אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר בראשית › פרשת ויצא

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר בראשית · פרשת ויצא

פרשת תולדות

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו' עולים ויורדים בו, עי' רש"י לתרץ מה שקשה דנקט תחילה עולים ע"ש ובתיוב"ע גם בדעת זקנים כתבו דאותם המלאכים שהפכו סדום ועמורה נטרדו וכו' ועד עכשיו עלו ושאר מלאכים ירדו מ"ש, ולקוצד יש לומר עוד בדרך פשט עפ"י מ"ש (בעירובין דכ"א. וד"ק.) מטפס ועולה מטפס ויורד והק' התוס' שהי"ל לומר תחילה ויורד ואח"כ ועולה ותירצו דאילו אמר כך הייתי אומר פעם אחת ותו לא אבל עתה שאמר ועולה ואי אפשר לעליה בלתי ירידה שקדמתה ואח"כ אמר עוד ועולה ש"מ שמותר לעשות כן כמו שירצה ע"ש זה רשום בזכרוני [א"ה זה הלשון לא נמצא בתוס' דערובין שם:

רק בהגהות וחי' הגאון יעב"ץ בד' וילנא שם ראיתי שכ"כ וציין לעיין בתוס' דפסחים ד"ב וקמא ד"ס כתוב בגליון הש"ס] וא"כ גם פה לכן נקט תחי' עולים להודיע שהמלאכים עשו כן כמה פעמים ואילו אמר יורדים ועולים הייתי חושב פעם אחת וכשאמר עולים תחילה נודע שכבר ירדו ותמיד היו עושים וזה הוא מראה ורמז על זרעו שתמיד הם עולים ויורדים ושוב עולים ולזה אמר בו הכינוי ג"כ על יעקב והענין הוא כי ישראל הם מזלם מזל דלי כמ"ש הראב"ע בפ' כי תשא (ע"פ ונפלינו אני ועמך) והרמז שהם מצליחים ועולים בסולם ובעוונותם שוב יורדים ובתשובתם שוב הם עולים שחלילה שישארו יורדים, ולעיל (דכ"ג:) כתבתי בזה כונת הש"ס בברכות נפלה לא תוסיף לנפול וכו' ע"ד זה ע"ש, ומשו"ה אמר בו שהוא הסבה בעליית וירידת הסולם מעשיו יורידוהו ומעשיו יעלוהו רק שהוא מובטח שלא יתמיד בירידה כבשאר שבירידתו עד הסוף הוא איבוד אומתו לא כן הוא כי שוב תשוב ותפריח לעלות:

או נאמר עוד כי בא לרמוז שהאדם יש לו שתי פניות אחת רוחנית לצד מעלה והשנית חומרית לצד מטה ושניהם כמעט סותרים (רק ליחידי סגולה כמ"ש במק"א דהם מרע"ה ויעקב ע"ש) וא"כ בעוה"ז אי אפשר שיהא תמיד עולה ועולה כי בחזרתו אל החומר ירד מהמעלה שהיה בו ושוב יצטרך מחדש לעלות וזהו ויורדים, ובס"ד נרחיב עוד הדיבור והוא כי האדם שזכה שיכנס להתבונן בשכלו ובמדעו חיוב המציאות וזוהרה אז כל מה שהוא יג ויעלה בהבנתו ובמדעו מן המאוחר אל הקודם וככתוב וראית את אחורי ובגשתו לחקור במעלת התבונה שתחילתה תתחיל בפליאות הבורא יתב' ממטה למעלה (עי' ה' יסוה"ת) ועולה וחוזר ועולה בודאי הוא מבין שאם יכנס לגשת אל הקדש יאבד אף מה שזכה והשיג ועוד לא יזכה אליו ובדמיון בצד מה המסתכל בעין הגשם באור השמש שוב לא יוכל לראות אף את הראוי לו וכידוע בחוש וק"ו הדברים באלף פעמים וכמדובר בספרים שזה ידוע ומבורר שאין צורך לביאורו, ובכן עתה נבוא להנז' שיאמר האדם אחרי שהוא סוף סוף כמה וכמה סכנות רבות יחלפו עליו בזה שאין מן הצורך להאריך בהם א"כ טוב לו שיחד מתחילה וראש לא מינה ולא מקצתה ויקבל שכר על הפרישה ונגד זה יש גרעון לו שאם יעשה ככה יפסיד את הטוב הגדול הזה ושזהו תכליתו להתבונן בפליאות הבורא ובלתי זה ח"ו נמשל כבהמות נדמו וכאשר האריכו בזה ושזה הוא מ"ש הכתוב דע את אלקי אביך ועובדהו זה מצד אחד עוד בה כי הוא בראותו ובהבנתו את דלותו ופחיתותו ובטול ישותו לא תהיה לו הדחיפה כלל וכלל ליכנס בזה ועל ידי זה הוא הפסיד דבר שאין לו ערך כמובן ושאז לא נקרא בסוג אדם כי על זה הוא נברא משכיל מדעי וזה תכלית בריאתו בארץ וא"כ איך יעשה ולכאורה הם תרתי דסתרן ולזה הדרך הטוב הוא שבתחילה לא תהיה לו כלל וכלל המחשבה הזאת אלא הוא צריך לומר כדאי וראוי אני ושעל זה נבראתי ויתבונן לפי סוג ידיעתו שניתן לו מן השמים בגדולת הבורא בהבנה מדעית והדרגיית ויהיה לו בזה עזר אלקי בשמירה מהשגיאה והטעות המסוכנת ביותר בזה וכשהוא מתבונן ועולה והבין כי לא הבין כלום וכמ"ש החכם תכלית הידיעה שנדע ידיעה ודאית שלא נדעך אזי הוא מתכווץ ומתקטן בישובו בעיני עצמו ומבטל בעצמו ובהכרתו את ישותו כאין וכאפס וזהו מ"ש הכתוב עולים תחילה ואח"כ יורדים מפחד ה' ומהדר גאונו כי כזה ממש תמצא במלאכים רצוא ושוב רצוא למעלה ושוב למטה וזהו מלאכי אלקים עולים ושוב יורדים (עי' מורה א' ט"ו רומז למלאכים) וא"כ הסולם הזה הוא מרמז על הנביאים והמלאכים והחכמים שיהיו בזרעו שכולם עולים ויורדים וזהו שאמר וראשו מגיע השמימה שפירושו שמי השמים למעלה מהמלאך והוא חפץ ליהנות ומזדעזע ויורד, ובזה יהיה פירוש ה' נצב עליו הוא על הסולם ולא על יעקב וגם זו היא הסבה שתמצא כי רק עם ישראל הם מתנועעים בתפי' ובלימוד ועי' בכוזרי מ"ב סי' ע"ט שתשו' החבר לשתי סבות אם לעורר החום הטבעי ומצד הענין שילמדו רבים בס' אחד וכל אחד מטה עצמו בכל רגע לראות ושוב נהיה לטבע שני ע"ש אך בזוה"ק פנחס (דרי"ח:) כתב הט' ע"ש כי נר ה' נשמת אדם והאי נר לא שכיך נהורא עליה אפי' רגעא חדא ע"ש ולפי האמור כמעט הוא בכח לשון זוה"ק כי בתפי' ובלימודו לשמה שופע עליו אור אלקי ומזלא חזי את האור ובכן אין בכוחו לסבול ומתנועע דמיון המלאכים ברצוא ושוב ודוק:

עוד נרמוז בס"ד במראה הסולם ונקדים דרז"ל דרשו (הובא בילק"ר עפ"ז) כ"כ המקובלים (מהרנ"ש בס' טיב הארץ ובמג"ע דכ"ח) כי בסולם היו ארבע שליבות ע"ש ואולי דנקביל זה עפ"י מ"ש החוקרים בספריהם הרב אברבנאל והעקידה כי הצורך והחובה להיות בבני אדם ארבע מיני השגות א' האמונה ב' הבנת הדבר בשכלו ג' ד' הידיעה והראייה, ושנים הראשונים הם מובנים האמונה היא קבלה בלב כפי מה שהוא וכשיתבונן בו תבוא לו הבנת הענין ההוא על עצם הדבר וביאורו בהבנה השטחית כפי מה שהוא והשלישי ידיעת המציאות וחיובה והיא היא המשיגים החכמים הגדולים ובעלי רוח הקדש והראייה (היא תאמר רק ביחס ולא בפשוטה) היא ראיית המהות המשיגים ורואים במראה הנביאים לפי כח וערך ראייתם בנבואה אם קטן ואם גדול באספקלריא חוגים שונים לפי רוח ה' שדבר בו וכמ"ש רז"ל (ילקוט איוב כ"ח כ"ה) בפסוק לעשות משקל שפי' רוח נבואיי ואפשר דלזה היה הרמז בארבע שליבות הסולם מלמטה למעלה וכשהגיע אל הרביעית שהיא ראיית המהות במראה הנבואה ומתחיל הוא להתפשט מהחומר להשיג מה הוא מזדעזע ונופל ארצה כמת וזהו עולים עד הרביעית ושוב ויורדים כי אי אפשר גם מן הנמנע להשיג דבר בהשגה חיובית אם לא בהשגה שלילית שלא השיג ואולי הם רמוזים ברמז קטן בכתוב ועתה ישר' מה ה' אלקי"ך שואל מעמך כי אם ליראה נוט' וראה ידיעה ראייה אמונה הבנה ויען שמשה השיג הכל והראייה שלו היא העליונה פנים אל פנים המאירה והוא בקש מהם רק ראייה אף שאינה מאירה כל חד כמדריגתו לזה כשהק' (בברכות דל"ג:) יראה מילתא זוטרתי תירצו אין לגבי משה שזכה לסוף הראייה הגדולה א"כ על הקטנות ממנה חשיבא זוטרתי (הארבעה הללו מקבילים נגד נרנ"ח אמונה מ' בנפש ידיעה ברוח ז"א בחי' הדעת בכללות הבנה בנשמה בינה ראייה בחכמה ככתוב מעיני העדה שהם החכמום והעין היא בחי' חכמה עי' ע"ח ש' הנקודים פ"א ע"ש) ואם זכה לארבע השגות הללו לומר שמסור הוא אל ההבנה שיתבונן ויטריח עצמו בה אזי יזכה להיות מרכבה לשכינה וככתוב והנה ה' נצב עליו כדרשתם על יעקב וכשנתעורר יעקב מהנבואה ידע בהקיץ כי הוא מושגח ושמור מפגעי התבל כי הדבק בו תדבק בו ההשגחה לשמירתו ולא יאונה לצדיק כל און וכמ"ש במורה ח"א פ' כ"ד ובח"ג פי"ח ההשגחה נמשכת אחר השכל ותהיה יתרון ההשגחה כיתרון שלימותם האנושי ע"ש בדב"ק וכדבריו מצאתי הובא ברמב"ן פ' שמות וז"ל אהיה אשר אהיה כשם שאתה הוה עמי כן אני הוה עמך ע"ש:

והנה הגם שכתבנו שהם ארבעה דברים הרמוזים בנוט' יראה אמנם הג' הראשונים שהם האמונה והבנת הדבר בשכלו והידיעה הם אפשריים אבל הראייה שהיא ראיית המהות זאת היא רק לנביאי ה' שכבר הוכן בשלשה העוברים אזי אם יזכה ברצון ה' יגלה עליו הרוח הנבואיי שהיא ראיית המהות לפי רצונו יתברך ועי' במורה – על הטרחא והיגיעה והאנחה של ברוך בן נריה ובא הדבר בנבואה לירמיה אל תבקש גדולות ע"ש ואולי כי מה שכתבנו לעיל בכוה"כ שואל מעמך כי אם לירא"ה שהם הארבעה הנ"ל הם הם שפירש הכתוב אח"כ ללכת בכל דרכיו שזאת היא תבוא מענף האמונה שאין בה הבדל והפרש בין מצוה למצוה וכמו שדרשו בפסוק דרך אמונה בחרתי משפטך שויתי הכל שוה אצלו ב' לאהבה אותו היא תבוא אחר התבוננות בפליאות הבורא יתב"ש מכל הסוגים וכמ"ש בה' יסודי התורה אז היא תניע בהכרח חוג האהבה בעצם ועי' רמב"ן ע"פ נורא תהלות עושה פלא מ"ש שם ג' לעבוד את ה' אלקי"ך בכל לבבך ובכל נפשך שפירושו אפי' נוטל את נפשך (ברכות פ"ט מ"ה הובא ברש"י עפ"ז) שהיא תבוא ע"י המדע בחקירה אלקית בכובד ראש וביראת הרוממות שזאת היא מעלה גדולה וממנה אם יזכה יושפע עליו שפע אלקי נבואיי ואם לא זכה בכל זאת העבודה אליו בכל לב ובכל נפש וכמ"ש בחובת הלבבות לא נקרא עובד את ה' באמת אלא או נביא הדור בטבעו או הפילוסוף האלקי וזולתם עובדים זולתו ע"ש וזהו ולעבוד את ה' אלקיך בכל נפשך וכבר כתבו כי היראה הסמוכה לשם אלקים היא תורה על יראת העונש והסמוכה לשם קוי"ק היא יראת הרוממות ששם קוי"ק הוא חסד ורחמים ע"כ ועי' בזוה"ק וארא (דכ"ג) הפרש בין ידיעה לראייה היא בין אספקלריא המאירה לשאינה מאירה ע"ש:

ובס"ד עתה באתי להעתיק מה שכתבתי במכתבי לרב גדול מאד מרבני הדור שתמה במכתבו אלי איך לא קובעים לימוד בעמל ושקידה ויגיעה בדרכי החקירה שהיא ורק היא המצחצחת את הנשמה והיא הכוכב נוגה המזהיר לאדם בזה ובבא ובלעדה האדם עיר פרא ותחת זאת שאני מאבד הזמן ברמזים עפ"י האר"י שאין מהם שום מניע ח"ו להעבודה וכו' וכו' והאריך בדברים ומליצות יפים וזאת היתה תשובתי אליו בדיוק ראה ראיתי מכתבו הארוך ולא אאריך בדברים רק בנוגע לענין מפי סופרים ואומר כי דברי עכ"ת קמחא טחינא הוא ולא חדש הוא וכבר האריך בעקרים מ"א פ' כ"ד בחקירה זאת והמסתעף ממנה עש"ב ומ"ש החובת הלבבות הנ"ל הסוברים ומחייבים את זה בכלל העבודה השלימה עש"ב אמינא ולא מסתפינא כי כל זה הוא נאמר רק ליחידי סגולה בדורות הקודמים שהיה דורם דור חקירה והם ריחמו וחסו עליהם והצילום מחקירה היונית אשר זרחה בימים ההם המסוכנת כרעל המינות לזה להם לבדם יאתה החקירה כי דעתם ואמונתם חזקה ולית נגר די יזעזעינה אזי פקחו עיניהם וכו' וכו' אבל מימותם ואילך הא ודאי כי מצוה וגם חובה לבלתי קרב אל החקירה וסחור סחור לכרמא לא תקרב ואדרבא יסתכן וישתבש ויפסיד יראת שמים שבו ומה נעים מליצת הראשונים מיום שנחרב בהמ"ק לא נראית הרקיע בטהרתה ע"ש דרצו בזה כי בזמן החרש והמסגר העמיקו הגדילו בחכמה אלקית וראו שמים בטהרתה בעיונים שכליים בהירים בטוהר בלתי שום דמיון אפל וחשוך אבל מהם ולהלן כל דור ירוד מהקודם ונסתמו מקורות החכמה ואי אפשר בלתי שבושים וטעיות ע"ש והרי גם בזמן הרא"ש זצ"ל כתב בריך רחמנא דישזבן מינה כי מסירה לב לומדיה מיראת שמים ע"ש, וזה דבר ידוע בחוש גם אנכי אהובך הקטן הייתי חולה במקצוע זה והייתי מביט מגבוה על זולתי בקטנות וכו' ואחרי תחלואי המסוכנים ויסורי שעברו על ראשי לא תקפ"ץ הכו את קודקודי וקבלתי שכר על הפרישה ואותו הרמז והנוט' שאני זוכה ומחדש עפ"י האר"י ושותי מימיו הוא בעיני קדוש והוא הוא המצחצח את הנשמה שאין בו שום התהדרות והתיפות במליצות שונות ואומר גבר עלי חסדו יתברך שמו ועי' בעקידה פ' ויחי פ' ל"ב וז"ל דעת תוה"ק שהמצות המעשיות שיעשה האדם בעבור האמינו בבורא ובעבור רצונו הוא העיקרי ע"ש ובס' טל אורות דנ"ז וז"ל אדוננו הרמב"ם זכות תורתו ומעשיו הטהורים הגינו עליו שנכנס בחקירות ויצא בשלום ומי ידמה אליו בסכנה גדולה כזו ע"ש ומה שיש סוברים כי אותה היוהרא והסכנה היא רק בתחי' לימודו כי לגימא קטנה במדע היא מסוכנת ליראת ה' ואח"כ בשתותו עוד הרבה היא מדריכתו לתכונה ומעלה אותו על יראת ה' על זה אני אומר למטונך אחרו כי הלגימא הראשונה היא מטעה אותו מדרך השכל הוא לא יגש הלאה כי היוהרא והמינות שהלבישוהו לא יתנוהו לגשת הלאה וימות בדיעותיו הרעות רח"ל וכ"ש בדור יהיר כדורינו איסתרא בלגינא וכו' שא עיניך וראה מ"ש הרב בעל ספר הברית וז"ל ורבים המתפרצים ע״י חקירות פילוספיות ותולים עצמם באילן גדול הרמב"ם וחובת הלבבות אני יודע כי קטנם עבה ממותני אבל במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב וכו' ואנחנו נדרוש להעיר לבבות עם קדוש עפ"י האמונה והקבלה עפ"י ה' ביד משה ועוד לו שם בדרך אמונה דק"ז ע"ש בדב"ק נופת צופים עוד הביטה וראה להקדוש אור החיים למהר"י יעב"ץ שתחי' הביא דברי רב האי גאון שהאריך לקעקע הלימוד המסוכן הזה ודב"ק חוצבים להבות אש שבשנת השמד רח"ל אותם החוקרים אשר נמעדו במחקר המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם ואותם אשר הספיק להם האמונה קדשו שם הנכבד והנורא ע"ש ועי' בכוזרי סי' י"ז וז"ל ינוחו הצדיקים ויקנו שלימות בנפשם בעובי משליהם ממה שינוחו הפילוסופים עם דקות חוקיהם ע"ש ומשם הראב"ע ראיתי איש אשר הדת והאמונה חקוקה על לבו ישמח כגבור שולף חרבו ומי שאינו סומך על האמונה עד שיחקור בשכל הנקנה דומה אל החולה שאינו מאמין לרופא עד שילמוד חכמת הרפואה ובתוך כך תתגבר עליו חליו וימות ומי שהוא סומך עליה אליו תעלה ארוכה מהרה ע"ש ובמהר"ש אלקבץ בשה"ש הביא מהפסיקתא וארשתיך לי באמונה אין הגליות מתכנסות אלא באמונה שנאמר תשורי מראש אמנה וכו' והרי גם חידוש העולם הוא רק אמונה כי לא בא עליו מופת וכו' ע"ש (עי' האר"י בפסוק עדות ה' נאמנה ע"ש) וכבר רמזו בזה הכ' (ש"א ט"ו י"ז) אם קטון אתה בעיניך לבלתי התחכם תדע כי ראש שבטי ישר' אתה ונעים ונחמד החרוז בזה של הג' לוצאטו וז"ל שור נא קצה משוט אל תוך המים רק מעוות תראהו ולבך באמת ידע כי ישר הו ששי ותלמי כנמלים יראו מתוך זכוכית אם פניו נשקעו ויהי להיפך אם רמו גבהו ע"ש ואם באתי לקבץ מספרים האוסרים את לימוד החקירה רבו מלמנות אני חושב כל הקרב בדורנו ללמוד החקירה אין זה אלא יוהרא ורמות רוחא שסוף סוף יסכן עצמו כי גם הראשונים אחר כל יכולתם בזה חזרו אל תמימות האמונה וכנ"ל מהראב"ע ועי' בעקרים מ"א פ' כ"א האמונה בה' יתברך ותורתו היא מביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש הרוחני וזה אמת אותו הנסיון ע"כ ולהשקיט הדר"ג שיחל"א מגלי התאוה המורעלת זו שא נא עיניך וראה מ"ש בהקדמת ס' החנוך וז"ל ועתה אם יטעון עלינו מסית ויאמר מה לך איש יאודי חקור בשכלך וכו' וכו' האריך בזה ודב"ק מים חיים טהורים קדש קדשים ומצוי הוא בישיבתו ובספר לב העברי דע"ד משם הגר"א בסי' קע"ט אות י"ג הביא מספר הדורות שבא הרמב"ם אחר מותו לגדול וגילה לו שנגזר עליו גלגול לחזור בשביל אותן חכמות ע"ש ובספר אור החיים ומעין גנים כתבו שהרמב"ם התחרט בעצמו וכו' ע"ש ובקונט' נער העברי ע"ש מה שאסף איש טהור מפום ארייותא המרחיקים את זה בשתי ידים ע"ש ואפשר דלזה אמר דהע"ה (תהלים ע"ג) בהמות הייתי עמך שיש מין בהמה הנקראת בהמות והיא טפשה הרבה מכל הבהמות כידוע ולזה שאני הולך עמך כמו בהמות שאין בה שום הרגשה כלל וכלל וח"ו להבדיל כשירשיעו ישר' ח"ו וירצו להתפאר ולהתהדר וכו' אזי ושן בהמות אשלח בם שגם אותו המין הנקרא בהמות יהיה לו התעוררות ועריצות עד שיבוא על האדם לטורפו אנכי חושב כי די בזה ויקבל הרובה את תשובתו ומובן כי דברי אלה נאמרו לאנשים כמוני מכיר אני תלי"ת את השגתי השפלה מאד ומה גם עתה ועי' בש' הקדים להג' חזן מע' פ' מה שכתב משם המטה משה דברים נחמדים מפנינים ע"ש:

ובזה אפרש בעז"ה כונת רז"ל בשבת (דפ"ז:) ויתיצבו בתחתית ההר כפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהי קבורתכם ע"כ רצו בזה שלא ירהיבו עז ולא ימשכו אחר הברק המסמא את העינים ללכת אחר החקירה ומה שלא ידיעת יחייבו השכל או המופת הנקנה יבטלוהו ח"ו אלא הם חייבים שיהיה להם הכל באמונה וזה הוא טובתם האמיתית לקבל את התורה בדרך קבלה דוקא ואם לאו שתרצו לחקור תדעו כי ח"ו שם בחקירה תהיה קבורתכם רח"ל והיא הסבה כי בק"ש אנחנו משימים הידים על העינים הסגורות וצועקים בקול ואומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואל זה ירמוז מ"ש הכ' (שמות י"ט י"ב) השמרו לכס עלות בהר ונגוע בקצהו וזה יתפרש בשני פי' אם עפ"י דרכנו לפי דעות כל הקדושים המחמירים כי רק האמונה היא שצריך שתהיה אזור חלצינו על זה הוא אומר השמרו לכם עלות בהר החקירה ושמא תאמר דעכ"פ מעט להתבונן הוא אומר אפי' ונגוע בקצהו התחתון לנזירא אומרים לו סחור סחור לכרמא לא תקרב אך לדעת הרמב"ם ודעימיה יתפרש באו"א רק להבין אקדים מ"ש השר האברבנאל בספריו וז"ל שלשה מיני השגות גדולות יש האחת היא נמנעת שהיא השגת המהות האלקי והשנית היא נמנעת מצד האפשרות כי אי אפשר שתובן בלי עזר אלק"י והיא אפשרית עם העזר האלק"י והוא שהוא יתברך צור כל העולמים ונתהוה העולם ממנו בלתי שום חומר ולמה אז ולא קודם לכן ושם יעמוד ולא יעבור והשלישית היא אפשרית שהיא ידיעת דרכי הטבע וכל מסתוריו עש"ב ולזה באה האזהרה שנא לעלות בהר וביאר הדבר שהכונה הוא שלא לנגוע בקצהו הסופי שהוא נמנע כי יהיה בטוח שמות ימות ולא ידע כלום ואולי שזה הוא רמז הכ' (שמות נ"ג י"ט) אני אעביר כל טובי טל פניך היא אפשרית שהיא ידיעת דרכי הטבע וכל מסתוריו שהיו ושעתידים להיות נגלים בעולם ר"ל במה שהמציאו וממציאים בהרכבת תולדות הטבע והתולדות היוצאים ממנו שעל זה נאמר כי טוב מאד וכמ"ש במורה ח"א פ' נ"ד וזהו כל טובי על פניך שהוא הטבע ומ"ש וקראתי בשם ה' לפניך היא ההשגה השנית כי ה' ברוך הוא צור כל העולמים והכל נברא מאפס וכו' וכו' וזהו בשם ה' שזאת יזכה אליה בעזר אלקי שהוא שם ה' אבל על ההשגה השלישית שהיא ידיעת דרכי המהות הודיעו לא תוכל לראות את פני שהיא נמנעת כמו שגמר כי לא יראני האדם וחי שאין פירושו ויתקיים המורה שיכול לדעת רק שצריך למות אלא הוא נמנע לגמרי ופירושו כמ"ש התורת כהנים שפי' וחי הוא כאילו אמר והחי שהם מלאכי השרת הנקראים חי אין יכולים לראות הכבוד והוי"ו של וחי היא ויו המוסיף ורז"ל ביומא (ד'.) אמרו משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן ע"כ, והם רמוזי בר"ת ענ"ן כמובן הראשונה מקבלת אל השגה הראשונה דרכי הטבע וסתריו וזו היא עליה ונתכסה היא השגה השניה המכוסה כי צריך לזה עזר אלקי שיגלה את הכסוי מעליו והג' היא קדש קדשים וזהו ונתקדש כדי להשיג השגה הנפלאה הזאת והיתה התשו' אליו לא יראני אדם וחי רק וראית את אחורי ודרשו רז"ל (ברכות ז'.) הראהו קשר של תפילין ופירשו בו המפרשים שהקשר הוא ד' ר"ל ארבע רוחות התבל ושין ויו"ד הם ש"י עולמות הקודש, ובעוניי פירשתי כי פירוש וראית את אחורי הכונה בו כפי מ"ש העקידה והשר אברבנאל כי ידיעתנו היא מן המאוחר אל הקודם והידיעה האמיתית היא מן הקודם אל המאוחר וזה לא נתן לנו וזהו וראית את אחורי שהוא מן המאוחר אל הקודם לפני ידיעת הקודם לא יראו ולזה אולי תמצא כל אותיות התורה כל אות חוזרת אחוריה אל הראשונה המבטת בה (עי' סה"ק שופ"ד פ' יתרו) ובתקונים ל"ד ועל הכל ירמוז לנו שהבנתנו מן המסובב אל הסובב (ואולי ג"כ ירמוז במ"ש וראית את אחורי ר"ל ידיעת השלילה ולא החיוב כי ידיעת השלילה היא שמשיגים באמת וכמ"ש בחובה"ל ובמורה בכ"מ ופשוט):

עוד מילתא בפומאי במ"ש הכתוב לא יראני האדם וחי הנה בילקוט (פ' ויקרא רמז תל"א) איתא ר' דוסא אומר לא יראני האדם וחי בחייהון אינם רואים ובמיתתהון רואים רע"ק אומר אף החיות הנושאות את הכסא אינן רואות ר"ש בן עזאי אומר אני כמוסיף על דברי רע"ק אף מלה"ש שהם חיים לעולם אינם רואים וכו' ע"כ, והקושי מבואר דהרי החיות הם עדיפי מן המלאכים ומאי אף דקאמר והמפרש שם הביא דברי הראב"ד דאף המלאכים דהם דמות פניהם פני אדם ע"כ ופי' המפ' שם עפ"י מ"ש בזוה"ק (ס' נשא דקל"ה:) דצבא השמים אינה שייכא בהם המות רק הוא מאן דנחית. מדרגא דיליה ע"כ וא"כ בחיות ע"י סבוב הכסא הם משתנין אבל במלאכים קיימים לעד הוה אמינא כי הם עדיפי קמ"ל דלא עכ"ל, ואנא עניא לא זכיתי להבין דב"ק דבתירוץ הראב"ד שכתב דהחיות פניהם פני אדם מאי מעליותא אית בהו בזה דהא לרע"ק לא סבר כמו ר' דוסא דבמיתה זוכה שפי' וחי ויתקיים אלא סובר בין בחייו ובין במותו אינו זוכה ופי' וחי הוא תוספת שגם החיות אינם זוכים א"כ מכ"ש המלאכים דגריעי מהם וכמ"ש במס' חולין (דצ"א:) [דישראל] (דהחיות) מזכירים ה' אחר שני תיבות [דכתי' שמע ישראל ה"א וגו'] והמלאכים אחר שלש [דכתי' ק'ק'ק' ה"צ] וא"כ מה נפשך האדם לא בחייו ולא במותו המלאך הרי הוא גרוע מן החיות שגם הם לא זוכים ומה חידש רשב"א על רע"ק ומ"ש דבחיות ע"י סבוב הכסא משתנין גם בזה לא זכיתי למצוא זה והרי קרא כתיב שרפים עומדים וגס כתיב רצוא ושוב שהם עומדים רק רצוא ושוב כי לא יוכלו שאת ועוד הפעם החשק גובר עליהם וחוזרים (ע"ד מטי ולא מטי למעלה בעקודים כידוע) והיה נלע"ד לומר בזה ולישב רק נקדים מ"ש רז"ל (ירוש' שקלים פ"ה ה"א) מלך בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מן הקרובים והקב"ה להיפך על הקרובים ביותר ע"ש ובפירוש הדבר פשוט הוא דמלך בשר ודם עמו הרחוקים משערים בו ובחכמתו יותר הרבה ממה שהוא ולזה נכנס בלבם מורא הכבוד שלו בעבור ששמו קדוש אצלם ולזה מעריצים אותו ביותר וכל הקרב הקרב יופחת המורא של הכבוד הפנימי בלב ממנו כי רואים עצמם קרובים אליו בחכמה ובדעת ובכשרון אבל בהקב"ה הוא ממש להיפך כי אדרבה כל הקרב ביותר אזי הוא יודע ביותר בטול ישותו באפס ואזי יותר הוא מכיר שאי אפשר לדעת מה והשלילה אצלו יתירה בהכרה חזקה ודאית ולזה הוא עליו מורא הכבוד ביותר ואין ערך שהכיר בטיב הידיעה שלא ידע כלום ולזה החיות הקדש אשר הגיעו לזה ההכרה להם יאתה לצעוק בקול איה מקום כבודו להעריצו וסביביו נשערה מאד ומעתה בא רשב"א להוסיף על דברי רע"ק כי לא מיבעיא החיות הגדולים מהמלאכים שהם יש להם ידיעה והכרה ביותר מהמלאכים ולזה אין להם היכולת לחשוב לראות את הכבוד שפירושו השגת המהות האלקי שכבר יש להם הידיעה וההכרה האמיתית וידימתם היא שלא ידעוהו בשום אופן ומכח הכרתם הגדולה שהם מבינים את זה ולזה הם החיות רק רצוא ושוב תמיד כמראה הבזק אבל המלאכים שהם למטה הוה אמינא כי יוכלו לחשוב ולגשת אל הקדש להשיג את הכבוד אחרי שהם חסרי הידיעה מערך החיות שידעו תכלית הידיעה בשלילה וידעו שלא ידעו כלום לזה השיב שאף הם אי אפשר כי אין ביכולתם משום שהדבר הזה הוא נמנע מהשגה ממילא וככתוב כי לא יראני האדם שכולל האדם והמלאך והחי הוא נמנע מהם וכמאמר החכם אילו ידעתיו והשגתיו הייתרו אך זה בענין השגת המהות בעצם וזה מושכל אמיתי שאיך אפשר העלול ישיג עילתו אבל לדעת ולהכיר חיוב השלילה אדרבה כל הגדול מחבירו משיג התענוג הרוחני הזה שהשיג והבין איך שלא יוכל לתאר הבורא וכו' וכו' ותגדל אצלו ההכרה בשלילת הידיטה מידיעתו ואם המלא יזכה לזה כ"ש האדם שהוא גדול יותר מן המלאך לפי דעת רז"ל (ב"ר פע"ח אות ב') בפסוק כי מלאכיו יצוה לך לשמרך מי גדול יותר השומר או הנשמר ע"ש ואולי נאמר כי לעתיד לבוא ישיג האדם יותר ממה שהיה בשגם אם המלאך לא יוסיף על מה שהיה שהם נקראים עומדים ותדע שהרי רז"ל (מנחות דק"ט: תוד"ה נזדמן לי) דרשו על פסוק וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפי' אותם שכתוב בהם ודמות פניהם פני אדם ע"ש וזו מעלה לכה״ג ביוה"כ שהוא דוגמת עולם הבא (יוה"כ בחי' בינה שהיא נקראת עולם הבא ובית קה"ק היא בחי' בינה עוה"ב) הוא זוכה לגילוי הזה שנמנע מהמלאכים הגדולים וזה דמיון מעוה"ב שיזכו הצדיקים להשגה יותר ויותר ורז"ל בתענית (דל"א.) כתבו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בג"ע והוא יושב ביניהם וכו' ע"ש שהרמז בזה הוא כי כמו המחול שהוא עגול ואין לו ראש וסוף כן הוא תענוג הצדיקים שאין קץ וסוף להשגתם ותענוגם ותמיד עולים ממדריגה למדריגה בהשגה שבעוה"ז אין לנו גם הכרה וידיעה מה הוא ואיך הוא ורבינו בחיי פ' תרומה ומהרש"י פ' שמיני כתבו כלומר שמשיגים מה שאפשר להשיג בלתי שום אמצעי ולא כמו עתה שמשיגים ע"י מה שברא בעולמו מן המאוחר אל הקודם ואז מבינים רק תהיה השגתם ישרה בלתי אמצעי כלל וכלל עש"ב ואם צדקתי בזה מה נענה ומה נאמר אנחנו עניי הדעת הפחותים דלים וריקים מכל חכמה שע"י החקירה אזי נשכיל ואזי נעבוד את ה' מה הוא הקרן בדיעה שיש לנו מעיקרא ואיפה המושכל בלימודנו שהשגנו שברי כלי חרס כמשמעם ואדרבה כל מי ממנו וכיוצא בנו חוב עליו לבטל ישותו וידיעתו ויעסוק רק באמונה ובדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל שהם יעלוהו מעלה ויאירו ויצחצחו את נשמתו בכל מכל ובם תהיה העבודה הרצויה לפי כוחו אם יהיה אלקים עמו וכמ"ש האר"י ז"ל בספריו הטהורים והקדושים והמוסר יהיה תמיד חרות על לבו כדי שלא תזוח דעתו עליו ואז התורה תאיר פניו אליה ובעקידה ופי' דבריו בס' בירורי המדות דכ"א דהע"ה התוכח עם כוחות נפשו ולבו שלא ימשך רק את פניך ה' אבקש שתישרני באמתך ובס"י פ"א בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר וכו' ועל דבר זה כרת ברית ע"ש, כ"ן לקוצ"ד כי לאנשים כמוני מכיר אני בעצמי ניכר שפחמי להפוך עורף לכל לימוד זה לא מינה ולא מקצתה ואני שמח במה ששכחתי ועינינו אל על יושב שמימה שהוא ישפיע עלינו רוח ממרום ויאיר את מחשכנו לעובדו בתמימות לב אמן וכמ"ש דהע"ה בהמות הייתי עמך וכנ"ל שיש מין בהמה שנקראת בהמות ע"ש שנראה הטעם לרוב טפשותה הגדול כן חובה אל האדם להיותו עובד לפני ה' ואזי חי הוא, ידידו לנצח דושה"ט בכל לב עבדא דרבנן כושל שבהן כותב וחותם בשלהי אלול הרחמים בא סימן דברי שלמה החכם מכל החזק במוסר אל תר"ף לפ"ק ברב עז ושלום:

יעקב חי זריהן דיין ומורה צדק בעה"ק טבריה

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי יש לפרש בדרך פשוט בטעם השינוי שכתב ותהר ותלד בן שהיה לו לומר ותהר רחל ותלד כמו שנקט בלאה ואפשר כי לאה לא יצא לה שם עקרות כלל ולכן תיכף לעיבורה הקול נשמע לאה מעוברת לזה נזכר הריונה קודם לידה משא"כ רחל שיצא לה שם עקרה לזה אף שנתעברה עוד לא האמינו שהיא מעוברת ואדרבה יצא לה שם גנאי חרפה אחרת שיקרה לעקרות מרוב הכוסף אל העיבור שמתעברות רוח כוזב הרה עמל וילד שקר (ועי' במעשה טוביה הרופא עובדות מזה) וא"כ לא נתברר שהיא מעוברת עד לידתה וזהו אומרו ותהר ותלד אז נודע כי היא היתה הרה מבן כדרך הנשים ולכן בעת שילדה אמרה אסף אלקי"ם את חרפתי כי שתים היו העקרות ועיבור הכוזב ואפשר כי הוא הטעם למשה"כ בשרה אמנו ותהר ותלד שרה לאברהם בן משום שהיתה עקרה ועד שילדה נודע שהריונה הריון ילד ומה שדרשו רז"ל (רש"י ע"פ הניקה בנים שרה) שאינו אסופי מן השוק אולי יצא להם מתיבת לאברהם שממנו היה וגם לומר שזה שייך לאברהם לאפוקי ישמעאל שמתיחס אחר אמו דוקא שרצון הבורא ביצחק יקרא לו זרע ולזה אמר לאברהם אבל בסמך הלידה להריון יש לומר כמ"ש ופשוט:

ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא, יש לדקדק מה שייך גניבה בזה אחרי שהוא ברח וככתוב כי ברח יעקב ואפשר במה שנעיר עוד דאיך לבן הערום הגדול לא הרגיש כי יעקב חפץ להפטר ממנו וללכת וזה הוא טבע ונרגש על הפנים והלבבות מגידים כל אחד איך יחוסו עם השני וזה בנוהג שבעולם כ"ש לבן אשר בכל דהו הוא יודע ולזה מחכמת יעקב שמכל אותו הזמן שהיה בדעתו ללכת לא עשה שום נדנוד שינוי ממנהגו הקודם כאשר היה באמנה אתו כדי שלא ישמור צעדיו וזה הוא שיעור הכתוב ויגנב יעקב את לב לבן אף שהוא ארמי על בלי הגיד ר"ל עד שלא נתן ללבן שלבו יגיד לו כי בורח הוא וזה כונת הגניבה של הדיעה של לבן וק"ל:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה