אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר בראשית · פרשת ויחי
שים נא ידך תחת ירכי וגו' יש לדקדק שלא נזכר במעשה פקודת אביו שאמר לו שישים ידו תחת ירכו והיה לו לומר וישם את ידו תחת ירכו וכמו שתמצא באליעזר עבד אברהם וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו ואפשר לומר בזה דבר שהוא לפי דעתי קרוב לפשט כי בארץ כנען מקום מושב האבות מלבד שמקום ארץ כנען לא היה בכלל שטופי זמה רק איזה פרטים כמו שכם בן חמור עוד בה דהיו במקומם לבד נבדלים והיה הדבר הזה לחק אצלם שהיא היתה מצוה ראשונה מהשי"ת וחביבה המצוה עליהם כי הרהורי עבירה היה רחוק מהם בתכלית המרחק לזה נשבעו בה בכל מוסר אבל מצרים המפורסמים באותו הדור בשר חמורים בשרם וכו' וכל הארץ הם שטופי זמה מאד עד שבבוא אברהם למצרים היה חושש שיהרגוהו על אשתו מה שלא היה חושש בארץ כנען אף בחברון שהיו ענקים ושמה היה ערות הארץ ולזה היה החרפה הגדולה הוא בערוה כידוע אפי' לדובר בו ואיך יהיה לנשבע בו היה שחוק גדול ובושה גדולה להם ויעקב בתמימותו בקש ממנו שישים ידו תחת ירכו וישבע והגם שהיה הבן עם האב לא חשש בזה שלא חשב שיש בזה שום ויחי חרפה אחר דהמחשבה טהורה בתכלית אבל יוסף שהיה במצרים וידע מכל מנהגם חשש מגילוי הדבר ולא רצה בזה ובמלות קצרות אמר לו אנכי אעשה כדבריך ר"ל בלתי שימת היד ויעקב חשב שזה היה ליוסף משום בושת הבן להאב חזר לומר לו שעכ"פ השבעה לי פשוט בלתי נקיטת חפץ וישבע לו ודוק:
יש לנו לדעת דאיך יעקב השביעו ליוסף שיעלה אותו אל ארץ ישראל ובירוש' דכלאים (פ"ד ה"ד) איתא על הארונות שהביאו מבבל ותבואו ותטמאו את ארצי ע"ש ואפשר דיעקב לא עשה כן מדעת עצמו אלא השי"ת אמר לו אעלך גם עלה רמז לו בזה דהוא חי דבתקונים איתא אהי"ה פעמים אהי"ה גימט' אמת ע"ש ואנכי היא בחי' אהיה דהיא עולם הכסא כחושבן אנכי והודיעו כי הוא דבוק במדת אמת תתן אמת ליעקב ובשם אמת משכן החיים בבחי' העולם שיצא ממנה שהיא אימא עולם החיים כן היא מדת אמת ו' רבתא שהיא הת"ת אילנא דחיי וכבר דרשו דאמת במ"ק ט' שהוא במ"ק ח"י שהוא בחי' ו' שש ספירות הבנין ועי' בעקידה פ' ויגש שהויו מספר השלם בכללו ע"כ ופירשו דבריו המפרשים כי מספר הששה חלקיו הם שוים לכללו חלק ששי הוא א' השליש הוא שנים והחצי הוא שלש וכשתחברם הם ששה ע"כ א' ב' ג' משא"כ שארא שבצרופם חסר או יתר ע"כ ויעקב וי"ו רבתא ודבק באמת לכן נקרא איש תם ר"ל תמים ושלם וחי אקרי ובכן כל האיסור הוא רק על המתים דאית בהו ענף טומאה אבל הוא הדבק בת"ת בחי' אמת היא ז' ספירות הבנין עם הנוק' בת זוגו ז' פעמים כ"ו גימט' יעקב כידוע בהאר"י ז"ל לכן הוא חי אמיתי ובחי פשי' דשרי (וזה ג"כ יתורץ על יוסף הצדיק דלקח מרע"ה עצמותיו אדעתא לקוברם בארץ כי הוא בחי' יסוד ו' זעירא והיסוד נקרא חי דו"ק משפיעים בו כידוע ובסוטה נ"ג איתא כל אותן הארבעים שנה היו שני ארונות מהלכין זה עם זה והיו עוברים ושבים אמרו מה טיבו של מת אצל חי אמרו להם קיים זה מה שכתוב בזה ע"כ ונקדים מ"ש בש' דרושי הצלם דרוש ו' וז"ל הלבוש נגרר אחר הרוחניות ע"כ זה אומרם קיים זה מה שכתוב בזה שהרוחניות שבו היא תירה שהיא חיה ולכן גם הגוף שהוא הלבוש נגרר אחריה ולזה אמרו רז"ל באבות (פ"ד מ"ו) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות ע"כ דייק מלת גופו ר"ל אף אחר יציאת נשמה בכל זאת זכה הלבוש להיות מכובד כמו בעת נשמתו שהיה עוסק בה בחייו והכל הולך אל מקום אחד כי התורה היא אמת והדבק בה דבק באמת ושם משכן החיים] ולזה דרשו רז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת בשביל בחי' שהיא אמת ואפשר עוד לומר דגם האבות אברהם ויצחק נקראים חיים ר"ל כמו בחי' יעקב שהוא בניהם ולזה רמוז בדבריהם יעקב' אבינו' לא' מת' ס"ת אבות ואפשר דלרמז זה נזכרו ח"י פעמים אי"ו וכמ"ש בירוש' (דברכות פ"ד ה"ג על מתני' מתפלל אדם י"ח ותענית פ"ב ה"ב) ע"ש שהוא לכונה זו ותדע עוד דהא רוחניותו דהיינו בבתרא (די"ז.) איתא בכלל דאברהם יצחק ויעקב לא שלט בהם מה"מ ע"ש ואפשר דלזה רמז לו השי"ת ליעקב כמ"ש במדרש יעקב נטמן אתה עם אבותך ע"כ בישרו בשורה הגדולה שהוא חי עם אבותיו החיים ושם נטמן עמהם כי חיים המה ובזה יובן כונת המדרש (פנ"ו אות ד') ויקרבו ימי ישראל למות אמר לו היום קובל עליך ע"כ והענין הוא בחי' אמת וכמ"ש בילקוט (תהלים צ"ב) בפסוק להגיד בבקר חסדך שהיום הוא אמת ע"ש וידוע דעוה"ב הוא בחי' יום ועוה"ז הוא לילה ובכן הודיעו כי הוא בחי' יום והוא קובל עליך ללכת אל בחי' יום שהוא אמת ואמת ילך אליו ובין שניהם הוא חי דמספר אמת הוא ט' כנ"ל ומרגניתא הראוני בס' ארץ חמדה (סו"פ ויחי ע"פ ויספדו שם מספד גדול) בכוונת רז"ל שיצאו ליעקב בפטירתו חלוצי כתף והכונה לפי מ"ש התוס' בשבת (די"ז. ד"ה ששמע) דמן התורה אין המת מטמא אלא בחיבורין ע"כ וזהו שיצאו חלוצי כתף להודיע כי חי הוא ולא מת ע"ש ודפח"ח (ופשוט הטעם למה שדימו רז"ל פטירת הצדיק לשמש שהוא כנ״ל שהשמש לא מת רק שהברואים הפסידוהו),
עוד לאלוק' מלין בס"ד להדרש בטעם דרשת רז"ל יעקב אבינו לא מת ובס"ד נימא מרגניתא טבא בזה דהנה רז"ל כתבו בפסוק ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני כי יעקב שמר טפתו ופ״ד שנה לא ראה קרי ע"ש גם הראשונים כתבו והבאתי דב"ק במק"א כי יעקב אבינו בבוא על נשיו לא יצא ממנו רק י"ג טפות שנתעברו בהם אז בהם נתן זרע ובלעדם כלל לא כי נשמרה טפתו ולא ירדה ע״ש (ואפשר דזהו שאמר יעקב לרחל אשר מנע ממך פרי בטן ומובן שהפרי שהוא ראוי נמנע ממך ולא ירד) וידוע דשכבת זרעו של אדם הוא חלק מחלקי נשמתו מהרוחניות השורה בטפה והיא כח הגוף וחייו ועי' בהרמב"ם ה' דעות (פ"ד הי"ט) וא"כ עתה יובן לשון הגמרא פ"ק דתענית (ד"ה:) יעקב אבינו לא מת והקשה בכדי חנטו חנטייא וכו' אמר לו מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' ואת זרעך מארץ שביים מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ע"כ וקשה דאיך נתפייס בתשו' זאת אחרי שהיא שוה בכל צדיק המניח זרעו אחריו והגם דיעקב אבינו הוא היה האב הכללי וכל ישר' הם בניו ואין הוא כמו שאר צדיקים שהם ענפים בכל זאת יש פה בעז"ה לחדש דבר נחמד דבתשו' זאת ממש הודיעו כי יעקב לא מת והוא דאחרי דהקדמנו דעד פ"ד שנה לא ראה קרי ורק י"ג ביאות שהיה בהם פרי הבטן הוא שהיה בהם שכבת זרע כנ"ל וא"כ חלקי נשמתו לא הלכו בהבל כלל רק נתנו פרי תחתם בעוה"ז בחיים ובכן כשהקשה לו וכי בכדי חנטו חנטייא וכו' אמר לו מקרא אני דורש ואת זרעך מארץ שביום זרעך ר"ל שכבת זרעך שכולה נתנה פרי היא בחיים לא נשחתה כלל וא"כ הנשמה של כוחות הגוף שיצאה לחוץ נתנה פרי חי תחתיו ומה שהיה בכח גופו נתן אחריו בגופות אחרים חיים ובשלמא צדיקים אחרים הרבה מחיות שהיתה בהם יצאה לחוץ לאבוד בלתי פרי חי אבל יעקב כל החיות שהיתה בו לא הלכה לאבוד כלל וכנ"ל כי רק י"ג טפות הוציא שהם בבניו אחריו ובו יוצדק יעקב לא מת שכל בחי' חיותו הוא בחיים וזהו רמז בתשו' מקרא אני דורש וכו' ויש להרחיב עוד ולומר כי כל מה שתדרוש בצדיק הוא אמיתי והענין כי אותו הכח שנתן יעקב בבניו אחריו ובניו לבניהם וכן הלאה ע"ס כל הדורות יזמין השי"ת שגם בבניו אחריו עד הסוף מה שילך לאבוד מהם הוא רק מה שיש מכחותיהם אבל מאותו החלק הראשי שהיה ביעקב ונתן בבניו ישאר שמור ועצור (כאשר היה באב ששמר ה' טפתו) רק כשבניו עושים פרי חי וכן בבני בניו עד עולם משום שבחי' יעקב לא מתה ונשארה חי לכן כל כח כוחו ע"ס כל הדורות יוציא פרי חי נשמה מכחו וזהו מה שאמר כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים מה זרעו בחיים דייקא שלא נאבד כלום אף אף הוא בחיים ושבים הוא שתי מלות שב ים היא השכינה שנקראת ים ואימא עי' שנקראת מי ושניהם שורש החיים הנצחיים כידוע ודוק והיע"ב וימ"ן אמן:
ויקרא לבנו ליוסף וגו' בטעם הכפל אקדים מ"ש הרב המלבי"ם שקריאה שהיא באת או בלמ"ד היא מורה שהקרוא לא סמוך לו אלא שקריאה באת מורה שקורא אותו על דבר גדול מיוחד בכונה משא"כ בלמד ע"ש וקשה דהרי קריאה זו היא דבר גדול מאד לריחוק הדרך ולהכבודה הגדולה שהיתה בזה והיה צריך להיות באת וזהו שמתרץ הכתוב בלישניה למה אמר לבנו בלמד לזה מתרץ ליוסף שהגם שהוא דבר גדול אבל לגבי יוסף שהיה מלך הוא חשוב דבר קטן ולפשטא הוא ששלח השליח לקרוא בנו ואיזה מן הבנים הוא יוסף ומה שלא אמר ליוסף לחוד שידוע שהוא בנו כדי שיוסף יתרץ לפרעה שהלך אצל אביו שאביו שלח לקרוא לו בשם בנו שהמוסר מחייב שהבן אף שהוא גדול ללכת אצל האב בשביל בקשתו שבטוח הוא בכבוד בן לאב שיעשה רצונו ולזה אמר יוסף לפרעה דברו נא באזני פרעה לאמר אבי השביעני לאמר שני פעמים לאמר כלומר השביעני על הפעולה והשביעני לאמר שהשביעני ולזה הוכרחתי לקבל שבועתו משום שהוא אבי וק"ל:
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך ע"כ, יש לבאר בס"ד רק נקדים תחי' מ"ש בשעה"פ פ' וירא בפסוק וערל זכר ותכלית דב"ק הוא כי בכרת יש שהגוף הוא נכרת ויש גם הנפש נכרתה (עי' להג' המלבי"ם פ' צו פסקא קל"ב בזה) והנה מלבד השנים כרת הגוף וכרת הנפש יש ג"כ כרת ערירי שנכרת גם זרעו והוו שלש כריתות כרת הזר"ע כרת הגו"ף כרת הנפ"ש והם ס"ת פשע או שפע כשהוא ניצול מכולם הוא שפע ברכה זוכה לבנים וחיים בעוה"ז וגם בעוה"ב ויש לכוין זה עם מ"ש רבינו בחיי סוף פ' וירא שלשה מינים של מיתות ברשעים והם מחייה אבדון כרת ושלשה מיתות בצדיקים והם א' גויעה או אסיפה ב' לקיחה כמו בחנוך ג' מנוחה ע"ש ובכן הם מכוונים מחייה נגד הכרתת הזרע שנקרא מחוי כמ"ש במק"א מרז"ל אבדון נגד כרת הגוף זה אבוד תחת שהצדיק נתעלה אל מחוז חפצו באור החיים זה אבוד ממקומו ונכרת משורשו החי, מנוחה נגד כרת הנפש שכשהיתה בגוף עכ"פ היא כלואה וצרה בשבתה במקום מצומצם שהאור שלה הוא גדול וביציאתה רווח לה עלמא ויש לה מנוחה ובכרת הנפש להיפך בורחת מדחי אל דחי בכף הקלע היפך המנוחה כידוע ועתה נחזור להכתוב ראה פניך לא פללתי ונקדים מ"ש בסנהדרין (פ"ב.) לא יהיה לו ער ועונה שפירושו כרת והוא הלל"מ וכמ"ש שם ובעירובין (י"ט.) ג"כ הבא על הכותית נמשכה ערלתו ע"ש (עי' פת"ע להג' חיד"א בזה) ולזה לא פללתי בחשבי שנכשל בכותית ואזי נכרת זרעו וגם גופו מעוה"ז שהבנים מתייחסים אחריה וא"כ גם בעוה"ז ראה פניך לא פללתי והראה אותי אלקים גם את זרעך ובמסרה הוכה את המדינית הוכה כעשב ויבש לבי הוכה אפרים ומובן חלוקתם על הכריתות הנ"ל ודוק: