אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר במדבר
פרשת במדבר
סמיכות אלה המצות אשר צוה ה' את משה וידבר ה' אל משה במדבר סיני ראיתי בס' אברהם אנכי שהביא משם הרב דרוש שמואל שפי' זה עפ"י מ"ש ריב"ה אלה המצות זש"ה חכם לב יקח מצות זה משה שנתעסק בארונו של יוסף וכל ישר' עוסקים בביזה ופי' הרב משום דמשה כלול מכל ישראל שהם ס"ר ובתורה יש ס"ר אותיות ויוסף המשביע לישר' בכלל הוא למשה שכלול מכולם וזהו הסמיכות אלה המצות הרומז למשה החכם שלוקח מצות שהוא ארונו של יוסף ולמה הוא ולא אחר משום וידבר ה' אל משה במדבר סיני שהיו ס"ר והתו' יש בה ס"ר אותיות והוא השביע למי שהוא כלל ישר' ע"כ זכרוני מדב"ק והרב פי' שם איזה מאמרים עפ"י דרך הרב ע"ש ואני ברגליו אעבורה לתרץ כפי דב"ק קושיא אחת שהק' לי רב אחד יצ"ו מרבני האשכנזים במ"ש הש"ס בסוכה (נ"ג.) כשכרה דוד שיתין קפא תהומא ונסתפק דוד אי שרי למכתב שם אחספא ולשדי לתהומא משום סרך מחיקת ה' עד שהתיר לו אחיתופל מק"ו מסוטה שהותר לכתוב ה' ולמוחקו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו ק"ו לכל העולם כולו ולמה לא למד ממרע"ה דאיתא במדרש דכתב שם המפורש והשליך לנילוס וצף ארונו של יוסף ע"כ קושיתו ובו בפרק השבתיו דעוד לא היה דין איסור מחיקת השם עד שניתנה תו' ותדע דהרי היו הוגים את ה' ככתבו ככתוב אז הוחל לקרוא בשם (עי' אבודרהם משם ר"ש בן חפני ובחת"ס חלק בזה גם ישבתי לו עוד דמרע"ה ידע דעל אותו הרגע לא ימחק שם ה' כלל ויסירנו תיכף ותדע דהרי במד' (הובא ברש"י תשא ע"פ עגל מסכה) איתא דאותם המכשפים שהיו שם תיכף לקחו את שם ה' והשליכוהו בעגל שעשה אהרן ותיכף נעשה העגל ע"ש ולו היה נמחק בודאי לא היה עושה פעולה אח"כ דהרי השם שהיה על התהום דהסירו דוד לא השליך אותו שוב הוא עצמו והוצרך לכתוב אחר משום שכבר נמחק אבל הא דדוד דרוצה לכתוב השם ושישאר שם בקבע אולי אסור אחרי שברור שימחק כי הגם דבשבת (ק"ך:) איתא בדין מחיקת ה' עשייה הוא דאסיר גרמא שרי ע"ש כבר כתבו הפוס' דהיכא דפסיק רישיה אף גרמא אסור עי' בכנה"ג יו"ד סי' רע"ז אך שוב עיינתי עוד בס"ד ומצאתי תירוץ מרווח יותר דיש לחלק מההיא דמרע"ה דשם הוא לא עשה שום פשיעה לזה אישתרי ליה למכתב שם אבל הכא דהע"ה הוא היה ח"ו גורם דהסיר את שם ה' והוא גרם שיצוף התהום מנא ליה למישרי כי הא ואחיתופל השיבו ק"ו מסוטה דפשעה דנסתרה ובכל זאת התירה לעשות שלום בין איש לאשתו ק"ו לכל העולם והודעתי את זה במעמד אחר והראוני שהקושיא של הרב והתירוץ שלי קדמנו הג' בעל כלי חמדה עי' בפ' נצבים ולפי האמור לעיל ניחא דאין ראיה ממרע"ה דשם היה עפ"י הדבור הוראת שעה דלזה לא עשו את זה אותם שמזרע יוסף רק מרע"ה משום דהוא היה הראוי ומוכרח לזה והטעם שהוא כלל כל ישר' בו ויוסף השביע לכלל ישר' זאת אומרת איש השקול ככלל כל ישראל ולזה לא נכתב בתורה מה שעשה משה בזה כי אין ללמוד מהוראת שעה להלכה קבועה ודוק:
קריאי עדה נשיאי מטות אבותם כתוב קריאי וקרי קרואי יש לרמוז משום דהיה פה חסרון כי בצווי כתיב תפקדו אותם אתה ואהרן עם הנשיאים שנבחרו ובמד"ר פ' בהר (פל"ג אות ד') איתא כאשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכו' ואהרן היכן הוא ריב"ן וכו' אמר כיון שבא ליחסן הונו אותו אמרו לו אתה בא ליחסנו לך ויחס את בנך אלעזר דכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל וכו' הכתוב יחסו וכו' ע"ש ובכן לזה בא הרמז בחסרון הוי"ו בכתוב ונכתב יו"ד לרמוז שהיה חסרון בדבר והנה תמצא כי פה בכתוב זה כתוב קריאי ביו"ד וקרי בוי"ו וגם כתוב תחי' קריאי עדה ואח"כ נשיאי מטות אבותם משא"כ בקרח כתוב תחי' נשיאי עדה ואח"כ קריאי מועד ואפשר דהכונה היא להודיע שהנשיאים לא השתדלו להיות נשיאים עד שנבחרו מפי ה' ונודע לישר' וקראו להם העדה ונהיו לנשיאים וזהו קריאי עדה בתחי' וכתוב ביו"ד להודיע שנקראו מן ה' ומהעדה שהיו צדיקים וקרי קרואי בוי"ו לומר שאין רשות לעדה לעשות דבר עד שיקראום אבל בקרח שהם עשו עצמם נשיאים בלתי מינוי שמימי ולא מישר' כמו שדרשו ויקח קרח שלקחם בדברים רכים לזה קראו בתחי' נשיאי עדה ואח"כ קראי מועד חסר יו"ד ר"ל ללכת למשכן אהל מועד דשם היתה להם בולמוס תאות הכבוד לחלוק על משה ואהרן ופשוט:
הפקד שנים במסרה הפקד את הלוים הפקד עליו רשע, ירמוז כפי מ"ש רז"ל והובא ברש"י צפה הקב"ה שעתיד להיות הגזירה על ישר' שימותו במדבר אמר אל יהי לגיון שלי שלא טעו בעגל עמהם וזהו ואתה הפקד את הלוים ר"ל שלא יתפקדו לצבא אלא אדרבה הפקד אותם לשררה של המשכן הטעם משום אח"כ הפקד עליו רשע ואם הם בכלל המתפקדים ח"ו המשחית לא מבחין או ירמוז לפי מ"ש רז"ל באדר"ן כשנתמנה אדם פרנס מלמטה גוזרין עליו רשע מלמעלה ע"כ ולפי דעתי אולי שפירושו רשע פה הוא שתמיד הומה וסוער כמו שפי' רד"ק בפי' והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ע"ש שר"ל שאינו שקט וכן מי ישקיט ומי ירשיע ר"ל שאין לו שלוה ושקט ובכן כשנתמנה פרנס על הצבור נגזר עליו שלא יהא בשלוה וזהו רשע אך פה בקרח תתפרש כפשטה וזהו הפקד את הלוים לשררה וכבוד על המשכן וכו' שכנים למקום שחונה כבוד ה' ואח"כ הפקד עליו רשע זהו קרח כי כן הדרך של הרשע כשנותנים לו הכבוד נפשו לא תנוח שחפץ בתאותו עוד ועוד רח"ל ועי' בשעה"פ קרח וז"ל הרע שברוחו של קין נתגלגל בקרח ע"ש ועי' בש' רוה"ק בכוה"כ הנז' הפקד עליו רשע ושטן וכו' שהם שנים שהקב"ה יפקוד נפש רשע עליו שיכנס בו ויבוא עמו שטן אחר לעמוד על ימינו של גפש הרשע ההוא ע"ש וכן היה בקרח כי ש"ח ניצו' הרע שהיו בהבל הם היו עקריות בקרח בשמו ואח"כ נתעברה בו בחי' הרע שברוחו של קין ע"ש וזהו הכונה הפקד את הלוים שבכללם קרח אבל דע שזה מבחי' שלך שלקח הרע שבהבל ועתה הפקד עליו רשע שהם ש"ח ניצו' הרעים שבהבל שהוא לקחם במספר שמו ושטן שהוא בחי' הרע שבקין יעמוד על ימינו רח"ל וא"ש דברי כלא חשיבין:
פרשת נשא
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם יש להבין הטעם אחרי דהשי"ת מסר הברכות ביד הכהנים ושהם יברכו את ישר' בשמו יתברך א"כ למה סיים ואני אברכם שתלה הברכות רק בו יתב' באותו הרגע וא"כ למה להם לברך (עי' בס' אור ה' לר"ח קרשקש מ"ג כלל א' פ"ב) ותמצא בספרי איתא שלא יאמרו ישראל ברכותינו תלויות בכהנים ת"ל ואני אברכם ע"כ ומהו החששא שיש בכהנים עד שהוצרך הכתוב להבטיחם ואני אברכם הלא פשיטא מה שהכהנים מברכים הוא מהצינור שנשפע להם מהשי"ת על ידם וא"כ מה צורך בתוס' זה של ואני אברכם הלא הכל ממך וככה ראיתי להג' המלבים מ"ש ודב"ק משובצים זהב טהור עיניך תחזינה ובכלל דב"ק הוא כי ה' חפץ להשפיע ויין חמר מלא מסך וכו' יצוייר שאין המקבל מוכן לזה יריק עליו שפע אלק"י באמצעות אנשים אלקיים עובדי ה' והם יפתחו צנור הברכה ע"י תפילתם והם יריקו על העם ע"ש וא"כ תגדל התימה לחששת ישראל שלא יאמרו ברכותינו תלויה בכהנים ולפי פשטא היה נראה לי לומר שהדברים מגיעים לפי מ"ש בירוש' דגיטין (פ"ה ה"ט) וז"ל שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות והוא שופך דמים הוא מברכני אמר הקב"ה ומי מברכך לא אני מברכך שנאמר ושמו את שמי וכו' ע"ש ואולי לזה רומז הספרי בקיצור שכתב שלא יאמרו ברכותינו תלויות בכהנים וכנז' והוא פשטי בדעת הספרי ואפשר לומר בדרשא בס"ד דבר טוב ונעים מאד כי הדין עם ישראל שיחושו מברכות הכהנים ולזה השי"ת הבטיחם שהוא יהיה מצוי כלומר משגיח על סדר הברכות ונקדים מ"ש הק' הגר"א זצ"ל ובקיצור דב"ק הוא יברכך חכמה וישמרך עושר יאר פניו אליך חיים ישא ה' פניו אליך בנים וכו' ע"ש בדב"ק ועי' בספרי בסדרין דרשות אחרות והנה הברכות הללו הגם שהם הם תכלית חיי האדם ותקותו ושמחתו והם המכשירים הגדולים לקנות בהם חיי עוה"ב כמובן מ"מ לפעמים הם ח"ו לקללה גמורה לפי ערך המקבלים לדוגמא איש המיוסר ביסורין מכוערין והוא שרוי בכאב וצער נורא ומיואש מן הרפואה ודל ורזה ומחכה למות בשמחה זה כשתברך אותו בחיים היא חשיבא לו לקללה גדולה כמובן וכן העני ואביון קב רשו ומטופל בבנים ובנות רבות כשתברכנו בבנים גם זאת לקללה חשיבא וכן לאיש זקן מופלג וחלוש ומיליוניר גדול וחשוך בנים ויש לו משפחה רעים וחטאים המחכים למותי וליורשו וכשתברך אותו בעושר גם זה לקללה חשיבא שהוא יוד כי ממונו אח"כ הולך להוללות וסכלות ובכן הכהנים הם מברכים בכללות לכל ישר' בשלשת הברכות הללו חיים ועושר ובנים ואולי ח"ו יתהפך הסדר שיהא לקללה ח"ו לזה אמר לישראל ואני אברכם כלומר סדר הברכות אני אחלקם על ישראל ובכן לכל אחד אתן עליו הראוי לו ואולי כי זהו הטעם שנתקנה הברכה בלשון יחיד דאחרי שהמברכים הם לכל ישראל לכאורה היה צריך שתהיה בלשון רבים ולפי"ז ניחא כדי שתהיה הברכה לכל יחיד כראוי לו שתחשב לו לברכה ואולי לזה ירמוז ג"כ מ"ש בסוטה (דל"ט.) כי עקר כרעיה מהו אומר יה"ר וכו' שתהא ברכה זו שצויתנו לא יהא בה מכשול ועון וכו' ע"ש וקשה מאי מכשול שייך בה אך לפי"ז ניחא דהמכשול הוא בשוגג והעון במזיד ומתפלל שלא יכשל וגם לא יהא מזיד בברכה למי שאינו ראוי לאחת מהנה וכ"ש לשונא שלו שיכוין לברכו בברכה שהיא מזקת לו לפי ערך המקבלה:
ובס"ד נדרש בכונת המדרש בב"ר (פ' מ"ג אות י"א) וז"ל מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים ר"י מאברהם כה יהיה זרעך כה תברכו רבנן אמרי ממ"ת דכתי' כה תאמר אל בנ"י כה תברכו ע"ש ובסה"ק שופ"ד כתבתי שם דבר מה וכעת נלע"ד לרמוז עוד דבספרי איתא כה תברכו בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי בשם המפורש ובמדינה בכינוי דברי ר' יאשיה ר"י אומר הרי הוא אומר הכתוב בכל מקום אשר אזכיר את שמי הרי זה מקרא מסורם היכן אני נגלה שם בבית הבחירה אף אתה לא תזכיר את שמי אלא שם בבית הבחירה וכו' ע"ש וראיתי להגר"א הק' בס' קול אליהו שהביא הגירסא ככה במקדש הכהנים מברכין בגבולין מניין ת"ל בכל מקום אשר אזכיר את שמי ופירש כי שמי הוא שם המפורש וזכרי הוא הכנוי ע"ש ובהיות כי זה זכורני בדב"ק ועתה אין לי הספר וגם אין מצוי אצלינו לזה נראה לי שטעמו של הגאון משום דכתיב שמי לעלם וזכרי לדור דור פירש כי זכרי הוא שם אדנות שהוא לדורות בגבולין ובעוניי תחי' אמינא כי בספרי לא מצאתי גירסא זו ומפורש שראיתי בספרי כי מלת אזכיר את שמי הוא על שם המפורש ואין ראיה מההיא דזכרי שהיא לבדה אבל כשהיא נזכרת עם שמי עלה קאי אזכיר גם בסוטה (דל"ח.) איתא נמי הכי וז"ל. וכי ס"ד בכל מקום אזכיר את שמי ופירש"י שם המפורש אלא סרס המקרא וכו' שם אזכיר את שמי ע"ש ובודאי הג' זצ"ל דב"ק אין מה להרהר אחריהם חלילה וחס ואולי הוא הגיה את הספרי אך לפי הכתוב לקוצ"ד אני עני נראה להדרש בדרך דרש כפי גירסתנו כי תיבת כה כפשטא היא ר"ל שלא ישנה כלל מהכתוב כמו שדרשו רז"ל (סוטה שם) שיהא בלה"ק ובעמידה וכו' שמוצאה מתיבת כה שהיא מקפדת ומגבלת את הצווי וממילא היא בכלל שכתוב שם קוי"ק שפירושו שם המפורש שבכל יום אותם הכהנים שבבית המקדש אין להם הרשות לברך בכינוי כמו בגבולין אך (ביומא דל"ט:) וברמב"ם ה' נשיאות כפים (פי"ד ה"י) הובא משמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש כדי שלא יתלמד אדם שאינו הגון ע"ש הרי דגם במקדש רשאים הם ואפשר דהכונה היא בשם המפורש שם בן י"ב או בן מ"ב אבל לא לענין להזכיר שם קוי"ק באותיותיו דעל זה שם חייבים הם להזכיר באותיותיו ולא בכינוי אלא היות דבאותיות קוי"ק יש בו שם המפורש ליודעו לזה פסקו כנלע"ד בדרך אפשר) כי לגבולין לא צריך לראיה כלל כי דבר זה ידוע הוא בלא"ה ועל זה אמר בשם המפורש שפירושו כי תיבת כה באה לעכב על כל הכתוב שדוקא בשם המפורש שהכונה היא בשם קוי"ק שבו הוא שם המפורש ולזה אמר או אינו אלא בכינויו כמו המדינה כי תיבת כה הוא כינוי של שם אדנות שנקראת בשם כה (ובפרט לפי סודן של דברים כה היא נוקבא) (זוה"ק ח"ג דקצ"ט:) ובא לומר שגם בבהמ"ק יברכו בשם אדנות ולא יזכירו כלל שם ד' אותיות קוי"ק (ויסתפקו רק בכ"ג לבדו בהזכרתו באותיותיו ובשם המפורש) ולז"ק ושמו את שמי על בנ"י שהיא ברכת כהנים ופי' שמי הוא שם המפורש ששורשו קוי"ק ואחר שחייב לומר שם קוי"ק ממילא יבליע בו שם המפורש ור"י אומר אינו צריך כי הרי הוא אומר אזכיר את שמי וכי בכל מקום שמזכיר שמו שהוא שם המפורש אלא פירושו בכל מקום שאבוא אליך שם אזכיר את שמי ומובן דבבהמ"ק הזכרת ה' היא בשם קוי"ק שבו שם המפורש כי שם הוא בא אלינו ומ"ש אזכיר ולא תזכיר כבר אסברה רבינו האר"י זצ"ל שהיה ה' יוצא מאליו מפי כהן גדול מפורש יוצא ע"ש וזהו מ"ש הספרי תזכיר את שמי כי היא היא כשאתה תזכיר את שמו אז אני הוא שאזכיר אך כל מ"ש הוא דוחק ואם טעיתי ה' יכפר בעדי כי דרכי רק דרש כמובן אך היותר מרווח מה שראיתי בספרי דבי רב להג' מהר"ד פארדו וז"ל יש חסרון הניכר בספרי וצ"ל יכול אף בגבולין נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמו מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה מכאן אמרו במקדש בשם המפורש ובמדינה בכינוי וכו' ע"ש ומ"מ ההיא דרשא דכה תברכו שממנה קפיד קרא שלא ישונה בבהמ"ק ההיא לענין הזכרת שם קוי"ק באותיותיו אבל יש מהמברכים שלא יודעים ומזכירים שם קוי"ק באותיותיו והיודעים מבליעים בנעימה כמ"ש בסוטה אבל בשם המפורש היא יוצאת מהכתוב ושמו את שמי שפי' שם המפורש שהוא לעלם ושם לא כתוב כה ולזה בימי שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם המפורש ונשאר ה' ככתבו אומרים אותו ככתבו ממש רק שם המפורש פסקו ומוסרים לתלמידיהם פעם בשבוע כמ"ש שם ודוק:
מעתה נשוב אל הענין כי מדת כה תתפרש בשם אדנות והנה במק"א כתבתי כי מדת כה שהיא אדנות היא מורה על ההשגחה הפרטית וכתבתי שם כי ה' ברוך הוא שהוא שם קוי"ק כשהוא מתלבש בשם אדנות ככתוב וה' בהיכל קדשו שפירשה האר"י החי היכל גימט' אדנות ואזי שם תשלוט ההשגחה הפרטית ועי' בפ' לך לך (דכ"א וכ"ב) באורך ביאור הענין בס"ד וזהו ששואל מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים כלומר בבהמ"ק שהיא תל תלפיות היתה הברכה בשם קוי"ק נגלה שהוא שם המפורש יען כי שם ההשגחה בכללות והיא מחלקת השפע בכללות לכל אבל בגבולין נמנע שם קוי"ק מפורש שהוא רק במקומו שמשם צוה ה' את הברכה לכל אלא דוקא בשם אדנות והיא מורה על ההשגחה הפרטית וזאת הברכה רק להם ולא לשאר יושבי תבל וכנז' שם מאיזה זכות היתה להם לזה תירץ מאברהם כי אברהם הוא שפרסם ההשגחה הפרטית וכנז"ל שם ממס' ברכות (ד"ז:) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון אלא אברהם ע"ש שפירוש אדון הוא פרטי וכמ"ש מהרב אבודרהם אדוני רבוני וכו' ע"ש אין צורך להעתיק כל מ"ש שם והיא חייבה להשגיח עליו בפרטות לו ולזרעו בו כשהוא למינהו וזהו הרמז בכתוב כה יהיה זרעך שמדת כה תהיה דבוקה גם בזרעך שפי' יעקב וזרעו והיא מדת אדנות השומרת יחס הפרטים (עי' מלבים מהמכילתא) תהיה לזרעך ורבנן אמרו ממתן תורה כי אחרי שישראל הובדלו מן העמים אליו יתברך חלקו ונחלתו התברכו בזה כה תאמר לבית יעקב [ומתאים הדבר עם מ"ש רבינו בחיי פ' בלק מרז"ל (ע"פ התיצב כה על עולתך) ואנכי אקרה כה לבטל מהם כה יהיה זרעך כה תברכו ע"ש וכן עוד כתבו רז"ל (הובא בילקוט) בפסוק אולי אוכל נכה בו לחסר מהם חלק מכ"ד ע"ש והנה חלק מכ"ד הוא כ"ה אלף ורצה בזה ח"ו בחשבון כ"ה אלף היא מדת כ"ה אדנות השומרת על הפרט שנתברכו ישראל בה ועי' בחנוך מצוה קס"ט באורך וז"ל ובעלי הדת האמתיים מאמינים שהשגחתו ית' על כל אחד ואחד בפרט והוא המבין אל כל מעשיהם וכו' ולכן הזהירנו בתו' בהגיע אל האדם החולי רע דצרעת יחשוב כי עונותיו גרמו וכו' עש"ב ויתכן דזהו הטעם דישר' מטמא בצרעת ולא עכו"ם וכמ"ש הרמב"ם (בה' טו"צ פ"ט ה"א) ועי' בב"מ דכתיב אדם וכו' משום דזה בא מכח ההשגחה הפרטית והיא בפרטות שייכא בישר' טפי מעכו"ם ולזה בישר, שייך זה להשגחה ולא בעכו"ם ר"ל עובדי ע"ז כמובן] שהם יתברכו בכה שהיא אדנות השומרת ומשגחת על הפרט והיא הרמוזה בכה תברכו ובכן הראוי לעושר והיא לו לברכה יחברך בו וכן בבנים וכן בחיים לכל חד הראוי לו וכנ"ל ויען כי שומר הכל של כל הטובות הוא השלום ולזה הסוף הוא השלום וכבר כתבו המקובלים כי אדנות תחת קוי"ק בהכאה עולה גימט' שלום באותיותיו ע"ש וכן כתבו עוד כי במקום שיש הפכיות והתנגדות צריך להיות משכן השלום שומר היחס האמיתי ומקיימו ובמק"א כתבתי מהג' בעל סה"ד שקצת יש התנגדות בברכות אלה ע"ש וא"כ לזה נתברכו בשלום ע"י כהן איש החסד וככתוב וחסידך יברכוכה וכמ"ש בזוה"ק ועי' מ"ש בסה"ק שופ"ד והיע"ב ודוק:
ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יביאו את קרבנם וכו' ויהי המקריב ביום הא' נחשון בן עמינדב וכו' וקרבנו יל"ד א' למה כפל נשיא אחד נשיא אחד גם התחיל בלשון יחיד וגמר בלשון רבים יביאו את קרבנם ב' למה אמר וקרבנו בויו העטוף המורה שיש אחר שקדם לו גם לא הזכיר ביום הראשון נשיא כמו בשארא ואפשר לומר כי כשהקריבו הנשיאים היה מנחתם בתוך העגלות כמ"ש הרמב"ן וכל עגלה היה בה מנחת שני הנשיאים וכל נשיא היה לו שור וזהו עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד א"כ העגלה כשקרבה לפני המזבח עם שני השוורים ביחד היתה לשנים ובהקרבה כל אחד ביומו לבדו דוקא וזהו הרמז נשיא אחד נשיא אחד ליום מובדלים אבל בהבאה אל המזבח יביאו תרי את קרבנם לחנוכת המזבח ובכן בעגלה של נחשון היה אתו יששכר וכבר ידוע כי צדקתו של נחשון היתה נפלאת ובקי"ס יוכיח שקפץ תחי' לים וברז"ל (ב"ב ק"י.) הנושא אשה יבדוק באחיה אהרן לקח אלישבע אחות נחשון ע"ש ובכן מהענוה שלו לא רצה להקדים הוא לבעל תו' שהוא יששכר והיה קטן בעיניו וחפץ שיששכר יקדים לו ולזה לא כתיב נשיא ולזה כתיב וקרבנו כלומר שהוא שני ליששכר שלא היה חפץ להקדימו אך הסכמת העם גרמה ויאמר משה לנשיאים לכולכם אמר הקב"ה שתקריבו אבל לא נאמר לי מי ראשון ומי אחרון נתנו עיניהם בנחשון זה קידש שמו של הקב"ה על הים זה ראוי להוריד את השכינה הוא יקריב ראשון ולזה ביטל דעתו מפני דעת הרבים והקריב ראשון בענוה ולזה כתיב וקרבנו בוי"ו העטוף הבא אחרי אחר ותמצא כי בכל הקרבנות כתיב עתודים חסר וי"ו חוץ מנחשון שבו מלא וי"ו דמאן דאיהו זעיר כלומר מקטין עצמו איהו רב (זהר ח"ג דקס"ח) ודוק:
זאת חנוכת המזבח וכו' קערות כסף שתים עשרה וכו' שלשים ומאה הקערה וכו' כפות זהב מלאות קטורת יש להבין מה טעם בקערה ובמזרק דילג לא אמר מלאים סולת כמו שאמר בכפות מלאים קטורת ושמעתי מהג' מהר"ח ברלין משם הג' הגדול מר אביו זצ"ל שהיה מעיר על הכפל מעיקרא למה צריך אחרי שכבר ידענו החשבון ואיהו מפרק לה כי מרע"ה אמר לנשיאים כולם כי ה' הודיעו שהם מוכנים להקריב כל אחד ביום אחד זה אחר זה מיום המשח אותו אך לא היה ידוע להם מי ראשון ומי אחרון (כמ"ש בסמוך מהמדרש) ולכן כולם הכינו את הכל מספק שמא הוא הראשון ולזה בסולת למנחה שהיתה בקערה ובמזרק כיון שהיא מנחה נפסלת בלינה לא הכינו כי חשבו דיומם יהיה אח"כ ונפסלת אבל הקטורת שאינה נפסלת בלינה כולם הכינו (בתנחומא תצוה קטרת ר"ת קידושה טהרה רחמים תקוה ע"ש ולזה תיכף הכינו ובפרט שהיא צריכה לעבודה רבה בי"א סממנים וכו' כידוע) וזהו אומרו ביום המשח אותו כבר היו כולם מוכנים קערות כסף וכו' בשלימות אבל הקערות והמזרק היו כלים רקים ואין בהם סולת מחששא של הלינה שיפסלו אבל כפות זהב שתים עשרה של כולם מלאות קטורת ובזה נתישב הכל עכ"ל נאים הדברים למי שאמרם תמ"כ ושוב ראיתי להג' המלבים באות ק"ס מ"ש בזה ע"ש והבטחתי להג' שאביא דב"ק בסה"ק זכרו לברכה וזיע"א ולכאורה יש לעמוד בדב"ק בזה מהא דאיתא בזבחים (פ"ז.) כשם שהמזבח מקדש כן כלי שרת מקדש ע"ש והמזבח מקדש שלא יפסל גם בלינה כמ"ש שם אין לינה בראשו של מזבח ע"ש וא"כ גם כלי שרת דכוותיה דמזבח אין לינה פוסלת בהם וא"כ לכאורה שתירוץ הגאון קשה ואחרי שהם תוך כלי שרת לא יפסלו והגם דביומא (דל"ז.) איתא בן קטין עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה ע"ש מוכרחים אנחנו לחלק בין כלי שרת המשמשים והולכים אל המזבח אל הכיור דאינו אלא הכשר לכהנים לקדש ידים ורגלים וכלי שרת ההם דוקא הוקשו אל המזבח אך יש לישב כפי מ"ש במנחות (ד"ק.) כל הקרב ביום וכו' ביום אין בלילה לא אינו קדוש ליקרב אבל קדוש ליפסל ע"כ ופירש"י ליפסל כגון בלינה ע"ש ובכן יש לומר פשוט דמאי דאית לן דכלי שרת מה שבתוכו לא נפסל בלינה הוא מה שבזמנו אבל אם לא בזמנו לא, ונפסל בלינה אף שמקדש ובכן חזרנו לדין דכיון שהנשיאים לא ידעו זמן הקרבתם א"כ אותו שהוא שלא בזמנו נפסל בלינה ודברי הג' חיים וקימים ולקוצ"ד נראה לישב עוד הטעם שלא הביאו הסולת בקערה ובמזרק כמו שהביאו הכפות מלאות קטורת הוא דאחרי דקי"ל כל המנחות הם מצה חוץ מתודה ושתי הלחם וכמ"ש במנחות (נ"ג: ונ"ה.) ונילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו וכמ"ש שם והגם דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ מ"מ הוא שומרה שלא תחמיץ ע"ש ועי' ברמב"ם ה' מעה"ק (פי"ב הי"ד וכ"א) וא"כ אחר שכל אחד לא יודע מתי תקרב מנחתו היום או מחר איך ילוש בפושרין ויניח שמן עליה וישאירנה שבהכרח תחמיץ ולזה דינא הוא שלא יעשה כלום במנחת הסולת עד בא יום דברו ודוק כי הוא תי' נכון וישר:
פרשת בהעלותך
ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וכו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב וכו' ויש לדקדק א' הכפל העלה נרותיה והיה די באומרו ויעש כן ב' למה לא אמר שבעה נרותיה ג' גמר הכתוב וזה מעשה המנורה שזה כולו יתר וכבר נזכר במקומו בפ' המשכן ועי' אוה"ח מ"ש ונישב בס"ד עפ"י מ"ש במק"א משם רז"ל דנחלקו אם הנרות של המנורה היו קבועים או מטולטלים ועי' בהקומץ רבה (דכ"ח.) ובפ' שתי מדות (דפ"ח:) וברמב"ם ה' בית הבחירה (פ"ג ה"ו וח') ע"ש והנה אם נאמר שהנרות הם קבועים אזי לא צריך לצוות לאהרן בעת שיעלה אותם שיהיו בכוון אל מול פני המנורה דכאשר נעשו מקשה בתחי' כן יאירו אבל אם הם מטולטלין יחול בהם הצווי שלא ישנה והנה מרע"ה אמר לאהרן כמו שצווה מפי ה' בלשון הזה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ובזה יש שתי פנים שאפשר שהפירוש הוא אל מול פני המנורה יאירו ר"ל אל מול הנכחי שהוא נגד פני המנורה שהיא היתה בהיכל ומול שלה הנוכחי הוא בית קדשי הקדשים למול זה יאירו ואזי יבוא הפשט יאירו שבעת הנרות כולם אל מול הנז' יאירו אבל לפירוש רז"ל שכולם פונים אל הנר האמצעי מוכרחים לומר כי תיבת יאירו שבעת הנרות הוא מוכרת ואינו דבוק אל הסמוך לו לאל מול כי אינם רק שש שהם אל מול אלא הוא מוכרת ור"ל שבכלל יאירו שבעה ולכן גם בעל הטעמים הפסיק בטעם פני המנורה ליאירו שאחריה להודיע זה (בשם הראב"ע כתבו כל פירוש שאינו מתאים עם נגינת הטעם לא תשמע אליו ע"ש) כי פני המנורה הוא נר האמצעי והשש נרות יאירו אל האמצעי וכיונה דעתו של אהרן לפירוש האמיתי שכתבו רז"ל ולזה אמר ויעש כן אהרן ומהו אל מול פני המנורה העלה נרותיה שהם הששה דוקא ולזה אמר נרותיה ולא שבעה נרותיה ולזה אמרו במד"ר פ' בהעלותך את הנרות זש"ה ה' חפץ למען צדקו יגדיל תו' ויאדיר ע"כ, ר"ל למה לא פי' הכתוב בהדייא ויסמוך אח"כ על דעת אהרן לזה תי' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תו' והרי גם בתו' נתן הביאור לישר' לברר דעת התו' ולא נאמר בהדיא הכל בתושב"כ כדי שיזכו ישראל בהוציאם כונת התו' בפלפול וכן הוה במנורה נאמרה בסתם וכיונה דעת אהרן להלכה והיא דמיון לתו' לישר' שהתורה היא שמן זית זך. ומה שסיים וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה וכו' הוא בא לתרץ הקושיא שיש דמה צריך לכל הצווי שיעלם אל מול פני המנורה שהרי בלא"ה המנורה ונרותיה עשאם בצלאל וכאשר עשאם באותה התכנית הם יאירו לזה אמר שהוצרך לצווי משום וזה מעשה המנורה מקשה זהב הוא רק עד ירכה עד פרחה דוקא זה מקשה וממילא מובן כי הנרות אינם בכלל המקשה והם מטולטלין ויחול בהם הצווי והיות כי גם הצווי הוא סתום וכנ"ל לזה בא להודיע שבח אהרן שכיונה דעתו אל האמת ואנו חייבים לשבחו הגם דהשבח הוא רק לשמו יתברך (חובת הלבבות כתב אם באת לשבח הוא רק לבורא ואם באת לגנות גנה עצמך ע"ש) ורצה השי"ת לשבחו להודיע כי שבחו עולה השמימה בלהב המנורה וכתב מדרש תלפיות (בענף אהרן) משם התו"ח עפ"י המדרש שבפטירת אהרן דלקה מנורה לפני מטתו ע"ש וזהו אל מול פני המנורה שהוא המדליק אליו יאירו שבעת הנרות ועי' בעץ חיים ש' תקון הנוקבא פ"ה דברים נפלאים בשבח אהרן רזין עילאין בענין המנורה ע"ש ונרמוז עוד בענין המנורה ושבעה קניה שכבר יחדו כנגדו מזמור אלקים יחננו ויברכנו כידוע שיש בו ז' פסוקים כנגד ז' קני מנורה ויתכן עפ"י מ"ש בעקידה הבי"ד הרב המוסקאטו דרוש י"ט וז"ל ז' עקרים עם התו' האלקית הם הם העמודים אשר בית ישראל נכון עליהם והם חידוש העולם והיכולת המוחלט ותורה ונבואה מן השמים והשגחה והסליחה ושכר ועונש ועוה"ב ומקבילים להם ז' מועדים השבת על החידוש פסח על היכולת שבועות על תורה מן השמים ראש השנה על ההשגחה יוה"כ על הסליחה סוכות על שכר ועונש עצרת על עוה"ב ע"ש והג' המוסקאטו רמז בדב"ק המסרה של ז' פעמים לולא עש"ב וברגליו אעבורה שזה רמוז במזמור זה הרומז לז' קני המנורה שגם המה אורם העיקרי הוא הנר האמצעי אל התורה ובה כלול כל השבע הנ"ל ולזה יהיו פונים אליו ובמזמור פסוק א' אלקים יחננו ויברכנו זה רומז אל חידוש העולם שידוע שנברא כדי שיקרא חנון ורחום וכולם לא נתקימו אלא בברכה מה' ופסוק השני לדעת בארץ דרכך הוא מורה על היכולת בשינוי טבע הבריאה שהוא שייך בכדורנו הארצי בכל הפלאות שנעשו יודוך עמים אלקים יודוך עמים כולם ההודאה על התורה שניתנה לישראל בתריג"מ ולכל העולם בשבע מצות שהיה ג"כ רצונם שלא לקבל תו' כמ"ש רז"ל ועי' בתוי"ט ברכות (פ"ז מ"ג) דלכך מברכים על התו' בשם קוי"ק שהוא מחסדו וכו' ע"ש ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור וכו' הוא על ההשגחה לתת לאיש כדרכיו וכו' וזהו תשפוט עמים מישור וכו' יודוך עמים אלקים הוא על הסליחה שגם אחרי היכולת להעניש מלך מוחל וסולח ועל זה יודוך וכו' ארץ נתנה יבולה וכו' הוא על שכר ועונש יברכנו אלקים וייראו אותו כל אפסי ארץ הוא על עוה"ב יום הדין הגדול כללי לכל הבריאה מאדה"ר עד הסוף וזה היראה היא עתה כללית משא"כ מקודם היא פרטית לאותו מחוז לאותו מלך אבל פה ייראו אותו כל אפסי ארץ ודוק:
ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי עי' רש"י מרז"ל תשש כחו של משה כנקבה ע"כ ואולי נדרש עוד ונקדים להעיר דאיך מרע"ה יהיה קץ בחיים שה' חפץ לו בהם וטוב יום אחד בתשו' ומע"ע בעוה"ז וכו' גם נעיר עוד דאיך אמר מרע"ה לא אוכל לבדי שאת אתכם והרי ראינו כי מהרוח אשר עליו שנאצל ממנו ונתן על ע' הזקנים היה מספיק הרי כי השי"ת נתן לו היכולת שיספיק לבדו כי שקול משה נגד כל ישראל כדרשתם (הובא ברש"י ע"פ) למשה ולישראל ר"פ יתרו אך יש לומר דכונת מרע"ה היא דראה כי הגם שברוחניות הוא מספיק לכלל כולו אך הכלי שהוא הגוף שבו לא היה בו כח ודי שאת להוציא מה שבכחו אל הפועל לאחרים שהיו כחותיו חלשים בערך כלל ישראל בכללות ולא היה חפץ מהקב"ה שיחזק את חומרו בערך הרוחניות שבו כי חפצו שהרוחני שבו הוא העיקרי והכלי שהם כחות הגוף יהיו קטנים מערך האור שבו ולזה בחר שאחרים ישאו אתו וישאר כח גופו כמות שהוא בלתי שום תוספת שלא היה לו ברירה אחרת כי אם תאמר שלא ילמד רק כפי כח גופו יפסידו ישראל וזה אומרו ואם ככה את עושה לי ר"ל תיבת את שהיא נקבה תעשינה לי באיזה מציאות אם שתחפוץ לתת כח בגופי ביותר שהגוף שהוא כלי הוא נקבה בערך האור שבתוכו ובזה יפסיד כי עובי וחשכת הגוף מונעת שביבי אורה הפנימיים (ועי' ע"ח ש' לידת המוחין פ"ב כי הנוק' כלי הכתר שלה הוא ב"פ אור והעצמות שבתוך הכלי הוא חצי שליש האור ע"ש) וזהו את עושה לי וכן אם ישאר הגוף כמות שהוא יפסידו ישראל גם זה חשוב נקבה במה שאינו משפיע ולזה בחר הרגני נא ואל אראה ברעתי אם מצד שאין בכחו להשפיע לאחרים מחולשת הגוף וכן אם חפץ לחזק גופו הרבה אז יפסיד הוא ח"ו אורו הגדול בכח חשכת הגוף ולשתי הצדדים זה אצלו קשה רק בסוג השלישי שיהיה אתו עוד סובלים את ישר' שבין הוא ובין ישראל לא יפסידו ומאריה כביכול הסכים על ידו ואמר לו שיבחר ע' איש מזקני ישראל (עי' בעה"ט נגד ע' שמות של ישר' ונגד ע' שמות שיש לה' ברוך הוא ומנה אותם שם ע"ש) ואצל מן הרוח שעליו ונתן על ע' הזקנים בשביל שהיה בו מסוג ישראל לזה אצל מעליו ונתן עליהם והוא לא הפסיד כמ"ש רז"ל משל לנר (ילק"ש הובא ברש"י ע"פ ואצלתי מן הרוח) ומשל למערה מלאה מים ולא נחסר ממנו כלום ומרוה גם הוא יורה וכמ"ש בע"ח בפסוק הצדיק אבד כשאין הז"א משפיע גם או"א מונעים ח"ו להשפיע בו והארכתי ברמז זה בסה"ק שופריה דיעקב בפ' הנז' ע"ש וזהו הרמז שאמר את עושה לי וקשה דאת הוא כינוי כלפי מעלה ח"ו ולפי"ז בא הרמז שפיר כי זה תלוי בזה כשתשש כחו של מש חלילה מחסרון השפעה יש חלילה תשות כלפי מעלה וכנז' וה' יכפר בעדי:
הממעיט אסף עשרה חמרים שמעתי מפה קדוש הרה"ג חיים סתהון ז"ל חידוש משם הג' איש אלק"י הגר"א זצ"ל איך החש' הזה משום שמחנה ישראל הוא שלשה פרסאות א"כ האמצעי הוא רחוק פרסה וחצי עד שיגיע למקום השלו שהיה סביבות והם הלכו כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת שעפ"י מהלך בנוני עשרה פרסאות ליום וא"כ הלכו שלשים פרסה שהם יו"ד פעמים הליכה וחזרה ובכל פעם לקח חומר אחד משא האדם באותם הימים ע"כ ואנא עניא הוקשה לו שהרי באותם הימים היה יכול כל אחד להגביה על כתיפו ארבעים סאה כמ"ש בסוטה (דל"ד. הובא ועם שיעור הנפח ובפרט של העופות ברש"י פ' שלח ע"פ וישאוהו במוט בשנים) גמירי דכל טעונא דמידלי איניש על כתפיה תלתא דטעוניה ע"ש ואיך כתיב חומר ואולי לדעת הג' דחומר הוא פירושו יבש כמו חטים וזה היה כובד השלו שהביאו שאפי' משעורים לחטין ולתבן יש הפרש עי' מציעא (ד"פ.) והגם דשם אין השיעור רבעא אולי בעופות לערך האבנים אם הם ארבעים סאה בחומר שהוא שלשים סאה כובד של עופות יעלה בנפח לשיעור ארבעים סאה של אבנים והוי חדא שיעורא וכונת הג' שאמר חומר משא האדם בימים ההם ר"ל חומר יבש שיעלה בעופות יעלו מ' סאה כן נראה לע"ד דבדרך אחרת לא יכולתי להבין כונת הגאון אך אני ברגליו אעבורה אולי נעשה התש' באופן זה רק נקדים מ"ש בספרי וכ"כ רש"י שהממעיט ר"ל אף החגרין והעצלים לקטו יו"ד פעמים ע"ש ואלו ודאי לא הלכו יו"ד פרסאות ובכן אלו שהיו באמצע והיה מהם חגרין ועצלים כל שלש עונות הללו הלכו רק חמש פעמים שהוא חצי בערך הבריאים והזריזים ובודאי אחר שהם עצלים וחגרים גם במשא היו חצי מחבריהם וחבריהם כשהם מטעינים הם יוכלו עד כדי ק"ך סאה אחרי שלבד יכולים לתת על כתפיהם מ' סאה ע"י הזולת עוד שני שלישים ק"ך סאה ואלו שהם מחצה מחבריהם ע"י הזולת שיטעינום שרחמו עליהם הם יכולים לטעון ששים סאה שהם שני חומרים והם הלכו רק חמש פעמים מחצה מחבריהם הזריזים שהלכו יו"ד הם הלכו חמש ובכל פעם שני חומרים יעלה יו"ד חומרים ולזה הממעיט שהוא החגר והעצל אסף יו"ד חומרים שזהו משא החגר בימים ההם ע"י הזולת ובזה יבוא החש, גם לפי דעת רז"ל שהממעיט קאי אחגר ועצל ושוב זכיתי וקניתי ספר הכתב והקבלה וראיתי שהביא חידוש הנ"ל בשם הגר"א ז"ל שהודיע לו הרב אור החיים ז"ל הנז' ולא העיר כלום בדב"ק וצל"ע כי מה שפירשתי בדב"ק הוא דחוק לקוצ"ד:
ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' והאיש משה עניו מאד ודרשו בספרי ענו בדעתו ולא ענו בגופו ולא ענו בממונו והביאור לזה ע"ש רצו בזה כי ענו בגופו הוא מחולשה או שאין בו כח לנקום או שאינו מרגיש עד כמה מגיע העלבון וכן בממונו אותו הדבר שהמסכן הוא רוחו נכאה כידוע לז"ק כי רק ענו בדעתו שהיה גבור ועשיר ומרגיש ורק שהיה שפל וסבלן וא"כ יש לתמוה כי דבר ידוע הוא דכשיש איזה נזק לאומה חובה רבה לעשות משפט חזק כדי שלא יצא נזק לכלל כמו שהרופא חותך יד ורגל כשהוא חושש על הנשמה וזה חשיבא רחמנות גדולה וזוהי הסיבה לעונש שאול המלך ושאול באחת ועלתה לו וכמ"ש המפרשים משום שחטא שאול היה חטא מדיני הנוגע להממשלה בכלל ובמשפט צבאי גם הטעות חשוב הוא לפשע ומרד משא"כ בדוד היה בינו למקום וכן מצאנו ראינו במרע"ה במחלוקתו עם קרח ועדתו משום שהיה חשש פקפוק בנוגע לעיקר הדת שפקפקו בנבואתו הרגם במיתה משונה חדשה בולטת וניכרת לכל ושפך עליהם זעם נורא והנה תמצא גם פה הגם שמשה לא תבע עלבונו הגם שלא דברה חלילה נגד הדת כנז' נענשה משום שגם פה יצמח ח"ו חשש פקפוק במה שהשוו נבואת משה אליהם שיצא מזה כשח"ו יבוא איזה נביא ויגיד לגרוע ולהוסיף באיזה מצוה וכו' שאולי ימשכו אחריו אחרי שיש בעולם השוים למרע"ה א"כ יתכן דגם זה שוה אליו ולזה תיכף נתקנא ה' להענישה וגם השותק ושמע אליה אהרן נענש קצת לרגע כמ"ש בויפן אהרן והודיעם בנבואה כי לא היה ולא יהיה השוה אל משה בנבואה שאינה במדרגה שנאמר שזה גדול מזה באיזה מדריגה כמו שתבדיל בחכמים שאין הדבר כן כי זה לא מראה רק פנים בפנים ולא במדות (ועי' בהרמב"ם פ"ח מה' יסוה"ת ובמורה ובס' אור ה' לר"ח קרשקש מ"ג כלל ו' באורך הפרש בין נבואת משה לשאר ע"ש.) וא"כ קשה איך מרע"ה לא בקש להעניש מחשש זה, לזה סיים והאיש משה ענו מאד וזה יתרץ התמיהה כי מכח הענוה שלו הגדולה לא היה יודע ומכיר שאין כמוהו בנבואה ושזה מזיק לכלל [כ' המפ' ענו מלא עי"ן נו"ן ו"ו גי' רמ"ח שהיה ענו ברמ"ח איבריו ובזוה"ק (פר' שלח ד' קס"ח:) מאן דאיהו זעיר איהו רב ויש לומר בהרחבה משום שהוא זעיר בעצמו איהו רב] וחשב כי הדבר הוא משום כבודו דוקא ועל זה היה שפל וסבלן מפני אחותו הגדולה ולזה תיכף נדרש כבודו עפ"י ה' שבשביל שאמרו אנו שוין אליו בנבואה נענשו וזהו קיומה של תו' ורק משה ענותנותו הגדולה היא סיבה לשתיקתו וזהו והאיש משה וידוע מ"ש המפ' כי יש הפרש גדול כשתאמר בתחי' האיש קודם השם היא חשיבות וכשתהיה אחר השם הוא ח"ו לגנאי כאומרם כי זה משה האיש כידוע ומ"ש מכל העם אשר על פני האדמה הענין הוא כי בכל בני אדם ימצא ענוה למשל החייט לא יתגאה בחכמה אחרת וכן בכל חכמה אלא בדבר שהוא יודע הוא מתגאה וכן הלאה גם בחכמת התו' מתקנא חכם בחכם אבל כשהגיע מדריגתו עד הסוף אזי הענוה היא אצלו טבעית וטבעו מחייבו בנחת להשפיע מהודו לאחרים וכמ"ש התנא (באבות פ"ב מ"ח) אם למדת תו' הרבה אל תחזיק טובה לעצמך אלא תשפיע לאחרים כי לכך נוצרת וידוקדק לכך נוצרת עפ"י מ"ש המורה נבוכים אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת וכו' שהכונה כי הקב"ה נתן חכמה לאדם ועושה חסד לאדם ומציל עשוק מעושקו וצדקה לברואים וזהו אל יתהלל וכו' כשתהיה רק לו כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה המקבילים נגד חכמה וגבורה ועושר ובאלה חפצתי עש"ב וזהו כי לכך נוצרת שתשפיע לאחרים לזה אמר האיש משה השלם ענו מכל האדם שעל פני האדמה שיש בהם הפכיות זה ענו בחכמה זו שאינה יודעה והשני להיפך בחכמה אחרת שאינה יודעה וכן הלאה רבו מלמנות מרע"ה ענו מכולם וראיתי במפרשים משם הג' יעקב מלובלין אביו של הג' המפורסם הנק' הרב העשיל כי מעת שאמר לו ה' של נעלך ופי' מאשתו כי השכינה היא כלתו ולזה צריך לכתוב כלת משה והוא מהענוה שלו כתב כלות בוי"ו ומרים דברה עליו שאם איתא שצריך לפרוש היה לו לכתוב כלת ולזה סיים הכתוב והאיש משה ענו מאד והיא הסיבה שכתב כלות ע"כ דב"ק וש"י ויש לרמוז מ"ש בת"כ (הובא בילקוט פ' שמות רמז ק"ע) משה משה הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו עפ"י מ"ש הג' נחלת שבעה בסה"ג בשם משה ששורשו בלשון מצרי הוא מים כך שם המים הוא משה ובזה פי' הכתוב ותקרא שמו משה ר"ל מים כי מן המים משיתיהו ע"ש ובכן זהו שאמר משה שנשאר בחי' מים המבקשים מקום נמוך גם הוא ענו ושפל ולזה התו' שיבחו רק בזה וגם יש לומר פי' הוא משה עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו כי מרע"ה כל כך היה פרוש ונבדל ומוכן לנבואה תמיד עד שהוא הוא הבחי' משנדבר עמו שגם בלא עת הנבואה היה מוכן בכל רגע ולא כמו שאר הנביאים שלא תמיד הם מוכנים ואותה ההכנה שהיתה אתו מקודם בדבקות היא היא שהיתה אתו בבוא עליו רוח ה' עליו ולזה לא היה נרעש ונבהל ועיין הר"ן בדרוש ח' כי לכן בא הנבואה עליהם וכשיעתק הטבע מההיפך אל ההיפך פתאום יסתמר ויצטער ודומה למי שהוא יושב בחשך ופתאום יבוא לו אור גדול כי יברח ממנו כח הראות ובכן היה כן בהם פתאום נגה עליהם אור הנבואה ומרע"ה שתמיד היה מוכן אל הנבואה מלבד גדולתו היה יפה אליו משא"כ הם ואולי יש להוסיף ג"כ מ"ש הכתוב ויחר אף ה' בם וילך שתיבת וילך ירמוז ג"כ שהנביא אף שמסתלקת הנבואה ממנו מ"מ אותו האור והזוהר שהיה בו ישאר לו רשימו בו ותפעם אותו, אותו הרוח הקודם ובהם היתה הקפיצה פתאום גם בסילוק שלא נשאר שום רשימו מהקדושה וזה וילך והיה זה לעונש על השואתם בנבואה אל משה הענישם ה' הגם שמרע"ה לא נרגש מזה ויש לפרש בזה מ"ש רש"י אל נא רפא נא לה מפני מה לא האריך משה בתפי' שלא יאמרו ישראל אחותו בצרה והוא מאריך ע"כ וקשה אדרבה הוא מאריך בשבילה אך יתישב שישר' ידעו שהשי"ת יקבל תפילת משה ואי אפשר שיענהו בתוך התפי' ע"ד תנו לו ואל אראה פניו ח"ו ומוכרח עד שיגמור תפי' ובשביל שקשה לישר' למה לא התפלל מרע"ה קודם בקשת אהרן אליו יחשבו שהיה לו נחת בעונש שלה ולזה מאריך בתפי' כדי שתתעכב רפואתה עכ"פ עד גמר תפלתו ולזה קיצר וממילא יבינו שאין לו נחת בעונשה וטעם שלא התפלל מקודם להיות כי לא היה מביט גם באחותו ולא ידע מה היה לה וכשידע עשה תפי' קצרה ותדע שהרי רז"ל (הובא בילקוט ר' תשמ"א) כתבו ויפן אהרן וכו' שבעת שהיה אהרן מביט במרים היתה מצורעת שמזה מוכח שמשה לא ראה אותה ומזה תבין קדושת הרועה שגם באחותו לא היה מביט כי עיניו תמיד לשמיא רואים זי"ע ועל כל ישר' אכי"ר:
פרשת שלח לך
ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ וכו' הנה נבין הטעם שהתחיל בשמנה ורזה שדבר זה הוא יוודע ביותר מהפירות וא"כ תחי' ישאל אם יש בה ואח"כ ישאל אם שמנה ורזה וגם קשה שהרי כל העצים שיש שמה הם נתונים לעקירה ושריפה כמ"ש רז"ל אין לך עץ באר"י שלא נעבד בו ע"ז וא"כ מה תועלת מהעץ כן קושיא אחת מתרצת חבירתה כי הם שואלים רק על כח הארץ על יבול האדמה שלה אם הוא דשן ושמן ולהיות כי כשיש עץ בשדה אז פרי האדמה שאינו עץ הוא לא כל כך דשן שהאילן מחליש כח הארץ לזה אחר ששאל על הארץ השמנה שזה הוא התכלית לא בהעץ שיש בה שעומד לכליה שאל אם יש בה עץ ובכל זאת היא שמנה שמורה על כח הארץ הרבה ושבחה גם אמר להם שיביאו מפירות הארץ להראות להם והם הביאו גם גוף העץ זמורה עם אשכול שלא יחשבו שגידול הפרי הוא מלאכותי הביאו הזמורה אתו להודיע כי הוא מקורי בטבע הארץ ופשוט:
למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו בנ"י לפשטא יש לומר שלא תאמר דאולי אותו המקום רק הוא שהיה משונה בפירותיו משא"כ שארא לז"ק שהמקום ההוא לא היה נחשב ביתר שאת ומה שנקרא אשכול הוא משום שכרתו משם אשכול בנ"י אבל לא ע"ש שפירותיו משונים גם רומז שלא תאמר שהוא על שם אשכול שהיה אהוב לאאע"ה כי שם אשכל חסר וי"ו כמו שדרשו בנוט' שמו אחי שונאים כבירים לך וזה אשכול מלא כל טוב אלא ע"ש שכרתו בנ"י וק"ל (ועי' בתנחומא ובפי' עץ יוסף עפ"ז):
ויהס כלב את העם אל משה וכו' בטעם אל משה עי' מ"ש הק' בס' אור החיים ואפשר עוד לומר כי להיות שהמרגלים דברו בתחי' אל משה ואהרן ואח"כ אל כל העדה והתחילה העדה לצעוק שר לא היה באפשרי להשתיקם מריבוי הקולות כמובן ובכן גם כשיצעוק הוא להגיד דעתו לא ישמע כלל אל האוזן מריבוי הקולות והצעקות לזה עשה בחכמה וזהו ויהס כלב בטענה אל משה נלכה אליו ושם נצעוק לפניו ולא פה כי אין תועלת כלל ובזה הסכימו וכל אחד משתיק את השני אל משה ובזה הם שתקו הכל ואז היה באפשרי להשמיע דבריו אל העם במה שראה בשליחותו ואמר עלה נעלה וכו' או נאמר במ"ש אל משה כי ידוע שאלדד ומידד היו מתנבאים משה מת יאושע מכניס כידוע ברז"ל ולזה אמר להם אל משה תדעו כי צעקה זאת לבלתי לכת לארץ שמח בו משה כי כל עוד שלא הולכים לא"י יחיה משה ובכן הוא יחפוץ בצעקתכם לזה נלכה אליו ושם תצעקו ובזה היתה לו היכולת להשתיקם ואזי הודיע את האמת שאצלו וק"ל:
ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות יתפרש הסמיכות עפ"י מ"ש רש"י שראו בכל מקום קוברים מתים ע"כ וזה אומרם אוכלת יושביה שהם ילידי הארץ וחיו באותו אויר ומורגלים בו ושמא תאמר שזה או לחולשתם מלידה או לרעבתנותם מסכנים גופם באכילות גסות לזה שלל שתיהם באומרו וכל העם אשר ראינו אנשי מדות אחת בחוזק וחוסן הגוף והשני באכילתם ושתיתם במדה וגם במדות טובות כמ"ש ז"ל שאחימן ששי ותלמי הרגישו במרגלים ולא עשו להם רעה וכל זה יש בה ובכל זאת היא משכלת וק"ל:
ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים בטעם הכפל אולי מפני שיש שני מיני נפילים האחד פי' מלשון נפל כמ"ש רמב"ן בפ' בראשית בפסוק ויראו בני האלקי"ם את בנות האדם וכו' וע"י זה היה הולד כמו נפל לגבי האב מפני זרע האם שהוא חלש ולא היה כבני אדם מפני זרע האב ע"ש ועוד יש נפל שכל הרואה אותו נופל לבו עליו מיראתו ממנו כמ"ש רז"ל (ובזה רמזתי הכתוב בפ' דברים ולך אותו ואת בנו וכו' בניו קרי ובנו כתיב שרומז לשני מיני בנים שהיו לו אחד בנו הדומה לו ושאר בניו שבאו לו מבנות האדם) ולזה אמר פה ושם ראינו את הנפילים הם מאותם של בני ענק מן הנפילים המיוחסים מאב ואם ולזה ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם כמו שפירשו ז"ל שהיו אומרים נמלים רואים כבני אדם שמרוב גובהם מעניקים חמה בקומתם חשובים בעיניהם כנמלים ודיוק רז"ל מדלא כללו ביחד ונהי בעינינו ובעיניהם כחגבים וגם בלא"ה אי אפשר שיתאים הדמיון דאם הם בעיני עצמם כחגבים איך ישתוה לעיני הענקים הרחוקים מהם הראייה כחגבים אלא מוכרח פירוש וכן הוא בערך דאם בעינינו ראינו עצמנו כחגבים בערך זה בעיניהם כנמלים שיש להם כנפיים שדומים לחגבים ופשוט:
בבואכם אל הארץ פירש"י משונה ביאה זו וכו' משנכנסו בה מלחמה נתחייבו בחלה ע"כ ויש לנו דאיך יכון עם מה שכתבו רז"ל (חולין י"ז) על פסוק ובתים מלאים כל טוב שאפי' קדלי דחזירי וכרמים נטועים כלאים או ערלה מותרים ולמה בחלה אסירי וליכא למימר דחלה שאני משום דא"י מוחזקת לנו מאבותינו ולזה בעת שדרכה רגליהם בה אף קודם כבושה חשיבא שלהם ולזה נתחייבו בה ועי' בירוש' דחלה (פ"ב ה"א) תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו וכו' ע"ש דא"כ כלאים וערלה נמי והגם דיש לדחות דאולי גזירת הכתוב בחלה ותלה בה בביאה לחוד מ"מ תיקשי לן להבין הטעם ועוד דהא בירוש' שם כתבו ג"כ על החדש וז"ל ר"י בעי כשנכנסו ומצאו קמה לחה מהו וכו' אפי' חטין בעליה ע"ש והא בחדש אין כתוב כמו בחלה ולמה יאסרו בו והיה נראה לי לומר דמזה ראיה למ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' מלכים דלא אישתרי להו קדלי דחזירי אלא אם רעב ולא מצא לאכול ע"ש וא"כ הא שפיר דכוותה ויש לומר גם בחדש מה שנקט אסור הוא כשיש לו מה יאכל ובחלה איתא בתקנתא בפחות משיעור ואכל להבין אך יש לדחות דהלא שם קתני עוד אני אומר לא אכלו מצה בליל פסח וכו' ש"מ שלא היה להם אך יש לדחות דהיה להם חמץ עד ערב פסח ובליל פסח אסורים לאכול מדין חדש אך מצאתי להרמב"ן בפ' ואתחנן שהביא דברי הרמב"ם וכתב שאין זה נכון שלא בשביל פקוח נפש או רעבון הותר בשעה שלחמו וכו' אלא התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא וכו' ע"ש וא"כ קשה מהא דחדש ובחפשי בזה מצאתי בנימוקי הג' חת"ס על הירוש' וכן מצאתי ג"כ להג' טורי אבן בר"ה די"ג שכתב דאף לשיטתו של הרמב"ן היינו דוקא באותן איסורים שאין להם היתר לעולם כמו קדלי דחזירי אותן הותרו וכו' משא"כ בחדש הרי יוכלו לאכול מחיטי אויביהם אחר העומר מהי תיתי שיאכלוהו קודם העומר וכו' ע"ש ובעניותי קשה לי הישוב לפי מה שנראה מפשט דברי רמב"ן שכל האיסורין חוץ מע"ז היו מותרין ממש דמשמע דלית בהם איסור כלל וכמו שסיים אם איסורי תו' הותרו גזירות של דבריהם יהיו אסורות וכו' ע"ש וכן זכורני במפרשים (כעת לא ידעתי איה כי מזמ"ר ראיתי) שכתבו על מ"ש הרמב"ן בפ' יתרו בפסוק כי חרבך הנפת עליה וכו' מפני זה לא היה במשכן ברזל כי גם יתדותיו היו נחושת ובבית עולמים לא היה ברזל רק הסכינים שהשחיטה אינה עבודה ע"ש ודקדקו מדלא הזכיר במשכן רק יתידות ולא סכינים שהיו משום שבמדבר היה נחירה ע"ש ומשמע שהוא מותר גמור אך מזה יש לדחות דבמדבר אין להם רשות בשחיטה רק שלמים ולכן מותר גמור משא"כ בארץ אך עכ"פ הפשט נראה ג"כ שמותר גמור ולא מתורת דוחק ודחייה דאם באנו לעשות בהם קצת איסור עד דנחשוב לדחות הזמן בשביל שיותר אח"כ ע"י הזמן א"כ כמעט שוב חזרנו לסברת הרמב"ם דאיסור אית בם רק דאישתרי במלחמה וכמו ביפ"ת דלא הותרה רק במלחמה הא נמי דכוותה אך באין לו מה יאכל דוקא וכן ראיתי להג' כלי חמדה ריש דברים משם הג' מהר"י בעל יע"ד דהגם דאישתרי בשבע שכבשו וכו' אבל לכהנים לא אישתרי כלל ע"ש ומשמע דאיסורא אית בם אלא שלישר' הותרו ע"ש מה שפלפל ומ"מ לפי מ"ש מהרמב"ן דהיו מותרים א"כ גם לכהנים יותרו ויש לדחות דהתירא רק לישר' וא"כ לפי הבנתנו בדעת הרמב"ן שאין בו סרך איסור כלל קשה מהא דחדש אך שוב ראיתי דלא קשה כלל ואני תמה איך הגאונים הוקשה להם בזה דהא שאלת הירוש' בחדש הוא לענין כזית מצה וכן בהא דחלה שנתחייבו תיכף הוא במה שלשין בביתם ובכן מה שהתירה תו' בשבע שכבשו ואכלת את שלל אויביך הוא רק בעת המלחמה עצמה אבל בעת שהיו שובתין ממלחמה ויושבים בביתם פשיטא שאסורים הם וכן הוא מפורש בחולין (י"ז.) בבעיא דבשר נחירה שנכנסו לארץ מהו והק' אימת אילימא בשבע שכבשו אפי' קדלי דחזירי אישתרי להו וכו' ותי' אלא לאחר מכאן שפירושו הוא אחר שביתת המלחמה אם היתה ליום או יומיים דוקא דאזי אסירי הם לאכול מאותו שלל דזה נקרא שלהם וכן פירש"י שם להדיא בד"ה אלא לאחר מכאן וז"ל דהיינו בשבע שכבשו לא שרא להו רחמנא טומאה אלא בעת שלל וכו' ע"ש ובכן שאלת הירוש' לענין חדש וכזית מצה הוא בעת המנוחה שאסירי האם ח"ו כל אותם שבע שנים אישתרי להו איסורי תו' חלילה ובעיית הגמרא לפי דעת הרמב"ם באברי בשר נחירה הוא שידע דנחירה בכניסתם לארץ איתסרא עד שכמעט כל הכלים שלהם איתחייבו בהגעלה אלא שמיבעיא ליה אם אין לו מה יאכל לא בצורת סכנה אלא אם אין לו כעת מה יאכל אם נאמר לפחות דכיון דהיה אוכל בשופי בהיתר קודם הכניסה אישתרי עתה לפחות כשאין לו מה יאכל ועל זה השיב אימת אם בשעת מלחמה פשיטא דאישתרי כיון דאין לו דאפי' דבר טמא אישתרי והשיב אלא לאחר מכאן דעל זה אותם אסורים גמורים אולי אלה ישתרי כשאין לו מה יאכל והטעם פשוט דכמו דהיפ"ת לא דברה תו' רק נגד יצה"ר ולזה דוקא בעת מלחמה הכי נמי בשלל האויב ירדה תו' לסוף דעתם של עושי מלחמה שבגמר הנקמה לאכול שלל אויבו ולזה בעת המלחמה הוא דשרייא ואחר כן אסירא הכי נמי הא דכוותה ופשוט, אחז"ר ראיתי פלפול אדיר להג' יערת דבש בסוף חלק שני בהש"ס ובהרמב"ם עש"ב ועי' להג' החיד"א בס' יעיר אזן מע' ה' אות ד' בהא דאברי בשר נחירה מ"ש בזה ע"ש:
והיה לכם לציצית וכו' ולא תתורו דרשו בספרי זו זנות וכ"כ רז"ל שהציצית גדר לעריות וכן כתבו עוד (מנחות מ"ד.) בההוא מעשה של הזונה שמצות הציצית שהיה זהיר בה מנעתו ע"ש ורז"ל (ב"ר הובא ברש"י) כתבו ע"פ ויקח שם ויפת את השמלה ויכסו את ערות אביהם בשכר זה זכו בניו של שם לטלית של ציצית ע"ש ויש לומר דטעם שזכה שם לזה ולא גם אחיו יפת הוא משום ויקח שם ויפת והו"ל לומר ויקחו שם ויפת אלא דשם היה העיקר ויפת טפל לו והסיבה שהוא גדר לערוה יובן עפ"י מ"ש הציוני בסגולת חוטי הציצית וכתב כי חוט השמיני הוא נגד התלוים בערוה והאגד וחמשה קשרים נגד הלב וחמש נקביו ע"ש הרי דהציצית הוא וקשריו נגד הלב והערוה ולזה בשם שהשתדל בכסוי הערוה כה לציצית שהוא גדר לזה ובו הסגולה הזאת ולזה אמר בו ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' ועי"ז שעוצם עיניו מראות ברע זוכה ורואה פני שכינה וזהו הרמז וראיתם אותו כינוי ורמז על השכינה ולזה נתנו טעם תכלת דומה לרקיע וכו' ובכן בראייה שכלית זוכה לראות פני שכינה ורז"ל (שבת ל"ב:) כתבו זוכה לאלפיים ות"ת עבדים ועי' ברש"י שם ודבר נחמד ראיתי בס' ארצות החיים להג' מלבים בה' ציצית בסוף משם האדמו"ר מהר"ץ כי כמו שנכלל ה"ח וה"ג מצד החסד כן נכלל ה"ח וה"ג מצד הדין שהם יו"ד פעמים פ"ר בגימט' שני אלפים ות"ת עכ"ל וש"י:
פרשת קרח
כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו:
אפשר להדרש בטעם הכפל של הדבור שלו אחת כל העדה ועוד כולם קדושים שנית כולם קדושים ובתוכם ה', ואפשר שזה היה ממנו דברים של ארם ורעל בשם העדה כדי שיכנס בלבם את דבריו וההמון התמים ישתבש חלילה והוא כי ידוע טעם לצורך הראש והנשיא והמשפט א' מטעם כי רוב העם ההמוני טבעו של כל אחד לקרב את הטובה רק אליו או אם היא מטענת שקרוב האדם צל עצמו עד שלא ידע האמת או מחמת רישע ולזה הוצרך השופט הנשיא להודיע להתמים את האמת והמלך לשבר מתלעות עוול וזה מסוג החומרי גם מסוג הרוחני יצטרך החכם המדריכם בדרכי ה' ויש שמהם ג"כ להשריש בהם טוהר וזכוך המדות שאחריו יוכלו לעלות מעלה אחר מעלה בהשכלה רוחנית טהורה ושבזה השרידים והיחידים שיזכו לזה תגעל נפשם בכל מחמדי תבל ורחוקים יהיו בתכלית הריחוק מבצע מעשקות ואי' במד' (ויק"ר פכ"ז) כי בימי אלכסנדרוס מוקדון אחד קנה שדה מחבירו ומצא בה מטמון הקונה אומר שדה קניתי ולא מטמון והמוכר אומר מכרתי השדה בכללה ונתעצמו בזה עד שהמלך גזר שיתחתנו זה בזה בן האחד עם בת השני ויקחו המטמון ע"ש והנה ידוע כי מלת קדוש שורשה פרוש ונבדל גם נקדים מ"ש הרב טו"ז באו"ח ה' ר"ה בנוסח התפי' מלוך על כל העולם כולו בכבודך ופירש בטעם הכפל כל העולם כולו משום דקי"ל רובו ככולו לזה כפל שלא יצא שום אחד מהכלל ע"ש ובדב"ק רמזתי כונת המדרש טוב ה' לכל יכול כל ת"ל ורחמיו על כל מעשיו ע"כ ולקוצ"ד היה נראה שיש ט"ס וצ"ל יכול לא לכל וכו' ובכל זה קשה בה כי הוא אמר לכל ולפי דב"ק ניחא שאף שכתב לכל אפשר פי' רוב ולא לכל ממש לז"ק ורחמיו על כל מעשיו והרי מעשיו הם כולם ממש א"כ פי' טוב ה' לכל הוא כל ממש גם לפי הנז' ניחא דאחרי דכפל טוב ה' לכל ועוד ורחמיו על כל מעשיו אחרי שיש כפל בכל א"כ פי' כל גמור הוא וזהו אומרו כי כל העדה כולם קדושים שלא תחשוב כל רוב כל וכולם אין יוצא מן הכלל (שמעתי מחבירי שיש שקדמוני בפי' זה תלי"ת שכוונתי) ומתאים בזה לדרשתם ז"ל כולם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך שזה מורה הכלל הגמור ומורה שהם קדושים ושמיעתם זו פי' היא נבואה וזהו בתוכם ה' דייקא גם נרחיב עוד במ"ש כל העדה כולם קדושים שהוא ג"כ על חלק הפרט שבאדם וכאשר כתבו המפרשים שהאדם כולל גוף בהמי ונשמה רוחנית ורוח אמצעי ביניהם ונקראים ג"כ כחות ההיולי היות שמקבלים תהפוכות והרוח הזה הוא נקודת הכובד אם נטה לגוף החומרי אזי משעבד גם את הנשמה אל תאוות החומר ואם נטה אל הנשמה משעבד את הגוף לזככו אל הנשמה [ופירשו בזה מ"ש באדרא אבא אבא תלת הוו חד אתחזרו ע"ש] וזה אומרו כל העדה כולם קדושים ר"ל כלל שלשת החלקים שבהם הם קדושים אחר שהרוח שבהם טהור שהרי ובתוכם ה' ובכן בהכרח שגם הגוף הוא אל הקדש וא"כ לא אתה בצורת מלך ולא אהרן הכהן להשפיע הרוחניות הם צריכים לעדה ואין זה אלא יוהרא ח"ו וגם אתם יודעים זה ולזה אמר מדוע תתנשאו ולא אמר מדוע אתם נשיאים שרצה להודיעם שהוא יודע שהם יודעים את זה ורק מתנשאים ביוהרא וחוזק ובכן בראות מרע"ה כי דרך הרעה שבא בה קרח היא מסוכנת מאד ובעצה רעה כזו מורה שכבר נשחת כליל וכבר ידוע מאמר החכם כי העושר הוא מרכבה אל הגאוה והגאוה מרכבה אל הרישע וכן כתבו כי העושר מסוכן אל הנשמה כריבוי הדם אל הגוף ע"ש וכן היה בקרח עד שח"ו השחית ר"ן אנשים שכולם היו ראשי סנהדראות כידוע ברז"ל (הובא ברש"י ע"פ ויקח קרח) ולזה ראה מרע"ה שאין ברירה להצלת ישראל רק בעונש גדול ולזה הגם שהוא היותר רחמני מכולם ומעשה העגל יוכיח שנתן נפשו לפני כביכול בעד ישר' ואמר מחני לא [בספרים ראיתי כי טבע המלכים הם רחמנים ודוגמא לזה ברא השי"ת כי מלכת הדבורים אין לה עוקץ כמו חילותיה כדי שלא להשלים חרונה מפני כח היכולת שלה וזה הוא מוסר למלכי ארץ שיהיו רחמנים בעת חרונם חמת מלך מלאכי מות] וא"כ איך ראינו בענין קרח שעשה בהם משפט מרעיש את כל רואיו ובולט למגדול ועד קטון עד שאפי' מחט קטנה שהיתה שלהם אצל אדם מן המחנה נתגלגלה לרדת לתהום רבה (מד"ר וילקוט ע"פ ותפתח הארץ את פיה) אך לפי הנ"ל ניחא דאדרבא לרחמנות מרע"ה על ישר' שלא ילכדו ברשתו ובלישנא בישא שלו והרי תראה כי השי"ת אמר להם הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע והתחיל הנגף וכו' (ורמזו המקובלים כי תיבות תוך העדה הזאת בכלל עולה אלף ת"ג הסר מהם מספר מש"ה אהרן שעולים תר"א השאר גימט' ואכלה אותם כרגע ע"כ) ולזה המיתם במיתה משונה רח"ל וגם דקי"ל איש נכרת ואין צבור נכרתין כמ"ש רז"ל (תו"כ פ' צו אות קל"ב ע"פ ונכרתה הנפש ההיא) הכא שאני שבא להציל כלל ישראל והציל נפשותיהם מן השקר שהשקר הוא קרוב לנפש הבהמית וכמ"ש דהע"ה הצילה נפשי משפת שקר והרמז כי שקר מלא שי"ן קו"פ רי"ש ס"ת נפש ולזה המית את קרח ועדתו במחלוקתו שלא לשם שמים וכתבו ז"ל (סנהדרין ק"ט:) קרח מקח רע לקח לעצמו וכשתחשוב רע עם קרח שהוא עצמו עולה גימט' מחלקת בלא וי"ו שהוא אילנא דחיי ואדרבה מן התורה ראיה למלכי ארץ אף שהם ענין חול שהוא קיום הממלכה גם זה חובה לאבדו באכזריות נוראה לשמור על הכלל (עי' מ"ש בפ' קדושים דק"ט ע"ד) כדי שכל העם ישמעו וייראו ויבדלו מדיעותיו גם זכר אחר עשה עוד להם שיראו אותו הדור כי במנחת הצבור שמקריבים שיש גם להם חלק בה ולזה חלקם נשאר ולא נשרף וכמ"ש במד"ר (פי"ח אות ט') וז"ל מהו אל מנחתם כך אמר משה רבש"ע יודע אני שיש להם חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר מלבד עולת התמיד וכו' והיתה של ישראל קריבה הואיל ופירשו אלה מבניך אל תסתכל בחלקם תניחהו האש ולא תאכלנו עכ"ל וכשיראו ישראל את הפלא הזה תפרח כליל כל עקמומיות שבלב מצורף לזה עוד הטעם מ"ש הרב אלבילדה כי כל מה שעשה השי"ת שפטים בדור המדבר שלא כדרך הטבע היות כי גם חטאם שלא כדרך הטבע כי כל חוטא חטאו נמשך מן הקודם אל המאוחר תחי' מן החושים שוב אל הרצון והשכל עין רואה לב חומד כלי המעשה גומרין אבל דור המדבר שראו נפלאות ה' ואח"כ נהפך לבם בקרבם להרהר בספיקות מזויפות ומן המאוחר הזה נזורו אחור אל הקודם להכחיש את עדות החושים שהם העינים אשר ראו נפלאות וחשבו תועה כמעשה ארץ מצרים וכו' עש"ב ולזה בדין הוא משפטם החרוץ וגם לדורות הניח זכרון לאות לבני מרי את המחתות שעשאום צפוי למזבח שמטעם זה עשאום צפוי למזבח והגם שכתוב כי קדשו ופירש"י שעשאום כלי שרת ע"ש מ"מ הרמב"ן הקשה על זה וז"ל ולא ידעתי טעם לאיסורו שהרי קטורת זרה היא וזר שעשה כלי שרת אינו מקודש והנכון כי קדשו וכו' כלומר אני הקדשתי מעת שהקריבום לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל ע"ש הרי מבואר דהגם דלא היה בהם ריח קדש רצה ה' ב"ה בהוראת שעה שיוקדשו משום תקנה לדורות אך לכאו' יש להעיר דבמנחות (צ"ט.) יליף מהאי קרא דמעלין בקדש ואין מורידין דמעיקרא היו תשמישו של מזבח ועכשיו גופו ואפשר לישב לפי דעת רמב"ן דלא תידוק מינה שהם ממש קדש מעיקרן והיו כלי שרת כדין כלי שרת דעלמא ועל הראיה דמעלין בקדש תוצדק בהן גם הם מעתה נתקדשו והוו ככלי שרת דמינה יוצא נמי הא ממה שנתקדשו להיות גופו של מזבח ש"מ דבדבר קדש אין מורידין ומה לי אם הם קדושים בסתמא כדינם או נתקדשו מעתה הראיה שוה בהם ועי' להג' מנחת חינוך מ"ש מעתה נחזור אל הנ"ל דראינו העונש במנחה שלא נשרפה ובמחתות וזה היה מופת גדול לאהרן הכהן שפקפקו בכהונתו ובזה היה מופת שאין לאהרן וזרעו שום חילוף לנצח וכדרשתם עוד בפסוק בקר ויודע ה' את אשר לו כמו שאי אפשר להפוך בקר לערב כן הוא הבדלת אהרן וזרעו אל הקדש אך היה צריך ג"כ עונש גופוי בהם היות כי קר נעשה לכופר ומין ורצה לקעקע כל הבירה לזה ראה מרע"ה בעין השכל שלו הקדוש אמר החכם לב החכם יש לו עינים מה שאין לפתאים אף בעינם] שצריך להענישם בעונש חדש יש מאין כדרשתם בהכתוב ואם בריאה יברא ובזה נעקר כל מין הרהור של חשד כל חד בדיניה יש שנשרפו ויש שנבלעו וקרח זכה לשתיהם ועי' נשמת חיים להג' מנשה בן ישראל מ"א פי"ד וז"ל ובהיות קרח ועדתו כפרו בעיקר תו' מן השמים ושלזה ירדו למדור התחתון של גיהנם ולזה אמר ישובו רשעים לשאולה ולא אמר ירדו רמז לתוקף היסורין שאחר שנאכלין באש גיהנם חוזרין ומתחדשין כבתחי' וישובו למאכולת אש וכן חוזרין חלילה לדורי דורות ע"ש בדב"ק הנחמדים ובכן ע"י עונשים הללו נשרפו כליל כולם הם ודיעותיהם והאירה התורה בשלימותה בקרב כל ישר' לעולמים:
וראיתי להגאון בעל העיקרים בח"ג סי' י"ד ואילך שנכנס בחקירה אם התורה תשתנה והביא דברי הרמב"ם שכתב כי לא תשתנה לעולמים וכו' ובכלל כי הדבר השוה והשלם אי אפשר להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו שלא יופסד השווי והשלימות ההוא שהתורה תמימה היא ע"כ והר ז"ל אחרי שהביא כמה וכמה דברים שנשתנו כמו העקידה ודין המפרכסת שאסורה לב"ן ולישר' שרייא והמצבה שהיתה חביבה בזמן האבות ושוב נאסרה ועוד ועוד כמה דברים מאדם ונח ואברהם עד שבא משה שזה מורה שהשי"ת הוא בחפצו משנה בעת הצורך וכו' וכו' ולזה סיים כי דברי הרמב"ם אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה כי הכתוב ימנע שלא נוסיף ונגרע מדעתנו אבל מי המונע שלא יהיה הוא יתברך מוסיף או גורע כשירצה ואם מפני שהדבר השוה לא יקבל שינוי זה יוצדק בשווי האמיתי אבל בשווי ההקישי אפשר שישתנה כפי הכנת המקבלים והמזון השוה לילד הוא החלב ולבחור הלחם והיין וכו' עש"ב ואני עני חירגא דיומא מול קדושת הרב לא יכולתי להבין דב"ק מקוצר השגתי כי אחרי שיסוד מוסד שהתורה תנתן רק ע"י שליח מה' ברוך הוא כי לא הכל ראוים לשליחות כזו ושליח אף כמשה וכ"ש גדול נמנע שיהא כדרשת רז"ל לא קם נביא עוד שפירושו לא קם ולא יקום (אולי דיוקם מדכתיב נביא עוד ולא אמר עוד נביא תיבת עוד שאחרי נביא הוא על העתיד) גם מלך המשיח המקווה כתב הרמב"ם בה' מלכים (פי"א) שהוא קרוב למדריגת משה רבינו (הגם שבילקוט (ישעיה נ"ב ר' של"ח) איתא הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה שפי' גם ממשה כבר כתבו המקובלים שהוא הוא מרע"ה הרמוז במספר כי יבא שיל"ה גימט' משה ע"ש וכן מפורש במ"ר (סו"פ וילך) אמר לו הקב"ה בעוה"ז הנהגת את בני אף לעת"ל על ידך אני מנהיג אותן שנאמר ויזכור ימי עולם וכו' ע"ש) והרי רז"ל (במד"ר פ' נצבים פ"ח אות ו') כתבו מפורש אמר משה לישר' לא בשמים היא אל תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים אני מודיע אתכם שלא נשאר כלום בשמים ע"ש ומה נעים מה ששמעתי מהרב. חיים סמאגה נ"י מהמפרשים משם הרמב"ן בטעם שארץ ישראל קדושתה נשארה ובהר סיני לא נשאר כלום דכתיב במשוך היובל המה יעלו בהר דומה למניקת שחלה בנה שהיא מניקה בנים אחרים בתקוה שאח"כ יתרפא ויחיה בנה והיא תניקהו ולכן א"י נשארה בקדושתה ועוד יש בה כל טוב שתשוב לבעליה ישראל אבל בהר סיני המכונה לתורה לא נשאר בה קדושה להודיע כי אין עוד תורה אחרת ע"כ ומ"ש שאפשר שתשתנה כפי ערך המקבלים דבר זה יוצדק רק בדת נימוסית לחוד הבאה בשביל תקון האומה בזה יאמר כי כשישתנה מזג האומה ישנה את צווייה כי לפעמים אותם הצוויים הם מזיקים כדבש המזיק לבעל מרה האדומה וטוב ויפה לבעל מרה הלבנה (ראב"ע פ' חקת) אבל תורתנו הקדושה שהיא דתית והיא תמימה מצד עצמה עם הרוחני שיש בתוכה אנחנו נספחים אליה ולא היא אלינו ותימא על עצמך ברא אדם ובחר באברהם ובניו ולא נתן להם את התורה והתורה לפניו היתה זאת אומרת כי הדור בכללו היה ירוד וחולה שאינו ראוי לה (חוץ מהאבות) ולזה נתן להם מצוות קטועות (רמב"ם ה' מלכים) ועד בוא דורו של מרע"ה דור דעה שלפי שיקול אל דעות הם וזרעם אחריהם ראוים לה אזי ניתנה להם נצחית בשלימותה והיה בעוכרם ובתחלואם הנה כתוב בצר לך ומצאוך וכו' ושבת עד ה' אלקיך וכן כתוב לא תשכח מפי זרעו (ועי' שבת קל"ח:) ואיך יתכן דבשביל האומה אם היא נחלית בחולי עוורון שישתנה האמת זה מן הנמנע נחכה לחולה עד שיבריא בהשקותו סמים המרים לחוליו זאת אומרת שהצרות שהיו ח"ו על ישראל ואזי יתרפא החולה ושוב ישוב אל זוהרו הקדום ויאכל מלחמה של תורה זאת ועוד במ"ש בשווי ההקישי שיתכן בו השינוי גם זה ליתא והוא על פי מה שראיתי בס' החנוך וכן בעקידה פ' נצבים בפסוק ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי איך האבות יכולים לקבל חוב זה לשמור לעשות את כל דברי התורה גם על בניהם עם נולד שיבוא (עי' ביו"ד רכ"ח (סל"ה) אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן ע"ש) ואם כי רז"ל (שבועות ל"ט.) אמרו שגם נפשות דורות אחרונים היו שם במעמד הר סיני וכו' הנה אחרי שהנשמה מצטרכת אל הגוף איך תוכל הנפש לקבל על עצמה חוב זה שאולי הגוף לא יוכל שאת וכו' החכמים רוצים לומר כי בשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מנשים וטף היו כבר כלולים צורות ותכניות כל האישים הפרטיים מבני ישראל עם שינוי תכונת נפשותם וגופיהם האפשריים עד סוף כל הדורות באופן שבדורות לא היה ולא יהיה שום גוף אשר בדמותו וצלמו ותכניתו לא היה כבר בתוך האישים ההם שהיו באותו מעמד ונמשך מזה כי אי אפשר בדורות הבאים שיצטדק לומר כי לפי תכניתו שונה הוא מאותו הדור שקבלו על עצמם התורה וכו' עש"ב הרי מבואר כי אף למטוניה בשווי ההקישי מה שיהיה כבר היה מקודם ומובן מעתה כי בעת נתינת התורה באותו מעמד היה בו כל הנשמות הבאים שקבלו על עצמם ומצד הגוף היה שם כל מיני השתנות והתהפכות האפשרי שיהיה כבר היה שם וקבלו בשמחה רבה בלב שלם לנצח גם הגרים היתה נשמתם שם כמ"ש בשבת (דקמ"ו.) ע"ש ובכן בודאי הברור שאין צריך לראיות חלילא כי התורה היא נצחית גם לעת"ל אם מפני שלימותה והדבר השלם לא יקבל שינוי כמ"ש המורה אם מפני השליח שלא היה ולא יהיה כמוהו ובלתי שליח אי אפשר שתנתן תורה וכנ"ל אם מצד אותו הקבוץ שהיו בו כל הדעות וכל התכונות והמזגים שעתידים להיות עד סוף כל הדורות אם מצד הנשמות כולם שהיו באותו מעמד ואם מפני הנותן הנצחי הקיים ואם מצד הדוגמא שהביא הרב שהיה בהם שינוי בפשיטות יש לדחות כי אותם מעיקרא היו צוויים לשעה וקדם בהם הרצון הקדום שבזמן זה יהיה להם לשעה מצוה פלונית לפי ערך אותו הזמן וקצת דומה לזה מ"ש הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות וז"ל בתחי' הדברים שם בטבעם שיעשה בהם מה שיעשה ע"כ ופי' דב"ק הג' בשו"ת מהר"מ אלשקר והביא לו סעד ממדרש ב"ר כי כל המופתים היוצאים ואשר עתידין להיות כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית והושם בטבעם של אותם הדברים שיחדש בהם מה שיחדש וכו' ע"ש שהביא כמה ראיות והכא נמי נתן להם המצות לפי שעה שקדם בהם הרצון הקודם מעיקרא על אותם הדורות עד שיבוא הדור הכללי השלם הנצחי בתכונתו הראויה דור דעה והמנהיג השלם אזי תנתן התורה השלימה שוב מינה לא תזוע ועל ענין העקידה כבר כתבו רז״ל אשר לא דמיתי ורק היה לשון סתום לאברהם אבינו לנסותו ולהגדיל טבעו וזכותו בעולם בנסיונותיו ועי' בס' אור ה' להג' ר"ח קרשקש כלל ה' בפרק נצחיות התורה ע"ש בדב"ק הנחמדים כי חיים הם למוצאיהם וסיים אחר שנתבאר כי התו' בתכלית השלימות לשלמים ויחי"ס וכו' ואם לחסרים ואם למה שבא בה משלימות והערת הלבבות וכו' יחויב שתהיה התו' נצחית וכו' ע"ש ועי' בהאמונות והדיעות לרס"ג מ"ג בפרקיו באורך ועי' מ"ש בפ' יתרו בפסוק והר סיני עשן כולו כי באה הנבואה לכלל ישראל שיתנבאו גם הם שאתה ורק אתה השליח שלי ולזה גם כן יאמינו לעולם שאין שליח אחריך ומובן שאין עוד תורה אחרת ומה שאחריו שקר וכזב לכם שהאמת לא מקבל שום תמונה הפכית קושטא קאי והגם שכתבו רז"ל כי תורתו של משיח עליונה מאד אין הכונה ח"ו על תו' אחרת אלא מהתו' עצמה שלנו מגלה המשיח בצרופים שיש בה דברים חדשים של השגה העליונה ממה שנתגלה עד עתה ותדע כי דברים רבים נתגלו למרע"ה שלא נתגלו לישר' וכולם מהתורה עצמה וכמו שפירשתי אני עני והבאתי ראיות בפסוק ונועדתי לך שם וכו' ואת כל אשר אצוה אותך אל בנ"י כפי הגירסא שהביאה רש"י ז"ל שפירושו אגיד מה ששייך לך וגם כל אשר אצוה אל בני ישראל ע"ש (ועי' בפ"ז מה' יסוה"ת וז"ל הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב את לבו ולהוסיף בדעתו עד שידע מה שלא היה יודע ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ וכו' ע"ש) ובכן האם אפשר שעוד תו' היתה למשה חלילא אלא השגות עליונות בתו' שלא היה באפשרי שיהיו לדור כי הוא זכה לזיהרא עילאה זה היה אליו דוקא והוא גנוז באוצר התורה ובדורו של משיח שתרבה הדיעה ככתוב ומלאה הארץ דיעה כמים לים מכסים יתגלה מתוכה עוד מרגליות ספונות שלא נגלו מקודם והזוהר שהיה טמון בה וכולם ותנבאו וכמ"ש במד"ר (סו"פ בהעלותך) בעוה"ז נתנבאו יחידים אבל לעת"ל כל ישר' מתנבאים שנאמר אשפוך את רוחי וכו' ע"ש וגם שם בדור המשיח לא כולם שוה וכאשר פירשו הראשונים הובא דב"ק בפי' הפטרת בראשית להג' חיד"א מדקדוק הכתוב ומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים וכאשר בים אף שמחוץ ועליונו שוה קצת אבל בתחתיתו יש הפרש בין עומק גדול לקטן כן יהיה בהארץ שתמלא דיעה יש הפרשיות רבות ע"ש וידעתי מה שיש לבעל דין להתעקש בקצת מ"ש והייתי חפץ עוד לפשפש ולדלות מים מבורות עמוקים ושוב ראיתי להג' בעל עין יעקב בפי' הכותב במגילה ד"ז שהביא דברי בעל העיקרים אם בענין כתב הלוחות ואם בענין הנ"ל ושפך על כל דב"ק סוללה ולשונו כאש אוכלת ע"ש גם ראיתי להג' מהר"ש יפה בפ' שמיני שהאריך בזה עש"ב ותאורנה עיניך ומה צריך להביא ראיה על השמש שהיא מאירה ומאמר החכם הפעולה תעיד על פועלה והמעשה על עושהו ופה נאמר הפועל שהוא כב יכול הנצחי מחויב המציאות יעיד על התורה שהיא נצחית היא התורה שבה נברא העולם ועי' להמורה ח"ב פ' כ"ח בהכתוב כל אשר יעשה האלקים עליו אין להוסיף ובקונט' דרכי משה להג' צה"ח דיו"ד ולגאון בדורנו השדי חמד בפאת השדה מע' ג' סי' ז' ד"ה גיד הנשה ע"ש באורך וברוחב והביא אחרי שהשכינה מדברת מגרונו של משה ואומרת כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו מה יש יותר נצחי בזה ועי' רש"י ויוב"ע וראב"ע בכלל דברי הברית באומר הדור האחרון ע"ש ועל עצמי וכיוצא בי אני אומר שהחקירה אסורה ומסוכנת צדיק באמונתו יחיה והיע"ב בזה ובבא אכי"ר אחר סמוך שגמרתי את זה נזדמן לידי ס' פאת השדה להג' שדי חמד ושם ראיתי במע' א' אות קמ"ג משם מר בריה דהג' נוב"י ומאביו דברים חוצבים להבות אש בהאומר דבר בשם אומרו ע"ש ותאורנה עיניך ואגב ראיתי שם טעם ולמה שאול באחת ולא עלתה לו ודוד בשתים ועלתה לו והגם שעשה תשו' ואמר חטאתי ננעלו שערי רחמים לפניו וכתב לישב כי שאול חטא בענין המלוכה ובשליחות המקום ב"ה ולכך נתפס בעונו וכך היא המדה מאתו יתב' לדקדק עם קדושיו וצדיקי עליון וכו' אבל דוד חטא במכשלה אשר יהיה לאדם בהיותו אדם וכו' עש"ב לדרכו ואם כך הדבר בענין הנוגע למלוכה ובשגגה עשה מה שעשה ק"ו בן בנו של ק"ו בענין קרח שבקש לעקור את הכל חלילא ולזה נדונו באכזריות נוראה ולא נתקבלו בתשו' ונאבדו ונבערו כאשר יבער הגלל עד תומו שהיה חפץ לאבד כל חיי ישראל כליל ומה נעים ונאמר מ"ש הראשונים בפי' הכתוב כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם כי בנוהג שבעולם אדם שאין לו חכמת התכונה וכיוצא נקרא ריק הוא ממנה אבל הוא חי בלעדה אבל בתורה הודיעם כי עתה לא דבר ריק הוא מכם שתשארו רק ריקים ממנו אבל בתו' כי הוא חייכם ממש גם בעוה"ז והוא נחמד ואמיתי ודוק:
קח את המחתה ותן עליה אש ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכו' כתיב ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל ויתן את הקטורת ע"כ וקשה דהרי משה אמר שישים קטורת תחי' ואח"כ ילך אל העדה והוא הלך תחי' ונתן את הקטורת אח"כ ואיך אמר כאשר דבר משה ולישב נקדים מ"ש במק"א (לעיל פ' צו ע"פ ושמו אצל המזבח) דפירוש שימה היא כל דהוא ונתינה הוא דבר הראוי שיש בו שיעור ושיעור הקטורת הוא חצי מנה ובכן בודאי כשלקח המחתה שם קטורת כל דהוא וזה רמוז בתיבת כאשר דבר משה ואח"כ הלך אל העדה עם שימת הקטורת כל דהוא שהיתה באש וכשהגיע אל העדה נתן שיעור נתינה הקטורת כראוי כדי לכפר על העם ואפשר עוד במש"ה כאשר דבר משה משום שנבואתו הראשונה היתה הרומו מתוך העדה הזאת ואיך אפשר שיש לו הרשות ללכת אל תוך העדה ולזה קאמר שהלך אהרן אל תוך העדה כאשר דבר משה ובטוח הוא כי חלילא למרע"ה שיאמר לו דבר היפך נבואתו קמא ויש לומר שאחר שנפלו על פניהם ידע מרע"ה שאין פירוש הרומו מתוך העדה שיבדלו מהעדה שא"כ היה לו לומר הבדלו ולא לשון הרומו שהרי מצינו בענין קרח כתיב הבדלו מתוך העדה הזאת וכו' ושלזה צעקו משה ואהרן רבש"ע האיש אחד יחטא וכו' אלא לאו שפי' הרומו פה ענינה הרמה מהעדה שירימו הטובים וגם הישר' וישאר רק העם והאספסוף שפקפקו ואמרו אתם המתם את עם ה' וזהו שפי' הרומו בשביל שהנגף התחיל בעם ושוב ח"ו אינו מבחין בין רע לטוב ולזה אמר לו לאהרן רוץ אל העדה ויכפר ואהרן תיכף קיים דבריו וירץ אל תוך הקהל ובמקיבלים תפס אהרן מדתו של מה"מ וירץ בחלוף א"ת ב"ש מגפה ע"ש וכיון לזה ותיכף שראה שהחל הנגף בעם כיפר על השאר והוא קרוב לפשטא ומרגניתא חזיתי בשו"ת הגאון מהרי"א מ"ב סי' רמ"ח שפי' הרומו מלשון תרומה אחד מחמשים וחשש משה אולי ח"ו שזה רק יהיה לחיים והשאר למיתה ואולי ח"ו היה כן דעת ה' לזה לקח הקטורת להפוך את הדבר ודוקא חלק תרומה שמת שהמתים היו י"ד אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח שהיו ר"ן וקרח ומשפחתו השלימו ט"ו אלף וט"ו אלף הם חלק נו"ן מת"ר אלף ע"ש באורך ודפח"ח וש"י ובעקבותיו רמזתי עוד במ"ש הרומו ומה פי' החל הנגף והענין כפי מ"ש בשעה"כ דרושי תפי' השחר דרוש ג' בזמן המגיפה תכוין בכל רגע אל שם זה הק' נגף וכו' וסוד הדבר כי כאשר ארבע הויות דעסמ"ב אינם מאירים ומסתלקים אותיותיהם הפשוטות נשאר המילויים לבד שהם מ"ו ל"ז י"ט כ"ו הם וכללות ארבעתן קל"ב וכללות כולם קל"ג כמנין נגף ולסיבת הסתלקות וכו' בא נגף ע"ש בדב"ק ולפ"ז אמר להם הרומו אתם ששם קוי"ק בכללותו שלם חופף עליכם הרומו מהעדה כי כבר הסרתי מהעדה ח"ו את שמות העיקרים ולזה אמר לאהרן שילך אל העדה וישים קטורת לכפר יען כי החל הנגף וע"ש בשעה"כ שהביא הכתוב הנז' ג"כ לאומרו ע"ש:
והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות יש להבין דהתלונות הם ח"ו על משה ומה העסק עם כב יכול וגם כשמטהו יפרח איך תלך התלונה אך כשיש תלונה על הצדיק ובזה יש ח"ו חלישות דעת אל הצדיק כב יכול הוא מצטער מזה כמ"ש בסנהדרין (מ"ו.) כשאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי וכו' וככתוב עמו אנכי בצרה ובחירת אהרן עפ"י ה' תחי' היתה רק נבואה למשה אבל עתה בבחירת הקהל עפ"י ה' ומצינו שבבצלאל אמר להם הגון עליכם בצלאל ולזה עתה בחר שיתנו כל נשיא מטותם סימן לגדולה וכבוד ומי שמטהו יפרח הוא הראוי לזה מה' ואז כולם ידעו שבחירת אהרן לכהן צדק היא שמימית דוקא ולזה ויצא משה את המטות חסר וי"ו שכולם יצאו לגמרי משא"כ של אהרן לא נקראת יציאה כי נצטוה להחזירו פנימה ואף שיצא אחר שדעתו להחזירו לא נקראת יציאה וכאשר כתבו עמ"ש בברכות (ו':) היוצא מבהכנ"ס אל יפסיע פסיעה גסה ל"ש אלא למיפק אבל למיעל לית לן בה ומקשים דבלא"ה היוצא קתני ותי' דהכונה ל"ש אלא למיפק גמור נקרא היוצא אבל אם יצא אדעתא למיעל לא נכלל במלת היוצא ע"ש הכא נמי דכוותה ובמסרה איתא מטהו יפרח צדיק כתמר יפרח יפרח כשושנה יפרח בימיו צדיק ולפרש נקדים להעיר דמצינו לרז"ל במס"ו (הובא בבעהט"ו פ' במדבר בפ' ואתה הפקד את הלוים וז"ל שנים במסרה הפקד את הלוים הפקד עליו רשע וז"ש אין אדם נעשה שוטר וכו') שאין אדם נעשה פרנס למטה עד שגוזרין עליו רשע מלמעלה ע"כ וק' דבסנהדרין (י"ד.) אי' דכשעולה לגדולה מוחלין לו על כל עונותיו ע"ש והחילוק פשוט דאם הוא נעשה פרנס רק ע"י תחבולות ואמצעיים עד שלקח הגדולה בזה לב כל ישראל לא מסכים. בזה נעשה רשע מלמעלה ועי' בריש יומא (ט'.) יראת ה' תוסיף ימים זה מק' ראשון ששמשו י"ח כהנים גדולים ושנות רשעים תקצורנה זה מקדש שני ששמשו בו יותר משלש מאות כהנים גדולים ע"ש יען שהיו מתמנין ע"י שוחד וכו' הנה דקראם הכתוב רשעים ובכן פה באהרן בבחירה החדשה תחי' היתה מה' ושוב ע"י המטות היתה בזה גם הסכמת הנשיאים בכללם וידוע מ"ש בס' מדרש תלפיות שהתמר גדולו הוא מראשו וזהו מטהו יפרח דע שאהרן צדיק כתמר יפרח שגדולו מראשו ר"ל גדולתו מן השמים וזהו הרמז לתמר ושוב יפרח כשושנה שגדולה מלמטה וסביבה קוצים הם הרעים החפצים לעוקצה וזה בודאי צדיק שהוא בלא"ה חף מפשע וכ"ש בעלותו לגדולה וזהו יפרח בימיו צדיק ודוק:
פרשת חקת
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר בתיבת לאמר השניה שנראית כפל גם במ"ש רז"ל (תנחומא וילקוט ע"פ) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה הטעם ולאחרים חקה מהיכא מפקי דאי מדכתיב אליך יש לומר מפני שהוא המצווה וכמו ויקחו אליך שמן זית זך שהוא שייך לכהן ונקרא אליך מפני שהוא הגוזר ואולי מפני שכתוב תחי' אל משה ואהרן ובסוף כתיב ונתתם אותה ג"כ לשון רבים ובין שניהם הזכיר אליך ולא אליכם אך היות שלאחרים היא חקה שנה הכתוב ביניהם וכתב אליך אף שלפניו ואחריו לשון רבים ולזה כפל מלת לאמר שהראשונה לגופה והשנית לאמר לאחרים חקה והטעם מובן עפ"י האר"י ז"ל כי פרה אדומה סוד הבינה המטהרת אדמ"ה גימט' חמשים ומרע"ה זכה לה והארכתי במק"א (ע"ל דע"ד ע"ג) ולכן הוא זכה להבין ולזה נאמר ויקחו בתוס' ו' היות כי הפרה נקראת על שם משה כמו רמזו בר"ת מעפר שרפת החטאת שם משה ולהיות כי כמה פרות עשו אח"כ לזה אמר ויקחו רומז יקחו ויחזרו ויקחו וכמו שדרשו רז"ל (בב"ר פס"ו אות ג' ע"פ) ויתן לך האלקים יתן ויחזור ויתן ע"ש הכא נמי הא שכמה פעמים יקחו ובכולם נקרא אליך שתקרא על שמך ובפי' דבר זה וגם במ"ש ז"ל (תנחומא חקת אות ח') חייך שיצא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר עי' בתשו' להג' שאלת יעב"ץ ח"א סי' פ' באורך דברים נחמדים בפשט הפשוט ע"ש ויש לומר הטעם שתמיד שתקרא על שמו מפני שהוא לבדו ידע הטעם ולאחרים חקה לכן תקרא על שמו ואפשר עוד לומר הטעם שאמרו רז"ל שהיא חקה משום דבכמה מצות נמי כתיב חקה ושמרת את החקה הזאת כן הרבה אך בכולם הקדים המצוה וכתב אחריה חקה כי ר"ל יש בה טעמים הרבה ויש ג"כ הנסתר שהוא חקה לזה הקדים צווי המצוה ואח"כ כתב חקה אבל פה שמתחי' כתב חקה ואח"כ המצוה מורה שהיא חקה גמורה וכתב התורה ג"כ טמון ברמז שהיא ניתנה רק לעם ישר' שהם בעלי התורה שבם שייך טומאת אהל ולא בעכו"ם ולהם ניתנה הטהרה הזאת: