אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר במדבר · פרשת בהעלותך
ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וכו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב וכו' ויש לדקדק א' הכפל העלה נרותיה והיה די באומרו ויעש כן ב' למה לא אמר שבעה נרותיה ג' גמר הכתוב וזה מעשה המנורה שזה כולו יתר וכבר נזכר במקומו בפ' המשכן ועי' אוה"ח מ"ש ונישב בס"ד עפ"י מ"ש במק"א משם רז"ל דנחלקו אם הנרות של המנורה היו קבועים או מטולטלים ועי' בהקומץ רבה (דכ"ח.) ובפ' שתי מדות (דפ"ח:) וברמב"ם ה' בית הבחירה (פ"ג ה"ו וח') ע"ש והנה אם נאמר שהנרות הם קבועים אזי לא צריך לצוות לאהרן בעת שיעלה אותם שיהיו בכוון אל מול פני המנורה דכאשר נעשו מקשה בתחי' כן יאירו אבל אם הם מטולטלין יחול בהם הצווי שלא ישנה והנה מרע"ה אמר לאהרן כמו שצווה מפי ה' בלשון הזה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ובזה יש שתי פנים שאפשר שהפירוש הוא אל מול פני המנורה יאירו ר"ל אל מול הנכחי שהוא נגד פני המנורה שהיא היתה בהיכל ומול שלה הנוכחי הוא בית קדשי הקדשים למול זה יאירו ואזי יבוא הפשט יאירו שבעת הנרות כולם אל מול הנז' יאירו אבל לפירוש רז"ל שכולם פונים אל הנר האמצעי מוכרחים לומר כי תיבת יאירו שבעת הנרות הוא מוכרת ואינו דבוק אל הסמוך לו לאל מול כי אינם רק שש שהם אל מול אלא הוא מוכרת ור"ל שבכלל יאירו שבעה ולכן גם בעל הטעמים הפסיק בטעם פני המנורה ליאירו שאחריה להודיע זה (בשם הראב"ע כתבו כל פירוש שאינו מתאים עם נגינת הטעם לא תשמע אליו ע"ש) כי פני המנורה הוא נר האמצעי והשש נרות יאירו אל האמצעי וכיונה דעתו של אהרן לפירוש האמיתי שכתבו רז"ל ולזה אמר ויעש כן אהרן ומהו אל מול פני המנורה העלה נרותיה שהם הששה דוקא ולזה אמר נרותיה ולא שבעה נרותיה ולזה אמרו במד"ר פ' בהעלותך את הנרות זש"ה ה' חפץ למען צדקו יגדיל תו' ויאדיר ע"כ, ר"ל למה לא פי' הכתוב בהדייא ויסמוך אח"כ על דעת אהרן לזה תי' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תו' והרי גם בתו' נתן הביאור לישר' לברר דעת התו' ולא נאמר בהדיא הכל בתושב"כ כדי שיזכו ישראל בהוציאם כונת התו' בפלפול וכן הוה במנורה נאמרה בסתם וכיונה דעת אהרן להלכה והיא דמיון לתו' לישר' שהתורה היא שמן זית זך. ומה שסיים וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה וכו' הוא בא לתרץ הקושיא שיש דמה צריך לכל הצווי שיעלם אל מול פני המנורה שהרי בלא"ה המנורה ונרותיה עשאם בצלאל וכאשר עשאם באותה התכנית הם יאירו לזה אמר שהוצרך לצווי משום וזה מעשה המנורה מקשה זהב הוא רק עד ירכה עד פרחה דוקא זה מקשה וממילא מובן כי הנרות אינם בכלל המקשה והם מטולטלין ויחול בהם הצווי והיות כי גם הצווי הוא סתום וכנ"ל לזה בא להודיע שבח אהרן שכיונה דעתו אל האמת ואנו חייבים לשבחו הגם דהשבח הוא רק לשמו יתברך (חובת הלבבות כתב אם באת לשבח הוא רק לבורא ואם באת לגנות גנה עצמך ע"ש) ורצה השי"ת לשבחו להודיע כי שבחו עולה השמימה בלהב המנורה וכתב מדרש תלפיות (בענף אהרן) משם התו"ח עפ"י המדרש שבפטירת אהרן דלקה מנורה לפני מטתו ע"ש וזהו אל מול פני המנורה שהוא המדליק אליו יאירו שבעת הנרות ועי' בעץ חיים ש' תקון הנוקבא פ"ה דברים נפלאים בשבח אהרן רזין עילאין בענין המנורה ע"ש ונרמוז עוד בענין המנורה ושבעה קניה שכבר יחדו כנגדו מזמור אלקים יחננו ויברכנו כידוע שיש בו ז' פסוקים כנגד ז' קני מנורה ויתכן עפ"י מ"ש בעקידה הבי"ד הרב המוסקאטו דרוש י"ט וז"ל ז' עקרים עם התו' האלקית הם הם העמודים אשר בית ישראל נכון עליהם והם חידוש העולם והיכולת המוחלט ותורה ונבואה מן השמים והשגחה והסליחה ושכר ועונש ועוה"ב ומקבילים להם ז' מועדים השבת על החידוש פסח על היכולת שבועות על תורה מן השמים ראש השנה על ההשגחה יוה"כ על הסליחה סוכות על שכר ועונש עצרת על עוה"ב ע"ש והג' המוסקאטו רמז בדב"ק המסרה של ז' פעמים לולא עש"ב וברגליו אעבורה שזה רמוז במזמור זה הרומז לז' קני המנורה שגם המה אורם העיקרי הוא הנר האמצעי אל התורה ובה כלול כל השבע הנ"ל ולזה יהיו פונים אליו ובמזמור פסוק א' אלקים יחננו ויברכנו זה רומז אל חידוש העולם שידוע שנברא כדי שיקרא חנון ורחום וכולם לא נתקימו אלא בברכה מה' ופסוק השני לדעת בארץ דרכך הוא מורה על היכולת בשינוי טבע הבריאה שהוא שייך בכדורנו הארצי בכל הפלאות שנעשו יודוך עמים אלקים יודוך עמים כולם ההודאה על התורה שניתנה לישראל בתריג"מ ולכל העולם בשבע מצות שהיה ג"כ רצונם שלא לקבל תו' כמ"ש רז"ל ועי' בתוי"ט ברכות (פ"ז מ"ג) דלכך מברכים על התו' בשם קוי"ק שהוא מחסדו וכו' ע"ש ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור וכו' הוא על ההשגחה לתת לאיש כדרכיו וכו' וזהו תשפוט עמים מישור וכו' יודוך עמים אלקים הוא על הסליחה שגם אחרי היכולת להעניש מלך מוחל וסולח ועל זה יודוך וכו' ארץ נתנה יבולה וכו' הוא על שכר ועונש יברכנו אלקים וייראו אותו כל אפסי ארץ הוא על עוה"ב יום הדין הגדול כללי לכל הבריאה מאדה"ר עד הסוף וזה היראה היא עתה כללית משא"כ מקודם היא פרטית לאותו מחוז לאותו מלך אבל פה ייראו אותו כל אפסי ארץ ודוק:
ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי עי' רש"י מרז"ל תשש כחו של משה כנקבה ע"כ ואולי נדרש עוד ונקדים להעיר דאיך מרע"ה יהיה קץ בחיים שה' חפץ לו בהם וטוב יום אחד בתשו' ומע"ע בעוה"ז וכו' גם נעיר עוד דאיך אמר מרע"ה לא אוכל לבדי שאת אתכם והרי ראינו כי מהרוח אשר עליו שנאצל ממנו ונתן על ע' הזקנים היה מספיק הרי כי השי"ת נתן לו היכולת שיספיק לבדו כי שקול משה נגד כל ישראל כדרשתם (הובא ברש"י ע"פ) למשה ולישראל ר"פ יתרו אך יש לומר דכונת מרע"ה היא דראה כי הגם שברוחניות הוא מספיק לכלל כולו אך הכלי שהוא הגוף שבו לא היה בו כח ודי שאת להוציא מה שבכחו אל הפועל לאחרים שהיו כחותיו חלשים בערך כלל ישראל בכללות ולא היה חפץ מהקב"ה שיחזק את חומרו בערך הרוחניות שבו כי חפצו שהרוחני שבו הוא העיקרי והכלי שהם כחות הגוף יהיו קטנים מערך האור שבו ולזה בחר שאחרים ישאו אתו וישאר כח גופו כמות שהוא בלתי שום תוספת שלא היה לו ברירה אחרת כי אם תאמר שלא ילמד רק כפי כח גופו יפסידו ישראל וזה אומרו ואם ככה את עושה לי ר"ל תיבת את שהיא נקבה תעשינה לי באיזה מציאות אם שתחפוץ לתת כח בגופי ביותר שהגוף שהוא כלי הוא נקבה בערך האור שבתוכו ובזה יפסיד כי עובי וחשכת הגוף מונעת שביבי אורה הפנימיים (ועי' ע"ח ש' לידת המוחין פ"ב כי הנוק' כלי הכתר שלה הוא ב"פ אור והעצמות שבתוך הכלי הוא חצי שליש האור ע"ש) וזהו את עושה לי וכן אם ישאר הגוף כמות שהוא יפסידו ישראל גם זה חשוב נקבה במה שאינו משפיע ולזה בחר הרגני נא ואל אראה ברעתי אם מצד שאין בכחו להשפיע לאחרים מחולשת הגוף וכן אם חפץ לחזק גופו הרבה אז יפסיד הוא ח"ו אורו הגדול בכח חשכת הגוף ולשתי הצדדים זה אצלו קשה רק בסוג השלישי שיהיה אתו עוד סובלים את ישר' שבין הוא ובין ישראל לא יפסידו ומאריה כביכול הסכים על ידו ואמר לו שיבחר ע' איש מזקני ישראל (עי' בעה"ט נגד ע' שמות של ישר' ונגד ע' שמות שיש לה' ברוך הוא ומנה אותם שם ע"ש) ואצל מן הרוח שעליו ונתן על ע' הזקנים בשביל שהיה בו מסוג ישראל לזה אצל מעליו ונתן עליהם והוא לא הפסיד כמ"ש רז"ל משל לנר (ילק"ש הובא ברש"י ע"פ ואצלתי מן הרוח) ומשל למערה מלאה מים ולא נחסר ממנו כלום ומרוה גם הוא יורה וכמ"ש בע"ח בפסוק הצדיק אבד כשאין הז"א משפיע גם או"א מונעים ח"ו להשפיע בו והארכתי ברמז זה בסה"ק שופריה דיעקב בפ' הנז' ע"ש וזהו הרמז שאמר את עושה לי וקשה דאת הוא כינוי כלפי מעלה ח"ו ולפי"ז בא הרמז שפיר כי זה תלוי בזה כשתשש כחו של מש חלילה מחסרון השפעה יש חלילה תשות כלפי מעלה וכנז' וה' יכפר בעדי:
הממעיט אסף עשרה חמרים שמעתי מפה קדוש הרה"ג חיים סתהון ז"ל חידוש משם הג' איש אלק"י הגר"א זצ"ל איך החש' הזה משום שמחנה ישראל הוא שלשה פרסאות א"כ האמצעי הוא רחוק פרסה וחצי עד שיגיע למקום השלו שהיה סביבות והם הלכו כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת שעפ"י מהלך בנוני עשרה פרסאות ליום וא"כ הלכו שלשים פרסה שהם יו"ד פעמים הליכה וחזרה ובכל פעם לקח חומר אחד משא האדם באותם הימים ע"כ ואנא עניא הוקשה לו שהרי באותם הימים היה יכול כל אחד להגביה על כתיפו ארבעים סאה כמ"ש בסוטה (דל"ד. הובא ועם שיעור הנפח ובפרט של העופות ברש"י פ' שלח ע"פ וישאוהו במוט בשנים) גמירי דכל טעונא דמידלי איניש על כתפיה תלתא דטעוניה ע"ש ואיך כתיב חומר ואולי לדעת הג' דחומר הוא פירושו יבש כמו חטים וזה היה כובד השלו שהביאו שאפי' משעורים לחטין ולתבן יש הפרש עי' מציעא (ד"פ.) והגם דשם אין השיעור רבעא אולי בעופות לערך האבנים אם הם ארבעים סאה בחומר שהוא שלשים סאה כובד של עופות יעלה בנפח לשיעור ארבעים סאה של אבנים והוי חדא שיעורא וכונת הג' שאמר חומר משא האדם בימים ההם ר"ל חומר יבש שיעלה בעופות יעלו מ' סאה כן נראה לע"ד דבדרך אחרת לא יכולתי להבין כונת הגאון אך אני ברגליו אעבורה אולי נעשה התש' באופן זה רק נקדים מ"ש בספרי וכ"כ רש"י שהממעיט ר"ל אף החגרין והעצלים לקטו יו"ד פעמים ע"ש ואלו ודאי לא הלכו יו"ד פרסאות ובכן אלו שהיו באמצע והיה מהם חגרין ועצלים כל שלש עונות הללו הלכו רק חמש פעמים שהוא חצי בערך הבריאים והזריזים ובודאי אחר שהם עצלים וחגרים גם במשא היו חצי מחבריהם וחבריהם כשהם מטעינים הם יוכלו עד כדי ק"ך סאה אחרי שלבד יכולים לתת על כתפיהם מ' סאה ע"י הזולת עוד שני שלישים ק"ך סאה ואלו שהם מחצה מחבריהם ע"י הזולת שיטעינום שרחמו עליהם הם יכולים לטעון ששים סאה שהם שני חומרים והם הלכו רק חמש פעמים מחצה מחבריהם הזריזים שהלכו יו"ד הם הלכו חמש ובכל פעם שני חומרים יעלה יו"ד חומרים ולזה הממעיט שהוא החגר והעצל אסף יו"ד חומרים שזהו משא החגר בימים ההם ע"י הזולת ובזה יבוא החש, גם לפי דעת רז"ל שהממעיט קאי אחגר ועצל ושוב זכיתי וקניתי ספר הכתב והקבלה וראיתי שהביא חידוש הנ"ל בשם הגר"א ז"ל שהודיע לו הרב אור החיים ז"ל הנז' ולא העיר כלום בדב"ק וצל"ע כי מה שפירשתי בדב"ק הוא דחוק לקוצ"ד:
ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' והאיש משה עניו מאד ודרשו בספרי ענו בדעתו ולא ענו בגופו ולא ענו בממונו והביאור לזה ע"ש רצו בזה כי ענו בגופו הוא מחולשה או שאין בו כח לנקום או שאינו מרגיש עד כמה מגיע העלבון וכן בממונו אותו הדבר שהמסכן הוא רוחו נכאה כידוע לז"ק כי רק ענו בדעתו שהיה גבור ועשיר ומרגיש ורק שהיה שפל וסבלן וא"כ יש לתמוה כי דבר ידוע הוא דכשיש איזה נזק לאומה חובה רבה לעשות משפט חזק כדי שלא יצא נזק לכלל כמו שהרופא חותך יד ורגל כשהוא חושש על הנשמה וזה חשיבא רחמנות גדולה וזוהי הסיבה לעונש שאול המלך ושאול באחת ועלתה לו וכמ"ש המפרשים משום שחטא שאול היה חטא מדיני הנוגע להממשלה בכלל ובמשפט צבאי גם הטעות חשוב הוא לפשע ומרד משא"כ בדוד היה בינו למקום וכן מצאנו ראינו במרע"ה במחלוקתו עם קרח ועדתו משום שהיה חשש פקפוק בנוגע לעיקר הדת שפקפקו בנבואתו הרגם במיתה משונה חדשה בולטת וניכרת לכל ושפך עליהם זעם נורא והנה תמצא גם פה הגם שמשה לא תבע עלבונו הגם שלא דברה חלילה נגד הדת כנז' נענשה משום שגם פה יצמח ח"ו חשש פקפוק במה שהשוו נבואת משה אליהם שיצא מזה כשח"ו יבוא איזה נביא ויגיד לגרוע ולהוסיף באיזה מצוה וכו' שאולי ימשכו אחריו אחרי שיש בעולם השוים למרע"ה א"כ יתכן דגם זה שוה אליו ולזה תיכף נתקנא ה' להענישה וגם השותק ושמע אליה אהרן נענש קצת לרגע כמ"ש בויפן אהרן והודיעם בנבואה כי לא היה ולא יהיה השוה אל משה בנבואה שאינה במדרגה שנאמר שזה גדול מזה באיזה מדריגה כמו שתבדיל בחכמים שאין הדבר כן כי זה לא מראה רק פנים בפנים ולא במדות (ועי' בהרמב"ם פ"ח מה' יסוה"ת ובמורה ובס' אור ה' לר"ח קרשקש מ"ג כלל ו' באורך הפרש בין נבואת משה לשאר ע"ש.) וא"כ קשה איך מרע"ה לא בקש להעניש מחשש זה, לזה סיים והאיש משה ענו מאד וזה יתרץ התמיהה כי מכח הענוה שלו הגדולה לא היה יודע ומכיר שאין כמוהו בנבואה ושזה מזיק לכלל [כ' המפ' ענו מלא עי"ן נו"ן ו"ו גי' רמ"ח שהיה ענו ברמ"ח איבריו ובזוה"ק (פר' שלח ד' קס"ח:) מאן דאיהו זעיר איהו רב ויש לומר בהרחבה משום שהוא זעיר בעצמו איהו רב] וחשב כי הדבר הוא משום כבודו דוקא ועל זה היה שפל וסבלן מפני אחותו הגדולה ולזה תיכף נדרש כבודו עפ"י ה' שבשביל שאמרו אנו שוין אליו בנבואה נענשו וזהו קיומה של תו' ורק משה ענותנותו הגדולה היא סיבה לשתיקתו וזהו והאיש משה וידוע מ"ש המפ' כי יש הפרש גדול כשתאמר בתחי' האיש קודם השם היא חשיבות וכשתהיה אחר השם הוא ח"ו לגנאי כאומרם כי זה משה האיש כידוע ומ"ש מכל העם אשר על פני האדמה הענין הוא כי בכל בני אדם ימצא ענוה למשל החייט לא יתגאה בחכמה אחרת וכן בכל חכמה אלא בדבר שהוא יודע הוא מתגאה וכן הלאה גם בחכמת התו' מתקנא חכם בחכם אבל כשהגיע מדריגתו עד הסוף אזי הענוה היא אצלו טבעית וטבעו מחייבו בנחת להשפיע מהודו לאחרים וכמ"ש התנא (באבות פ"ב מ"ח) אם למדת תו' הרבה אל תחזיק טובה לעצמך אלא תשפיע לאחרים כי לכך נוצרת וידוקדק לכך נוצרת עפ"י מ"ש המורה נבוכים אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת וכו' שהכונה כי הקב"ה נתן חכמה לאדם ועושה חסד לאדם ומציל עשוק מעושקו וצדקה לברואים וזהו אל יתהלל וכו' כשתהיה רק לו כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה המקבילים נגד חכמה וגבורה ועושר ובאלה חפצתי עש"ב וזהו כי לכך נוצרת שתשפיע לאחרים לזה אמר האיש משה השלם ענו מכל האדם שעל פני האדמה שיש בהם הפכיות זה ענו בחכמה זו שאינה יודעה והשני להיפך בחכמה אחרת שאינה יודעה וכן הלאה רבו מלמנות מרע"ה ענו מכולם וראיתי במפרשים משם הג' יעקב מלובלין אביו של הג' המפורסם הנק' הרב העשיל כי מעת שאמר לו ה' של נעלך ופי' מאשתו כי השכינה היא כלתו ולזה צריך לכתוב כלת משה והוא מהענוה שלו כתב כלות בוי"ו ומרים דברה עליו שאם איתא שצריך לפרוש היה לו לכתוב כלת ולזה סיים הכתוב והאיש משה ענו מאד והיא הסיבה שכתב כלות ע"כ דב"ק וש"י ויש לרמוז מ"ש בת"כ (הובא בילקוט פ' שמות רמז ק"ע) משה משה הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו עפ"י מ"ש הג' נחלת שבעה בסה"ג בשם משה ששורשו בלשון מצרי הוא מים כך שם המים הוא משה ובזה פי' הכתוב ותקרא שמו משה ר"ל מים כי מן המים משיתיהו ע"ש ובכן זהו שאמר משה שנשאר בחי' מים המבקשים מקום נמוך גם הוא ענו ושפל ולזה התו' שיבחו רק בזה וגם יש לומר פי' הוא משה עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו כי מרע"ה כל כך היה פרוש ונבדל ומוכן לנבואה תמיד עד שהוא הוא הבחי' משנדבר עמו שגם בלא עת הנבואה היה מוכן בכל רגע ולא כמו שאר הנביאים שלא תמיד הם מוכנים ואותה ההכנה שהיתה אתו מקודם בדבקות היא היא שהיתה אתו בבוא עליו רוח ה' עליו ולזה לא היה נרעש ונבהל ועיין הר"ן בדרוש ח' כי לכן בא הנבואה עליהם וכשיעתק הטבע מההיפך אל ההיפך פתאום יסתמר ויצטער ודומה למי שהוא יושב בחשך ופתאום יבוא לו אור גדול כי יברח ממנו כח הראות ובכן היה כן בהם פתאום נגה עליהם אור הנבואה ומרע"ה שתמיד היה מוכן אל הנבואה מלבד גדולתו היה יפה אליו משא"כ הם ואולי יש להוסיף ג"כ מ"ש הכתוב ויחר אף ה' בם וילך שתיבת וילך ירמוז ג"כ שהנביא אף שמסתלקת הנבואה ממנו מ"מ אותו האור והזוהר שהיה בו ישאר לו רשימו בו ותפעם אותו, אותו הרוח הקודם ובהם היתה הקפיצה פתאום גם בסילוק שלא נשאר שום רשימו מהקדושה וזה וילך והיה זה לעונש על השואתם בנבואה אל משה הענישם ה' הגם שמרע"ה לא נרגש מזה ויש לפרש בזה מ"ש רש"י אל נא רפא נא לה מפני מה לא האריך משה בתפי' שלא יאמרו ישראל אחותו בצרה והוא מאריך ע"כ וקשה אדרבה הוא מאריך בשבילה אך יתישב שישר' ידעו שהשי"ת יקבל תפילת משה ואי אפשר שיענהו בתוך התפי' ע"ד תנו לו ואל אראה פניו ח"ו ומוכרח עד שיגמור תפי' ובשביל שקשה לישר' למה לא התפלל מרע"ה קודם בקשת אהרן אליו יחשבו שהיה לו נחת בעונש שלה ולזה מאריך בתפי' כדי שתתעכב רפואתה עכ"פ עד גמר תפלתו ולזה קיצר וממילא יבינו שאין לו נחת בעונשה וטעם שלא התפלל מקודם להיות כי לא היה מביט גם באחותו ולא ידע מה היה לה וכשידע עשה תפי' קצרה ותדע שהרי רז"ל (הובא בילקוט ר' תשמ"א) כתבו ויפן אהרן וכו' שבעת שהיה אהרן מביט במרים היתה מצורעת שמזה מוכח שמשה לא ראה אותה ומזה תבין קדושת הרועה שגם באחותו לא היה מביט כי עיניו תמיד לשמיא רואים זי"ע ועל כל ישר' אכי"ר: