אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר בראשית › פרשת נח

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר בראשית · פרשת נח

פרשת בראשית

נח איש צדיק תמי' היה בדורותיו. רז"ל דרשו (סנהדרין ק"ח. וב"ר פ"ל) אילו היה בדורו של אברהם או משה או שמואל לא נחשב וכו' ויש דורשים לשבח ע"ש ובס' פענח רזא רמז זה בדרשת רז"ל בצוהר תעשה לתיבה שיש שדורשים חלין ויש אומרים אבן טובה ע"כ דלסוברים לגנאי וניצול בזכות אחרים הבאים ממנו א"כ אין לו הזכות לראות במפלת השונאים ופירוש צהר אבן טוב ולדורשים לשבח וניצול בזכותו אזי יתפרש חלון ע"ש, ועוד מרגניתא חזיתי בס' אורים גדולים משם מרן הקדוש מהריק"א דבתחי' כתוב צדיק תמים בדורותיו ושוב כתיב צדיק לפני בדור הזה כי נח חי בדור המבול ובדור הפלגה דור המבול חטאו בגזל ועריות והנשמר מזה נקרא צדיק ודור הפלגה היו מינים ואפיקורוסים ע"י חקירתם והנפרש מהם נקרא תמים ומאמין ולזה כשבאה התורה לתאר את נח ושבחו הזכירו בתחי' אותך ראיתי צדיק בדור הזה שלא היה שם המינות רק גזל ועריות ע"כ זכרוני מדב"ק נאים הדברים למי שאמרם ובעקבותם ארמוז דבר קטן במה שנעיר למה אמר בדורו של אברהם לא נחשב והרי היה בדורות הקודמים אליו חנוך ומתושלח ובודאי שהם עדיפי ממנו אך יש לומר דלזה תמצא בטעם כתוב תביר תחת צדיק ותמים דבק לדורותיו והענין במה נקדים את הידוע כי הצדיק המעורב עם הדור יש בו עדיפות מהצדיק המתבודד בד' אמות שלו שהגם כי לשלימותו וטובתו הוא טוב הרבה כשהוא לבד וחופף עליו ס' קדושה והבדלה ב"ד קדש ילבש מ"מ ה' חפץ שישפיע מטובו והשכלתו על דורו שיהנו רבים לאורו מחכמתו ומוסרו ומדותיו הנעלות (אמר החכם התחכמות שאין תכליתה הטבה לאחרים גאוה שמה ע"ש) וכתבו דמיון לזה שהרי הלבנה בעת שהיא מעוטה ונזופה אדרבה ברגע ההוא פניה העליונים הם מאירים ביותר ובכל זאת נקראת נזופה ומעוטה בשביל שאין ממנה תועלת לאחרים והנה חנוך נתעלה מאד שהיה מלאך בשמים כדרשתם בשמים עדי זה חנוך בגימט' ומתושלח עכב הקב"ה המבול ז' ימים מפני אבלו של מתושלח כמ"ש רז"ל (סנהדרין ק"ח:) ובעת שנשתבח הקב"ה לא נשתבח אלא באברהם דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט משום שהיה מסור בכל כחו לאחרים (וביחזקאל י"ד י"ד ט"ז) כתוב נח דניאל ואיוב אם בנים ואם בנות יצילו כי לא למדו את דורם כאברהם משה ושמואל ע"ש, והנה בנח מצינו מדריגה אמצעית כי היה מעורב קצת עם הדור ובתיבה עבד ק"ך שנים והודיע להדור את העונש הבא עליהם אלא מה שלא היה כאברהם מוכיח וחוזר ומוכיח בדברים ובהשפעה וכו' וככתוב לא למדו את דורם ועתה זהו אומרו נח איש צדיק דוקא לדורו אבל לגבי דורות שקדמו לו כן שלאחריו לא נחשב לצדיק שהם חנו ומתושלח ושלאחריו שהוא אברהם רק בדורו נחשב צדיק ולזה יש תביר תחת צדיק להפרידו מדורות הקודמים והמאוחרי' שלא היה חשוב צדיק כמותם אבל תמים הנאמר בין איש לרעהו היה גם בדורותיו הרומז להקודמים שהוא עדיף מהם קצת שהיה מעורב עמהם ורואים את מעשיו ולזה היה צריך סעד לתומכו שלא יכשל כי לא היה פרוש מהם אבל בדור אברהם שאחריו לא חשוב לכלום ר"ל לא מצדיק ולא מתמים כי לא הועילם עכ"פ ודוק:

ואתה קח לך מכל מאכל וגו' והיה לך ולהם לאכלה. פה הקדים האדם לבהמ' ובגיטין (דס"ב.) אי' אסור לו לאד' שיטעום כלו' עד שיתן מאכל לבהמתו שנ' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבע' ע"ש. והחילו' פשוט דלאכיל' עצמ' הבהמ' קוד' לאדם אחר דהאוכל מצוי לשניהם יקדי' הבהמ' שלא תצטער בראיית האוכל ולא תדע שיש גם לה אבל להכנת האוכל אם אין לשניהם פשיטא דחייו קודמין וזה פשוט. ולזה פה שמכין האוכל קפיד עליו בתחי' לו והדר להם ותדע דבשתיה דאיכא סכנתא האדם קודם לבהמ' ואסמכוה אקר' והשקית את העד' ואח"כ ואת בעירם ועי' מג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה אדוני וגם גמלך אשקה ועי' ביד אפרים שם ופשוט:

וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ יש לדקדק אחר שאמר שהמים נשאו התיבה א"כ הרי הוא בכלל שהורמה מעל הארץ וזכורני בספרי רנה"ו שפירש לשון וישא היא על הדחיפה והביא דמיון לזה כמי וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף שהוא מלמעלה למטה לזה קאמר שפירוש וישאו את התיבה הוא ותרם מעל הארץ ע"כ, ולקוצ"ד קשה לומר כן אחת שפה אי אפשר לטעות ולפרש מלמעלה למטה אחר שהתיבה היא היתה יושבת למטה ולא באויר היתה כמו הארבה ואחריו כתוב ותלך התיבה על פני המים ולזה לא היה צריך לומר ותרם מעל הארץ גם מה שהביא דמיון שפירוש וישא את הארבה שפירושו דחיפה מה הוא ההכרח לזה ואדרבה הפשט ביותר דהארבה שהיה נח בכל גבול מצרים אז בא רוח ים חזק ונשא אותו באויר והדחיפה היתה בויתקעהו ימה סוף ולמה נוציא מילת נשא מפשוטה אך לפי דעתי אפשר לישב דהכתוב הוכרח להוסיף מילת ותרם מעל הארץ לתרץ קושיא אחרת והוא כי לפי פשט הכתובים כן פי' הראב"ע דאחר ארבעים יום לירידת הגשמים על הארץ אח"כ הורמה התיבה ע"ש ולכאורה קשה דלפי ההשערה אחרי דהתיבה היתה משוקעת במים רק י"א אמה וכמ"ש רש"י בפסוק ותנח התיבה עפ"י החשבון א"כ איך נאמר דבארבעים יום שהיה הגשם מהשמים והתהום מהארץ עולה לא היה רק י"א אמה גובה המים ובק"ן יום שהיה רק התהום גבה כל כך המים עד שכיסו כל ההרים וט"ו אמה יתר על הר היותר גבוה ועפ"י האומדנא אי אפשר להיות בארץ רק י"א אמה דוקא וכמובן ואם נאמר שהיה בארץ כ"ה כ"ו אמה גובה מים באותם המ' יום קשה עוד מדוע לא הורמה מקודם שהרי היא לא היתה משוקעת רק י"א אמה וא"כ ביותר מעט היה לה לרום מעל הארץ מקודם אך הישוב לזה פשוט הוא דהא ודאי דבאותם המ' יום היו המים קרוב לשלשים אמה גובה קרוב למדת קומתה אבל ידוע הוא שיש הפרש בספינה כשאתה מכניסה לתוך המים בתחילה לאם היתה תחילה על הארץ ואח"כ אתה מביא מקוה מים אליה דבראשונה במעט מים תלך ותרוס ולא תשקע הרבה אבל כשהיא תחי' היתה בארץ אזי צריך לה מים רבים שיהיו עד קרוב לשפתה עד שישאו אותה ואח"כ תשוט כשיעורה כאלו הכניסוה למים מתחי' ודבר זה הוא מוחש ומורגש וא"כ יש לומר כי בארבעים יום הראשונים יש לומר שהיו המים כ"ה כ"ו כ"ז אמות בארץ והיתה שוקעת במים עד שיעור זה ואפשר דלזה היה הזפת על פני כל קימתה ולא רק שיעור השקיעה ויותר מעט מפני שהיו במים בתחי' עד קרוב לשיעור קומתה ומעתה זהו דאמר הכתוב ביתור הלשון וירבו המים וישאו את התיב' דקשה למה עד עתה שרבו המים בסוף המ' יום אז וישאו והלא יש הרבה מעשרים אמה והיא די לה בי"א אמה לז"ק כי פה ותרם מעל הארץ שלא היא באה בגבול המים אלא המים באו בגבולה לזה הוצרך ריבוי המים כל כך שאז יוכלו להרימה מהארץ ודוק כי הוא קרוב לפשט ונכון:

ותנח התיבה וכו' על הרי אררט, טעם שנקט הרי לפי פשטא יש לומר הוא אחד מהרי אררט כמו ויקח מאבני המקום. ויש לחלק דהתם כתיב מם מאבני תתפרש שפיר אחת, אך יש לומר עוד עפ"י מ"ש הרב תבואת הארץ וז"ל בדרך מטיפלים לארזרום יש הר גבוה י"ג ושלש מאות רגל הוא אררט ויש לו שני ראשים והאחד גבוה מחבירו ומרחוק נר' כאלו הר אחד מורכב משני הרים וביניהם תלם וכו' ע"ש, וא"כ אפשר דעל אותו הר נחה התיבה ולזה נקרא הרי ומדויק חשבון רבותינו דשקוע התיבה במים י"א אמה דהוא לפי חשבון שנחה התיבה על הר היותר גבוה שבאררט ולא זכיתי להבין דברי הרב המצבים שכ' שהרי אררט הם נמוכי' וכו' ע"ש. ואיך יבוא חשבון רז"ל על שקוע התיבה י"א אמה כמובן ועוד שהחוש מכחיש זה כמובא במחקרי ארץ שהרי אררט הם ההרים היותר גבוהים מאד ע"ש ודוק:

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש רז"ל (הובא ברש"י ע"פ זה) דרשו אזהרה להורג את עצמו ולפי פשטא אמרתי ומצאתי שכיונתי בזה לדעת רנה"ו בספר המדות (ראיתיו לרגע במושבת זכרון יעקב) דדיוקם הוא מתיבת דמכם לנפשותיכם שפי' דם שהנפש תלויה בו וידרשנו מיד כל חיה שפירושה הנשמה שנקראת חיה שלא ישלוט בה הכליון ידרוש עון זה ממנה וזה דבר יקר שבתו' כתוב השארת הנפש ומפורש מצאתי עוד בקמא (דצ"א:) וז"ל ר"א אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם ע"ש. והנה במקצוע זה האריכו בו רבים ושרים כל שלטי הגבורים באריכות גדולה ובמופתים נאמנים וישרים ובקצרה נציין ע' ס' הישר לר"ת והר"ן בדרשותיו באורך ובעלי התוס' עה"ת בפסוק וישע ה' אל הבל והרי נהרג מיד אע"כ צ"ל שקבל קרבנו וזיכהו לעוה"ב ע"ש. וע' בנשמת חיים לר"מ בן ישראל וענין העקידה תוכיח כי מה הוא עונש המר שיפחד ממנו שלבעבורו יבכר לשחוט בנו יחידו ואיזהו דבר מר מזה אם לא בשביל נשמתו החיה לנצח בגבהי מרומים שתכליתה היא רצונו יתברך וכמ"ש החכם ומה לי מהזמן אם לא רצונו ואם אינך מנתי מה מנתי ע"ש (ואולי לזה מכריזים במלחמה על המארס אשה ולא לקחה והבונה בית ונוטע כרם פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה וכו' דמלבד צער הקרובים עוד יש צער לנשמת המת שתצטער בראותה אח"כ אחרים יקחו יגיעו שהוא לא נהנ' עדיין ממנו) וכן בכתר מלכות לרשב"ג כ' והנפש החכמ' לא תרא' מות אך על עונ' תקבל עונש מר ממות ע"ש. ועי' רמב"ן בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים ובפ' אחרי בפסוק ונכרתה הנפש ההיא מלפני כי הכרתת הנפש אמר בה הכתוב מלפני ומקרב עמה ר"ל היא לבדה תכרת מראות זוהר עליון וכו' ע"ש ורמז בס' שיורי המדות להג' מדובנא שזהו פי' הילקוט שכתב ונכרתה מעמה ועמה שלום ע"כ, שהוא יורה על קיום שאר הנפשות שהן עמה שלום ע"כ ובהגהות מימונות פ"ח מה' תשובה הביא דברי רמב"ן וכתב שם דבר נחמד ע"ש ועפ"י דב"ק זכיתי לבאר פירוש הילקוט (ש"א כ"ה ואדר"ן פ"ב) (ובישיבה הודיעוני שקדמוני בזה ואני לא ראיתי עד עתה) וז"ל והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים יכול אף הרשעים כן ת"ל ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ע"כ, ולפי פשטא קשה מאד איך יתכן זה כי האי דישנ' להאי פרדשנ' ? ולפי האמור שפיר מתפרש דמה שאמר יכול אף הרשעים הוא בערך הדמיון זה בצרור החיים וזה בצרור המות וזה אומרו יכול אף הרשעים ר"ל היפך צרור החיים לזה סיים לא כן הוא אלא ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע שתפול שם שכולה וגלמודה מעמה ובזה תסבול עונש מר ממות עד השלמת חק עונשה ונכון הוא בס"ד, הבאתי מקצת המדברים על השארת הנפש הגם כי אין בו צורך שזה ידוע הוא עד שאף הילדים בנוסח התפילה בכל יום זוכרים ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בכינוי מפיק ה"א שהיא עצמה תחזור בעולם התחיה היות שהיא חלק אלוק ממעל קיימת לעד לעולמים מפני שנאצלה מהחי האמיתי הנצחי:

והנה בעניותי אביא עוד סנסן אחד שנתחדש לי בס"ד המתאים עם הנ"ל כיאודה ועוד לקרא ואקדים מ"ש הרמב"ם במורה ח"ב פ"א בכלל המופתים שהביא להודיע על חיוב מציאות הבורא ברוך הוא הביא עוד מופת משם אריסטו וז"ל כשימצא דבר מורכב משני דברים וימצא אחד מהם לבד בלא הרכבה יחויב בהכרח את מציאות השני לבדו למשל כשימצא הסכנגבי המורכב מן החומץ והדבש וימצא הדבש לבדו יחויב שיהא החומץ לבדו ומזה הוציא כי אחרי שאנחנו נמצא דברים מורכבים מן נועע ומתנועע ונמצא מתנועע לבדו בלתי מניע כלל והוא המתנועע האחרון יחויב שיש מניע שלא יתנועע כלל והוא הבורא ברוך הוא ע"ש ומדבריו הללו שהסכים הרב עליהם נוכל ללמוד ג"כ אחרי שראינו באדם חי גוף חומרי כבהמה ובו מורכב נשמה משכלת ומצינו גוף חומרי לבד שהם הבהמות שאין להם רק נפש חיונית וגם באדם עצמו תחי' עיר פרא אדם יולד (איו' י"א) ואח"כ קנה נשמ' המשכלת יחויב שיש נשמה משכלת לבד בלתי קשורה בכוחות הגוף אמנם בחפשי בספרים בזה מצאתי ראיתי להרב בעקרים מ"כ פ״ה שהביא דברי המורה הללו וסתר אותם וז"ל ואינה ראיה אמיתית כי כבר ימצא באדם שהוא מירכב מחי ומדבר וימצא החי לבדו בזולת המדבר ולא ימצא המדבר בלתי חי אלא אם נאמר שהמלאך מדבר וכו' וכתב שם המפרש שזה דוחק וכו' ע"ש. וחוץ מדרכנו היה נראה לי בפשיטות לדחות קושיתו שמצאנו מדבר בלתי חי בעוה"ז ממ"ש במדרש (פנחס ע"פ לאלה תחלק הארץ) (ובתרא דקכ"ב.) כי בחלוקת הארץ היה הגורל צווח ואומר אני בחלקו של פלוני ע"ש גם הגאון בעל. תוי"ט פ"ה דאבות ד"ה פי הארץ הכריח יפה בפי' הכתוב ופצתה האדמה את פיה הנאמר בבלועי דקרח שפירושו דבור בחתוך אותיות ע"ש הרי דהגורל והארץ שהם מדבר בלתי חי אך יש לדחות לזה פשוט כי מלבד שאין להביא ראיה מאגדות למושכל וע' ירוש' פ"ק דפיאה ובכ"מ שאין משיבין באגדה ע"ש עוד זאת יש לדחות ולומר דהתם מלאך דיבר בעדם וכמו שפי' כמה מן הגדולים על פי האתון והנחש (אך רז"ל במדרש אמרו באתון אחרי שדברה מתה ע"ש ועי' מג"ע פ' בלק ואכ"מ):

אמנם לקוצ"ד קושיתו מעיקרא ליתא ונקדים לומר כי פשוט וברור מה שאנו קורים לאדם חי מדבר אין העיקר והתכלית של האדם שעליה נקרא אדם הוא הדבור שהרי הוא שוה עם נביא הדיר בטבעו וכן הפילוסוף האלקי עד היותר סכל וטפש שבברואים שכולם השתוו בו היתכן שזאת היא הצורה הנכבדה שבאדם הא ודאי כי אין זה רק צורה מינית כמו השחוק דשייך רק באדם שהלא כח הדבור שבאדם הוא רק בעבור שיש לו לסתות רחבים שעל ידם יוכל לחתוך הדבור שהרי גם העוף הנקרא פפאגאיו בעבור שיש לו לסתות רחבים קצת משאר עופות הוא מדבר איזה דברים שהדבור הוא רק כלי שרת להוציא החוצה מה שהשכיל אם חכם ואם טפש הכתיבה לרחוק והדבור לקרוב גם האילם נקרא משכיל וכמ"ש בחגיגה (ד"ג.) דהנהו תרי אילמי וכו', ונמצאו אח"כ יודעים ספרא יכו' וע' בכוזרי מ"א אות פ"ט אשר ידבר וישכיל ממשה אינו לשונו ולא מוחו ולבו רק הם כלים למשה ומשה נפש מדברת ע"ש, והגם שהוא דבר מהנבואה כדמותו תקיש ממנו להשכלת האדם כי כולם הם כלי שרת נהשכלה ומאמר החוקר הובא בעקידה שבאדם הוטבעו בו כל החמשה מינים גופו בשר ועצמות זה דומם הזן והמגדל הוא תשמישו בה' חושיו הוא חי כבהמה ובשכלו המעשי שהוא מבדיל בין זה לזה הוא חי מדבר ובהשכלתו בדברים עליונים ובהפרדת הצורות ויתבונן בתארי השי"ת היא חי משכיל ע"ש, ועוד מבואר במורה ובמפרשיו שעיקר השבח וההלול הוא מה שיתואר בשכל והוא העצם אבל מה שיבטא האדם בשפתיו הוא רק להודיע לזולת מה שהשכיל אין אומר ואין דברים השמים מספרים כבוד אל ע"ש. ובה' יסוה"ת פ"ד אותה הנפש אין אנו קורין לאדם מפני השפה והדבור בגרון וכו' ולפיכך אדם שאין בו דעת הוא כמו הבהמה אעפ"י שהוא מדבר הוא גולם לצורה ע"ש. הארכתי בזה ללא צורך היות שהיה לי ויכוח עם רב גדול ספרדי אהובי וחביבי זכרו לברכה וכתבתי לו כל זה והודה לדברי כי לא הדבור הוא העיקר ומעתה אחרי כל הכתוב אזי השאלה של בעל העקרים היא עצמה תוודע ותתאמת במופת כי אחרי שראינו וידענו חי ומשכיל בגוף אחד ומצאנו חי ואינו משכיל אם בבהמה שאין לה כלל רק החיונית וגם באדם עצמו הסכל הגמור שאין לו שום השכלה וכן הקטן האטום בשכל יחויב במופת שיש משכיל בלתי חי חיים שבגוף רק שכל נבדל קיים אחר המות והגם שלא תרא' בחוץ הוא בעבו' שהיא רוחנית ואנחנו בגוף גשמי לא נרא' אות' כאשר נא נרא' השכלים הנבדלי' שגם האויר הנרגש בגשם לא נראה אותו ובהפרד הנשמה מהגוף היא תראה את חברותיה (גם עתה יחי"ס הקדושים כמו האר"י הק' היה רואה את הנשמות העולות ויורדות דרך העמוד) ומה שתמה שלא מצינו מדבר בלתי חי זה יוצדק אם פי' מדבר הוא כמשמעו בקול ובחתוך אותיות שאזי פירושו על עולם הזה תיקשי שלא מצינו מדבר בלתי חי אבל אם הכונה על פירוש מדבר שהוא משכיל שהוא רוחני ואינו נרגש אזי יחיבהו המופת אף שלא ראינוהו כל שראינו החלק האחד לבדו וראינו את השנים המורכבים ביחד באדם יחויב שיש משכיל בלתי חי וכמו הנועע ומתנועע שמצאנו החלק האחד מתנועע שאינו מניע ומצאנו שניהם שאז נתחייב החלק השני לבדו מניע בלתי מתנועע שהוא השי"ת שלא תשורהו עין רואי דכוותה בנשמה המשכלת והמופתים שוים המה ומתוק לחיך מאמר החכם במליצתו הצחה בני דע נפשך ותדע בוראך ע"כ והגם כי לפשטא הכונה היא על השלילה שאם נפשך שעמך אין אתה יודעה א"כ איך תרהיב עוז לדעת מבוראך מ"מ יתפרש ג"כ ברמז על זה שלדעת חיוב מציאות הבורא במופת תקח המופת הדבוק אתך באותו שיש לנפשך כי הנושאים בדמיון שוים המה וכנ"ל, והחוקרים כתבו עוד דבר נחמד והוא כל עגול בחיוב יעמוד על נקודתו שהוא העמוד ונקודה האמצעית של גלגל השכל הוא העולם ונקודת העולם הם בני אדם ונקודת בני אדם הם הנשמות וכל נקודה שלא תאבד עגולה לא יאבד ואחרי שאי אפשר שיאבד גלגל השכל נדע שלא תאבד נקודתו שהם הנשמות עכ"ל, אחרי כל הכתוב האיר ה' את עיני וראיתי בעקרים מ"ד פרק למ"ד באורך כל הדעות ואחר שהביא גם דעת הרמב"ן הביא עוד דעת אחד מגדולי תלמידי הרמב"ן על השתלשלות היצירה בעלי שכל על שלשה מדריגות וכו' ומ"ש עוד בישוב ה"ר אהרן הלוי ז"ל בזמן שיגיע תחיית המתים מה שיחדש הקב"ה לכל אחד מהצדיקים גוף אחר באותו מזל שהיה לכל אחד מהם תחי' שוה בשוה ויעמדו ויאכלו וישתו ויולידו וכו' וכו' ואחר זה לימים רבים אחר שישיגו השלמות שאפשר להם להשיג כ"א וא' לפי מדרגתו ראשון ראשון כאשר יושג זה השלימות שאפשר לו להשיג הרי זה לחפצו ולדעתו יעלה לענין אליהו עש"ב בדב"ק הטהורים שארוכים הם והם דברי אלקים חיים למתבונן בהם בישוב הדעת ודוק:

ועפ"י האמור שראינו כי המופת שוה בחיוב מציאות הבורא וכן בחיוב *השארת הנשמה האצולה ממרומים ארמוז בס"ד כונת הכתוב כל הנשמה תהלל יה דיחס הלול לה' שהוא שייך לנשמה כי מלבד האמת משום שעליה נאמר בצלם אלקים עשה את האדם ועי' בהראב"ע

*יביאה בס"ד הדבור המובא בספרים במציאות הנשמה המשכלת אם היא עצם נבדל ואצולה ממרום או היא רק כח הכנה לבד עיניך תחזינה לכאו' כי היא רק כח הכנה לבד והוא ממ"ש במורה נבוכים ח"א פ' מ"א ופ' ע' וז"ל הנשמות הנשארות אחרי המות אינם הנשמות ההוה באדם כשיתהוה שזאת הוה בעת התהוותו כח הכנה לבד והדבר הנבדל אחר המות הוא המגיע בפועל עכ"ל, דמשמע דסובר כי רק הכנה לבד בפשט הדברים ואם פי' דבריו כן יתישב מה שהק' השר אברבנאל בס' ראש אמנה (פט"ז סט"ו) על הרב המורה דלמה השמיט מכלל העקרים אמונת השארת הנפש והשיב שזה נכלל בכלל אמונת שכר ועונש שהגמול הגדול הוא חיי עוה"ב ועונש הגדול הוא הכרת בזה ובבא ולהיות זה בכלל לא הזכירו בפני עצמו ע"ש ולקוצ"ד לא הבנתי ישובו דאחפי דלפי מש"ל וכן הוא עצמו כתב בספרו על הנשמה שלא תאבד וא"כ אף שחייב כרת הוא שנבדל מחבריו ומתענוג זוהר עליון וההשגה הגדולה שישיג שם שהוא נכרת ממנה שאין דמיון לאותו הצער והיסו' הגדולים שיש כמו הכרתתו מזוהר זה נא תשובה פ"ח מ"ש בזה) אפי"ה ראיתי דהק' בהרב המוסאטו שכתב כי ידמו מעשה הנשמה אל מעשה ה' ע"ש עוד זאת ירמוז אל הנ"ל דשפיר יוצדק ההלול לה' היות שבשניהם המופת שוה וכנז"ל [וכרגע נראה לי כעת בעת ההעתקה בס' אור ה' ושם בכלל ב' פט"ז ראיתי שהביא דברי המורה וסתר אותם והאריך לסתור גם את ההקדמות וגם כתב לסתור גם אם ההקדמה אמיתית והיות קשה עלי עתיקא מחדתא שזה שנים רבות שכתבתי את זה לא יכולתי להשיג בזה כראוי עיניך תחזינה גבור החיל ליישב דברי אור ישראל וקדושו] והנה רז"ל (בילק"ש סוף תהלים) דרשו על כל נשימה ונשימה תהלל יה ע"כ. והענין מקביל למ"ש הרב הק' אור החיים בן עטאר בפ' ויקרא וז"ל אין לך אדם מישראל שאין יורד לו כבר מבורר כי נשארת הנשמה חיה ולא תאבד אפס כליל ח"ו וא"כ חזרה התמיהה למקומה מדוע לא זכר אותה שזה לא נכלל בעונש ועם שיש לישב קצת דב"ק מ"מ לפי מש"ל יתישב עוד דהשארת הנפש אינה דבר הכרחי לכל הברואים שהיא תלויה במה שהגיע אליו בפועל בתחי' אחר שהיא רק כח הכנה לבד וא"כ אין זה שייך לעקרים שהרי אם זכה עצמו וטרח עד שהשכיל וקנה קנין עצמי בפועל אחרי התבוננו בהשכלת המושכל והשכיל בפועל בהשכלתו אזי אותו הקנין נשאר חי עמו לנצח לעולמים ואם לאו אינו כלום וכח ההכנה שלו עלה בתוהו ואבד ונמשל כבהמות נדמו אין שארית למו כלה ענן וילך:

אך חלילה וחלילה ליחס לאותו צדיק וקדוש האור הבהיר הזה את הסברא הזאת וכבר נרעשו בדב"ק המפרשים סביב ספרו האפודי וקשקש וש"ט והכוזרי מאמר ה' ע"ש והרב בעקרים מ"ד פכ"ט אתר שהאריך בזה דשתי הדעות אם היא עצם נבדל ואצולה ממרום או כח הכנה לבד יחס לזה מחלוקת רז"ל אם נוח לו לאדם שנברא או לא טש"ב, וע' רבינו בחיי פ' אחרי ובנשמת חיים ח"א פ"א וז"ל שם נשמה לא תאמר רק על השכלית הבאה מן השמים נשמה גימט' השמי"ם ע"ש וע' שם עוד פי"ג שהשוה דעת הפילוסופים עם המקובלים שהנשמה טרם בואה מתלבשת בגוף דק מאד ע"כ והרב אברבנאל בס' מפעלות אלקים ג"כ כי הנשמה בבריאתה נקשרת עם גשמיים דקים מהטבע השמימי בלתי מושג לחוש הראות ע"ש וע' להג' בשו"ת יכין ובועז מדף מ"ח ואילך שהאריך הרחיב לקעקע סברא זרה זו שהנשמה היא הכנה עש"ב, והג' האחרון צה"ח בקונט' תפארת למשה הביא מחלוקת רז"ל במדרש (וע' רד"ק תהלים ק') בפסוק הוא עשנו ולא אנחנו קרי וכתיב ח"א ולא אנחנו בראנו נשמתנו וח"א ול"ו בויו אנחנו משלימים נשמתנו ע"כ שהראשון סובר שהנשמה ענין נבדל בפ"ע בצביונה מתחילת ברייתה וכו' והשניה היא בדיעה שהיא כח הכנה לבד ואנחנו משלימים אותה בשכל ומשכיל בפועל ע"ש, וכבר קדמו בזה הרב אלבלידה ע"ש וע' בנשמת חיים מ"כ ע"ש אחרי שהארכנו בזה וראינו שהאמת נתברר שהנשמה אצולה ממרום אז חייבים אנחנו להבין באמיתות כונת המורה נבוכים דודאי גם הוא סובר כן דהיא שכל נבדל מגבוה וע' בפ"ד מה' יסוה"ת ה"ט צורת הנפש אינה מן היסודות כדי שתפרד להם ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה (הכוונה נשמה החיונית) אלא מאת ה' מן השמים לפיכך כשיפרד הנפש מן הגוף ותאבד הנשמה (פי' הנשימה) מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף לא תכרת הצורה ההיא הוא האלקים אשר נתנה ע"ש, הרי דב"ק כמעט מפורשים שהרוח היא רק הכנה איך נאמר בה נתנה שפי' שאמר שהע"ה והרוח תשוב אל תשוב אל האלקים אשר נתנה ואם היא עצמה לו השפע אל נשמתו להתקיים כי זולת זה אין לו חיות והנפש אשר תעלה צחנתה יכרת ממנה השפע האלקי והשפע בא לו דרך שני נקבי החוטם מקום דביקות הנפש עם קונה ע"ש בדב"ק, ואני הקטן עבדא דרבנן ארחיב בדב"ק בס"ד דפליאות הבורא תמצא עוד במין האדם והם מפלאות תמים דעים שתמצא שתכונת האדם שהוא גוף חומרי בכל תכונתו נמשל כבהמות ונגד זה שכל אלק"י רם ונשא מגיע השמימה הגם דיש בבריאה אלפי אלפים שכלים נבדלים גבוה מעל גבוה אבל אין להם שום יחס וקשר אל החומר ומובדלים ממנו בתכלית והרכבה זאת היא אחת מפליאות הבורא עכ"פ אחר שיש בו שתי כוחות חומרי ורוחני ושניהם צריכים מזון וחיות כדי במתכונתה ולזה אנחנו מוכרחים לומר דכונת רבינו היא דסובר דהגם כי יש נשמה אצולה מגבוה מ"מ היא לא תבוא ותשכון בגיוו לרוב רוחניותה עד אשר האדם יטרח בשכל ההילואני שבו ובו כח ההכנה ועל ידו יתעצם בו לקנין שיהא ראוי אח"כ להיות בסיס שתשכון בו הנשמה הנבדלת ותאיר לה כשמן לפתילה ואז ישוב השכל והמשכיל שהם הנשמה הנקראת שכל והמשכיל שהוא כח ההילואני שבו והמושכל שהוא המגיע בפועל שזכרם רבינו לאחד ובלעדי המושכל המגיע בפועל ע"י המשכיל שבו אין הנשמה הנקראת שכל לבד תוכל לשכון בו ופרוח תפרח ממנו לרוב רוחניותה ואין לה אמצעי להתקשר על ידו (הרי לדעת המקובלים בנרנח"י אם אין הרוח לא תשכון הנשמה עם הנפש עד שיהא הרוח בסיס לנשמה עי' בדב"ק בזה בכ"מ) ודומה קצת לזה הגוף הוא חי ע"י אכילה ושתיה ובלעדי זה הוא מת והולכת הנשמה ולכאו' הוא פלא אחר שאין לנשמה שום מושג באוכל ומשקה למה לה שתלך אלא הוא הדבר כי הנשמה אין הגוף בסיס לה רק אדם שיש בו כח הנפש הרוחני קצת ובו תוכל הנשמה להתקשר ע"י הדם שהוא הנפש וכשיש דם אז יש הזנה לגוף והוא מתהוה ע"י אכילה ושתיה ובסור האכילה ממנו שאין דם רוחני חיוני אזי פרוח תפרח הנשמה שאין הגוף הכלי שלה אותו הדבר בדברינו כי הנשמה העליונה אם היא תשכון בו הוא באמצעות כח ההילואני שבו כח ההכנה שהוא ישכיל בו וע"י קנינו נתעצם כח ההכנה בו ובו ישכון אור הנשמה הנבדלת זה הנלע"ד בכוונת דב"ק ועי' בהכותב בעירובין י"ט מ"ש מהרמב"ן ומ"ש הוא ז"ל והדברים עתיקין שהאריך שם [הא ודאי כי מ"ש הרב להשיג קנין בפועל בהשכלה פירושו על דבר תורה דתי רוחני ואין פירושו על חקירה פילוסופית שמלבד כי דבר זה אינו נכלל רק ליחידי סגולה כמו רבינו הרמב"ם שהיה בכוחו ליכנס בשלום ולצאת בשלום אבל אחרים אסורים המה ולך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וחלילה לומר לחייב את הלימוד המסוכן הזה והארכתי במק"א כי רק התורה בכתב ושבע"פ הם הם חיי הנשמה ומזונה וזה הוא הבטוח שבהשכלתו בלימודו בפועל ישכון עליו אור צח ומצוחצח אבל החקירה לנו ח"ו הוא רעל גמור ובעל העקידה כתב כי החכמה פועלת בנפש ההילואנית ע"י התורה ויראת ה' ותשאר נצחית שלא תאבד עם הגוף ע"ש, ומה נעים מליצת הר"ן בדרשותיו וז"ל לא תמצא חוקר ופילוסוף ששרתה עליו נבואה ע"ש] נחזור לדברינו כי הנשמה הנבדלת לא תנוח עליו לשבת בגופו ולהאיר עליו עד אשר התעצמו בקנין תורני אזי תאיר בו ע"י כח ההבנה שבו שהשכיל בתורה ויתעצמו יחד כשלהבת הקשורה בגחלת ומי לנו יותר בקי בדעת רמב"ם כמו אור ה' לר"ח קרשקש שיחס סברא זאת לבן רשד וסתר אותה שהיא עצם נבדל ולא רק הכנה עש"ב ואילו היה סברת המורה כן פשיטא שהיה מביא דבריו וסותר אותם כדרכו שלא יהדר עני גדול נגד דעתו להתקים ותתמיד הרכבתו עד גמר שלימותו אשר בא בשבילה ובמזון הגשמי הנה הוא בידו צדיק אוכל לשובע נפשו אבל ברוחני שאין סוף ליניקתו בזה וכשהוא יונק יותר מכדי צרכו הוא ימות ר"ל הגוף ימות שתגעל הנפש את הבשר ושבה אל בית אביה לחשקה הכביר והגוף פקע כדא ומית לזה המציא לו הבורא כי השפע האלקי יבוא לו דרך שני נקבי החוטם שבזה לא יקבל רק די ספוקו לא חסר ולא יתר לפי ערך הרוחניות שבו וזכוך הכלי שהוא הגוף שבו אם מעט ואם הרבה והוא על דרך אורות מטי ולא מטי רצוא ושוב כמראה הבזק ובזה הוא חיותו לפי מעשיו ולפי קדושתו בוא יבוא לו השפע וזה יהיה מתאים לנו עם מ"ש רז"ל (סנהדרין נ"ב.) בנדב ואביהוא שיצאו שני חוטי אש ונחלקו לארבע ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ומתו ע"ש. רצו בזה כי נדב ואביהוא עברו הגבול ונדבקו מאד אל הקדש כמו שדרשו בפסוק בקרבתם לפני ה' כי נתקרבו הרבה ושאבו רוחניות גדולה הרבה מערך גופם שהוא הכלי דרך חוטמם ולזה כנו להם חוטי אש שעל ידי זה נתבטל הגשמי שגבר הרוחני האש שבהם ושרף את הגוף ונדבקה נשמתם בזוהר העליון כאשר ידבק החלק אל הכל וזהו אימרם על כל נשימה תהלל יה כי שם נשמת החיים הצריך לו בעבור שהם סותרים עם החימר ברוך הוא לעד אשר יצר את האדם בחכמה ומתאים עוד ההלול לנשימה התלויה בחוטם ושם תלוי בו בחי' היראה וכמ"ש החוקר הגדול רנה"ו בספרו גן נעול כי כוחות הנפש השכלית מקבילים אל חמשה חושים. החכמה לחוש הטעם, הדעת למשוש, הבינה לשמע, השכל לראייה, הריח ליראה, והריחו ביראת ה' ולכן ההלול תלוי לנשימה שהיא בחוטם ושם משכן היראה עבדו את ה' ביראה יראת הרוממות (בהיות תתר"פ חלקים בשעה ותתר"פ צירופי קוי"ק בשעה כמ"ש המקובלים אז מקביל על כל נשימה תהלל יה אותו הצרוף של קוי"ק המקביל נגדה). [א"ה עי' בס' החרדי' מל"ת סי' א' אות ו' ז' כי הוי"ה בהכא' עול' תתר"ף ועי' בשה"כ דרו' ר"ה דרו' ו' כי ה"פ רי"ו גי' תתר"ף]. נשובה אל הקוד') דהכ' הנ"ל ואך את דמכם הוא מעיד על השארת הנפש שקיימת לעולמים שבזה פירשתי דבר נחמד ואמיתי בס"ד במ"ש והחלטתו וע' בכוזרי מ"ב דכ"ט וז"ל הזוקן ישיג הגוף ולא ישיג הנפש ובקול יאודה שם הביא מרלב"ג ראיה חזקה על הנשמה שהיא נבדלת שהרי היא מחזקת בחולשת הגוף ואילו היתה הילואנית היה בהכרח הנושא לה יותר חלוש בעת ההיא וכו' עש"ב ובכן הכרח עלינו לומר שמ"ש שהיא הכנה בעבור שהוא המשכיל ובסבתו תהיה היא בסיס לנשמה הנבדלת שהוא הנקרא שכל סתם לזה זכר אותה ודב"ק המפורשים במקומות רבים יעידו על זה ובכן בדבר כזה אין שום רעש וקצת דומה לזה תמצא בזוהר חדש בראשית מתליסר שנין ולעילא בעי למעבד חדוה וכו' אי בעי למהוי זכאה יהבין ליה נשמתא קדישא עילאה ע"ש וע' בע"ח ש' דרושי אבי"ע ובניצוץ זה שרשי הרוחניות וכו' ובין בחי' רוחניות להגוף יש בחי' אחת כוללת שתיהן הוא בחי' רביעית דם של הנפש שיש בה ניצוץ אחרון של הנפש והוא מתלבש ברביעית דם וכו' והכל אחד הרי אתה רואהשיש הרכבה בין הרוחניות הגמורה לבין הגוף דבר רוחני קצת עם חומר זך שיהא בסים וכן לעליונה וכשהוא מזכך לפי מעשיו ותורתו התחתונה אזי תתגלה ותאיר בו העליונה ביתר שאת ויתר עז ואולי כונת המו"ן כן הוא ואם צדקנו בזה תכל מעליו את המעוררין ואת הנוקפין ודוק והיעב"א:

רש"י מרז"ל (בב"ר פי"ד או' ה') וייצר ה"א את האדם שתי יצירות אחת בעוה"ז ואחת לתחיית המתים ע"כ. וצריכים לדעת מה באו לרמוז בזה עוד בה למה רק פה רצה הכתוב את זה ולישב זה אקדים מ"ש בעניותי בסה"ק שופרי' דיעקב בפ' בראשית ושם חידשתי לומר שהברואים שנאמר בהם הויה כמו ויאמר ה' יהי אור יהי רקיע יהי מאורות אזי הם עצמם קיימים לנצח משום שנתייחס בריאתם לכביכול אבל אותם שהם קיימים רק במין ולא הם עצמם רק תמורתם וזרעם נתייחס הבריאה לאחר כמו תוצא הארץ נפש חיה תדשא הארץ דשא ישרצו המים ובכן הם אשר מולידי' ומוציאים לבד וכב"י נתן להם הכח שהם יוציאו מעצמם. ועתה זכיתי ומצאתי ראיה לדברי בפסיקתא [הובאה בילקוט שמעוני מ"א ח' ס"ג] ראיתיה בבני יששכר בפ' ויזבח שלמה את זבח השלמי' לפי שנא' קח מאתם והיו לעבוד את עבודת ה' רבי חמא אמר בבית עולמים הקריבום וכו' אמר ר' מאיר עד עכשיו היו קיימות ולא הוממו ולא הטריפו וכו' וכו' עש"ב. הרי מפורש משום שנאמר בהם הויה עד אותו זמן נשארו ובכן שפיר נאמר בבריאה שנאמר מפי ה' הויה שיתקומו עצמם תמיד לנצח שנתיחס הבריאה אליו יתברך. ובכן בבריאת אדם קשה דהא כתיב ויברא אלקים את האדם וא"כ היה צריך להיות קיים ולא במין אף שחטא אחר שנתיחס בריאתו אליו כביכול ולזה קאמר המדרש וייצר בשני יודין אחת בעוה"ז ואחת לתחיית המתים וא"כ האדם יש בו תרתי כי במ"ש נעשה אדם שנשתתפה האדמה בבנין חומרו הרי היא כשארא וקיים הוא רק במין ומת וזרעו עומד תחתיו ובעבור שנתיחס בריאתו אליו כביכול הרי הוא קיים כי הנשמה חיה לנצח ולא תאבד ועליו נתייחס הבריאה אליו ברוך הוא וזהו וייצר בשני יודין וגם כי שוב ישוב בתחיה בגוף עצמו עם הנשמה ודוק:

ואגב ריהטאי נתעוררתי בדבר לחדש בדין המאבד עצמו לדעת דתלוי בכתוב הנז' ואך את דמכם וכנ"ל דהוא לא שייך רק בישראל ולא בבגי נח הקדומים כפי הכלל שבידינו מרז"ל (סנהדרין נ"ט.) דכל מצוה שנאמרה לב"ן ולא נשנית בסיני לישר' נאמרה ולא לבני נח דהכתוב הנ"ל לא נשנה והגם דכתיב וחי בהם ללמדנו שלא ימות בהם אין שם אזהרה א"כ ממ"ת ואילך הוא רק לישר' וע' להג' פנים יפות פי' בפסוק מחוטב עצך דאיך קבל מרע"ה גרים אחר שלא מלו משום דלא נשבה להם רוח צפונית ואי אפשר להיות גר עד שימול ויטבול ותירץ דהרוב אינם בסכנה ובישר' דכתיב וחי בהם אין להכנס לס' סכנה אבל הבא להתגייר יכול למול אפי' בחשש סכנה ע"ש ועי' בשו"ת חת"ס בסוף הספר מ"ש בזה ע"ש. הרי להדייא דבב"ן לית ביה לתא דוחי בהם וגם באזהרה דאך את דמכם כיון דלא נשנית דכוותה וליתנהו בה ונדרוש הטעם בזה אולי משום דישראל נקראו בנים למקום ונשמתם היא חלק אלו"ק ממעל וכנ"ל ועי' במורה ח"א פ' ט"ו כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו ע"ש, וזהו קרוב לפשט הכתוב בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו כי עם קדוש אתה וכיון שאתה קדוש הוא משום שנשמתו חלק אלוק וכשאתה מתגודד בגופך שהוא נרתק של הנשמה אתה מרים ידך במלך ח"ו ובכן זה יאמר בעם ישראל (וכן עם המאמינים בה' ברוך הוא) אבל לא באחרים ולכן לא נשנית בסיני כדי שלא תנהוג רק בישר' חפשתי בספרים למצוא סמך לזה אינה ה' לידי ס' הג' מנחת חינוך ושם ראיתי בקומץ מנחה מצוה רל"ו דפשיטא ליה למר דהמאבד עצמו לדעת הרואה אותו ולא הצילו לית ביה לאו דלא תעמוד על דם ריעך ולא עשה דוהשבות לו לרבות אבידת גופו ע"ש, ולקוצ"ד קשה לומר כן והוא דברודף אחר חבירו להורגו אזי הרואהו מלבד דחייב בלאו דלא תעמוד על דם ריעך ועשה דוהשבות עוד בה דהותר דמו של אותו הרודף שיהרוג אותו אם אין יכול להציל הנרדף באחד מאיבריו של רודף וכמ"ש ברמב"ם ה' רוצח פ"י, רק הנרדף חידש הריב"ש שאינו חייב לדקדק בזה וכמ"ש במש"ל ה' חובל ומזיק בסוף ע"ש הכנה"ג בלשונות הרא"ם (פ' וישלח) כתב אם הרג רודף שהיה יכול להציל הנרדף באחד מאיבריו של רודף ולא הציל אלא הרגו אם הוא בזמן מלחמה דרבים לוחמים פטור רק בזמן שלום חייב ופי' בזה מש"ה וישם דמי מלחמה בשלום שהיה יכול להציל ולא הציל כמו בזמן מלחמה ע"ש ודפח"ח] אמנם במי שהוא רוצח להרוג עצמו אזי הרואהו אם אינו יכול להציל אותו ע"י אחד מאיבריו רק שיהרגהו בזה פשוט הוא שלא יהרוג אותו כי מה תועלת שיהרוג אותו כדי שלא יהרוג עצמו וזה סברא פשוטה וכמ"ש בסנהדרין (ע"ג:) בתוס' ד"ה חד למעוטי עע"ז וז"ל דאיך יחלל הוא שבת להרוג אותו כדי שלא יחלל הוא שבת ע"ש (עי' או"ח סי' שכ"ח סיו"ד) וכן קי"ל לדין היפך ראב"ש ובמש"ל ה' שבת פכ"ד הא דניתן להצילו בנפשו לא שייך בשבת ע"ש [במורה ח"ג פ' מ' כתב הטעם וז"ל זה הדין ר"ל שיהרג מי שישתדל לעשות החטא קודם שיעשהו אינו אלא בשני המינין בלבד הרודף אחר חבירו להורגו ורודף אחר נערה להיותו עון שאי אפשר לתקן טעותו אחר היותו אבל שאר עבירות כע"ז ושבת אשר לא יזיק בהן לזולתו לא יהרג בהם על המחשבה עד שיעשה ע"כ] הכי נמי פה דכוותה אבל בענין שיכול להצילו מהעבירה הגדולה של אבוד עצמו אם הוא במציאות שיכול להצילו ע"י שיזיק לו אחד מאיבריו נלע"ד דחייב לעשות כן דנשמת ישראל הכל חייבים בשמירתה אשר זה בכלל כביד של חלק אלו"ק ממעל ובירוש' הבי"ד הסמ"ע בחו"מ סי' תכ"ה שחייב אדם לכנוס לס' סכנה נגד ודאי חיים דחבריה ע"ש ותדע דהא קי"ל (בטואה"ע סי' ט') מי שנשא קטלנית כופין להוציא ובב"י הטעם דהוא בכלל שופך דם האדם ע״ש הרי שאנחנו חייבים לחוס על חייו הגם שהוא מפקירם והגם דיש חולקים שם הוא מטעם אחר וכמ"ש הרשב"א טעם לרמב"ם אבל בזה המפורש להדיא הא ודאי דחייבים ומ"ע אית בה וכן מצאתי קצת ראיה בברכ"י או"ח סי' ש"א ס"ק ו' מעשה בנערה ישראלית ששתתה סם המות בליל שבת ובאו אצל האיש שאתמחי בקמיעא לתתה להשותה סם המות ומקיא ומתרפא וכן עשה כתב הקמיעא בליל שבת ותכף הקיאה ועמדה על בוריה ע"כ הרי דשרי גם לעשות איסור בשבת להצילו מאבוד עצמו כ"ש וק"ו היכא דאין שום איסור דחייב להצילו כדי להצילו מאיסור מאבד עצמו דפשיטא דהתם שהתירו בסתם אף שהיא עומדת במרדה ולא חזרה בתשו' דעכ"פ הם מצילים אותו מעבירה זו והם מקיימים מצוה רבה כנלע"ד ועי' בהלק"ט ח"ב סי' רל"א במי שעשה עצמו טריפה אם ב"ד ממיתין אותו וכתב דלמ"ד טריפה חיה לא קמיבעיא לי כי קמיבעיא לי למ"ד טריפה אינה חיה וכו' ע"ש והרבה יש לעמוד בזה אלא שאין כאן מקומו ואתה תחזה:

ויצאו אתם מאור כשדים וגו' פירש"י תרח ואברם עם לוט ושרה ע"כ, ולענ"ד היה ק"ל דאיך הכתו' יתלה הגדו' בקטנים תרח ואברם את לוט ושרה גם ק"ל דאחרי דהכתוב הזכיר שתרח לקח אברם ולוט ושרי למה צריך להזכיר עוד שיצאו אתם ולכן אפשר לומר דהכונה היא על בני אדם שיצאו מהעיר עם אברהם ומשפחתו משום שהיה חפצם להדבק בחברת אברהם לחבתו עליהם ומעשה אבות סימן לבנים כידוע ובא לרמוז שאח"כ ג"כ יהיה כן ובמצרים ערב רב עלה אתם ולכן גם פה יצאו מה שיצאו אתם מהעיר אבל אח"כ כשהגיעו לחרן ונתיישבו שם נתגיירו ממש שאברהם פקח עיניהם והודיעם מבורא העולם יוצר הכל ולזה בחרן הזכיר להדיא הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן כי שם כבר עשו אותם ממש ע"י שהכניסם תחת כנפי השכינה וזה קרוב לפשט אך בזוה"ק (בר' דע"ח:) פי' דחוזר על תרח ולוט שיצאו עם אברהם ושרה דכיון דחזא תרח דאברהם בריה אישתזוב מגו נורא אהדר למעבד רעותיה ובגין כך ויצאו תרח ולוט וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה