אור ברסלב
אהל יעקב (זריהן) ספר במדבר › פרשת שלח לך

אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן

ספר במדבר · פרשת שלח לך

פרשת בהעלותך

ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ וכו' הנה נבין הטעם שהתחיל בשמנה ורזה שדבר זה הוא יוודע ביותר מהפירות וא"כ תחי' ישאל אם יש בה ואח"כ ישאל אם שמנה ורזה וגם קשה שהרי כל העצים שיש שמה הם נתונים לעקירה ושריפה כמ"ש רז"ל אין לך עץ באר"י שלא נעבד בו ע"ז וא"כ מה תועלת מהעץ כן קושיא אחת מתרצת חבירתה כי הם שואלים רק על כח הארץ על יבול האדמה שלה אם הוא דשן ושמן ולהיות כי כשיש עץ בשדה אז פרי האדמה שאינו עץ הוא לא כל כך דשן שהאילן מחליש כח הארץ לזה אחר ששאל על הארץ השמנה שזה הוא התכלית לא בהעץ שיש בה שעומד לכליה שאל אם יש בה עץ ובכל זאת היא שמנה שמורה על כח הארץ הרבה ושבחה גם אמר להם שיביאו מפירות הארץ להראות להם והם הביאו גם גוף העץ זמורה עם אשכול שלא יחשבו שגידול הפרי הוא מלאכותי הביאו הזמורה אתו להודיע כי הוא מקורי בטבע הארץ ופשוט:

למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו בנ"י לפשטא יש לומר שלא תאמר דאולי אותו המקום רק הוא שהיה משונה בפירותיו משא"כ שארא לז"ק שהמקום ההוא לא היה נחשב ביתר שאת ומה שנקרא אשכול הוא משום שכרתו משם אשכול בנ"י אבל לא ע"ש שפירותיו משונים גם רומז שלא תאמר שהוא על שם אשכול שהיה אהוב לאאע"ה כי שם אשכל חסר וי"ו כמו שדרשו בנוט' שמו אחי שונאים כבירים לך וזה אשכול מלא כל טוב אלא ע"ש שכרתו בנ"י וק"ל (ועי' בתנחומא ובפי' עץ יוסף עפ"ז):

ויהס כלב את העם אל משה וכו' בטעם אל משה עי' מ"ש הק' בס' אור החיים ואפשר עוד לומר כי להיות שהמרגלים דברו בתחי' אל משה ואהרן ואח"כ אל כל העדה והתחילה העדה לצעוק שר לא היה באפשרי להשתיקם מריבוי הקולות כמובן ובכן גם כשיצעוק הוא להגיד דעתו לא ישמע כלל אל האוזן מריבוי הקולות והצעקות לזה עשה בחכמה וזהו ויהס כלב בטענה אל משה נלכה אליו ושם נצעוק לפניו ולא פה כי אין תועלת כלל ובזה הסכימו וכל אחד משתיק את השני אל משה ובזה הם שתקו הכל ואז היה באפשרי להשמיע דבריו אל העם במה שראה בשליחותו ואמר עלה נעלה וכו' או נאמר במ"ש אל משה כי ידוע שאלדד ומידד היו מתנבאים משה מת יאושע מכניס כידוע ברז"ל ולזה אמר להם אל משה תדעו כי צעקה זאת לבלתי לכת לארץ שמח בו משה כי כל עוד שלא הולכים לא"י יחיה משה ובכן הוא יחפוץ בצעקתכם לזה נלכה אליו ושם תצעקו ובזה היתה לו היכולת להשתיקם ואזי הודיע את האמת שאצלו וק"ל:

ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות יתפרש הסמיכות עפ"י מ"ש רש"י שראו בכל מקום קוברים מתים ע"כ וזה אומרם אוכלת יושביה שהם ילידי הארץ וחיו באותו אויר ומורגלים בו ושמא תאמר שזה או לחולשתם מלידה או לרעבתנותם מסכנים גופם באכילות גסות לזה שלל שתיהם באומרו וכל העם אשר ראינו אנשי מדות אחת בחוזק וחוסן הגוף והשני באכילתם ושתיתם במדה וגם במדות טובות כמ"ש ז"ל שאחימן ששי ותלמי הרגישו במרגלים ולא עשו להם רעה וכל זה יש בה ובכל זאת היא משכלת וק"ל:

ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים בטעם הכפל אולי מפני שיש שני מיני נפילים האחד פי' מלשון נפל כמ"ש רמב"ן בפ' בראשית בפסוק ויראו בני האלקי"ם את בנות האדם וכו' וע"י זה היה הולד כמו נפל לגבי האב מפני זרע האם שהוא חלש ולא היה כבני אדם מפני זרע האב ע"ש ועוד יש נפל שכל הרואה אותו נופל לבו עליו מיראתו ממנו כמ"ש רז"ל (ובזה רמזתי הכתוב בפ' דברים ולך אותו ואת בנו וכו' בניו קרי ובנו כתיב שרומז לשני מיני בנים שהיו לו אחד בנו הדומה לו ושאר בניו שבאו לו מבנות האדם) ולזה אמר פה ושם ראינו את הנפילים הם מאותם של בני ענק מן הנפילים המיוחסים מאב ואם ולזה ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם כמו שפירשו ז"ל שהיו אומרים נמלים רואים כבני אדם שמרוב גובהם מעניקים חמה בקומתם חשובים בעיניהם כנמלים ודיוק רז"ל מדלא כללו ביחד ונהי בעינינו ובעיניהם כחגבים וגם בלא"ה אי אפשר שיתאים הדמיון דאם הם בעיני עצמם כחגבים איך ישתוה לעיני הענקים הרחוקים מהם הראייה כחגבים אלא מוכרח פירוש וכן הוא בערך דאם בעינינו ראינו עצמנו כחגבים בערך זה בעיניהם כנמלים שיש להם כנפיים שדומים לחגבים ופשוט:

בבואכם אל הארץ פירש"י משונה ביאה זו וכו' משנכנסו בה מלחמה נתחייבו בחלה ע"כ ויש לנו דאיך יכון עם מה שכתבו רז"ל (חולין י"ז) על פסוק ובתים מלאים כל טוב שאפי' קדלי דחזירי וכרמים נטועים כלאים או ערלה מותרים ולמה בחלה אסירי וליכא למימר דחלה שאני משום דא"י מוחזקת לנו מאבותינו ולזה בעת שדרכה רגליהם בה אף קודם כבושה חשיבא שלהם ולזה נתחייבו בה ועי' בירוש' דחלה (פ"ב ה"א) תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו וכו' ע"ש דא"כ כלאים וערלה נמי והגם דיש לדחות דאולי גזירת הכתוב בחלה ותלה בה בביאה לחוד מ"מ תיקשי לן להבין הטעם ועוד דהא בירוש' שם כתבו ג"כ על החדש וז"ל ר"י בעי כשנכנסו ומצאו קמה לחה מהו וכו' אפי' חטין בעליה ע"ש והא בחדש אין כתוב כמו בחלה ולמה יאסרו בו והיה נראה לי לומר דמזה ראיה למ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' מלכים דלא אישתרי להו קדלי דחזירי אלא אם רעב ולא מצא לאכול ע"ש וא"כ הא שפיר דכוותה ויש לומר גם בחדש מה שנקט אסור הוא כשיש לו מה יאכל ובחלה איתא בתקנתא בפחות משיעור ואכל להבין אך יש לדחות דהלא שם קתני עוד אני אומר לא אכלו מצה בליל פסח וכו' ש"מ שלא היה להם אך יש לדחות דהיה להם חמץ עד ערב פסח ובליל פסח אסורים לאכול מדין חדש אך מצאתי להרמב"ן בפ' ואתחנן שהביא דברי הרמב"ם וכתב שאין זה נכון שלא בשביל פקוח נפש או רעבון הותר בשעה שלחמו וכו' אלא התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא וכו' ע"ש וא"כ קשה מהא דחדש ובחפשי בזה מצאתי בנימוקי הג' חת"ס על הירוש' וכן מצאתי ג"כ להג' טורי אבן בר"ה די"ג שכתב דאף לשיטתו של הרמב"ן היינו דוקא באותן איסורים שאין להם היתר לעולם כמו קדלי דחזירי אותן הותרו וכו' משא"כ בחדש הרי יוכלו לאכול מחיטי אויביהם אחר העומר מהי תיתי שיאכלוהו קודם העומר וכו' ע"ש ובעניותי קשה לי הישוב לפי מה שנראה מפשט דברי רמב"ן שכל האיסורין חוץ מע"ז היו מותרין ממש דמשמע דלית בהם איסור כלל וכמו שסיים אם איסורי תו' הותרו גזירות של דבריהם יהיו אסורות וכו' ע"ש וכן זכורני במפרשים (כעת לא ידעתי איה כי מזמ"ר ראיתי) שכתבו על מ"ש הרמב"ן בפ' יתרו בפסוק כי חרבך הנפת עליה וכו' מפני זה לא היה במשכן ברזל כי גם יתדותיו היו נחושת ובבית עולמים לא היה ברזל רק הסכינים שהשחיטה אינה עבודה ע"ש ודקדקו מדלא הזכיר במשכן רק יתידות ולא סכינים שהיו משום שבמדבר היה נחירה ע"ש ומשמע שהוא מותר גמור אך מזה יש לדחות דבמדבר אין להם רשות בשחיטה רק שלמים ולכן מותר גמור משא"כ בארץ אך עכ"פ הפשט נראה ג"כ שמותר גמור ולא מתורת דוחק ודחייה דאם באנו לעשות בהם קצת איסור עד דנחשוב לדחות הזמן בשביל שיותר אח"כ ע"י הזמן א"כ כמעט שוב חזרנו לסברת הרמב"ם דאיסור אית בם רק דאישתרי במלחמה וכמו ביפ"ת דלא הותרה רק במלחמה הא נמי דכוותה אך באין לו מה יאכל דוקא וכן ראיתי להג' כלי חמדה ריש דברים משם הג' מהר"י בעל יע"ד דהגם דאישתרי בשבע שכבשו וכו' אבל לכהנים לא אישתרי כלל ע"ש ומשמע דאיסורא אית בם אלא שלישר' הותרו ע"ש מה שפלפל ומ"מ לפי מ"ש מהרמב"ן דהיו מותרים א"כ גם לכהנים יותרו ויש לדחות דהתירא רק לישר' וא"כ לפי הבנתנו בדעת הרמב"ן שאין בו סרך איסור כלל קשה מהא דחדש אך שוב ראיתי דלא קשה כלל ואני תמה איך הגאונים הוקשה להם בזה דהא שאלת הירוש' בחדש הוא לענין כזית מצה וכן בהא דחלה שנתחייבו תיכף הוא במה שלשין בביתם ובכן מה שהתירה תו' בשבע שכבשו ואכלת את שלל אויביך הוא רק בעת המלחמה עצמה אבל בעת שהיו שובתין ממלחמה ויושבים בביתם פשיטא שאסורים הם וכן הוא מפורש בחולין (י"ז.) בבעיא דבשר נחירה שנכנסו לארץ מהו והק' אימת אילימא בשבע שכבשו אפי' קדלי דחזירי אישתרי להו וכו' ותי' אלא לאחר מכאן שפירושו הוא אחר שביתת המלחמה אם היתה ליום או יומיים דוקא דאזי אסירי הם לאכול מאותו שלל דזה נקרא שלהם וכן פירש"י שם להדיא בד"ה אלא לאחר מכאן וז"ל דהיינו בשבע שכבשו לא שרא להו רחמנא טומאה אלא בעת שלל וכו' ע"ש ובכן שאלת הירוש' לענין חדש וכזית מצה הוא בעת המנוחה שאסירי האם ח"ו כל אותם שבע שנים אישתרי להו איסורי תו' חלילה ובעיית הגמרא לפי דעת הרמב"ם באברי בשר נחירה הוא שידע דנחירה בכניסתם לארץ איתסרא עד שכמעט כל הכלים שלהם איתחייבו בהגעלה אלא שמיבעיא ליה אם אין לו מה יאכל לא בצורת סכנה אלא אם אין לו כעת מה יאכל אם נאמר לפחות דכיון דהיה אוכל בשופי בהיתר קודם הכניסה אישתרי עתה לפחות כשאין לו מה יאכל ועל זה השיב אימת אם בשעת מלחמה פשיטא דאישתרי כיון דאין לו דאפי' דבר טמא אישתרי והשיב אלא לאחר מכאן דעל זה אותם אסורים גמורים אולי אלה ישתרי כשאין לו מה יאכל והטעם פשוט דכמו דהיפ"ת לא דברה תו' רק נגד יצה"ר ולזה דוקא בעת מלחמה הכי נמי בשלל האויב ירדה תו' לסוף דעתם של עושי מלחמה שבגמר הנקמה לאכול שלל אויבו ולזה בעת המלחמה הוא דשרייא ואחר כן אסירא הכי נמי הא דכוותה ופשוט, אחז"ר ראיתי פלפול אדיר להג' יערת דבש בסוף חלק שני בהש"ס ובהרמב"ם עש"ב ועי' להג' החיד"א בס' יעיר אזן מע' ה' אות ד' בהא דאברי בשר נחירה מ"ש בזה ע"ש:

והיה לכם לציצית וכו' ולא תתורו דרשו בספרי זו זנות וכ"כ רז"ל שהציצית גדר לעריות וכן כתבו עוד (מנחות מ"ד.) בההוא מעשה של הזונה שמצות הציצית שהיה זהיר בה מנעתו ע"ש ורז"ל (ב"ר הובא ברש"י) כתבו ע"פ ויקח שם ויפת את השמלה ויכסו את ערות אביהם בשכר זה זכו בניו של שם לטלית של ציצית ע"ש ויש לומר דטעם שזכה שם לזה ולא גם אחיו יפת הוא משום ויקח שם ויפת והו"ל לומר ויקחו שם ויפת אלא דשם היה העיקר ויפת טפל לו והסיבה שהוא גדר לערוה יובן עפ"י מ"ש הציוני בסגולת חוטי הציצית וכתב כי חוט השמיני הוא נגד התלוים בערוה והאגד וחמשה קשרים נגד הלב וחמש נקביו ע"ש הרי דהציצית הוא וקשריו נגד הלב והערוה ולזה בשם שהשתדל בכסוי הערוה כה לציצית שהוא גדר לזה ובו הסגולה הזאת ולזה אמר בו ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' ועי"ז שעוצם עיניו מראות ברע זוכה ורואה פני שכינה וזהו הרמז וראיתם אותו כינוי ורמז על השכינה ולזה נתנו טעם תכלת דומה לרקיע וכו' ובכן בראייה שכלית זוכה לראות פני שכינה ורז"ל (שבת ל"ב:) כתבו זוכה לאלפיים ות"ת עבדים ועי' ברש"י שם ודבר נחמד ראיתי בס' ארצות החיים להג' מלבים בה' ציצית בסוף משם האדמו"ר מהר"ץ כי כמו שנכלל ה"ח וה"ג מצד החסד כן נכלל ה"ח וה"ג מצד הדין שהם יו"ד פעמים פ"ר בגימט' שני אלפים ות"ת עכ"ל וש"י:

תוכן העניינים

אהל יעקב (זריהן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה