אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר בראשית · פרשת בראשית
ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור בס"ד נדרוש בזה במה שיורוני מן השמים מצינו שנזכר פה חמש פעמים אור וראיתי בזה להשר אברבנאל משם ר' אברהם הנשיא שכתב כי הוא רומז על השפע האלקי יתב"ש שמאותו השפע הם חמש מעלות א' המגיע אל השכלים הנבדלים נגדן אמר יהי אור ב' המגיע אל הגלגלים אמר ויהי אור, ג' המגיע אל הנביאים נאמר את האור כי טוב ד' המגיע אל החכמים האמיתיים המבדילים בין אמת ושקר נאמר ויבדל בין האור ה' המגיע אל הנפשות אחר המות בשכר ועונש נאמר ויקרא אלקים לאור יום וכו' ע"כ תורף דב"ק ושם האריך הרחיב בזה ורבינו בחיי כתב חלוקתם א' אור העולם ב' אור הגאולה ג' אור התשו' ד' אור התורה ה' אור בהמ"ק ע"ש והאדמו"ר הק' בעל חסד לאברהם (ראיתיו כרגע) כתב א' אור התבוננות גבורות ה' בבריאה ב' הנסים הנגלים ג' הוא ע"י קיום התורה ד' הוא ע"י ההשגחה שיש לישר' ה' ע"י הקבלה עש"ב ואני ברגליהם אעבורה דאפשר דהכתוב בא לרמוז על כל האורות הנגלים ומאירים על כדור ארצינו והנה בשבעה כוכבי לכת המאירים שבהם הוא רק חנכ"ל הרי ארבע מיני אור ואור החמישי הוא אירות השמנים והאלקעטר שהוא מהארץ (שהגם שכמה דיעות שגם כדור התבל מתגלגל הוא ומאיר לאחרים מ"מ כל כדור אין לו רק ה' שהכדור אינו מאיר לעצמו וע' בס' מחקרי ארץ ע"ש) ואת זה רמז בה' מיני אור וזה בכללות אך להרחיב הדבור בזה הנה כשנסתכל בזה הלא שורש כל האורות הם כולם רמוזים באור השכינה שהיא נוט' שמש כוכב ירח נוגה הכל לרמוז על אורות שלנו (ורב גדול אחד אמר לי תמורת הכל היא הבל כי כל האורות שלנו הם הבל ועשן ונומיתי לו) ויען כי השכינה מקננת באופן שהוא התבל אופן אחד בארץ כידוע וגם נובלות אורה שלמעלה היא גלגל חמה כמ"ש רז"ל לזה נרמזו כל האורות באור העקרי אשר ממנו הם מאירים. אור מלא אל"ף וי"ו רי"ש ס"ת גימט' שכינה ע"ה כי כולם חייליה וצבאיה (שהרי הם בי"ע שהם חיילי המלכות וצבאיה כמ"ש השמש בהקדמה) וזהו שבחה והגם כי אין זה דמיון חלילה לאור השכינה ומה דמות נערוך בזה עיניך לנוכח יביטו מ"ש העיקרים מ"ב כ"ט במ"ש הכתוב והיה אור ישראל לאש רוצה לומר כמו שהאור אי אפשר להכחיש מציאותו ואי אפשר לשער עדיפות האור למי שלא ראה מאורות ואף מי שראה ילאה להשיג ויכהו עיניו ושוב לא יראה אף מה שדרכו לראות כן השי"ת אי אפשר להכחיש מציאותו ואי אפשר לשער עדיפותו ומי שישיג יותר יתבלבל שכלו כמ"ש (חגיג' די"ד:) בן עזאי הציץ ונפגע וכו' ע"ש ובעוניי ארמוז עוד דהדמיון הוא בצד מה ולא בעצם יען שיש בזה דבר יקר ראיתיו בהראב"ד בפי' על ספר יצירה וז"ל בכל דבר אף שיסור ממקומו יהיה לו מציאות בעצמו ולא יתבטל תכף כגון שתחתוך אילן מ״מ ישאר אילן וכן כל דבר אבל האור אם תסתום החלון פתאום יתבטל כל האור שהיה בבית והיה לאפס ע"ש, א"כ הכי נמי הדמיון הוא אם יפסק ח"ו מעלינו אור השכינה אזי ספו תמו כל האורות והיה לאפס וזהו הרמז באור השכינ' הוא לדמיון זה ועל זה בא רמז האורות בנוט' שכינה שהיא מכוסה ובמילוי אור אל"ף וי"ו רי"ש שעולה מספר שכינה ע"ה משום שהיא ג"כ מכוסה (לאה עלמא דאתכסייא ש' דרושי הצלם) וזה אור קמא ויה"י או"ר הוא גימט' רחל שהיא נגלית ולכללות עסמ"ב דשכינה שהם רל"ב נרמז יהי או"ר גימט' רל"ב כידוע ולזה נזכר חמש פעמים אור לרמוז לה' פרצופים שבה כתר ועסמ"ב וה' דשכינה הסוף הוא בסוד רגליה יורדות באופן שהיא עולם העשיה ששם נרמז אורות שלנו שהם הבל ועשן הרומזים לקליפ' החופפים שאולי מפני זה נקראת תלפיות כי ת"ל הוא הקליפ' כידוע בפסוק תל עולם פלנית ופיות היא המלכות בגימט' שכל פיות בי"ע רק אליה פונים והיע"ב:
עוד נרחיב בזה בס"ד דידוע כשהשכינה בבי"ע נאמר בה רגליה יורדות מות וכשהיא באצילות אזי נכסית ומסתתרת וידוע דהשכינה נקראת שושנה וחבצלת ככתוב חבצלת השרון שושנת העמקים וראיתי להגר"א הק' שכתב דהמלכות כשהיא נהפכה לירקון נקראת חבצלת וכשהיא בעמק לחה ומלאה נקראת שושנה ע"כ ודב"ק המשובצים זהב טהור באו בקצרה ומשמע לי בכוונתו כי כשהמלכות בעולם האצי' נסתרת מן הקליפ' דשם כתיב לא יגורך רע ואזי נקראת שושנה כי היא מכוסה מהם ולזה היא לחה ומלאה והרמז שושנה גימט' אסת"ר נסתרת אבל כשיורדת לבי"ע ונגלית יונקים ממנה הקליפ' אזי נקראת חבצלת יבשה ומדויק הדבר כי תראה הפרש בין מספר שושנה לחבצלת מספר קנ"א שהוא נגד יניקת סמא"ל שאינו עולה בחשבון ונחסר מן שושנה ונקראת חבצל"ת אותיות בצלחת שהם נקראים חת (שעה"פ פ' חיי שרה) ועד נאמן לדברינו אלה תלי"ת מצאתי במדרש שה"ש אמר ר' יודן כשהיא קטנה קורא אותה חבצלת הגדיל' קורא אותה שושנה ע"כ וידוע דכשהיא קטנה היא בסוד המיעוט בבי"ע ומכוון הענין בס"ד והיעב"א:
מעתה נחזור לדברינו דשכינה רומזת לחמשה מיני אורות שהם רמוזים בשמה כנ"ל עוד תמצא כי ס"ת חמשה אורות הנ"ל שמ"ש ירח כוכב נוגה הבל הם עולים גימט' מש"ה והענין מקביל עפ"י מ"ש בילקר משם הציוני כי משה נולד בדמות אור שבעת הימים וכשנולד נתמלא הבית אורה ע"ש (עי' מ"ש בסה"ק חלק יעקב דבר נחמד בזה ע"ש) וא"כ הוא כולל האורות כולם ולהיות כי לנבואה יש קצב ומדה כמו שדרשו בפסוק העושה לרוח משקל וכן בתורה לכל אחד יש לו מדה כמ"ש במד"ר פ' תזריע (פט"ו אות ה') ע"ש לזה הודיע פה כי מרע"ה זכה למדריג' היותר עליונ' משום אור השכינה שהופיע עליו מעת לידתו כדרשתם (ילקר שם) ותרא אותו כי טוב הוא ראת עמו שכינה ועוד יש קשר לזה ויומתק ויערב כמ"ש (בחולין קל"ט:) בשג"ם זה משה וכבר כתבתי במק"א דאחרי דכתבו דמשה הוא דומה לאור שבעת הימים א"כ מוכרחים אנחנו שנאמר כמ"ש רז"ל (ב"ב דע"ה.) פני משה כפני חמה הוא נמי אור שבעת הימים חמה הקדומה ויובן לפי מ"ש בתרגום יוב"ע בפ' (ישעי' ל' כ"ו) והיה אור הנבנ' כאור החמ' ואור החמה יהיה שבעתיים כי לעתיד לבוא תהיה חמה מאירה שמ"ג פעם משל עתה ע"ש וכן הוא בפסחים דס"ח. וברש"י מבואר ע"ש וכתבתי שם דאין זה חדוש בבריאה דאור ש בעת הימים שנגנז היה כן ולעת"ל יתגלה אור הגנוז הזה ויצא להם זה מדכתיב שבעתיים דאילו כתב שבועיים הייתי אומר מ"ט, ז' פעמים ז' וכתיב שבעתיים פי' ז' פעמים מ"ט הם שמ"ג ור"ל באותו אור שנגנז עתה יתגלה (זיל בתר טעמא גנזו שלא ישתמשו בו הרשעים אבל לעתיד כתיב ועמך כולם צדיקים) ובכן זהו אומרם בשגם זה משה להודיעך כי מה שראית כתוב פני משה כפני חמה הוא פי' שמ"ג פעמים וממילא שהוא מקושר עם דרשתם משה נולד כמו אור שבעת הימים והיא היא ומכוונים הדברים יחס אחד להם בא זה ולימד טל זה והטעם לזה משום אור השכינ' דממנ כל האורות היתה דבוקה בו (עי' זוה"ק בראשית שג"ם אחיד לעילא ולתתא ועל דא משה לא מית ע"ש) והיא הסבה דידע כל סתרי המציאות ונפלאות סתרי הטבע וכמ"ש במו"ן ח"א פכ"ד בפסוק בכל ביתי נאמן הוא ע"ש, משום שה' עמו וכמו אור העין שאם אין אור חיצוני לא תראה כלום דכוותה באור השכל כשיופיע אורו יתברך עלינו אזי נראה אור בהיר כל חד כשיעורו וכמש"ה באורך אזי נראה אור ומרע"ה שמקור כל האורות בבריאה ואור האמיתי היה עמו תמיד לזה ידע מה בחשוכא מטעם ונהורא עמיה שרי ומה נעים רמז המפרשים שרמזו א"ת האור גימט' מש"ה רבינו ע"ש והיט"ב:
ובזה יתישב מה שיש להעיר דמצינו בתחי' נבואת מרע"ה וירא מלאך ה' בלבת אש שהקדימה שכינה לפניו (לב"ת א"ש גימט' תשל"ג נגד השכינה בגדלותה שהיא נגד יעק"ב וישראל כמ"ש במק"א והוא פלא) וקשה דהרי קי"ל דוקא עשרה קדמא שכינתא ואתיא אבל אף שלשה עד דיתבי (ברכות ד"ו) אך במרע"ה ניחא משום דהוא היה כלול מיו"ד קדושות ישראל ורמו בשמו מלא מ"ם שי"ן ה"א גימט' יו"ד פעמים אד"ם ע"ה. ומצאתי מפורש כדברי במג"ע אופן קי"ד ע"ש וע' בכוזרי מנ"א דנ"א מאדם עד משה היו לב האדם ע"ש וכשנבוא לחשבון מי הם שהיו לב האדם בתחי' תחשוב אדם ושת כי קין והבל ספו תמו ומשת נשאר רק נח והשאר לא נשאר מהם ומנח רק אברהם והשאר היו כמוץ יסוער מגורן ויצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה הוא העשירי קדש קדשים כלול מכולם וכן היה ארכו יו"ד אמות בערך שכתבו רז״ל לא ירדה שכינה למטה מיו"ד (סוכה ד"ה.) ותמיד הוא מרכבה אליה (הגם שכונת רז"ל הוא יו"ד טפחים הדברים באו ברמז היחס והחשבון כמובן) וע' בתקונים דכ"ו רע"ב ובמפרשים כי מא' עד יו"ד גימט' שכינה במספר הקדמי כזה א' פעם א' ב' פעם ב' עד יו"ד פעם יו"ד הכל גימט' שכינה וזה לא ירדה שכינה למטה מיו"ד כי עד יו"ד בכלל אזי עולה שכינה ובכן אחרי שהוא כלול מיו"ד זכה שקדמה שכינה אליו קודם בואו כמ"ש רז"ל עשרה קדמה שכינה ואתיא ואגב ריהטאי העירותי עם דרשת חז"ל בברכות ד"ו כשבא הקב"ה לבהכ"נ ולא מצא יו"ד כועס דכתיב מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונ' ע"כ ודיוקם נראה לומר בדרך פשוט מדכתיב ואין עונה משמע שהוא יו"ד שעליה היא ביו"ד וגם בהרמת קול וכמ"ש ברש"י סוטה דל"ה ע"ש, והגם דרישא דקרא כתיב איש משמע אחד מ"מ מצינו דגם על רבים נקרא ג"כ בשם איש הרי מצינו בכתוב ויאמרו איש אל רעהו ודרשו ז"ל מצרים לכוש וכו' ואפקיה בלשון איש לומר שיהיו כולם בלב אחד דאזי שכינה שורה ודרשו המפ' אי"ש נוט' אין עשרה שם הנה מצינו שגם בעשרה צריך שהם יקדימו וזה היפך הנ"ל דביו"ד קדמא שכינתא ומנ"ל לחלק בין תו' לתפילה דמאי שנא ובזוה"ק תרומ' (דקל"א.) ת"ח ההוא קדמאה זכאה חולקיה וכו' ואי תימא הא תנינן ולא מצא יו"ד כועס ואת אמרת וכו' ותירץ דההוא חד אמר אינון אבתראי וטב בעיני מלכא בין כך ובין כך אתו עמא ואתפייס מלכא וכו' ע"ש ולפי"ז יש לומר דביו"ד קדמא שכינה הוא כשיש בתחי' איש אחד ומ"ש ולא מצא שם יו"ד הוא בגמר שאח"כ ביני ביני באו וגם יש לצרף לזה עוד בישוב הנ"ל דהא השכינה מלא כל הארץ כבודו ובזמן התפי' אזי כשרואה שהם באים היא באה תכף ומצאתי בשו"ת הרשב"א סי' ן' פי' קדמא לא שתקדים לביאתן אלא שבא עמהם מיד ואינו ממתין עד שישבו כמו בשלשה עד דיתבי ויש קדימה כיוצא בזה כי תקדמנו ברכות טוב מהר יקדמונו רחמיך ע"ש ודוק:
ויבדל אלקים בין האור ובין החשך להבין הטעם תוס' ובין החשך והיה די לומר בין האור והחשך ולפשטא יש לומר כי שני הבדלים יש באור עצמו אחד בתחי' השחר שזה ג"כ אור בערך הקודם ואחד אחר יציאת השמש שזה ג"כ אור יתר בערך הקודם ודכוותה בשקיעת החמה חשך בערך הקודם ואח"כ בלילה חשך גמור כי לא נעתק ולא זורח האור כאחת משום סכנת הברואים וכתב האבודרהם דלזה אנחנו אומרים מעריב ערבים תרתי כי בכל יום יש שני ערבים ביאת השמש תחת האופק והשני ביאת אורו וכו' וביניהם קרוב שעה ושליש ע"ש וא"כ לזה כתב בין האור לומר שבאור עצמו יש הפרש וכן בין החשך כמוהו ופשוט ועוד ירמוז בדרך אפשר על האור הגנוז ועל האור שלנו שיש הפרש ביניהם וכן בחשך בין אותו של העדר האור ובין החשך הממשיי שהיה במצרים שיש הפרש בין חשך לחשך שהיה בעת הבריאה והגם כי הרב במורה ור"ם גאון וזולתם סוברים דהחשך הוא רק העדר האור ע"ש יש לומר פשוט מאד דאין כוונתם רק על חשך שלנו אבל ודאי פשוט דיודו גם הם דיש חשך ג"כ נברא לבדו ושהוא לא רק העדר האור שבו לא תאמר בריאה וכאשר כן מפורש במדרש וז"ל יום ראשון נברא אור וחושך ע"כ גם במס' תמיד פ"ד מפורש כן וכן הוא בויקרא רבה בסוף הפרשה ובחגיגה ד' י"ב. חשיב יו"ד דברים שנבראו ביום הראשון ובכללם החשך ע"ש, ובספר יצירה המים הרו וילדו אפילה והאש ילדה אור וכו' ע"ש ובמס' פסחים ד"ב. קרא לנהורא ופקדיה וכו' וקרא לחשוכא וכו' ע"כ. המורה על דבר נברא שמקבל פקודה לעשות וא"כ הא ודאי הרמב"ם ורס"ג והסוברים דהחושך הוא העדר האור דעתם על חשך הרגיל אבל יודו הם דיש חשך נברא ממשיי שלעת הצורך הוא משמש ובא כתבתי זה משום שראיתי להגר"א הק' בסדור תפי' יוצר שקרא לסוברי' דהחשך הוא העדר האור שהיא סברת המינים וכו' ע"ש ובודאי שדעתו הוא מדבר על הסוברים כן בחשך הבריאה ולא על החשך שלנו שכל הראשונים פירשוהו שהוא העדר אור והחוש יעיד על זה דאל"כ אי אפשר שתאיר ויתמיד בו האור הדולק וכמובן ולא צריך להאריך בזה ואגב העירותי בצדק ותכל התלונה מעל הגר"א הק' שקרא להו מינוס דפשוט דכוונתו על הבריאה דוקא וכן מדויקים דב"ק ופשוט:
ובזה אולי נישב מה שקשה לכאורה במ"ש רז"ל במד"ר ע"פ ויקרא אלקים לאור יום. ולחשך קרא לילה ולא אמר קרא אלקים לילה משום דאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה ע"כ והקושי מבואר שהרי כתיב ולמקוה המים קרא ימים ולא קרא אלקים דהדבר פשוט דקאי אדסמיך ליה דויקרא אלקים ליבשה וכו' והכי נמי דכוותה ובחפשי ראיתי להרב נזה"ק שם דתירץ דאחר דהחשך קדם כדכתיב ויהי ערב א"כ היה לו להקדי' תחי' ויקרא אלקי"ם לחשך לילה ולאור קרא יום ומדהפך הסדר הוא בעבור שאין מיחד שמו על הרעה ע"ש זה זכורני מדב"ק וקשה לי בזה דמה נענה להסוברים דהאור נברא תחי' וכן הוא סברת רש"י ז"ל והכתוב דויהי ערב ויהי בקר ישבוהו בטוב טעם ועי' בכוזרי מ"ש בזה. עוד זאת תמצא בתנחומא להדייא וז"ל ברא הקב"ה האור וקרא שמו על האור וכו' וכשבא לחשך כתיב קרא לילה ולא קרא אלקים וכו' ע"כ. הרי דסובר דהאור קדם ובכל זאת מקשה ומשמע דליתא לתירוץ הג' נזה"ק וכמובן אך לפימ"ש יתישב רק נקדים עוד לחדש דהכתוב כשיזכור שם אלקים בבריאה הוא רק על בריאה חדשה ולזה במקוה המים שאין זה דבר בריאה חדשה כי הוא רק צווי להנברא כבר שיקוו לצד אחד לא יכתוב רק קרא אבל בהארץ שהיא בריאה חדשה קרא אלקים ליבש' ארץ ולזה גם בחשך אילו היה זה רק העדר האור לא קשה מידי דאין זה בריאה כלל רק העדר האור אבל אחר שהאמת שהחשך הוא ג"כ נברא כמו האור דאין זה של ההעדר כנ"ל וכשבא לחשך דמשמע שנברא א"כ למה לא הזכיר בו שם אלקים אם לא משום שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה דהחשך הזה הוא רע ולא כמו של העדר האור שאינו רע כלל דלולא הוא לא היה קיום לבריאה ובו ינוחו יגיעי כח ועי' בחובת הלבבות ש' הבחינה פ״ה וז"ל אך החשך תועלותיו נעלמות וכו' ולולא חשכת לילה היו גופי רוב בעלי חיים כלים בהתמדה זו יגיעתם ועמלם וכו' עש"ב:
וא"כ אחר שהוא בריאה חדשה למה לא כתב בו שם אלקים אם לא מפני שאינו מיחד שמו על הרעה רק על הטוב ופשוט:
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. בס"ד נבאר כפל הכתוב בהבראם ביום עשות למה הוא מכוין ותחי' נקדים מ"ש הר"ן בדרשותיו והביא דב"ק הג' המלבי"ם בפסקת ויכולו בהערה וז"ל כל נפעל ומשתנה יתנועע עוד גם אחר סור הפועל הרושם בו וכמו התרנגולת הרובצת על הבצים לשנות חומרם שילבשו צורת אפרוח וכו' גם אחרי סורה מעליהם יתנועע חומר הבצים תנועת מה וכו' וכן היה במעשה בראשית כאשר אמר תוצא ותדשא הארץ וכו' עם היות שהכח האלקי הגיע דבר יום ביומו בכל זה הארץ מתנועעת מעצמה וכו' אבל מיד שנכנס יום השביעי נתן הקב"ה טבע נח ושקט ונפסקה התנועה וכו' ע"כ והשר מהרי"א השיג על הר"ן ז"ל דאיך השוה מעשה בראשית להויה הטבעית דשם צריך זמן להכין החומר לכן יתנועע גם אח"כ לא כן במעשה בראשית שלא נתהוה ע"י התנועה של החומר והמשך זמן כי הוא אמר ויהי וכו' ע"ש והרב המלבי"ם הביא מ"ש (בב"ר פ"י אות ה') רב סימון בשם ריב"ל וז"ל מכוללים היו המעשים ומותחים והולכים וזה כדבריו של הר"ן ז"ל שהיו מכוללי' בששי וישבות מפני שהיו מותחין והולכין ושוב הביא מ"ש שם (אות י"ב) ר' לוי בשם ריב"ן כל זמן שהיו ידי קוניהם בהם ממשמשים היו מותחים והולכים כיון שנחו ידי קוניהם נתן להם נייח וזה כדבריו של הרי"א ע"כ ולקוצ"ד יש להעיר עוד עם דרשתם ז"ל (ר"ה י"א.) מעש' בראשית בקומתן וצביונן ודעתן נבראו ועשו פרי בו ביום ע"כ (נרמוז בזה הכתוב (איוב ל"ו ג') ולפועלי אתן צד"ק כי פועל ה' שהיה אתן להם צדק נוט' צביונן דעתן קומתן ומה שקשה איך יאמר זה קודם בריאתם דלמי יאמר עי' שו"ת הגאונים סי' כ"ח כל דבר דוגמתו ברקיע ועוד ישבו ע"ש] שזה מורה שלא היה חסר כלום משלימותם בכל חלקי הבריאה עד שרז"ל כתבו ועי' בכוזרי כי אדם וחוה כבני עשרים נבראו (בזה יתורץ איך נענש בו ביום שנולד אחר דהיה בדעתו כבן עשרי'). ועי' בהראב"ע בפסוק ויהי האדם לנפש חיה כתב שהלך כמו החיות ולא כהתינוקות ע"ש ולכן בס"ד נתחדש לי מרגניתא טבא ויקירא ומן השמים אנהרינהו לעיינין הגם כי אחרי מופלג וסמוך להעתקה הראוני במהרי"ט שדרך קרוב לדרכי מ"מ אין הדברים מכוונים ואנא עניא הרחבתי הדבור וסהדי בשחק וכבר ידוע מ"ש הראשונים בעונש המתעטף בטלית שאינה שלו ה' ישמרנו ומ"מ ששתי ושמחתי בצד מה שכיונתי לדב"ק) ולהבין אקדים לעורר עוד דלכאו' היא קושיא חזקה מרפסא איגרי דהרי בכל סדר הבריאה מיחסים כל יום לאותה בריאה בראשון אור השני הבדלה השלישי הדשאים והאילנות וכו'. וכן הלאה שריצת המים, עד יום הששי וקשה דאחרי דהשי"ת ברא הכל במאמר וברגע כי הוא אמר ויהי א"כ כשאמר הב"ה תדשא הארץ ישרצו המים וכו' ברגע נברא הכל א"כ אותם שאר כ"ד שעות לא היתה כלל בריאה וא"כ איך נייחס כל אותו יום לאותה הבריאה שהיתה לרגע וגם איך כל אותו היום יתבטל מהבריאה וזה קשה לצייר גם מה שתמצא באבות דר"ן שהמזיקין נבראו בין השמשות ולא נגמרה מלאכתן ונכנס השבת ע"ש (ובמשנה דאבות בקצור אף המזיקין ע"ש) וגם זה קשה דאיך יתכן זה כי דבר זה יאמר במי שצריך זמן אבל בבריאה שבהרף עין שהיה הרצון לפניו יברא תכף נברא עם האמירה ביחד ואיך יתכן שיתחיל ולא יגמר ולכן לישב כל זה נקדים תחי' מ"ש הרמב"ן ז"ל וז"ל הקב"ה ברא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש והוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל והוא החומר הראשון ונקרא היולי ואחר ההיולי לא ברא דבר וממנו יצא הכל השמים וכל מה שבה חומר אחד והארץ וכו' חומר אחד ואלו השנים נבראו מן האפס ומהם הלביש הצורות ותקן אותם וכו' עש"ב, וכדברי קדשו ראיתי בזו"ח במדרש הנעלם כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית לא עשה אלא דבר אחד ואותו הדבר הוציא כל פעולותיו למינו כגון השמים וכו' ע"ש ויפורש דב"ק כהרמב"ן ששנים היו לשמים חומר א' ולארץ חומר אחר (אולי זהו הרמז בב' רבתי דבראשית כי ב' ראשית היו) ואחר שידענו זה יש לומר מעתה דאותו החומר של הארץ בעת שברא אותו כביכול ברגע שבו נתהווה בו כל הכוחות השייכים לארץ אזי החומר שלו היה עושה פעולתו בכל אותם הכ"ד שעות בכל סביבות הכדור לאט לאט ובאותם הכ"ד שעות של אותו יום גמר כל הראוי להברא אותו יום למשל הדשאים והאילנות למיניהם סביב סביב וכן היה בכל יום ויום מה שנתייחד אליו הבריאה של אותו יום בהשרצת המים בכל סביבות הכדור של המים וכן בנפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ דוגמא לזה היום ג"כ שמגלגל היומי סובב כל הכדור בכ"ד שעות ובכל רגע הוא מאיר בחלק מן הכדור וכנגדו בדיוק הוא חשך דכוותה בבריאה בכל רגע קטון מהיום היה נברא באותו החלק הדשא והאילן תכף בו בפרק שלם גדול בתכליתו וזרעו בו למינהו וכן הלאה עד תשלום הכ"ד שעות סבב כל התבל ויצאו העשבים והצמחים והאילנות למינהם ובזה היה בכל יום למינו ולבחינתו עד יום הששי שאז אותו היום היה עוסק החומר ההיולי בנפש חיה ובהמה ורמש וכו' ואדם ג"כ היה בכלל חומרו עם נפש הבהמית שבו ונברא גדול ושלם כסדר כל הבריאה כידוע אז היה צריך עוד אותו החומר לברוא המזיקין והתחילה הווייתם ובא שבת והפסיק הגמר להיות דוגמא לדורות שיפסיקו ממלאכתם (עי' רבינו בחיי ר"פ תזריע וז"ל בששת ימי בראשית כל יום הזכיר בו כי טוב מה שברא בו הגם כי עליונים ושפלים נבראו ברגע אחד הכל אמת משל לאיכר שזרע ששה זרעים ברגע וכל אחד יצא ביומו ע"ש) ומעתה שפיר נתישבו כל המאמרים והוא דהגם כי תכף היה חומר ההיולי בורא בו במקום הדשא והאילן וכו' של בריאת כל יום ביומו גדול ושלם בצביונו ושלימותו מ"מ היה עוד עוסק הלאה בסביבות הכדור ובכל רגע הוא בורא ומצייר והולך א"כ הרי הוא מתנועע לאטו עוד וזהו מ"ש בשם ריב"ן כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם וכו' לומר על כל צעד וצעד היו מותחים והולכים לברוא ומ"ש בקומתן וכו' נבראו הוא על אותו חלק הנברא שלא היה קטן וגדל אח"כ כמו עתה רק היה שלם וגדול בכל חלקי הגידול האפשרי מה שאח"כ עושה אותו הטבע בזמן ארוך אז בזמן הבריאה היה גדול ושלם כשנברא אבל בשאר הכדור עוד עוסק החומר לגמור וביום הששי התחיל עוד החומר לגמור המזיקין והשבת הפסיקה גומרם ונח החומר וא"כ כל יום היו כל הכ"ד שעות עובדים לגמור כל סביבות הכדור לפי שיקול אל דעות שברא באותו הכח לגמור ודוק כי נכון הוא בעזרת השם:
והנה בתולדה היקרה זו אדברה וירווח לי מה שקשה עוד לכאורה בין למ"ד בתשרי נברא העולם או למ"ד בניסן נברא העולם דאיך היו ונבראו כל הפירות שהרי בטבע הבריאה יש שבתשרי נבראים ויש שהם נובלים וכן בניסן באופן שיש שסגולתם רק בקור ויש רק בחום או בקיץ וחורף זמנו של זה לא כזמנו של זה וא"כ איך נולדו הפירות שאין זה זמנם וקשה לומר שבבריאה היה טבע אחר (והגם שבג"ע מצוי הכל ועלהו לא יבול מ"מ בתבל לא כן הוא ועי' בר"ה (די"א.) ועץ עושה פרי לברכה לדורות הוא דכתי' ע"ש) ולפי מה שכתבנו יתישב שפיר שהרי בכל סביבות הכדור אם בתשרי נברא אבל נגדו בדיוק חשוב ניסן ומן הצד חשוב סיון וכן וכן ולפי ריחוק השמש יהיה המקום הזה קור והשני חורף והשלישי קיץ והרביעי חום ואזי הפרי הראוי דוקא בקור נברא רק במקום שהוא קור וכן של החום נברא בו במקום והפרי של הקור לא נברא באותו המקום של החום וכן להיפך עד בוא זמנו שיהיה לו קור וכן בשארא כמובן שהגרעין היה טמון בארץ עד בוא הזמן הראוי לו להברא אלא אלא ר"ל שבכל סביבות הכדור בכללות נבראו כל הפירות והדשאים כל חד במקומו וזמנו ואותו שנברא היה שלם בתכלית במה שאח"כ צריך זמן ארוך בזה בו ביום נולד ובו ביום הוליד ואדה"ר דכוותיה דביום שנולד הוליד וכמ"ש רז"ל (באדר"ן פ"א) וזה הוא כונת הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וחזר וכפל ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים והוא שתולדות השמים והארץ הם תמיד מולידים ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כי הטבע הוא פושט צורה ולובש צורה ונתינת הצורות באים זו אחר זו וכמ"ש במורה נבוכים ח"א פכ"ח ע"ש ובמפרשיו לזה אמר הכתוב כי פה תולדות השמים והארץ היה בעת הבראם ופי' בהבראם לא פי' כמו שלעתיד שפושט צורה ולובש צורה שתקרא בריא' רק על ההתחלה שהיא ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים שבאלה היה שנים לידתם ותולדתם שהולידו ולזה פה כתוב תולדות מלא שני ווין להורות על שתיהם לידתם והולדת מינם כי כל תולדות שבמקרא חסר (עי' תנחומא עפ"ז) וגמר הכתוב אשר ברא אלקים לעשות רומז על הנ"ל שכתבנו כי הטבע הוא פושט צורה ולובש צורה ומלבד זה עוד כי גם הברואים בני האדם דור אחר דור מתחכמים ומרכיבים הרכבה אחר הרכבה עד שהם מגלים מה שהיה אצור וסתום בחדרי הטבע שכל דור מוסיף על הקודם כננס על גבי ענק ומוליד חדשות בארץ וזהו אשר ברא אלקים לעשות שסובב על שתי כונות אם על הטבע שהוא פושט צורה ולובש צורה ועל הבני אדם שמרכיבים ומולידים ועושים חדשות וירגישו בזה פליאות הבורא האצורה גם בעולם השפל הפחות והגרוע ויותר מפעיל ומעורר בזה רגשות האדם בראותו דבר מחודש באוצרי הטבע הוא מתעורר מתרדמתו וכמו שבכח ההיולי שם בו כח להוליד שם ג"כ שכל באדם להוליד תולדות חדשות ע״י הרכבות שונות בסתרי הטבע ולזה אחר שאמר תולדות השמים וכו' אז גמר הכתוב ה' אלקים (עי' מ"ש בלך לך) שהוא המהוה כל הוה שהרי גם האפס עצמו הוא נברא כידוע וגם לכן נזכר שם קוי"ק הרומז ליו"ד ספירות כידוע חלוקתם באותיות השם ב"ה וברז"ל (אבו' פ"ה מ"א) בי' מאמרות נברא העולם ועי' באגיג' (די"ב.) בי' דברים נברא העולם בחכמ' ובתבונה וכו' ע"ש ובפשוט ג"כ נאמר הארמ"ע והדצח"מ ותוהו ובוהו הם יו"ד ובדין נזכר שם מלא על עולם מלא ודוק והיעב"א:
לא מות תמותון אי' במד' (הוב' ברש"י עפ"ז) דחפה נחש לחוה על עה"ד שתגע בו ואמר לה ראי כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ע"כ בס"ד לנו להבין דאיך היא נתפייסה בטענה זו אחר שהכתוב אומר ביום אכלך ממנו מות תמות ועדיין לא עבר היום והרה"ג מוהר"ר שמואל קיקי זצ"ל אמר לי שהרב החזקוני נכנס בזה ותירץ שהכונה שאין תוספת בנזק האכילה יותר מנגיעה ולזה מה נפשך תאכל שאם תמות גם מהנגיעה תמות ע"כ ובעוניי לא נראה לי ישוב זה דהפשט נראה דאין כאן מות כלל ולקוצ"ד אפשר לישב דפי' יום אין ר"ל יום שלם רק זמן כמו שתמצא מכרה כיום שפי' כעת הזאת, וכמ"ש רמב"ן וכן עמוד כיום ואשמיעך את דבר אלקים (ש"א ט' כ"ז) ועי' בש"ם מו"ק (ד"כ) אפי' יום א' ועי' בס' הנפלא ערכי הכנויים להג' בעל סה"ד מע' יו"ד ועי' בחת"ס או"ח סי' קצ"ט כמה דוגמאות דפי' יום הוא זמן ע"ש והכא נמי פי' ביום אכלך ממנו ר"ל בעת ורגע אכילתו בו בפרק ישלטו החולאי' במזג גופו ומיעיו ובו בפרק לא יאריך בזה וימות שכל כך הוא רעל חזק אף על הרגע ובכן כשנגעה בו ולא היה כלום ממש אזי גם באוכל לא יהיה כלום אך אפשר לישב עוד בדרך דרש ותחי' נעיר עוד דמצינו באזהרת ה' לאדם אמר לו מות ימות בכפל גם אמר לו ביום אכלו ומצינו בחוה כשדיברה עם הנחש דילגה תיבת ביום וכפל המיתה ואמרה פן תמותון ובסנהדרין (כ"ט.) איתא כל המוסיף גורע שנאמר ולא תגעו בו ועי' ברש"י שם ובאדר"נ (פ"א) הובא כי אדה"ר הוסיף לחוה לגדר גם הנגיעה וחוה חשבה שהוא צווי מה' ולזה נכשלה אל תוסף על דבריו וכו' ע"ש ובמק"א כתבתי דכשהמיתה היא קמא קמא שכוחותיו ילחמו זה בזה ויתיכו זה את זה בה יאמר כפל המיתה כמו הרעל הפועל בגוף בהדרג' אבל כשנזכר בשם מית' א' אזי תתפרש בדרך עונש שהוא חייב מית' ואזי היא בבת אחת (ע' ס' הברית ח"ב מאמר י"ב אדה"ר חייב מיתה כמו הפשט וכשראה שלא מת יפרשו על יומו של הקב"ה ואחר שראינו קין חי אלף תרנ"ו (ש"ר פל"א אות י"ח) יחויב שיתחילו הד' יסודות שבו להתיך אחד את השני ע"ש) ובכן באדה"ר שהוסיף לה הנגיעה חשש שיאמר לה כפל המות המורה בהדרגה אף באכילה א"כ בנגיעה איך אפשר שימות אם באכילה הוא בהדרגה כ"ש בנגיעה לזה דילג לה הכפל ואמר לה פן תמותון שפי' דרך עונש בבת אחת מחיים אל המות ולזה לא אמר לה ביום אחרי שהוא עונש אז בו בפרק יענש ובזה מצא הנחש דרך לפתותה במה שתפס האילן וגם דחפה עליו ונגעה ולא מתה וא"כ גם באכילה דכוותה ואם צדקנו בזה נתישב הקושיא הנ"ל ולפשטא בלא"ה לא קשה מידי דהמפרשים פי' כי מ"ש ביום אכלו ממנו מות ימות פירושו שחייב מיתה ובעת מן העתים לפי שיקול אל דעות יגלגל עליו את העונש וככתוב לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם וא"כ אף שנגעה בו ונתחייבה מיתה אין תוספת באכילה ומ"ש הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה הוא לדעתו שמפרש שתמות ברגע אבל היא הי"ל לדעת שפי' חיוב מיתה ובולמוס התאוה גבר בה שהתאוה היא העיקרית המוציאה האדם מן העולם [עי' בסה"ק שופריה דיעקב שגם עפ"י הטבע אם לא היה אוכל היה חי ששת אלפים בדרך טבע ממש ע"ש בחשבוני ואין צורך לכפול הדברים והטעם כי אכילת הקדושה זנה בשיעור זה ע"ש, והתימא מהרב שירי משכיל במה שהאמין שיש בארץ סינא עשב הנקרא תופי שהאוכלו חוזר לנערותו וחי אלף שנים ע"כ סברות ושמועות בדויות אלו אסור להאמין בהם והעיקר כי בקדושה מוסיף כח ומתחזק ועי' בס' דרך ה' להג' לוצאטו פ"ה בקיצור וז"ל ואלולא הגזירה של המות היתה הנשמה מתחזקת והגוף מזדכך עש"ב]:
ועפ"י האמור יתפרש כונת הכתוב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו תיבת לאמר היא לכאו' יתירה גם תשובת אדם האשה אשר נתת עמדי מה רצה בזה דהלא אשה אחרת אין בעולם ולפי האמור שפיר מדריש דה' הודיע לו סבת כשלונו היא התוס' שהוסיף לחוה וזהו אומרו אשר צויתיך לאמר פירושה לאחרים שהיא חוה ומה הוא לא תאכל דוקא ואתה הוספת בזה נכשלת ותשו' אדם יש לפרש רק נקדים מ"ש רז"ל (רש"י ע"פ ותתן גם לאישה) האכילתו שלא תמות היא וישא אחרת ע"ש וקשה דמי פתי שהוא יפקיר חייו מפני רצון אשתו ומשמשון עם דלילה אין ראיה דשם לא בריא הזיקא וככתוב שם אצא כפעם בפעם וכו' וגם זה היה ממש בעת זווגו כמ"ש רז"ל ותאלצהו (סוט' ט:) ע"ש ולישב זה נקדים עוד דרז"ל כ' (ב"ר פי"ט ע"פ ותקח מפריו וכו') א"ר שמלאי בישוב הדע' באה עליו מה את סבור אני מתה וחוה אחרת נתונ' לך אין כל חדש תחת השמש ע"כ, ולבאר זה מה הוא הישוב שיש בזה דאפשר עוד כי הודיעה לו תחילה שאם היה זה עונש על זה היה צריך שתמות תיכף אלא לאו שאין זה רק הודעה שהתאוה שתעשה האכילה זו היא תביא בסוף לידי גויעה של מיתה בהדרגה ואחרי שאתה הגורם לי להכשל בזה יש לי הצדק למרר את חייך כל המשך חיי אתך אחרי שלא נשתוינו בחיים וזה בחיי ואחרי מותי דאל"ה דע לך שיש לך לשבת בלא אשה ואין אשה אחרת וכנ"ל כי אין חדש עוד וישיבתך לבד היא רעה לך וככתוב לא טוב היות האדם לבדו שפירושה רעה לו התבודדות ולזה טוב לך שתאכל עמי אחרי שאין כאן עבירה רק הודעה של הסוף וחוץ מזה כשתאכל יש בה חיים של תאוה וטעם בחיים והראתה לו דם נדה המורה על גודל התשוקה ותגבורת התאוה שתהיה לו אח"כ ונתפתה בזה אם בחשבו לרוע החיים שיהיו לו ואם בחשבו שאין כאן עבירה ואם לרודפו על בולמוס התאוה הבאה לו מזה לפי דבריה ועל זה השיב אדם האשה אשר נתת עמדי כלומר שהיא רק עמדי ולא אחרת, וממוצא דבר מובן כי רעה היא לי שלא אשתוה עמה ואשה אחרת אין עוד, (ופירשתי בזה המדרש ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור מכאן שיחידים היו בעולם שהכונה כי קשה דהיה צריך לכסות האשה תחי' שבושתה מרובה אבל כיון שיחידים היו שאין לה בושת אזי הדין האיש קודם ופשוט) ועוד ואוכל כדרשתם אכלתי ואוכל ואין כונתו בחוצפה אלא רמז שאחרי שאין עבירה בזה אני חפץ ואוכל עוד כי לא אכפת לי במות הסופי אח"כ ולזה השיבו השי"ת כי שמעת לקול אשתך ר"ל לטענותיה (עי' ראב"ע פ' בשלח בפסוק לקול ה' אלקיך וז"ל שמיעה שאחריה למ"ד פירושה הבנה ע"ש) וזהו עי"ז ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל רצה בזה כי אם היה רק הודעה לא היה בלשון אזהרה והיה די שיאמר ומעץ הדעת טו"ר ביום אכלך ממנו מות תמות ובזה אפשר שתתפרש רק הודעה אבל מדכתיב בלשון אזהרה לא תאכל וסיים מות תמות הרי אזהרה והודעה ואינו רשאי להפקיר חייו והיות שהוא חשב כי על ידי זה ישב במנוחה עם אשתו קללו השי"ת בקללות המונעים את המנוחה ובעבור תגבורת התאוה קלל האדמה כדי שיטרח בהשגת המחיה לטובתו וזהו ארורה האדמה בעבורך שתים יש בה אחת עונש שלא תהיה במנוחה והשנית לטובתך שלא תנוח כדי שלא תאבד מעוצם התאוה וגם על דרך הרמז במ"ש בעבורך ולא אמר בגלליך כי ע"י טרחו במלאכה ומברר הטוב מהרע האור מן החשך והוא ג"כ בסופו אל עפר ישוב בדור האחרון (וכן מפורש בס' עשרה מאמרות מחק"ד ח"ב כי מש"ה ביום אוכלו מות ימות בכפל הוא תקון הלאו או שימסור עצמו על קדושת השם בפועל בבוא מעשה לידו או בדמיון כמו נפילת אפים שימסור עצמו למיתה וע"ז אמר מות ימות ע"כ] ובחגיגה (דט"ו) איתא מה לפנים ומה לאחור וכו' משל למלך שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין על גבי האשפה הלכו ובנו וכו' אין רצונו של מלך שיזכירו שם אשפה ע"כ שאפשר לומר שרומז ובא כי ע"י חטא אדה"ר בעץ הדע"ת ע"ה גימט' פלנית גרם שהקליפ' תהיה חופפת על השכינה ח"ו והיא נקראת שפה ובהיות שהקלי' היא בסוד יותרת הכבד תוס' א' נקראת אשפ"ה וע"י הברור ממנה נבנה הפלטרין כי באים אח"כ תשלום חלקי ב"ן וגם בא מ"ה השלם בכלל כידוע ונעשה פלטרין גדולים נתגדל שם י"ה ונעשה רבה אחר הברור קוי"ק שהוא ו"ה ב"ן ומ"ה והיעב"א:
ולקח גם מעץ החיי' ואכל וחי לעולם. יש לפרש מלת גם דמאי אתא לרבויי דכבר ידוע שאכל מעץ הדעת ואפשר לישב ע"פ מ"ש הרב במורה נבוכים וכן בדרשות הר"ן שהם מיחסים עץ הדעת הוא להשגות המפורסמות ועץ החיים הוא להשגות המושכלות ועי' באורך בדב"ק שתירץ בזה דאיך אחר שהמרה ואכל מעה"ד אזי באה לו ההרגשה והידיעה שהיה מתחי' חסר וא"כ היה ח"ו טפש ובדרך זה ישב שזה השגת המפורסמות ולא למושכלות והאריך שם אך לפי מ"ש בזה משם האר"י שתחי' היה עטוף אור מקיף ואח"כ פרח ממנו אזי לא קשה מידי כמובן והוא קרוב למ"ש הרמב"ם שהטבוע במפורסם יפרח ממנו אור המקיף השכלי [ראיתי בספרים משם רמבמ"ן שהאדם היה בעל בחירה גס מתחי' רק שהעץ גרם לו שהגביר כח התשוקה למעלה ראש וע"י נולדו לו הרגשות ודמיונות שונות דומה לזה בשותים יין דכשירבו לשתות תרבה תשוקתם ויתגבר על כח השכל והבינ' ע"ש. ובדרכו רמזתי משז"ל (ב"ר פי"ט או' ח') עץ שאכל אדה"ר גפן הי' ע"כ. רמזו בזה כמו הגפן שהיין הוא רק מגדיל ומגביר אך בקושטא נימא כי דבריו אין להם שום קיום ואין להם על מה שיסמוכו כי פשיטא ודאי שבהשגות המפורסמות לא היה לו שום מושג שזהו נתהוה רק מעה"ד שהוא טו"ר ורק השגתו היתה במושכל הזך והצח וכבר ידוע כי גם עתה מי שיחסר שכלו יתרבו הרגשותיו לפי ערכו ולמה לנו לשאת ולתת בדבריו ורבנן קדישי נדחה קראו לו שאסור להסתכל בדבריו ויש מהסוברים כי רב שאינו הגון לא מבעיא שאסור ללמוד תורה מפיו אלא אפי' מפי כתבו ועי' בשדה חמד כללים למ"ד אות קמ"ה ע"ש] ומעתה יש לומר כי בתחי' שלא היה לו השגות המפורסמות והתשוקה הנפרזה בחומר היה שכלו צח ונקי מכל חלאה וזוהמא ודמיון לזה היה שרי לו להשתמש בעץ החיים הרומז להשגות אלקיות ויוכל לעלות מעלה אחר מעלה הגם שהי' בעל בחירה ורצון מ"מ היה בקדש נטייתו ובילקוט רמז י"ד אמר הקב"ה אם אברא מן העליונים הוא חי ואינו מת מן התחתונים מת ואינו חי אברא אותו משניהם אם יחיה ימות ואם ימות יחיה ע"כ, ועי' להרב בעל עקיד' ר"פ נשוא בהג"ה ע"ש הרי דאחר שנברא היה במשקל שלא יוזק בהטותו אל הקדש כלל ולהשגה עליונה אבל עתה ששקע בחומר התשוקה העזה זו אזי מסוכן הוא כשיחפוץ לעסוק בעץ החיים וזה אומרו ועתה פן ישלח ידו אחר שהוא שקוע במפורסמות התאוה תציקהו גם לזה לגשת בעץ החיים וזה תיבת גם ר"ל ידו האחת עוסקת במפורסמות וידו השנית תגע בעץ החיים האם אפשר בזה ואכל וחי לעולם בתמיהה ולזה טובתו היא בהתגרשו מג"ע משכן ההשגות העליונות והמנוחה וילך לעבוד את האדמה שלא יהיה לו הפנאי לעסוק בסתרו של עולם ולערב קדש בחול ח״ו והגם כי מ"ש אין זה פשט כי הסברא והעיון בכתובים הללו היא אוולת וכמ"ש הרמב"ן דלפי פשטא קשה למה נברא עה"ד ואולי עד אחר הזמן היה מותר ועץ החיים לא מועיל רק אחר שאכל מעה"ד ועי' בתוס' והרא"ש בהדר זקנים ע"ש ודוק:
איתא במד"ר (סו"פ כ"ב) פגע אדה"ר בקין אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל מטפח על פניו כל כך גדול כחה של תשובה וכו' פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת ע"כ, במדרש זה דשו בו רבים ולא הבטתי בספרים לבלתי אכשל בדבר שאינו שלי חלילה ולענ"ד יש לפרשו דבתחי' לא היה חפץ אדה"ר לעשות תשובה שלפי דעתו לא תועיל כלום ומזה ג"כ תלוי שלא לשמור השבת ולהבין נקדים מ"ש הרב במורה נבוכים ח"ב פ' ל"א וז"ל הגדיל השבת ביו"ד דברות ראשונות ואמר כי ו' ימים עשה וגו' ובמשנה תורה אמר כי עבד היית במצרים הטעם כי העלול במאמר ראשון הוא כבוד היום והגדילו וכו' אמנם תתו לנו תורת השבת לשומרו הוא עלול להיותינו עבדים במצרים והוצואנו וכו' ע"ש והגם שהרמב"ן פ' ואתחנן השיג על דב"ק הרב אברבנאל ישב דב"ק באורך ותמצית דב"ק כי השביתה בשבת היא בעבור שתודיע על חדוש העולם שנברא ובשביעי שבת אבל במה שרק אנחנו מצווים בזה ולא אחרים הוא משום זכר ליצ"מ וכו' ע"ש, ועי' בעקרים מ"ג פכ"ו (ובזה יובן המדרש כיון שהגלתנו לבין האומות בדין הוא שלא נשמור את השבת ע"כ ופשוט הוא לפי הנז' כי חיוב השמירה מפני שהוציאנו מגלות מצרים א"כ אחר שגלינו ח"ו בטל חיוב זה והרב המלבים פ' יתרו כתב לדחות דממ"ן למי שמאמין בדברי התורה לא צריך ראיה על החדוש ממה שנח ביום הז' שפרשת בראשית תעיד על החדוש ולמי שאינו מאמין לא יאמין ג"כ שנח ביום השביעי וכו' ע"ש, ופלא שלא זכר כי הרב במורה זכר טעם זה וגם נעלם מעיני קדשו במורה כתב כי הדעות אם לא יהיה להם מעשים שיודיעום ויפרסמו אותם בהמון לנצח לא ישארו ולכך ציותה התורה להגדיל זה היום וכשישאל מה עלת זה היום יהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום הז' נח ע"ש:
הרי מפורש שאין הכונה שנביא ראיה לחדוש מהכתוב רק זכירה להאמנת החדוש שכבר ישנה לבל תשכח בזמן עם ההמון שלא לומד וכבר כתב המורה ח"ב פ' כ"ה כי אין ממאמר בקדמות העולם לסתור אותו מפני הכתובים אשר באו בתו' בהיות העולם מחודש וכו' והיינו יכולים לפרש הפסוקים ההם ולהעמידם על קדמות העולם וכו' ע"ש הרי להדייא שלא בא להעיד לנו על החדוש אלא להמאמין שישאיר הזכירה ולהודיע שלא תשכח ודוק] וזהו הרמז פשוט במ"ש רז"ל (שבועות כ':) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ע"כ ר"ל מי שאינו בשמור ר"ל בדברות שניות דשם כתוב שמור וכו' כי עבד היית וכו' אזי אינו בזכור שהוא משום כבוד היום והגדילו גם יובן הטעם למ"ש רז"ל (שבת קי"ח.) השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו וכו' ע"כ דקדקו לומר כהלכתו וגם כאנוש כי הרמב"ם בה' ע"ז כתב כי בדור אנוש חשבו כי לרוממות האל אי אפשר שיהא משגיח על עולם השפל ובשמירת שבת הוא מבטל ומקעקע סברא זאת שהרי שמור הוא משום וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך הרי שיש השגחה בשמים ממעל אף על השפל ובזה נתבטלה סברת אנוש כמובן ויתכן לזה היו חפצים במצרים לבטל מהם שמירת שבת להסיר מלבם אמונת ההשגחה וגם שלא לתת להם זכות זו היוצא מזה אדם שלא היה בשעבוד מצרים אינו בגדר שמירת שבת וא"כ אדה"ר לית ביה האפשרות לשמור שבת אחר שאינו בשמור אינו בזכור ואין לומר דהגם דאינו חייב מ"מ הוא רשאי לשמור להודיע על כבוד היום והגדלתו ואדרבה הוא יותר חשובה עדותו להעיד על החידוש ושבז' שבת ונח אך הא ליתא לפי מ"ש המפרשים (כמדומה שראיתי הקדמה זו בספרי הג' חיד"א מהראשונים) ההפרש מדין בן לעבד הוא שהבן יכול לעשות רצון אביו אף שלא נצטוה כל שידע שזה הוא רצונו כההוא דבריה דר' חייא דאפיך לאימיה וכו' (יבמות ס״ג) אבל העבד אינו רשאי לומר כלום מדעתו רק במה שנצטוה דוקא אבל במה שלא דבר אליו אדונו אף שידע כי מסתמא הוא יחפוץ בזה אין לו לעשות כלום ע"כ, וא"כ אולי יש לומר כי אדה"ר עדין הוא בבחי' עבד ואין לו הזכות לא לשמור השבת משום שלא נצטוה וגם התשו' לא תקובל ממנו כי גם התשו' היא יש לה יחס עם ההשגחה כמו השבת המורה על ההשגחה כנ"ל וכמ"ש בעקרים מ"ד פ' כ"ח עשיית החטא אף שיחשוב שיש לעולם בורא וממציא מ"מ יאמר שאינו משגיח באדם לתת לאיש כדרכיו וכו' ע"ש, הרי כי ע"י התשו' הוא מורה ג"כ שיש לעולם משגיח וע"י עונותיו נענש וע"י זה ירא מהשי"ת על העתיד אמר החכם ירא אני ממך לירא זולתך וכן בשבת היא תשפיע יראת ה' על האדם ולזה הדין הוא דבשבת אם אמר לו ע"ה פירות הללו מעושרין הן רשאי לאכול כי השבת הוא מעיד האמת שהעולם מחודש ובו נח ולכן זה האמת משפיע על ע"ה ומדבר אמת וכמ"ש פ"ד דדמאי ע"ש כי יראת שבת עליו וגם כתבו המפרשים כי ה' כוחות שבאדם ננד ה' חושים חוש הריח הוא מיוחס ליראה ככתוב והריחו ביראת ה' ע"כ, ויתכן דזהו הרמז ברז"ל (שבת קי"ט) תבשיל שבת ריחו נודף כי שם בחי' היראה ובבחי' היראה הוא הריח:
נחזור לדברינו אם נאמר שאדה"ר בבחי' עבד אינו רשאי לעשות דבר אף אם ידע שאדונו יחפוץ בזה ועוד דאפשר שלא יחפוץ כי גוי ששבת חייב מיתה (רמב"ם פ"י מה' מלכים) וגם בתשו' אינו רשאי הגם שהיא מורה על ההשגחה אך יש לסתור זה דכ"ז לא נאמר רק בעת חלוקת העמים להשרים וישר' נשארו לחלקו של הקב"ה וזה לא היה רק מזמן דור הפלגה ואילך וכמ"ש בפרד"א הובא במהר"ש יפה בב"ר פ' וירא ע"ש, זאת ועוד אחרת פשיטא דאדה"ר הוא חשוב בן דהרי רז"ל כתבו דעד קין והבל נבראו בצלם ודמות ע"ש ובכן כשראה אדה"ר שקין עשה תשו' ונתפשר ר"ל למחצה בשביל שעשה תשו' מיראה ולכן נשאר עליו מהחטא אזי הבין שרשאי הוא לעשות תשו' המורה על ההשגחה כנ"ל. ולזה אמר מזמור שיר ליום השבת שרשאי הוא שגם הוא מוד' על ההשגח' וכנ"ל. ורז"ל כ' שהשבת הי' סניגור עליו להצילו ממות וכמ"ש בס' אוה"ח פ' יתרו בפ' זכור את יום השבת ע"ש והא ודאי מפני ששמר את השבת:
ובס"ד נימא מרגניתא טבא בענין השבת הנבדל רק לאומת ישראל הקדושה ונבין בזה במה שתקנו לנו בתפלה של שבת במנחה הנוסח יעקב ובניו ינוחו בו ולמה רק במנחה ולמה היחס רק ליעקב ובניו ויש לישב בכללות תחי' למה נמסר השבת רק לישר' והענין בהקדים מה שיש לחקור דבכניסת שבת צריך לקדש מעומד כי אמירת ויכולו השמים והארץ היא עדות על השבת כי הקב"ה חידש עולמו ונח בשביעי וכמו שבעדות קי"ל (ח"מ סי' כ"ח ס"ה) דצריך להעיד מעומד לזה גם בעדות הבריא' דכוות' וכמ"ש בטור או"ח סי' רס"ח ובמפרשי' הרב' מזה ולכאורה קשה דהרי האדם נברא בששי אחרון לכל ולא ראה בחידוש הבריא' כלום והגם שהבין וידע האמת אבל העדות ולא מאומד ומשמועה ואיך רשאי להעיד על זה ויש דינה הוא בראייה דוקא לישב עפ"י מ"ש מהר"ש אלקבץ בשיר השירים בפסוק משכני אחריך נרוצה שהשי"ת נמלך בנשמותיהן של צדיקים בבריאה וזהו ענין ביני ובין בני ישראל כי שם נמצאו בבריאה ולזה גוי ששבת חייב מיתה שמעיד על מה שלא ראה ע"ש וזה יתורץ שעדות ישראל בפ' ויכולו בשבת שפיר היא כי ראו וידעו אך על הא דתקנו דדוקא במנחת שבת אומרים יעקב ובניו ינוחו בו משום דהדבר מקביל ממש אל יעקב בכוון והענין כי ששת ימי הבריאה העבודה בהם היתה רק הכנה אל השבת כידוע ובו היא השמחה השלימה (ובמדרש הקב"ה מחבב השביעיות סיני ז' להרים א"י ז' לארצות, שבת ז' לימים, שמיטה ז' לשנים וכו' ע"ש) דוגמתו ממש תמצא בהשתלשלות הבריאה כידוע בראשונים תחי' אדם ובנו שת, ומשת הקיים שנשאר הוא נח ומנח בנו שם, ומשם אברהם אחריו יצחק אחריו יעקב, הוא השביעי עם בניו אחריו שכל הצדיקים הקדומים היו מתבררים דור אחר דור וכולם ה' שוכן בתוכם ולא מכל זרעם עד יעקב בדור השביעי סולת נקיה ולזה ז' פעמים קוי"ק גימט' יעקב כידוע משום שהוא השביעי האמתי שכולם נכללו בו ובכן כמו ששת ימי הבריאה היו כלי להתכלית הגם שבהם היה הטוב אבל התכלית העיקרי השלם והנקי היה השביעי קדש גמור ומבורך בכל טוב כן היה בצדיקים שעברו היו מבררים מתולדותיהם וחוזרים ומבררים עד שהגיעו להשביעי הנקי בחיר שבאבות יעקב וממנו היתה סגולת האומה הישראלית מנוקה ומשופה מכל חלאה וזוהמא ושפיר יוצדק בו רק יעקב ובניו ינוחו בו ולזה הוא ראוי לו לתקן תחום שבת כמ"ש רז"ל (ב"ר פמ"ט) בפסוק ויחן את פני העיר ע"ש. ובא לרמוז כי היו בו שתים אחת שלא יצא שום ולד מתחומו לחוץ כמו שהיה באבותיו שידע כי בו היה גמר הברור והוא האחרון, שנית שאחרי שהוא השביעי הדומה לשבת מעתה אין רשות לאחרים ליכנס לגבול של השבת ורק יעקב ובניו ינוחו בו דגוי ששבת חייב מיתה ולזה נתקן רק במנחה לפי מה שהבאתי בספרי ביכורי יעקב סי' ד' ובשופריה דיעקב פ' שלח לך כי הדין דגוי ששבת שחייב מיתה הוא רק כששבת כל הכ"ד שעות של השבת, וא"כ בערבית ושחרית עד מנחה שהוא סמוך לערב רשאי לשבות אבל במנחה רק יעקב ובניו ינוחו בו אבל הם חייבים אם שבתו וגם יומתק עוד כפי מ"ש בס' בני יששכר כי הבריאה התחילה בליל א' מוצ"ש וכשעלה ברצונו יתב' לברוא העולם הוא קודם ליל א' הוא זמן מנחה עת רצון ע"כ, וידוע דהעולם נברא בשביל ישראל וא"כ עת רצון שהיתה לברוא בשביל ישראל היה זמן מנחה לזה יעקב ובניו ינוחו בו שהוא חלקם ודוק. [אגב ראיתי להעיר במ"ש הג' מנחת חינוך בקונט' קומץ מנחה שנסתפק בגוי עבד של שני שותפין ואחד מהם שיחרר חציו ונתגייר דאיך יעשה בשבת דגוי ששבת חייב מיתה ואם יעשה מלאכה חייב בשביל חציו הישראל וצ"ע עכ"ד, ולקוצ"ד לא הבנתי דב"ק דמלבד דלפי מ"ש בסה"ק בכורי יעקב סי' ד' יש תקונים רבים לזה עש"ב עוד בה דאחרי שגירותו תלויה בב"ד פשיטא דהם לא ימולו ולא יטבילוהו עד שיראו התקון לחציו השני שיוכלו לפדותו מיד הגוי ואם לא יוכלו לא יקבלוהו וישאר גוי ועבד דומה לזה בחגיגה (ד"ב:) לענין חתון לישא שפחה אינו יכול ושם כופין את רבו לשחררו בלא הכפיה אי אפשר וכ"ש פה דישתדלו בתקון החצי השני] ולזה נזכר בתפילת מנחה מנוחת שלום ושלוה שניהם מספר יעקב ישרא"ל והענין כי שם יעקב לבד מורה על העצב וכמ"ש בס' אור החיים פ' ויחי ושם ישר' מורה על השמחה ובעבודת ה' צריך שמחה ורעדה ובשתי השמות ישנם השנים ואזי ישכון עליהם שם קוי"ק ברוך הוא ודוקא ע"י השבת שהוא שם קוי"ק כמ"ש בזוה"ק (ס' יתרו ד' פ"ט ע"ב) שבת שמא דקב"ה, ויחד עם זה נרמוז עוד כי כמו שהשבת הוא רומז ליעקב השביעי לבריאה כן גם מרע"ה הוא דכוותיה והוא שביעי להתחלת יחוס אומתנו כידוע וכבר ידוע מ"ש בזוה"ק דיעקב ומשה חד דרגא אינון יעקב מלבר משה מלגאו והתחלת היחוס הוא מאברהם כידוע שהוא השביעי ונרמז בשחרית ישמח משה כי באור היום יגלה ביותר ההשגחה שהקב"ה מחד עולמו תמיד שהתמדת הבריאה שלא ישנו את תפקידם היא עצמה ג"כ השגחה ולזה נבחר מרע"ה להשגחה שהיא יצ"מ ונאמר לו אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כמ"ש במדרש לזה השתדל שישמרו את השבת שבזה יעורר ההשגחה עליהם לטובה ובזה ניצולים ויתחיבו לשומרו וכמ"ש בדברות שניות וזכרת וכו', הנה מבואר דהשבת נתיחס ליעקב ומשה דיעקב שביעי לבריאה ושלישי להאבות וכן משה דכוותיה ומצינו שמהבריאה השי"ת בחר בשלישי באדם בחר שת ונדחו קין והבל ועי' בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' למ"ד קריאת השם יורה על הקיום על כן תמצא התולדות שנולדו עד שת שנמחו לא נאמר בהם ויקרא עד שנולד שת שנשתת ממנו העולם ע"ש, ומשת שנשאר רק נח נדחו חם ויפת ונשאר שם ומשם נדחו עילם ואשור ונשאר ארפכשד השלישי, עי' סנהדרין קי"א. פי שנים בה יכרתו והשלישית יותר בה אמר ר"ל שלישי של שם ופירש"י שלישי של שם הוא ארפכשד ע"ש וכל הדור עד אברהם נדחו ומאברהם בניו נדחו שמהגר וקטורה ונשאר יצחק ויעקב שלישי להאבות ומיעקב נבחר לוי ומלוי רק קהת עדיף מגרשון ומררי ומקהת עמרם וממנו משה שהוא דור י"א להם כלול מעשר קדושות ובו היה תשלום זוהר הקדוש של ישראל ולזה שפיר הגירסא שבליל שבת בישמחו במלכותך שומרי שבת בסוף אומרים חמדת ימים אותו קראת כר למעשה בראשית, וביום בישמחו במלכותך חותמים רק חמדת ימים אותו קראת והטעם פשוט כי הראשון שבערבית ויעקב תקן תפי' ערבית אומרים זכר למעשה בראשית להגדלת היום דוקא וביום המיוחס למשה ישמח משה שהו הוציאנו ממצרים ולזה נשתעבדנו בשבת כנ"ל אין אומרים זכר למעשה בראשית כי זה בא לחיובנו בו וכנ"ל שהוא זכר רצ"מ ולא למ"ב ומשו"ה מדלגין זה ודוק היעב"א:
ויהי כל ימי אדם אשר חי. להגין הטעם כי רק באדם כתיב אשר חי ולא בכל הדורות שאחריו עפ"י מ"ש וז"ל (זהר ברא' דקס"ח ע"א) דאדה"ר ראה בדוד המלך שהוא נפל ונתן לו ע' שנה מש ות חייו ולכן חי תתק"ל שנה תמורת אלף שהיה לו לחיות ולפי מ"ש בסה"ק שופ"ד ו"כ שהיה אדם ראוי לחיות ששת אלפים שנה א"כ נחסר מחייו ובלא"ה הרי הדבר מוכר מעצמו שהרי מתושלח חי ל"ט שנה תוספת עליו ופשיטא ודאי כי לחות התולדה שהיתה באדם לא גרעא לפחות ממתושלח א"כ לא מת בזמנו ולזה נקט אשר חי להודיע כי היה לו לחיות עוד לולא שבא דב מבחוץ שקצר מהם לכל חד כדרשתו הם מפני שנתן לדוד או כמ"ש או לפחות הו"ט שנים שהיה חסר מנכדו מתושלח ובזו תמצא שדרשו באברהם שנחסר ה' שניה מחייו לבל יראה ברעת עשו כמ"ש רז"ל (אוה"ח סו"פ חיי שרה עפ"ז) גם בו כתיב אשר חי ופשוט. אגב ראיתי דבר פלא מ"ש הג' מלבים כי נח הוא ראה את אדה"ר והיה עד שמיעה מפי אדם על בריאת העולם ע"ש בפסוק הבה נרדה והוא כלל. כי לפי החשבון של אלף תרנ"ו שהיה המבול ובו בזמן היה נח בן ת"ר שנה מובן שקדמה מיתת אדם ללידת נח מאה ועשרים ושש שני' ועיין ב"ב (דקכ"א:) שבעה קפלו את העולם מתושלח ראה את אדם וכו' ע"ש וצ"י:
וירא ה' כי רבה רעת וגו' אמח' את וגו' אפשר להדרש בזה רק נקדים מ"ש ז"ל (עירובין די"ג:) שנחלקו ב"ש וב"ה אם נוח לאדם שנבר' או נוח לו שלא נברא נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא ע"ש, ופירש בח"א מהרש"א ר"ל מנו את המצות שהם רמ"ח והלאוין הם שס"ה שאם לא נברא הוא מוצל מהם ובכן היה עדיף אם לא נברא שניצול מהפסד גדול של הלאוין הרבים על המצות שיש בהם ריוח אם יקיים ע"ש והט"ז באו"ח (סי' מ"ו ס"ק ד') פי' בזה טעם שמברכין שלא עשני גוי ולא שעשאני ישראל משום שנוח לו שלא נברא ועכשיו שנבר' מברך עכ"פ שלא עשני גוי ע"ש ובזה פירשו כוה"כ כי טוב חסדך מחיי' ר"ל טוב שלא נברא והיה נזון בחסד יותר מחיים וראיה לזה שפתי ישבחונך שאני מברך בשלילה שלא עשני גוי, אך ראיתי מזמן בספרים דשדו נרגא בזה שהרי קי"ל (קי' ד"מ.) מחשבה טובה מצטרפת למעשה וא״כ העשין הם תצ"ו ב"פ רמ"ח ובלאוין רק שס"ה כי מחשבה רעה אינה מצטרפת ע"ש. והנה חדוש זה הוא רק בישראל אבל באוה"ע הקדומים עובדי ע"ז הוא להיפך וכמ"ש בתוס' בקידושין (דט"ל ע"ב ד"ה מחשבה רעה) ורש"י בפ' כי תבוא (ע"פ ארמי אובד אבי) ע"ש ואסברו לה משום דהאדם הטוב מצטער על המחשבה הטובה כשלא יצאה לפועל ושמח על המחשבה רעה כשלא יצאה לפועל וזה רק בישראל עם קדוש אבל האומות הקדומים כשדיים וכו' וכו' הם להיפך כי נפשם רעה ואוותה רע גם נודע כי חי' זה הוא רק בשאר עבירות אבל בע"ז דין המחשבה כמו המעשה (קדושין שם) (עי' הרא"ש בר"ה (על די"ז ע"ב) מ"ש בזה: ועי' בסה"ק שופריה דיעקב ולהלן פ' שמיני) ויש לחד ולומר ולומר דגם מחשבת עריות היא כמעשה משום שבמחשבה עושה זווג מחשבה לבטלה ותכף נעקרה הטפה ונזדעזעה רק שלא יצאה ובסוף גומר הפעולה על משכבו וכמ"ש רז"ל (כתובות מ"ו.) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבוא לידי קרי בליל' ע"ש. וגם דבמחשבה הוא שונה בהרהור כמה פעמים ואפשר דזה הוא רמזו רז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים וסימניך ריחא דבשרא ע"כ, דכמו דבריח הבשר החזק הוא מריח וחוזר ומריח בתאוה כן הוא בהרהור עבירה היצה"ר ממתיק לו העבירה עד שכל רעיונותיו בהולים המה בה כי בכל העבירות גניבה גזילה וכי' המחשבה היא קצת והעיקר הוא אותו האבר המיוחס לאות' מלאכה של העבירה אבל הרהור עריות כל כחות הגוף עורקיו ודופקיו וכל גיד הוא נותן מכוחו לזה והמחשבה שלטת על כולם בעבירה של חיותם ולזה עון השז"ל נקרא עון סתם כי עון מנא עי"ן ו"ו נו"ן גימט' רמ"ח כי רמ"ח אבריו משתתפים בו ואין לך עון אחר כמוהו ולכך נקרא עון סתם ואפשר דלזה העולה כולה כליל לגבוה משום דהיא באה לכפר על הרהור הלב וזה כל הגוף חטא ביחד ובדין שתהיה היא כליל לכפר על כל כלל הגוף שחטא בכולו [עי' רבינו בחיי פ' נצבים (ע"פ כי בשרירות לבי אלך) כמה פירושים בפי' מאמר זה' ובילק"ר הטעם משום שהמחשבה הבאה מכח השכל וכשהוא חוטא במבחר מדותיו החטא יותר גדול אין דומה המשתמש בעבד למשתמש בבן חורין ע"ש וכדב"ק זכורני במורה נבוכים ע"ש וכן ראיתי עתה בשערי קדושה למהרח"ו ע"ש] ומעתה זה אומרו רבה רעת האדם בארץ רעת רומז על הע"ז שנקראת רעה וגם העריות שנקראת רעה ככתוב הרעה הגדולה וגם האדם שהוא ב"ן נקרא האדם כמ"ש התוס' ריש ע"ז חי' בין אדם שהוא רק לישר' להאדם שהוא ב"ן שהם בכל מחשבה רעה נענשים כנ"ל. ועוד כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום שחושב בעריות ועוד מחשב ועי' בזוה"ק (ברא' דס"ו:) אמר ר"ש לית לך מילא בעלמא דקני לה כמו חובה דברית וכו' ע"ש, (דורשי רשומות אמרו הכל תלוי במז"ל ר"ת מוציא זרע לבטלה כי המזל מתהפך עליו לרעה ע"ש עי' באה"ע סי' כ"ג והאר"י הק' כתב כי אשת זנונים עושה גוף אל אותה הטפה רחמנא לישזבנן) ונסיים בכי טוב ישראל קדושים גם בזווג ההיתר הוא דוקא בליל שבת שלא יהיה בזווג שום פגם פריו יתן בעתו ורמזו שבת מלא שין בית תו אותיות הנעלם הם גי' עתו וכן רמזו את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם נוט' אשתך אהוב בני ישר' את השבת ר"ת ביאה כי בשבת יתרבה כח ההכרה והיראה כמ"ש הראב"ע בבראשית. והטעם לתוס' נשמה יתירה בשבת וכאשר רמזו בכתוב וביום השביעי שבת וינפש ס"ת שתים ע"ש ותחת ששאר עיבדי ע"ז נחלש נפש חיותם כי בשבת שולט שבתי שהוא מורה על יללה ועצבון ולכך נחלש חיותם להיפך בישר' שהם דורכים על המזל תתגדל נפשם בתוס' נשמה יתירה ובשמחה ולזה הזווג בו ממשיך נשמה קדושה ועליונה מהמזל אל הולד ודוק: