אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר בראשית · פרשת ויגש
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ע"כ, קשה דהרי כבר שאל אותם על אביו והשיבוהו שהוא עדין חי ועוד לא הלכו וחזרו עד שנאמר כי על אותו זמן הקצר שאלם וראיתי להרב כלי יקר שהעיר מזה ותירץ כי חשב יוסף שאולי אמר כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה על כן שאלם העוד אבי חי ולבכם לא כן יחשוב וחשבו שלא נתכוון לשאול רק להזכיר את עונם על כן אמר אבי חי לומר שאבי הוא ולא אביכם שלא חסתם על צערו על כן נבהלו מפניו עכ"ל ומדב"ק נתבוננתי דאולי יתפרש באו"א מתוק מדבש רק אקדים מ"ש רש"י בפסוק ואחיו מת מפני היראה הוציא דבר שקר מפיו שלא יאמר הביאוהו אצלי ע"ש. ולזה:
בעת שאמרו על אביהם שהוא חי ונפשו קשורה בבנימין חשש יוסף כי אולי הסיבה שהכריחתם לשקר ואמרו על יוסף שהוא מת כדי שיפטר מהבאתו הוא ג"כ הביאתם לשקר ולומר שיעקב הזקן חי ונפשו קשורה בנפשו שתהא סיבה לקחת בנימין אתם שהוא יחוס על זקנת יעקב לזה תחילה הקדים ואמר להם אני יוסף וידעתם שדברתם שקר מפני סיבה אני חושש אולי הסיבה שלכם להמית את החי היא תהיה סיבה להחיות את המת הודיעוני באמת העוד אבי חי ולזה נבהלו מפניו דיקא והוא קרוב לפשט ודוק:
כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וגו' קשה דהרי הוא יודע כי כל אותה הרעה שהיתה עליו סיבתה היא מפני שחשבו בו שהוא חושב לנהוג שררה ורבנות לפניהם וא"כ איך אחרי שנשקעה האש תיכף לפגישתם הראשונה אתו הודיעם כי הוא ורק הוא המועיל לחיותם ולכלכלם שמובן שבלעדו הם מתים ובזה מלבד שהוא הפריח הדשן שעל האש הקדום אלא גם זרק נפט על האש וח"ו חוזר וניעור השנאה [אמר החכם מי שהוא משכיל צריך שיהיה כמו הירח פעמים מכוסה פעמים מגולה כי לפעמים יברחו מחכמתו כמו שיברח העטלף מאור השמש] גם יש להבין במ"ש רז"ל (ב"ר פצ"ט אות י"א הובא ברש"י ע"פ גשו נא אלי) הראה להם שהוא מהול מה יתן ומה יוסיף בזה לפייסם ואפשר לומר כי אדרבה בדברו מעריב ערבים לפייסם יען כי מתחילה הקנאה והשנאה העיקרית היתה לכבוד שמים דוקא וכמו שהאריך בזה הרא"ם פ' וישב והג' הפרשת דרכים דרך האתרים אב"ג באורך כי יוסף סבור דין בני נח להם ולזה אסורה המפרכסת וכו' והם סוברים דין ישראל להם ובשחיטה תלייא מילתא וכו' עש"ב גם נקדים את הידוע דישראל דין בנים להם ובן נח דין עבד יש לו ובמס' בתרא (ד"י.) איתא שאל טורנוסרופוס את רע"ק אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסן משל לעבד שכעס עליו רבו וכו' ורע"ק השיבו משל לבן שכעס עליו אביו וכו' ואנו קרויין בנים ע"ש ומעתה לפי דעת הראשונה הסובר דדין בני נח להם א"כ הם בסוג עבדים ואחרי דהקב"ה מנע מהם האוכל המורה על כעסו עליהם אזי אסור הוא לרחם עליהם ולפרנסם והזן אותם ומרחם עליהם הוא עושה היפך הרצון האדון ברוך הוא ועתה הוא מראה להם שהיה טועה גמור והאמת אתם דדין ישראל להם ומן השמים היה זה אליו להענישו ולבטל סברתו סברתו אלא ישראלים גמורים איקרו ומזה עולה שחייב הוא לפרנסם כי נחת רוח הוא לאביהם שבשמים כשמפרנסין את בניו גם בעת רוגזו עליהם ומסבב הסיבות הביא לו כל זה ושיהיה נו השליח למחייתם ובפרט לאיחיו כדי להווכח לפניהם שהוא טועה ולפי"ז דבריו אלה אינם יוהרא והתרברבות רק אדרבה מצדיק דין שמים עליו וזאת הוכחה להם כי אין בלבו ח"ו שום טינא והודאת בעל דין כמאה עדי דמי והראה להם שהוא מהול הרמז שג אביו סובר כן שהרי מל אותו כדין ישראל במילה ופריעה שמזה לבדו מוכח ונראה שהוא טועה היה בסברתו ומעתה זה ברור שהצדק אתם ולזה גמר אומרו עוד אל תיראו כי התחת אלקים אני והוא לפי מ"ש בפרד"א דמדור הפלגה ואינך נחלקו האומות וניתנו לע' שרים ונשארו ישר' תחת רשותו יתברך לבד ואין לע' שרים חלק בהם וזהו אומרו התחת אלקים דוקא אני ולא תחת השרים והמזלות וממילא מובן כי קבלתי עונשי בהשגחה שמימית בהתנגדו לכם ודוק:
או יאמר במ"ש התחת אלקי"ם אני שהיא תוכחה מוסרית מסותרת לבלתי יתרגשו בראותם עוד את כבודו ואת גודלו ושהוא למחיה להם וזה בעלמא קשה כשאול שהגדול יכנע לקטן וכ"ש בהאחים ובדבורו הקצר הזה תוסר כל קנאה והענין לפי מ"ש המפרשים כי הקנאה והשנאה שבין אדם לחבירו אינה אלא מפני שנמשך אחר החומר ואילו היה נמשך אחר צורתו השכלית שהיא אלקית ותמיד דבק באלקיו אזי אין לו שום קנאה ושנאה וכו' וכו' וככתוב (ישעיה י"א ט') לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כי מלאה הארץ דעה וכתיב (בירמיה ל"א ל"ג) כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ע"ש שפירושה אחר שידעו אותי וכולם תכליתם היא בה' ברוך הוא אזי כל העולם ומחמדיו וגדולותיו הם כאין וכאפס וכמליצת החכם ומה לי מהזמן אם לא רצונך ואם אינך מנתי מה מנתי וזה כונתו התחת אלקי"ם אני במלות קצרות הללו הודיע להם כי כל רעיונותיו הם אליו יתברך רק שהוא נמשך אחר צורתו השכלית המחייבת רק את זה והשאר כלא חשיבין ובזה יש שתי טובות האחת שיאמינו כי אין לחשוש ממנו לנקמה מהם ואגב הערה להם שהם יקחו מוסר שאם הוא בעל היכולת הוא אומר את זה והכח בידו להפרע מהם והמונע הוא האמונה זאת כ"ש הם שצריכים להיות כמוהו ולא תתחדש להם השנאה בלבבם עוד הפעם שידעו ויבינו כי הכל הוא מן השמים ובהשגחה וכבר דרשו רז"ל בפסוק (משלי ב' ז') יצפון לישרים תושיה כי השי"ת מזמין בכל דור להיותם מלאכים לענינים גדולים ויוסף היה מזומן לפרנסה ע"ש ובזה שוב לא יהיה להם שום קנאה מצורף לזה עוד נאמר כי רמז להם במ"ש התחת אלקים אני כי הנזקים הם יבואו אל האדם או נזק מבלי דעת כמו שיכור וכסיל ושוטה או בבחירה במזיד שהוא רשע ורוצה להזיקו או מחמת כעם וקנאה ואלה הם יקבילו נגד חטאיו אם חטא בשגגה או במזיד או בפשע אבל מי שהוא תמיד תחת אלקים יחוייב שתדבק בו ההשגחה ואזי הוא ניצול מכל וכמ"ש במק"א משם המורה נבוכים והראב"ע שהדבק בכל ינצל מהכל אך בברכות נ"ה וסוטה י"ג איתא דמת יוסף קודם אחיו מפני שנהג עצמו ברבנות ועי' בח"א שם שלדב"ק יתישב קצת ע"ש ודוק וגם לשאר המפרשים הדרשה תדרש כמובן ורמזו בזה הכתוב רב עוד יוסף בני חי שהוא רב גדול במצרים ותמיהא עוד הוא חי ע"כ:
אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, אפשר לרמוז בכפל הדבור אנכי ארד ואנכי אעלך גם עלה וגם כתוב עלה בה"א דהדברים מגיעים למ"ש האר"י ז"ל בשעה"כ בדרוש הפסח דאדה"ר פגם בשמותיו יתב' שהם שד"י אלקי"ם קוי"ק אדנו"ת אהי"ה וצריך לתקן יו"ד פעמים השם וה' ברחמיו רצה לתקן שם אהי"ה שהוא הפחות בחשבון ולכן ישבו רד"ו שנים מספר יו"ד פעמים אהי"ה עש"ב ובמק"א כתבתי בהקדמה זו ציצים ופרחים וכעת ירמוז בס"ד דודאי יעקב אבינו שהוא שופריה דאדה"ר כידוע א"כ הוא ידע דצריך לתקן בניו את כל השמות וכשראה ירידתו למצרים היה מצטער דאיך יוכלו לסבול כל זה הזמן לכן ברמז הודיעו ה' אנכי ארד עמך בחי' אנכ"י גימט' כס"א שהוא אהיה עולם הכס"א ארד עמך ואל תחשוב שצריך לתקן כל השמות ודי באנכי אעלך גם עלה ורמז בה"א דעלה עפ"י מ"ש האר"י כי ביצי"מ וכן בכל שנה בליל פסח מתגלה הארה הגדולה בבת אחת ויורדין גם מוחין דגדלות שני ולכן בכח זה בררו כל ניצוצות הקדושה ויצאו מכור הברזל וזהו וינצלו את מצרים כידוע ולכן אמר עלה בה"א כי גם אלה ה' בחי' יעלו וגם ירמוז בתיבת עלה בהא על השכינה ובזה יתישב נמי מ"ש הכתוב בפ' בא בכפל הכתוב תחי' כתוב ויהי מקץ שלשים שנה וכו' יצאו כל צבאות ה' ואח"כ עוד ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל ולפי מ"ש המג"ע פ' בא שכל אחד מישר' היה לבוש של מלאך אחד ע"ש שפיר נקט תחי' צבאות ה' הם המלאכים ע"י שהוציא בנ"י וכו' אך גם לזה הוא שפיר צבאות ה' כל שמותיו יתב' והשני הוא על ישר' בעצם וירמוז בפשט אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך ע"ד שפירש הרמב"ם בפסוק עמו אנכי בצרה אחלצהו שהכונה אם האדם מרגיש שעמו אנכי בצרה והוא מתפלל על הצרה שתלך לכבוד ה' שעמו הוא בצרה ידע ברור שאחלצהו ואכבדהו בשבילו משום שהוא מחשבתו לכבוד ה' גם פה יאמר אנכי ארד עמך מצרימה וכשתדע שאנכי עמך ומצטער משום זה אנכי אעלך בשבילך גם עלה בשביל השכינה ודוק:
ויפג לבו כי לא האמין להם עי' פירש"י נחלף לבו והלך מלהאמין ולענ"ד יש לפרש דפירוש ויפג הוא מלשון חולשה וכמ"ש רז"ל במגילה דכ"ה דילמא פייגא דעתיהו דצבורא ופירש"י חולשת הדעת ע"ש רק שפה פירושה חולשת הלב וכדי שלא תקשה דאיך יאמר רק ויפג שפירושו רק חולשה דבשמחה רבה כי הא פתאומית היה צריך להיות מסוכן לא רק חולשה ותירץ כי לא האמין להם דאם היה מאמין היה ח"ו קרוב למת לבו בקרבו וזה הועיל כי לא האמין לכן רק ויפג כי הזכירוהו ענין יוסף אבל בגוף הדבר שיוסף חי לא האמין ובכן נשאר ביגונו וכשדברו אליו את כל דברי יוסף שנעתקה מחשבתו ולבו שהוא חי אז ותחי רוח יעקב ונקט יעקב ולא די במלת אביהם להיות כי בחי' יעקב לא מתה וזה היה בידיעתו שלא ימות אחד מבניו בחייו וזה היה בכלל יגונו עתה ותחי רוח יעקב דייקא לנצח ופשוט אך הרמב"ן פי' להיפך ממ"ש וז"ל וחלושי הכח והזקנים לא יסבלו בעת בוא להם שמחה פתאומית ויתעלפו וכו' והנה נפל הזקן כמת ואמר כי להם לא האמין להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב בעבור שלא האמין וכו' ע"ש ובעניותי לא הבנתי דב"ק דאדרבה אם האמין היה מסוכן יותר ואיך שכב כמת משום שלא האמין שאם כן לא היה מתעלף ויש לישב שבתחי' נתעלף מהשמחה ונפל ובעבור שלא היתה האמונה שלימה גמורה גרם שלא מת ונשאר מתעלף אבל אח"כ כשהאמין אזי להיפך היא הסיבה לחיות ודוחק הוא דב"ק ועי' להרא"ם מה שפלפל בדב״ק: