהוא יהיה בפיהם ועל משה קאי שלא ישאר כלום ודכוותה בההיא דתשים לפניהם וכן מוכח מדרשתם ז"ל (הובא ברש"י משפטים שם) לא תאמר אשנה להם הפרק וההלכה ב' וג' פעמים וכו' ולא אטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נאמר תשים לפניהם כשולחן הערוך ע"כ ועי' במכילתא הרי מבואר דפי' שימה היא כל דהוא אלא שהכונה שגם כל דהוא לא ישאיר אצלו ולדרך זה ג"כ שפיר שאמר במצרים ולא אמר על מצרים ובישר' אמר עליך ולא בך בבית השמוש וכן פה נקט בכל שונאיך ולא אמר על שונאיך והכל לטעם הנ"ל דבוקות המה בגוף אף אם היו בתחי' מבחוץ נשאר שורשם פנימה רח"ל ועם ישראל גדור ופרוש מהם ופשוט:

וזכרת את כל הדרך וכו' לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו ההרגש מובן שאיך יאמר לדעת אצל כביכול שלפניו נגלו תעלומות ועם שלענין הבחירה וידיעה כבר ידוע דעת הרמב"ם בה' תשו' שהם אפשרים ונמנע מן השגתנו ועי' האמונות והדיעות לרס"ג ודברו בזה הרבה כידוע בספרן ש"ץ באו"ב והיה נלע"ד דפי' לדעת פה היא כמו עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה שפירושה לפי דעת הראשונים כמו הודעתי לאחרים וכמו שכתוב לדעת כי אני ה' מקדשכם שפי' ידעו אחרים אך יש לצרף עוד שנאמר פי' לדעת הוא על שני ענינים שהם אחרים והאדם עצמו כידוע ששמחת הצדיק היא עוברת כל גבול כשרואה שבא לידי נסיון ועמד בו וכמ"ש רע"ק (ברכות ס"א:) מתי יבוא לידי ואקיימנו וכן דהע"ה בקש בחנני ה' ונסני שמחשבתו היתה שמה שהוא חושב שיעמוד בנסיון שיבוא לידי מעשה ויעמוד בו וזה שמחה גדולה לאדם וכבר כתב בעקרים מ"ג פ' ל"ו אהבת ה' יתב' ישמח האדם במעט המושג להיותו משער גודל מעלת המושג ע"ש וכ"ש כשיגיע לידי נסיון ויעמוד בו בשמחה וכן ברצות ה' לשמח אותך וזהו למען ענותך וכו' לדעת אחרים ולדעת אתה עצמך התשמור מצותיו שבתחי' בההוא פחדא יתיב מי יודע אם אעמוד בנסיון או ח"ו ימיר כבודו, ועפי"ז תתפרש לנסותך אינו מענין נסיון אלא כמו שדרשו במכילתא בשלח בפי' למען נסות אתכם בא האלקים שפירושו לגדל אתכם ע"ש גם הא דכוותה לנסותך פי' להגביה אותך שאתה ידעת עצמך שמסור לקונך בכל מכל וזהו השמחה השלימה והאריך בס' אור ה' מ"ב כלל ב' פ"ג עפ"י הקדמה שנתאמתה שהפעולות יקנו תכונה בנפש ויחזקו אותה ואז יתאמת בפועל רשום וכו' כשיעמוד בנסיונו וע' בס' עדות ביהוסף מ"ב פ"ג ע"ש:

והנה היסורין הללו הם למעלה רבה וכנז' אך פה פרט הכ' שלש פעמים של עינוי ויסו' אחת האמור פה שהיה עינוי ויסו' שהיו במדבר מקום נחש שרב וכו' ב' המאכילך מן במדבר גם בה כתוב לענותך ג' כאשר ייסר איש את בנו וכו' והם תמצאם מקבילים נגד שלש יסו' הבאים על האדם ר"ל מכחו ולא מאחרים אחת מילוי כריסו זיני בישי ואכילה גסה וזה לרשעים חסרונה יסו' ולצדיקים להיפך לזה היה המן וזהו לענותך לנסותך לשאינם צדיקים נקרא עינוי ככתוב זכרנו את הדגה ולצדיקים טובה שנבלע באיברים וזהו לנשותך כנ"ל מלשון הגבהה ב' היסו' השניים במדבר מקום נחש הם נגד רדיפת האדם במדברות לצבור הון עתק וסגולת מלכים שיש בו סכנות וזהו ג"כ תאוה ופה היו נמנעים מריוח זה והענן מקיפם לבל יכם שרב ושמש וכו' ובכן תאוה זו ג"כ צער להם שכולם שוים בקנינם על הרוב מחסרון מסחר ג' יסו' הבאים להרבות שכרו לפקוח עיניו וללכת בדרך הטובה ואם יעמוד בה או ח"ו להיפך וע"ז אמר כאשר ייסר איש את בנו וכו' וקרוב לזה שכתב רמב"ן בפסוק לבעבור נסות אתכם בא האלקים ע"ש בדב"ק ולזה רמז דהע"ה יסור יסרני שני מיני יסו' שהאחת הבאה מאכילה ושתיה היה ניצול מהם אבל השנים שהיא לכפרת עון והשנית להגביהו ולנסותו להרבות שכרו על שניהם פירש אחת למות לא נתנני ר"ל לכפרת עונו שהוא הצלת המות הרוחני והשנית היא לבעבור פתחו לי שערי צדק אודה יה שיודה וישמח אם עמד בנסיון שאח"כ שמח הוא על אותם היסו' ועל אלו היסו' אמר הכתוב (משלי כ"ח) מוכיח אדם אחרי ר"ל שהאהוב מוכיח לאדם אחרי שהם אחר היסו' שהבאתי עליו הוא מוכיחו שהם לטובתו ותועלתו זה חן ימצא וכמובן וכן ראיתי במפרשים שפירשו הכתוב הנז' כמ"ש כמעט בדיוק ואביא עוד דבר נחמד שזכרתי במפרשים בכונת רז"ל במדרש (פ' בחקתי פל"ה אות ו') [הסיף והספר] (הספר והמקל) ירדו כרוכים מן השמים והענין כי ספר הוא כפל מן מקל כל אות של ספר הוא כפל על כל אות של מקל והרמז אם אין משגיח בספר יקרע אותיות ספר כל אות לשנים ויהיה לו מקל חובלים עכ"ד וש"י ויש לכוין נמי בזה מ"ש בברכות (ה'.) ג' מתנות טובות ע״י יסורין תו' וא"י ועוה"ב שמקבילים נגד שלש הנ"ל כי הרוצה לזכות לכתרה של תו' צריך הרחקת התענוגים ככתוב באבות (פ"ו מ"ד) פת במלח וכו' ובתו' אתה עמל ובתנא דבי אליהו אם בקשת על התו' וכו' בקש שלא יכנסו לגופך מעדנים ע"ש ונגד זה היה המן ולכן כתבו רז"ל (ילק"ש פ' בשלח ר' רנ"ח) לא ניתנה תו' אלא לאוכלי המן ע"ש שאין בו מעדנים חומריים וכולם שוים בו ונגד הב' שהיא לכפרת עון א"י במקום זה העם היושב בה נשוא עון בסובלי חולאים מתנינן לה כמ"ש רז"ל (כתו' קי"א.) ועוה"ב היא על הקנין שכל מה שסיגל ואסף וקיבץ אין לו בידו כלום ובכן הצדיק פונה רק אל זה ומבטל כל אותם התאוות והרשע להיפך ואלו הם מכונים ג"כ בשם שמאל וימין ככתוב בשמאלה עושר וכבוד ובימינה אורך ימים וכו' ורמזו בזה וכדומה הרב הק' מאוסטרפולי צדונים יקראו לחרמון שרין ר"ת שמאל רמה ימין נופל והאמורי הצדיק יקראו לו שניר ר"ת שמאל נופל ימין רמה ע"כ דב"ק:

פרשת ראה

ראה אנכי נותן לפניכת היום ברכה וקללה אולי נרמוז הטעם שהתחיל בלשון יחיד ולא אמר ראו כמו שסיים לפניכם ולא לפניך אפשר עפ"י מ"ש הר"מ בה' תשובה (בפ"ג ה"ב) וז"ל וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם רבים מזכיותיהם נשחתין וכו' ע"ש ובזה פירשו כונת רז"ל ביומא (פ"ו:) אפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם ע"כ שפי' כנז' שאם הוא הכריע הכף כשהיו מחצה על מחצה א"כ גרם לו ולכל העולם טובה ולזה אמר ראה בלשון יחיד כי כל יחיד יחשוב שהוא גורם ברכה וקללה וחייב לחשוש לזה וממילא יובן שישגיח גם על חבירו להשיבו מהרע לטוב ולזה סיים לפניכם ל' רבים ובמה שסיים הברכה אשר תשמעו בסתם ובקללה סיים וסרתם מן הדרך וכו' ללכת אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם דקשה דמאי נפקא מינה אם ידועה היא להם או לא הרי היא ע"ז ע' לעיל בפ' שמיני דצ"ו שפירשתי אותו ע"פ מ"ש הרא"ש בר"ה עדי"ז: וכו' עש"ב ואין צורך לכפול הדברים:

ראה אנכי נותן לפניכם וכו' איתא בילקוט ברכה וקללה הברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו. כיוצא בדבר אם תטיב שאת ברכה ואם לא תטיב שאת קללה ע"כ, להבין מה בא הילקוט להוסיף על פשט הכתוב משום דלפשטא הברכה והקללה האמורה בהר גריזים והר עיבל כמ"ש רש"י ועל זה בא לומר שהוא על תנאי שתשמעו ושלא תשמעו והילקוט הוקשה לו דאם איתא דרק על זה בא הכתוב מאי היום ובו ביום לא היה כלום (לפשט הוא נתן היום הסדר להם) וכן אין לומר קללות אחרות דלא אמר כלום לזה פי' דמלבד הפשט בכונה נאמר היום לרמוז עוד שהברכה היא עצמה אם תשמעו גם אם אין שום ברכה חומרית זכות ומזל עליון שזכותם לזה ולפי"ז מובן עתה שפי' הקללה אם לא תשמעו אינו ר"ל שתעברו במעשה לעבור על דברי ה' בעבירות שהוזהרתם עד שיחויב מזה דאם לא עברו עבירות ולא עשו מצות אין שם ברכה ולא קללה אלא אם לא תשמעו רק ר"ל שלא קיימתם הצווי שתשמעו וישבתם בשוא"ת היא עצמה קללה שהרי פירשתם מן החיים והביא דוגמא לזה אם תטיב שאת כשיסבול זה בלבו המרדות שהיתה לו וידע שהוא חייב בה יוטב ואם לא שאת לא חפץ לקבלה אף שהוא בשוא"ת לפתח חטאת וכו' והא נמי דכוותה ופשוט:

בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וכו' כי עם קדוש אתה ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה יש להבין אחר שאמר בנים אתם למה הוסיף עוד שעם קדוש הוא ושהוא עם סגולה ואפשר לומר שהוא בא לתת טעם נגד החי ונגד המת ולזה תחי' אמר בנים אתם לה' וכיון שאתם כ"כ יקרים עד שחחשבו בנים למקום א"כ אסור לכם לחבל בעצמכם בשביל כבוד אביכם שאתם חביבים עליו חייכם וכמו שאמרו יפה שעה א' בתשו' וכו' ועל המת אין תועלת כי במתים חפשי ועוד רמז מצד המת עצמו הודיעו כי עם קדוש אתה ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה ואיך זה הרי הסגולה היא קיימת לנצח וכמ"ש רז"ל (ב"ב נ"ב.) יקנה בהם סגולה דיקלא וכו' ואיך הם סגולה שהרי הוא מת ונאבד אלא לאו דאותו המת נשמתו חיה לנצח ועלתה בי גזא דרחמנא ואם אתה בוכה הרבה זה מורה שאתה חושב כי זה המת הוא אבוד גמור אפס אבל עתה שידעת שהוא סגולה תתנחם דחי הוא ברוחני ובמה שסיים סגולה מכל העמים בא לרמוז להיות כי גם בעמים יש מהן שזוכין לעוה"ב כמ"ש רמב"ם מרז"ל כי חסידי אוה"ע השומרים שבע מצות עפ"י צווי מרע"ה שהוא ג"כ שליח להם בז' מצות הם זוכין לעוה"ב ע"ש בה' מלכים (פ"ח הי"א) ובה' תשובה לזה סיים שסגולתך הוא מכל העמים שאין חלקם כחלקך ולא סגולתם כסגולתך וכמובן ועוד ירמוז בנים אתם שהוא קאי אדסמוך ליה כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך בנים אתם בא לרמוז סברת ר"י שבזמן שעושין רצונו של מקום נקראים בנים ואף לסברת ר"מ דסובר דעכ"פ נקראו בנים ככתוב בנים משחיתים אבל לא נקראו בנים בצירוף לה' אלקיכם וק"ל:

שבעת ימים תחוג וכו' והיית אך שמח יש לרמוז עפ"י מ"ש רש"י בפ' אמור בפסוק אך בעשור לחדש השביעי אך הוא מיעוט מכפר לשבים ולא לשאינם שבים ע"כ וגם פה בא לרמוז להיות שזה חג האסיף והוא מלא כל טוב ויש לחוש דאגב שמחתו כשלא יהיה גבול לשמחה יחטא וכמ"ש באיוב אולי חטאו בני לזה הזהירו והיית אך שמח מיעוט שיתן רסן וגבול להשמחה וכן רמזו הכתוב ביום טובה היה בטוב אך הזהר שבו ביום ביום רעה ראה כדי שלא תזוח דעתו עליו ופשוט:

פרשת שופטים

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד בס"ד יש להבין הענין ולמה בשחד הוסיף וי"ו כאילו סמוך אדלעיל ואפשר דבא הכתוב לחדש דבר עמ"ש תחילה ושפטו את העם משפט צדק והוא אם נזדמן כי הנדון שבא אל הב"ד ראה דיין אחד מהם שכבר השנים דעתם הוא לחייבו וגם הוא דעתו כמותם לחייבו ולגביה בע"ד שיראה שהוא מצידו ורוצה לזכותו מה הוא עושה? חולק עליהם מלחייבו ואומר זכאי היפך דעת עצמו בעבור שישמע בעל דין השני שהוא היה מצדו ובזה המשפט הוא ישר אלא שיצא המשפט מכח הטייה לז"ק לא תטה משפט כלומר לא תגרום שיצא הדין רק מכח הטייה רק חייב לומר דעתו [וזה שייך רק בדיני ממונות אבל בדיני נפשות המשפט כשהוא חובה כמ"ש בש"ס פ"ק דסנהדרין וברמב"ם שם סנהדרין שפתחו כולם לחובה זכאי ע"ש ובסה"ק א"י דרוש ו' הארכתי] וכן בהכר פנים כשהוא רואה שנים מזכין והוא בדעתו חולק עליהם אבל הוא חושב דמה תועלת להענין אזכה כמותם ובזה אכיר פנים להנדון והגם דלדינא גדול שבדיינין אומר איש פ' זכאי והנדון לא יודע מי מחייב ומי מזכה עי' חו"מ סי' י"ט מ"מ גם אם לא ישמע יש היכר פנים להדיינים עצמם לז"ק לא תכיר פנים צריך שיאמר דעתו אף אם ברור לך שישארו בסברתם וגם יש בזה תועלת לדינא דכשהוא אומר דעתו להיפך נחלקו עליו אזי בטלה סברת היחיד כליל כאילו אינה דהרי קי"ל (ב"ק דכ"ז:) אין הולכין בממון אחר הרוב ועי' לא שייך זה דאם עשה כן הוא גורם להפיכת בתוס' שם ד"ה קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב שתי' שמיעוט דיינים לא חשיב כלל ועי' להג' צה"ח בקונט' משפט ההוראה באורך ע"ש וא"כ מה שהולכין ומחייבין ממון בתר רובא משום דבעינן הרוב מתוך כל שאזי דוקא בטלה סברת המיעוט ויש הרבה פלפול בענין זה ודרכי הוא רק רמזי תורה:

או יאמר פשוט דאדסמיך ליה קאי שופטים ושוטרים ונגד שופטים אמר לא תטה משפט ונגד שוטרים שהם מוציאים לפועל דברי השיפט אמר לא תכיר פנים בשהיות ועקולין עד שהשני יקוץ ויתרצה עם חבירו הן חסר הן יתר אלא תיכף יוציא לאור את המשפט ומ"ש ולא תקח שחד בוי"ו ג"כ קאי אדסמיך ליה שהגם שלא הטה המשפט והיה משפט צדק אל תדרוש כסף מהזוכה בעד טרחא וכו' ושמא תאמר מה הוא החשש בזה הרי הוא נותן מרצונו והמשפט הוא צדק לזה סיים כי השחד יעוור כי אחר שיש לך המחשבה מעיקרא יעוור עיני הלב עד שלא תרגיש כלל שאתה מטה הדין וכמו שרמזו אחר אותיות שחד הם אותיות תטה וש"י וגם ירמוז למ"ש בחו"מ סי' ט' שאם לקח שחד חייב להחזיר ע"ש ובתומים שם במשה"כ כתב הטעם משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש וא"כ כמו שדרשו בהכתוב ויתן לך האלקים שהויו הוא פי' יתן ויחזור ויתן גם פה הוי"ו הוא צעקה לא תקח שחד ועוד הפעם ולא תקח עד שיחזיר אם היה אחר המשפט וכ"ש קודם המשפט אמנם ראיתי להג' תוי"ט בסוף פאה וז"ל וכל דיון שלוקח שחד ומטה את הדין עיניו כהות פירוש אפילו לזכות את הזכאי ונקרא הטיה כיון שאינו פוסק מצד האמת אלא מצד השחד ע"ש ומשמע שאם אח"כ הוא לוקח דשרי אך נראה שלשון הג' לאו דוקא וגם הוא סובר דיש בזה לומר דלא טוב הדבר כלל שגם אח"כ אי אפשר שלא תקדום הרעיון והמחשבה בדעת הדיין מכח דרישתו אח"כ ורעיון זה יכשילהו לפחות קצת בדין עצמו וחוץ מזה יש בזה ג"כ טעם הגון שהוא ישמח שהבין הוא כן וזה לא נקרא דין אמת לאמתו כידוע ומפורש הדבר בהגאון תפארת ישראל (בסוף פאה) וז"ל דיין שדן דין אמת לאמתו אם הוא שמח במה שהרויח זה או שהפסיד זה הוא עלול להכשל בדין אם מאהבה או משנאה ע"ש הכי נמי נימא אף שזה חייב וזה זכאי באמת מ"מ אחר שרעיונו הוא לקחת כסף מהזוכה יהי מה שיהיה הוא עלול להכשל באחר וגם בזה עלול לטעות כשדעתו מחייבת שזה רך לתת וזה קשה לתת ובספרי בגירסת הגר"א זצ"ל כתב אינו יוצא מעולמו עד שיורה טעות בהוראתו ע"ש ומלבד הרמז שח"ד נוט' שהוא חד גם בזוה"ק משפטים (קי"ז:) כתב ול"א יקח שחד ס"ת אחד ע"ש בדברות קדשו גחלי אש ממש וזה מוסר לי ולכיוצא בי שמגבבים קולות בפסקי דינים שכך מותר וכו' וכו' וה' ישמרנו אכי"ר:

והוצאת את האיש ההוא אשר עשו וכו' את האיש או את האשה להבין הכפל וגם שבתחי' אמר ההוא וההיא בכינוי מורה באצבע ובסוף לא כתיב הכינוי ובודאי דברו בזה ויתכן דבא להודיע מאי דאיתא בסנהדרין (דס"ז.) כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם עדים חוץ מזו וכו' אם היה ערום מכמינין לו עדים מאחרי הגדר וכו' העומדין מאחרי הגדר מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו ע"ש וברמב"ם ה' ע"ז (פ"ה ה"ג) אבל בשאר עבירות אין הדין רק בראייה חושית ועי' בסנהדרין (ל"ז:) במעשה דשמעון בן שטח שרדף אחר ההורג ולא השיגו ע"ש שאף שאומדנא ברורה היא אסור לעשות מעשה ועי' רמב"ם פ"ך מה"ס ופ"ד מה' עדות והטעם פשוט לומר למה יצא מסית מהכלל כל שאר עבירות שצריך ראייה משום דבשאר עבירות הוא חייב על המעשה דוקא לזה איצטריך רואה המעשה בפועל אבל במסית דעונשו על הדבור שאין בו מעשה כל שנשמע הדבור הוא המעשה שלו אחרי שקולו ברור הוא להם מכח שמיעה ומעתה פשוט הוא הכתוב את האיש ההוא בכינוי וכן ההיא בכינוי זה צריך שיראו אותו עובר ואף שבע"ז האומר לו אלי אתה היא ג"כ ע"ז מ"מ צריך שיראו אותו לפני הע"ז וממילא רואים פניו דוקא דאל"כ אולי כוונתו לא לע"ז משא"כ במסית סיים אחריו בסתם את האיש או את האשה בלתי כינוי בפניו כי אף שלא בפניו מתחייב וזה מפשט גמור:

לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה יש להבין דהרי בסמוך לזה כבר כתוב לשמור את כל דברי התו' והחקים וכו' ולמה כפל עוד את זה ויתכן במה שנקדים לדעת דעל תכונות המדות הרעות שנצטוינו להרחיקם ממנו גאוה ואכזריות ונקימה ושנאה וכו' עד איזה גבול ירחיקם האדם שלפעמים הם צורי ומרפא הלא כתיב משנאך ה' אשנא וכ"כ ז"ל (יומא כ"ג.) ת"ח נוקם ונוטר וכן כתוב ויגבה לבו בדרכי ה' ובכל המדות רעות יצטרכו בעתם וכבר כתב החוקר רנה"ו בספריו כי אין לך שום מדה רעה באדם שתהיה רעה בהחלט ולולא הקנאה לא היתה שום חכמה וכו' ע"ש ובכן שיעור זה צריך זהירות יתירה ולזה בא הכתוב לרמוז הדבר הזה במלך יותר ויותר כי לאחד משתי הצדדים השגיאה במדות היא סכנה כמובן אם להיותו ענו וסבלן זה מזיק את הנהגת המלכות ומלך שמחל על כבודו אינו מחול כמ"ש בסנהדרין (י"ט:) ועי' בפ"ב דיומא (כ"ב:) מפני מה נענש שאול (שניטלה מלכותו) מפני שמחל על כבודו ע"ש הוא הטעם שאין כבודו מחול כי קיום המלכות תלויה באימתו כמ"ש שום תשים עליך מלך שתהיה אימתו עליך (סנהדרין שם) הרי שחייב הוא לזרוק מרה במלכותו וכ"כ רז"ל (כתובות ק"ג:) נהוג נשיאותך ברמים וכתבו עוד (סנהדרין ח'.) טול מקל והך על קדקדם ונגד זה תהיה היוהרא ח"ו בהטעאה יותר מן השיעור אחר שהיא קשורה בהכבוד שיש לו ובפרט מלך ישראל משיח ה' השלם בחכמה ובתבונה היא ג"כ תעזור להתנועה היתירה של הגאוה שבלא"ה היא שוכנת בעורקי החומר ואזי העם הוא מסוכן (וכתבו שמלכת הדבורה אין לה עוקץ כמו חייליה שלא תסכן את חייליה לאפשרות שלטונה לזה ניטל ממנה העוקץ והוא מוסר למלכי ארץ לתת רסן לחמתם כי חמת מלך מלאכי מות ואין עוצר בעדם) ולזה כתבו הראשונים במליצת רז"ל שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך הכונה שלהיות שהאדם יש לו יראת המלך ויראת ה' ככתוב ירא את ה' בני ומלך אבל המלך אין לו רק יראת ה' דוקא כי העם הם עבדיו לז"ק שום תשים עליך מלך שלא יהא כל כך מפחיד ומרעיד את הבריות שימשך מזה ח"ו שיירא מהמלך יותר מהשי"ת לפחדו מזדונו וכו' וכמו נבוכדנצר ודומיו אלא תשים מלך שתהיה אימתו ר"ל האימה שלו של המלך שהוא ירא מה' תהיה גם עליך וממוצא דבר יובן שלא יהא המלך כ"כ תקיף ואכזר שיחויב מזה ח"ו שהאדם לא ירא רק ממנו ולא מה' אלא יהיה מלך חסד שתשאר אימת ה' שהיא אימת המלך גם עליך וא"כ הרי דהמלך צריך לאחוז בשתי הקצוות האימה והענוה ואיך יהיה? לזה אמר לו השי"ת שתהיה ס"ת עמו תמיד וקרא בו כל ימי חייו] שרומז על תו' שבכתב ושבע"פ וכאשר פי' כן הראשונים והיתה לשון נקיבה וקרא בו לשון זכר רומז לתו' שבע"פ נקיבה וקרא בו לתו' שבכתב ולזה סיים כל ימי חייו ימי חייו הימים לתו' שבכתב כל לרבות הלילות על תו' שבע"פ וכשהיא אתו היא תנחהו לתרתי דסתרן ולא ישגה ומה הם אחת לבלתי רום לבבו מאחיו שהלב שלו יהי עניו כמו כולם והם חשובים אחיו ולבלתי סור מן המצוה היא מצות המלך לשמור על כבודו חוץ מזה שיש בזה שמירה על חייו שישמרו וכמ"ש בקהלת רבה (פ"י אות ד') אם רוח המושל תעלה עליך אם באה לך הממשלה אל תניח מדת הענוה ממי אתה למד ורוח לבשה את זכריה וכו' ראה עצמו למעלה מן העם חתן המלך וכהן ונביא התחיל מדבר גדולות ויקשרו עליו קשר וירגמו בו אבן ע"ש ובכן גם לזה ניתנה לו הס"ת שלא יטעה ביוהרא יתירה ורגלי חסידו ישמור וארמוז כוה"כ תורת אמת היתה בפיהו וכו' וחוץ מדרך זה רמזתי עמ"ש רז"ל (מצי' כ"ג:) בתלתא עבידי רבנן דמשנו באושפיזא בפוריא במסכתא ופי' בזה הג' תת"ס בתשו' כונת הפסקי תוספות בתענית (אות ח') ת"ח מודה לחבירו בין על האמת בין על השקר ע"ש שר"ל על שלשה הללו שמותר לומר שקר ת"ח מודה לחבירו שמגיד לו האמת ע"כ זכורני בדב"ק ועל הנז' ירמוז אמת נוט' אושפיזא מסכתא תשמיש ומובן ועפ"י דרכנו שהיא הענוה יובן ונקדים מ"ש ביומא (כ"ו.) צו"מ המורה הוא משבט לוי או יששכר ע"כ ומקשים דהרי דוד היה מורה הלכה וה' עמו שהלכה כמותו ומתרצים מפני הענוה ככתוב מכתם לדוד ודרשו בסוטה (ד':) שהיה מך ותם ע"כ ולזה הזהיר במלך משבט יהודה לבלתי רום לבבו דאל"כ אי אפשר לכוין ההלכה וזהו לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל שידייק ההלכה ולזה תורת אמת היתה בפיהו שהם שלשה לשונות של ענוה אברהם אמר ואנכי עפר ואפר ומשה אמר ונחנו מה ודוד אמר ואנכי תולעת שהם ר"ת אמ"ת אז יכוין אל האמת בתורתו ובמצותיו והוא רמז נכון בס"ד ה' יזכנו לכוין אל האמת:

ועוד ירמוז פשוט לבלתי רום לבבו ולבלתי סור מן המצוה דידוע מ"ש הר"ן בדרשותיו שהאדם יש לו שני פניות לצד מעלה ולצד מטה וכשיתבונן במושכלות הוא נעדר מן התחתונים ויהא פונה לצד מעלה וכשיעמיק עיונו מזה ויטה אל התחתונים הוא פונה לצד מטה וכו' ע"ש וידוע כי המלך הוא נחוץ לעיין בעניני עמו וצאן מרעיתו וחייב להיות לו שתיהם ביחד וכמו שפי' על מרע"ה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ובכל זאת ושב אל המחנה ר"ל בין איש לחבירו ובכן מצינו הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו להשגיח עליהם אך יזהר לבלתי סור מן המצוה היא דבקות ומושכלות ע"י התו' כי במלך חובה לשניהם כנז':

ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה הנה בפלוגתא שיש בין ר"י ור' יאשיה בסנהדרין (דפ"ה:) אם וי"ו לחלק או להוסיף ע"ש חידש הריטב"א (במצי' דל"ד:) הבאתי דב"ק במק"א דדוקא במניעה הוא דפליגי אבל בחיוב לעשות אליבא דכ"ע הוי"ו להוסיף הוא ע"ש וראיתי להג' מנחת חינוך בקומץ מנחה מצוה תק"ו שהקשה לדעת הריטב"א א"כ תמוהים דברי הש"ע שכתב אם הגוים או הכהן שותף בראש או בזרוע וכו' אותו ששוחט בו פטור וחייב בשארא וכפי דברי הריטב"א דבמעשה פירושו להוסיף א"כ החיוב הוא בשלשתם ובה עיקר המצוה וכו' ע"ש שהניח בצ"ע. ולקוצ"ד תימא לי בזה אעיקרא מה לו להקשות על הריטב"א מהש"ס אחרי דסברת הש"ע היא ש"ס ערוך בחולין קל"ג ואתותב החולק בש"ס על זה ובפרט כי מעיקרא קושיא ליתא כי פירוש וי"ו להוסיף אין פירושו שלא יתחייב רק כשיהיו שלשתם אלא פירושו כשיהיו שלשתם חייב בכולהו בהא והא ולא כמו ארבע ציציות שבטלית וזה פשוט מאד שכן פירוש וי"ו להוסיף וממילא מובן דכשיש דבר מונע מבחוץ ופטר האחד דפשיטא דהשאר חייבים שזה נקרא הכל ולדוגמא ואהבת את ה' אלקיך בלב ונפש וממון האביון הגמור דלית ליה פרוטה הרי הוא חייב בשארא שהם לב ונפש דבארבע ציציות שכולם הם ציצית כשחסרה כנף אין בזה מצוה אבל פה שמות חלוקין זרוע ולחיים וקיבה חייב בכולהו בדאיתא ומה שחסר פטור ממנו וחייב בשאר ואולי נחדש ולומר דבשכר הרוחני יש חילוק בזה ונקדים מ"ש במס' מכות (כ"ד.) ר"ג כשהיה מגיע למקרא זה היה בוכה הולך תמים ופועל צדק וכו' לא ימוט לעולם מאן דעביד לכולהו הוא דלא ימוט הא בחדא מינייהו ימוט והשיב מי כתיב עושה כל אלה עושה אלה כתיב אפי' בחדא דאלת"ה אל תטמאו בכל אלה הכי נמי עד דעביד לכולהו אלא בחדא מכל אלה הכי נמי וכו' ע"כ כן היא הגירסא בש"ס (בעין יעקב הגירסא במקום דאלת"ה הוא אלא מעתה ע"ש) ולכאורה הוא קשה דהלא אתה אומר כי אילו אמר עושה כל אלה אזי פירושה הכל וא"כ יוצא מזה שהכא שכתוב אל תטמאו בכל אלה דאית בה כל הכי נמי דוקא כולהו אך הישוב פשוט הוא לחלק בין השלילה לחיוב כלומר העשיה דאזי יתהפך הענין דבשלילה פירוש כל היא אפי' מקצת אסור שפירוש כל הוא לא הא ולא הא על כל אחת ואחת יש מניעה והלאו מקיף על כולם שפי' לא יעשה שום אחת מהם אבל אם אמר באלה אזי פירושו רק בכללות כולם היא המניעה והעונש אבל בחיוב הוא ההיפך כשאמר עושה כל אלה הוא קפיד שיעשה הכל זה וזה אזי לא ימוט אבל כשכתוב עושה אלה הוא מציין שאלה המצות יש בהם הסגולה של השכר הזה שלא ימוט לאפוקי אחרים שאין להם השכר הזה אבל לא קפיד אכולהו ובזה תתישב הגירסא של דאי לא תימא הכי וכמובן וביסוד זה ישבתי להחכם א' שהק' לי עמ"ש הרא"ם בכ"מ שהתי"ו הוא מורה על המקצת ע"כ והקשה דמה יענה בכתוב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם האם אפשר שמקצת מהשבעה הוא דלא ימצא שאור ע"כ ולפי המובן מוכח דליתא כי אדרבה פירושו הוא אף מקצת מהשבעה לא ימצא שאור והוא פשוט עכ"פ משמע מהכא שגם בחיוב הוי"ו הוא לחלק שפי' שגם בחדא מינייהו לא ימוט ולכאורה עוד יש לפקפק ממ"ש בסנהדרין (דפ"א.) אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא ואת אשת ריעהו לא טימא ודרשוהו שם לדרשות לכל חדא מיניהו וכשהיה ר"ג מגיע למקרא זה בוכה מאן דעביד לכולהו הוא דחיה יחיה והשיב לו רע"ק מהכתוב דאל תטמאו בכל אלה שפירושו בחדא הכי נמי בחדא ע"ש ולפמ"ש מאי סתירה דהרי ההיא נמי שלילה ולא חיוב וא"כ צריך שיהיו כולהו אחרי שהוא חיוב והגם דלא כתיב כל אלה אחר שכתוב שלילה לחיוב יתחייב בכולהו אך הא בורכא דהשלילה זאת היא פי' חיוב בשוא"ת ולא כמו שאר לאוין שהשלילה ע"י שלא יעשה שפה השלילה היא בשוא"ת וא"כ חזר הדין דהיא היא דכשיעשה אחת מהנה שפי' בשוא"ת אזי גם בחדא מינייהו חיה יחיה והדמיון מאל תטמאו בכל אלה שפי' גם בחדא מינייהו אם עבר בקו"ע חייב הכא אם לא עבר בשוא"ת חיה יחיה מעתה נחזור לדברינו שהנה מצינו בחיוב שהוא עשה כל חדא מינייהו מועלת לשכר אמנם זה דוקא לשכר שלו תשלום גמול הרוחני אבל לענין חיוב המצוה לעשות צדקו דברי רבינו הריטב"א דכשהכתוב מחייבו בעשה כמו זרוע ולחיים וקיבה פי' חייב לתתם כולם ולא ישאיר לעצמו כלום וכשהוא פטור מאחת מאיזה סיבה אותחייב בשארא ושכר הרוחני אית ליה על כל מצוה אף שלא נתן השאר כשהוא פטור ותדע שהרי תרי"ג מצות הם ופירושם הוא כשנתחייב בהם אבל יש הרבה שאינו חייב יבום וחליצה וגט כשלא בא לידו דפשיטא דלא יפסיד שכרו אשארא ועי' בפי' המשנה להרמב"ם במשנה רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ור"ל לכל הפחות מקיים אחת מהם כהלכתה וזוכה הוא בזה לאושרו הרוחני ודוק:

פרשת כי תצא

לא תקח האם על הבנים וגו' איתא בסוף חולין (דקמ"ב.) לא יטול אם על בנים אפי' לטהר את המצורע יש לדקדק יאמר אפי' לשום קרבן ובכלל מצורע ובש"ס (קמ"א.) ישבו הטעם בפשטא סד"א הואיל וגדול השלום וכו' ואולי יש לומר עוד בדרשא משום דקי"ל הנוטל אם על הבנים חייב לשלח וכמ"ש במס' מכות (דט"ז.) א"כ הוה אמינא שבמצורע אחר דעכ"פ אח"כ משלח הצפור החיה על פני השדה הנה עוד לא הפסיד המצוה כליל דהרי הוא משלח ומתקיים העשה ומרויח טהרת המצורע קמ"ל דאף בזה לא וא"כ זה הדין לא יעלה אם יאמר לשום קרבן דבההיא בטלה לה מצות השילוח אבל בהא הוה אמינא דרשאי ופשוט וע"ד הרמז ידוע מ"ש האר"י ז"ל בע"ח ש' לאה ורחל ועי' באמת ליעקב ניניו מע' מ' אות ק"ע כי הצרעת הוא נמשך ע"י הסתלקות מוחין דאבא וז"ס מצורע חשוב כמת כי המיתה נמשכת מכח הסתלקות מוחין דאבא עש"ב ועי' בש' הזווגים פ"ג במצות שלוח הקן שזווג או"א בבחי' רביצה על האפרוחין הוא שהם חלשים וצריכה אימא לרבוץ עליהם לשומרם מן החיצונים וכו' ענין זווג או"א הוא עליון בהיותן שוים בקומתן למעלה אז הוא לתת מוחין דגדלות אל זו"ן דאצי' וכו' אבל כשהזווג הוא בבחי' רביצה אז הוא רק לתת מוחין דיניקה לבד אל זו"ן וכו' עש"ב ומעתה זה אומרו אפי' לטהר את המצורע שע"י טהרתו הוא גורם שאותם מוחין דחכמה שהם מוחין דגדלות שנסתלקו ממנו יחזרו אבל שלוח הקן הוא מוחין דיניקה לבד קמ"ל דלא דאינו חייב להפסיד עצמו בשביל חבירו אף שההוא ביותר:

ויאסמר עוד עפ"י מ"ש בתיקונים (ד"א ע"ב), שלח תשלח את האם הוא כשהאם רובצת על האפרוחים או על הביצים שלח תשלח מינייהו שהם מארי מקרא ומשנה אבל על מארי קבלה לא תקח האם על הבנים וכו' ובכל אתר דאיהי פרחת כולהו מנדדין עמה הא סבא אזדמן ליה אמ"ל והא כתיב ואת הבנים תקח לך אמ"ל סבא כל אתין לרבוייא ובג"ד לא אמר והבנים תקח לך אלא ואת הבנים לרבות אפרוחים וכו' ע"ש, נמצא לפי סודן של דברים דוקא אפרוחים או ביצים אבל בנים לא יקח כלל לא האם ולא הבנים וע"ז בא לא תקח האם על הבנים הרמז שהם גדולים בזה אסור להפרידם שהם פרחי עמה שהם מארי קבלה אפי' לטהר המצורע שהם מו' דחכמה א"כ הרי דין אחד להם זה באצי' ובגדלות וזה דכוותיה אפי"ה לא יקח משום שהבנים מפסידין ופרחין אתה וא"ש את"ס:

ואולי הטעם כי בזכות מצות ק"ן צפור יבוא המשיח כמ"ש בילקוט בסדרין ע"ש ופי' אותו הרמ"ז בס' אם לבינה כפי מ"ש בזהר פ' שמות (ד"ח ע"א) המקום שבו יושב המשיח הוא בק"ן צפור ע"ש ובכן זהו הטעם שלא יטול כי היא סיבה לגאולה הכללית ושם אף שהוא גדלות שהם מוחין דחכמה מ"מ פרט הוא ופשיטא דהא עדיפא ובזה ארמוז כונת המסרה שלח תשלח, תשלח חרונך תשלח רוחך יבראון, וחוץ מדרכנו פשטי יובן עפ"י מ"ש בחולין (שם דקמ"ב.) הרי שעלה לבירה ושלח את האם וכו' ובחזרתו נפל ומת היכן טובתו של זה וכו' אלא לעולם שכולו ארוך וכולו טוב וכו' ע"ש וזה פשוט שלח תשלח והרי תשלח חרונך לזה תירץ תשלח רוחך יבראון לעת"ל ולפי הנז' ג"כ סובב שלח תשלח והגם שיש תשלח חרונך של המצורע עי"ז בכל זאת שלח תשלח והטעם כי פה סגולה למשיח וזהו תשלח רוחך המשיח ויבראון ופשוט:.

פרשת כי תבוא

וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, יל"ד דהו"ל לומר וירעו לנו המצרים ואותנו הוא דבק בם ולפשטא י"ל משום דק' למה למצרים לא משעבד ורק לבנ"י וחק מלכים הוא דאין שינוי בין עם לעם וכן הדין דמלך שאינו משוה גזרותיו לית ביה דין דינא דמלכותא דינא לזה קאמר וירעו אותנו שעשו אותנו שאנחנו עם בוגדים וכו' שבזה יש חק לממשלה לרדות במורדים בשביל תרבות כמובן וזהו בתחי' הוציאו קול שאנחנו ח"ו רעים ומילה זו כוללת ר"ל נגד הממשלה ועי"ז ויענונו וכל השומעים בשאר הממלכות לא יקפידו, גם יש לרמוז שק' מאד וכבר ידוע דהדבק בה' תדבק בו ההשגחה ולא יאונה לו שום נזק כאשר הבאתי משמיה דהרמב"ם ז"ל בס' המורה ח"ג פי"ז ואיך עם ישר' ח"ו הוסרה ההשגחה ממנו כ"כ עד שנתענו, לזה מתרץ וירעו אותנו ר"ל בתחי' נתחברו אלינו בחברה וידידות עד שנתערבו עמהם ולמדו ממעשיהם וכבר כתבו רז"ל (בש"ר פ"ו אות ו' ופכ"א אות ז') שיש שהגיעו ח"ו לכמה מדרגות בטומאתם ואחר שהרעו אותנו שנעשינו ח"ו רעים למקום ועי"ז סרה ההשגחה ממנו לזה יכלו אח"כ ויתנו עלינו עבודה קשה וק"ל:

ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת פירש"י המקום בהמ"ק והארץ כמשמעו ע"כ וההרגש מבואר אחר דכבוש הארץ קדם לבהמ"ק דלא קאי על המשכן דהוא קאי על כי תבוא אל הארץ ולפי מ"ש רז"ל (ספרי הובא בילקוט עפ"ז) לק"מ שדרשו בשכר ויביאנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת ע"ש אך עוד זכיתי ופירשתי דבר נחמד מאד עפ"י התרגום יוב"ע ואמרתי זה בישיבה והראוני תיכף כי דבר זה הובא בנח"ק להג' חיד"א ובכל זאת מצערי בזה עוד עיינתי ומצאתי לישב עוד עפ"י מ"ש רז"ל (בתנחומא פ' תזריע ע"פ אדם כי יהיה בעור בשרו והובא בילקוט שם ר' תקל"ו ועי' בעץ יוסף שהק' שם שסדרן בכתוב הם היפך ע"ש מה שתי') והביאה רמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת כי בתחי' באים אל האדם נגעי בתים ואח"כ נגעי בגדים ואח"כ נגעי גופו ע"ש וקשה דהרי בכתובים תחי' כתוב הגוף ואח"כ של הבתים והבגדים וישבתי עפ"י מ"ש הלבוש בפי' על התורה בפ' תרומה בטעם שכתוב בתרומה מפורש הארון תחי' ואח"כ המשכן הגם שבאמת בעבודה היה תחי' המשכן ואח"כ הכלים הוא משום דהשי"ת רצה להודיע למשה הטובה הגדולה העיקרית שהיא ושכנתי בתוכם על ארון הקדש שזה הוא המקווה לזה זכר אותו תחי' ואח"כ הודיעו ס' המשכן והכלים ע"ש וכן נאמר שהגם כי ברוך הוא לעד לא מעניש תיכף בנגעי הגוף עד שתחי' יעורר אותו בנגעי בית חוץ לגוף ושוב יענישו בנגע בגד הסמוך לגוף ואח"כ בנגעי הגוף שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחי' [אך החושד בכשרים תיכף לוקה בגופו דכב יכול מקנא על הצדיק יותר ממנו ח"ו וכמ"ש רז"ל ובזוה"ק (ח"ג דרפ"ח ע"א) ותיבש ידו על דאושיט ידיה לעדו נביאה ולא על דפלח לע"ז ע"ש] ובכל זאת בהודעה הודיעם תחי' בעונש היותר חמור שהוא צרעת הגוף אך במעשה לא כן הוא ובזה איתא בזוה"ק וארא (דכ"ד:) לכן אמור והוצאתי אתכם וכו' הוה ליה לומר תחי' וגאלתי ולבתר והוצאתי אלא עיקרא דכלא בקדמיתא בעי קוב"ה לבשרא בשבחא בקדמיתא ע"ש הכי נמי נימא פה שכשיבוא להודות אומר העיקרית אף שהיא אחרונה שהיא בהמ"ק שזכה לבוא אליה עם בכוריו ומודה אח"כ על הארץ, או יאמר פשוט עפ"י מ"ש במס' בכורים (פ"א מ"ו) הקונה שתי אילנות בשדה חבירו רמ"א מביא וקורא וא"כ מקדים תחי' בהמ"ק שזכה להביא בכוריו אף אם אין לו חלק בארץ ואח"כ מודה על הארץ, או ירמוז עוד עפ"י מ"ש בירוש' פ"ה דמעשר שני ה"ד אמ"ר אחא זאת אומרת שבהמ"ק עתיד ליבנות קודם למלכות בית דוד דכתיב ודם עינב וכו' ובמראה הפנים ובדם ענבים סותה שת"א על המשיח ורמז ענבים עת נבנה בית בוא יבוא משיח ע"כ ולפי"ז אתי שפיר כי תחי' יהיה בית המקדש תחי' שנזכה אליו ואחריו מלכות בית דוד שהיא גאולת הארץ והכתוב ירמוז ג"כ על אחרית הימים יה"ר שיהא ויתקיים זה בדורנו שגם על תפי' לפני הכותל השריד הקטן שנשאר לנו לשפוך שיתנו לפני אל הם חפצים להפריע אותנו ממנו באגרוף ובעריצות ובשיחות ועדויות כוזבות ונקוה להשי"ת שהוא יפקח עיני הממשלה הישרה יר"ה ותציל עשוק מיד עושקו ובשלומנו ותפילתנו גם עליה יהיה לה שלום כמ"ש רז"ל (אבות פ"ג מ"ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות ועי' להק' אור החיים פ' בלק בפסוק לא הביט און בסופו וז"ל וכן תמצא שאם ישר' הולכים בדרך התו' והמצות ה' נותן טובו לעולם ונזונים ונהנים גם האומות יחד ומעתה המבקשים לעקור אומה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו ע"כ דב"ק בוא וראה כמה שחרות המוסר והמדות פועלת על אדם שהוא ריק מן המוסר ולזה תלי"ת שיש לנו ממשלה אדירה וישרה ומשכלת ותכנית והיא תכניע את כל הקמים לרעה ולהיפך תשכין האהבה והשלום:

והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה וכו' קשה א' איך השי"ת ח"ו יעבירם על הלאו הזה דאזי אין עליהם עונש וגם מה הוא הנקמה שיש בזה ויתכן דעל העון הוא חייב רק מארץ ישר' למצרים אבל לא כשהולך מחו"ל למצרים וכמו שראיתי בס' יראים להג' ממיץ מצוה ש"ג שכתב כן והביא סמך לזה ממ"ש בפ' חלק (דצ"ג.) שהלך דניאל מבבל לאלכסנדיא להביא חזירים ממצרים וכו' ע"ש וגם דרך בן חורין שיצא מעבדות שיחזור לאותו המקום שהיה עבד היא עגמה נוראה כמובן וזהו והשיבך ה' מצרים תחי' באניות שתצאו מהארץ עד חו"ל ומשם תחזרו אתם מעצמכם בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף לראותה ובזה יהיה לכם תרתי הזכירה בצער של החפשיות מאותו המקום החשוך ושוב תשובו אליו באותו הדרך וזכור תזכור את כל העונג שהיית בו בהדר וכבוד בו במקום ובעמוד ענן ועתה באותו הדרך תחזור להעבדות רח"ל ובעיקר הדבר באיסור ישיבת מצרים עי' להג' חיד"א בחיים שאל ח"א סי' צ"א מה שכתב ולהג' בס' ישרי לב מע' יו"ד (די"ז ע"א). ובס' הקדים להרב מהר"ש חזן מע' מ' ויותר באורך בס' שער החצר דקע"ב באורך:

לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך בטעם שינוי לשון מרבים ליחיד נקדים עוד דנמצא בפ' עקב לא הזכיר הנעל וכתוב שמלתך לא בלתה ורגליך לא בצקה כדרך הולכי יחף א"כ לא היה להם נעלים אך ביחזקאל (ט"ז) כתוב ואנעלך תחש ובכן יש לישב עפ"י מ"ש במס' שבת (כ"ח: והובא ברש"י תרומה ע"פ ועורות תחשים) דתחש שהיה בימי משה לשעה נזדמן לו ועשה ממנו משכן ע"כ וא"כ יש לומר דבשלמות שהיו לכולם מביזת מצרים והיה להם ולבניהם אמר בלשון רבים שלמותיכם אבל נעליים שהיה מתחש דנזדמן לשעה גם שנאמר שכולם עשו מ"מ בניהם אין להם ולכן שם אמר ורגליך לא בצקה לאותם שהם יחפים ולאותם שהיה להם תחש אמר ונעלך לא בלתה ולזה תרגם מה יפו פעמייך בנעלים בסנדלין דססגונא ע"ש וססגונא הוא תחש כמ"ש רש"י ששש ומתפאר בגוונין שלו ע"ש וכן איתא (במד"ר נשא פ"ו אות ה') ותחש שהיה בימי משה לפי שעה נזדמן לו ועשה ממנו משכן ונגנז ע"ש דמשמע דרק למשכן היה דוקא וגם קשה מאד לומר דממה שהיה גג על המשכן יעשו ממנו מנעלים לרגליהם ויש לדחות דיריעות (עזים תוכיח שהיו ג"כ על המשכן וכ"כ ברבינו בחיי בס' תרומה ע"פ ועורות תחשים שהביא ל' הש"ס דשבת ע"ש וע' ברא"ם פ' תרומה שכ' דשני מיני תחש היו ע"ש. ובכן אדרבה זהו הט' שעשו מנעלים מאותו התחש ולא מיריעות עזים משום קצת בזיון למשכן ומאותו התחש קנו העשירים והשאר הולכי יחף ולזה נקט בהם לשון יחיד:

אך פשטא יותר דעל אותו התחש שנברא הוא שכתוב ואנעלך תחש שהוא טהור ונעלו רגליהם ממנו, ובזה יתישב מ"ש התוס' ביבמות (דק"ב: ד"ה ואנעלך תחש) וז"ל מכאן או' ר"ת שצריך שיהיה מעור בהמה טהורה דתחש כתיב וכו' ועלה קאמר ל' יחיד ונעלך לא בלתה מעל רגליך אבל ממין השני הטמא זה מצוי ולמה היה בנס כזה לבטלה ודוק ופשוט:

פרשת נצבים

הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם נקוד על לנו ולבנינו וכו' שלא נענשו עליהם עד שעברו את הירדן ע"כ כ"כ רש"י מרז"ל ואולי נרמוז עוד עפ"י הידוע מרז"ל במד"ר (פ' וירא הובא ברש"י ע"פ ויאמרו אליו איה שרה) במקום שאתה מוצא הנקודה בה על הכתב אתה דורש הנקודה כתב רבה על הנקודה דורש הכתב ע"ש וא"כ פה שהכתב הוא כמו הנקודה צריך לדרוש את שתיהם ולהבין בס"ד אולי הוא רומז עמ"ש בש"ע סי' תר"ח שכתב רמ"א שם דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואם יודע שאין דבריו נשמעין יוכיח רק פעם אחת וכו' אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו ע"כ והג' בעל משנה ברורה יצ"ו חידש וז"ל ומסתברא דמה שפסק רמ"א דחייב למחות דוקא שהוא באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס זה כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו וכן איתא בתנא דבי אליהו רבה (פי"ח אות ס"ח) הוכח תוכיח את עמיתך יכול אפי' אם אתה יודע שהוא רשע ושונאך אעפי"כ אתה חייב להוכיח אותו ת"ל הוכח תוכיח את עמיתך לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו ע"ש ובס' הכתב והקבלה פ' אמור ראיתי שציין עוד להרא"ם בס' יראים סי' ל"ז וז"ל אם ברור הוא שלא יקבלו טוב לו לשתוק ע"כ ואולי זהו הרמז על הנגלות לנו ולבנינו וא"כ ערבים אנחנו וחייבים להוכיח כדין עד הכאה ונזיפה וכו' לזה טמון ברמז הנקודה לפטור בברור לנו שהם פושעים ולכן בא הרמז בנקודה שישר' לא יהיו במדריגה זו רק איזה מעט מזעיר השי"ת ירחם ושוב ראיתי בס' הכתב והקבלה שכתב לולא דמסתפינא הייתי אומר כי פסוק זה הוא מאמר המקהלה והיא תשובת ישראל אל משה שקיימו עליהם ועל זרעם דברי הברית הזאת באומרם הנסתרות לה' אלקינו מי שיעבור בסתר יהי עונשו ביד ה' לבדו היודע תעלומות אבל אם הוא בגלוי החיוב הוא לנו ולבנינו עד עולם לבער הרע מקרבנו ע"כ ומצאתי כדב"ק במכילתא יתרו פ"ה וז"ל נגלה עליהם הקב"ה לכרות ברית אף על הסתרים שנאמר הנסתרות לה' אלקינו אמרו לו על הגלויים אנו כורתים ברית עמך ולא על הסתרים שלא יהא אחד חוטא בסתר ויהא הצבור מתמשכן וכו' ע"ש ועי' בהרמב"ן שכתב כן על פי הפשט הנסתרות לה' לבדו הם אין לנו בהם עון אשר חטא אבל הנגלות וכו' ע"ש ועי' בסנהדרין (דמ"ג:) ובהקדמת רחובות הנהר עפ"י סודן של דברים ע"ש דבש מצאת ומצאתי אח"כ בש' הקדים הביא משו"ת מהרלב"ח סי' ע"ז שגם הוא כתב כן וישב ההיא דעכן דנענשו ישר' עש"ב אך הכנה"ג בס' חמרא וחיי חולק וסובר דנענשו גם על הנסתרות ע"ש ואכ"מ:

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וכו' בפיך ובלבבך לעשותו יש להבין בתיבת היום למאי רומזת וגם איך אפשר שבפיו ובלבבו נקרא עשיה דיש הרבה מצות שצריכים עשיה בפועל כגון תפילין וסוכה וכו' ויתישב עפ"י מ"ש במס' מכות (ד"י.) אוהב כסף וכו' זה מרע"ה שהפריש שלש ערי מקלט הגם שאינם קולטות עד שיהיו כולם ע"ש וקשה דמה תועלת בזה א"כ לא עשה שום מצוה (עי' מ"ש במק"א אם יש קצת מצוה בח"ש במ"ע ובבכורי יעקב סי' י"ג כתבתי בזה ע"ש) ויתישב על פי מ"ש מהר"מ אלשיך בענין כמה מצות שאינם נוהגות בזה"ז וגם כמה שאינם בכל אדם והרי התרי"ג מצות הם נגד נשמתו של אד וכו' ואין נשלם עד שיקיים כולם ואיך יהיה זה, לזה התיקון הוא שילמוד ויתאוה וישתוקק מתי יבוא לידו המצוה שאין ביכולתו עליה ואז הבורא יתב"ש דן אותו לכף זכות לדונו על המחשבה כמו המעשה שגלוי לבו לשמים וכו' ע"ש וזה אומרו אשר אנכי מצווך היום שאתה עדיין במדבר ואתה תוכל לקיים את המצות התלויות בארץ ובמה בפיך ובלבבך בלימוד ובהשתוקקות בלב והרי אנכי המצווך שגם אני עשיתי כן ולזה הוסיף מלת אנכי בהפרישו שלש ערי מקלט אף שאינם מועילים מ"מ במחשבת התאוה נחשב לי למצוה וגם ירמוז שבמצוה יש בה ארבע אותיות גגד יראה אהבה תו' מצוה כמ"ש האר"י ז"ל ויראה ואהבה הם בלב ותו' ומצוה הם בפה וגם במ"ש בלשון יחיד בפיך ובלבבך וגם במ"ש המצוה הזאת והענין דכבר כתב האר"י ז"ל כי כל נפש מישר' שצריכה לקיים כל התרי"ג כנ"ל התרופה היא כשישר' באחדות אזי בכללות הם מקיימים הכל ואחרי שהם כאיש אחד לכולם יש חלק במצוה וזהו המצוה הזאת היא כל התורה נקראת מצוה אחת שהיא אילן אחד ששרשיו תרי"ג והתיקון הוא אחדות לזה אמר מצוך לשון יחיד בפיך ובלבבך לרמוז על האחדות אזי האחד שקיים חשיב חבירו ג"כ מקיים וממילא שכל המצות יתקיימו בפועל ממש ע"י האחדות:

פרשת וילך

וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך בטעם כפל מלת הוא יובן עפ"י מ"ש בכתב סופר זכורני שכתב אולי מהגר"א ז"ל כי עמוד הענן שהיה להם בצאתם ממצרים לא היה רק עד הים וגם לא לעיני כל ישר' אבל מתפי' משה אחר חטא העגל שהתפלל ונפלינו אני ועמך וכרת הברית עמו נגד כל עמך אעשה נפלאות וכו' ומאז והלאה היה הענן לעיני כל ישראל ע"ש וזה ברור כי עמוד הענן היה רק בכל מסעיהם אבל בכניסתם לארץ נגמר שאין להם ולזה וה' ההולך לפניך רומז על אותו העמוד שה' הולך לפניהם בעמוד ובכן אי אפשר לגמור ולומר יהיה עמך שהרי אינו הולך אתם לארץ לזה סיים הוא יהיה עמך באופן נסתר אף שאינו לעיניכם כמו עתה שהולך לפניכם אלא הוא נסתר מעיניכם ויהיה עמך ולזה הוסיף מלת הוא ומובן ועל צד הרמז עוד היות כי יהושע רק החליש עמלק ואין השם והכסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק ולזה בישרו כי לא יחוש שבסוף סוף ימחה שמו ואותו הו"א שחסרים מה' ומהכסא ה"ו מקוי"ק וא' מכסא הוא יהיה לעתיד עמך בעז"ה:

הן קרבו ימיך למות איתא בילק"ר ימיך מתים ואין הצדיקים מתים מה טעם לפי שהחמה זורחת מברכים יוצר אור יוצר המאורות אבל רשעים אפי' בחייהם קרויים מתים שאין מברכין יוצר אור יוצר המאורות ע"כ אולי בדרך קרוב לפשט נאמר דהצדיק הוא דומה לשמש שכשנעלם ממנו הוא נגלה ומאיר במקום אחר וכן דימו רז"ל (מ"ק דכ"ה:) פטירת הצדיק כמ"ש כיום בא השמש בצהרים ע"ש וההפסד הוא רק לדורו וגם לעת"ל תהיה האורה שמ"ג פעמים משל עתה כמ"ש במק"א (לעיל ד"ו ע"ד) מתרגום יוב"ע ע"פ ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים שעולה חשבונו שמ"ג מדלא אמר שבועיים שפי' מ"ט ואמר שבעתיים פי' ז' פעמים מ"ט עולה שמ"ג וזה היה אור שבעת הימים שמביטים בו מסוף העולם עד סופו כמ"ש רז"ל (פסחים דס"ח.) זאת אומרת אחרי שהוא רואה מסוף העולם ע"ס א"כ מאיר סביבות כל הכדור ולזה אנחנו אומרי' יוצר המאורות תרתי של ההוה ושל העתיד ולזה אומרים אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו לאורו ולזה אמר הצדיקים אינם מתים רק הימים שהיו לעת עתה בעוה"ז אבל לעת"ל כרמוז ביוצר המאורות מורה שיאירו לעת"ל אבל הרשעים הכופרים ולזה לא יאמרו יוצר המאורות הם מתים רח"ל אבל הצדיק ימיו מתים והוא חי ופשוט ועי' מ"ש בסוף הפתיחה בזה ע"ש ובמד"ר (עפ"ז) הן קרבו ימיך למות הה"ד אין אדם שליט ברוח וכו' ר"י אומר אין אדם שליט במה"מ לכלוא אותו ממנו ואין רוח אלא מלאך וכו', ר"ן אומר אין אדם שליט במלכות לכלותה וכו' ע"ש והקושי נגלה דמה קשר לכליון המלכיות למרע"ה אך עפ"י הנ"ל שכתבתי בפ' ואתחנן שאילו התפלל משה עוד תפי' יתרה על התקט"ו תפילות שהם היחודים של שבת במנחה בג"פ צדקתך המיוחסים נגד משה ויוסף ודוד גימט' תקט"ו וכו' עוד אחת יתירה עולה עד מקום שאין כל אומה ולשון שולטים ותפי' בהכרח תתקבל ע"ש ומעתה באומרו הן קרבו ימיך למות ולמה מנעו ה' מלהוסיף עוד יחוד שיגיע למקום שורש החיים ונעדר המות לזה מר תירץ משום שגזירת המיתה כללית ואין מידי מציל ולזה נמנע מליחד עוד וזהו אין אדם שליט ברוח וכו' ומר סבר הטעם לא משום משה ח"ו כי חי הוא באמת אלא שיאבדו עי"ז כליל כל שעבוד מלכיות שאין להם עוד שלטון ואין אדם שליט ברוח לכלוא את המלכיות שברצון ה' לעתיד שישתעבדו בניו במלכיות לטעמים הידועים לטובת בניו ולו נכנס ע"י התפי' היתירה אזי בטלו כליל רוח המלכיות ודוק:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה