אהל דוד שבועות יבמות· רבי דוד דייטש
שבועות
דף ב.
הקדמה:
ויען יחזקאל וידבר ולבו בקרבו משתבר מלא חלחלה ורתת ושעורו כתותי מכתת, יודע ומכיר חסרונו, לא רבה קנינו, אף כי לעלות במעלות ולבקש גדולות. ידעתי מך ערבי, כי נסתרה דרכי, מי יאיר מחשכי כי עירום אנוכי, וראוי הי' לי להסתר בסתר אהלי, ולא לשלוח דברים, בכל פנות ועברים אבל בן יכבד אב בחייו ובמותו משועבד לכן קמתי גם אני לכבד את אבי המנוח ז"ל להעלות הברכה אשר הניח אחריו על מכבש הדפוס, למען ששמו הקדוש וטהור יעלה בפינו, גם שפתותיו ידובבו בקבר, ולזה קראתי הספר אהל דוד ויגעתי ביגיעה רבה לסבב ולשוטט בפינות העולם קרובים אף רחוקים לאסוף וללקוט פרענומעראציאגע להוצאות הדפוס כי רבה היא והי' ה' לי למשגב ואת שאהבה נפשי מצאתי להצמיח קרן לדוד אבי המנוח ז"ל ויגעתי ומצאתי טעמ"ן ח"ל כי רבים חושקים ומצפים לאור הגנוז, ואומרים הכתם הפז תהי' לנו לענים, ורוממות אל בגרוני להקדים ברכת קוני, שהוליכני הדרך אשר חפצתי לכבד את אבי אף לאחר מותו, ויתברך האל, וישתבח הנותן חכמה מפיו דעת ותבונה ותורתו התמימה הנחיל לנו במתנה נתן בטוחות חכמה התעו לחכם, באורח חיים הנחיהו בשכבו תשמור עליו ולא תניחיהו ובהקיצו היא תשיחהו ובגלל זה חובתי להיות דברי פתיחתי תהלה לדוד אבי המנוח ז"ל נ"ת"צ"ב"ה ויליץ בעדינו שנגביה קרנינו להביא אותנו לארץ נחלתינו. הק' יחזקאל דייטש:
אהל דוד על שבועות דף ב/א
רש"י ד"ה הרי זה וכו' לעשיר חטאת בהמה וכו' בת"כ איתא מאחת מאלה שיכול החמורים שבהן יהיה בכשבה והקלים יהי' בעוף והקל שבקלים בעשירת האיפה ת"ל מאחת וכו' והביאו רש"י בחומש ומפרש ק"א דס"ד דחמורים הוא טומאת מקדש שזדונו כרת יהיה בכשבה ושבועת עדות קל ממנו שאין בו כרת יביא ב' תורים ויש לו חומרא דחייב גם על זדונו ושבועת ביטוי קל מכולם שאין בו כרת וגם אינו חייב על זדונו ה"א דאינו רק בעשירית איפה לכך כתב מאחת וקשה לי דאיך ס"ד דשבועת עדות לא יהי' בעשירית איפה א"כ קשה במסכ' מנחות דף ע"ג ע"ב יליף הש"ס מדכתיב והיתה לכהן כמנחה שתהא עבודה כשרה בו ושם דף ע"ד ע"א פריך הגמרא והא מהתם נפקא וכיפר הכהן על נפש השוגגת ומשני אפי' במזיד ומשכחת בזדון שבועה וא"כ קשה אי נימא דשבועת עדות אינו מתכפר רק בב' תורים א"כ איך משכחת מנחה על זדון חט ובשבועת ביטוי ליכא לאוקמי' דהלא גבי ביטוי כתב ונעלם ולולי דברי ק"א יש לפרש דשבועת עדות מקרי קל נגד ביטוי הואיל ויש גם לזדונו כפרה כדאי' ריש מכות ועיי' תוס' פסחים דף ל"ב ע"ב ד"ה מעילה, ולנכדי התורני מו"ה מנדל כהן נראה דמשכחת גם גבי ש"ב זדון דהרי איתא לקמן דף כ"ו ע"ב אתו הוא וכו' א"ל באומר י"א ששבועה אסורה אבל א"י אם חייבין קרבן ואע"ג דבעלמא א"ח אם הזיד בלאו אפ"ה חייב גבי ש"ב הואיל וחידוש הוא, וא"כ איצטרך והיתה לכהן כמנחה על ש"ב לשעבר, ועיי' בתוס' לקמן דכ"ו:
ועי"ל דברייתא דמנחות מוקי קרא דמאחת כר"ע במס' הוריות ד"ט דמשיח פטור מכולן, וברייתא דת"כ וכן מאן דפליג אר"ע שם בע"ב מפרש והיתה לכהן כמנחה כפירש"י בחומש דשירי מנחת חוטא הוא לכהן, גם יש לדקדק על ק"א שהיה לו לומר דעדות חמיר דהוא רע לשמים ולבריות כדאי' לקמן וצ"ע:
דף ב:
מתניתן אלא דף שהפר מכפר על הכהנים ורמב"ם פרק י"א הל' שגגות כתב דעל זדון טומאת מקדש כהנים מיתכפרים בפר וכתב הל"מ דבריו דדוקא זדון מתכפרי בפר אבל על יש בה ואין בה גם הכהנים מתכפרים בשעיר ונראה לסייע לרמב"ם מסוגי' דכריתות דף כ"ה ע"ב דפריך הגמרא והא כי כתיב הדין קרא בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב דלא מיכפר על עבירת מצית ידוע וכו' ויש לדקדק הלא שעיר פנים מכפר ג"כ על עבירת ידוע שהרי מיכפר ג"כ על זדון טומאה ועוד יש לדקדק דלמה לא מקשה הגמרא דמה לשעיר פנים דלא מכפר רק על ישראל ולכך לא מכפר על בר קרבן אבל שעיר המשתלח דמכפר ג"כ על כהנים אימא דמכפר גם אבר קרבן (ויש לומר דגמר' רצה להקשות אף לר"ש) אמנם לרמב"ם ניחא וקושי' חדא יתרץ חברתה דלא יוכל הגמרא להקשות דמה לשעיר פנים דלא מיכפר על כהנים ז"א דהא באמת גם כן מכפר על כהנים לענין י"ב וא"ב לכן הקשה דמה לשעיר פנים דלא מכפר על מצות ידוע ר"ל דלא מכפר על כהנים במצות ידוע דעל זדון מכפרי כהנים בפר ולכך לא אלים לכפר על בני קרבן אבל שעיר משתלח דאלים כפרתו שמכפר על מצות ידוע אפי' על כהנים ג"כ אימא דמכפר ג"כ על בני קרבן וק"ל, אמנם קשה לי על הרמב"ם דלדידיה קשה קושי' תוס' במס' יומא דף מ"ד ע"א ד"ה מאי ע"ש ומה שתירצו דבהקטרה דכתיב בהדיה וכיפר בעדו וכו' איזה כפרה ששוה לו ולכל ישראל זה קטורת ולרמב"ם גם שעיר פנים שוה לו ולכל ישראל דהרי גם כהנים מתכפרי בשגגת טומאה בשעיר פנים וא"כ ראוי לגזור לפרוש בין אולם למזבח בשעת מתן דם שעיר פנים וצ"ע אמנם לראב"ן ניחא שכתב על הא דפנימי מכפר על י"ב וא"ב ועל זדון ולמה לא נימא דכפרה אחת מכפר ולא ב' כפרות דמה שהוא תולה לא שייך לומר כפרה הואיל ואינו רק תולה והא דאמר הש"ס וניכפר פנימי אדידי ואדחיצון היינו זדון ודלא כשיטת תוספת לקמן וא"כ כוונת הקרא וכיפר בעדו לא קאי על שגגת טומאה דמה שהוא תולה לא שייך לכפר אמנם דברי ראב"ן צריך תלמוד:
(ושמעתי להקשות על הרא"בן דא"כ קשה קושי' הש"ס דניכפר חיצון גם י"ב וא"ב ולא שייך תירץ הש"ס כפרה זו לא תהי' וכו' הלא מה שהוא תולה לא מקרי כפרה ונראה דעל זה מעיקרא לא קשה שהרי קושי' הש"ס מכדי אתקושי להדדי והלא בהקישא כתיב חטאת הכיפורים ומה שהוא תולה לאו בכלל כפרה ולא ניכלל בהקישא אלא דקשה לי על הרא"בן שכתב דמה שהוא תולה לא מקרי כפרה והרי גבי אשם תלוי' כתיב וכיפר ואינו רק תולה דהא כי מתידע לי' חייב חטאת ונראה דרא"בן כתב זה לתרץ סוגי' דלקמן ואולי הך סוגי' קאי למ"ד שלהי כריתות דאשם תלוי' בא אפי' על ס' נבלה ושייך שפיר וכיפר ומ"ד דאשם תלוי' בא דוקא על ספק כרת איהו יתרץ קושי' הש"ס דמקשה הש"ס וניכפר פנימי אדידי' ואדחיצון כמו דמשני בירושלמי דכתיב ועשהו חטאת כר"י בש"ס בשם ר"ז ועשהו חטאה קבעו לתלי' ומפרש ע"מ דתקבעהו לשם חטאת זו שנאמר בו כדדריש לעיל מוכיפר על הקודש שהוא תלי' לכפרתו האמור בו ושלא ישתנה לכפרה אחרת וא"ל על הרא"בן הלא ר"ש פוטר כה"ג מביאת טומאת מקדש כדאי' בהוריות ד"ט ואיך מכפר על זדון וגם על י"ב וא"ב הלא הוא ב' כפרות די"ל דשאני כה"ג דגלי קרא, והנה לקמן דף ח' ד"ה כפרה שכתבו דהוה מצי לשנוי דא"כ יהי' חיצון מכפר ב' כפרות והקשה נכדי הרבני מ' מנדל כהן נרו דא"כ קשהי לר"מ דסובר כל שעירים כפרתן שוה ור"ח ורגלים מכפרים גם על החיצון הרי דסובר ר"מ דחיצון יוכל לכפר ב' כפרות ואפ"ה איתא שם דף יו"ד אמר ר"י מודה ר"מ בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן וכו' א"כ לר"מ קשה וניכפר פנימי אדידי' וכו' ואין זה קושי' דנהי דר"מ לא דריש אחת היינו שר"ח ורגלים וחיצון כפרתן שוה אבל שיהי' חיצון מכפר כפרת פנימי אי אפשר ולא יהי' הלמד עדיפא מהמלמד כיון דחיצון גופי' נלמד מפנימי וכיון דפנימי כפרה אחת מכפר ה"ה חיצון וסמך לזה במ"ס זבחים דף מ"ט כלום מצינו טפל חמור מעיקר וא"כ שפיר הקשו תוס' דאיך נימא דפנימי מכפר אדידי' ואדחיצון א"כ יהי' מכפר חיצון ב' כפרות אבל עדיין קשה על מ"ש תוס' דא"כ יהי' כפרות חיצון פעמים בשנה ע"כ נראה דלר"מ בלא"ה לא קשה דנכפר פנימי אדידי' ואדחיצון כדאי' בירושלמי ועשהו חטאת הכתב קבעו לתלי' ומפרש הפ"מ דקבעהו לשם חטאת שנאמר בו כדדרש לעיל ושלא ישתנה לכפר כפרה אחרת והש"ס דמקשה ונכפר אדחיצון קאי לר' יודה דמוקי במס' יומא דף ל"ט הגורל עושה חטאת ואין השם ועל ר"י שפיר מקשה תוס':): שם ברש"י ד"ה משמו וכו' וסתם ר"ש הוא רשב"י וכ"כ רשב"א בתשובה סי' אלף רל"א והביא ראי' מסוגי' דשבת דף מ"ד ע"א ר"א סבר כאבוה דלית לי' מוקצה והיינו רשב"י דהוא ניהו אבוה דר"א ע"ש וקשה לי מסוגי' דב"ק דף ע"א ע"ב דפריך הגמרא ומי מצית לאוקמי' מתני' כר"מ ולא כר"ש והא קתני סיפא ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתני' מודה והכונה א"כ קשה רישא טבח ביה"כ נהי דקטלא ליכא מלקות איכא ומאי קושי' הלא סתם ר"ש רשב"י ושמעינין לר"ש ב"י בסנהדרין דף ע"ד ע"א דעונשין מהדין וברפ"ג מס' מכות מוכח דמ"ד עונשין מהדין סבירא ליה אין מלקות בחייבי כריתות ע"ש וכן מסיק הסוגי' בכריתות דף ג' ע"א ור"י סבר עונשין מהדין וא"כ שפיר מחייב ר"ש ברישא גבי טבח ביה"כ וליכא למיפטר משום דאין לוקה ומשלם כיון דס"ל אין מלקות בחייבי כריתות וצ"ע אמנם לפמ"ש רמב"ן בספר: הזכות מס' מכות דהא דסנהדרין הוא רק גלוי מילתא לק"מ:
שם ע"ב תוס' ד"ה חייב וכו' וז"ל ואי לא מחייב בהקפת ראש רק בתער אם כן שמעינן מראשו וכו', הנה יש לתרץ זה דתוס' במס' נזיר דף מ"א ע"ב ד"ה ואי וכו' הקשו לרבנן מנ"ל היכא דהוא נזיר ומצורע דאיכא ב' לאווין מנ"ל דדחי ותירצו דהכל מראשו נפקא דמקרא מלא דיבר הכתוב ל"ש הוא נזיר וכו' ע"ש וא"כ לא הוי ידעינן מראשו דהוא בתער דה"א דאינה מצותו בתער וקרא דראשו איצטרך לנזיר שידחה לאו דנזיר דהרי בנזיר חייב אפי' במספרים ובכל מעבירן ולכך איצטרך זקנו לומר שמצות המצורע דוקא בתער אמנם קשה על דברי תוס' שם מסוגי' דנזיר שם דאיך אמר הגמרא שם אי כתב ראשו ולא זקנו משמע תרתי דאתי עשה ודחי ל"ת ומשמע הקפה כל הראש, שמי' הקפה וקשה איך נשמע הקפת כל הראש שמי' הקפה דלמא לא הוה הקפה וקרא דראשו איצטרך שידחה לאו דנזיר דהלא בנזיר לא כתיב לשון הקפה רק תער לא יעבור על ראשו וצ"ע על תוס' שם והך סוגי' דשם קאי למאן דמחייב בכל מעבירין דאל"כ ל"א קרא על נזיר שהרי יוכל לקיים במספרים (אמנם שם מוקי ברייתא מאחר דסופנו לרבות וכו' כמאן דדריש זקנו) ונראה לתרץ דברי תוספת שם דאיתא בת"כ הביאו הר"ש פ"י מס' נגעים והתגלח אף אם הוא נזיר וכתב זית רענן דדריש זה מוי"ו של והתגלח וא"כ שפיר אמר הגמרא דמשמע הקפת ראש שמי' הקפה דלמדחי לאו דנזיר לא איצטרך דזה נשמע מקרא והתגלח וע"כ דבא לאורי דהקפת ראש שמיא הקפה ותוספת שהקשו במס' נזיר דמנ"ל דהיכא דהוא גם נזיר וכו' היינו משום דהוא תרי לאוין וזה ליכא למילף מותתגלח דשם ליכא רק חד לאו דגילוח נתק הוא בכל דבר והא דאמר הגמרא משמע תרתי דאתא עשה ודחי ל"ת ליכא להקשות דזה נשמע מוהתגלח ז"א דמשם ליכא למילף דמה לנזיר שישנו בשאלה:
ובאמת קשה לי על הת"כ דמוקי והתגלח על נזיר ולמה לא מוקי שיש לו נתק בפאת הראש וכגון שהיה לו מ' שערות דהוא שיעור פאה לרמב"ם ונולד לו נתק באותו פאה באופן שאם יגלח לנתקו לא ישאר שיעור פאה דאף שמשייר ב' שערות לא מקיים מצות פאה עד שישייר לשיטת רמב"ם מ' שערות (או ד' שערות לפי הגירסאות) ומזה יש סייע לרמב"ם דפסק דעל פיאת ראש ג"כ לא מחייב רק בתער א"כ לא יוכל הת"כ לאוקמי' בכה"ג דהרי יוכל לקיים שניהם ע"י מספרים דגילוח נתק שרי אף ע"י מספרים:
דף ג.
תוס' ד"ה ועל הזקן וכו' וז"ל ועוד נראה מדלא אמר איש דאמר לקטן או לעכ"ום וכו' והקשה זקני הרב מ' מרדכי דייטש זלה"ה דאיך יוכל לומר למ"ד כל היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב משלחו נהי דמשום דבר עבירה יוכל לחייב משלחו מ"מ הא אין שליחות לקטן ועכ"ום והרי כאלו לא שילחו כלל ונראה לתרץ דכוונת תוס' מדלא אמר הגמרא איש דאמר לעכ"ום וכו' דלישנא דאי בעי עביד ליכא אפי' איסור דרבנן ומותר לגדול להניח עצמו להקיף מקטן ועכ"ום אף שהקטן ועכ"ום מקיפם ע"פ ציוות משלח מ"מ אין שליח לדבר עבירה ואפי' איסור דרבנן ליכא כמ"ש רמ"א י"ד סי' ק"ס דמותר ללות בריבית ע"י שליח דאין שליח לדבר עבירה אבל ללישנא דבר חיובא אסור מדרבנן לאותו גדול להקיף עצמו מקטן ועכ"ום דכיון דלא שייך אין שליח לעבירה הרי כאלו משלח בעצמו מקיפו ואף דאין שליחות לעכ"ום מ"מ מבואר מסוגי' דב"מ ד' ע"א ע"ב דלחומרא יש שליחות לעכ"ום ועיי' מהרש"א שם וה"ה קטן מדרבנן אסור דהרי קטן ונכרי דליתנהו בשליחות מחד קרא נפקא לשיטת תוס' מס' גיטין דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני וגם הראב"ד פ"ו ה' גירושין הלכה ט' כתב אתם גם אתם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת לאפוקי קטן דאינו בר דעת ועכ"ום ג"כ ילפינן מהך קרא מה אתם בני ברית וכיון דעכו"ם וקטן שניהם נתמעטו מחד קרא וכיון דעכ"ום מדרבנן לחומרא יש שליחות ה"ה קטן וכה"ג כתב ש"ך י"ד סי' פ"ז ס"ק ט"ז וז"ל הואיל דחלב זכר וחלב שחוטה מחד קרא ממעט וכיון דחלב שחוטה אסור מדרבנן ה"ה לחלב זכר ע"ש ובזה מיושב ג"כ דברי מהר"י ווייל בתשובה סימן כ"ח שכתב מה שטען ראובן ותובע משמעון שאמר לבנו לקלל אין לחייבו ואם הבן גדול אין שליח לדבר עבירה ואם הוא קטן הא פסק הר"ם הלוי כר"ס דלא אשכחן שליח לדבר עבירה רק בחצר דבע"כ מותיב וקשה הלא בלא"ה אין לחייבו דאין שליחות לקטן והרי כאלו לא משלחו כלל ועיי' ש"מ סי' קפ"ב בש"ך דאפי' קטן דאין לו יד מ"מ אין שליחות לקטן ולהנ"ל ניחא דלחומרא יש שליחות לקטן כמו בעכ"ום כיון דשניהם מחד קרא ממעט וכל זה הוא לשיטת תוס' גיטין דף ס"ד ע"ב דקטן דליתא בשליחות ילפי' מאתם גם אתם אבל לשיטת רש"י אינו כן דמפרש במס' קידושין ד' מ"ב ד"ה והא כתיב דגבי ושלח ושלחה כתיב כי יקח איש ומני' ילפינן דאין קטן עושה שליח ובזה מיושב מה שהקשה פ"י דלמה בגט אין קטנה עושה שליח הא בגיטין לא ילפנין שליחות מתרומה דבגועי' כתב ושלחה ולרש"י ניחא דבקידושין בודאי אין קטן עושה שליח דכתיב כי יקח איש אשה ממילא גם גבי גט דמקשינין יציאה להויה אמנם קשה לי על שיטת רש"י תינח קטן יש למועטי מאיש אבל שוטה דג"כ ליתא בשליחות כדאי' גיטין דכ"ג ע"א והרי שוטה ליכא למועטי מאיש דשוטה מקרי ג"כ איש כמ"ש תוס' יבמות ד' ק"ג ע"ב וכן מורים דברי ירושלמי ריש תרומה מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לשוטה ומדלא ממעט שוטה ג"כ מאיש ש"מ דמקרי איש וצ"ע:
ועיי' תוס' יבמות דק"ג ע"ב ותוס' מסכ' חולין די"ב ד"ה מאן ובזה יש לסייע לרמב"ם דפסק פ' י"ב ה' עכ"ום דעבדים אסורים בהקפה ונראה דאיהו לא ס"ל כשיטת תוס' רק דלר' אדא מקשינן גם ניקף למקיף ומה שהקשו דלמה לא אמר איש דאמר לקטן אקיף לי את הגדול יש לומר דאין שליחות לקטן אף לחומרא רק למה לא אמר איש דאמר לאשה אקפי לי גדול אף שתוס' כתבו דגדול לא יניח עצמו להקיף מ"מ נ"מ אי אתרמי שהניח עצמו להקיף ואם כן למ"ד אי בעי עביד לא מחייב משלחו והניקף באמת חייב וללישנא דבר חיובא חייב המשלח ואף דאין הלכה כר"א הלא סוגי' דב"מ בלא"ה לא קאי אליבה דהילכתא דהרמב"ם ס"ל דאשה אסורה להקיף קטן (ואף דאין הלכה כר"א מ"מ הרבה פוסקים לא ס"ל כר"ס) והי' ניחא לרמב"ם דלא ניחא למינקט איש דאמר לאשה אקפי לי גדול כמ"ש מהרש"א דלא שכיח דאסור להשתמש באשה רק דאכתי הוה למינקט איש דאמר לעבד אקפי לי גדול דעבד איתא בשליחות כמו ששנינו האומר לעבדו צא ושחוט עלי פסחי א"ו דעבד אסור בהקפה. אמנם נהי דאסיר להשתמש באשה מ"מ הוה ליה למינקט דאי אתרמי (וגם אי לחומרא יש שליחות לעכום לא מיכרע:
ועיי' במ"מ בפ"ה מ"ה מלוה ה"ה עוד עלה על רוחי דרמב"ם סובר דלר"א מקשינן ניקף למקיף ואם כן קשה מה שהקשו תוס' דשמואל דמוקי במס' נזיר באשה וקטן ולמה לא מוקי' אפי' בגדול רק שמקיפן אשה וקטן וניחא לרמב"ם דבאמת הפירש דנזרים הם גדולים רק שאשה וקטן מקיפם וכקושי' מהרש"א ומה שתירוץ מהרש"א דהוה למינקט עכ"ום י"ל דגם עכ"ום לא שכיח דהרי אסור להסתפר מעכ"ום ורמ"א בי"ד סי' קנ"ז אוסר אם לא שיראה במראה ויש פוסקים שהשמיטו האי דרואה במראה ואולי סברי כמ"ש תוס' דהאי דרואה במראה יש לאוקמי' באשה (הן אמת שרמב"ם פ' י"ב ה' רוצח פסק דברה"ר שרי להסתפר מעכ"ום וגם אדם חשוב מותר מ"מ דוחק לאוקמי' דאיירי בהני גוונא) רק אי איירי שמואל במקיפם שהמקיפם המה אשה וקטן למה לא נקט עבד שהמקיף הוא עבד אלא ש"מ דעבד אסור בהקפה אמנם כמדומה שחכם א' הקשה אותי דהרמב"ם פ"ט ה"נ לא מפרש הכי ומ"מ יש לתרץ במעט עיון גם יש סברא אחת לומר אף דילפנין ג"ש לה לה מ"מ כבר כתב הפ"י היכא דיש לאוקמי' הקישא אמילתא אחריתא ויש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה וזה שייך גם בג"ש ובפרט א"א הקישא עדיפה מג"ש ויש לסייע מסוגיי' דכריתות דף כ"ב לא יהי' ספק חמור מודאי ולדעת סברת פנ"י תלי' בפלוגתא דר' יעקב וחכמים במ"ס ב"ק דף מ"ה ע"ש) ראיתי בתוס' מס' נזיר דף נ"ז בד"ה ורב אדא נסתפקו במקיף את אשה אי מחייב כמו בקטן לר"ה וקשה לי דמאי מספקו בזה דאי נימא דמחייב קש' בסוגי' דב"מ דף י"א דנקט איש דאמר לאשה אקפי לי' קטן וסוגי' דשם קאי לר"ה כמ"ש תוס' וקשה למה לא נקט הגמרא בחד גוונא איש דאמר לאשה אקפי לי אשה דללישנא אי בעי עביד לא מחייב המשלח וגם האשה הניקפת מותרת להניחה מלהקיפה וכאלו לא ציווה המשלחו כלל אבל ללישנא דכל היכא דבר חיובא וכאן דאשה לאו בר חיובא מחייב משלח דשליח של אדם כמותו והרי כאלו הקיף המשלח בעצמו את האשה א"ו דמקיף אשה פטור ונ"ע:
ודרך אגב יש לתרץ מה שהקש' ש"ך ח"מ סימן שמ"ח ס"ק ד' ד"ה ומרש"ל בסוגי' דב"מ דף י' ע"ב דפריך הגמר' על ר"ל מהאי אם המצא תמצא ולמה לא מקשה על מתני' דמרובה ע"ש ונראה דמהר"ם שיף הקשה דמאי הקשה הגמרא א"כ מצינו שליח לדבר עבירה דילמא שאני התם דרחמנא גלי' דיש שליח לעבירה דכתב אם המצא תמצא וכמו דגלי קרא גבי טביחה ומכירה ונראה דמהרש"א כ' דאיצטרך קרא גבי חצר דה"א דאתם גם אתם בא לומר מה אתם לדעת וחצר לאו בר דעת ליתא בשליחות קמ"ל דאפ"ה נעשה חצר שליח וא"כ ליכא למימר דשאני גניבה דגלי' רחמנא אם המצא תמצא דקשה מנ"ל להברייתא דקרא בא לרבות חצר דהוא תרתי לגירעותא שאינו בר דעת וגם הוא לדבר עבירה דילמא קרא לא בא אלא לרבות שאם ציוה לשלוחו לגנוב שיחייב המשלח דה"א אין שליח לדב"ע וא"כ מיושב קושי' הש"ך דאמתני' דמרובה לא רצה להקשות דשם הוא שליח בר דעת וה"א דשאני גניבה דרחמנא גלי' דכתיב אם המצא תמצא ודו"ק:
וגם קשה לי על רש"י מס' ב"מ דף י"א ע"א ד"ה ומר סבר כתב רש"י דמשום דאין שליח לדבר עבירה איצטרך למיכתב התם ועי' מהרש"א ועי' נ"י שכתב דרש"י לא נחית לחלק משום שחצר לאו בר דעת וקשה לי מסוגיא דקידושין ד' מ"ב דמקשה הגמרא ונילף ממעילה ושם ד' מ"ג מקשה ש"ס אדיליף משחוטי חוץ נילף מהנך דיש שליח לעבירה ומאי קושי' דאיך נימי דבכל התורה יש שליח לדבר עבירה א"כ למה לי אם המצא תמצא וצ"ע:
בא"ד מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודים דאסור ע"י אשה ועובדי כוכבים וכו' והקשה שעה"מ בשם הרב מהר"י זלה"ה הלא תגלחת מצורע צריך להיות ע"י כהן כמו דאי' בת"כ וכן פסק הרמב"ם פי"א ה' טומאת צרעת הלכה ג' ושמעתי מהגאון מ' משולם טיסמניץ זלה"ה דכוונת תוס' משום דתגלחת מצורע סגי בב' שערות כדאי' מס' ב"ק ושיעור פאה הוא מ' שערות או ד' שערות כדאי' בהרמב"ם וא"כ שפיר כתבו תוס' דאפשר לקיים שניהם דהיינו שאשה תגלח המצורע עד ב' שערות ושוב לא נשאר חיוב פאה ואותן ב' שערות שנשארו יגלח הכהן ויתקיים מצות גלוח):
בא"ד מדבעי למימר בפ' שלוח הקן דאתא עשה דמצורע וכו' וראיתי בסמ"ג עשין נ"ז שהוכיח דאסור להשחית ע"י עכ"ום מדדחי עשה דמצורע לאו דהשחתה ואי מותר ע"י עכ"ום לא היתה לאו דהשחתה נדחה דאפשר לקיים ע"י עכ"ום וקשה דילמא קרא מיירי בדליכא עכ"ום ול"א עד שיבוא עכ"ום וכמו שהוכיחו תוס' מהאי דשילוח הקץ ונראה דלהסמ"ג הי' קשה לו בסוגי' דעלי' דמקשה הש"ס דנילף מנזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה ומאי קושי' הלא לקולא ולחומרא לחומרא גמרינן וא"כ יותר יש למילף מהא דכתב שלח תשלח אפי' לדבר מצוה דלא דחי' עשה דמצורע עשה דשילוח הקן והי' נראה לו דמשילוח הקן לא מצי למילף דשאני שילוח הקן דיוכל להמתין עד שימצא ב' צפרים אחרים ולא בטלה מצותו בכך רק דאי לאו דכתיב שלח תשלח ה"א דילפינן מנזיר מצורע דשרי להשחית זקנו דשיהוי מצוה לא משהינן קמ"ל קרא דלא דחי (אבל נזיר אף שיוכל לגלח כאשר יושלם נזירתו מוקמינן קרא בנזיר עולם) ובאמת אולי הטעם משום דלא בטלה מצותו ועיין מהרש"א שבת דף קל"ב וא"כ ממילא אי מותר להקיף ע"י עכ"ום לא הי' עשה דמצורע דוחה לאו דהשחתה ועיי' במנהגים:
של סוכת סי' ר"ז שהקשה על רבינו יואל שהתיר לומר לעובדי כוכבים להביא אתרוג בי"ט מרחוק אף שהוא חוץ לתחום משום דתחומין דרבנן והקשה הנ"ל מהא דמביא סמג לאוין נ"ו שגלוח מצורע אין עושין ע"י עובדי כוכבים אף שהוא דרבנן ע"ש ולא ידעתי למה הוא דרבנן וגם בהאי דאתרוג הוא שבות דשבות דתחומין וגם אמירה לעובדי כוכבים ואפי' בי"ב מילין ג"כ יש סברא לקולא):
דף ג:
גמרא ר"י אומר משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' הנה יש לומר דגם ר' יעקב ס"ל דלאו הניתק לעשה אין לוקין ואפ"ה אמר משום לאו שאין בו מעשה דנ"מ לפי המ"ל פחי' ה' פסולי מקודשין הלכה ט' דאם נאבד הנותר שוב לא שייך ניתק לעשה דאין לו עוד תיקן ללאו קמ"ל ר' יעקב דאפ"ה אין לוקין הואיל דאין בו מעשה (ועיי' מכות בסוגי' דקיימו ולא קיימו) וכבר כתבו תוס' תמורה דף ג' ע"ב ד"ה כתנאי דלא קאי הך סוגי' על לאו הניתק לעשה אלא אפלוגתא דלאו שאין בו מעשה ובזה מיושב מה שהקשה טורי אבן מס' חגיגה דט"ז ע"ב ד"ה בני ע"ש:
שם בגמרא אבל המותיר בטהור מ"ט משום דלאו שאין בו מעשה וכו' הקשה ריטב"א דילמא טעמי' משום דהתראת ספק הוא ותירץ דמ"מ אדחייא סתמא דידן מהכא ועוד הא לר' יוחנן טעמא דהא סתמא אינו משום התראת ס' הוא דאיהו ס"ל שמי' התראה וקשה נהי דר' יוחנן ס"ל שמי' התראה מ"מ אטו תנאי שקלת דבמ"ס חולין דצ"א איכא תרי תנאי אליבה דר"י גבי הנה זה וחזר והכה זה אי התראות ספק סמי' התראה וא"כ דילמא מתני' אתי' כהך תנא דר' יודה וצ"ע:
דף ד.
תו' ד"ה מראות נגעים וכו' ח"ל ואם התרה שלא לכנוס למחיצה פטור דהכתוב נתקו לעשה וקשה לי דהלא בפסחים דס"ו פליגי ר"י ור"ש בזה וא"כ דילמא מתני' אתי' כר"י דס"ל בפסחים דמצורע שנכנס דלוקה ומזה יש לסייע לסמ"ג לאוין סימ' ד"ש שכתב דר"ח בפסחים לא שמיע הך ברייתא מדלא אמר הלכה וא"כ קושי' הש"ס לר"ח כיון דאיהו לא שמיע לי' אי פליגי תנאי בזה ולדידי' קשי' מתני' מראות נגעים מאי מלקות איכא ואל תתמה על הסמ"ג שכתב כיון דלא אמר הלכה לא שמיע הברייתא שכן כתבו תו' דף ס' ע"א וגם הראש מס' ב"ב די"א סי' מ"ב, וכ"כ נ"י, ובזה מיושב מה שהקשה רשב"א בתשובה סי' שכ"ד על ר"ת ע"ש:
(אבל יש לדקדק על סמ"ג דילמא לכך לא אמר הלכה כר"ש כמ"ש תו' ב"מ דל"ח ע"ב ד"ה היורד דאיכא דמפכי ע"ש ולפמ"ש ניחא) ונראה דלכך פסק הרמב"ם מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו דלוקה דהא טעמא דר"ח דפוטר מצורע שנכנס לפנים דהכתוב נתקו לעשה דכתיב מחוץ למחנה מושבו ופרש"י דלעשה כבר כתב בדד ישב והי' קשה להרמב"ם דהא אכתי איצטרך להא, דאי' בת"כ הביאו תוס' י"ט פ"א דכלים משנה ד' מחוץ למחנה מושבו מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא וכתב ק"א שנלמוד מדכתיב מושבו והלא כבר כתיב בדד ישב ונראה דבאמת ר"ש בפסחים דמפיק האי קרא שיהי' ניתוק לעשה פליג על הך מתני' אבל רמב"ם פסק כהך ת"כ דתנן בבחירתא כוותי' בעדיות פ"ג משנה נז' ס' עמד וכו' מכלל דאי לא עמד לא נטמא הטהור ועיי' ת"י פ"ב נדה מ"ו גבי דם ירוק שם משום הכי קמוקים כר"י דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין:
הקשה ריטב"א דאכתי קשה הא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ור' יוחנן ס"ל בסוף מס' שבת דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ונראה דר"י סתמא אחרינא אשכח בפ"ג מס' מכות יש חורש תלם א' וחייבין משום ח' לאוין בי"ט וכו' וכתב רש"י בפסחים דף מ"ז ושבת לא תני' משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין א"כ ניחא לפי דברי רש"י, דר"י סתמא אחרינא אשכח והיינו משנה רפ"ג דמכות ובאמת ראיתי להר"ן ר"פ ראשית הגז שכתב דכה"ג לא מקרי סתם משנה דלא רצה להכניס עצמו בפלוגתא אמנם רבו החולקים עליו והרשב"א בר"ה בסוגי' דאין מעכבין התינוקת מלתקוע ע"ש, והרשב"ם ס"פ ערבי פסחים ותוס' לקמן דף ל"ד דה מתני' ע"ש וגם המרדכי סוף מס' מגילה סי' תשצ"ח כתב דהלכה כר"מ דסתם כוותי' דקתני וישן שבייש פטור משמע דסומא חייב ע"ש הרי דזה מקרי ב"כ סתם ול"א דלא רצה להכניס בפלוגתא. ואין להקשות על סברת הר"ן הנ"ל מסוגי' דמנחות דף נ"ב ע"ב דפריך הגמרא מי אר"י הכי וכו' והתנן ה' קומצין ע"ש והלא אין זה סתם דפלוגתא לא מיירי ונראה דשאני שם דהא חזינן דמיירי שם בפלוגתא וכמ"ש תו' מנחות דף ק"ו ע"ב ד"ה המעלה ע"ש:
שם תוס' ד"ה ר"ע וא"ת וכו' וכה"ג הקשו תוס' מס' מכות דף ז' על הערוך שמפרש המקיים כלאים בכרם לוקה דברי ר"ע ע"ש ונראה לתרץ דריטב"א הקשה דלמה לא יליף ש"ס שם מנשבע ומקלל חבירו בשם דלוקה אף דהוא לאו שאין בו מעשה ונראה דממקלל א"א למילף דמה למקלל דעביד תרי איסורי כדאי' ריש תמורה דמצער לחברי' ומפיק שם שמים לבטלה וכן מצאתי זה בס' קרבן אשם ומנשבע ג"כ א"א למילף לשיטת הראב"ד שהביאו הר"ן ריש נדרים דאינו חייב מלקות רק שנשבע בשם וקרבן חייב אף שלא הזכיר השם וא"כ נשבע גם כן עביד תרי אסורי א' מצד השבועה בעצמו והשני שהזכיר ש"ש לבטלה והנה תוס' גרסי במס' מכות המקיים כלאים בכרם לוקה ומעתה י"ל דר"ע סובר כרב יאשיה דאמר במסכת קידושין דאינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן והקשה ירושלמי למה לי לא תזרע כרמך תיפק מכי זרע חיטה ושעורה חייב ומתרץ לעבור בב' לאוין ואם כן מיושב שיטת הערוך ושפיר מחייב ר"ע במקיים כלאים בכרם אף דאין בו מעשה מ"מ כלאים בכרם דעביד תרי אסורי איכא למילפנהו מנשבע או ממקלל חבירו בשם דג"כ אין בו מעשה ואפ"ה לוקה והש"ס לא רצה לומר דטעמי' דר"י דיליף מנשבע דהא ר' יודה מיירי במותיר בפסח דליכא אלא רק חד לאו לא תותירו אבל נשבע ומקלל איכא תרי איסורא ודוק:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו תוספת לעיל דף ג' ד"ה התראת ע"ש ולהנ"ל ניחא דבאמת ר"ל סובר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין כגון גבי חסמה בקול דליכא רק חד איסורא אבל בנשבע לאכול ולא אכל דעביד תרי איסורא מצד השבועה וגם הזכיר ש"ש לבטלה ראוי לחייב קמ"ל דאפ"ה מיפטר משום התראת ספק והיינו לשיטת ראב"ד הנ"ל:
דף ד:
תוס' ד"ה ונעלם באמצע הדיבור וז"ל, א"כ בכל חטאת דכתיב או הודע לבעי ידיעה בתחילה דלבסוף לא איצטרך עכ"ל, ולי נראה דבכל חטאת אף דכתב או הודע מ"מ איצטרך דהא הש"ס מס' כריתות דף כ"ו פריך אימא כי מתידע בתר יה"כ לא ליתי חטאת וגם הקשה הש"ס שם אשם תלוי דעל הדין חט קאתי וכו' לכי מתידע דבתר דקמיית' אשם תלוי לא מייתי חטאת ומשני רבא או הודע אליו מ"מ ואם כן איצטרך או הודע לאוריי אף לכי מתידע בתר יה"כ או לבתר דמייתי אשם תלוי דמ"מ חייב חטאת אבל גבי טומאת מקדש בלא"ה מוכח אף כי מתידע לבתר יה"כ דצריך להביא קרבן עולה ויורד דהא גבי שעיר פנים כתב לכל חטאתם ודריש הש"ס לקמן דאתי' לכלל חטאת הרי להדי' דחייב קרבן אחר יה"כ וגם אשם תלוי אינו מביא על טומאת מקדש וא"כ למה לי או הודע א"ו דבעי ידיעה בתחילה ושוב מצאתי זה בירושלמי:
דף ה.
תוס' ד"ה דתני' ר"י תימא וכו' ותורת חיים כתב דתנא דבי ר"י לא היינו ר' ישמעל וכ"כ במס' ע"א ד"ט וקשה מסוגיא דמגילה ד' כ"ג דמקשה ש"ס להדיה תנא דבי ר"י אדר"י ועיין פסחים דף ה' תוס' ד"ה דברי ועיי' יבמות דף ק"ד בתוס':
שם בגמרא בתינק שנשבה וכו' הקשה פנ"י דבפ' כלל גדול מסיק דעל תינק שנשבה ל"צ קרא וכתב הריטב"א דלאו דוקא נקט שנשבע שלא ידע מעולם שיש איסור בטומאה אלא אפי' שידע שיש טומאה רק שלא ידע משרצים מטמאי' קרי לי' תינק שנשבה ובכי הא לגבי שבת חייב כשידע שיש שבת בעולם אף שלא ידע מחמת מה הוא שבת ועיי' בהר"ן ודו"ק:
דף ה:
תוס' ד"ה א"כ וכו' בסוף הדיבור ומיה' ההיא גופי' תימה וכו' והר"ש בפרק א' דנגעים שם כתב שאין מצטרפין ט"ס הוא ושהן גרסינן כדמוכח בת"כ דמהוי' נפקא לן דמצטרפין וחזקי' נפקא ליה מולנגע שעשה כל הנגעים אחד דמצטרפי ועוד הקשה הר"ש מ"ש גבי שחין ומכוה בעי קרא דמצטרפין בפרק קמא דחולין ומתרץ דהכא ב' מראות נגעים הם, ועוד תירץ משום דכתיב שאת או ספחת או בהרת ה"א דלא מצטרפי כדאי' בת"כ גבי בראש או בזקן לכך כתב קרא דמצטרפי והנה בת"כ איתא ובשר כי יהיה בעורו שחין או כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין וכתב ק"א דנלמד מדכתיב שחין ומכוה בב' פרשיות א"נ ממילת או דריש דאו תמיד בא לחלק וא"ר יש לדקדק במסכת חולין דף ח' מסיק דלמה חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין וקשה תיפק מדכתיב או דע"כ בא לחלק וק"ל:
דף ו.
תוס' ד"ה אע"ג ועוד מנ"ל לרבות ב' תולדת והנה לפמ"ש הר"ש ריש נגעים דטעמי' דר"מ מדקרי' רחמנא שאת ש"מ שהיא גבוה בד' מראות דהוא קרום ביצה ויהיב צמר לבן לתולדה דשאת ולא לבהרת דכתיב שאת לבנה ולענין מאי קרי' לבנה ע"כ תולדתה לבנה טפי מתולדה דבהרת א"כ ש"מ דיש ב' תולדת אמנם כל זה לר"מ אבל לר"ע לא יתכן זה:
גמרא דף ו ע"ב מניין שאין הכתב מדבר אלא בטומאת מקדש וכו' הקשה הרשב"א בתשובה סי' קמ"ז דלמה לא יליף מהא דאי' בפ"ק דר"ה דט"ז בנבלתם לא תגעו וכו' ת"ל אמור אל הכהנים כהנים מוזהרים ולא ישראל הרי דאין ישראל מזהרין על טומאה כלל ומתרץ דאי לאו ג"ש הוה מוקמיא הך פרשה דעולה ויורד בכהנים ואי נמי בישראל וברגל ולעולם אפי' משעה שנטמאו ע"ש והנה צריכין להבין דהא קרא בעי ידיעה בתחילה ובסוף ואם הכתוב מקפיד על הטומאה לחוד היכא משכחת לי' וצריך לאוקמי' הברייתא כמאן דבעי ידיעות בית רבו ושעיר פנים משכחת שידע שנטמא ונעלם ממנו ובתוך כך עבר הרגל ושעיר חיצון משכחת בתינוק שנשבה (ויש לפקפק בזה מדברי תוס') אבל קשה לי יהיה איך שיהיה לרשב"א שכ' דה"א דמוקמינן לטומאת הרגל א"כ למה לי קרא אחת דדריש הש"ס לקמון בסוגי' דשעירים דלא נימא דחיצון מכפר אדידי' ואמאי דעביד פנימי ונ"מ לטומאה דאירע בין זה לזה וקשה הא ביה"כ לא צריך לטהר עצמו רק ברגל כמ"ש הראש סוף יומא וצ"ל כתירץ א' מהרשב"א דהוה מוקמינן בכהני' אמנם קש' א"כ איך משכחת כפרת שעיר פנימי דגבי פנים כתיב לעם ולא על כהנים ומזה יש סיוע לרמב"ם פי"א ה' שגגות דגם כהנים לענין י"ב וא"ב מיתכפרי גם כהנים בשעיר ובזדון לחוד יש להם כפרה בפר:
גמרא דף ז ע"א לאתוי חטאת פנימיות וכו' הקשה ריטב"א נימא לאתוי קדשי מזבח החיצון אפי' אותן שאין להם מתירן כגון קומץ ומנחת נסכים ומתרץ דהנהו ל"צ קרא דמגופי' דקרא דכתיב אשר לה' לרבות אימורין שהן עצמם מתירן וה"ה דבר שאין לו מתירן אבל עצים ולבונה אע"ג דהוה לה' מ"מ הואיל דבהאי קרא אכילה כ' ה"א דלא חייב כרת רק במידי דבר אכילה וחטאת פנימיות אף על גב דמידי דבר אכילה אפ"ה לא נפקא מהתם כיון דנשרפת לא קרינן אשר לה' עכ"ל:
ולכאורה קשה הלא לענין טומאת הגוף ל"כ קרא שיחייב אפי' במידי שאין לו מתירן כדיליף הש"ס במסכת מעילה דף י' מקרא דאשר יקריב מכל זרעכם: שוב ראיתי בתוס' מס' מנחות דף כ"ה ע"ב ד"ה ת"ל שכתבו דהאי דמס' מעילה לא מיירי רק בעולה וכו' אבל שלמים לא הי' מרבה כיון דיצאו מהכלל:
דף ו:
תוספת ד"ה בשוגג וכו' בסוף הדיבור, אבל קשה דאטומאת מקדש נמי איכא למיפרך אי במזיד בר מלקות הוא דחייבי כריתות שלקו וכו' ונראה לתרץ דלקמין דף י"ז ע"א בעי רבא אי צריך שהי' למלקות וכתב ריטב"א שם דלמאן דאמר התראת ספק לא שמיא התראה אי אפשר ללקות דשמא לא ישהה שיעור שהי' ותוספת כתבו שם דאף אי ל"צ שיעור היינו כדי השתחואה אבל צריך שישהה מיהת כדי יציאה והכנסה וא"כ לא רצה להקשות על טומאת מקדש דאולי מ"ד שחייבו כרת שלקו נפטרו מכרת ס"ל כהך תנא דר"י במס' חולין דצ"א דהתראת ספק לא הוה התראה וא"כ יש לאוקמי' כפרת שעיר הנעש' מבפנים על מי שנטמא בפנים ושהה במזיד ואפי' אם התרו מ מאינו לוקה דהוי התראת ספק דאולי לא ישהה אפילו כדי יציאה והכנסה ומ"ד התראת ספק שמי' התראה אולי ס"ל כהך מ"ד סוף מכות דחייבו כריתות שלקו לא נפטרו מידי כרת ובאמת הוה מוקמי' על טומאת מקדש לחוד וק"ל, גם י"ל דמ"ד ח"כ שלקו נפטרו מכרת הוה מוקי טומאת מקדש במצורע שנכנס למקדש וכמ"ד בפסחים ד' ס"ו דמצורע שנכנס אינו לוקה דהכתוב נתקה לעשה אמנם תוספת שם נסתפקו אי הכתוב נתקו לעשה אף במחנה שכינה ודו"ק: עוד עלה על לבי דסוגי' קאי לרשב"ל דס"ל בסנהדרין דכפיפת קומתו לרבנן לא הוה מעש' וא"כ יש לאוקמי' שנטמא בעזרה ואפי' השתחוה לא הוה מעשה ולא לקי:
אמנם לפי דברי תוס' לקמון ד' י"ז ז"א שכתבו כיון שתחילתו היה ע"י מעשה אף דלבסוף לא הוה מעשה חשיב מעשה א"כ ה"הד הכא דתחילת כניסתו הי' ע"י מעשה:
ושמעתי להקשות מה מקשה תוס' דילמא סובר כר' יצחק דאמר אין מלקות בח"כ ונראה דהא ר' יוד' הוא דאמר מה מצינו ושמעינן לר"י במ"ס כריתות דף ד' דאמר אכל חלב מוקדשין לוקה ג' הרי דסובר יש מלקות בח"כ: וחכם אח' הקשה לי ג"כ על רש"י במס' פסחים דף מ"ז ע"ב שכתב על מתני' דיש חורש ושבת לא תני דהוא לאו שניתק לאזהרות מב"ד ואין לוקין דילמא מתני' אתי' כר' יצחק דאין מלקות בח"כ וגבי שבת איכא ג"כ כרת עיין רש"י ריש כריתות ונראה דא"כ אכתי קשה דליחשב כגון שהוא פחות מבן כ' דליכא כרת כמ"ש הרמב"ם בפירש משניות פרק ד' מיתות ומה שהקשה הח"צ סי' ס"ט מסוגי' דפסחים דצ"ג כגון שהגדיל בין שני פסחים י"ל דמיירי שהוא בן כ' וכפרש"י שם שצמחו ב' שערות בע"א לפ"ב דכ"ז ש"ה ב"ש הוא קטן ושפיר חייב כרת בפסח ב' אמנם לפרש"י ביבמות דף נ"ה שכתב דלר"י הוא לאו שניתק לאזהרות כרת א"כ אפי' הוא פחות מבן כ' לא לקי ובזה מיושב מה שרצה להוכיח השעה"מ ה' שמיטה דאין חילק מלאכות ביה"כ מדלא חשיב יה"כ שחל בשבת ולהנ"ל י"ל דמתני' אתי' כר"י דאין מלקות בח"כ ורש"י לא רצה לומר כן משום דבמס' מכות מוקי מתני' כר"ע ור"ע פליג על ר' יצחק ולכך טפי ניחא לומר משום שניתן לאזהרות מיתת ב"ד): גמרא דף ח' ע"א וקרבן לאישתרוי בקהל:
בס' צדה לדרך כתב צ"ל וקרבן לאשתרוי לביתו זו אשתו דבימי ספורו אסור בתשמיש בתשמיש דלאשתרוי בקהל הלא מקודם משעה שהביא ב' צפרים וגלח שערו ורחץ במים מותר לבוא אל המחנה:
דף ז.
תוס' ד"ה אתי' וכו' ומיה' תימ' למה לי ג"ש דרבי תיפק מג"ש טומא' וכו' ולי נראה דאי לאו ג"ש מיוחדת דרבי ה"א מאי חזית למילף לקולא מג"ש דטומאה שיהי' בעולה ויורד נילף לחומרא ב"ש מצות מצות דילפנין בכל התורה דדבר שזדונו כרת על שגגתו חטאת קבוע כדאי' כריתות דף כ"ב לכך איצטרך ג"ש דרבי דמיותר ואפקי' מג"ש דמצות מצות ואוקמי' בעולה ויורד):
דף ז:
תו' ד"ה מה פנימי וכו' ועיי' מהרש"א שכתב אבל אין לתרץ דע"כ ר"ח ורגלים איירי בא"ב וא"ב וכו' דא"כ לא יתכן דברי תוס' לקמן וכו' ודבריו סתומים קצת ונראה כוונתו דקשה לכאורה על הא דמקשים לקמון דף ט' דלמה לי לה' למה לא תרצו דאי לאו לה' ה"א דמכפרי על שאר עבירת ואי משום ב"א דתני' דבי ר' ישמעאל מ"מ לא הוה דרשינן הואיל וזה בא וכו' אינו מכפר אלא על טומאת מקדש אלא הוה דרשינן מה זה אינו מכפר רק על א"ב וי"ב אף ר"ח מכפר על א"ב וי"ב וכמ"ש תו' הכא ולכך איצטרך לה' דמכפר על א"ב וא"ב וא"כ ממילא מוקמינן ב"א דתנא דבי ר"י מה זה מכפר על טומאת מקדש ולא הי' צריכם מ"ש שם דאיכא למיפרך וכו' והשתא הוא גילוי מילתא וכו' אלא ע"כ דאין שום סברא למידרש מה זה וכו' אף זה יכפר על א"ב וי"ב בשאר עבירת הואיל דכתב לה' רק כיון דבר קרבן הוא, אמנם קשה לי הא אכתי יש לאוקמי' בשאר עבירת הואיל דכתב לה' ועל א"ב וי"ב ואי דבר קרבן הוא הלא יש לאוקמי' בשפיכת דמים ובהנך דלאו בר גלות ודו"ק:
שם תו' ד"ה וניכפר וכו' ע"ש כתב מהרש"א בשם בעל ש"י להקשות דאיך נימא דליתלו תרווייהו אפנימי א"כ למה לי אחת דכפרה א' מכפר ע"ש ונראה לתרץ דהנה הקשתי לפמ"ש תוס' לקמון דפנימי לא איתקש בהקישא דמועדכם א"כ מנ"ל דפנימי דוחה טומאה דפסחים דף עז יליף הש"ס דקרבן ציבר דוחה טומאה דכתיב במועדכם הכתוב קבע מועד א' לכולן וא"כ פנימי דלא נכלל בקרא דמועדכם מנ"ל דדוחה טומאה, ובסוגי' דשם איתא, פר של כה"ג ביה"כ יוכיח דהותרה בציבר הקשו ת"י תינח שעיר אבל פר קרבן יחיד הוא ותירצו דעבודת התלוית בשעיר הותרה נמי בציבר והואיל והותר בשעיר הותר נמי בפר הרי דגם פנימי דוחה טומאה וקשה מנ"ל זה דהא ליתא בהקישא דמועדכם ונראה לתרץ כיון דחיצון איתא בהקישא דמועדכם וחיצון איתקש לפנימי לענין ידיעה ואין היקש למחצה ומקשינן נמי פנימי לחיצון שדוחה טומאה דגם בכה"ג אמרינן א"ה למחנה כמ"ש תוס' קידושין דל"ו ד"ה תפילין ורשב"א במ"ס שבת דק"ח בשם רב האי ואין זה דבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש, חדא דמשמעות במועדו דריש לחד תנא שדוחה טומאה וגם י"ל כסברת ר"ת בס' הישר לקמון דכיון דהוה הקישא חיצון מפנימי לענין ידיעה ממילא מקשינן נמי פנימי לחיצון שידחה טומאה אף דחיצון גופי' ילפינן מג"ש דמועדו, והנה דעת ר"ת לקמון דגם ר' יודה דריש הקישא דמועדכם רק דלא מיסתבר לומר דחיצון יכפר אף על א"ב וא"ב דעדיפא לי' הקישא החיצון לפנימי דאינו מכפר ב' כפרות ע"ש וא"כ שפיר הקשו תוס' דלמה לא הקשה ש"ס דליתלו שניהם אפנימי ואי קשה דא"כ למה לי אחת י"ל דאי לאו אחת הוה מקשינן ההקישא דמועדכם שיכפר חיצון גם על ר"ח דהיינו א"ב וא"ב דהא לר"ת גם ר"י דריש הקישא דמועדכם ואז ממילא הוה מקשינן פנימי לחיצון שיכפר פנימי גם, על א"ב וא"ב ואין זה דבר הלמד בהיקש וכו' כיון דהך הקישא חטאת הכפורים הוה היקש חיצון מפנימי לענין ידיעה הוה הקישא ג"כ שיכפר פנימי ג"כ על א"ב וא"ב אף דחיצון גופי' ילפינן מהקישא וכסברת ספר הישר או כיון דהוה הקישא לענין שדוחה טומאה למאן דדריש משמעות דמועד עבדינן הקישא לכולהו מילתא ור' יודה גופי' ס"ל בסוגי' דציץ מרצה דקרבן פנים דוחה טומאה כשמ"ל בשם ת"י ולכך איצטרך אחת לומר, דכפרה א' מכפר ולא ב' כפרות וא"כ אי אפשר שיכפר פנימי גם על א"ב וא"ב ושוב ממילא גם חיצון אינו מכפר כפרת ר"ח אף דהוקשו כל מועדת מ"מ עדיפא לר' יודה הקישא דחיצון לפנימי שלא יכפר ב' כפרות:
דף ט.
תו' ד"ה מ"ט דר"י וא"ת מאי קבעי וכו' ונראה לתרץ דתוס' לקמון ד"ה אף, מקשים דנילף בהאי ב"א דליכפר ר"ח אכפרת חיצון ותירצו דהא איתקש לפנימי ועוד לענין זה איכא למיפרך מה ליה"כ שכפרתו מרובה עכ"ל והנה תירץ השני לא יתכן לפמ"ש מהרש"א דכפרתו מרובה אינו רק פירכא כל דהוא ולא פרכינן אחדא מחדא וא"כ נילף ר"ח בהאי ב"א שיכפר גם על ר"ח גם על א"ב וי"ב וא"ל כיון דחיצון גופי' נלמוד מהקישא דפנימי אינו חוזר ומלמד בב"א א"כ תיפשט דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בב"א ובזבחים דף נו"ן מספקי לש"ס בזה גם תירץ הראשון שכתבו דחיצון איתקש לפנימי קשה דהא יש למילף מק"ו דמה חיצון שאינה תדיר מכפר על א"ב וי"ב ר"ח שתדיר כ"ש שיכפר על א"ב ויש בה ודבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בק"ו כדאי' בזבחים וכיון שיש ק"ו לא מבטלינן הק"ו בשביל הקישא כיון שיש לאוקמי' הקישא דחטאת כפורים לענין שיכפר גם על דבר שיש בו ידיעה ואף דאין היקש למחצה מ"מ אהני ק"ו ואהני הקישא וכ"כ להדי' תוס' זבחים דף ס"ה ד"ה ת"ל שכתבו כיון דיכול:
לאוקמי' הקישא לדבר אחר לא מפקע הק"ו (ודלא כמהרש"א במס' קידושין דף כ' שכתב דאין היקש למחצה וכו') וגם בסוגי' דמנחות דף רט ע"א האי לא מצי' אמרת ק"ו עש קשה לדברי מהרש"א אמאי לא נימא דהקישא וסמך ושחט מפקע ק"ו א"ו כיון שיש לאוקמי' הקישא למילתא אחריתא לא מבטלינן הק"ו) לכן נראה דגם ר' יודה דריש עון א' הוא נושא ואינו נושא ב' עוונת וא"כ כיון דגלי רחמנא לה' שיכפר ר"ח על א"ב וא"ב א"א שיכפר גם כפרת חיצו' דאינה נושא ב' עוונות, וכיון שזכינו לזה נראה דגם ר' יודה סובר דהאי עון דכתיב בר"ח נתקבל בסיני למידרש נ"ש והיינו להא דאיתא מס' מנחות דף ד' ע"א חיתא שם מנחת קנאות מותרה נדבה דמזכרת עון כתיב ובחטאת כתיב עון עדה מה חטאת מותרה נדבה וכו' ע"ש ומקשה שם הש"ס אלא מעתה אשם יהי' פסול שלא לשמה דנגמר עון מחטאת ומדהקשה הש"ס דנגמר אשם מחטאת ש"מ דעון דכתב בחטאת נתקבל בסיני למידרש לג"ש ולכך מקשה דגם אשם ליגמור ונמנו (או אולי דב' תיבות עין עון נתקבלו בסיני שידרשו לג"ש):
וא"כ מתורץ קושי' תוס' דאי לאו דכתיב לה' ה"א דר"ח מכפר על טהור שהכל טמא דהואיל וניתן ג"ש עון עון למידרש להאי דריש מנחות שיהי' מנחת קנאות מותרה נדבה ה"א דאין ב"ש למחצה וילפי ג"כ עון עון מציץ שיכפר ר"ח על טהור שאכל הטמא דאין ג"ש למחצה וכמו שהקשה ש"ס שם במנחות וכ"ת אין ג"ש למחצה ונילף אשם מחטאת בג"ש דעין שיהי' פסיל שלא לשמה ובפרט לפמ"ש ת"י רפ אלו נערות על הא דהקשה ש"ס שם ור"י מ"ט לא אמר כעולא והקשה ת"י דילמא לא גמיר ג"ש דתחת ותירצו דהא ילפינן בבכורת תחת תחת ומשמע כיון דניתן לידרש תחת תחת בחדא דוכתי' ממילא ניתן לידרש בג"ש הנך תיבת בכל דוכתי' וכ"כ תוס' מס' סוכה דף י"ג ע"א בג"ש דקיחה קיחה ע"ש וא"כ כ"ש כאן דנתקבל ג"ש דעון פון למותר נדבה ה"א דאין ג"ש למחצה ונילף ג"כ מציץ בג"ש דעון שיכפר על טהור שאכל טמא (וכ"כ כתבו תוס' יומא דף ז' ד"ה ע"ב הא:
וז"ל דאי לאו דכתב לא יחשב הוה גמרי פיגול מג"ש דעון בציץ) ולכך כתב לה' דמכפר על א"ב וא"ב ואז שוב א"א למילף בג"ש שיכפר גם על טהור שאכל טמא דעון א' היא נושא ולא ב' עונת, והא דמקשה הש"ס וניכפר נמי בשאר עבירת, עיקר הקושי' דילמא בשאר עבירת לחוד או אולי אכתי לא אסיק הך דרשא דעון א' הוא נושא וכו':
ואל תשיבני דאיך נימא דגם לר"י נתקבל הג"ש דעון למנחת קנאות דמותרה נדבה הלא לר"י מותר חטאת אין בא בנדבה רק מותר אשם כדאי' תמורה ד' כ"ג והביאו מהרש"א לקמון דף י"ב (ובמס' זבחים ד' ק"ג מסיק ש"ס דהדר רי) גם זה לא קשה דע"כ לא שמעינן לר"י רק מותדה שאין עורה לכהנים אבל הא דמותר חטאת לעולה ילפינן מדכתיב אשם לה' א"כ ה"ה מנחת קנאות מותרה נדבה לעולת קיץ ובאמת אין עורה לכהנים והרי רש"י שם בתמורה מפרש לר' יודה דששה שופרת הי' לנדבת ציבר הבא ממותרת חטאת ואשם והא דמותר חטאת נדבה לא ילפי רק מדכתיב אשם לה' דבר הבא ממותר חטאת ואשם יהי' לה' ודוק:
בא"ד וי"ל דבעי מ"ט דמכפרו אטומאת מקדש וכו' ח"ל ואי משום ב"א איכא למיפרך דכפרתו מרובה עכ"ל וקשה לי לפי מה שהעלה מהרש"א דכפרתו מרובה לא היה רק פירכא כל דהוא ול"פ אחדא מחדאא"כ יוכל למיפשט הא דבעי הש"ס במס' זבחים דבר הלמד בהיקש אי חוזר ומלמד בב"א תיפשט דאינו חוזר ומלמד בבנין אב דאי חוזר ומלמד קושי' תוס' למה לי' לה' הא ע"כ ליכא לאוקמי כפרת ר"ח רק בא"ב וא"ב וא"ל דילמא על שאר עבירת הא איכא למילף מב"א הואיל וזה מכפר וכו' מה זה טומאת מקדש וכו' ואי דמה ליה"כ שכפרתו מרובה הלא זה רק פירכא כל דהיא ול"פ הדא מחדא וע"כ כיון דחיצון גופי' לא ילפי' רק מהקישא דפנימי אינו חוזר ומלמד בב"א וא"כ תיפשט דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בב"א ונראה לתרץ דש"ס לא יוכל למיפשט כיון דלא נזכר הך דרשא לה' בדברי ר' יודה רק שמואל אמר זה לפרש דברי ר' יודה ואולי שמואל גופי' מספקא אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב"א ובאת"ל קאמר דאי אין חוזר ומלמד א"כ טעמי' דר"י משום דכתיב לה' ואי חוזר ומלמד באמת גם ר"י לא דריש לה' דהא גם ר"ש דס"ל דר"ח מכפר על טהור שאכל טמא לא דריש האי לה' וביותר נראה כוונת תוס' דאי לאו לה' ה"א דמכפר' בשאר עבירת ואי משום ב"א איכא למיפרך מה לחיצון שאינה תדיר אבל ר"ח דתדיר מכפר נמי אף בשאר עבירת אלא שקשה בעיני להגיה דברי תוס' ועיי' מה שכתבתי לעיל דף ח' ע"ב דהא דלא תירצו דאי לאו לה' ה"א דמכפרי בשאר עבירת ואי משום ב"א מ"מ לא הוה דרשינן מה זה מכפר על טומאת מקדש רק הוה דרשינן מה זה בא על א"ב וי"ב אף ר"ח בא על א"ב וי"ב בשאר עבירת רק כתב מהרש"א שם דלא ס"ד דבא ר"ח על א"ב וי"ב בשאר עבירת דבר קרבן הוא ואכתי קשה דהוא מוקמי' על שפיכת דמים בשוגג ובהנך דלאו בר גנות:
עוד נראה לתרץ קושי' תוס' דלעיל הקשו תוס' דנימא דשניהם אפנימי ופנימי לתלות וחיצון לכפרה ותירצו דאי חיצון לכפרה גמורה לא אתי' פנימי לכלל חטאת והנה אף למה דמתרץ הש"ס לעיל כפרה זו לא תהי' רק פעם א' בשנה מ"מ צריכן אנו לסברת תוס' דיש מקום לומר דגם חיצון אפנימי ולכפר כפרה גמורה והא דכתיב אחת שלא תהי' רק פעם א' בשנה י"ל דקרא לא קפיד שלא תהי' רק פעם א' היינו תליי' להגין מיסורים זה לא יהי' רק פעם בשנה אבל שאחר יכפר אח"כ כפרה גמורה וזה לא מיירי קרא רק לסברת תוס' ניחא דע"כ חיצון לא בא על פנימי ושיכפר כפרה גמורה דא"כ לא אתי' פנימי לכלל חטאת אמנם קשה לי לקמון דמסיק הש"ס לר"ש איתקש רגלים לר"ח דבמילתא דקודש מכפרי וע"כ בא"ב וא"ב דעל י"ב וא"ב פנימי מכפר וקשה דילמא רגלים בא לכפר ערב וא"ב ולכפר כפרה גמורה ולא שייך תירץ תו' דא"כ פנימי לא אתי' לכלל חטאת דהרי יוכל לביא לכלל חטאת כשיודע לו בין יה"כ קידם הרגל הוא בעולה ויורד אבל אם לא נודע לו עד אחר שעבר הרגל דילמא באמת פטור להביא קרבן עולה ויורד ואי דכפרה זו לא תהי' רק פעם א' בשנה הלא אין למעט רק תליי' דהיינו כפרה להגין מיסורים זה לא יהי' רק פעם א' בשנה אבל מנ"ל שלא יכפר העיר אחר כפרה גמורה, ונראה דר"ש לטעמי' אזיל דבירושלמי יליף דפנימי לא יכפר על חיצון דכתיב ועשהו חטאת וש"ס שלנו נראה דהאי ועשהו איצטרך להא דדריש ר"י יומא דף ל"ט ע"ב דהגרלה מעכבא אבל ר"ש דס"ל שם במס' יומא דהגרלה לא מעכב לא אוקמיני' על הגרלה וע"כ מוקי גם רישא דקרא אחת דכפרה זו לא יהי' רק פעם א' בשנה ואי דחה נשמע מסיפא דקרא מדם חטאת הכפורים אחת בשנה י"ל דשניהם צריכי דמחד קרא לא נשמע רק שלא יתלה אחד על תלייתו על י"ב וא"ב אבל שיכפר אחר לגמרי לא נשמע קמ"ל אידך דאחת דאפי' לכפר לגמרי על דבר שבא פנימי לא יבוא אחר כלל הן בתליי' הן לכפרה וא"כ מיושב קושי' תוס' ושפיר בעי מ"ט דר"י דהא ר' יודה יליף ביומא מקרא ועשהו דהגרלה מעכבא וליכא למידרש כדדריש בירושלמי וא"כ י"ל דר"ח בא על כפרת פנימי והיינו על י"ב וא"ב ולכפר כפרה גמורה דלדידי' ליכא למעוטי מאחת רק שלא יתלה אחר תלייתו אבל שלא יכפר לא שמענו והפנימי שפיר אתי' לכלל חטאת כשיוודע לו אחר יה"כ קודם ר"ח יביא עולה ויורד דבשלומא גבי חיצון שפיר כתבו תוס' דליכא למימר שיכפר חיצון כפרה גמורה דא"כ פנימי לא אתי' לכלל חטאת ואף אם יוודע לו קודם החיון מ"מ הלא ביה"כ אין רשאים להקריב קרבן יחיד ואם יתודע אחר יה"כ כבר עבר החיצון ומכפר לגמרי ולא אתי' הפנימי לכלל חטאת אבל בין יה"כ לר"ח שפיר יוכל להקריב ולכך איצטרך לה' ובזה מיושב מה דקשה לפמ"ש תוס' לקמון דף יו"ד ד"ה אותה לרשב"י לא משמע אותה רק כשאין נושא רק עון זה וקשה א"כ קשה קושי' ש"ס דניכפר חיצון גם אפנימי ואי דכתב אחת נימא דלא קפיד קרא רק שלא יכפר החיצון על י"ב וא"ב לחוד אבל אם מכפר עוד דבר עמו ליכא למועטי מאחת אם לא שתוס' כתבו זה להך תירץ שכתבו לעיל דאין סברא רק על טומאה בין זל"ז ולהנ"ל דרש לטעמי' דס"ל הגרלה לא מעכבא ואיתר קרא ועשהו ומוקי כדדריש ירושלמי שלא יכפר אחר עליו והשתא יש לנו תרי קראי ומיותרא דקרא דריש שלא יכפר חיצון על פנימי אפי' שיש עוד כפרת אחרת עמו:
שם בגמרא אי מדיה"כ שכן מרובה כפרתו ועיי' מהרש"א שכתב דהך פירכא לא היה רק פירכא כל דהוא ויש לסייע לדבריו דאיתא בת"כ בזאת יבוא אהרן וכו' מה ת"ל (וכתב ק"א שתיבת קודש הוא מיותר) ומתרץ לפי שנאמר אל הקדש אל פני הכפורת אשר על הארון אין לי אלא קודש שיש בו ארון מניין שאין בו ארון דהיינו בית שני ת"ל בזאת וכו' אל הקודש לעשות קודש שאין בו ארון כקודש שיש בו ארון או אינו אלא לעשות פר שאינו כזה כקודש זה והיינו פר הבא על כל המצות והלא דין הוא מה אם פר הבא על לא הודע נכנס לפני ולפנים פר הבא על הודע א"ד שיכנס לפני ולפנים ת"ל בזאת למעט פר הבא על כל המצות שלא יכנס לפני ולפנים עכ"ל:
וקשה למה לי קרא הלא בלא"ה ליכא למילף מפר יה"כ דמה ליה"כ שכפרתו מרובה ולמהרש"א ניחא דהוא פירכא כ"ד ול"פ אחדא מחדא (ומדברי ת"כ קשה לי על הרמב"ם פי"א מ"ה שגגתו כפי הבנת לח"מ שפר לא מכפר רק על זדון ע"ש) אמנם קשה לי על מהרש"א מהא דהקשו תוס' מס' יומא דף למ"ד ד"ה ומה וכו' או ליפרך שמרובה כפרתה וגם במס' חולין ד' כ"א ע"א תוס' ד"ה כמשפט הקשו חטאת בהמה היכא ילפינן מפר של אהרן דאי במ"מ איכא למיפרך שמרובה כפרתה ומאי קושי' הלא הוא פירכא כל דהוא ול"פ אחדא מחדא גם מ"ש מהרש"א דלא פרכינן רק משום דבעי למילף במה הצד קשה הלא הש"ס הקשה זה לר' יודה א במס' מכות דף ד' כתב בשם ר"ת דר' יודה דלא פריך צד חמיר לית לי' הא דאמרינן בחולין דעל מה הצד פרכינן כל דהוא: גם לכאורה קשה על מהרש"א שכתב דכפרתו מרובה הוא רק פירכא כל דהוא א"כ קשה מאי מספקא לש"ס בזבחים אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב תיפשט דאינו מלמד דאי מלמד קשה קושי' תוס' ד"ה מאי טעמא דמאי איצטרך לה' הא ע"כ ליכא לאוקמי' רק על א"ב וא"ב ואי דקבעי מנ"ל דמכפרי על טומאה מקדש הא:
איכא למילף מבנין אב הואיל וזה מכפר דהיינו חיצון על טומאת מקדש וקדשיו אף ר"ח מכפר על טומאת מקדש ואי דמה ליה"כ שכפרתה מרובה הלא זה הוא פירכא כל דהוא ולא פרכינן אחדא מחדא אמנם אין זה קושי' דבאמת אי אמרינן דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב גם ר' יודה לא דריש האי לה' דהא גם ר"ש דסובר ר"ח מכפר על טמא שאכל טהור ג"כ לא דריש לה' ושמואל לא אמר רק אי נימא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בב"א והא דכתבו משום כפרתו מרובה ולא כתבו דלא נוכל למילף מב"א דחיצון משום דדבר הלמד בהיקש אינו חתר ומלמד בב"א דרצו לתרץ ג"כ מאי בעי ש"ס שעירי רגלים מנ"ל ולמה לא אמר הש"ס דע"כ ליכא לאוקמי' כפרת רגלים רק על א"ב וא"ב ואי דבעי מנ"ל דמכפרי על טומאת מקדש הא איכא למילף מר"ח דכבר אסיק הש"ס מדרשה לה' ואי מה לר"ח שכן תדיר נימא חולץ יוכיח דדבר הלמד בהיקש עושין ממנו יוכיח בכה"ג כיון דר"ח לא ילפי מחיצון (ויש לפקפק מדברי מהרש"א במה שחולק על מהרי"בל לכך נקטו תור' פירכא דכפרתו מרובה כמ"ש תו' דתדיר מיחשב נמי קצת כפרתו מרובה אלא דקשה לי על מהר"שא שכתב דכפרתו מרובה הוא פירכא כל דהיא מדברי תוס' ד"ה אף שהקשו ונילף מהאי בנין אב ד יכפר נמי אכפרתו חיצון וכו' ועוד דבענין זה איכא למיפרך מה ליה"כ שמרובה כפרתה ולסברת מהרש"א קשה א"כ תיפשט דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב וש"ס מספקא בזבחים דאי חוזר ומלמד קשה נילף מהאי בנין אב שיכפר ר"ח אכפרת חיצון ואי דמה ליה"כ שכפרת' מרובה הלא הוא פירכא כל דהוא ולא פרכינן אחדא מחדא, ואחר כמה שנים הגיע לידי ספר מים עמוקים כתב שמדברי תוס' ד"ה מ"ט ומד"ה אף לא משמע כדברי מהרש"א וקיצר מאוד אבל לדעתי מדברי תוס' ד"ה מ"ט אין סתירה למהרש"א כמ"ש:
והנה מהרש"א כתב דאף דהוא פירכא כל דהוא מ"מ פריך הש"ס משום דבלא"ה ליכא למילף מחיצון, דחיצון גופי' נלמוד מהקישא דפנימי ובזבחים מספקא אי למד בהיקש חוזר ומלמד בב"א וקשה לי דאכתי מה הקשה ש"ס שעיר רגלים מנ"ל הלא בזבחים ד' מ"ט ע"ב מסיק הש"ס דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו וא"כ נילפנהו רגלים מק"ו מה חיצון שאינה תדיר דאינו רק פעם א' בשנה ונכפר על טומאת מקדש רגלים דתדירי שהמה ג"פ בשנה כ"ש שיכפרו על טומאת מקדש ופירכא דכפרתה מרובה הוא רק פירכא כ"ד וצ"ל דרגלים לא מקרי תדירי הואיל וחלוקים בשמותם ומזה סייע למ"ש מהרש"א בפסחים דף ס"ו ודשעירי רגלים לא מקרי תדירי לג"פ אבל אדמ"ו זצ"ל בצלח כתב דרגלים מקרי תדיר אצל פסח דפסח הוא רק פעם א' בשנה ע"ש:
דף ט:
תוס' ד"ה כדאמר, באמצע הדיבור ור"ת פירש דה"נ סמיך אהיקשא וכו' ורבים הקשו דהלא בירושלמי איתא להדי' כתירץ א' של תוס' ונראה דר"ת הוכיח דע"כ סוגי' דבבלי חולק על ירושלמי דבמס' ר"ה דף ד' ע"ב ס"ל לר"מ כיון שעבר רגל א' עובר בבל תאחר ור"ש בעי ג' כסדרן וראב"י ס"ל ב' רגלים ויליף מדכתיב במועדכם מיעט מועדי' ב' ואידך מוקמי' האי קרא דהוקשו כל המועדים שבאו לכפר על טומאת מקדש וקשה לי לשיטת ירושלמי א"כ ר"ש דבעי ג' רגלים האי דבמועדכם מאי עביד ואי להורת שיכפרו על טומאת מקדש הלא בלא"ה מוכח שהרי ר"ח מכפר בודאי על טומאת מקדש דהא כתיב לשאת עון העדה וילפי' מציץ וכיון דר"ח מכפר על טומאת מקדש ממילא גם שעירי רגלים מכפרי על טומאת מקדש מדכתיב ושעיר מוסיף על ענין ראשון וא"כ במועדכם מאי עביד לי' לר"ש וצ"ל דירושלמי מוקי האי דבמועדכם שכולם דוחים שבת כונו דאי' בפסחים דף ע"ז אבל ש"ס שלנו בסוגי' דר"ה דנקט גם לר"ש דמפיק במועדכם על טומאת מקדש ע"כ לא ס"ל האי דירושלמי דושעיר מוסיף וע"כ אהקישא דר"י סמיך, עוד נראה בדעת ר"ת דע"כ סוגי' דהכא חולק על ירושלמי דמהרש"א הוכיח דכפרתה מרובה אינו רק פירכא כל דהוא ול"פ אחדא מחדא וקשה דבזבחים בעי הש"ס אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב"א קשה תיפשט דאינו חוזר ומלמד בב"א דאי חוזר ומלמד למה לי ושעיר גבי רגלים דוי"ו מוסיף דמכפר על טומאת מקדש נילף מחיצון בבנין אב דמכפר על טומאת מקדש (וממילא ידעינן דמכפר על א"ב וא"ב דאי על א"ב ויש בה הא כתב אחת בשנה ואיתקש חיצון לפנימי) וא"ל דמה לחיצון שכפרתה מרובה הלא זה רק פירכא כ"ד ולא פרכינן אחדא מחדא ואי דחיצון גופי' לא ידעינן רק מהקישא דפנימי ואינו חוזר ומלמד א"כ תיפשט מיהת דאינו חוזר ומלמד בב"א לכן כתב ר"ת דה"נ סמיך אהיקשא דר' יונה והך הקישא איצטרך בלא"ה לכמה דרשות כדאי' בפסחים דף ע"ז דמפיק מיני' דדיחי' טומאה אבל לירושלמי דיליף מן ושעיר והיא יתורא דקרא זה ע"כ לא ס"ל ש"ס שלנו דא"כ תיפשט דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בב"א, ודו"ק:
ולי נראה לתרץ קושי' תוס' באופן אחר דבאמת הש"ס סמיך אהיקשא דר"י והאי דאמר הש"ס כדאמר ר"ח וכו' שעיר ושעיר לא כר"ת דאמר דש"ס לא נקט אלא תחלת הסוגי' אלא נראה דתרוייהו איצטרך דהנה העולם מקשים לתוס' שכתבו לעיל דאין סברא לומר שלא יבוא חיצון רק משום טומאה דאירע בין זה לזה והלא תוס' רפ"ב דביצה כתבו דבר"ה קרבו ב' שעירים א' של ר"ח וא' דשל רגל דר"ה וא"כ לר"י דס"ל דשעירי ר"ח ורגלים שניהם מכפרי על א"ב וא"ב א"כ למה קרב שעיר של ר"ה הלא כבר נתכפר בשעיר דר"ח ואין סברא שלא יבוא רק משום טומאה דאירע בין זה לזה כמו שכ' תוס': ומתרצים, דתוס' לא כתבו רק דהמקשה לא רנה להקשות שפנימי וחיצון לא יתכפרו רק על י"ב וא"ב דא"כ לא יבוא חינון רק על טומאה דאירע בין זה לזה ומוטב יותר לומר שחיצון יכפר על דבר אחר אבל באמת אין זה סברא חלוטה ועיי' בזבחים דף ח' גבי כבשי עצרת דמסיק שם ג"כ דבאין על טומאה דאירע בין זה לזה וא"כ מעצרת לא קשה די"ל דילפי מהקישא דר"י ומר"ח ואפ"ה איצטרך ושעיר גבי שאר רגלים דאי לאו ושעיר גבי רגלים ה"א דשעיר של ר"ה לא יכפר על א"ב וא"ב שהרי עון דא"ב וא"ב כבר נתכפר בשעיר של ר"ח שנקרב בזה היום והקישא דמועדכם אינו מיותר דאיצטרך שידחה טומאה ושבת וראוי יותר להקיש מועדים זה לזה וה"א דמקשינן כל רגלים לר"ה וכמו דשעיר ר"ה מסברא אינו מכפר על א"ב וא"ב שהרי א"ב וא"ב כבר נתכפר בדר"ח ומצד הסברא אין לומר שלא יבוא רק על טומאה בין זל"ז כ"כ שאר מועדים ולכך כתב ושעיר גבי פסח ור"ה ואינך להורת להקישם לר"ח שיכפר על א"ב וא"ב דאפי' ר"ה מככר על א"ב וא"ב ממילא גם עצרת ילפי' מהקישא דר' יונה וילפנין מר"ח ואפ"ה איצטרך ושעיר גבי אינך כיון דהקישא דמועדכם איצטרך שדוחה טומאה אך אכתי יש לפקפק דלא לכתוב ושעיר רק גבי ר"ה ולא בעי גבי פסח וסוכות:
שם בגמרא והאי קרא בשעיר דר"ח כתיב ויליף עון עון מציץ וכו' מסוגי' דהכא קשה לי על רש"י בפסחים דף כ"ג ע"ב בגמרא והנה שורף ופרש"י בשעיר נחשון כתיב והלא הכא מפורש דבר"ח כתב וגם תוס' ומהרש"א הקשו שם על פרש"י ונראה לתרץ דיש להקשות לר' יודה דס"ל דשעיר ר"ח מכפר על אין בה ידיעה בתחלה ובסוף דכתיב לה' שאינו מכיר אלא ה' א"כ איך כתב ואומה נתן לכם לשאת עון העדה הלא עון הוא מזיד כדאי' סוף יומא ובמס' מנחות דף ק"ט ואיך שייך עין דהיא מזיד והלא אינו מכפר רק על אין בה ידיעה בתחלה ולבסוף דהוא שוגג גמור לכן נראה דסוגי' דהכא דאזלי' אליבה דר"ש ולר"ש שפיר יש לאוקמי' האי בשעיר ר"ח דאיהו ס"ל דר"ח מכפר על טהור שאכל טמא ויליף מציץ והרי ציץ מכפר גם על טהור שאכל טמא אפי' במזיד וא"כ שפיר יש לאוקמי' ואותה נתן לכם לשאת עון העדה בשעיר דר"ח אבל אליבה דהילכתא דפסקנין כר"י דר"ח מכפר על א"ב וא"ב דר"י ור"ש הלכה כר"י ע"כ לא מתוקמי' האי דלשאת עון העדה בשעיר דר"ח דעון הוא מזיד ושעיר ר"ח מכפר על א"ב וא"ב וע"כ בשעיר נחשון, ואף שם בזבחים קאי לר"י מ"מ יש ליישב במעט עיון:
הן אמת שמהרי"ק הביאו תוס' י"ט פ"ג מס' כלים תשנה ב' כתב דהאי כללא דהלכה כפלוני נגד פ' זה דוקא בדברים הנוהגים בזה"ז ע"ש אמנם מג"א סי' רי"ח ס"ק ג' חולק ואני מוסיף מדברי תוס' חילין דף קי"ט ע"א ד"ה ור"י וכו' כי היכא דליקם כר"י דהלכתא כוותי' לגבי ר"מ הרי דאף בטומאה וטהרה איתא להאי כללא וגם לי יש לי עיון על דברי תוס' שם שכתבו שם בחולין דף קי"ט ד"ה ור"י וכו' כי היכא דליקום כר"י דהלכה כוותי' נגד ר"י וקשה דהלא רב במס' עירובין דף מ"ו לא ס"ל הני כללי ועיי' תה"ד ועיי' רדב"ז סי' תק"י שכתב דהלכה כראב"ש דנרות בין צפון לדרום דר"נ מגילה דף כ"א קחי כוותי':
דף י.
תוס' ד"ה ואיתקש וא"ת הוה דבר הלמד בג"ש וכו' ופלוגתא היא ר"פ ומ"ז עכ"ל ונראה לתרץ דשם בזבחים דף נ' ע"א רצה ר"פ למיפשט מהאי דזאת תורת זבח שלמים וכו' דדבר הלמד בב"ש חוזר ומלמד בהיקש ודחי מר זוטרא דשאני מעשר דגן דחולין ונשאר שם הספק אי ג"ש חוזר ומלמד בהיקש ועיין שם תוס' ד"ה אמר וא"כ קשה קושי' תוס' דאכתי תיפשט דג"ש חוזר ומלמד בהיקש דאי אינו חוזר ומלמד בהיקש קשה מנ"ל לר"ש דרגלים מכפרי על א"ב וא"ב ונראה לפמ"ש מהרש"א דפירכא דכפרתה מרובה אינו רק פירכא כל דהוא ולא פריך רק אמה הצד והא דהוצרך הש"ס למילף רגלים מהקישא דר"ח ולא יליף מב"א דחיצון לחוד משום דש"ס מספקא בזבחים אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב"א וחיצון גופי' לא נלמוד רק מהקישא דפנימי ולכך צריך ש"ס לומר דרגלים דמכפרי על טומאת מקדש דאיתקש רגלים לר"ח ע"ש ובזה מיושב קושי' תוס' דשפיר מספקא לש"ס וליכא למיפשט דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש דה"א דלעולם דאינו מלמד בהיקש והא דרגלים מכפרי על א"ב וא"ב נראה דש"ס מספקא בדרך את"ל דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב"א א"כ יש למילף רגלים מחיצון מבנין אב דחיצון דזה בא בזמן קבוע וכו' מה זה מכפר על טומאת מקדש אף זה וכו' וא"ל מה ליה"כ שכפרתה מרובה הלא הוא זה רק פירכא כל דהוא וא"ל א"כ תיפשט דדבר הלמד בהיקש חתר ומלמד בב"א גם זה ליכא למיפשט דלעולם דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בב"א והא דרגלים מכפרי על א"ב וא"ב היינו משום שמא דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש וא"כ רגלים בהיקש ילפי' מר"ח ור"ח מג"ש דציץ כי מר זוטרא לא אמר בהחלט דדבר הלמד בג"ש דאינו חוזר ומלמד בהיקש רק דמספקא לי' חיל הכא קמדחי' וזיל הכא קמדחי' וחכם א' הק' לי מד"ת מ"ס ב"מ דק"ד ע"ב וזה ודו"ק:
בא"ד אבל קשה לר"מ איך יליף ר"ח ורגלים מחיצון הא חיצון גופי' וכו'. ונראה דקושיתם הוא לפי מה שהוכיחו דפנימי לא איתקש בהקישא דמועדכם דאל"כ לא איצטרך לה' וכל זה הוא לשיטת ר"ת דס"ל דאפי' ר"י אית לי' הקישא דמועדכם אבל לשיטת תוס' לעיל ד"ה כדאמר בתירץ קמא יש לומר דגם פנימי איתקש במועדכם ושפיר ילפי' ר"ח ורגלים מפנימי דמכפר על דבר שיש בו ידיעה ואפ"ה איצטרך לה' לר"י דאל"כ לא הוה ידעינן דמכפר על טומאת מקדש וכמ"ש תוס' לעיל דף ט' ד"ה ת"ט דר"י רק דהוה מוקמי' כפרת ר"ח בשאר עבירת ע"ש ואי דהוקשו מועדים הא ר"י לא ס"ל הקישא דמועדכם אבל ר"מ דס"ל הקישא דמועדכם י"ל דגם פנימי איתקש בהקישא דמועדכם וק"ל:
אמנם נראה לתרץ אפי' לר"ת דהרי לא מצינו שר' יודא בעצמו אמר הך דרשא לה' רק שמואל אמר דטעמי' דר"י הוא דכתיב לה' ונראה דשמואל איצטרך למיהב טעם זה לתרץ אף לר' ישמעל דאיהו ס"ל ג"כ דר"ח מכפר על א"ב וא"ב ואיהו ע"כ לא ס"ל דפנימי איתקש בהאי הקישא דמועדכם דהרי תנא דבי' ר' ישמעל יליף הואיל וזה בא בזמן קבוע וכו' מה זה מכפר על טומאת מקדש ולמה לא יליף מהקישא דמועדכם ואתקשו לפנימי ומה פנימי מכפר על טומאת תקדש אע"כ דתנא דבי' ר' ישמאל לא ס"ל הקישא דמועדכם ועיי' מגילה דף כ"ג דרתי ש"ס ר"י אתנא דבי' ר' ישמעאל וע"כ דר' ישמעאל לא ס"ל דפנימי לא איתקש אבל ר"מ י"ל דגם פנימי איתא בהקישא דמועדכם ודו"ק:
אמנם קשה בעיני להמציא פלוגתא חדשה לכן נראה לתרץ מה שמקשים לר"מ איך יליף ר"ח ורגלים מחיצון הלא חיצון גופי' לא נלמוד רק מהקישא נראה לפענ"ד דהא חיצון שפיר ילפי בהקישא מר"ח דכתב להדי' לה' וגם טהור שאכל טמא אף דילפי מג"ש דציץ הא כתבו דציץ הוא תכשיט ואין דינו כקדשים ועיקר קושייתם דאיך יכפר ר"ח ורגלים על א"ב ר"ב כיון דחיצון גופי' נלמוד מהקישא, ונראה דגם זה יש לתרץ דהא מסקינן בזבחים דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו ובם הכא יש ק"ו דמה חיצון דלא תדיר דהיא רק פעם א' בשנה מכפרי על א"ב וי"ב כ"ש ר"ח ורגלים דהמה ג"פ בשנה כ"ש שיכפר על א"ב וי"ב ואי מה ליה"כ שכפרתה מרובה כבר כתב מהרש"א דהיא רק פירכא כל דהיא והא דאמר הש"ס דטעמי' דר"מ משום הקישא דמועדכם הוא לתרץ דלמה יכפר חיצון על טהור שאכל טמא או על א"ב וא"ב דזה ליכא למילף מק"ו דר"ח דמה לר"ח שתדיר לכן אמר הש"ס דהוקשו כל המועדים להדדי אבל הא דמכפר ר"ח ורגלים כפרת חיצון זה איכא למליף מק"ו ול"ל הקישא לזה:
אמנם כבר כתבתי לעיל דמדברי מהרש"א בפסחים דף ס"ו משמע דרגלים לא לא חשיבי תדירי וא"כ מנ"ל דרגלים מכפרי כפרת חיצון ונראה כיון דר"ח יליף בק"ו מחיצון מי לא ילפינן רגלים מהקישא דאיתקש רגלים לר"ח ואף דבזבחים מספקא לש"ס אי דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש מ"מ נראה דודאי ר"פ דס"ל שם בזבחים דג"ש חוזר ומלמד בהיקש פשיט' ג"כ דדבר הלמד בק"ו חוזר והלמד בהיקש (ויש לפקפק ע"ז קצת), וש"ס לא מספקא רק למר זוטרא דשם דמספקא לי' ג"כ אי ג"ש חוזר ומלמד בהיקש ואולי לדידי' י"ל דגם פנימי איתקש בהקישא דמועדכם ובאמת לדידי' גם ר"י לא דריש האי לה' כמו ר"ש דלא דריש ג"כ האי לה' ושמואל דדריש אליבה דר"י האי לה' וא"כ מוכח דס"ל דפנימי לא איתקש בהקישא דמועדכם מ"מ שמא סובר שמואל כר"פ דג"ש חוזר ומלמד בהיקש א"כ ה"ה דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש, ואין להקשות דאיך נוכל למילף ר"ח מק"ו דחיצון נימא דהקישא דאיתקש חיצון לפנימי שלא יכפר אחר כפרתו דהוי מפקע ק"ו, בשלומא אי ר"ח ורגלים ילפי מהקישא י"ל כסברת ר"ת לר"מ עדיפא ני' הקישא דמועדכם, אבל אי ילפי מק"ו איך נימא דהקישא חטאת הכפורים מפקע לק"ו אבל יש לנו לומר כיין דיש לאוקמי' הקישא דחטאת הכפורים למילתא אחריתא דמכפר על דבר שיש ידיעה לא מבטלינן ק"ו אף דאין היקש למחצה אהני ק"ו ואהני הקישא ועיי' מנחות דף י"ט האי לא מצי אמרת ק"ו וכו' וכ"כ תוס' זבחים דף ס"ה ד"ה ת"ל ודלא כמהרש"א קידושין דף כ': והנה על מה שתירצו תוס' דציץ הוא תכשיט ולכך יליף ר"ש רגלים מהקישא דר"ח אף דר"ח גופי' ילפי מציץ וקשה לי דהא בזבחים דף נ' ע"א דבעי ר"פ למיפשט דג"ש חוזר ומלמד בהיקש מהאי דזאת תורת זבח שלמים ושלמים למדנו ממעשר ודחי מ"ז דבתר מלמד אזלינן ומעשר חולין בעלמא הוא ור"פ ס"ל בתר למד אזלינן, וקשה דר"פ דס"ל בחר למד אזלינן א"כ למה פשיט ר"פ מברייתא דזאת תורת זבח שלמים למדנו לתודה וכו' יותר הוה למיפשט ממתני' דהכא דס"ל לר"ש דרגלים מכפרי במילתא דקודש מהקישא דאיתקש רגלים לר"ח והלא ר"ח גופי' ילפי בב"ש לציץ ואי מציץ הוא תכשיט הא איהו ס"ל בתר למד אזלינן וצ"ע:
ונראה לתרץ דודאי אי פנימי איתקש בהקישא דמועדכם ליכא למפשט כלל די"ל דרגלים איתקש לפנימי במילתא דקודש ועל מה יכפרו אי על טהור שאכל טמא הא כתיב אותו ואי על י"ב וא"ב הא כתיב אחת וע"כ על א"ב וא"ב:
רק דתוס' הקשו דאי פנימי איתא בהקישא דמועדכם למה לי' לשמואל לומר טעמי' דר"י דכתב לה' תיפק דעל מה מיכפרי והי' צריך ר"פ למיפשט מדברי שמואל, ויותר ניחא לי' למיפשט מהברייתא ע"כ ויש לפקפק ע"ז: בא"ד ותירץ ר"ת בס' הישר כיון דהוה הקישא וכו' כדמוכח בסוף אתו מקומן עכ"ל כוונתם דשם איתא דהמינו ודבר אחר לא הוה היקש והנה שם בזבחים דף נ"ז נחלקו בזה ר"ע כ"ל דהמיגו וד"א לא הוה היקש ור' ישמעאל ס"ל המינו ודבר אחר הוה היקש, וקשה הא לעיל מסיק הש"ס דר' ישמעאל ס"ל כר"מ דכל שעירים כפרתן שוה ואיהו ס"ל דהוה היקש, אמנם זה טעות דהא ר"י ס"ל א"ב וי"ב בר קרבן וחיצון לא מכפר רק על א"ב וא"ב ועל טהור שאכל טמא והרי א"ב וא"ב מפורש בהדי' בר"ח לה' וטהור שאכל טמא אף דילפי מג"ש דציץ הלא ציץ הוא רק תכשיט ור"ת לא הוצרך לתרץ רק לר"מ דס"ל דר"ח ורגלים מכפרי גם על ח"ב וי"ב וילפי החיצון וחיצון נלמוד מהקישא דפנימי לכן מתרץ ר"ת כיון דהוה הקישא לחדא מילתא הוי היקיש גמור ואולי ר"מ ס"ל כר"ע דהמיני ודבר אחר לא הוה היקש ובזה מיושב מה שהקשה מהר"ם ברבי לספר הישר למה הוצרך תנא דבי' ר' ישמעאל, למילף מב"א הואיל דזה בא בזמן קבוע וכו' הלא ר' ישמעאל ס"ל כר"מ דכולם כפרתן שוה ויליף מהקישא מועדכם א"כ הוה לי' למילף מהקישא ואין זה דבר הלמד בהיקש וכו' כיון דהוה הקישא לחדא מינתא, ולהנ"ל ניחא דהא ר' ישמעאל ס"ל המינו ודבר אחר הוה היקש א"כ נדחה סברת ר"ת כיון דהוא הקישא לחדא מילתא דהא איהו ס"ל דאפי בכה"ג לא ילפינן ולכך צריך למילף מב"א רק ל ויש לפקפק קצת:
שם בגמרא פריך בשלמא דרגלים ד"מ איו"כ וכו' ומשני דכי כתב אחת בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב:
וקשה לי לר"ת בס' הישר שכתב כיון דהוה הקישא לחדא מילתא הוי הקישא גמור והביא ראי' מאיזו מקומן וכוונתו להאי דהמינו ודבר אחר לא הוה היקש כמש"ל וא"כ מאי הקשה ש"ס רגלים נמי יכפר אדיה"כ דילמא רשב"י ס"נ כר"י דסובר שם בזבחים דהמינו ודבר אחר הוה היקש ודילמא איהו סובר ג"כ הקישא דמעודכם ולכך רגלים ור"ח לא מיכפרי אחיצון כיון דחיצון גופי' נלמוד מהקישא דפנימי ואיהו ס"ל המינו וד"א הוה היקש ונ"ע רק ר"ש הוא תלמיד מר"ע כדאי' מנחות דף ע"ב: ובהך פלוגתא בזבחים בהימנו ודבר אחר אי הוי היקש גרס הספרי ר"ש ור"ע ואמנם קשה בזבחים דף מ"ה דמקשה ש"ס וכי דבר הצמד בהיקש וכו' והלא המינו ודבר אחר הוא דר"ש גופי' יליף ספ"ק דתמורה מהך הקישא דתמורה אינו נוהג כקרבן ציבר ועיי' יומא דף נ"א תוס' ד"ה דוחה אבל לגירסת הספרי ניחא:
דף י:
בגמר' קרנותיו דמזבח פנימי וכו' ומסוגי' דהכא קשה לי על ר"ת לעיל דף ח' תוס' ד"ה כפרה שכתבו בשם ר"ת או ר"י דהאי דרשא נמי שמעינן מקרא קמא וקשה לי מסוגי' דהכא רשב"י דאמר דר"ח ורגלים לא מכפרי כפרת חיצון וחיצון מכפר על כולם דאחת דרישא דרשינן דהוא אינו מכפר כפרת אחרים לא מידרש אחיצון דלאו בשעיר כתב ואחת דסיפא דמעטינן דאינו מכפר כפרתו דסמיך יכפר לבשנה משמע נמי אחיצון עיי' ברש"י ולר"ת דס"ל דהאי דכפרתו לא יהי' רק פעם א' בשנה נמי שמענין מקרא קמא קשה למה לא יכפרו ר"ח ורגלים גם כפרת חיצון ואי דאיתקש חיצון לפנימי דלא יהי' רק פעם א' בשנה הא לר"ת או לר"י דרשינן זה ג"כ מקרא קמא וזה לא בשעיר כתב רק במזבח ונראה דלכך מיאן ר"ת או ר"י בפרש"י שכתב דאיצטרך לשום דרשא דסוגי' דלעיל קאי לר' יודה ואיהו ס"ל מערבין לקרנות ויליף הש"ס ביומא דנ"ח דכתיב אחת ולא ב' מדם הפר ע"ש אבל רשב"י אוני ס"ל דאין מערבין לקרנות ולדידי' מידרש סיפא דקרא שלא יכפר אחר כפרתו וק"ל:
שם בגמ' תמידין שלא הוצרכו לציבר כתב ריטב"א שהגזברין לא לקחו ששה ששה שאין עניות במקום עשירות רק שלקחו טלאים לרוב השנה לקיים מצות כבש אחד מיוחד ואח"כ נותנין מהם בלישכת טלאים ששה ששה ע"כ ועיי' טורי אבן מס' מגילה דף כ"ט ע"ב שנתחבט בזה:
דף יא.
תוס' ד"ה הוכשרו בתוך הדבור וי"ל דתנא דהכא סבר לאו כקודש עכ"ל והנה דעת רמב"ם פי"א ה' אבות הטומא' דחולין שנעשה על טהרת קודש לאו כקודש דמו ועיי' בכ"מ שנתקשה דלמה פסק כן ולי נראה ראי' מסוגי' דחולין דף ג' ע"ב כולהו כרבה בר עולא וכו' טמא בחולין גופי' לא איצטרך דחולין שנעשה על טהרת קודש לאו כקודש הרי דאמוראי בתראי אביי ורבא ורבינא לא ניחא לאוקמי' סתם מתני' כמ"ד חולין שנעשה על טהרת קודש כקודש וק"ל:
שם תוס' ד"ה פר:
כתבו טעמא דימותו משום דחיישינן לתקלה ובזה ישבתי מה שהקשו תוס' מס' כריתות ד"ט גבי גר דצריך שיפריש רובע לקינו דלמה גר דוקא ולא שאר חייבי קרבן והי' נראה לי לתרץ דשאר מחויבי קרבן בודאי א"צ להפריש משום תקלה רק גר לא שכיח כדאי' גיטין דף פ"ה גירות לא שכיחא וכיון דל"ש לא גזרו משום תקלה דמילתא דל"ש לא גזרו:
אמנם זה אינו דהלא פר ושעיר של יה"כ ג"כ לא שכיח שיאבדו כדמסיק ש"ס לקמון אבודן לא שכיח:
ואפ"ה מסיק ש"ס ביומא דף ס"ו דלכך לא יקרבו לשנה הבאה משום תקלה ש"מ דאף בדלא שכיח גזרו, וראיתי למ"ו בנ"ב סי' פ"ג שכתב דהא דתנן המקדיש בזה"ז תעקר אינו הטע' משום קנסא דאל"כ איך יליף רבא ביומא דס"ו דגם גבי פר של יה"כ משום תקלה דילמא שאני מקדיש בזה"ז משום קנסא ע"ש ולדידי קשה על תוס' ע"א דף י"ג ע"ב ד"ה נועל דלת כתבו להדי' דהוא משום קנסא שהקדיש בחנם ובזה מיושב מה דקשה לי על רמב"ם פ"ד ה' עכ"ום הלכה י"ג שפסק גבי עיר נדחת דקדשי מזבח ימותו והלא איהו פסק בעלי חיים אינו נדחים א"כ למה ימותו הא הש"ר מסיק בסנהדרין דף מ"ז דלאחר שנתעכלו הבשר הוה להו כפרה וכ"פ הרמב"ם פ' י"ד ה' סנהדרין דלאחר שנתעכלו הבשר קוברין אותו בקבירת אבותיו וא"כ למה ימותו דלשהינהו עד שיתעכלו הבשר והרי ב"ח אינו נדחים ולהנ"ל ניחא דרמב"ם סמך על סוגי' דיומא דף ס"ו דמסיק ש"ס הך דבת הקרבה טריד וחיישינן לתקלה וא"כ לכך קדשי מזבח של עיר נדחת ימותו דאי נימא שיקרבו אחר שיתעכלו בשרם יהי' בני הקרבה וטרידי וחיישינן לתקלה ושמא יקריבו קודם שיתעכלו הבשר ואז זבח רשעים תעבה:
דף יא:
תוס' ד"ה א"ה וכו' באמצע הדיבור ובכל דוכתי' מסקינן פרה קדשי ב"ה עכ"ל ועיי' חולין דף י"א שכתב מהר"ם לובלין דכוונתם דבכל מקום סותר הש"ס האי שנוי' קמא ומסיק דקב"ה הוא ויש לדקדק מסוגי' דבכורות דף כ"ה ע"א דמשני בתירץ קמא שאני פרה דקדשי ב"ה ולא סתר הש"ס שם האי תירוצא רק דש"ס שם מתרץ עוד תירץ:
באותו דיבור בס"ה וי"ל דמדרבנן אסור וכו' ואף שתוס' בפסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"א כתבו דקדשי ב"ה מותר לפדות להסיק תחת תבשילו וא"כ אכתי ראוי לפדות תחת תבשיל מ"מ כבר כתב מהרש"א שם דר' יוסף חולק וס"ל דאפי' להסיק תחת תבשילו אשור וכ"כ תוס' מס' ב"ק דף נ"ג ד"ה ולענין, וא"כ קושי' הש"ס הכא לר' יוסף, אמנם תוס' מס' מעילה דף ט"ו ד"ה אפי', שהקשו תיפק דאין פודין להאכיל לכלבים ותירצו דלשאר הנחות פודין ולדברי תוס' מס' ב"ק שכתבו דר' יוסף ס"ל דאפי' לשאר הנאות אין פודין קשה מאי הקשה הש"ס במס' מעילה דף ט"ו על הא דאמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דלא יהי' רק דאיקדש ומאי קושי' דילמא עולא ס"ל כר"י בפסחים דאפי' קדשי ב"ה כמו חמץ אין פודין אפי לשאר הנאות וצ"ל דתוס' במס' מעילה סברי דאף לר' יוסף פודין לשאר הנאות ומה שהקשה מהרש"א בפסחים ר"י דאמר לא מעל דאין פודין והלא אכתי ראוי להסיק כבר מתרץ מ"ו בצל"ח דר' יוסף מוקי כגון שלהסיקו אינה שוה פרוטה ולהאכיל לכלבים ש"פ ור"א מוקי שלהסיקו ג"כ ש"פ ע"ש וא"כ שפיר מקשה הש"ס במס' מעילה דהלא עולא סתמא אמר קדשים שמתו וכו' ואף שלפעמים ש"פ להסיק ואמורא צריך לפרש והוה לי' לפרש דאינה ש"פ להסיק ובזה מיושב מה שמקשים על תוס' ב"ק דף נ"ג ד"ה ולענין, שכתבו דלר"א חייב בבור פסולין מקודשין א"כ מאי הקשה ר"א מס' ב"ק דף רא ליתני חומר שור בבור לענין פסולי מקודשין הלא לדידי' גם בור חייב ולהנ"ל ניחא דודאי אם הוא שוה פרוטה להסיק חייב בבור אבל כוונת ר' אשי דליתני חומר שור מבור כגון בענין להאכיל לכלב הוא ש"פ ולהסיק אינה ש"פ דאז גבי שור חייב ובבור פטיר ותוס' שכתבו ב"ק דנ"ג דרבא כר' יוסף ס"ל אף שנוכל לאוקמי' דמיירי דאינה ש"פ להסיק מ"מ לא ניחא לתוס' לאוקמי' דברי רבא בכה"ג דאמורא צריך לפרש דבריו וק"ל אלא דקשה דאי נימא דאף לר' יוסף מותר לפדות להסיק א"כ מאי הקשה הש"ס בשמעתין וכי פודין קדשים להאכיל לכלבים הלא חזי להסיק וצ"ל דתוס' מס' מעילה סברי כשיטת רש"י בסוגי' דהכא דר"ש לחוד ס"ל פרה קב"ה והך ברייתא ע"כ לא מתוקי' כר"ש: שם בגמרא פרה מטמא ט"א:
כתב הרב יוסף הלוי דמטמא טומאת אוכלין אפי' אחר שריפתה ובתשובת רשב"א סי' ל"א הקשה דמי גרע מבשר שנשרף והי' לאפר דאינו מטמא, ותירץ דרבינו יוסף הלוי מצי סבר דחיבת קודש מכשירתו לשוי' כאוכל, ושוב הקשה דליתא להאי סברא לשוי' לאוכל ממש שמטמא טומאת אוכל דמקבלים טומאה אע"ג דלאו בני אכילה נינהו, ותדע מדאמרינן במנחות דף ק"ב לר"ש פרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא דכל העומד לשרוף כשרוף ומשני משום חיבת הקודש אלמא פשיטא דפרה אינו מטמא ט"א אחר שריפה דהא אפי' קודם שריפתה הוה קשה איך מטמא משום דעומד לשרוף ובהא לבד הוא דמהני חיבת קודש דאע"ג דעומד לשרוף הכא משום חיבת קודש מהני ע"ש ועיי' תוס' פסחים דף י"ט ועיי' טורי אבן חגיגה דף כ"ג עכ"ל ולא הבנתי כוונת רשב"א דאמאי מביא ראי' מהמקשה דילמא המקשה דלא אסיק מחיבת הקודש שפיר הקשה לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף אמאי מטמא דעפרא בעלמא אבל בתר דמתרץ ש"ס אולי גם אפר הפרה מטמא משום חיבת הקודש וכמו עצים דלבונה ואף דלאו מידי דאכילה הוא משוי חיבת הקודש כאוכל ה"ה כ"כ י"ל גבי אפר פרה וכבר ישבתי ע"פ דברי רשב"א תוס' מס' ב"ק וחבל על דאבדין:
ראיתי לפ"י מס' ב"ק שהקשה דמאי הקשה ש"ס במנחות דף ק"ב לר"ש אמאי פרה מטמא הא עומד לשריף וכו' ומאי קושי' הלא איהו ס"ל עומד לפדות כפדוי ופרה נפדת ע"ג מערכתה ונראה לתרץ דהר"ן הקשה איך אמר הואיל והיתה שעת הכושר דמשמע דעכשיו אין לה והא אמרינן דאפי' מתה נפדית ומתרץ דלאחר הוזאה מיירי ושוב אין נפדית וא"כ שפיר מקשה ש"ס במנחות לר"ש אמאי מטמא עפרא בעלמא דעומד לשרוף ואי דלעומת זה הא עומד לפדות הא אחר התאה מיירי ושוב אין נפדית וק"ל: