אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר בראשית › פרשת וירא

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר בראשית · פרשת וירא

פרשת לך לך

ואקחה פת לחם וגו' אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדיכם, הקושי מבואר דאיך יאמר כי בעבור זה עברו עליו המורה שבשביל אוכל ועי' ברש"י שתקן הענין ועי' רמב"ן ואפשר עוד לומר בדרך קרוב לפשט במה שנעיר עוד שאמר להם אחר תעבורו וזה בושה גדולה לומר לאורח תאכל ותכף תלך, ואפשר לישב עפ"י הידוע דאברהם אבינו היה יושב בפרשת דרכים וארבע פתחים היו לו כדי שכל עובר ושב יהיה לו מקום לנוח ולדרוש מה שהוא חפץ וראה אברהם כי אלו האורחים עברו עליו ר"ל אהלו והלכו להם ולא ישבו כלל שזה מורה כי הם כל כך נחפזים ללכת לדרכם שלא היה להם האפשרות להתעכב לנוח מחמת שידעו כי בבית אברהם לא יעזבו תכף את האורח לילך ומעכבים אותו אצלם בכבוד רב ולזה רץ אליהם ואמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם קצת ואחר סמוך תעבורו שאני ידעתי שאתם טרודים שעל כן עברתם על עבדכם ר"ל ולא ישבתם אצלי וזהו טעמי באמירתי פת לחם ואחר סמוך תלכו ולא אעכב אתכם כלל ולזה אמרו לו כי צדק בהשערתו שהם נחפזים וכן תעשה כאשר דברת רק פת לחם (יפה נדרש עם מ"ש רז"ל (ב"ק דצ"ב:) שתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך והוא הרגיש בהם זאת והם הסכימו לפת לחם) וצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה (ב"מ פ"ז.) וביני ביני שיהא פת לחם הזמין הכל בלתי עכוב וככתוב, וזכה לבניו אחריו וכמ"ש במציעא (ד"פ:) מה שעשה אברהם ע"י עצמו פרע לו הקב"ה ע"י עצמו ואל הבקר רץ אברהם ורוח נסע מאת ה' ויקח חמאה וחלב הנני ממטיר לכם לחם וכו' ע"ש, זאת ועוד אחרת שעל ידי אכילה זאת זכינו לתורה וכמ"ש בילקוט חדש (וש"ר פנ"ח ושוח"ט מז' ח') כי בשעת מתן תורה טענו המלאכים תנה הודך על השמים השיבם שהם אכלו בשר בחלב אצל אברהם ואילו תנוקות של בית רבן נזהרים יותר מכם ע"כ, ואגב הוקשה לי במאמר והראני רב אחד אשכנזי הי"ו שקדמני בזה הג' המפורסם בס' חנוכת התו' וז"ל בהשמטות מה נפשך אם נתן להם חמאה ואח"כ בשר אינו אסור גם אם בשר ואח"כ חלב אינו אסור מן התורה אחר שלא נתבשל יחד ואם בשלו אברהם ונתן להם הרי עבר אברהם בבישול והניח בצ"ע ע"ש ולענ"ד יש לישב בדרש קושיא זאת בכמה אנפי א' שבישול הפר היה ע"י הנער ככתוב ויתן אל הנער ובגמרא (במצי' שם) איתא כל חד יהביה לנער חד והנערים הללו הם היו גר תושב וכמ"ש המג"א בספרו זית רענן על הילקוט משם הרב עשרה מאמרות ע"ש, וגר תושב אינו רק מסרך ע"ז דוקא שזה היה טרחת אברהם להקריא ולהודיע שם ה' בפי הברואים ואחר שהם אוכלים אומר להם שיברכו על הלחם למי שברא הכל והאורחים הוא חשב שהם ערבים ולא מלאכים ושפיר הם אכלו בבישול בשר בחלב והוא לא אכל וגם לסוברים שעשה ע"י ס' יצירה והוא לא נכשל הם שלא ידעו זה הרי נתכוונו לאכול בשר בחלב דאף היודע צריך להניח מאותו המין כמו חלב שקדים כידוע (יו"ד סי' פ"ז ס"ג בהגה) ופה אין שייך זה וכ"ש במלאכים שהם אש כי אז תכף מתבשל בפיהם גם אם היה בזה אחר זה וגם מה קושיא מאברהם שלא היה מצווה ולא נשאר עד מתן תו' אבל המלאכים הם עצמם שהיו אצל אברהם הם המבקשים את התורה וכמ"ש בס' הקרנים ועי' בדן ידין שם שזהו הסמך לא תבשל גדי בחלב אמו הנה אנכי שולח מלאך לפניך ר"ת השמאל שהמלאך הזה היה קורא תגר שלא ליתן תורה לישראל רק למלאכים והשיב לו הקב"ה אני אמרתי לא תבשל גדי ואתם אכלתם אצל אברהם בשר בחלב ע"ש. ומכל הצדדים נתישב הקושיא ופשוט ובזה נפרש המדרש ראיתיו שם בס' חנוכת התו' דמ"ז אות רד"ו והרב פי' אותו ובעניותי יש לרמוז עוד בו וז"ל בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תבשל גדי בחלב אמו אמר משה תן לי רשות לכתוב בשר ולא גדי כדי שלא יטעו המינים השיבו כתוב לך כמו שאמרתי כי על פי הדברים האלה כרתי ברית ואת ישראל ע"כ שידוע שהמלאכים נענשים אף על השוגג וכמו שהביאו ראיה מהכתוב ובמלאכיו ישים תהלה ע"ש, והנה לו היה כתוב בשר בחלב היו נזהרים המלאכים ולא אוכלים ויש להם הטענה שיקבלו התורה אבל ע"י שכתוב גדי בחלב אמו נכשלו ואכלו ואזי היה הטענה להם שנכשלו שאי אפשר לומר שאנוסים הם שהרי אפי' תנוק בן יומו נזהר וכנ"ל ולזה אמר לו כי עפ"י הדברים האלה שזכית שכרתי אתך ברית ואת ישר' ודוק:

מדרש הובא ברש"י ע"פ) ויאמרו אליו איה שרה אשתך נקוד על אי״ו שבאליו אמר רשב"א בכל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב נקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה כשם שאמרו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם ע"כ אך בפ' השוכר את הפועלים (דפ"ו.) איתא נקוד על אי"ו דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו והא אין שואלין בשלום אשה כלל ע"י בעלה שאני ע"כ, ושם פירש"י היפך המדרש שלא דברו עם שרה כלל ופירוש אכסניא אשת אושפיזא ע"ש והתוס' הקשו על רש"י דלדבריו היה צריך לנקוד על איה שרה דפירשו הש"ס כמו המדרש ע"ש ולדברי קדשם מוכרחים לפרש פי' אושפיזא על אברהם ואפשר דטעמו של רש"י שנא בחר לפרש הש"ס כמו המדרש דבשלמא שם מודיע שכן עשו המלאכים שאלו לאברהם על שרה ולשרה על אברהם בעבור שחפצים לבשרה על הלידה לפניו ועל זה באו ג"כ בכוון בשליחות מצוה אחד לבשר את שרה ואף שזה דרך חבה לא נאמר זה במלאכים המצווים ואין מזה דוגמא לדורות כי הם שאני אבל פה בש"ס דאיתא ללמדנו דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו א"כ קשה א' איך השאלה המוזרה הזאת שישאלו לשרה איו אברהם שפירושו לדרוש שלומו רק וכבר שאלו לאברהם עצמו ודרשו שלומו א"כ מהו עוד לשאול לשרה משלומו ובפרט שמוכרחים לדחוק עוד דמ"ש שאין שואלין בשלום אשה הוא בעת ששאלו לאברהם על שרה אבל בעת ששאלו לשרה לית ביה כלום וכלפי לייא שזה יותר חבה בדברם עם אשה אפי' על אחר ממה שידברו עם בעלה עליה וכמובן דזה יותר חבה דאפשר דלזה בחר רש"י לומר דאחר שהש"ס שמדבר הוא להודיע לנו דרך ארץ הוא דרך אחרת שלא דברו כלל עם שרה גם הבשורה לא דברו אליה רק עם בעלה היפך המדרש ומה שהק' דלמה נקוד על אי"ו משום שהנקודה עוקרת הכתוב ממשמעו ופירושו שמחפשים על אברהם אי"ו ולמה זה הוא משום שחפצים לדרוש בשלום שרה ואסור רק ע"י בעלה ובזה חשוב שפיר דרשו בשלומה הגם שלא ראוה אם לא היה ע"י בעלה אז היה אסיר כנלע"ד אח"כ נזדמן לידי עין יעקב וראיתי כי הרי"ף והמפ' נכנסו בפי' מאמר זה ולא אסתייעא לי שוב להתבונן בזה ואתה תחזה:

ויש לנו להבין בדרשה ששאלו איו אברהם מכח הנקוד ואחרי שכשהכתב רבה על הנקודה תדרוש הכתב היה צריך לנקוד רק על הלמד שבאליו והייתי דורש אי"ו ועי' להגאון בנין אריאל מ"ש בזה ורבינו בחיי תירץ משום דיש זקף קטן באליו והיה מתערב עם הנקודה ע"ש, ולכאורה תמוהים דב"ק דהנקוד הוא בס"ת שאין שם זקף קטון ואולי כוונתו היא דהחומש שהיה מימות עזרא דווקנא והיו מעתיקים ספר תו' ממנו בלתי טעמים ונקודות וכשיראו הנקודה על הלמ"ד יחשבו שזה מהטעמים והם ידלגו אותה בס"ת לזה נקדו על שלשה אותיות של אי"ו ועל צד הרמז יאמר שהלמד שנשאר מתיבת אליו תצרפה עם תיבת איה בכלל תהיה אליה ששאלו אליה אי"ו ולא נכתב בפירוש אליה אלא ברמז אש ואליו ישר ששאלו על שרה ובעיקר הקושיא אולי נוכל לומר דכשהנקודה רבה אזי פי' איו הנקודה כאלו תאמר שאינה ראויה להכתב פה אלא במקום אחר שפי' בעת שדברו עם שרה או עם אחרים ששאלו איו שפי' על אברהם אבל אם ננקוד רק על למד ור"ל שאין מקומה פה אלא במקום אחר אבל סוף סוף היא בודדת ולא יהיה ממנה שום הבנה כי אין לנו הרשות לצרפה עם תיבה אחרת רק לומר שאינה פה אבל כשנקד על איו יש לה הבנה במק"א וגם במקומה בצרופה עם הלמד ופשוט:

אך נשאר לנו לדעת דאחרי דהם היו שנים מהם שלוחים אחד לבשר את שרה ואחד לרפאת את אברהם א"כ איך עברו עליו והלכו להם עד שהוא רץ והחזירם והא אין מעבירין על המצות (יומא ל"ג.) אף אם הולך לעשות מצוה אחרת וכ"ש פה שאחד מהם המבשר את שרה לא נשאר לו שום מצוה ובלכתם לסדום הלכו רק שנים ואפשר דכונתם היתה כדי לזכותו במצוה שירדוף אחריהם לא לשום תכלית רק בשביל מצות הכנסת אורחים וגם שרה תטרח בהכנתם שיותר יפעל בהם הרצון עליון של הקב"ה לרפאתו ולבשרה ולזה לא דברו אליו דבר עד אחר שאכלו שהיתה המצוה שלימה בכל הטרחא אזי דברו על שרה ובודאי ברגע הוא שנתרפא אברהם עם בשורת שרה והשלישי נלוה אליהם שהיה צריך למלאך השני המרפא אברהם להציל את לוט וכאשר כתבו התוס' (שם במצו' דפ"ו ע"ב ד"ה ההוא) דהגם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות פה לא נקרא שתים כי רפואה והצלה אחת היא או משום שהוא בשני מקומות שפיר דמי ורק במקום אחד אינו עושה שתים וראיתי להרא"ם שהק' בזה דא"כ בתרי סגי והניח בצ"ע:

ובס' מקום שמואל נדחק בזה ע"ש ולקוצ"ד לא יכולתי להבין דהגם דבשתי מקומות שפיר דמי הוא בשליחות הדומה חסד ורחמים כמו רפואה והצלה או בשורה והצלה אבל מחסד לדין או להיפך זה ודאי אי אפשר סניגור יעשה קטיגור ? וא"כ אין אחד מאותם השנים אחד שריפא אברהם והשני המבשר את שרה יועיל להפוך סדום ופשוט:

ולא ידע בשכבה ובקומה נקוד על ו' לומר שבקומה ידע כמ"ש רש"י מב"ר ויתכן דהנקודה באה לישב עוד מה שקשה לכאורה דבנזיר (כ"ג.) איתא אין קשוי אלא לדעת ואיך אפשר כיון שהדעת ער הוא ולישב פשוט לומר דהקשוי שהוא לדעת הוא באותו הרגע של ההזרעה אבל קשוי לחוד יהיה גם בלתי ידיעה שהרי קטן שבקטנים מתקשה כשמתחמם וכן בשינה אבל בגמר ההזרעה הוא מתעורר וזה הוקשה לרז"ל בכתוב שלא ידע אחר שנתעברה ממנו א"כ הזריע לזה תירצו כי נקוד על ו' שבקומה ידע ומה שנקטו רק לדעת היות שהוא סוף כלי המחשבה המכריע וגומר להוצאת הפרי ובזה יתישב למה גילו רז"ל גנות לוט שבקומה ידע ומצינו שהתורה תחפוץ בכיסוי הגנות וכמ"ש בשבת (דצ"ו:) על צלפחד ולפי"ז ניחא כדי להציל הקושי שיש בכתוב שלא יסתור את המוחש [אך יש לדחות שהרי בצעירה לא נקוד ש"מ שגם בקומה לא ידע דדוחק לומר דאחר שגילה בבכירה שבקומה ידע מינה נלמוד לצעירה דמנ"ל הא דאם מפני המוחש הוא ירגיש שיזריע ושוב ירדם ולא ידע עם מי וכמו בחלום ועי' בשאלת יעב"ץ ח"ב סי' מ"ט וגם יש להעיר לא לכתוב בקומה ולא צריך נקוד ואני יודע דהרגיש בקומה ואין לומר דגם בקומה לא ידע דהרי אחריו בצעירה כתוב ובקומה שלא ידע ומינה נדע לבכירה שידע אם לא שהתו' חפצה להודיע בגנותו ואין ראיה מעם ישר' הכשר שלא תחפוץ בגנותו כמובן הטעם] והנה אף שהיה הענין בחירי מ"מ פשיטא שהיה בזה ענין השגחה כדי להוציא מהם נשמות היקרות מלכות בית דוד שהיתה עשוקה ביד הקליפ' וכמ"ש המקובלים ונזדמן להם יין בדרך נם כמ"ש רז"ל (זהר בר' דק"י: ורש"י ע"פ ותשקן) והוציאו זה ממ"ש הכתוב בלילה הוא ולא ההוא וכבר כתב רש"י בפסוק וישכב עמה בלילה הוא ביששכר שהקב"ה סייע ע"ש וע' שבת דק"ד (וזהר ברא' דס"ז.) הוא שמו של הקב"ה ועי' בסוכה (דמ"ה.) אני והוא (והגר"א הק' רמז מהכתוב ותראהו ולא כתיב ותרא מזה דרשו ראתה עמו כינה ע"ש) הכא נמי דכוותה והיא הסבה שהיתה בדרך שכרות כי לוט הוא ידע שאין החורבן כללי ואף שהם חשבו שהוא כללי נתנו לו יין בחושבם שאביהם בכל זאת לא יחפוץ לבוא על בנותיו וכדי שיסכימו גם הקליפ' בשלוח הנשמות מידם בראותם שיש פה דבר כיעור ושכרות אזי יחשבו שזה משלהם ויסכימו בשלוחם ומיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא (סנהד' ט"ל:) יצאו הנשמות הקדושות מתוך כור הברזל ויאיר אורם לתקוות וחמדת ישראל ברוך הוא לעד המסבב הסבות לטובת ישראל ודוק:

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, יש לדקדק א' במלת וישלח לאיפה צריך לשלוח אחרי שהכל מוכן לפניו ב' תיבת בנו יתירה אחרי שהוא עקוד לפניו (ובמס' זבחים דצ"ז: ומנחות דפ"ב:) הביאו התוס' ראיה מהכתוב הנז' שהשחיטה היא בתלוש גם בחולין (דט"ז. תוד"ה מנין לשחי') ממ"ש את בנו ולא העולה ע"ש ויש לומר עוד בפשט הענין שזה בא לדייק ולהודיע מעלת אברהם שלא נחשוב לומר שבאותה שעה שבא לשוחטו היה מתבהל ונטרפה דעתו ולא היה יודע למי היה מאביד לבנו יחידו שבו היתה כל תקותו אחר כמה תחנות ובקשות שבזה יחרד לבו ויתר אם לא שנאמר שהיה כשכור ובזה תמצא שכ' רש"י (ע"פ ביום הג') הט' שנתעכב המעשה עד יום הג' לנבואה כדי שלא יאמרו הממו וערבבו ואילו היה לו שהות להימלך לא היה עושה ע"ש הכא נמי איצטריך הכתוב לומר כי כשגמר כל הסדר ידע כי הוא בא לשחוט את בנו מצורף לזה עוד נאמר כי הרב בעל העקרים כתב משם המפרשים כי יצחק נולד במזל מאדים והוראתו היתה שיהרג וסבב השי"ת שינצל במה שציוהו לאברהם להעלותו לעולה עד שהגיע הדבר לפעולה ברגע נתן האיל תחתיו לכופר בעדו שינצל מן ההוראה ההיא ובזה יסבב השי"ת להציל שומרי תורה מהוראת המערכת ע"ש, וכדב"ק ראיתי בראב"ע פ' וארא ופ' תשא ושם הסביר הענין ע"ש וכן כתב רמב"ן שם וז"ל עושה השי"ת נסים נסתרים יחשב לרואים שהם מנהגו של עולם והם באדם שכר ועונש כאחת ע"ש, ועי' כוזרי מ"ד בזה ומעתה לבל נחשוב שאחרי שאברהם אבינו אצטגנין גדול היה כידוע אולי גם מזה ידע את מערכת בנו וא"כ ח"ו אין זה נקרא נסיון לזה העיד הכתוב כי הוא מחשבתו היתה רק לשחוט את בנו ואין לו ידיעה משום כונה לולא ברוך הוא המונע ועל דקדוק הראשון מ"ש וישלח יש לישב במה שנקדים להעיר עוד דלמה לא נחשב זה ג"כ נסיון ליצחק שהסכים הוא על שחיטתו ולמה לא באה אליו ג"כ הנבואה הזאת אחרי שהיה גדול בן ל"ז שנה לפי דרשת רז"ל (ב"ר פנ"ה או"ד) בכוחות עלומיו (בזוה"ק כתוב את לרבות יצחק ובפ' פקודי צוה לאברהם לשלטאה ימינא על שמאלא רחמי על דינא) ובכן אפשר לומר תחי' בפשטא כי יצחק אבינו לא ידע כלל מזה והנבואה לא שרתה עליו אם מפני שלא היה נשוי ובפרט שיש עמו המקור הראשי אז צנור הנבואה ילך אליו כאבן השואבת שהגדולה שואבת הכל גם אי אפשר כי הוא עצמו יקריב עצמו לפני ה' שכלי הגשם שהם הידים לא יעשו מלאכת השחיטה בכשרות וגם הבערת האש אח"כ שיהא קרבן ובכן אם צדקנו בזה אזי יצחק לא היה יודע שהוא קרבן וכפשט הכתוב בשאלת יצחק איה השה לעולה ואח"כ בהוליכו אביו ובעוקדו על גבי המזבח הוא יחשוב שזה הוא עבודה של השתפכות הנפש והשתטחות על גבי המזבח בעינים סגורות ולהדביק את כל כוחותיו ורגשותיו ליוצר כל וכאלו הוא נשחט לפניו קרבן וברור כי יצחק יאמין באמונה שלמה לאביו כי רק לזה היא העבודה ובפרט שלא ראה אף פעם שחפץ ה' בקרבנות של בני אדם ובכן איך יעלה במחשבה שאביו שכל תקותו היא בו שיהא מרמה אותו להאבידו מן העולם ולמי הוא עמל ובודאי שהיא רק עבודה בפועל דמיוני וזכורני בספרי הרב אברבנאל שכתב כי מה שתקנו רז"ל לומר דעני ליצחק על גבי מדבחא הוא מפני שיצחק היה סבור שמעשה העקידה היה על צד החקוי לעשותו עבד עולם עד שראה אביו לקח המאכלת צעק מעל גבי המזבח ע"ש, ובכן אחרי שלא נודע ליצחק א"כ בודאי אברהם הצניע הסכין שלא יראנו יצחק כי גם בלא"ה שאל על האיל והשיבו אלקים יראה לו השה והוא יחשוב כי רק זה בדמיון קרבן מעשיו וכעין זה ראיתי במדרש (פ' נ"ו אות ו') אברהם הצניע את יצחק בשעת בנין המזבח שלא יזרוק בו השטן אבן ויפסל ע"ש אף אנן נימא שהצניע הסכין עד שגמר כל העסק ונעקד היטב שאין לו האפשרות לעשות מאומה ואזי יוצדק השליחות יד למקום הצנוע להוציא הסכין ובדרך זו תתישב לנו תמיהא אחרת שיש בזה דאיך לא שם אש במזבח קודם הקרבת הקרבן וגם צריך שישחט יצחק למטה ויעלהו שחוט על גבי המזבח כליל לאישים כמו דיני הקרבן וקודם גמר ישוב זה נקדים עוד מ"ש הרב המוסמך מהר"ח אבואלעפיא ז"ל הביא דב"ק נכדו הג' בעל עץ החיים זצ"ל שהקשה דאיך העלה יצחק חי על גבי המזבח הא קי"ל (זבחים דפ"ד.) עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד ותירץ הגאון דכיון דכתיב לעולה הבין אברהם להעלותו חי ע"ש. ואנא עניא אמרתי לישב קושיא זו חוץ מדרכנו במה שנקשה עוד דאיך לא שם אש תחילה ובזה ניחא והוא דמאי דקי"ל כי העולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד היינו דוקא כשהמזבח כבר שלם וגם אש המערכה עליו אבל בלא אש אין בכך כלום וחשיב כאלו היא נשחטה למטה אחר שלא היה שם אש בזה יש לומר אם עלתה לא תרד אך מה שקשה עוד דלמה לא שם אש תחי' כסדר בזה באנו לתירוצנו לעיל כי היה זה הכרחי לבלתי ירגיש יצחק דאחרי ראותו האש מובן דאין זה חקוי עבודה על גבי המזבח דהרי אש אוכלת יושבת שם ואזי ירגיש שהוא הקרבן, גם בזה יתישב עוד דאיך שם העצים על גבי יצחק דכתיב ויקח את עצי העולה וישם על יצחק בנו שאסור לעבוד בקדשים (רמב"ם ה' מעילה פ"א ה"ז) והגם דאברהם פשיטא דעוד לא הקדישו דעדין הוא חול בכל זאת למה איחר מלהקדישו תכף לצווי העקידה שהרי הוא היותר זריז בעשית רצונו יתברך ככתוב וישכם אברהם בבקר אלא דגם זה היה מטע"ז שהרי הוא משתמש בו וא"כ אחרי שלא שם אש ושרי להעלותו חי ושמה יקדיש וישחוט וינתח על המקום דזה שרי וכמ"ש ברמב"ם פ"ג מה' פסולי המוקדשין ה"ב וז"ל עולה ששחטה על גבי המזבח כשירה בדיעבד וינתח ויפשיט במקומה ע"ש:

אך כל זה הוא לפי המונח שכתבנו דיצחק לא ידע מזה אבל רז"ל (בב"ר שם פכ"ו) דרשו וילכו שניהם יחדיו זה לשחוט וזה לישחט והיו שניהן שוין בשמחה ע"ש ובסנהדרין (דפ"ט:) איתא וז"ל דאלת"ה אברהם היכי שמע ליה יצחק אלא היכא דמוחזק שאני ע"ש הרי דהיה יצחק יודע מזה ועי' בעשרה מאמרות מאכ"ח סי' ל"ב דיצחק קבל בלב שלם להעקד ביום הכפורים בשעת מנחה ובשמחה רבה נעקדה מדת הדין ע"י החסד ע"ש ועי' בזוה"ק דק"ה בן יכבד אב דא יצחק לאברהם דאילו הוה בעיט ביה ברגלא חדא לא יכיל למיקם קמיה ע"ש. וא"כ לפי חשבון רז"ל (בב"ר פנ"ו אות י"א) שהיה יצחק בן ל"ז שנה קשה שזה נסיון ליצחק (הראב"ע כתב דהיה יצחק בן ה' שנים) עדיף טפי מאברהם אחר ששניהם היו יודעים והן אמת שבמס' בתרא (דקל"ו:) מחלוקת אי בריה עדיף ליה מנפשיה וא"כ לפי דעה זו נסיון אברהם יותר גדול מיצחק ויש לומר דאף להחולק וסובר שנפשיה עדיפא ליה מבריה אפשר דבאברהם בלבד שאני ממ"ש במדרש שהיה לו מענה לומר תמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ע"ש ובכל זאת לא דיבר גם לא הרהר שזה לא היה ביצחק, עוד בה יש לבאר הטעם דבאברהם עדיף לפי מ"ש רז"ל בכתובות ל"ג:) אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי שכתב בשי' מקו' משם הר"א הטעם שלא חייבה התורה רק למסור עצמו למיתה כדכתיב בכל נפשך אבל להחמיר יותר מן המות אינו חייב ויפה כיון עכ"ל והג' צה"ח בקונט' תפארת למשה הרחיב קצת הטעם כי טבע האנושי אם אמנם האדם הוא אדון ושליט על נטיותיו החפשיות ועל חיי עצמו והחוב מוטל עליו עפ"י התורה לקדש שם שמים בג' עבירות אולם זה דוקא במיתה בפעם אחת אבל לקדש שם מים במקום יסורין והכאה אין זה בכח של טבע כלל האדם ולא באה התורה לצוות על דבר למעלה מטבע האנושי כי לא נתנה תו' למלאכי השרת ע"ש. (ואולי זהו תמיהת תלמידי רע"ק (ברכות ס"א:) כשהיו סורקין בשרו וכו' ואמרו לו עד כאן והשיבם שרוצה לקיים בכל נפשך ר"ל בעת הרגשת המות וזה לא יהיה במיתה הרגעית) ומעתה הביטה וראה אי זה נסיון גדול דמלבד דאברהם הוא בקום עשה וידיו השוחטות את בנו יחידו כמה אלפי יסורין דוקרין בלבו משא"כ יצחק, עוד בה כמה צער יהיה לו אחר המות של יצחק וזה יחשוב אותו אברהם מקודם, זאת ועוד והוא העיקר גדול דיש נסיון באברהם מה שאי אפשר להיות ביצחק והוא דאחר שפירש ולא שחט אותו בפקודת השי"ת לא היה בלבו שום זיק של שמחה שניצול בנו וכמו שהיתה שמחתו בעת שהוא רוצה לשחוט שהיתה בשביל פקודתו כן פרישתו מזה היתה בשביל פקודת ה' דוקא וזה לא שייך ביצחק כמובן ומתוק מדבש מה שפי' הג' הג' מהר"ש פרימו עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת אח בנך וגו' ממני שהכונה כי עבודתך היתה רק ליראת ה' השלימה וכפי תכונת המצוה כן יברא המלאך ממנה אם היא יש בה קצת פגם כן המלאך הנברא לא יהיה שלם והנה הוא מבשרו על שלמות המצוה גמורה וראיה היא ממני הביטה וראה בי וממנה חדע כי שלם אתה ביראת ה' הרוממה ע"כ זכורני מדב"ק ודוק:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה