אור ברסלב
אהל דוד שבועות יבמות שבועות › דף לג:

אהל דוד שבועות יבמות· רבי דוד דייטש

שבועות · דף לג:

דף לג.

באו"ד ושמא איכא לאוקמי' בקטנה דלאו בת מחילה וכרבנן דאמרי התם דקטנה יש לה קנס ובזה נראה לתרץ שיטת ר"ח הביאו הרא"ש פ"ג דכתובת סי' ט' דפסק כר"מ דקטנה אין לה קנס דסתם מתני' דריש אלו נערות כוותי' והקשה הרא"ש הלא רשב"ל פסק כחכמים ואין אחר הכרעת אמורא כלום ונראה די"ל גם על רב דמשמע דפסק דלא כר"מ והלא במס' דף צ"ו מקשה ש"ס ורב איך שבק מתני' וכו' וכתב הרשב"א משום דרב הוה ממנינא דרבי ונראה דרב ורשב"ל דסברי קטנה יש לה קנס אשכחו סתם אחרינא דהיינו מתני' דהכא דהא תוס' כתבו דהאי שאנס או שפתה את בתו דצריך לאוקמי' בקטנה וכחכמים דיש קנס לקטנה הרי דאיכא נמי סתם מתני' דקטנה יש לה קנס: אמנם לירושלמי מס' כתובת פ"ג דמסיק דקנס א"י למחול דהוה דבר שלא בא לעולם דקנס אינו חייב עד שעת העמדת בדין א"כ א"צ לאוקמי' בקטנה רק אפי' בנערה דא"י למחול אמנם י"ל דרב ורשב"ל סבר כרנב"י במס' יבמות דף כ"ג דר"ע סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וממילא גם קנס יכולה למחול ומשנתינו ע"כ אתי' כר"ע דאיהו סובר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה וא"כ צריך לאוקמי' בקטנה אבל ר"ח סובר כר"ה בר"י דאמר במס' יבמות דף כ"ג דמוקי האי דקונם באומרת יקדשו ידי לעושיהן א"כ לא שמעינן לר"ע דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין אנו צריכן לאוקמי' מתני' דהכא בקטנה רק אפי' בנערה ואפ"ה לא שייך מחילה דקנס הוא דבר שלא בא לעולם וכשיטת ירושלמי:

ראיתי לתוס' י"ט בפלפלא חריפתא במס' ב"ב דף צ"ג שכתב די"א דנ"מ אם קנסא הוא מודה בקנס פטור וכ' הת"י דליתא דלא מיפטר רק כשמתחייב עצמו בהודאתו ע"ש ולדידי קשה דהא דצריך שיתחייב עצמו בהודאתו היינו אם באו עדים אח"כ אבל אם לא באו עדים אח"כ אף אם אין מתחייב עצמו כלום אפ"ה פטור ועיי' ריש מכות עדים זוממין אין משלמין ע"פ עצמן דקנסה הוא והרי שם אין מתחייבין עצמן כולם:

תוס' ד"ה היכא וכו' ולמ"ד במרובה וכו' ובפקדון כתבינן ובמסכת ב"ק הוכיחו דיוכל להקדיש פקדון ביד אחרים ועיין לח"מ ה' שלוחין וראב"ן סי' ע"ט הביאו מרדכי ריש מרובה דללישנא קמא אפי' בפקדון א"י להקדיש וטעמא כיון דבעי למיכתב אפיק לנפשך דהוא לשון מתנה לא כתבנין דלא מצי למיתב דבר שאינה ברשותו ולל"ב סברי נהרדעי כר"י דלא כתבנין אמטלטלי דכפר דכיון דכפר הוה כגזלן ואינו ברשותו אבל לא כפרה כתבינין ע"ש וקשה לל"ק דנהרדעי מה יענו להוכחת תוס' שם ונראה דמוקי מתניתן דריש המפקיד ששנינו דגנב משלם כפל לבית השומר כצנועין דסברי במרובה כל הנלקט יהי' מחולל וסברי דאפי' גזל יוכל להקדיש אבל הך לישנא סברי כהך סתמא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל משום דגזל ולא נתיאשו בעלים וכו' ונקט דאין הגונב אחר הגנב ולא נקט מבית השומר דלא נימא סתם גניבה הוה יאוש בעלים ואינה חייב לשלם כפל לשומר וסוגי' דב"ב אתי' כאידך לישנא, אמנם תוס' הקשו דהלא עיקר כפל בגונב מבית שומר כתיב ונראה בדעת הראב"ן דל"ק דנהרדעי סובר כירושלמי במס' שבועת פ"ח הלכה א' תניא וגונב מבית האיש ולא מבית השואל ומפרש פני משה דלענין מקנא כפילא התורה הקנה הכפל לשומר הואיל ונתרצה לשלם אבל שואל בדבורא לא מקני' כפילא הרי דהירושלמי מוקי קרא כשנתרצה השומר לשלם דאז נעשה כשתגנב ותשלמני סמוך לגנבה קנוי' לך דבכה"ג שפיר הכפל לשומר:

בא"ד ולמ"ד במרובה אפי' לא כפרה וכו' ולכאורה קשה דהא ש"ס מסיק שם דטעם הוא משום דגזל ולא נתיאשו בעלים שניהם א"י להקדישו ושם מסיק הש"ס דתנאי היא וצנועים סברי דאפי' דבר שאינו ברשותו יוכל להקדישו ור"י סתמא אחרינא אשכח ע"ש ואם כן מאי הקשו תוס' דילמא מתני' אתי' כצנועים ונראה דשם במס' ב"ק דף ס"ח ד"ה הוא, הקשו תוס' היכי מדמה הקדש לחילול כיון דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ובמס' קידושין דף נ"ו ע"א ד"ה מתקיף תירצו דזכי' מטעם שליחות וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מני למשוי שליח דהגזלנים א"י לחלל דאינו שלהם, והנה אם נימא דיאוש כדי קנה וסתם גניבה יאוש בעלים גם הגזלנים אותן שלקטו יכולין לחלל ואף אי יאוש כדי לא קנה מ"מ הלא יאוש ושינוי שם קנה ושם במס' ב"ק דף ס"ח בסוגי' דיאוש מסיק הש"ס גזלן שהקדיש דהוה שינוי שם דמעיקרא חולין והשתא הקדש ורשב"א בתשובה סי' תתק"סח כתב דקנייתו והקדימו באים כאחד וא"כ האי דצנועים הגזלנין בעצמין ג"כ יכולים לחלל דהוה יאוש ושינוי שם דמעיקרא הוה כרם רבעי והשתא חולין וגם בלא"ה לפמ"ש הבעל המאור ריש לולב הגזול דר"ש סובר יאוש כדי קנה רק ר' יוחנן פליג ובודאי אשכח תנא דפליג על ר"ש וא"כ אולי גם צנועים סברי כר"ש דיאוש בדי קנה וא"כ קושי' תוס' במקומה עומדת דהלא הגזלנן בעצמן יכולים לחללה אמנם תוספת כתבו שם דגבי צנועין הוה יאוש שלא מדעת אמנם לרבא דסובר יאוש שלא מדעת הוה יאוש לא מוכח דצנועין פליגי על הא דגזל ולא נתייאשו בעלים שניהם א"י להקדיש דגם צנועים סברי דהנגזל א"י להקדיש ושאני גבי האי דצנועים דמהני חילול משום דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו והנה רפ"ב מס' ב"מ בעובדא דאמימר ומר זוטרא דאיקלעו לבוסתנא אתא אייתי אריסי תמרי אמימר אכל ומ"ז לא אכל הקשו תוס' אמאי לא אכל הא אריסא בדנפשי קזבין ותירץ השיטה מקובצת דאע"ג דאין לוקחין פירת משומר וכו' מ"מ אפי' בשומר לא אסור רק כשנותן לשם שלו אבל הכא על בעלים נתן להם האריס ומסתמא כי יבוא מרי בר איסק לא יקפיד רק דהשתא לא ידע והוה כיאוש שלא מדעת ואמימר סובר כרבא דיאוש שלא מדעת היה יאוש ולכך מייתי הש"ס הך עובדא משום דבפלוגתא אביי ורבא שייך והוא הקשה דהא איתותב רבא אבל תוס' כתבו שם דרבא לא דייק איסורא דומי' דהיתרא ועיי' ריטב"א וא"כ יש לומר דתוספת בשמעתין דהכא סברי כדעת שיטה מקובצת דאמימר סובר כרבא דיאוש שלא מדעת הוה יאוש (ודברי תוספת אין להקשות אהדדי) וכיון דאמימר סובר כרבא ואמימר גופי' מפרש בפ' מרובה דטעמי' דנהרדעי דלא כתבנין אורכתא אמטלטלי משום גזל ולא נתייאשו בעלים שניהם א"י להקדישו שפיר הקשו תוס' ממתני' דבכורת וא"ל דמתני' אתיה כצנועים ז"א דכיון דאמימר סובר יאוש שלא מדעת הוה יאוש נוכל לומר דגם הצנועים סברי דגזל ולא נתייאשו בעלים שניהם א"י להקדישו והאי דנלקט יהיה מחולל משום דזכות הוא תכין לאדם שלא בפניו ולא שייך לומר כיון דאיהו לא מצי עביד לא מני למשוי שליח ז"א דדילמא סברי הצנועים דסתם גניבה הוה יאוש בעלים והוה יאוש ושנוי שם דבאים כאחד דמעיקרא נטע רבעי והשתא חולין וא"כ גם הגזלנים בעצמם יכולים לחלל וא"כ לאמימר לא אשכחן תנא דסובר דגזל ולא נתייאשו בעלים דיכולים להקדישו ושאני בהאי דצנועים דמהני חילול דזכות הוא דהגזלנם בעצמם יכולים לחלל דהוה יאוש ושנוי שם ועיין ב"ב דף ל"א אמר אמימר אנא נהרדעי ועיי' ב"ב דף קכ"ד נהרדעי לטעמי' וכתב רשב"ם דאמימר הוא נהרדעי ובזה ניחא פוסקים שהביאו ראי' דבמלוה מהני הרשאה מדלא נקט במתני' במנה של מלוה יש לפלוני ביד פלוני ולמה נקט כהן והריטב"א הקשה דמה יענו לל"ק דנהרדעי ולהנ"ל ניחא דל"ק מוקי מתני' כצנועים דסברי דיוכל להקדיש דבר שאינה ברשותו והם הוכיחו משום דבמס' ב"מ רפ"ב מקשה ש"ס על רבא מברייתא דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש והי' קשה למה לא הקשה ש"ס ממתני' דנקט כהן ולא נקט מלוה ואי דמוקי כצנועים הא אי יאוש שלא מדעת הוה יאוש לא מוכח דצנועים סברי דאדם מקדיש דבר שאינה ברשותו והאי דנלקט יהי' מחולל משום דזכין שלא בפניו דגם הגזלנים בעצמם יכולים לחלל דשמא סברי סתם גניבה יאוש בעלי' ואף דהוי יאוש שלא מדעת הלא רבא סובר דהוה יאוש:

ואין להקשות על הראב"ן מסוגי' דקידושין דף מ"ז דאיתא שם שיוכל לקדש אשה בפקדון שיש לו בידה דכבר כתב הב"ש סי' כ"ח ס"ק ט"ז דבריצוי שניהם יכולים להקדישו וכאן הלא האשה מתרצית:

אמנם קשה לי על הב"ש דפסק דבריצוי שניהם יכולים להקדיש הלא תוס' מס' קידושין דף נ"ו ד"ה מתקיף שכתבו דכל היכא דאיהו לא מצי עביד וכו' ובהאי דצנועים הגזלנם בעצמם א"י לחלל דהוה גזל ולא נתייאשו בעלים ולהב"ש קשה כיון דבריצוי שניהם נעשה הקדש וממילא הגזלנם יכולים לחלל כיון שגם הנגזל מתרצה ועיי' תשובת מהרי"ל סי' ע"ה שכתב כיון דהיא לקחה הוה גזל בידה וא"י דבר שאינה ברשותו:

הנה ראיתי למ"ו בנודע ביהודה תנינא חלק י"ד סי' קנ"ד שתמה על הרמב"ם שלא הביא האי אנן יד עניים אנן ע"ש אמנם בשיטה מקובצת מס' ב"ק פ' מרובה כתב בשם הרב המאירי וזה לשונו שהרי בפרק מרובה אמרו שאין כותבין אדרכתא אמטלטלי ואפי' לא כפרה דבאין עליו משום גזל ולא נתייאשו בעלים ואף שאמרו שם דוקא בדכפרה מ"מ כשהעמידהו בלא כפרה באין עליו משום גזל ולא נתייאשו בעלים א"כ רב יוסף דאמר אנן יד עניים אנן סובר כל"ק דנהרדעי ואפילו בדלא כפרה לא כתבנין אדרכתא משום גזל ולח נתייאשו בעלים ע"ש וא"כ ניחא דעת הרמב"ם דאיהו פסק כלישנא בתרא דנהרדעי:

תוכן העניינים

אהל דוד שבועות יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה