אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר בראשית · פרשת ויחי
שכל את ידיו כי מנשה הבכור:
הקושי מבואר דנתינת טעם זה הפוך הוא ובעניותי פי' בו דבר ומצאתי שקדמני הק' אור החיים בן עטר ע"ש דבר נחמד ועי' ברשב"ם שפי' ג"כ כדב"ק ע"ש ובס"ד נדרש עוד דהכתוב מתרץ הקושיא שיש עוד דאחרי דיעקב אבינו לטעם שיש לו חפץ לתת הימין על אפרים והשמאל על מנשה (עי' מ"ש בפ' חיי שרה) א"כ למה שכל את ידיו היה לו לגזור על יוסף שיחליף אותם לזה תירץ כי מנשה הבכור לזה לא רצה לעשות הבזוי למנשה הבכור להסירו מצד הימין לגמרי וזה נתינת טעם על מה שהשאירם ככה ולא החליפם ואפשר עוד הטעם לומר למה שכל יעקב ידיו תחי' נתן ימינו על ראש אפרים ושוב שמאלו על ראש מנשה א"כ בא השמאל של מנשה על גבי הימין של ראש אפרים וזה קצת מעלה למנשה וזהו שתרגם אחכמינון לידוהי בשביל כי מנשה הבכור ויהיה לו מעלה קצת ועוד יש לומר חוץ מזה הפשט למה יעקב עשה כן בברכה בשיכול הידים כי רצה שהשפע הבא לשניהם מכח הברכה יהא כלול משניהם מדרך שמאל יעבור על דרך ימין וכן להיפך ויהא בזה מזוג לשניהם ומלבד שבזה לא יהיו כל כך קיצוניים ימין לבד ושמאל לבד עוד בה שגם חסד גמור לבדו וכ"ש גבורה לבדה אין כח לסבול ובמזוג יהיה טובה לשניהם זאת ועוד כי בכל חד יש בה טובה וכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד לכן כלל שניהם ביחד שיהא לכל אחד חלק בטובת השני ובהם יברך ישר' כאפרים וכמנשה וכאשר תמצא בשמותם מנשה לשון שכחה והתנצלות כמ"ש כי נשני אלקים וגו' ומצד הרע הם טובות שיתרוקן ויתנצל מדאגה ויגון וצער וכו' ואפרים פרה ורבה בתורה וחכמה ועושר וכבוד וכו' ומובן ההיפך ח"ו בשניהם כשיהיו לקללה והזקן ברכם בשלילת הרע דשם מנשה ובהפרחת הטוב בשם אפרים וכללם זה בזה אפרים צריך למנשה לשלילת הרע ומנשה לאפרים להפרחת הטוב ופשוט:
עוד נרחיב הדבור בס"ד דאפשר לומר דיעקב אבינו בירך לבנו יוסף בברכת כהנים כי רבינו בחיי כתב דיעקב נתברך בברכת כהנים ע"ש וכן מצאתי במדרש פליאה בפסוק כי אם ברכתני ברכת כהנים ע"כ וכבר ידוע דברכת כהנים היא כוללת כל הטובות לסוגיהם כמ"ש בספרי פ' נשא (עי' מ"ש בפ' נשא) ואחרי שהוא חפץ שישר' יברכו לבניהם ישימך אלקים כאפרים וכמנשה לזה הוא חפץ להעניק להם בירושה ברכה זו כדי שישראל אחריהם יתברכו בה ולזה קאמר ויקרא בהם שמי. זאת אומרת שמה שזכה שמי בהברכה יקרא בהם ולזה כתיב ויברכם וגו' לאמור מלא וי"ו וכן כתיב בפ' נשוא בברכת כהנים אמו"ר להם מלא וי"ו כי בברכת כהנים שש ברכות יש בהם ברכה ושמירה והארת פנים וחכמה ונשיאות פנים ושלום והם כוללים שש קצוות התבל וסיומם בשלום שהוא רק הכלי שיש בו הכח להחזיק הכל והמקובלים כתבו כי אדנות תחת קוי"ק בהכאה הוא כמספר שלום באותיותיו ע"ש יחוד השלם ובדרך פשוט יותר כי משכן השלום הוא החוט האמיתי שבו קושר הכל ונקדים מ"ש הרב המוסקאטו על הכוזרי מ"ד סי' כ"ב וז"ל השלום סוג כולל שלשה מדריגות אם במוחלט אם ביחוד אם בהצטרף המוחלט שאין בו הפכיות הוא בשכלים הנבדלים ושביחוד הוא בגרמים השמימיים שגם שאין בהם היפך יש להם דבר דומה להיפך שהוא התהפך צדי התנועה והשלום שבהצטרף שיש בו מלחמה והפכיות וכו' ועכ"ז ימצא כח משלים ביניהם ושומר אותם הוא השלום ע"ש הרי השלום הוא מקיף מהשכלים הנבדלים עד כדור הארצי עושה שלום במרומיו תרי שהם עולם המלאכים ועולם התיכון יעשה שלום עלינו הוא עולם החמרי וברכת כהנים יש בה מהשלש השמירה מעולם המלאכים ככתוב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך נשיאות והארת פנים שהיא על ההצלחה היא מעולם התיכון שבו המזלות עד עולם הארצי לזה בירכם ברכת כהנים הכוללת הכל מהעליון עד התחתון עם בסיסם החזק שהוא השלום החורז הכל ודוק:
האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו האלקים הרועה אותי, בטעם שבאבותיו אמר לפניו ובעצמו הרועה אותי יובן עפ"י מ"ש רז"ל (הובא ברש"י ע"פ) את האלקים התהלך נח. נח היה צריך סעד לתומכו אבל באברהם שלא היה צריך סעד לתומכו אמר לפניו הכא נמי באבותיו אמר לפניו ובעצמו לרוב ענוה שלו אמר הרועה אותי ר"ל סעד לו עמו ופשוט:
ויקרא יעקב אל בניו דרשו רז"ל (ב"ר הובא ברש"י) בקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והיה חושש שמא יש פסול בבניו אמרו לו שמע ישראל וכו' כשם שאין בלבך אלא אחד וכו' ע"כ ולהבין איך מקבלת התשו' על החשש שהיה חושש גם למה אמרו לו בלשון שמע ישר' ואין בלבך וכו' יאמרו אבינו אנחנו מאמינים כמוך באחדות השי"ת ולהבין נקדים מ"ש רש"י בחומש ויפול על צואריו ויעקב לא נפל על צוארי יוסף שהיה קורא ק"ש וקשה דאיך יוסף הפריע אביו כשהיה קורא ק"ש [בעיקר הדבר הקב"ה הזמין ברגע ביאת יוסף אל אביו בו ברגע זמן ק"ש לנסות הצדיקים ולגלות צדקתם לעולם כי הכל אין ואפס נגד עבודתו לה' ב"ה והיה מיחד ה' בו ברגע וביוסף אולי מטרדא דמצוה דהקבלת פני אביו לזה איחר הזמן] אלא ודאי שהיה עוסק בהרהור (והיא גרמא ליוסף ג"כ שלא אמר ק"ש) מחשש אי נקיון בדרך וכבר רז"ל בברכות (די"ג.) כתבו לרבנן פי' שמע הוא בכל לשון שאתה שומע ולא כאידך השמע לאזניך ע"ש ולכן היה מהרהר בק"ש ומקביל הענין דביחוד ה' ברוך הוא בהרהור להבדיל המהרהר בע"ז הוא כופר. עוד נקדים מ"ש בזוה"ק והמקובלים דמ"ש רז"ל בקץ המשיח (בתקונים ד"ן:) ללבי גיליתי לאיברי לא גיליתי פירוש לצדיקים דהם בחי' לב גיליתי אבל לאותם שהם בחי' אברים לא גיליתי ע"כ ועי' בתקונים שם דאוריתא אית בה רישא וגופא ולבא וכו' כגוונא דאית בישר' אית מנהון לבא דאינון לקבל שבעים סנהדרין ומשה ואהרן וכו' ודא איהו ללבי גיליתי אבל שאר אחרנין אברי לא גיליתי ע"ש והנה יעקב שהוא בחי' לב שהרי האבות הם חג"ת ויעקב הוא הת"ת ששם משכן הלב והשכינה היא נגד הלב כידוע בתפילה של יד שהיא השכינה נגד הלב ולזה הוא שבחינתו לב ללבי גיליתי היתה אליו ידיעת הקץ והרמז כי תמצא שכינה במילוי כזה שי"ן כ"ף יו"ד נו"ן ה"ה עם אותיות קץ עולה בחשבון תשפ"ו והוא עולה מספר יעקוב מלא יו"ד עיי"ן קו"ף וי"ו בי"ת עם האותיות והכו'] הכונה שבשמו רמוז הקץ עם השכינה שעמו ומצאתי במדרש תלפיות ענף יעקב שהוא בחי' ל"ב יעקב מלא אותיות אמצעיות גימט' לב ע"ש ומתאים עם מ"ש כי אליו היה גלוי וכשבקש לגלות ונסתלקה ממנו שכינה דיקא מובן שנשאר יעקוב פשוט בלי מילוי שעולה עם הכולל קפ"ט חסר אחד מחשבון קץ וד בדעתו אולי שיש ח"ו פיסול בבניו ואינם חשובים לב כמוהו ולזה אין בבניו אותיות קץ וכמ"ש בעלי התוס' עה"ת שהיא הסיבה שאינם בחי' לב ולזה יחסר מהם ידיעת הקץ והם השיבוהו ברמז שמע ישראל כשם שאין בלבך ר"ל שאתה בחי' לב אלא אחד ובעבור שאתה בחי' לב ולכן מיחד ה' בלב כי הרהורך הוא ג"כ טהור גם אנו ענפיך ובלבנו רק אחד ר"ל שהלב שלנו ג"כ אין בו בחי' רע כלל והוא טהור וכ״ש מעשה וכבר כתבו המפרשים דבשבטים אין בהם אותיות ח"ט וטעם המניעה להודיע היא גזירת מלך לכלל הוא קץ סתום ככתוב בדניאל סתום הדברים לעת ק והכי' שמ"ע ישרא"ל ה' אלקינ"ו ה' אח"ד (ע"ה) עולה גימט' אתי הוא קץ סתום ובזה יחד נחה דעתו ותכף ייחד ה' בברוך שם כידוע ודוק והיע"ב אמן:
וימלאו לו ארבעים יום וגו' ויבכו אותו מצרים שבעים יום בס"ד נשכיל לדעת דענין הבכי הכתוב פה שיש שינוי בין זה למ"ש במרע"ה דביעקב כתיב בכו אותו שבעים יום ובמרע"ה כתוב שלשים יום וגם שם כתוב ויתמו ימי בכי אבל משה עוד שינוי שתמצא כי באהרן כתיב ויבכו את אהרן שלשים יום ולא כתיב ויתמו גם לא כתב בהו אבל, גם הקושי שיש דאיך הניח יוסף ואחיו שיבכו על יעקב ע' יום דבר שלא נעשה אחריו למרע"ה ואילו היה הרשות פשיטא ודאי דהיו מוסיפים ואפשר לישב דשאני יעקב אבינו מהשאר כי שאר צדיקים לא היתה להם החניטה לכן די בשלשים יום ואין להוסיף אבל ביעקב דהיתה החניטה כמשפטה ארבעים יום ככתוב ובכל יום היו מגלים את הצדיק למשוח אותו בבשמים וזנים שהם מקיימי הגוייה בתבניתה וא"כ בכל יום הוא גלוי לפניהם וחייבים לסופדו כדין המת המוטל לפניו ואחר הארבעים יום שכלתה המשיחה ונסתם מלפניהם אזי עשו לו כדין הגדולים לבכות עליו שלשים יום ועולה שבין הכל הם שבעים כנלע"ד לישב, אך ראיתי להשר מהרי"א ז"ל שנדחק לומר דבחניטה יש שתי מינים אחת של שלשים יום ויש עוד חניטה של ארבעים ובין הכל הם ע' יום ולקוצ"ד לא זכיתי להבין דב"ק דלמה הוצרך לזה ובפרט שפשט הכתוב מנגד לזה. דקאמר להדייא ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים וסתמא אכולהו חנוטים והגם שיש לדחות לזה דאותן מ' יום היא ההוה אבל יש החניטה הטובה תוסיף שלשים מ"מ היותר פשוט הוא כמ"ש כי בשלשים היתרים היו להספד אחר שנתכסה מעיניהם וזה יותר פשטי דלא העדיפו על מרע"ה כי לא היה רק שלשים ובעיקר החניטה היא אדרבה באה להודיע דבחי' יעקב לא מתה וכנ"ל ויוסף שהוא בר מזליה ו' זעירא ידע הסוד הזה שבחי' יעקב מה היא ולכן ציה לחנוטו וגם שיוליכוהו לארץ כנען שהגם שיש אוסרים לחנוט המת כמ"ש בסה"ק ביכורי יעקב סי' כ"ב היינו דוקא מת אבל יעקב חי הוא ושרי והא ראיה דהזקן עצמו גזר להוליכו לארץ כנען ולא חשש להא דאיתא בירוש' (דכלאים פ"ט ה"ד) דקרי בהו ותבואו ותטמאו את ארצי ע"ש משום דהיא נאמרת במת ולא בחי ובכן אותה הסיבה שייכא נמי בחניטה וזיל בתר טעמא איסור החניטה הוא משום דצער לאותה הרוחניות הדבקה בגוף האדם ונקראים כחות ההיולי והם אסורים בזיקים עד כלות הבשר אזי הותרו מאסיריהם לעלות אל הקדש ביעקב אבינו בחיר ה' אין צורך בו לעכול הבשר לזככו דגם גופו וחומרו טהור וקדוש הוא ועל גיוו ישכון אור בהיר ולזה ג"כ גם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו בנוגעם בו (בילק"ר אמור צדיקים במיתתם קרוים חיים ולכן אין מטמאים ורזא דא לא הסריח בשר הקדש מעולם) ובסוטה (די"ג.) איתא ל"ו כתרים נתלו בארונו של יעקב ע"כ ופי' בעין יעקב שהם שני פעמים חי שהיה ח"י בעוה"ז וח"י בעוה"ב ע"ש ולפי מ"ש דארבעים היה לחניטה ולמ"ד לבכי אח"כ, יש לומר ג"כ דיעקב אבינו ציוה להם זה וזהו ויעשו בניו לו כן ר"ל ע' כאשר צום ור"ל מ' לחניטה ולמ"ד להספד כנ"ל:
ובהדי אורחין נובין לדעת בעז"ה השינוי בין מרע"ה לאהרן אחיו דבמשה כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה ובאהרן כתיב רק ויבכו לחוד ולישב נקדים מה שיש להעיר עוד דבמס' תענית (ד' למ"ד:) איתא בט"ו באב נתייחד הדבור עם משה אחרי שפסקו מתי מדבר ועי' ברש"י שס ובמס' בתרא (דקכ"א.) כתבו התוס' שם (ד״ה יום שכלו בו מתי מדבר) דבשנה אחרונה שהיא שנת הארבעים נמי מתו ולפי שהיו אבלים עד ט"ו באב לא נתייחד הדבור אך בט"ו באב מקצתו ככולו אז נתייחד הדבור משום שאין השכינה שורה מתוך עצבות ע"ש וקשה דאחרי כי בשנת הארבעים בר"ח אב נפטר אהרן ובכו אותו בית ישראל שלשים יום א"כ איך שרתה שכינה בט"ו באב דהרי עדיין היה משמש הבכי על אהרן דאין השכינה שורה מתוך עצבות ואפשר דיש לחלק בין הבכי לאבלות דבבכי אין כל עצבות ושוממות ואדרבה כשהוא בוכה רווח ליה עלמא וכן הוא בעלי העצבון ומרה שחורה דאחר שבוכים הם נחים ושקטים (עי' רמב"ן פ' תצא ע"פ ובכתה את או"א וגו') אבל האדם כשהוא אבל אז תמצאהו דוה ומשתומם ורוחו מטורפת עליו לא מצאה מנוח ובכן יש לומר כי באהרן לא היה דין האבלות רק שבעה ימים כמו הדין וכן ביעקב כתי' ויעש לאביו אבל שבעת ימים רק הבכי היה שלשים יום וגם זה היה ברוב בית ישראל שהם הנשים כמ"ש רז"ל (רש"י פ' חקת ע"פ ויבכו את אהרן וגו' כל בית ישראל.) משום שהיה רודף שלום בין איש לאשתו ועתה חסרו שאין מי שימלא תמורתו ולזה לא נאמר ויתמו ימי אבלו כי מקודם לזה ספו תמו אחר שבע ימים ורק הבכי היה למ"ד יום אבל מרע"ה היה לו אחרת כי כל ישר' האנשים והנשים היו בוכים ואבלים שלשים יום שזה הוא ההפסד הגדול האמיתי שלא קם ולא יקום כמוהו לעולמים [מ"ש ברז"ל בילקוט סוף הברכה בישר' לא קם אבל באוה"ע קם הוא לסברתם ולשיטותם שקם כמשה אך לפי סודן של דברים בהאר"י יש לו מקום וזה לעומת זה עשה האלקים ובמק"א כהבחי בזה דבר נחמד בס"ד ועתה אביא מה שראיתי דבר חדש בס' שתי ידות עפ"י התוס' דבכורות דאילא ביבנה מנה המומין הפוסלים הם קמ"ב והתו' העידה על משה לא כהתה עינו ולא נס ליחה נשאר ק"מ מומין ובלעם היה שני מומין תגר וסומא נשאר ק"מ וזהו ולא קם נביא עוד בישר' כמשה שגם הק"ם הנותרים לא היו במשה אבל באוה"ע ק"ם שהוא בלע״ם עם השנים הכתובים בתו' הם קמ"ב כמספר שמו עכ"ד וש"י] ולזה הספידוהו בהספד של אבלות למ"ד יום ואחר למ"ד אז ויתמו ימי בכי אבל משה משא"כ באהרן כנ"ל ולזה בט"ו באב שכלו מתי מדבר נתיחד הדבור עם משה בשגם לא פסקה הבכיה מעל אהרן אין בזה חשש של עצבות המונע השראת שכינה כנ"ל אבל במשה שהיתה הבכיה באבילות אי אפשר לשפע הנבואיי לחול על יהושע ועי' בעקידה וז"ל בחסרון השלם יחסרו שלשה דברים א' חכמת והשכלת התורה ב' הדיעה והשכל בתקון המדות ג' הישרתם ברוח עצה וגבורה בעסק הזמני לזה יש שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לתספורת ע"ש בחלוקתם ומובן מה היו שלשה אלה בהגדלתם האמיתית בבחיר הבריאה ואחר כלות השלשים אזי תמו בכי אבלו ואמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי נחה רוח ה' עליו אחר סמיכתו ממשה ועברו הלמ"ד יום ושמחה וששון רחפו על פניו הלבישתו רוח הקדש ונתמלא רוח חכמה ודוק:
וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו יש לדקדק א' אחרי קברו מיותר שכבר אמר בסמוך ויקברו אותו ב' בהליכה הקדים עבדי פרעה זקני ביתו ואח"כ בית יוסף ואחיו ובית אביו ובחזרה להיפך הקדים אחי יוסף עליהם ואח"כ וכל העולים וגו' וכדי לישב נדקדק עוד דבעליה כתיב ויעל יוסף וכו' ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' וכל בית אביו ואח"כ כתוב ויעל עמו גם רכב גם פרשים ולמה הוצרך להפסיק ולומר תרי פעמים ויעל והוה ליה לצרפם יחד בויעל קמא ולומר וגם רכב גם פרשים בויו העטוף סגי ואפשר דפה בהלויה היו שני מיני עליות אחת הם עבדי פרעה ובית יוסף שעלו אדעתא להתעכב עד אחר הקבורה כללם בויעלו אתו כל עבדי פרעה וכו' ואחיו וכו' ומחלקה שניה שעלו לכבוד הלויה גם רכב גם פרשים ואלו היתה עלייתם לויה לכבוד מתחום עיר מצרים וכשהפליגו בדרך ועשו המספד הגדול הם חזרו לזה הפסיק בין הראשונים אליהם ומעתה הוכרח הכתוב לאחר בחזרה את עבדי פרעה דבעליה הראשונה משום כבוד המלכות הקדים אותם לאחיו אבל באחרונה בחזרה איחרם להודיע שעבדי פרעה זקני ביתו נשארו אחר הקבורה ולזה הקדים אחיו ואחריהם עבדי פרעה שיהיו סמוכים לתיבת אחרי קברו את אביו לבל נחשוב שהם הלכו ואחרי קברו הוא רק לאחיו לזה נשארו לאחרונה להודיע שגם הם נשארו עם אחיו עד אחר שנקבר הצדיק הקדוש שקבור כלפי העין וחי וקיים הוא ובניו לעולמים ודוק:
ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה כתב הרב אור החיים הרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם מדיני שמים ע"כ ולכאורה קשה דהא בנזיר (דכ"ג.) איתא רע"ק כי מטי להאי קרא בכי אישה הפירם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה שצריכה כפרה ומה מי שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וכו' ע"ש א"כ הכא נמי צריכי כפרה וקושיא זו הוקשה לי והודעתיה בביהמ"ד והודיעוני שכולם מקשים זה ונלע"ד דיש לחלק דהתם כשחשבה ואכלה בעת שאכלה ידעה שאיסור אוכלת כי לא ידעה מהפרת בעלה אבל פה חשבו לעשות הרעה ולא עשו ברעה כלום עשיה בידים לא היתה ואין זה אלא מחשבה רעה לבד ואותה המחשבה היתה רעה ושוב היא נהפכה לטובה לזה קאמר שאין בו גם עונש שמימי שזה לא היה מחשבה לרעה כשאר עבירות שאינה מצטרפת למעשה אבל שם שהיתה שבועה שלא לעבור ותפסה האיסור לפי מחשבתה בידים חמיר טפי ויותר בביאור כי במחשבה רעה על אחר ולא נתקיימה המחשבה בו לרעה ונהפכה לטובה אין בו עונש גם שמימי כי שם אין המחשבה עיקר העון רק המטרה של המעשה והא ליתא ואדרבה נהפכה לטובה אבל פה עיקר האיסור הוא בהמרותו לעבור על הנדר שנדר והא עבר אם במעשה לא עבר אבל עון האיסור יש בו חלק למחשבה ולמעשה לזה ישאר עונש על המחשבה ואחר זמ"ר ראיתי בס' תומר דבורה בהערות דט"ז משם הג' מהר"י אירגם שתירץ כדברי עמ"ש בזוה"ק ויקהל בר"י דהוה מהרהר במילי דעלמא דקי"ל אין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה ותירץ דיש חילוק במחשבה לעבור ללבוש שעטנז וכיוצא להרהור דהוא עצמו עבירה וכו' ע"ש ומדויק במ"ש לחלק בין ההיא להא דיוסף הצדיק דחשבו שיוזק אח"כ אך שמעתי ישוב הגון מפי הרב החסיד העניו באמת צדיק תמים כקש"ת ר' משה יפה נ"י כי יש שני מיני עונשי שמים אחד עונש שמים שחשב לעשות רעה ואחד עונש שמים גרידא על מחשבה הרעה ובכן דברי הק' אור החיים על אותו הנוגע בין אדם לחבירו ודברי הש"ס על המחשבה הרעה הנוגע בינו לשמים ע"כ דב"ק והנאני ועי' בס' כלי חמדה פ' ויחי אות ד' שאחר פלפולו הגדול הוא מכוון עם מ״ש וז"ל היינו דוקא במחשבת עבירה בינו לשמים וכו' משא"כ בעבירה שבין אדם לחבירו שעיקר הכונה באיסור מפני שהרע לחבירו וכו' עש"ב ודוק: