אהל יעקב (זריהן)· הרב יעקב חי זריהן
ספר במדבר · פרשת נשא
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם יש להבין הטעם אחרי דהשי"ת מסר הברכות ביד הכהנים ושהם יברכו את ישר' בשמו יתברך א"כ למה סיים ואני אברכם שתלה הברכות רק בו יתב' באותו הרגע וא"כ למה להם לברך (עי' בס' אור ה' לר"ח קרשקש מ"ג כלל א' פ"ב) ותמצא בספרי איתא שלא יאמרו ישראל ברכותינו תלויות בכהנים ת"ל ואני אברכם ע"כ ומהו החששא שיש בכהנים עד שהוצרך הכתוב להבטיחם ואני אברכם הלא פשיטא מה שהכהנים מברכים הוא מהצינור שנשפע להם מהשי"ת על ידם וא"כ מה צורך בתוס' זה של ואני אברכם הלא הכל ממך וככה ראיתי להג' המלבים מ"ש ודב"ק משובצים זהב טהור עיניך תחזינה ובכלל דב"ק הוא כי ה' חפץ להשפיע ויין חמר מלא מסך וכו' יצוייר שאין המקבל מוכן לזה יריק עליו שפע אלק"י באמצעות אנשים אלקיים עובדי ה' והם יפתחו צנור הברכה ע"י תפילתם והם יריקו על העם ע"ש וא"כ תגדל התימה לחששת ישראל שלא יאמרו ברכותינו תלויה בכהנים ולפי פשטא היה נראה לי לומר שהדברים מגיעים לפי מ"ש בירוש' דגיטין (פ"ה ה"ט) וז"ל שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות והוא שופך דמים הוא מברכני אמר הקב"ה ומי מברכך לא אני מברכך שנאמר ושמו את שמי וכו' ע"ש ואולי לזה רומז הספרי בקיצור שכתב שלא יאמרו ברכותינו תלויות בכהנים וכנז' והוא פשטי בדעת הספרי ואפשר לומר בדרשא בס"ד דבר טוב ונעים מאד כי הדין עם ישראל שיחושו מברכות הכהנים ולזה השי"ת הבטיחם שהוא יהיה מצוי כלומר משגיח על סדר הברכות ונקדים מ"ש הק' הגר"א זצ"ל ובקיצור דב"ק הוא יברכך חכמה וישמרך עושר יאר פניו אליך חיים ישא ה' פניו אליך בנים וכו' ע"ש בדב"ק ועי' בספרי בסדרין דרשות אחרות והנה הברכות הללו הגם שהם הם תכלית חיי האדם ותקותו ושמחתו והם המכשירים הגדולים לקנות בהם חיי עוה"ב כמובן מ"מ לפעמים הם ח"ו לקללה גמורה לפי ערך המקבלים לדוגמא איש המיוסר ביסורין מכוערין והוא שרוי בכאב וצער נורא ומיואש מן הרפואה ודל ורזה ומחכה למות בשמחה זה כשתברך אותו בחיים היא חשיבא לו לקללה גדולה כמובן וכן העני ואביון קב רשו ומטופל בבנים ובנות רבות כשתברכנו בבנים גם זאת לקללה חשיבא וכן לאיש זקן מופלג וחלוש ומיליוניר גדול וחשוך בנים ויש לו משפחה רעים וחטאים המחכים למותי וליורשו וכשתברך אותו בעושר גם זה לקללה חשיבא שהוא יוד כי ממונו אח"כ הולך להוללות וסכלות ובכן הכהנים הם מברכים בכללות לכל ישר' בשלשת הברכות הללו חיים ועושר ובנים ואולי ח"ו יתהפך הסדר שיהא לקללה ח"ו לזה אמר לישראל ואני אברכם כלומר סדר הברכות אני אחלקם על ישראל ובכן לכל אחד אתן עליו הראוי לו ואולי כי זהו הטעם שנתקנה הברכה בלשון יחיד דאחרי שהמברכים הם לכל ישראל לכאורה היה צריך שתהיה בלשון רבים ולפי"ז ניחא כדי שתהיה הברכה לכל יחיד כראוי לו שתחשב לו לברכה ואולי לזה ירמוז ג"כ מ"ש בסוטה (דל"ט.) כי עקר כרעיה מהו אומר יה"ר וכו' שתהא ברכה זו שצויתנו לא יהא בה מכשול ועון וכו' ע"ש וקשה מאי מכשול שייך בה אך לפי"ז ניחא דהמכשול הוא בשוגג והעון במזיד ומתפלל שלא יכשל וגם לא יהא מזיד בברכה למי שאינו ראוי לאחת מהנה וכ"ש לשונא שלו שיכוין לברכו בברכה שהיא מזקת לו לפי ערך המקבלה:
ובס"ד נדרש בכונת המדרש בב"ר (פ' מ"ג אות י"א) וז"ל מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים ר"י מאברהם כה יהיה זרעך כה תברכו רבנן אמרי ממ"ת דכתי' כה תאמר אל בנ"י כה תברכו ע"ש ובסה"ק שופ"ד כתבתי שם דבר מה וכעת נלע"ד לרמוז עוד דבספרי איתא כה תברכו בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי בשם המפורש ובמדינה בכינוי דברי ר' יאשיה ר"י אומר הרי הוא אומר הכתוב בכל מקום אשר אזכיר את שמי הרי זה מקרא מסורם היכן אני נגלה שם בבית הבחירה אף אתה לא תזכיר את שמי אלא שם בבית הבחירה וכו' ע"ש וראיתי להגר"א הק' בס' קול אליהו שהביא הגירסא ככה במקדש הכהנים מברכין בגבולין מניין ת"ל בכל מקום אשר אזכיר את שמי ופירש כי שמי הוא שם המפורש וזכרי הוא הכנוי ע"ש ובהיות כי זה זכורני בדב"ק ועתה אין לי הספר וגם אין מצוי אצלינו לזה נראה לי שטעמו של הגאון משום דכתיב שמי לעלם וזכרי לדור דור פירש כי זכרי הוא שם אדנות שהוא לדורות בגבולין ובעוניי תחי' אמינא כי בספרי לא מצאתי גירסא זו ומפורש שראיתי בספרי כי מלת אזכיר את שמי הוא על שם המפורש ואין ראיה מההיא דזכרי שהיא לבדה אבל כשהיא נזכרת עם שמי עלה קאי אזכיר גם בסוטה (דל"ח.) איתא נמי הכי וז"ל. וכי ס"ד בכל מקום אזכיר את שמי ופירש"י שם המפורש אלא סרס המקרא וכו' שם אזכיר את שמי ע"ש ובודאי הג' זצ"ל דב"ק אין מה להרהר אחריהם חלילה וחס ואולי הוא הגיה את הספרי אך לפי הכתוב לקוצ"ד אני עני נראה להדרש בדרך דרש כפי גירסתנו כי תיבת כה כפשטא היא ר"ל שלא ישנה כלל מהכתוב כמו שדרשו רז"ל (סוטה שם) שיהא בלה"ק ובעמידה וכו' שמוצאה מתיבת כה שהיא מקפדת ומגבלת את הצווי וממילא היא בכלל שכתוב שם קוי"ק שפירושו שם המפורש שבכל יום אותם הכהנים שבבית המקדש אין להם הרשות לברך בכינוי כמו בגבולין אך (ביומא דל"ט:) וברמב"ם ה' נשיאות כפים (פי"ד ה"י) הובא משמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש כדי שלא יתלמד אדם שאינו הגון ע"ש הרי דגם במקדש רשאים הם ואפשר דהכונה היא בשם המפורש שם בן י"ב או בן מ"ב אבל לא לענין להזכיר שם קוי"ק באותיותיו דעל זה שם חייבים הם להזכיר באותיותיו ולא בכינוי אלא היות דבאותיות קוי"ק יש בו שם המפורש ליודעו לזה פסקו כנלע"ד בדרך אפשר) כי לגבולין לא צריך לראיה כלל כי דבר זה ידוע הוא בלא"ה ועל זה אמר בשם המפורש שפירושו כי תיבת כה באה לעכב על כל הכתוב שדוקא בשם המפורש שהכונה היא בשם קוי"ק שבו הוא שם המפורש ולזה אמר או אינו אלא בכינויו כמו המדינה כי תיבת כה הוא כינוי של שם אדנות שנקראת בשם כה (ובפרט לפי סודן של דברים כה היא נוקבא) (זוה"ק ח"ג דקצ"ט:) ובא לומר שגם בבהמ"ק יברכו בשם אדנות ולא יזכירו כלל שם ד' אותיות קוי"ק (ויסתפקו רק בכ"ג לבדו בהזכרתו באותיותיו ובשם המפורש) ולז"ק ושמו את שמי על בנ"י שהיא ברכת כהנים ופי' שמי הוא שם המפורש ששורשו קוי"ק ואחר שחייב לומר שם קוי"ק ממילא יבליע בו שם המפורש ור"י אומר אינו צריך כי הרי הוא אומר אזכיר את שמי וכי בכל מקום שמזכיר שמו שהוא שם המפורש אלא פירושו בכל מקום שאבוא אליך שם אזכיר את שמי ומובן דבבהמ"ק הזכרת ה' היא בשם קוי"ק שבו שם המפורש כי שם הוא בא אלינו ומ"ש אזכיר ולא תזכיר כבר אסברה רבינו האר"י זצ"ל שהיה ה' יוצא מאליו מפי כהן גדול מפורש יוצא ע"ש וזהו מ"ש הספרי תזכיר את שמי כי היא היא כשאתה תזכיר את שמו אז אני הוא שאזכיר אך כל מ"ש הוא דוחק ואם טעיתי ה' יכפר בעדי כי דרכי רק דרש כמובן אך היותר מרווח מה שראיתי בספרי דבי רב להג' מהר"ד פארדו וז"ל יש חסרון הניכר בספרי וצ"ל יכול אף בגבולין נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמו מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה מכאן אמרו במקדש בשם המפורש ובמדינה בכינוי וכו' ע"ש ומ"מ ההיא דרשא דכה תברכו שממנה קפיד קרא שלא ישונה בבהמ"ק ההיא לענין הזכרת שם קוי"ק באותיותיו אבל יש מהמברכים שלא יודעים ומזכירים שם קוי"ק באותיותיו והיודעים מבליעים בנעימה כמ"ש בסוטה אבל בשם המפורש היא יוצאת מהכתוב ושמו את שמי שפי' שם המפורש שהוא לעלם ושם לא כתוב כה ולזה בימי שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם המפורש ונשאר ה' ככתבו אומרים אותו ככתבו ממש רק שם המפורש פסקו ומוסרים לתלמידיהם פעם בשבוע כמ"ש שם ודוק:
מעתה נשוב אל הענין כי מדת כה תתפרש בשם אדנות והנה במק"א כתבתי כי מדת כה שהיא אדנות היא מורה על ההשגחה הפרטית וכתבתי שם כי ה' ברוך הוא שהוא שם קוי"ק כשהוא מתלבש בשם אדנות ככתוב וה' בהיכל קדשו שפירשה האר"י החי היכל גימט' אדנות ואזי שם תשלוט ההשגחה הפרטית ועי' בפ' לך לך (דכ"א וכ"ב) באורך ביאור הענין בס"ד וזהו ששואל מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים כלומר בבהמ"ק שהיא תל תלפיות היתה הברכה בשם קוי"ק נגלה שהוא שם המפורש יען כי שם ההשגחה בכללות והיא מחלקת השפע בכללות לכל אבל בגבולין נמנע שם קוי"ק מפורש שהוא רק במקומו שמשם צוה ה' את הברכה לכל אלא דוקא בשם אדנות והיא מורה על ההשגחה הפרטית וזאת הברכה רק להם ולא לשאר יושבי תבל וכנז' שם מאיזה זכות היתה להם לזה תירץ מאברהם כי אברהם הוא שפרסם ההשגחה הפרטית וכנז"ל שם ממס' ברכות (ד"ז:) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון אלא אברהם ע"ש שפירוש אדון הוא פרטי וכמ"ש מהרב אבודרהם אדוני רבוני וכו' ע"ש אין צורך להעתיק כל מ"ש שם והיא חייבה להשגיח עליו בפרטות לו ולזרעו בו כשהוא למינהו וזהו הרמז בכתוב כה יהיה זרעך שמדת כה תהיה דבוקה גם בזרעך שפי' יעקב וזרעו והיא מדת אדנות השומרת יחס הפרטים (עי' מלבים מהמכילתא) תהיה לזרעך ורבנן אמרו ממתן תורה כי אחרי שישראל הובדלו מן העמים אליו יתברך חלקו ונחלתו התברכו בזה כה תאמר לבית יעקב [ומתאים הדבר עם מ"ש רבינו בחיי פ' בלק מרז"ל (ע"פ התיצב כה על עולתך) ואנכי אקרה כה לבטל מהם כה יהיה זרעך כה תברכו ע"ש וכן עוד כתבו רז"ל (הובא בילקוט) בפסוק אולי אוכל נכה בו לחסר מהם חלק מכ"ד ע"ש והנה חלק מכ"ד הוא כ"ה אלף ורצה בזה ח"ו בחשבון כ"ה אלף היא מדת כ"ה אדנות השומרת על הפרט שנתברכו ישראל בה ועי' בחנוך מצוה קס"ט באורך וז"ל ובעלי הדת האמתיים מאמינים שהשגחתו ית' על כל אחד ואחד בפרט והוא המבין אל כל מעשיהם וכו' ולכן הזהירנו בתו' בהגיע אל האדם החולי רע דצרעת יחשוב כי עונותיו גרמו וכו' עש"ב ויתכן דזהו הטעם דישר' מטמא בצרעת ולא עכו"ם וכמ"ש הרמב"ם (בה' טו"צ פ"ט ה"א) ועי' בב"מ דכתיב אדם וכו' משום דזה בא מכח ההשגחה הפרטית והיא בפרטות שייכא בישר' טפי מעכו"ם ולזה בישר, שייך זה להשגחה ולא בעכו"ם ר"ל עובדי ע"ז כמובן] שהם יתברכו בכה שהיא אדנות השומרת ומשגחת על הפרט והיא הרמוזה בכה תברכו ובכן הראוי לעושר והיא לו לברכה יחברך בו וכן בבנים וכן בחיים לכל חד הראוי לו וכנ"ל ויען כי שומר הכל של כל הטובות הוא השלום ולזה הסוף הוא השלום וכבר כתבו המקובלים כי אדנות תחת קוי"ק בהכאה עולה גימט' שלום באותיותיו ע"ש וכן כתבו עוד כי במקום שיש הפכיות והתנגדות צריך להיות משכן השלום שומר היחס האמיתי ומקיימו ובמק"א כתבתי מהג' בעל סה"ד שקצת יש התנגדות בברכות אלה ע"ש וא"כ לזה נתברכו בשלום ע"י כהן איש החסד וככתוב וחסידך יברכוכה וכמ"ש בזוה"ק ועי' מ"ש בסה"ק שופ"ד והיע"ב ודוק:
ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יביאו את קרבנם וכו' ויהי המקריב ביום הא' נחשון בן עמינדב וכו' וקרבנו יל"ד א' למה כפל נשיא אחד נשיא אחד גם התחיל בלשון יחיד וגמר בלשון רבים יביאו את קרבנם ב' למה אמר וקרבנו בויו העטוף המורה שיש אחר שקדם לו גם לא הזכיר ביום הראשון נשיא כמו בשארא ואפשר לומר כי כשהקריבו הנשיאים היה מנחתם בתוך העגלות כמ"ש הרמב"ן וכל עגלה היה בה מנחת שני הנשיאים וכל נשיא היה לו שור וזהו עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד א"כ העגלה כשקרבה לפני המזבח עם שני השוורים ביחד היתה לשנים ובהקרבה כל אחד ביומו לבדו דוקא וזהו הרמז נשיא אחד נשיא אחד ליום מובדלים אבל בהבאה אל המזבח יביאו תרי את קרבנם לחנוכת המזבח ובכן בעגלה של נחשון היה אתו יששכר וכבר ידוע כי צדקתו של נחשון היתה נפלאת ובקי"ס יוכיח שקפץ תחי' לים וברז"ל (ב"ב ק"י.) הנושא אשה יבדוק באחיה אהרן לקח אלישבע אחות נחשון ע"ש ובכן מהענוה שלו לא רצה להקדים הוא לבעל תו' שהוא יששכר והיה קטן בעיניו וחפץ שיששכר יקדים לו ולזה לא כתיב נשיא ולזה כתיב וקרבנו כלומר שהוא שני ליששכר שלא היה חפץ להקדימו אך הסכמת העם גרמה ויאמר משה לנשיאים לכולכם אמר הקב"ה שתקריבו אבל לא נאמר לי מי ראשון ומי אחרון נתנו עיניהם בנחשון זה קידש שמו של הקב"ה על הים זה ראוי להוריד את השכינה הוא יקריב ראשון ולזה ביטל דעתו מפני דעת הרבים והקריב ראשון בענוה ולזה כתיב וקרבנו בוי"ו העטוף הבא אחרי אחר ותמצא כי בכל הקרבנות כתיב עתודים חסר וי"ו חוץ מנחשון שבו מלא וי"ו דמאן דאיהו זעיר כלומר מקטין עצמו איהו רב (זהר ח"ג דקס"ח) ודוק:
זאת חנוכת המזבח וכו' קערות כסף שתים עשרה וכו' שלשים ומאה הקערה וכו' כפות זהב מלאות קטורת יש להבין מה טעם בקערה ובמזרק דילג לא אמר מלאים סולת כמו שאמר בכפות מלאים קטורת ושמעתי מהג' מהר"ח ברלין משם הג' הגדול מר אביו זצ"ל שהיה מעיר על הכפל מעיקרא למה צריך אחרי שכבר ידענו החשבון ואיהו מפרק לה כי מרע"ה אמר לנשיאים כולם כי ה' הודיעו שהם מוכנים להקריב כל אחד ביום אחד זה אחר זה מיום המשח אותו אך לא היה ידוע להם מי ראשון ומי אחרון (כמ"ש בסמוך מהמדרש) ולכן כולם הכינו את הכל מספק שמא הוא הראשון ולזה בסולת למנחה שהיתה בקערה ובמזרק כיון שהיא מנחה נפסלת בלינה לא הכינו כי חשבו דיומם יהיה אח"כ ונפסלת אבל הקטורת שאינה נפסלת בלינה כולם הכינו (בתנחומא תצוה קטרת ר"ת קידושה טהרה רחמים תקוה ע"ש ולזה תיכף הכינו ובפרט שהיא צריכה לעבודה רבה בי"א סממנים וכו' כידוע) וזהו אומרו ביום המשח אותו כבר היו כולם מוכנים קערות כסף וכו' בשלימות אבל הקערות והמזרק היו כלים רקים ואין בהם סולת מחששא של הלינה שיפסלו אבל כפות זהב שתים עשרה של כולם מלאות קטורת ובזה נתישב הכל עכ"ל נאים הדברים למי שאמרם תמ"כ ושוב ראיתי להג' המלבים באות ק"ס מ"ש בזה ע"ש והבטחתי להג' שאביא דב"ק בסה"ק זכרו לברכה וזיע"א ולכאורה יש לעמוד בדב"ק בזה מהא דאיתא בזבחים (פ"ז.) כשם שהמזבח מקדש כן כלי שרת מקדש ע"ש והמזבח מקדש שלא יפסל גם בלינה כמ"ש שם אין לינה בראשו של מזבח ע"ש וא"כ גם כלי שרת דכוותיה דמזבח אין לינה פוסלת בהם וא"כ לכאורה שתירוץ הגאון קשה ואחרי שהם תוך כלי שרת לא יפסלו והגם דביומא (דל"ז.) איתא בן קטין עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה ע"ש מוכרחים אנחנו לחלק בין כלי שרת המשמשים והולכים אל המזבח אל הכיור דאינו אלא הכשר לכהנים לקדש ידים ורגלים וכלי שרת ההם דוקא הוקשו אל המזבח אך יש לישב כפי מ"ש במנחות (ד"ק.) כל הקרב ביום וכו' ביום אין בלילה לא אינו קדוש ליקרב אבל קדוש ליפסל ע"כ ופירש"י ליפסל כגון בלינה ע"ש ובכן יש לומר פשוט דמאי דאית לן דכלי שרת מה שבתוכו לא נפסל בלינה הוא מה שבזמנו אבל אם לא בזמנו לא, ונפסל בלינה אף שמקדש ובכן חזרנו לדין דכיון שהנשיאים לא ידעו זמן הקרבתם א"כ אותו שהוא שלא בזמנו נפסל בלינה ודברי הג' חיים וקימים ולקוצ"ד נראה לישב עוד הטעם שלא הביאו הסולת בקערה ובמזרק כמו שהביאו הכפות מלאות קטורת הוא דאחרי דקי"ל כל המנחות הם מצה חוץ מתודה ושתי הלחם וכמ"ש במנחות (נ"ג: ונ"ה.) ונילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו וכמ"ש שם והגם דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ מ"מ הוא שומרה שלא תחמיץ ע"ש ועי' ברמב"ם ה' מעה"ק (פי"ב הי"ד וכ"א) וא"כ אחר שכל אחד לא יודע מתי תקרב מנחתו היום או מחר איך ילוש בפושרין ויניח שמן עליה וישאירנה שבהכרח תחמיץ ולזה דינא הוא שלא יעשה כלום במנחת הסולת עד בא יום דברו ודוק כי הוא תי' נכון וישר: