אהל דוד שבועות יבמות· רבי דוד דייטש
שבועות · דף כד.
תוס' ד"ה באיסור וכו' וז"ל, וא"ת והא נמי יש במשנה יש אוכל אכילה אחת וכו' ועיי' במהרש"א, וקשה לי דילמא שם מיירי בוולדות קדשים וסובר דבהווייתן הם קדושים ואיסור מקודשין וחלב בהדדי קאתי' וכדאי' כריתות דף כ"ג ע"ב ונראה דאכתי קשה מר"מ דאמר אם הי' שבת וכו' משמע דברישא מודה והלא ר"מ סובר במס' תמורה דף י"ז דבמעי אמו הן קדושין וא"כ למה חייב משום חלב דהלא איסור חלב לא חל עד שיצא לאוויר עולם או עד שיהי' בן ט' כמ"ש תוס' ר"פ ג"ה דבן ח' לא מיקרי שור רק דאכתי קשה דילמא מיירי דאיכא כזית ואותו כזית אינו שוה פרוטה וא"כ מיד שאכל כזית חייב משום חלב ואיסור הקדש לא בא עד שיאכל דבר ששוה פרוטה, גם אכתי משכחת שאמר על בהמת חולין מעוברת לכשתצא הוולד יהיה הקדש ואז ג"כ איסור הקדש לא בא עד לידה ואיסור חלב והקדש בהדדי קאתי' וכה"ג יש לאוקמי' מתני' דיש אוכל אכילה:
גם מה שהקשו מהאי דאוכל ג"ה של עולה, נראה דנהי דרשב"ל לא ס"ל כולל באיסור הבא מאליו מ"מ אולי באיסור חמור מודה ועולה הוא איסור חמור דאסור בהנאה אבל משנתינו דקתני שבועה שלא אוכל משמע דמאכילה לחוד הוא נשבע אמנם י"ל דגם שביעה מקרי חמור דחייב קרבן:
שם תוס' ד"ה אלא וכו' וקשה לר"י מדתני בתוספתא וכו' ונראה לקיים הגירסא דהר"ן כתב בשם הר"י מגאש דאם נשבע שלא אוכל ואכל נבלות פטור דמסתמא לא נשבע רק על דבר המותר אבל אם שבע שיאכל ואכל נבלות מקיים השבועה בזה דמסתמא מסיק אדעתי' דבכל מה שיאכל יהיה יוצא ידי שבועה ועוד כתב הר"ן בחדושיו דאוכל סתמא לא מקרי הן ללאו המפורש וכוונתו דאם אמר לא אוכל נבלות ושחיטת צריך שיהיה הן שיאמר שיאכל נבלות ושחוטת וא"כ בתוספתא דנשבע שאוכל שפיר מקיים השבועה באכילת דבר אסור כמה שכ' מהר"י מיגאש אבל בנשבע שלא יאכל דאז ע"כ צריך לפרש דבר האיסור כמ"ש הרי' מיגאש דמסתמא לא נשבע רק על דבר המותר דבדבר איסור לא הי' צריך לישבע וא"כ מתני' דהכא דקתני שבועה שלא אוכל ע"כ שפירש בהדי' וחמר שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטת דבסתם לא אוכל אין כו נתו על אכילת דברים אסורים וכיון שפירש בהדיה ואמר שלא אוכל נבלות ושחוטת שפיר מקשה שס' הן היכא משכחת דאוכל סתם לא מקרי הן אבל לאי המפורש דכיון דאמר בהדי' שלא אוכל נבלות ושחיטת גם הן צריך שיאמר שיאכל נבלות ושחוטת והרי זה לא משכחת דאם נשבע שיאכל נבלות ושחוטה לא חלה אפי ע"י כולל כיון שהוא בביטל מנוה לכן גרסי' דמשכחת גם הן מפורש דהיינו במוסרחת:
בא"ד ומהתוספתא יש ראי' להריט"בא וכו' ולי נראה דגם להר"י ניחא דגם הר"י סובר דאפילו בשב ואל תעשה היכא דאינו מזכיר האיסור חל השביעה בכולל וא"כ ניחא האי דתוספתא דכיון דלא הזכיר האיסור ונשבע סתם שיאכל חל השבועה אפי' בשב ואל תעשה (ואף דלאח"כ עשה עבירה בקים ועשה) והא דלא ניחא להר"י לתרץ כריצ"בא דהכל תלוי בהזכיר האיסור נראה דהר"י הוצרך לומר בקום עשה חייל אפי' הזכיר איסור דאל"כ קשה מה שהקשו תוס' לעיל מירושלמי שלא אוכל מצה בליל פסח אמאי נקט בלא כולל תיפק דאפי' בכולל לא חייל הואיל והזכיר האיסור לכן כתב הר"י האי דירושלמי הואיל והוא בקום ועשה חייל אפילו הזכיר האיסור אבל בשב ואל תעשה מודה הר"י לסברת הריצ"בא בא דבהזכיר האיסור לא חייל ובלא הזכיר חייב והא דלא משני הש"ס באוכל סתם ולא הזכיר האיסור ז"א דגם הר"י סובר כהר"ן דזה לא מיקרי הן לגבי לאו דמפורש:
עוד עלה על לבי לתרץ בדרך דרוש מה שהקשו מירושלמי וגם מה שהקשו מהא דאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וכו' והא ליתא בלאו והן וגם מה שהקשו על רש"י מתוספת' ונראה דלקמון דף כ"ו מפיק הש"ס מקרא דאו דלא מיירי בביטל מצוה והקשה ש"ס הא מבעי לחלק ומשני דדריש ריבוי ומיעוטי וקשה ליהא ר"ע דריש רבוי ומיעוטי ובירושלמי מסכת יבמות פרק י"א איתא שם דר"ע אומר אביו ואמו קלל את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וכתב הפ"מ דלהכי אתי' קרא ללמדך דגר אינו חייב על קללת אמו ועוד כתב הפ"מ דר"ע יליף דא"צ לקלל שניהם יחדיו דסובר כר' יונתן דמשמע כל אחד בפני עצמו עד דכתיב יחדיו וכ"כ קרבן אהרן פרשת קדושים (ועיין זבחים דף ק"ז ור"ע לחלק מנ"ל) ואם כן קשה לר"ע דדריש רבוי ומיעוטי וא"כ מוכח דקרא בדבר רשות כתיב האי או מאי עביד לי' דאיהו סובר דלחלק לא צריך קרא וצ"ל לר"ע אתא קרא דביטל מצוה אפי' ע"י כולל לא חייל והנה במס' קידושין דף טי"ת יליף רב יוחנן מבעולת בעל דניקנת בביאה והקשה ש"ס למה לא יליף כרבי ומשני דה"א עד דמקדש והדר בעיל וכתב הרש"בא דרבי דיליף מובעלה ולמה לא נימא עד דמקדש ובעיל דסובר דלחלק לא צריך אבל רב יוחנן סובר דלחלק צריך קרא וא"כ שפיר אמר בירושלמי ע"ד דר' יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול בליל פסח דלר' יוחנן מוקמנין קרא דאו לחלק וא"כ הך רבוי ומיעוטי לא מוקמנין דלא איירי בביטל מצוה רק היכא דאינו כולל והש"ס דמקשה אלא הן היכא משכחת נראה דקושי' הש"ס קאי דלעיל אמר הש"ס ר"י לא אמר כרה"בל דבעי לאוקמי' כדברי הכל והרי אכתי לא אתי' בכ"ע דהא הוכחתי לעיל דר"ע דלית:
לי' כולל בביטל מצוה דלדידי' אייתר תרי קראי וגם מתוספתא לא קש' דיש לאוקמיה התוספתא כמאן דדריש כללי ופרטי אבל מתני' דהכא דבעי לאוקמי' ככ"ע צריך רש"י לפרש שיוכל לקיים בדבר המותר וגם דברי רבא ניחא אף דרבא סובר ר"פ השואל דל"ל קרא לחלק מ"מ הלא רבא לא אמר רק למאן דאית ליה כולל והוא ר"י ואיהו סובר מסכת קידושין דף ט' דבעי קרא לחלק מדלא יליף מבעלה דה"א עד דמקדש והדר בעיל ואין לו רק חד מיעוט דלא מיירי בביטל מלוה ומוקים ליה בדליכא כולל:
שם בגמרא בשלומא לרש"בל משכחת בלאו והן אף דרש"בל מודה דחצי שיעור מדרבנן אסור ואפ"ה אמר הש"ס דאיתא בלאו והן מוכח דשבועה חל אפי' לעבור על מצות ל"ת דרבנן וקשה לי על ש"ע י"ד סי' רל"ט סעיף ז' שפסק אם נשבע לעבור על מצות ל"ת דרבנן לא חלה השבועה שוב מצאתי שהרל"בח הרגיש בזה אמנם יש לומר כיון דמד"ת איתא בהן לא יוכלו חכמים לפוטרו מקרבן ודמות ראי' מהא דאי' לקמון דף ל"ב אבל משחק בקובי' מדאורייתא חזי':