אגרא דכלה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב
ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך · מדרש רבה
פרק א
רבי הושעיה רבה פתח (ב"ר פ"א א'). כל היכא דאמר במדרש פתח, הוא מפני שיש איזה קושיא בהפרשה שבכאן או איזה חקירה, על כן הביא פסוק מנביאים או מכתובים, ושם קשה גם כן איזה קושיא, ועל ידי מה שמתרץ ומפרש הפסוק שם, יובן גם פסוק התורה. והנה בכאן נ"ל שבא ר' אושיעא לפתוח פתח למה פתחה התורה בבי"ת (בראשית א א), ולמה כ"ח אותיות בפסוק בראשית. גם למה בראשית ולא בראשונה. על כן פתח פסוק במשלי (ח ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. דקשה בפסוק היה לו לומר והיית"י אצלו אמון, דזו היה התפארות התורה שהיתה קודם לעולמות. אך הוא להורות שהתורה מתפארת איך היתה אצל היוצר בראשית קודם שנבראו ונגבלו גבולות השמים ומשטריהם והארץ וצבאיה וכל העולמות העליונים, אשר כולם נבראו מצירופיו שנצטרפו אות באות על ידי רל"א אלפי ביתות של עולם המלבוש כידוע ליודעים. והנה קודם בטישת האורות אלו באלו וצירופי האותיות, אזי כללות התורה הוא רק כ"ז אותיות כמנין ואהי"ה, אשר נתגלו אלו האותיות בטהיר"ו עילא"ה גימטריא רצון, ששם הוא דבוק רצונו ית' לבריאת העולמות, וגם כן הוא גימטריא שמ"ו שכל התורה שמותיו של הקב"ה כנודע. והנה שם התורה בכ"ז אותיות, ודביקות רצונו ית' כולל באותו המקום שהוא מקום לאותיות התורה, הוא בחינת כ"ח מעשיו הגי"ד לעמו (תהלים קיא ו), [ר"ל המשיך] לעמו להודיעם ממאורי אור, היינו התורה הנבנית מעולם ועד עולם מצירופי אותיות הכ"ז הנ"ל. וזהו פירוש הפסוק ואהיה, הן הנה הכ"ז אתוון היו דבוקים אצלו ברצונו בטהיר"ו עילא"ה, ששם דביקות רצונו לבריאה שזה הוא כח מעשיו, והמ"י וידום:
ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח ל). הן ב' אלפים שנה שקדמה תורה לעולם (ב"ר פ"ח ב'), והיודע סודו צריך להסתירו כי לצד עילאה ימלל בבחינת שתי בחינות הקודמות להמקום אשר יכונה בהתחלה בשם עולם הוא טהירו"ו עילאה, יעויין הסוד הכמוס הזה בספר שערי גן עדן, כי יראתי להעלות על הכתב. והנה ממילא לפי זה נפתח פתח ושער לצדיקים יבואו בו למה פיה פתחה בבי"ת, על שם הב' אלפים שקדמה לעולם. וגם בראשית, ב' ראשית. היינו בחינות קודמות והמ"י. וגם יש כ"ח אתוון בפסוק בראשית, לרמוז על בחינת ואהי"ה אצלו, דהיינו בחינת כ"ח מעשיו כנ"ל, ואי אפשר להרחיב הבאור במקום גבוה מעל גבוה, והמ"י וישים מחסום לפיו:
והנה איידי דאתא הפסוק לידו מפרשו לגמרי, דהיינו מהו תיבת אמו"ן, ומפרשו דתיבת אמו"ן הוא כולל כמה בחינות מופלאות בתורה. אמון פדגוג ר"ל שתוכל לפרש אמון פדגוג היינו מגדל ומנהל, שכל הדברים שבעולם נתגדלו על ידי אותיות התורה, ויציבא מלתא דא בסוד חכמי האמת שמתחילה היו האורות העליונים בבחינת נקודות, ונתגדלו על ידי קבלת הארת התורה, דהיינו אותיות עולם המלבו"ש להתהוות בבחינת פרצופים. עוד יתפרש אמו"ן מכוס"ה, ר"ל נודע המציאות, רק שמכוסים בלבושים אבל על ידי לבושים ניכר הפנימיות. כי הנה חיות כל הענינים הנמצאים בעולמות, הן הנה מאותיות התורה וצרופיה, למשל אפילו בדברים הגשמיים על ידי צירוף האלפ"י ביתו"ת, דהיינו בצירוף הא' עם הב' ועם הנו"ן נתהווה אב"ן, והן הנה עד העשיה הגשמית החיות משתלשל, והאותיות התורה מסתתרים בו על ידי לבושים צמצומים רבים ממדריגה למדריגה עד בחינת האב"ן הלזו, ואלו יצוייר שיסולק מהאבן אותיות התורה הנ"ל המושפעות מרצונו ית', אזי יתבטל האבן ממציאותו והיה כלא היה. וזה חכמות אדם הראשון בקריאת השמות, שהבין בלבוש איזה צירוף מהאותיות התורה מסתתרת בו להתהוות מאין ליש, וזה השם קרא לו, והבן. ממילא כשאנו רואין אפילו איזה דבר מוגשם בתכלית, אזי צריך לידע ששם מסתתר בתוכו על ידי צמצומים אותיות התורה כפי השם אשר נקרא בלשון הקודש מאותיות התורה. ועל כן נקרא התורה אמון מכוס"ה, שנודע מציאותה בכל הנבראים רק שמכוסה בהעלם גדול. עוד יתפרש אמון מוצנע, שמוצנעת התורה בלא הודע מציאותה, שמציאותה בעצמה בלי הלבשה לא נודע כלל ונעלם מאוד כנודע, אשר לזה חשקו מלאכי השרת להשיגה, כי בודאי לא חשקו על בחינת פשוטי התורה בצירופים כאשר מלובשת בתוכנו, כי בודאי ידעו כי מצות התורה יצטרך לגשמים, ותשובות אדונינו משה היתה להם שאינו בחוק האפשרית לקבל מציאות התורה בעצמה מבלי לבוש הגשמיים, כי היא נעלמה מעין כל חי (עיין שבת פ"ח ע"ב), והוא נתי"ב [רל"א שערים פנים ורל"א אחור, גימטריא נתי"ב] לא ידעו עיט (איוב כח ז), ואי אפשר לקבלה אם לא בהתלבשות במצות גשמיים. ויציבא מלתא דא שבחינת התורה בעולם המלבוש רל"א שערים פנים ורל"א אחור, לא תושג אם לא על ידי התלבשות מעולם ועד עולם. ולזה נקראת התורה אמו"ן מוצנ"ע.
עוד יתפרש אמו"ן רבת"א, לשון גדלות וחשיבות, כי בה כלולים כל הנמצאים ונבראים ונוצרים ונעשים, והוא בסוד היולי לכל הצורות, וכמו שהאומן כשרוצה לעשות איזה כלי חשובה וממציא חומר מוכן שממנו יוכל לתקן כל חלקי הכלי הוא כפתוריה ופרחיה, אזי בחומר ההוא דבוק מחשבתו של האומן שממנו יוציא כלי למעשהו. כן מחשבתו של בעל הרצון דבוק תמיד עם אותיות התורה, [בסוד מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית (תהלים קד כד), שממנה המציא כל העולמות. נמצא גדלה מעלת התורה מאוד מכל העולמות, כיון שדביקות ראשית מחשבתו ית' בתורה, והמשכיל והמושכל אצלו ית' יתאחד בתכלית כנודע, ולזה נקרא אמו"ן רבתא. [ובזה יובן הפסוק (תהלים קיא ב) גדולים מעשי ה' כשהם דרושים לכל חפציהם, דהיינו החפץ והרצון והבן], ויש מקום אתנו לפרש אלו הד' בחינות על הד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ממטה למעלה. פדגו"ג מרמז לעולם העשיה וכו', על כן פדגו"ג בגימטריא א"ל אדנ"י, והמ"י הכל אית דאמרי אמון רבת"א, כי התנא הראשון רצה למנות עולם האצילות שיכלל בבחינת ואהיה אצלו (משלי ח ל), שהן עולמות אין סוף והבן סברתם, נ"ל:
(ב"ר פ"א א') דבר אחר אמו"ן אומ"ן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנות של הקב"ה, בנוהג שבעולם וכו' אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דפתראות וכו', כך היה הקב"ה מביט בתורה וכו', והתורה אמרה בראשית וכו', ואין ראשית אלא תורה, המד"א (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו, עד כאן המאמר. והוא קשה להולמו. א' דמתחילה אמר אומ"ן, ואחר כך כלי אומנות. ב' דקאמר בנוהג שבעולם, זה הלשון לא יצדק רק כשמסיק אחר כך אבל מדת הקב"ה אינו כן. ג' במשל הביא מלך ואומ"ן וכלי אומנות, ובנמשל לא הביא רק הקב"ה והתורה, כל אלו הדקדוקים המה באלשיך עיין שם. ונ"ל דהנה דקדק אמו"ן פירושו אומ"ן, ומדלא קאמר בפירוש אומן, על כרחך כדי לכלול גם כלי אומנות, והוא על פי מה שכתוב באמו"ן רבת"א, שהוא להיות דביקות רצונו ית' באותיות התורה, ואצלו ית' המשכיל והמושכל אחד כי הוא המדע והיודע, אם כן יש בתורה ב' בחינות אומ"ן וכלי אומנו"ת, ובזה תבין כל הדקדוקים ואי אפשר לפרש הכל בכתב, ולזה התחילה התורה בב', והוא ב' ראשית והבין:
(ב"ר פ"א ב') רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח. הפתיחה היא לדעתי למה יש כ"ח אתוון בפסוק (בראשית א א) בראשית, ועיקר המאמר ביארתיו ברש"י יעויין שם. רק כאן נ"ל שהפתיחה היא כ"ח מעשיו (תהלים קיא ו), על כן כ"ח אתוון בבראשית. גם לפי מ"ש ברש"י כ"ח מעשיו, פירוש המחשבה שהוא כ"ח המעשה, ולפי זה היא פתיחה גם כן למה פתחה בבראשית, שהוא ראשית חכמה המחשבה כדמתרגמינן בחוכמת"א, עיין מ"ש ברש"י ותבין:
בראשית ברא אלקים (בראשית א א). ר' תנחומא פת"ח (ב"ר פ"א ג'). הפתיחה היא לדעתי למה נאמר אלקים בבריאה שהיא מדת הדין, על כן ציין עד ברא אלקים, על כן פתח (תהלים פו י) כי גדו"ל אתה ועושה נפלאות אתה אלקים. דהנה גדו"ל מורה על מדת הגדולה והחסד, ואלקים מורה על הגבורה והדין, אך הוא על פי מה דידוע דכל צמצום הוא מצד הדין והתפשטות מצד החסד, והנה השי"ת ברא עולמו להיטיב לברואיו כי מדרך הטוב להיטיב, והנה אור אין סוף ב"ה היה ממלא הכל, על כן כביכול צמצום אור ית' להיות מקום פנוי לעמידת העולמות, וכל צמצום הוא מצד הדין, ואחר כך התפשט כביכול אורו ית' בתוך כל עלמין להחיות העולמות כנשמה בתוך הגוף. והנה כל עלול חושק להכלל בעילה שלו, והנה חשיקת כל העולמות ליכלל באור אין סוף ב"ה. וזה הוא גם כן ברצונו ית' צימצום לכל העולמות שיתצמצמו וישארו קיום במעמד בגזירת היוצר כל, ואם כן הצמצום שהוא בחינת דין הוא מצד החסד, כדי שלא יתבטלו העולמות וייטיב לברואיו מצד חסדו וטובו. וזה הענין הוא גם כן באדם דלמטה שאין רוחו יוצא ומשתמר בקרבו, והוא בחינות צמצום והתפשטות, והבן כי בעל המאמר מדבר כפי הנראה באדם התחתון ומרמז בעליון, והבן מה שאמר מחילים מחילים נקבים נקבים, הוא צנורות וחלונות השפע הנשפע מהמחיה את כולם. וז"ש הכתוב כי גדו"ל אתה בבחינת החסד, על כן תעשה נפלאות אתה אלקים בבחינת הדין והצמצום והבן עוד דברי הפסוק בהעמיק יותר. ומזה יצא לנו טוב טעם למה כתב בבריאה השם אלקי"ם דייקא שהיא בחינת הצמצום והבן, והמשכילים יבינו במה שאמר ואין רוחו יוצא ממנו, מי יעשה כן אתה אלקי"ם לבדך, והמשכיל יבין וידום:
אימתי נבראו מלאכים (ב"ר פ"א ג'), שלא נזכר בריאותם בתורה ומציאותם מפורסם בתנ"ך, וסמך חקירה זו לכאן להיות גם הם נקראים אלקים, וכאן מוזכר פעם הראשון אלקים, הגם דכאן הכוונה על היוצר כל כנזכר בפסוק (תהלים פו י) אתה אלקים לבדך, עם כל זה הואיל ודרש מענין שם אלקים, מפרש נמי ענין המלאכים:
הדא הוא דכתיב (תהלים קד ג) המקרה במים עליותיו, והוא היה ביום שני, וכתיב בתריה בהאי קרא (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות, הה"ד (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, ר"ל דהיה לו לומר ועוף יהיה על הארץ. ומדכתיב יעופף על כרחך מופנה לגזירה שוה:
שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו וגבריאל בצפונו. תפס כך להיות מיכאל מצד החסד דרום ימין, וגבריאל מצפון שמאל כנודע ליודעי חן:
דבר אחר. אגב מפרש הפסוק באופן אחר, על פי מ"ש לעיל שלא היה שום מלאך שותף עמו במעשה בראשית, וזה אמר מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו, הגם שכל הפעולות הן מהמלך, עם כל זה משבחים ומקלסים יועציו ואומניו שנושאין עמו במשאו, מה שאין כן הש"י את"ה אלקים לבד"ך:
אמר ר' תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות (תהלים פו י), למ"ה כי אתה אלקים לבדך. ר"ל דבשלמא מלך בשר ודם עם גדולי המלכות הגם שהוא גדול מהם, עם כל זה הם תחת סוג אחד דנכללין עמו באנושיות, אבל הש"י נעלם ונסתר מעין כל חי, ואין נכנס בסוג עם נבראותיו כי אין שום נברא יכול להשיגו וזה יאמר כי אתה אלקים לבדך דייקא, והבן:
בראשית ברא אלקים (בראשית א א). ששה דברים קדמו לבריאת עולם (ב"ר פ"א ד'). הכוונה על כן פתח בבראשי"ת אותיות "ברא "שית. רב אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה, ואם כן שבעה קדמו, אפשר דנכלל במחשבתן של ישראל, והוי גם כן שפיר בר"א שי"ת. או י"ל דאחת קודם לששה, ואם כן בראשי"ת פירושו בדבר שהוא ראשית, ובהתחלק תיבות ראשית היינו בר"א שי"ת ומרומז הכל, ואם כן על כרחך לומר דאחת שקודם הם, או הכסא כבוד, או התורה, דאינך לא נבראו רק עלה במחשבה להבראות, וז"ש תיכף אבל איני יודע איזה מהן קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד וכו', מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, הגם שהוא רק מחשבה עם כל זה קדמה לכל דבר משל למלך שהיה נשוי למטרונא אחת. הנה הגם שבמשל אין צריך להמשיל שנשא למטרונא רק שלא היה לו ממנה בן ואמר טלו מילנין וכו'. אך לפי המבואר שהשי"ת ברא עולמו שיקבלו ממנו שפעו, ועדיין לא יצא פעולתו מכח אל הפועל עד עמוד ישראל עם קרובו שהם סוף המעשה ובתחילת מחשבתו ית', לזה קאמר שהיה נשוי למטרונא להשפיע להמטרונא הוא העולם, ועדיין לא יצאו מהכח אל הפועל נשמות ישראל להתלבש בגוף, וזה ראיה גמורה מדחזינין בתורה דנכתב דבר אל בני ישראל על כרחך מחשבתן קדמה, ודבר עמוק הוא:
אמר ר' בנאי העולם ומלואה לא נברא אלא בזכות התורה (ב"ר פ"א ד'), שנאמר (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ, והוא ראשית חכמה (תהלים קיא י), כדמתרגמינן בחוכמתא. וזה טעם שפתחה התורה בראשי"ת (בראשית א א) בשביל ראשית היינו חכמות התורה, והבן על פי מ"ש לעיל כי אותיות התורה הם מתלבשין בכל הדברים המוגשמים בעולם, ואם כן אותיות התורה הם צורת העולם וכל הדברים שבעולם הם חומר לאותיות התורה, ועל כן התורה נקרא ראשית כענין הצורה שהיא עיקר המכוון בחומר:
ר' ברכיה אמר בזכות משה וכו' (ב"ר פ"א ד'), הוא גם כן לכוונה הנ"ל כידוע דמשה אדונינו הוא הצורה לכל ישראל והוא נקרא ראשית (דברים לג כא), והבן:
בזכות ג' דברים בזכות חלה (ב"ר פ"א ד'). הנה מאוד יתפלא לבב אנוש באומרם ז"ל שתגדל המצוה הזאת דייקא לבריאות עולם בזכותה. והנה על פי פשוטו צונו הבורא ית' להפריש מראשית עריסותינו העשוין למאכל אדם להחיות את נפשותינו, ולתנו לשם השם לכהן איש החסד. והוא לבל יבוא האיש לחשוב כי המאכל מחיה את האדם וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ועל ידי כך יבטל חיי העולם עבודת השי"ת ויבא לרדוף אחר חיי שעה להמציא מזונותיו, על כן להסיר תועה מלב אנוש, צונו אלקי עולם להפריש מראשית עריסותינו לכהן איש החסד, בכדי שזכור יזכור כי עוד כל ימי עולמיו מזונותיו ביד ה' והוא ממציא לו מזונותיו על צד החסד, ובהשתדלותו לא יוסיף אומץ בעושרו, והשתדלות בו הוא סיבה ח"ו למנוע היראה ועבודה. לזה יאמר בזכות חלה הזכות המגיע לישראל ממצות חלה, שעל ידי זאת המצוה מוסיפים אומץ ביראה ועבודה ותורה ומצוה, על כן בזכות זה נברא העולם. והנה בחלה יש רי"ו חומשים דביע"א [כן כתב בספר עשרה מאמרות], והנה הוא המנין ירא"ה, ותבין בראשית (בראשית א א) בשביל הראשית ראשית חכמה יראת ד' (תהלים קיא י), והבן כי הכל עולה בקנה אחד עם מה דמתרגמינן בראשית בחוכמתא, [ועיין בשערי גן עדן אות ב' ותבין]:
ובזכות מעשרות, צונו הבורא ית' העשירי יהיה קודש לה' (ויקרא כז לב) ליתנו למשרתי ה', וכן בבהמה להביאו קרבן לה' (ויקרא א ב), להורות מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמ"ה עשית (תהלים קד כד), והחכמ"ה הוא סוד יו"ד כנודע שהוא מוכן לקבל כל הצורות, ולהורות גם כן שאין השתדלות האדם פועל כלום, רק הכל מעשה הבורא כל בחכמ"ה, והבן. ואם כן גם זה יסוב על הפסוק ראשי"ת חכמה, כדמתרגם בראשית בחוכמתא:
ובזכות בכורי"ם, תבין מה שפירשנו בחלה שהיא ראשית עריסותיכם (במדבר טו כ), כן הוא בכורים ראשית פרי האדמה אשר נתן לנו ה' לא בכחנו ועוצם ידינו, ולהורות זה היה קורא הגדתי היום (דברים כו ג) שאינו כפוי טובה (ספרי פרשת תבא). והנה נרמז הכל בתיבת בראשי"ת בר"א בשביל התורה ר"ת בראשי"ת, "בשביל "ששים "רבוא "אותיות "תורת "ישראל. בשביל ישראל ר"ת בראשית, "בשביל "ששים "רבוא "תמימי "אורות "ישראל, כי ששים רבוא נשמות תמימים יש בישראל, והשאר הם ענפי הששים רבוא. בשביל חלה ר"ת בראשי"ת, "בשביל "ראשית "אכילה "שירימו "ישראל "תרומה. בזכות מעשרות, הנה על מעשר תבואה ר"ת בראשי"ת, "בראשונה "ראה "אשר "יעשרו "תבואת "שדה (דברים יד כב). ובמעשר בהמה ר"ת בראשי"ת, "בראשונה "ראה "אשר "יעבור "תחת "שבט (ויקרא כז לב). בזכות בכורי"ם שמעתי מאת הרב החסיד המפורסם האבד"ק ראפטשיץ ר"ת בראשי"ת, "ראה "אדם "תאנה "שבכרה "יביאנה "ביכורים (תנחומא תבא סי' א'), ודפח"ח. וי"ל עוד לדרכינו ר"ת "ראה "אלקים "שיביאו "ישראל "תרומות "בכורים, כי גם בכורים נקראים תרומה כנודע (פסחים ל"ו ע"ב). או יהיה ר"ת בראשי"ת, "ראשית "ביכורי "אדמתך "תביא "שם "ישראל (שמות לד כו). בזכות משה ר"ת בראשי"ת, "בשביל "רועה "ישראל "שיקבל "תורת "אמת:
והנה בענין בכורים, הגם שעל פי פשוטו הוא מצוה עלינו מאת השי"ת להביא ביכורי פירות לירושלים, עם כל זה נרמז במצוה זאת מה שאמרו בזוהר הק' (תיקו"ז יד ל' ע"ב) ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, הוא אזהרה לשמור טיפה קדמאה לבת זוגו ולא לאפקא זרעא בריקנייא ח"ו. ומה יצדק לפי זה בזכות ביכורים, היינו מה שישראל נזהרים בזה ואינם מכחישים הבריאה, כי כל המוציא לבטלה ח"ו מכחיש הבריאה, והבן כי דבר עמוק הוא:
(ב"ר פ"א ה') ר' הונא בשם בר קפרא פתח (תהלים לא יט) תאלמנה וכו' הדוברות על צדיק חי העולמים עתק, שהעתיק בבריותיו. בגאוה וכו', לומר אני נאה דורש במעשה בראשית, ובוז אתמהה וכו'. בדברי המאמר הלז יראתי בפצותי פי באריכות מה שעולה על רעיוני בפירושי, וקיימתי בעצמי אזהרת בעל המאמר הלז, רק ארמוז ראשי פרקים יובן למשכילים בחכמה. והנלע"ד שכוונת בעל המאמר לפרש בראשי"ת (בראשית א א), עם הראשית היינו מלכין קדמאין הן העולמות שהחריבן, על ידי זה נתקן עולם התיקון שמים וארץ הם זעיר ונוקב'. ושיעור הכתוב בראשי"ת, על ידי הראשי"ת ברא שמים וארץ, והבן. והנה מלכין קדמאין נקראין מעשה בראשית ועולם התיקון מעשה מרכבה שנבנו בסוד הפרצופים. והנה כשרצה בעל המאמר לפרש כך, הביא להקדמה הפסוק תאלמנה שפתי שקר וכו', כי מי שלא בא בסוד ה' ולא שימש תלמידי חכמים כראוי, יקשה בעיניו הדבר למה עשה ה' ככה בשבירת הכלים, הלא אין מעצור לה' לברוא העולמות בתיקון כמו שנתהוו אחר שבירת הכלים. והנה המשכילים בחכמה הבאים בסוד ה' מבינים הדבר, ומחוייבים להסתיר הסוד ולא לגלותו לכל אדם, והמבין ברמיזות יבין מה שאמר שהעתיק בבריותיו, ויבין גם כן מה שאמר אחר כך אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, בראשית ברא אלקים מנין הן והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א ב), והשי"ת יראנו נפלאות ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
(ב"ר פ"א ו') ר' יהודה בר סימון פתח וכו' (דניאל ב כב) עמיקתא, זו גיהנם, ומסתרתא זו גן עדן. אפשר גם כן מתרץ בראשי"ת, ב' ראשית הם גן עדן וגיהנם. והנה גן עדן יכונה בשם מסתור שהאדם מסתתר בתוכו, אם כן הוא למעלה מן האדם. וגיהנם יכונה לעומק שהוא למטה. וזה ירמוז בתורה (בראשית א א) ב' ראשית ברא אלקים, היינו את השמים לרום רמז לגן עדן, ואת הארץ מתחת רמז לגיהנם. ואפשר מפרש רבוי האתין את השמים מרבה הגן עדן ברום, ואת הארץ מרבה הגיהנם מתחת. [והנה על זה מורה גם כן סוף תיבות שמים הוא המ"ם סתומה, שהוא מסתור ומקיף מארבע רוחות רמז לגן עדן. וסוף תיבות ארץ הוא הץ' פשוטה, שיורדות למטה]:
דבר אחר. הואיל והביא הפסוק מפרשו גם כן בענין אחר. או יאמר דהכי נמי רוצה לפרש תיבת בראשי"ת, כי הנה מעשה הרשעים הם מצד הקליפות המסיתים אותם ומטים עקלקלותם. והנה הכסיל מתמיה על זה דהרי גם הקליפות נבראים והשי"ת מחיה את כולם, והיכן יתהווה זה להיותם מתנגדים לאלקותו ית'. והמשכילים יבינו שהכל נברא כדי שיהיה עולם הנסיון והבחירה חפשית, ואם כן גם השטן לשם שמים נתכוין לעשות מצותיו ית', ורצונו שיתגבר עליו האדם כמשל הזונה בזוהר הק' (ח"ב קס"ג ע"א). ובזה יובן מ"ש איוב רבש"ע בראת צדיקים בראת רשעים, והרי השי"ת אינו גוזר על הטיפה רק חכם וטיפש וכיוצא, אבל צדיק ורשע לא קאמר (נדה ט"ז ע"ב). אבל הכוונה על מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים, דהיינו יצר הטוב ויצר הרע המסית את האדם. וזה שדרש והוא גלי עמיקתא ומסתורתא ידע מה בחשוכא, הכל על מעשיהם של רשעים היינו הקליפות, שח"ו לומר שהוא נגדיי לאלוקית ונמצאים בעצמם, רק הש"י מחיה את כולם וקרא אותם עמיקתא ומסתרתא וחשוכא, הכוונה כי מדוריהם בחצי טהירו התחתונה, ששם לא הגיע רזא דמחשבה להיות ציור למלך הכבוד, רק הוא מקום החשך ואבדון נוקבא דתהומא רבה. ואמרו ידע מה בחשוכא, להורות שידע מהם כמאן דשדי לשנאוי בתר כתפוי (זוהר ח"ג כ"ג ע"ב), והמשכילים יבינו גם הפסוקים שהביא לראיה הכל מודים על הדבר הזה (עיין בשערי גן עדן שער א' ותבין כל זה), ונהור"א עמי"ה שר"א אלו מעשיה"ם ש"ל צדיקי"ם, מה שעולה בכל פעם על ידי מעשה הצדיקים ניצוץ קדוש העולה ממעמקים ונעשה ציור למלך הכבוד ומחדש השי"ת בטובו בכל יום מעשה בראשית. ועוד תבין על מעשה בראשית גופיה ונהורא עמיה שרא, המשכילים יבינו שנשמות הצדיקים אותם שראויים לבא לידי ציור עלו במעשה בראשית מתוך חצי טהירו התחתונה שהוא מקום החשך למקום האור ונכללו במלכות שמים, והבן. (והנה בזה נוכל לפרש בראשית), וידעתי כי לא יובנו דברי אלה למי שאינו שוקד על דלתי החכמה. ועל זה קאמר אחר כך אמר רבי אבא פרונגיא ונהורא עמיה שרא זה מלך המשיח, כי אז יתוקן העולם במלכות וימלא כבוד ה' את כל הארץ, והבן. והנה בזה נוכל לפרש בראשי"ת ב' ראשי"ת, שהכל נברא במאמרו ואין שום דבר נמצא בעצמו, דהיינו את השמים מעשיהם של צדיקים, ואת הארץ מעשיהם של רשעים, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום (בראשית א ב), בין והתבונן שהיו הקליפות מתגברים ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג), כנ"ל על ונהורא עמיה שרא, שיעלו האורות היינו מעשה הצדיקים למקום האור, וכן רוחו של מלך המשיח, והבן מאוד כי עמוק הוא ואי אפשר להרחיב הביאור רק מפה אל פה ומאזן לאזן, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו:
בפסיקתא אמר רבי יהודה ב"ר סימון מתחלת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא ומסתרתא, עד כאן. יש לפרש שהוא סיום המאמר הנ"ל על פי פירושנו, והביא לראיה לשון הפסיקתא שתיכף בתחלת ברייתו של עולם גילה גם כן העומק והסתר היינו מעשיהם של רשעים כנ"ל, ומ"ש אחר כך בראשית ברא וכו' (בראשית א א), הוא ענין בפני עצמו כמו שנבאר פירושו אי"ה לדרך הסוד. ויש לפרש גם כן שהוא התחלת המאמר, שרבי יהודה בר סימון מפרש בענין אחר הפסוק והוא גלי עמיקתא וכו', ועל ידי זה מפרש גם כן הפסוק בראשית, הכוונה על פי מה שכתבו הפיליסופים והסכימו עמהם כמה מחכמי האמת ועיין ברמב"ן, והוא שנברא חומר היולי קודם וממנו נבראו שמים וארץ וכל צבאם, והכוונה בראשית עם הראשית היינו החומר היולי הקדום, ויש מהם שכתבו ב' חומריים היוליים, חומר קדום לשמים וצבאיהם, וחומר היולי לארץ וצבאיה. ויאמר לפי זה בראשית, ב' ראש"ית, והנה יש לפרש לפי זה כוונת המאמר והוא גלי עמיקתא ומסתרתא, היינו חומר הקודם היולי שעדיין הוא עמוק ונסתר בלי צורה, ויאמר אחר כך בראשית ברא אלקים, ול"א פיר"ש ר"ל שאינו מובן הכוונה על חומר היולי, דאפשר לפרש בפנים אחרים, וכשפירש בישעיה (מ כב) הנוטה כדוק שמים, מדקאמר הנוטה משמע שכבר נברא ואחר כך נטהו השי"ת, ממילא נברא מקודם חומר היולי וכן באינך, והבן נ"ל:
(ב"ר פ"א ז') ר' יצחק פתח (תהלים קיט קס) ראש דברך אמת. הנה פתיחתו נ"ל בא לפרש שם אלקים שהוא לשון ריבוי. וכדי שלא נטעה ח"ו שתי רשויות, בא התשובה בצדו בראו אין כתיב כאן אלא ברא. והנה יש כת רשעים שאומר יש פועל טוב ויש פועל רע תפח רוחם, ולפי זה אינם מצדיקין הרשעים גם כן את הדין, כיון שלדעתם הוא דברים נגדיים ימח שמם. והנה לזה נקרא השם אלקים לשון ריבוי שהוא בעל הכחות כלם, כמבואר שו"ע או"ח סי' ה'. והנה לזה פתח הפסוק ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך, דלכאורה לאו סיפא רישא. אך הוא להורות ראש דברך בתורה שבכתב ברא (בראשית א א) לשון יחיד, ממילא אלקים פירושו בעל הכחות אלקים, על כן לעולם כל משפט צדקך שהן מצדיקין עליהם את הדין, מה שאין כן הרשעים האפיקורסים המאמינים בשניות ח"ו, ולפי זה תבין המאמר על מכונו ואין צריך להאריך. על כן בראשית ברא אלקים ס"ת אמ"ת, וגם כן אמת הוא התחלה וסוף והממוצע, מרמז היה והוה ויהיה, דוק במאמר ותשכח הכל בעז"ה:
(ב"ר פ"א ח') רבי יהושע בן לוי בשם ר' לוי אמר זה שהוא בונה צריך ששה דברים. אפשר לרמז על ו' קצוות שתורה מרמזת לתפארת ישראל. וגם ששה דברים נרמזו בתחילת הבריאה (בראשית א ב) והארץ היתה תה"ו ובה"ו וחש"ך על פני תהום ורו"ח כו' המים, ואם תאמר עשיר הוא וכו', ר"ל כשהבונה הוא עשיר אינו מצרף קנים בבנין, כי בונה הכל באבנים ועצים גדולים, אף על פי כן צריך הוא לקנה המידה:
תהו ובהו שנאמר (ישעיה מה ז) עשה שלום ובורא רע, היא על פי מאמר הבהיר ברא בה"ו שם מקומו בשלו"ם, ברא תה"ו שם מקומו ברע, וענין המאמר זה עמוק אין כאן מקומו:
(ב"ר פ"א י') ולמקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד לב) אתה דורש וכו'. כתבו חכמי האמת אימא עילאה נקראת קצה השמים לעילא, ומלכות שמים מקצה השמים לתתא. וזה מקצה השמים ועד קצה השמים אתה דורש, שהוא מה שאמרו (חגיגה י"ג ע"א) במה שהורשית התבונן שאין לך עסק בנסתרות שאסור להתבונן יותר, והמ"י עד כאן:
(ב"ר פ"א י') ולמה לא באל"ף שהוא לשון ארור"ה. ח"ו לומר באלף לשון ארורה, אלא נ"ל הכוונה שמושג יותר הבית מהאלף, והרוצה להשיג האלף לא יתברך, מה שאין כן הבית, ואם תבין רמיזת האלף והבית, תבין דברינו:
(ב"ר פ"א י') מה ב' יש לו ב' עוקצין כזה ב. והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו. הכוונה דציור האלף הוא "י ו"י מנין הוי"ה ב"ה, ועשרים וששה דורות היתה האלף קורא תגר כמנין צורת האלף כנ"ל:
למה נקרא שמו אלף, שהוא מסכים מאלף. ר"ל שמשלים הסכום של אל"ף שהן התתקע"ד דורות אשר קמטו (איוב כב טז, חגיגה י"ג ע"ב). והכ"ו דורות של בריאה:
מנצפ"ך צופים אמרום (ב"ר פ"א י"א). ולכך קורין מנצפ"ך היינו מן צופי"ך, כן כתבו התוספות (מגילה ב' ע"ב ד"ה ועוד):
הלכה למשה מסיני דאין נביא רשאי לחדש דבר. עיין במגילה (ב' ע"ב) מה שהתקינו הצופים. אפשר יאמר דהתקינו היה בסוף תיבה והיה בתחלה ובאמצע :(ב"ר פ"א י"א) מעשה היה ביום סגריר. הנראה דהביא זה גם כן למה קורין במבטא מנצפך ולא כמנפ"ץ, כאשר אבאר בעה"י. ובעיקר המאמר ראוי לשום לב לדברי חכמים וחידותם למה לן סיפור המעשה שהיה יום סגריר. גם מהראוי להבין שאמרו התינוקות נעשה בית הועד, הרי בית הועד היה כבר, רק היה לו לומר נעשה וע"ד. גם ראוי לשום לב למה שינה כאן מכל המקומות שקרא למקום הקיבוץ לתורה, בית המדרש. והנ"ל בהבנת דברי חכמים וחידותם שהכוונה יו"ם סגר"ר, היינו תגבורת הדינים בהעדר היחוד בגבהי מרומים בין זעיר ונוק'. והנה אקדים לך הקדמות נכונות מקובלת. הקדמה א', כבר ידעת כי מדת המלכות נקראת בי"ת, ועיין במאורי אור מערכת ה"ו סימן ב', וע"ד נקרא מלכו"ת תמן ויעודא דכולא, עכ"ל. אם כן מה יפה ומה נעים לכנות המדה דמלכות שמים בי"ת וע"ד:
הקדמה ב', כבר ידעת היחוד והזיווג, נמשך מהמוח סוד החכמה, והוא סוד בחכמ"ה יבנה בי"ת (משלי כד ג), ובחכמה יסד ארץ (משלי ג יט) והבן, ובהתמשך המוחין דגדלות להמשפיע, אזי מקבל המקבל והבן בפנימיות הדבר:
הקדמה ג', אעתיק לך לשון המאורי אור אות המ"ם סימן כ"ג וז"ל, מן הוא הטיפה מיין דוכרין, ולכן הוא לבן כזרע ג"ד (שמות טז לא) ויורד מן הדעת, ולכן בא על ידי משה סוד הדע"ת וכו' (תענית ט' ע"א), [ועיין ליקוטי תורה פרשת בהעלותך ותראה נפלאות], מ"ן מצד מ"ן דמנצפ"ך, ולכן טעמו כדב"ש ש"ו דינים [גימטריא דב"ש] הנבדלות, ושרשם ל"ב אלקים ש"ך דינים וכו' מנצפך הם הג', עכ"ל המאורי אור עיין שם:
עוד הקדמה ד' מספר הנ"ל מערכת הכ' סימן א' וז"ל, אות כ"ף כפופה רחל הכופפות רגליה שלא יאחזנה החיצונים, וכף פשוטה בעלמא דדכורא, וכל כ"ף מורה על כתר, עכ"ל. עוד הקדמה ה' מספר הנ"ל מערכת מ"ם סימן א', הנה אות המ"ם פתוחה מלכות בהארת בינה בה, וגם פתוחה אחר הזיווג וסתומה קודם כן, אך אימא נקרא מ"ם סתומה וכו' עיין שם עכ"ל. וכבר ידעת שתיבות מאמ"ר יקרא גם כן למעלה באימא, בסוד (בראשית א ג) ויאמ"ר אלקים דמעשה בראשית, ויצדק מאמ"ר במלכו"ת בסוד עשה מאמ"ר (יבמות י"ז ע"א) שהיא כינוי לקידושין, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
הקדמה ו', מערכת הנו"ן סימן א' וז"ל, הנה אות הנו"ן כפופה רחל, שצריכה להיות כפופה מפחד החיצונים, ונו"ן פשוטה לאה, שאינה צריכה לכפוף עצמה וכ"ש אימא שנקר' נון פשוטה, נו"ן פשוטה בבחינת התפאר"ת שאורו מתארך וקדמה נ' לן' כסדר תשר"ק, כי כך היה בעלמא דאתי, עכ"ל:
הקדמה ז', ז"ל האר"י ז"ל בליקוטי תורה פרשת בהעלותך אם יהיה נביאכם ה' (במדבר יב ו), דע כי שאר נביאים נבואתם במראה, היינו במלכות תתאה אתוודע, ועל ידי המלאך גבריאל שהוא סוד החולם, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז), הם סוד ב' נוקבין לאה ורחל, כי בית ועליה הם לאה ורחל בסוד נשרפו חיטך בעליה (חולין פ"ג ע"א), כי חט"ה גימטריא כ"ב אתוון בזיווג עליון, ולפעמים הדינים תקיפין נשרפו בעליה, בסוד ראיתי בני עליה והמה מועטים (סוכה מ"ה ע"ב), לזה אמר בכל ביתי נאמן הוא, כי רחל מלכות תתאה יושבת בסוד נ' כפופה בסיבת הקליפות, ומלכות עילאה עומדת בסוד ן' פשוטה מנאמ"ן לנאמ"ן, לזה אמר בכל ביתי נאמ"ן הוא פה אל פה אדבר בו, פירוש כי לאה בסוד פה אחורים, והנה כשחזרו פנים בפנים (בדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו והזיווג בסוד הדיבור, כמ"ש (כתובות י"ג ע"א) ראוה מדבר"ת עכ"ל:
הקדמה ח' מספר מאורי אור, פה מלכות פה עם הכולל בגימטריא אלקים, והנה שורש לאה ורחל בפה אדם קדמון, גם בינה נק' כך ס"ג, וכ"ב אותיות גימטריא פה, ובמילואו פה בגימטריא [הויה אדנ"י], הויה קול אדנ"י דיבור, כמנין מילה פה התחתון ופה תחתון יסוד נוקבא וכו', פ"ה הזעיר אנפין פנימיותו גימטריא יה"ו, ס"ג וכ"ב אותיות גימטריא פ"ה, והחיצונית רבוע מ"ה ק"ל, ובהסרת הפשוט גימטריא פ"ה, עכ"ל:
הקדמה ט' מספר הנ"ל, צדיק נקרא יסוד דדכורא דאור ישר יוסף, וכן היסוד דנוקבא דאור חוזר בנימין צדיק עילאה צדיק תתאה, עכ"ל:
עוד נקדים הקדמה י', הזיווג נקרא בשם עשיה, בסוד כולם בחכמה עשית (תהלים קד כד), והבן מה שאמרו רז"ל (סנהדרין כ"ב ע"ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, והבן. עלה בידינו עשר הקדמות, מנין דברים שבקדושה להקדים את קדוש ישראל. ומעתה על פי הדברים האלה הנאמרים באמת הבוא נבוא להבנת המאמר מתכונתו, מעשה היה ביום סגרי"ר, היינו זמן הדינים בהעדר היחוד סגור ומסוגר אין יוצא ואין בא, ולא נכנסו חכמים כבר ידעת חכמים נקראים המקבלים מחכמה עליונה חכמת התורה, ועל פי מה שנעשה הענין למטה במעשה הזאת שאירע שלא נכנסו חכמים לבית הוועד, הבינו הדבר שלא נכנסו חכמים העליונים לבית הוע"ד מלכו"ת שמי"ם, בהעדר היחוד הנמשך מהמוחין סוד חכמים, והבן מה שאמר נכנסו ולא אמר באו, והיו שם תינוקות שיש לה עדיין מוחין דקטנות, ואמרו "נעשה "בית "הועד, התעוררו מעצמם לעשות היחוד, ועשיה מיקרי עיין בהקדמה י' ותבין, אמרו מה טעם כתיב מ"ם מ"ם, והתחילו גם כן בסדר מנצפ"ך שהוא מ"ן וצפ"ך הוא מלשון ונופת צופי"ם, עיין בהקדמה ג' ותבין. אלא ממאמר עליון למאמר תחתון להתהוות היחוד, בסוד בחכמה יבנה בי"ת, עיין בהקדמה ה' בדברי הרב ומ"ש שם ותבין, וכן השאר תבין על פי הקדמות הנ"ל, ופירוש אחר כך מנאמן מהקב"ה שנקרא נאמן, למשה נקרא נאמן, עיין מ"ש בשם הליקוטי תורה ותבין הכל, ולא רציתי לבאר פרטי הבחינות הכתב כי מובן הכל מאליו למשכילים, רק תתבונן שהכל על ידי משה אדונינו, ובחינתו הוא מתפשט בכל איש ישראל לגרום היחוד, בין והתבונן מ"ש בסיום המאמר ועמדו חכמים גדולים לישראל, הגם שהם דברים כפשוטים, עם כל זה התבונן שעל ידם עמדו החכמים והגדולים למדת ישראל, היינו מוחין דגדלות להתעוררות הזיוג, והש"י יראנו נפלאות:
(ב"ר פ"א ) באנכי דר' מאיר וכו'. נ"ל שמבואר כל המעשה הנ"ל בספר שחיבר ר' מאיר על האותיות, ונקרא אנכי כנ"ל, או בדרשות ר' מאיר שדרש על פרשת אנכי ה' אלקיך (שמות כ ב), וכן בכאן מתחיל הדרוש איידי דדרש מאנכי לעיל, נ"ל:
(ב"ר פ"א י"ב) ר' יודן בשם אקולס אמר. כוונתו לבאר למה לא פתח התורה בשם, כענין ששינו לתלמי אלקים ברא בראשית (מגילה ט' ע"א), וגם באפשר למה אלקים לשון רבים:
ברם יחידו על עולם בתחלה פעל ולבסוף נתקלס, על כן נקרא גם כן לשון רבים, על שם שהוא בעל הכחות כולם:
ושמעון בן עזאי הוסיף אפילו הדיוט בשר ודם נוהג להזכיר שמו קודם, והש"י ב"ה ענוותנותו תרבנו:
תנא רבי שמעון בן יוחאי (ב"ר פ"א י"ג). בכאן תוכחת מגולה שלא להזכיר שם שמים לבטלה:
רבנן אמרו בשר ודם בונה בנין וכו'. כונתם "השמים "והארץ בה"א הידיעה, על כן מפרשים הן הם שעלו במחשבה בלי תוספת ומגרעת. ויציבא מלתא דנא להבאים בסוד ה' בראותו מה אירע למלכין קדמאין, אזי אם לא יבין מפלאות תמים דעים יעמוד משתומם על המראה, והמשכילים בלבותם שכך היה המחשבה הראשונה ואין כאן שינוי רצון חלילה וכך עלה במחשבות הצור תם, בין והתבונן כי עמוק הוא:
(ב"ר פ"א י"ג) רב הונא וכו' אפילו אותן שכתוב בהן וכו'. גם הוא כוונתו לתרץ יתור ההי"ן. והנה בספר מאורי אור עשה סמיכות לדברי בעל המאמר פרפרת נאה:
א"ת השמי"ם (בראשית א א), בגימטריא "הם "שמים "חדשים (ישעיה סו כב). וא"ת האר"ץ, בגימטריא "הארץ "החדשה "הוא "יסד. (והנה אעתיק כאן בענין האתי"ן וגמי"ן ריבויים, כתב בספר הנ"ל שהם בבחינת לאה הלוקחת ד' אלפים שבמוחין, גימטריא מד"ת כמנין "את "גם, עכ"ל. ואגב אודיעך מה שאמרו רז"ל (ב"ר פ"א י"ד) א"ך ור"ק מיעוטין, כי א"ך ור"ק מיעוטין הם בחינת דינים שברחל, א"ך ר"ק גימטריא ש"ך דינים, עכ"ל. עוד שם א"ת נקראת המלכות בקבלתה כל החסדים מאלף עד ת', עכ"ל). ולהיות הפעם הראשון בתורה אתי"ן, העתקתי לך פירוש הדבר אתי"ן גמי"ן ריבויים אכי"ן רקי"ן מיעוטין, מה רמיזתם ואתה תבין, ואם רק הוא מכם (דברים לב מז) למה שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאין אתם יגעים בו כי היא חייכם, אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו, על כן בין והתבונן החי מתנועע ממקום למקום ומתרבה במקומותיו, מה שאין כן המת אינו מתרבה כי אינו מתנועע ממקום למקום, וזה יאמר כשאינם יגעים בכח ובחיות ללמוד תורה בכח בכל איבריו, אזי אין התורה מתנועעת ואינו ממציא תולדות בתורה ואינו יודע לחדש חידושים בתורה, מה שאין כן הלומד בחיות ובכח ובהתלהבות, ממציא תולדות חדשים בכל פעם ודרושים נחמדים בתורה וניתוסף חיות על חיות בתורה ובנפש, והבן כי הוא בדמיון הבנים שישנם בכח האב להוליד אותם, ובאם אינו מתייגע להוציא אותם מכח אל הפועל, אזי ילך ערירי ח"ו. מה שאין כן המוציא מכח אל הפועל, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו:
רבי תנחומא משום רב הונא וכו' (ב"ר פ"א י"ד). להיות דדרש הא"ת (בראשית א א) לרבות, הביא לדוגמא גם במעשה משכן שהוא דמיון מעשה שמים וארץ, וגם שם א"ת לרבות:
רבי חוניא בשם רבי אמר וכו', עד ומן הארנוניות הכל בירושלמי, ואגב מייתי לה הכא לסיים כל המאמר, כך כתב המתנות כהונה:
אמר רבי אלעזר בן רבי שמעון אם כדעת אבא למ"ה וכו' (ב"ר פ"א ט"ו). עיין במתנות כהונה דפירוש מלשון ניחא. ולי נראה כפשוטו דהכי קאמר אם כדעת אבא, אם כן אינו מורה קדימת הפסוק על קדימת הבריאה אלא אחשיבות, אם כן למה פעמים מקדים וכו', אלא על כרחך להורות דשניהם חשובין כאחד לפני היוצר כל. ובהכי ניחא דשוב כפל דבריו בסוף הפרק, דשם כוונתו אבריאה והבן, וכל המאמר מבואר:
פרק ב
(בראשית א ב) והארץ היתה תהו ובהו. (ב"ר פ"ב א') ר' ברכיה פתח. כוונתו לתרץ והאר"ץ הידועה, על כן פירש דמרומז חורבן בית המקדש ושממות ארץ הק' שהוא מבחר הארצות:
(ב"ר פ"ב ב') רבי אבהו הביא המשל מעבדים ורבי יהודה הביא משפחות, כי אין מדרך העבד לדאוג על התרחקות מהפלטין רק על דוחק מזונות, ובשפחות להפיך שרוצה אשה בקב ותפלות וכו' (כתובות ס"ב ע"ב):
(ב"ר פ"ב ג') רבי יהודה בר סימון פתר קרייה בדורות, תה"ו זה אדם הראשון שהיה ללמ"ה, כי תה"ו המה ת"י למ"ה, כן כתב מתנות כהונה. והכוונה כי נגזר עליו תיכף למות, לולי הש"י שהיה בעוזרו והרחיב לו ליומו של הקב"ה:
ובהו, זה קין שביקש להחזיר וכו'. שהוא היה המלאך המות והמשחית הראשון בעולם השם ישמרנו:
(ב"ר פ"ב ג') וחושך, זה דורו של אנוש על שם והיה במחשך מעשיהם וכו' (ישעיה כט טו), עיין ברמב"ם ריש הלכות ע"ז (פ"א ה"א), שטעות דור אנוש היה שאמרו שמהראוי לעבוד להשרים וכוכבים ומזלות אשר הם מנהיגי הטבעיים, ולהם מסר הש"י את העולם להנהיג בשפלים אבל לא כפרו מציאת השם, עד כאן תוכן דבריו. וכבר בעניינו פירשנו זה ובכתוב הוא אפקירותא וטעות גמור, כי זה שייך במלך בשר ודם שהמלך אינו בכאן, צריך לעבוד להשר המתמנה מן המלך, מה שאין כן בהיכל המלך, כנודע (קידושין מ"ג ע"א) שנתחייב אוריה כשאמר לפני דוד ואדוני יואב (שמואל ב' יא יא). והנה הש"י מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, והנה כת אפיקורסים מזלזלים בעבודתו ית' ומראים סלסול בעצמם שהוא עבור רוממת הש"י מסר עולמו לשרים והם ינהיגו בשפלים כי אין כבודו בכך, וכבר נאמר על זה בזוהר הק' אשר יומרוך למזימה (תהלים קלט כ), תיפח רוחם של כת האפיקורסים דבהפקירא ניחא להו וטמון בקרבם רוח טועים להמשך אחר תאוות העולם, על כן אומרים שהש"י נעלה ומרומם על כל ומסר עולמו לשרים מנהיגים. וזהו והיה במחשך מעשיהם, שנראה מענינם שמגדילים גדולת הבורא, וחובן טמון בקרבם להפקיר את עצמם לעשות הרע בעיני ד', והבן ברוך השם נפשנו בחיים:
על פני תהום. זה דור המבול שגרמו להעלות התהום על פני הארץ:
(בראשית א ג) ויאמר אלקים יהי אור, (ב"ר פ"ב ג'), זה אברהם. כשכל הבית מלא חשך פא"פ, וכשבא לתוכו מעט אור מאיר כל הבית ונדח החשך, כן היה כל העולם כולם תועה מדרך השכל בעצת נמרוד ודור הפלגה, עד שאורו של אברהם זרח ונדחו כולם:
מי העיר ממזרח צדק (ישעיה מא ב). אל תקרי העי"ר אלא האיר. כי אי אפשר לפרש העיר לשון התעוררת, ומאמר הנביא שהש"י העיר את אברהם אבינו לעבודתו, וקיימא לן (ברכות ל"ג ע"ב) הכל בידי שמים, ע"כ אברהם אבינו התעורר מעצמו כנודע שהיה מונה ושוקל וסופר להשיג אמתת מציאותו ית' בהתבודדת רב ועצום, וגם בלשון התעוררת לא יצדק לשון ממזר"ח דייקא, על כן אל תקרי העי"ר אלא האיר, שהש"י האיר את אורו מסוף העולם עד סופו על ידי נפלאותיו עמו, והא דלא נכתב בפסוק בפירוש האי"ר, הוא על פי מה דידוע (זוהר ח"א ל"ו ע"ב) שקודם חטא אדם הראשון היה כתנות או"ר באל"ף, ככתוב בתורתו של רבי מאיר (ב"ר פ"כ י"ב), ואחר החטא נתחלף אור באלף להתהוות כתנות עור בעי"ן ממשכא דחוויא, ועל ידי הצדיקים שיתקנו חטא אדם הראשון מדור אל דור, יתוקן גם העי"ן להיות מזהיר כמו האור. וזהו כי עין בעין ירא"ו בשוב וכו' (ישעיה נב ח), עיין כל זה בשל"ה ותבין. והנה אברהם אבינו היה תחלת תיקונו של אדם, והתחיל לתקן העי"ן להאיר כמו אל"ף, וזה שנכתב עי"ן וקרינן אל"ף, והבן נ"ל:
ויקרא אלקים לאור יום (בראשית א ה), זה יעקב (ב"ר פ"ב ג'). ר"ל אור של יו"ם הוא יעקב כבר ידעת שבחינת יו"ם הוא ביצירה, דתמן אל הויה גימטריא יו"ם עם הכולל, וכבר ידעת שזעיר אנפין מקנן ביצירה, וזה יאמר אור של יום הוא יעקב:
ולחשך קרא לילה (בראשית א ה), זה עשו (ב"ר פ"ב ג'). ליל"ה יכונה לעשיה דתמן מארי' ילל"ה אותיות ליל"ה, (על כן נקראת מדת המלכות לילה דמקננת בעשיה), על כן אמר זה עשו שאין לו חלק רק בעשיה הגשמיות ששם רובו רע והקליפות גוברים בו וחלקו מצד הקליפה, וכשימלא כבוד ד' את כל הארץ וימלוך על כל העולם כולו בכבודו, (והבן נוסחתנו מלו"ך ע"ל כ"ל העולם כול"ו (תפלת ימים נוראים), דנתחבטו בו המפרשים כפל "כל "כולו, ומפרש הט"ז (או"ח סי' תקפ"ב ס"ק ג') דהוה אמינא רוב"ו ככול"ו המשכילים יבינו), אזי תתבטל מלכות עשו לגמרי. והנה הקדים יעקב למעלתו, והכוונה שיצא מזרע אברהם הני ב' סטרין, ונתפרש זה לתומו וזה לרשעו, וישאר זרע יעקב נקי מבלי סיג. אחר כך אמר ויהי ער"ב זה עשו, ידוע ער"ב סוד הדינין והגבורות אחורי הויה אלקים, בק"ר סוד טיפת החסדים, עיין כל זה במאורי אור. וכשנשפע החסדים אזי יעקב שולט, מה שאין כן בשליטות הגבורות, שוב כפל בעל המאמר דבריו ואמר ויהי ער"ב ערבו של עשו, ויהי בק"ר בוקרו של יעקב. בא לתרץ הרי לעיל הקדים ליעקב שהוא העיקר, ע"כ הקדימו למעלתו ואחר כך הקדים לעש"ו, לזה אמר שמקודם יהיה ערבו של עש"ו בשליטות הגבורות, ועל ידי זה יהיה עשו רצועה לאלקאה ואחר כך בוקרו של יעקב, ואז יהיה יום אחד אשר יודע לד' לא יום ולא לילה (זכריה יד ז), ר"ל שלא יהיו חלוקין הגבורות מהחסדים כי אז יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), ואז יהיו הלוים במדריגה יותר מן הכהנים כנודע, ויתבטל שליטת עשו לגמרי והבן, לזה יהיה הגאולה במליצת יצח"ק (שבת פ"ט ע"ב), בסוד כי אתה אבינו (ישעיה סג טז):
דבר אחר יום אחד זה יום הכיפורים, שבכל השנה שרו של עשו מקטרג ומבקש ממשלה על יעקב ומגביר הדינים בקטרוגו, וביום הכיפורים מתהפך לטוב וממליץ על ישראל, כי אז ממתקאין הדינים בשרשם בקדושת היום שהוא מסוד תשובה עילאה, והבן:
(בראשית א ב) והארץ היתה תה"ו, זה מלכות בבל (ב"ר פ"ב ד'). כתב בספר מאורי אור ארבע מלכיות סוד אבא ואמא זעיר ונוקב' דקליפה, ואם כן מלכות בב"ל הוא סוד אבא דקליפה, וכבר ידעת בקדושה קודש הוא סוד החכמה בסוד ישלח עזרך מקוד"ש (תהלים כ ג), הגם שתיבת קודש הוא חסר ו', עם כל זה יש אם למקרא. והנה ת"י שנים עמד קדושת הבית כמנין קודש, ובשנת תי"א נחרב על ידי בבל שהוא חכמה דקליפה, נקרא תה"ו תי"א בסוד כל המוסיף גורע (סנהדרין כ"ט ע"א), על כן עונש נבוכדנצר שניטלה ממנו החכמה והיה לבהמה. והנה הרב הנ"ל באות ב' כתב בב"ל נקרא נוק' דקליפה, ולפי זה אפשר לומר דבחינת הד' מלכיות הם ממטה למעלה, עם כל זה למשכילים באפשר יובן כדברינו ולא יהיו סותרים לדברי הרב, הגם שבב"ל בעצמו רומז לנוק' דקליפה, עם כל זה הגלות של בב"ל היה נגד בחינת חכמה דקליפה והמ"י, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
(בראשית א ב) ובהו, זה מלכות מדי (ב"ר פ"ב ד'). לפי הקדמה הנ"ל נמצא גלות מדי נגד בינה דקדושה, וגלות מד"י בהיפוך בקליפה, וכבר ידעת שמבינה יצאו ה"ו הם זעיר ונוקב', ומרמז בקדושה ב"ו ה"ו, ובקליפה זה לעומת זה לשון שממון בה"ו (ירמיה ד כג). וכבר נודע מכתבי האר"י ז"ל שהנס על ידי אסתר שהוא בחינת מלכות דיסוד דתבונה והבן, על כן לדעתי לזה היו גליות בב"ל ומד"י תכופין זה לזה בלי הפסק, כי בקדושה הם גם כן ריעים דלא מתפרשין. והנה הראיה מלשון ויבהיל"ו (אסתר ו יד), בגימטריא במד"י בה"ו, והש"י יצילנו משגיאות. והנה להיות בקדושה אם הבנים כנודע, על כן נגדה בקליפה היינו בגלות מדי נגזר על שונאי ישראל להרג ולאבד מנער וכו' טף ונשים וכו' (אסתר ג יג), והש"י הצילנו ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם (אסתר ט א), והבן:
וחשך (בראשית א ב), זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומר להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל (ב"ר פ"ב ד'), עד כאן. להבין כל אלה נקדים לך הקדמות אמיתות מקובלות והש"י יעזרנו על דבר כבוד שמו. הקדמה א', לפי מ"ש לעיל נמצא גלות יון היה בקליפה נגד זעיר אנפין דקדושה. ב', מבואר באידרא קדישא (זוהר ח"ג קכ"ט ע"ב) מה בין עיני דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימא, לעיני דזעיר אנפין. אלא עיני דעתיקא קדישא כלא חוור גו חוור דכליל כל חיוורא, ותרווייהו אתחזרו לחד כולא ימינא לית ביה שמאלא, ועליה כתיב (תהלים לג יח) עי"ן ה' אל יריאיו, עיני דזעיר אנפין אתחזו בתלת גוונין, דאינון רזא דתלת גוונין דקשת ואית ביה ימינא ושמאלא, עד כאן. והדברים עתיקין להיות העינים דזעיר אנפין שהוא סוד חכמה ובינה שבראשו, והם נמצאים מהארת נצד הוד דאבא ואמא שהם ב' פרצופין חלוקים ושם יש חסדים וגבורות, ולכן הוא סוד ב' עינים שיש בו סוד ימינא ושמאלא, זה הוא בכתבי האר"י ז"ל ועיין בספר שערי גן עדן שער האותיות ותבין. עוד שם בעת רצון שהזעיר אנפין מסתכל למעלה בעיני אריך אנפין, אז גם עיני זעיר אנפין מתחוורים, ודי בזה. ג', בספר מאורי אור כתב ו' קצוות הבינה והתורה היוצאה משם הוא זעיר אנפין, ונקרא תורה שבכתב כי בה גילוי האותיות, עכ"ל. ד', מ"ש המפורשים דגוף הענין נקרא קר"ן, שהוא הכח והגוף והתוקף כענין השור שהתוקף שלו בקרניו, ולכך נקרא בלשון רז"ל הגוף חוץ הריוח קרן, כענין שאמרו (ברכות ל"ה ע"ב) משלם את הקרן. ה', מ"ש האר"י ז"ל בליקוטי תורה וז"ל, סוד העגל שהיה מזהב וצורת שור (תהלים קו כ), דע כי הפגם היה באמא עילאה כנזכר בזהר (ח"ב קצ"א ע"א) באמא חאבו, ולכן עשו צורת שור בסוד אמא, כי אריה אבא ושור אמא אדם זעיר אנפין ונשר נוקב' כנודע, אמנם טעותם היה כי היו יודעים כי אמא היא הנותנת מוחין וחיות בזעיר אנפין, ושם אחיזת משה וכו', עיין שם כל הענין. וכן כתב עוד בפרשת האזינו וז"ל, כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה (דברים לב כח), הנה קודם העגל היו מוחי זעיר אנפין מאבא ואמא עילאין, ואחר החטא נסתלקו אמא עילאה, לפי שפגמו בפני שור דאיהי מסטרהא, ונשאר פרצוף תבונה למוחי זעיר אנפין, ומשה הוכיחן שכבר אבדו העצות האמיתיות דאבא ואמא, וגם עתה חבו חובת הגלות ונאבדו גם העצות התחתונים שהם נצח הוד יסוד, ואין בהם תבונה, ולא זכר לשון אבידה כי נגנזו, כי להיות הראשונים נצח הוד של אימא נאבדו, והשניות נצח הוד דתבונה נגנזו, עכ"ל:
ו', עוד שם בזה כי חל"ק ד' עמו (דברים לב ט), הוא סוד ד' שמות הכוללים כל האצילות הויה אהיה הויה אדנ"י (בגימטריא חלק) אבא ואמא שהם ד' אותיות השם גימטריא קל"ח, וזה כי חלק ד' עמו, וזה סוד חקל תפוחין קדישין, כי שורש המוחין הם הויה אהיה בראש הזעיר אנפין, שהם ג' פרקין קדמאין דנצח הוד יסוד דבינה, ומשם נמשך לג' פרקין בתראין שהם נצח הוד יסוד דזעיר אנפין בראש המלכות שהם הוי"ה אדנ"י:
ז', תדע ששם אהיה מרמז תמיד על המוחין, ואלק"י ישראל הכוונה מוחין דזעיר אנפין, כן הוא בספר שערי גן עדן. ומעתה בין תבין את אשר לפניך להיות גלות יון בקליפה נגד הזעיר אנפין, על כן היה כל מגמתו ברשעת הקליפה למנוע המוחין והארת אבא ואמא מזעיר אנפין הנקרא ישראל כנודע, ומעתה בקל תבין וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל, עיין בהקדמה ב' ותבין הכוונה שרצו להגביר הדינין בחשכות העינים כביכול, (ולזה תמצא גם כן רמז נכון ב' פעמים עי"ן, בגימטריא עשרה הויות. קרן השור, בגימטריא עשרה אלקים עם הכולל, והבן). לכך היה הנס באור היפך החשך, כענין כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח י"י (ישעיה ס ב), והבן. ומעתה בין והתבונן עוד מה שאמרו כתב"ו, היא בחינת השפעה מבינה עיין בהקדמה ג', על קר"ן השו"ר היא בחינת כח הבינה שמשפיע המוחין לזעיר אנפין, שאין לכם חל"ק היינו כללות מוחין דזעיר ונוקב', המושפעים כולם באלקי ישראל, בין והתבונן כי אי אפשר לפרש הכל בכתב והמשכילים יבינו, והכוונה רצו לסלק המוחין מזעיר אנפין, ורצו להעביר דת לישראל כענין חטא העגל, וייקץ כישן אדנ"י כגבור מתרונן מיין ויך צריו אחור חרפת עולם נתן להם (תהלים עח סו), ועוד יש בזה הענין דברים מופלאים בחכמה שמתי מחסום לפי. (ויש עוד רמזים קר"ן השור, הכוונה מילוי שור שהוא הקרנות של אותיות שור כזה י"ן ו' י"ש בגימטריא עשו, שרמז שהם המתחילים בהעברת הדת, ומלכות רביעית המתארכת עלינו זה כמה ימים, עשו לנו כהנה וכהנה הרעו לנו מכל מלכי אדמה. עוד יש רמז קרן השור, הם אותיות שאחר אותיות שור מכונים בשם קרנו"ת, ואותיות אחר שור תז"ש, בגימטריא השבת, שהוא חלק לישראל ורצו לבטלו כנודע (מגילת אנטיוכס). ומילוי שו"ר כנ"ל, בגימטריא זו י"ב חדשי הויה עם הכולל, שרצו לבטל חדשים מישראל שהם דמיון י"ב צירופי הויה כנודע, והם רצו לבטל כנודע מרז"ל, וזהו אין לכם חלק וכו'. עוד אותיות שאחר אותיות שו"ר, בגימטריא הברי"ת המיל"ה, שרצו לבטל מישראל כנודע, וזה אמרם אין לכם חלק, ברוך אשר בחר בנו מכל העמים והבדילנו מן התועים). על פני תהום, זה מלכות הרשעה שאין להם חקר כמו התהום, לפי הקדמות הנ"ל מלכות הרשעה מנגדת למלכות שמים. והנה בספר מאורי אור כתב בזה הלשון, חקיר"ה מצד המלכות ז' חקירות, כי שם החקירה מותרת עלמא דאיתגלייא, והבן כבוד מלכים חקור דבר (משלי כה ב). והנה במלכות הטמאה אין לחקור ואין לדרוש, כי יש לחוש פן יתפתה אחריה, ושלמה הזהיר (משלי ה ח) הרחק מפתח ביתה, וכן צריך להרחיק ממלכות הרשעה, וכל הנוגע בה וכל הלומד לבניו לשון נכרים וחכמת החיצוניות, כאלו מלמדו כל עבירות שבעולם, כי כמו שמלכותא קדישא היא באר מים חיים וכל הנחלים הולכים אל הים, כן מלכות הטמאה שואבת כל מיני טומאות ובתר דעבדת ניאופין מכל זיני מסאבא יהיבת שיורין לבעלה, על כן יותרת הכבד נק' בין והתבונן כל הנוגע בה לא ינקה, ומי שמבקש לו חיות ופרנסה במקום המיתה, כופר בעיקר ואין לו חלק באלקי ישראל, ובודאי נשמתו מעמלקים אשר הם היו בערב רב ומתאכזר על ישראל, השומע ישמע ותבא עליו ברכת טוב, ויזכה לראות בנחמות ישראל בעת תשוב המלוכה לאכסניא שלה ויתרומם קרן ישראל:
(בראשית א ב) ורוח אלקים מרחפת (ב"ר פ"ב ד'), זה רוחו של מלך המשיח הבא במהרה בימינו אחר כלות מלכות הרשעה נקרא רו"ח אלקי"ם, שהוא גלגול אדם שנפח באפיו נפש חיים (בראשית ב ד), דמתרגמינן והוה באדם לרוח ממלא, האיך מד"א (ישעיה יא ב) ונחה עליו רוח י"י. הנה בכאן אמר רוח אלקים, כי הנה לימות המשיח הגבורות יתהפכו לחסדים ויהיו במעלה על החסדים כנודע. וזהו רוח אלקים בגימטריא ש', שהוא חילוף השם הויה כזה מצפ"ץ, והוא בגימטריא ברחמים כנודע:
בזכות התשובה שנמשלה כמים. כבר נודע כי כל התענוגים באים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. וזה שאמר כשיעשו תשובה מאהבה להתענג על י"י, ז"ש תשוב"ה שנמשלה כמים דייקא, ואז יתהפכו הזדונות לזכיות (יומא פ"ו ע"ב). וזה ידקדק מרחפ"ת, מחמת התשוקה הנכבדת כנפי הריאה מרחפין על הלב:
ברית כרותה למים שאפילו בשעת שר"ב רוחו שייפא (ב"ר פ"ב ד'). יש לפרש על פי הנ"ל, ובהקדים מה שהקשו בזוהר הק' (ח"ג ח' ע"א) הרי כל המצות צריך לקיימם בשמחה ובטוב לבב, והנה תשובה אחת ממצות עשה וצריכה להיות בשברון לב וברוח נמוכה, ואיך יצויר בזה שמחה ותענוג. והנה התירוץ של הזוהר הק' עמוק הוא, ואנחנו בעניינו נבאר להלביש הדברים כפי מה שקבלנו, כי באמת המצוה של התשובה היא להיות בשברות לב על מה שחטא והעוה, ומנע מעצמו על ידי מעשיו אור אלקי השופע בו מחיי חיים אין סוף ב"ה וב"ש, ויאמר לנפשו נפשי נפשי איך עקרתיך מגבהי מרומים, וימשלו בך זרים באר צרה נכריה הן הקליפות והחיצונים פתוך ויכלו לך, ועל ידי כך לא תראה אור התורה ומצותיו ויראה ואהבה, ולבך אטום מהבין שום דבר, ואף כי תתבונן בגדולת הבורא ב"ה ובשפלותך, לא יוסיף בך אומץ בתורה ועבודה, ואתה שיכור ביין תאוות העולם וחושק כל הדברים האסורים אשר שנא ה', ואי אפשר להעביר מעליך הלבושים הצואים למנוע ממך הרהורים הנופלים בלבך ובמחשבתך, מחמת שאתה משוקע ומלובש בבגדים הצואים אשר עשית בעונותיך, זה וכיוצא בזה יאמר הבעל תשובה לנפשו העלובה, עד שישבור לבו הזונה ותמאס בעיניו כל תענוגיו. והנה כשיעמדו לפניו במחשבתו כל העבירות שחלפו עליו מיום היותו כהרים וגבעות, אזי לא יהיה כסיל ושוטה בחושבו כי אין לו ח"ו תקנה, ואם כן על ידי זה יתמכר לעשות הרע ח"ו, וזה הוא גם כן מעצת היצר. רק תיכף ומיד יתבונן בגודל חסדו וטובו ית' אשר בחר בנו מכל העמים, והבטיחנו לקבלנו בתשובה שלימה לפניו בדכדוכה של נפש. והנה מי שנתחייב ראשו למלך, ואחר כך התחנן לפניו ומחל לו ובחר בו להיות מאנשי סגולתו, ישמח ויגל מאד ויתאמץ בעבודת המלך באהבה עזה, ככה הבעל תשובה יאמר אבל בטוח אני בחסדך ובגודל טובך, כי על התשובה מראש הבטחתנו ולתשובה עינינו מיחלות לך, על כן הנה הימים הראשונים יפלו, ומהיום יהיה בטוח שתקובל עבודתו ותורתו, ותיכף יחזיק בתורה ועבודה מגודל השמחה, ולבו יהיה בטוח שהש"י קיבל תשובתו, וזה אמרם בזהר (ח"ג ע"ה ע"א) בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה מסטרא דא. וזה אמרם כאן ברית כרותה למים, הוא התענוג על השם ותורתו, אפילו בשעת שר"ב, היינו בעת חימום שמחמם לבו להיות נשבר ונדכה מגודל העוונות שעברו עליו, אף על פי כן רוחו שייפא, ר"ל אף על פי כן הוא שש ושמח בעבודה, והבן כי דבר עמוק הוא:
וכבר היה רבי שמעון בו זומא יושב ותוהא וכו' (ב"ר פ"ב ד'). המאמר הזה הוא עמוק, והבאים בסוד השם מפרשים אותו בדרכים נפלאים ומובן למשכילים. ואנחנו בעניינו יראתי לגשת אל הקודש להעמיק בדרך רחב עד אשר אראה כי יסכים הש"י עמנו, אך אציין לי ציונים להציץ מן החרכים א', כבר נודע (חגיגה י"ד ע"ב) שרבי שמעון בן זומא היה מאותן שנכנסו לפרדס, והנה תבין ותדקדק מה שלא השיבו בשתי פעמים, ובפעם שלישית השיבו בבהילות. רק זכור תזכור ענין שאלות שלו"ם, ואמר לו אחר כך מאין הרגלים, והשיבו מסתכל הייתי במעשה בראשית, כבר ידעת מעשה בראשית קודם למעשה מרכבה, ואמר לי' בין מים עליונים לתחתונים כשתים שלש אצבעות, הכוונה יותר משתים ופחות משלש דכלבוד דמי (ברכות כ"ה ע"ב), וכבר ידעת ענין אצבע הוא שם אהו"ה במילואו, בגימטריא אצבע כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י בגימטריא אצבע, והוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, והש"י יעזרנו על דבר כבוד שמו להבין מפלאות תורתו האמורה מפי מלאכיו משרתי עליון ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
(בראשית א ב) והארץ היתה תהו ובהו (ב"ר פ"ב ה') אלו מעשיהם של רשעים, (בראשית א ג) ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהן חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. המאמר הוא תמוה וכי ס"ד שיחפוץ השי"ת במעשי רשעים. ובאם תבין מה שפירשנו לעיל במאמר והוא גלי עמיקתא ומסתרתא, דהכוונה מעשיה"ם של רשעי"ם שהצדיקים עושים, דהיינו שמעלים בכל יום ניצוצות קדושות המובלעים בין הקליפות ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, תבין כל זה. אך אף על פי כן עלה בדעתנו לבאר המאמר הזה בג' אופנים. אופן א', על פי מה שכתבו המקובלים הקדמונים והוא דרך בעל התמונה, שהעולם מתנהג על פי סדר השמיטות, וקודם לזה העולם היה משמש אור החסד שבעת אלפין שנין, וכעת הוא שמיטת הפחד והגבורה, ולכך הוא עולם הנסיון והבחירה והרשעים גוברים בו, מחמת התגברות היצר הרע וקליפות דאתיין מסטרא דשמאלא כידוע, מה שאין כן בשמיטת החסד התנהגות הנשמות כמלאכי מרום. ומעתה לא יפול לב אדם קרוץ מחומר מה זה עשה הש"י לנו לברוא בעולמו התנגדות ית"ש, כי כן גזרה חכמתו ית' בשמיטה החזקה הלזו, לקרב כל המדריגות התחתונים מסטרא דשמאלא שיכלל הכל באחדותו ית"ש, על ידי נסיון וצירוף וזיכוך הנשמות הקדושים המתגברים בכל ימיהם בתוקף ועוז להפך מר למתוק, וזה הוא תענוגו ושעשועו של יוצר בראשית, והבן משל הזונה המבואר בזוהר הק' (ח"ב קס"ג ע"א). והנה הנשמות המתפתים אחר סטרא דשמאלא, מתגלגלים בגילגול אחר גילגול וצירוף אחר צירוף עד שיצא לצורף כלי קדוש וטהור, באופן שהבורא הכל חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, עד שיכלה שתא אלפי שנין (סנהדרין צ"ז ע"א), ואחר כך אלף שנין שבת להקב"ה ובהן עתיד הקב"ה לחדש את עולמו, ואז יוחזרו כל הדברים אל שרשם וימלא כבוד השם את כל הארץ. והנה קבלת הקדמונים הוא שלפעמים יבא נשמה קדושה שהיתה בשמיטת החסד תבא לזאת השמיטה, לתקן הדור שלא יתגברו הרשעים מסטרא דשמאלא, ואלו הם שנכתב אצלם היה, כמאמרם ז"ל (ב"ר פ"ל ח') עולם חדש ראה, כדכתיב (שמות ג א) ומשה היה, (שמות א ה) ויוסף היה, (אסתר ב ה) איש יהודי היה. והנה הצדיקים האלו ודאי נשמרים מכל טומאה וחלאה כיון שבאו רק לתיקון הדור, ואם כן יש מקום לומר שהקב"ה חפץ יותר במעשיהם של רשעים מזו השמיטה, כיון שסוף כל סוף על ידי גלגולים וסיבות רבים יתגדל ויתקדש שמו ית' עליהם ביתר שאת ויתר עוז על ידי שמהפכים מר למתוק, מה שאין כן אלו הצדיקים הקדושים אשר נדמו כמלאכי רוח משרתי אש. וזה אפשר לומר בכוונת מאמרם והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהם של רשעים, ר"ל זו השמיטה שהרשעים גוברים בו, ועל כן ויאמר אלקים יהי' אור, שולח הקב"ה בכל פעם שעלה ברצונו נשמה קדושה מעולם החסד לזו השמיטה להאיר מתוך חשיכה ולהחיות עם רב, אבל איני יודע באיזה מהן חפץ כמו שפירשנו לעיל, כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ, דמכל מקום כיון שבאים הנשמות הקדושות לזה העולם, נבחנים גם כן בנסיון וצירוף בהתחייבות השמיטה, והרי מלאכי מרום הנפילים אשר היו בארץ, נתגשמו בזה העולם וחטאו והחטיאו, מה שאין כן אלו התמימים ימליכוהו בעולם, והבן. וזה שלמדו רז"ל (סוטה י"ב ע"א) בגזירה שוה דכי טוב, כתיב במשה (שמות ב ב) ותרא אותו כ"י טו"ב, וכתיב במעשה בראשית את האור כ"י טו"ב, מלמד כשנולד משה נתמלא הבית מלא אורה, וכבר כתבנו דעת הקדמונים דנשמת משה היה גם כן משמיטה העברה, והבן:
אופן ב', ידוע מאמרם ז"ל (יומא פ"ו ע"ב) העושה תשובה מיראה נעשים זדונות כשגגות, ומאהבה נעשים כזכיות. וטעם הדבר למה נעשים כזכיות דרשהו בספר התניא, כמו בזכרו גודל טובת הבורא יתעלה העודפות עליו, וגודל תשוקת בוראנו ית' שנתקרב אליו כדי שנהיה כלים מוכנים לקבל שפעו וטובו, ויתבונן האיך מניח השי"ת עליונים ותחתונים ומשרה שכינתו עליו, כמאמר הכתוב (ויקרא טז טז) אני השם השוכן אתם בתוך טומאותם, וכשיעמיק כל זה במחשבתו וזכור יזכור היאך ריחק את עצמו בתכלית הריחוק מהשי"ת, אזי ימצא נפשו להש"י ביתר שאת ויתר עוז מכמו קודם החטא, והדמיון בזה מבן יחיד כשהיה באמנה אצל אביו אינו מתגעגע כל כך על אביו, אבל כשהרחיק נדוד מאביו אזי מתגעגע יותר מכמו מקודם שריחק את עצמו, נמצא הזדונות הם הם שגרמו לו זאת האהבה והתשוקה הנכבדת, על כן נעשים כזכיות, והבן:
והנה לפי זה יש מקום לומר שמעשיהן של רשעים חפץ יותר כשיחזרו בתשובה, משהיו צדיקים מתחילתן ועד סופן. אבל באמת זה אינו, כי אין הקב"ה חפץ בזה, ויותר חפץ השי"ת שיהיה צדיק מעיקרו, כי סוף כל סוף בעת שהיה רשע החיה את האילן הטמא והשלים האדם הבליעל, בסוד הכתוב (משלי כ כב) אל תאמר אשלמה רע, כידוע מזוהר הק' (ח"א ר"א ע"א) דלא אישתלים האי מנוולא אלא בחטאין דבני נשא. וזהו אפשר לכוין בהמאמר כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב, דאשלים והתעורר אילן הטוב כל ימיו, ולא השלים האדם הבליעל דאקרי רע, בזה חפץ הש"י, אבל מכל מקום כששב ורפא לו והש"י יסלח לכל ישראל:
אופן ג' בהקדם מה ששמעתי בשם הרב החסיד המופלא מו"ה שלמה האבד"ק נשעפליץ מ"כ, פירש הפסוקים (דברים יא כו) ראה אנכי וכו' (דברים יא כז) את הברכה וכו', (דברים יא כח) והקללה וכו' אשר אנכי מצוה אתכם וכו'. דהנה זה ידוע שסגולת המצות להתעורר אותם בשרשם להשפיע על ידם חסדים טובים והשפעות טובות להעולם כל מצוה לפי שרשה במקור העליון, וסגולת העבירות להתעורר בהיפך ח"ו דינים תקיפים. והנה כשיצטרכו צדיקים לעורר דינים ועונשים לשונאי ישראל המעיקים וצוררים לישראל, צריך להבין מאין ולאין תבא על ידם השפעת הדינין, הרי הם עוסקים רק במצות השם שמסגולתם לפעול טובות בעולם. אך הוא שהותרה הרצועה לעשות עבירה לשמה, והיא גדולה ממצוה שלא לשמה כמאמר רז"ל (נזיר כ"ג ע"ב), והנה מסגולת העבירה לפעול דינים, אך מחמת שהיא לשמה על ראש רשעים יחולו הדינים. וזה פירוש הפסוק (ראה אנכי נתן לפניכם), ר"ל בידכם וברשותכם (היום ברכה וקללה), ר"ל לפעול ברכות לישראל וקללות לשונאי ישראל, ומפרש הפסוק באיזה אופן (את הברכה) כפשוטו, (אשר תשמעו אל מצות וכו') על ידי זה יבואו ברכות לישראל, (והקללה) לשונאי ישראל הוא (אם לא תשמעו אל מצות י' אלקיכם), היינו שתעברו איזה עבירה רק שתהיה באופן (אשר אנכי מצוה אתכם), היינו עבירה לשמה אזי תפעלו על ידי זה (ללכת אחרי אלקים אחרים), ר"ל כשהקללה תלך אל אלקים אחרים וישב ישראל לבטח, ודפח"ח. ובזה נוכל לכוין המאמר והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים, ר"ל שהצדיקים עושים כמעשה הרשעים דהיינו עבירה לשמה, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשי הצדיקים ממש היינו מצות השם, ואיני יודע באיזה מהן חפץ יותר, כי גדולה עבירה לשמה ועל ידי זה יש מפלה לשונאי ישראל ובאבוד רשעים רנה (משלי יא י), כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשי הרשעים, דאמרינן בגמרא (מגילה י' ע"ב) מפני מה לא נאמר כי טוב באבדן הרשעים (דברי הימים ב' כ כא), כי אין הקב"ה חפץ באבדן מעשי ידיו, ממילא שפיר מוכיח מדנאמר בכאן כי טוב, שבמעשיהן של צדיקים חפץ ולא במעשי רשעים. השי"ת יעזרנו על דבר כבוד שמו:
(בראשית א ב) תהו ובהו, (ב"ר פ"ב ה') הרי חרב. כבר כתבתי בשנת תי"א נחרב הבית מנין תהו, ובהו אפשר מרמז על חורבן ב', ובנין הב' לא קחשיב שלא היה בתכלית השלימות:
בנוי ומשוכלל לעתיד לבא היך מד"א (ישעיה ס א) קומי אורי וכו', הוא כמו שאמרו רז"ל עתידה ירושלים להיות פנס לכל העולם כלו, ועין בעין יראו בשוב השם את שיבת ציון (ישעיה נב ח):
פרק ג
(בראשית א ג) ויאמר אלקים יהי אור. (ב"ר פ"ג א') ר' יצחק פתח. הפתיחה היא לדעתו שהוקשה לו על מה שלא נאמר מאמר בבריאת שמים וארץ, ואמרו רז"ל (ר"ה ל"ב ע"א) דבראשית (בראשית א א) מאמר הוא, כד"א (תהלים לג ו) בדבר ד' שמים נעשו. ויקשה למה לא נאמר מאמר בפירוש רק התחילה התורה האמירה הראשונה באור, אך הוא להיות ידוע שהעשרה מאמרות הם נגד עשר ספירות קדושות, והנה המאמר הראשון הוא נגד כתר עליון שאינו מושג ואינו נרמז בשום אות רק בקוצו של יוד כנודע, על כן נעלם המאמר הראשון ונרמז בבראשית. וכבר ידעת שנקודת הקמץ מרמז לכתר עליון, ופת"ח לחכמה והוא לשון פתיחה, וזהו שפתח (תהלים קיט קל) פתח דברך יאיר מבין פתיים, שגם המאמר השני אינו מושג כנודע רק על ידי הבינה, שבה סוד הציור, והבן. השי"ת יראנו נפלאות ויראתי להרחיב הדיבור:
(ב"ר פ"ג א) ר' יהודה אומר האורה נבראת תחילה ולכך היא התחלת המאמרות. והא דנכתב (בראשית א א) בראשית וכו' את השמים ואת הארץ קודם זה, הואיל והוא עיקר וכללות הבריאה, ובכדי להורות דהאור נברא תחילה נעלם המאמר באור, להורות דהוא נברא תחילה והוא ראשית המאמרות:
(ב"ר פ"ג א') ר' נחמיה אומר העולם נברא תחלה. ר"ל כל העולם בכללות, וזה שהתחיל בבראשית (בראשית א א) בריית שמים וארץ ובריאת צבאיהם, ונעלם שם המאמר הואיל והוא כללות העולם, ולא במאמר אחד נברא אלא בעשרה מאמרות, והבן:
(ב"ר פ"ג א') ר' שמואל פתח (תהלים קיט קל) פתח דברך יאיר מבין פתיים, מפתח פומך לן הוי נהורא ויאמר אלקים יהי אור וגו' (בראשית א ג). נ"ל דבא לומר דהנה קודם בריאת העולמות לא היה מקום פנוי כי היה הכל אור אין סוף ב"ה, וכביכול צמצם בעצמותו ית' ונתהווה מקום פנוי, בכדי שיוכלו העולמות לסבול ולא יחזור הכל לאין סוף, ואם כן גם כעת לית אתר פנוי מיניה רק הצמצום הוא בקרבנו והבן, כנודע כל זה ליודעי חן. וז"ש פתח דבריך יאיר מבין פתיי"ם, ר"ל הנבראים שהם פתיים בערכו ית', כי אין מי שיוכל להשיג אור אין סוף ב"ה, ועל כן היה הצמצום בכדי שלא יתבטלו הנבראים, וכל אחד יאיר לו אור אין סוף כפי כחו. וז"ש מפת"ח פומ"ך, היינו הצמצום שנתהווה ונפתח (וכבר ידעת (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א) פ"ה מרמז למלכות, והצמצום היה בנקודת המלכות בכדי שיקרא מלך, מלך שלטון כי אין מלך בלא עם והבן), ל"ן (דייקא מצדנו ובערכנו) היה נהורא (בכדי שנוכל לסבול, כי באם לאו יתבטלו ממציאות והבן), על כן סיפר מקודם כללות הבריאה, ואחר כך ביאר האיך היה הבריאה הלא היה הכל מלא אור אין סוף, וביאר ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור בצמצום והתפשטות כנודע, וכל אחד מקבל כפי כחו, והבן כי אי אפשר לבאר הכל בכתב, ותבין כי ויה"י אור נמי בחק המאמר, ושוב לא יקשה ויה"י כן היה לו לומר, וכן משמע בזוהר (ח"א ט"ז ע"ב) ומקובלים, יהי התפשטות ויהי צמצום:
(ב"ר פ"ג ב') ר' ברכיה בשם רבי יהודה ב"ר סימון פתח. הפתיחה הוא לתרץ ויה"י כ"ן היה לו לומר כמו בכל מעשה בראשית, מאי ויה"י או"ר (בראשית א ג), ואי לרמז כנ"ל על הצמצום, היה לו לומר יהי שהוא לשון שמחה, לא ויה"י שהוא בהיפך, וכן בכל מעשה בראשית ויהי כן היה לו לומר. על זה פירש לא בעמל לא ביגיעה, כי כבר היו ברואים ועומדים במאמר הראשון הנעלם בראשי"ת ויצאו כל אחד מכח אל הפועל. והנה ארמוז לך עוד ידוע יה"י או"ר בגימטריא רל"ב, הוא התפשטות הראשון פנימיות עולם המלבוש מילואי הויה ב"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהן הנה דבר ד', כי כשרוצה לדבר אותיות הויה מוכרח לדברם במילואם, כי לא יצוייר לדבר אות בלי מילואו, על כן נקרא דבר ד', ויה"י או"ר בגימטריא רח"ל, שהיא תחלת המחשבה וסוף המעשה, והבן:
(ב"ר פ"ג ג') רבי שמעון בן יוחאי פתח. ענין הפתיחה הוא גם כן למה לא נאמר והיה, רק ויהי שהיא היפך השמחה. על זה בא לומר הגם שלנו הברואים ענין הצמצום הוא גם כן שמחה, בכדי שנוכל לסבול שפעו ית' ולא נתבטל ממציאות, עם כל זה בערכו ית' הצמצום הוא בחינת דין, כי מדרך הטוב להיטיב ולהתפשט. וזהו יאמר בכתוב (משלי טו כג) שמחה לאדם זה הקב"ה, במענה פיו שאמר "ויהי "אור (בראשית א ג) ענין התפשטות, רק אף על פי כן להיות הנבראים לא יוכלו לסבול ההתפשטות בלי צמצום, הצמצום הוא גם כן חסד וטוב, וזהו ודבר בעתו מה טוב. וזהו ויה"י אור ענין הצמצום רק להיות השמחה להשי"ת היא התפשטות בלבד, ולזה לא אמר והיה. ויש עוד מקום אתנו לפרש ברמז מועט בעת"ו, דא עתו דצדי"ק ע"ת לעשות לד' (תהלים קיט קכו) כידוע למשכילים, ור"ל כשנמשך הטו"ב לעתו בחינת דבר ה', והבן:
(ב"ר פ"ג ד') רבי שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמן מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה מהיכן נבראת האורה וכו', והבהיק זיו הדרו וכו', מקמי כן מה היו אומרין וכו'. המאמר הזה תמוה בעיני כל רואיה. א' יקשה, למה אמר דוקא שאתה בעל אגדה ולא אמרו כן האגדות. ב' יקשה, למה הקשו דוקא באור מהיכן נברא ולא הקשו כן בכל הנבראים, כי באמת הבורא יש מאין ברא בכחו הכל מאין ואפס. ג', למה אמר אורה ולא אור. ד', מלמד שנתעטף ב"ה וכו', אם כן כבר היה האורה כיון שנתעטף בה הקב"ה, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מהיכן נבראת. ה', מאי קושיא מקמי כן מה היו אמרין, דילמא גם כן כך היו אומרין. ו', ממקום בית המקדש הוא קשה הציור, ומקום בית המקדש עדיין לא היה. ועוד רבו הדקדוקים. והנה ידעתי גם ידעתי שחכמינו מפרשים זה המאמר על פי נפלאות מתורתנו. והנה אני הקטן בעניי אפרשנו גם כן כיד השם הטובה עלינו וברמז מועט, ובהקדים הקדמות אמיתיות מקובלות. א' כתב הרב במאורי אור מערכת אות האלף סימן ך"ט, אגודה גימטריא חו"ה בסוד המלכות, כי בה נאגדים האורות העליונים וכן נקרא מצד זה אגדה, עכ"ל. ב', ידוע התפשטות האורות בעולם המלבוש, לא הגיע שום אות מאותיות השמות ואורות הפנימים למלכות ולית לה מגרמא כלום, עיין ציורם בספר שערי גן עדן. ג', אקדים לך לשון הספר הנ"ל בשער ד"א פ"א ד"ז וז"ל, זכור תזכור מה שנתבאר בתחילת ש"א שכל חלל הטהירו נעשה במקום נקודה האמצעית, שהוא סוד נקודת המלכות שהיתה גנוזה באין סוף כמ"ש שם, ומן הרישום אור שנשאר באותו מקום מאור נקודת המלכות, בסוד לא זזה שכינה עד שעשתה רושם כמ"ש, מזה נתהוו האורות שבטהירו עילאה כמ"ש שם, ואחר זה נעשה טהירו סתם ובתוכו י' ספירות מקוריות, ואחר שירד עליהם האור מאין סוף דרך קו היושר, כבר נתבאר שם שלא הגיע זה האור לספירת המלכות שכבר נסתיימו כל ההויות, שהם סוד אור פנימי של עולם המלבוש בספירת יסוד, ולכן אמרו דלית לה מגרמא כלום. ואם כן צריכין אנו לידע ולהודיע מהיכן הוא התהוות ספירת המלכות, ואף כי אמרנו למעלה שאור המלכות הוא שכל הספירות נותנין לה כל אחד מחלקו וכו', זה קאי על האור הפנימי והמקיף שלה וכו'. אבל עצם מהותה מוכרח להיות תחילה, שהרי אמר בספר הבהיר וכו', לכן תדע שעצם מהותה של המלכות מן עולם המלבוש, נעשה מהרישום שנשאר מנקודת המלכות שהיתה גנוזה באין סוף, ומרישום רישומו נעשה המלכות דאצילות וכו', וכן המלכות שכל פרצוף וכל עולם וכו', והכל מרישומו ראשונה וכו' שהוא סוד מדליק נר מנר וכו'. ד', עיין ביאיר נתיב הדר הוא היסוד, הדר הוא לכל חסידיו (תהלים קמט ט), וכן זי"ו הוא היסוד מבואר בספר מאורי אור. ה', עוד נקדים הקדמה מספר זהר הרקיע בשם מהר"ם פאפרוש וגדולה היא אלי, על מה שאמרו שהצמצום היה באמצע אורו כתב וז"ל, מה שייך לומר בנקודה אמצעית, ולא עוד אלא שאמר אשר בו באמצע אורו ממש, שהרי באמצע יתחייב התחלה וסוף, ואם שיש לדחות ולומר שאף אנחנו לא נדע האמצע הוא יודע והוא דבר שאינו, כי אין שייך אמצע בדבר בלתי בעל תכלית חקור על זה, כי האמצע הוא מן הגדרים מכל דבר שיובדל ויוגדר אינו בלתי בעל תכלית. ולזה היה נראה לומר שהכוונה הוא בבחינה היותר שפילה בו, וזה נקרא אמצעי כשם שהארץ עומדת בגלגל במקום שפל נקודת המרכז, כך הנאצלים בערך המאציל נמצאו בבחינה היותר שפילה ותחתונה אשר בו, וגם זה אינו נכון שהרי אין לומר שפל אלא בדבר המתחלקים, והנה הוא ית"ש אחד בלתי מורכב וכל דבר שאינו מורכב אינו נחלק, אם כן מאי אמצע זה דקאמר. והרב המקובל האלקי כמוה"ר יוסף זללה"ה כתב, הרצון להאציל כתר הגנוז בו והמשערים הדברים בהם חכמתו ובינתו ודעתו שהיא אחד בו מכל צד מהות הדברים להיותו מקומם בעל ו' קצוות, והמקום להאציל בו הוא המלכות וידעת כי היכל קודש באמצע, וז"ש הקב"ה מקומו של עולם והוא אינו מקומו, וז"ש (שמות לג כא) הנה מקום אתי. והנה לא ידעתי אם יאמן הוא שיש שורש ספירות באין סוף, איברא שבשער אבי"ע כתב הרב קרוב לזה, שאמר שם הבחינה היותר שפילה מכל בחינות האין סוף, וכאילו נאמר דרך משל המלכות דמלכות אין סוף, אף על פי שאינו כך כי אין דמות כלל ח"ו, רק לשבר האזן הוא אשר המאציל יותר מובחן מן הנאצל ע"כ, עכ"ל הרב בזהר הרקיע ולזה הפירוש הסכים הרב בשערי גן עדן. ובזה תבין דבריו שהעתקתי למעלה, והכוונה בדבריו שהצמצום היה בנקודת המלכות הגנוזה, ורישום אור נשאר במקום הפנוי הוא נקודת מלכות דמלכות. והנה על פי הדברים והאמת הנ"ל יתפרש המאמר שמעתי עליך שאתה בעל אגד"ה דייקא (עיין בהקדמה ראשונה), על כן מהראוי לך לדעת מהיכן נבראת האור"ה דייקא לא אור, כי אורה כינוי למלכות לשון נקבה, א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה, והבן כי בנקודת המלכות הגנוזה היה הצמצום, ונתעטף בה הקב"ה כינוי ליסוד ומזה נתהווה מרישומו, ומרישום רשימו מציאתה בכל עולם ועולם אמרה לי' בלחישה, כי הדבר נסתר למשכילים כאשר כתב הרב מהר"ם הנ"ל, כמו שהבאתי לעיל שכתב וז"ל והנה לא ידעתי אם יאמן הוא וכו', דום לה' ותתחולל לו ושקוד על דלתי החכמה ותבין, על כן השיב לו מקרא מלא הוא, והבן. וז"ש גם כן אלמלא שדרשה רבי יצחק ברבים לא היה באפשר לאומרו, ומקמי הכי מה היו אמרין, כי על כרחך היו צריכין להבין מה שהיה מקובל בידם נקודה אמצעית האיך יצדק זה הלשון, אך היו מדברין ברמז כפשוטו היכל הקודש מכוון באמצע הגם שהוא הוא, אך היו הדברים ברמז עצום מובן למשכילים, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו:
(ב"ר פ"ג ה') אמר ר' סימון שנה בו דבר. יתפרש היטב כפשוטו במתנות כהונה :(ב"ר פ"ג ו') ויקרא אלקים לאור יום (בראשית א ה) לא הוא אור וכו'. ר"ל או"ר ויו"ם חדא הוא, ולפי הגמרא שלנו ריש פסחים (ב' ע"א) יצדק שפיר, ועיין שם ברש"י כי רמז שם דבר עמוק ומובן למשכילים. תני אורה שנבראת וכו' ימי בראשית וכו', והיכן נגנזה היא נגנזה וכו'. הגם שהמאמר הוא כפשוטו, עם כל זה מרמז בעליונים דבר עמוק, וז"ל הרב בשערי גן עדן שער האותיות פ"ו ד"ז, וז"ל הוא על פי מ"ש רבי שמעון בן יוחאי ז"ל תרין עלמין אית ליה להקב"ה, חד דדייר ביה וחד דמתעלם ביה, דכתיב (תהלים קו מח) ברוך י"י אלקי ישראל מן העולם ועד העולם. והכוונה בכל זה כי מלת העולם רומז לו' קצוות וכו', וכבר נתבאר שבינה נק' עולם וכו' והוא סוד עולם הבא עולם שכבר בא, והמלכות גם כן נקראת עולם סוד עולם הזה וכו', והם ב' עלמין דאית ליה לקוב"ה הוא סוד התפארת דאיקרי קוב"ה, חד דדייר ביה הם סוד בית אל וכו', וחד דמתעלם ביה הם סוד עולם הבא דמתעלם ביה וכו'. גם מבואר בזהר דהאי או"ר דאיהו ר"ז, כולא אסתים נהורא בהאי מוחא סתימאה דאיקרי חכמה, דכתיב (תהלים קד כד) כולם בחכמה עשית, ואיתגלי בשבילין ידיעין בבינה וכו', הרי כי תחילת גילוי של זה האור הוא ביסוד הבינה. והנה היסוד של הבינה נקרא ער"ב וכו', ואחר כך יורד מן הבינה ליסוד דזעיר אנפין הנקרא בוקר, ושם מתגלה האי אור וכו'. והנה נתבאר שהאור הבא אל זעיר אנפין מן הבינה, הוא אור חדש שנעשה על ידי זיווג אבא ואמא, ומתחילה הוא בא אל ספירת החסד שבו, שהוא סוד יום ראשון של ו' ימי בראשית וכו'. והנה מתחילה קודם תיקון העולמות שהיה אז בסוד נקודות, היה זה האור יורד דרך מעבר כל הו' קצוות, עד שבא לספירת המלכות ומאיר בסופה אור גדול, ולא יכלו העולמות להנות מאורו עד שנתקנו בסוד פרצופים, ואז זה האור כשבא לספירת החסד, הוא יורד דרך מעבר אין סוף עד שבא ליסוד ושם נגנז האור, כי מן היסוד יוצא רק דרך צינור קטן אל המלכות, והמלכות מקבל את האור וגנז אותו בתוכו ונעשה כיסוי ליסוד הנקרא בוקר וכו'. וז"ש האור שנברא ביום ראשון היה מאיר מסוף העולם היינו יסוד בינה כנ"ל, עד סופו עד יסוד המלכות, ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו גנזו לצדיקים, סוד יסוד ומלכות צדיק וצדק, והבן כל זה עכ"ל. בין והתבונן בדברים האלו ותבין בפנים שונים:
להאי"ר ביו"ם אינו יכו"ל וכו' ובליל"ה אינ"ה יכול"ה וכו', והבן כי יראתי להרחיב הדיבור:
אתמהה שבעה ולא שלשה הן, והלא ברביעי נתלו המאורות וכו'. לפי היסוד הנ"ל יש לפרש לפי שהנוק' מתחלת בחזה, והבן:
ימ"י אבילו"ת ש"ל מתשול"ח הצדי"ק שהשפי"ע לה"ן הקב"ה אור"ה, הוא בענין תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט), כי היה קודם ביטול העולם במבול:
(ב"ר פ"ג ו') וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א ד). עיין במתנות כהונה דפירשו דאדלעיל קאי. ולי נראה דהוא ציין אמאמר ר' זעירא שלאחריו שדרש אין מברכין על הנ"ר עד שיאותו לאורו. כי הנה הנ"ר, בגימטריא או"ר כ"י טו"ב עם הכולל, והיא כשהאור הוא טוב, אז נקרא נר להבדיל, נ"ל:
מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן (ב"ר פ"ג ז'). נ"ל שר' אבהו פירש דבריו שהיה בורא עולמות ומחריבן, והכוונה בבריאת עולמות וחורבנן, ידוע למחצדי חלקא בסוד ז' מלכי אדום בביטול המלכים והכל לצורך גדול, וח"ו לומר שינוי רצון חלילה, רק צריך לזה שימוש חכמים להבין דבר לאשורו, והמשכיל על דבר ימצא טו"ב: