אור ברסלב
אגרא דכלה ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך

אגרא דכלה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב

ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך

וילך

רש"י

פרק א

פסוק א

פסוק (בראשית א) א' ד"ה בראשית. אמר רבי יצחק. רבים כתבו דאין זה המאמר בשום מקום, וכתבו דהוא אביו של רש"י. ובאמת הוא בתנחומא (ישן י"א), (וכן הוא בזוהר הק' ([ח"ב ל"ט ע"ב])). אבל יש ליישב דבריהם דבבראשית רבה (ב"ר פ"א ב') הביא זה המאמר בשם רבי יהושע דסיכנין. ורש"י ז"ל הביאו בשם רבי יצחק כמ"ש בתנחומא, כדי לחלק כבוד לאביו להזכיר שמו בתחילת ספרו, כן הוא בתפארת יוסף. ונ"ל עוד דהיה לו להביא המאמר בסתם, כמו שהביא כל המדרשים בסתם, הגם שבמקומות מיוחדים הביא שמות בעלי המאמרים, זעירין אינון ובודאי לאיזה כוונה הביאם, כמו שנפרש אי"ה אם יהיה השם עמנו. על כרחך צריך לומר בכאן דלכבודו של אביו הביאו, ובפרט לפי המקובל מדור אל דור ונמצא כתוב בשלשלת הקבלה ובסדר הדורות, שרצו ליקח מאביו של רש"י ז"ל אבן טוב לעבודה זרה בעד הון רב ולקחו והטילו לים, ועל כן הבטיחוהו מן השמים שיהיה לו בן שיאיר עיני כל ישראל בתורתו. ומקובל ביד חכמי האמת שצריך כל אחד לרמז את שמו בתחלת ספרו, (עיין בפי' על תנא דבי אליהו), ומאור עינינו רש"י ז"ל לגודל ענוותנותו רמז שם אביו בתחלת ספרו אמר רבי יצחק, לרמז על כל הספר מתחילתו ועד סופו שכל זה אמר רבי יצחק, להיות אביו הצדיק ברוב חסידתו פעל זה, ולאורו נסע ואילך בכל התורה, והיה זה שכר מאת הש"י, נ"ל:

בא"ד להתחיל. ר"ל [באמת] צריך להשמיע לבאי עולם, ובפרט לישראל עם קרובו בריאת העולם שחידש בטובו היוצר כל מאין ליש, רק למה לו להתחיל זה, היה לו להשמיענו בסוף כמ"ש בסמוך:

את התורה. שנקראת תור"ה שמורה אותנו דרכי השם ומצותיו (הרא"ם). ואם כן הוה ליה להתחיל במצות, שהוא עיקר הוראת שמה:

בא"ד שנצטוו בה ישראל דייקא, מה שאין כן המילה וגיד הנשה הגם דכל ישראל מצווים, עם כל זה ראשית הציווי לאבות נאמרו ותורה צוה לנו כתיב (דברים לג ד), הרא"ם. ובזה מדוקדק מ"ש רש"י ז"ל בלשונו הצח אלא מהחדש הזה לכ"ם (שמות יב ב), דהוה ליה למימר אלא ממצות קידוש החודש, דהרי על כרחך אי אפשר לומר שכוונתו להתחיל בתיבות אלו, אלא מן וידבר ד' אל משה וכו' (שמות יב א), ואם כן יותר היה מדוקדק בדברי רש"י כאשר כתבתי. אלא על כרחך בזה הורה לנו כוונתו הטהורה, שזה הוא המצוה הא' שנצטוו תיכף לכל ישראל, באומרו ית' תיבת לכ"ם דייקא, והבן:

בא"ד ומה טעם פתח בבראשית (בראשית א א). עיין במפורשים אם הוא סיום הקושיא או תחלת תירוצו. ולי הקטן נראה אחר שנדקדק ששינה לשונו מהתחל"ה לפתיח"ה, יורה שהוא סיום הקושיא שהקשה, דמן הראוי היה להתחיל מהחודש, וסיפור בריאת העולם שאינו מענין תורה ומצותיו לבסוף, ועל כרחך צריכין אנו לומר מדהתחיל בסיפור הבריאה, שהוא הקדמה למצות התורה. וזה ענין לשון פתיחה בדברי רז"ל פתח לה פתחא להאי פרשתא, וכן הוא במדרשים מר פתח, ומר פתח, שהוא ענין הקדמה, שאי אפשר לכנוס באותה פרשה אלא על ידי הקדמה הלזו. וזה ענין אומרו בכאן ומה טעם פת"ח בבראשית, שעל כרחך צריך לומר מדהתחיל בבראשית שהוא פתיחה והקדמה למצות התורה, והבן:

בא"ד משום כח מעשיו (תהלים קיא ו). ר"ל דרשת כח מעשיו (הרא"ם). גם כ"ח מעשיו דבפסוק בראשית (בראשית א א), כ"ח אתוון:

בא"ד שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים וכו'. וכיון דירושת הארץ הוא שכר המצות, חשובה כמצות עצמן (הרא"ם). ואי אפשר להשמיעני כל זה בספר בפני עצמו, דבתורה דייקא מאמינים כל האומות שנזדעזעה העולם כשנתנה בקולות וברקים עד שנתקבצו אצל בלעם (זבחים קט"ז ע"א), נ"ל. אך עדיין למה לו לפתוח בבראשית, הוה ליה לאשמועינן כל זה בסוף או באמצע, ומדהתחיל בזה שמע מינה שהוא כעין פתיחה למצות התורה, שאי אפשר לקיימם כשלא נדע זה כמ"ש לעיל. על כן נ"ל דאי כסברת האומות דארץ ישראל גזילה, לא יהיה קיום למצות התורה דהשי"ת שונא גזל בעולה (ישעיה סא ח), ואיך יוכשרו אתרוג ולולב מארץ ישראל וכדומה, גם לאו דגזל הוא גם כן ממצות התורה (ויקרא יט יג). על כן צריך לפתוח פתח דייקא במעשה בראשית דארץ ישראל שלנו ברצון הבורא ית"ש:

בא"ד לסטים אתם. בב"ר אודות חלוקות ארץ ישראל, ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה (כמ"ש רש"י בלך לך ([בראשית יב ו]) אצל והכנעני אז בארץ), ארץ ישראל בחלקו של חם נפלה (כמ"ש רש"י בשלח לך ([במדבר יג כב]) בפסוק וחברון שבע שנים וכו'), ממילא למאן דאמר בחלקו של חם נפלה, אתי שפיר לסטים אתם כפשוטו. וגם על זה הקשו הרי כנען עבד ועבד שקנה נכסים הם לרבו (עיין מגילה ט"ז ע"א), [תירץ השפתי חכמים בשם הנחלת יעקב דזה לא שייך בירושה שירש העבד מאביו. ולפי זה יקשה מהגמרא (סנהדרין צ"א ע"א) מטענת גביהא בן פסיסא שהשיב לפני אלכסנדרוס מוקדן במה שתבעו הכנענים ארצם, והשיב להם עבד שקנה נכסים וכו', הרי זה לא שייך בירושה כדברי הנחלת יעקב. וצ"ל דהנה יקשה עוד מה היה הרבותא בתשובת גביהה עד שהוצרך לבקש מהחכמים שילך הוא, (ועיין עוד דקדוקים בשל"ה פסחים מצה עשירה דרוש א'). אך דקודם בואם לדין סברו דתביעתם הוא מכח ירושת אביהם, והיה קשה הדבר לחכמים שיצטרכו לסדר ולהסביר לאלכסנדרוס כח מעשיו הגיד לעמו וכו' (תהלים קיא ו), הוא בראה וכו' וברצונו נטלה מהם וכו', ובבואו לדין שאל הוא בחכמה תיכף מהיכן אתם מביאים ראיה שהיא שלכם, אמרו מן התורה שנאמר (במדבר לד ג) ארץ כנען לגבולותיה, אז שמח בשמחה גדולה הרי נקרא ארץ כנען ולא ארץ חם, וכנען עבד ועבד שקנה נכסים וכו', נ"ל ודו"ק]. והרא"ם תירץ שלא נתנו חלק לבני יפת. ולי הקטן נראה דהקושיא מעיקרא ליתא, כי אלו לא נכתב כל הסיפור עד החודש הזה וכו' (שמות יב ב), לא הוי ידעינן מעבדות כנען גם כן. והנה למאן דאמר בחלקו של שם נפלה, כתב הרא"ם שצריך לומר שיתרעמו עלינו במה שלא נתנה חלק לשאר בני שם:

בא"ד שבעה גוים. לכאורה למה לא אמר בסתם אר"ץ ישרא"ל, מה נפקא מינה שהוא של ז' גוים. ונ"ל דהנה למאן דאמר בחלקו של שם נפלה, התרעמות לסטים אתם הוא שלא נתננו לשאר בני אדם חלק, כמ"ש לעיל בשם הרא"ם. והנה אפשר לומר שבני שם האחרים לקחו חלקים נגד זה משאר ארצות, לזה קאמר שזה אי אפשר, דהנה זה היה חלק שבעה אומות, ממילא הוא חלק עשירית מהשבעים חלקים שנתפלגו בדור הפלגה, ונטלו ישראל עשור נכסים של בנות קבועים כנודע (כתובות ס"ח ע"א) , ואינו מגיע כ"כ לחלקם, נ"ל:

ובדרך דרש נ"ל לפרש המאמר על פי דברי חכמי האמת. ונקדים בראשונה פלוגתת רבי אליעזר ורבי יהושע אי בתשרי נברא העולם או בניסן (ר"ה י"א ע"א), וכתבו חכמי האמת דיציבא מילתא אלו ואלו דברי אלקים חיים דבתשרי היה המחשבה, וכענין שפירש האר"י ז"ל היום הר"ת (מוסף לר"ה), לשון הריון ועיבור שעדיין לא היה התגלות בפועל, ובניסן היה המעשה בפועל. וזה ידוע דימי תשרי הם ימי דין, וניסן ימי חסד. ובזה תבין (ב"ר פי"ב ט"ו) עלה במחשבה לבוראו במדת הדין, ר"ל בתשרי. ובעשיה שיתף מדת הרחמים, ר"ל ניסן. ולמשכיל יונעם הא דאמרינן בגמרא (יומא כ"ט ע"א) הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי יפגום ח"ו בעולם המחשבה ותמן לא יגורך רע כנודע למשכיל. אך לפי זה גדלה התמיה דהרי נמנו וגמרו רז"ל (קידושין ל"ט ע"ב) דמחשבה רעה בישראל אין הקב"ה מצרפה למעשה. אך כל זה יובן בהקדים להבין דהרי אמרו רז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) דבאומות העולם מחשבה רעה כמעשה, ובאמת הוא לכאורה דבר מתמיה בחקו ית', דלמה ישתנו אם הדין נותן שלא יצטרף המחשבה, ובאם הדין נותן שיצטרף הוי משא פנים בדבר לישראל. על כן אומר אני הקטן ברתת ובזיע, דבאמת מחשבה רעה הוא דבר גדול, רק ישראל יש להם אחיזה בעולם המחשבה ששם הוא מקור הדין שעלה במחשבה, וישראל עלו במחשבה קודם בריאת העולם (ב"ר פ"א ד'), על כן הכח בידם לעשות בריה חדשה מאותן אותיות המחשביות שלא יצאו עדיין לפועל במעשה, ולצרפם בצירופים אחרים כנודע למשכילים בחכמה. מה שאין כן אומות העולם שלא עלו במחשבה והם מאתרא דפרודא, ואין בעולם המחשבה מגע גוי כנודע, והמ"י. עוד נקדים להבנת המאמר מה שידוע (סוטה ט' ע"א) שאין הקב"ה נפרע מאומה על ידי אומה אחרת, עד שתתמלא סאתה של אותה אומה, כדכתיב (בראשית טו טז) כי לא שלם עון האמורי עד הנה, וזה ודאי כיון שאצלם מצורפים המחשבות למעשיות, יוחשבו במילוי סאה המחשבות עם המעשים. והשתא נבוא לכוונת המאמר אמר רבי יצחק ל"א ה"יה צרי"ך להתחי"ל א"ת התור"ה מבראשי"ת (בראשית א א), דתרגום יונתן בן עוזיאל בראשי"ת בחוכמת"א, דהוא מחשב"ה ראשי"ת חכמ"ה (תהלים קיא י), ומשום הכי בראשי"ת אותיות א' בתשר"י דהם ימי דין, ומה צורך לנו להתחיל בזה את התורה כיון דבאמת אין העולם מתקיים בדין, אלא מהחוד"ש הז"ה לכ"ם (שמות יב ב) שהוא ניסן ימי החסד והרחמים, על כן אמר לכ"ם שהחסד והרחמים הוא לנו ולבנינו עד עולם. ועל זה תירץ משום כ"ח מעשי"ו (תהלים קיא ו) ר"ל הכח של מעשיו כשהמעשה הוא עדיין בכח היינו במחשבה, הגי"ד (ר"ל המשיך) לעמ"ו כדי שיהיה להם אחיזה גם בעולם המחשבה, ועל ידי כן יתן להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם וכו', שלא נתמלא סאתם עדיין במעשיות לבד רק בצירוף המחשבות, ובאמת גם אתם אינכם נענשים על המחשבות. הם אומרים כל הארץ של הקב"ה ונתנה לאשר ישר בעיניו מאז ומקדם, שעלו במחשבה מבראשית ויש להם אחיזה בעולם המחשבה, מה שאין כן אתם. וכבר אמרנו בזה דרך יותר רחב בעזהי"ת ועת לקצר, השי"ת יאיר עינינו בתורתו:

בא"ד הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו וכו'. לכאורה יש כאן יתור לשון ברש"י ז"ל תיבת הו"א ברא"ה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, לא הוה ליה למימר רק ברצונו נתנה. ונ"ל דבא לומר בכאן דבר עמוק, דהנה יקשה לפי זה כיון שהכל הוא בגזירת היוצר, אם כן ח"ו משתנה מרצון אל רצון, שמקודם היה רצונו ליתנה לכנענים ואחר כך לישראל. והיתר הספק הזה הוא על פי מה שהקשו הראשונים דהשי"ת ברא את העולם בזמן הזה, ומקודם לא היה ברצונו לבראה, ואם כן נשתנה ח"ו מלא רוצה אל רוצה. ותירצו שתמיד היה ברצונו לברוא את העולם בזמן ההוא, ואם כן לא נשתנה רצונו ח"ו. וזה הוא גם כן בכאן, שתמיד היה ברצונו ית' שיהיה הארץ ביד הכנענים עד זמן ביאת ישראל ויקחוה מידם. וז"ש רש"י בלשונו הצח הוא בראה, וצריך אתה לומר שתמיד היה ברצונו לברוא בזמן ההוא, כן הוא ונתנ"ה לאש"ר יש"ר בעיני"ו מימות עולם, ברצונו (הקדום) נתנ"ה לה"ם, וברצונ"ו (הקדום) נטל"ה וכו', והבן מאוד:

בא"ד אלא דורשני. שלא מצינו תיבת בראשית (בראשית א א) שלא תהיה דבוקה לאחריה:

בא"ד בשביל התורה ובשביל ישראל. במדרש (ב"ר פ"א ד') איתא עוד בשביל חלה וביכורים ותרומה, עיין ברא"ם. ולפי הדרש דלעיל תבין היטב כוונת רש"י בתורה וישראל דייקא:

בא"ד. ואם באת לפרשו כפשוטו וכו'. להיות הפשט דחוק יותר מהדרוש, על כן הקדים הדרוש:

בא"ד. בראשית בריית וכו'. ויתפרש תיבת ברא הבי"ת בשו"א והרי"ש בחולם, כי התורה נמסרה בלא ניקוד:

בא"ד. בריית שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחושך (בראשית א ב) ויאמר וכו' (בראשית א ג). המשיך הסיפור עד ויאמר, מפני שתיבת והארץ הוא שם דבר, לא שייך לומר בוי"ו שבה שמורה על הפועל בזמן רק שהיא נוספת (וגם שהיא בשו"א. וכן וא"ו דורו"ח אלקים), מה שאין כן ויאמר אינו שם דבר (גם הוא בפת"ח), הוי"ו שבה מורה על הפעולה בזמן (הרא"ם). והסמיך ויאמר לתיבת וחושך, להורותנו סיבת הציווי לאור, הוא בסיבת החושך (הרא"ם):

בא"ד. ופירושו בראשית הכל. ויהיה בראשית סמוכה להכ"ל:

בא"ד. אם כן תמה על עצמך שהרי המים קדמו. דאי לאו תיבת הכל, הוה אמינא דלא מיירי רק מן הבריות שנבראו אחר שמים וארץ (ת"י ושפתי חכמים):

בא"ד. ועדיין לא גילה לנו המקרא בסידור הקודמים והמאוחרים כלום, בריאת המים מתי היתה, הא למדת וכו'. ר"ל אי פירוש בראשית שהפסוק מגלה לנו סידור הקודמים והמאוחרים, עדיין לא גילה בסיפור זה בריאת המים, דנהי דאפשר לומר דהמים מאוחרים לשמים וארץ, אף על פי כן אי מיירי בסידור הקודמים ומאוחרים, היה לו על כל פנים לאשמועינן בריאת המים מתי היתה, והבן נ"ל:

בד"ה ברא אלהים (בראשית א א). ולא אמר ברא י"י. עיין ברא"ם ומפורשים. ולי נראה כי הוה ליה למימר י"י, כי ברא אלהים משמעותו שהדין היה נותן שיברא העולם, ובאמת לא היה מוכרח בבריאתו, רק בראו לגודל רחמנותו וטובו להטיב לברואיו. לזה תירץ שאלקים מורה שברא העולם במדת הדין, באם עברו יענשו ח"ו:

בא"ד. שבתחלה עלה במחשבה. לכאורה תיבת שבתחל"ה שפת יתר, והוה ליה למימר שעלה במחשבה. אך נ"ל כי היכי דלא תקשה וכי יש ח"ו שינוי רצון והתחדשות ידיעה אצלו ית', לזה דיקדק שבתחל"ה עלה במחשבה וכו' וראה שאין וכו' ושיתף וכו', ר"ל שכל זה ראתה חכמתו ית' תיכף שצורך להיות בתחילת המחשבה דין, וראה שאין העולם מתקיים במחשבתו הזאת, ושצריך להשתתף בעשיה מדת הרחמים ודין, ולא היה מעולם השתנות ידיעתו, כי הוא וידיעתו ומחשבתו אחד ברוך הוא. ותבין היטב על פי מ"ש לקמן:

עלה במחשבה. לכאורה איני יודע לשון רש"י ז"ל והוא מרז"ל (ב"ר פי"ב ט"ו) על"ה במחשבה, דהוה ליה למימר היה במחשבה. והנ"ל דהנה יקשה כיון דאי אפשר להתקיים במדת הדין, למה היה גם המחשבה במדת הדין. והנראה כי מדרך הטוב להטיב לברואיו, ואלו היה באפשר להתנהג במדת הדין, היה השכר ביתר שאת ועוז כנודע מעלת הזהב על הכסף, וכן לעתיד לבא במהרה בימינו כשיתבטל יצר הרע מן העולם, יהיה הנהגת מדת הדין במעלה יותר על מדת הרחמים, ויהיו הלויים במעלה על הכהנים, ובאם שלא היה במחשבתו של בעל הרצון לברוא במדת הדין, אז לא היה באפשרי אפילו לעתיד שיהיה התענוג הנצחיי הזה. מה שאין כן על פי מחשבתו של בעל הרחמים, סוף מעשה במחשבה תחלה יהיה כן לעתיד, כמ"ש (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנ"ת ליראיך לשון צפו"ן. מה שאין כן בעת צפון תפתח הרעה וכו' (ירמיה א יד), על כן יהיה זה לעתיד ואת הצפונ"י ארחיק מעליכם (יואל ב כ), וישתארו דינים קדושים ויזכו כל ישראל לרב טוב הצפון. וזה שאמרו רז"ל עלה במחשבה, שבאמת זה עליה גדולה להעולם במה שהיה במחשבתו של בעל הרחמים לברוא במדת הדין, על ידי זה יהיה לעתיד במהרה בימינו סוף מעשה במחשבה תחלה, ויזכו לרב טוב הצפון, והבן היטב כעת גם מ"ש לעיל על תיבת שבתחל"ה. ובזה תבין גם כן והקדים מדת הרחמים, שמדת הרחמים קדימה יש לו בזמן עד ביאת המשיח ותחיית המתים, מה שאין כן אחר כך כשיקויים ואת הצפונ"י ארחיק מעליכם, יקוים מה רב טובך אשר צפנ"ת ליראיך, ותבין מעט מזעיר מ"ש בזוהר הק' (ח"א ג' ע"א) טוב"ך גני"ז בגוו"ך, ויראתי בפצותי פי:

בא"ד והיינו דכתיב (בראשית ב ד) ביום עשות י"י אלקים ארץ ושמי"ם. הביא גם ארץ ושמים לכאן אף על פי שאינו מן הענין, להורות דבזה מתורץ נמי למה הקדים שם ארץ, כי השתתפות מדת הרחמים הוא בשביל ברואי ארץ שלא יוכלו להתקיים מבלעדי רחמיו ית':

פסוק ב

תה"ו ובה"ו (בראשית א ב). הנראה לדעתי הצעירה דלרש"י אינם שמות נרדפים, ולתרגום הם נרדפים, ועיין ברא"ם:

בד"ה על פני תהום (בראשית א ב). על פני המים שעל הארץ. כי היכי דלא נטעה התהום שמתחת לארץ שנקרא בכל מקום תהום, וזה אי אפשר לומר בכאן כמו שהסמיך רש"י ז"ל לעיל תיבת ויאמ"ר (בראשית א ג) לוחש"ך, להורות צורך צווי האור, ואם היה החושך על פני תהום שמתחת לארץ, לא היה מן הצורך לצוות להאור:

פסוק ד

אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה. כי אי אפשר להבין בשום אופן חיבור האור והחושך ביחד, שהוא קנין והעדר (הרא"ם):

בא"ד והבדילו לצדיקים. ויפורש וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א ד) , שראוי להשתמשות הצדיק שנקרא טוב, ויבדל אלהים בין האור (היינו הצדיקים), ובין החושך (היינו הרשעים) שבמחשך מעשיהם:

בא"ד וקבע לזה תחומו. ופירוש ויבדל (בראשית א ד) הבדל זמניי (הרא"ם):

פסוק ה

יום אחד (בראשית א ה). לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון. הרמב"ן הקשה לא יצדק ראשון, כיון שאין יום שני עדיין במציאות. ותירץ הרא"מ בימי משה הכותב היה במציאות. ולי נראה דידוע דהכל היה במציאות ביום ראשון, רק שנסדר כל אחד על מקומו בשאר הימים, ואם כן הזמן הוא גם כן מן הנבראים, היה גם כן הכל במציאות ביום אחד:

פסוק ו

יהי רקיע (בראשית א ו). יחזק הרקיע וכו', מגער"ת הקב"ה באומר"ו יה"י רקי"ע. הנך תיבות המצוינים מיותרים, כי למה ליה למימר מגער"ת הקב"ה. גם באומר"ו יה"י רקי"ע שמשמעותו שמאמר יהי רקיע היה כלאחר יד. ולי נראה כי הנה הוקשה לרש"י לפי מה שפירש רש"י לקמן (בראשית א ז) שלא נאמר כי טוב בשני שלא נגמר המלאכה, ועל כן נאמר ב' פעמים כי טוב בג', לגמר מלאכת השני ולמלאכת היום, ואם כן לפי זה גם ביום שני היה לו לומר כי טוב לגמר הרקיע שנברא בראשון. וצריך לומר דהקרישה לא נקרא אפילו גמר מלאכה, כי עיקר המאמר לא היה בשבילו, מה שאין כן הקוות המים בג' היה עיקר המאמר בשביל זה, אבל ביום שני עיקר המאמר היה להתלות המים באויר גבוה מעל השמים. וזה שיעור המאמר יהי רקיע בתוך המים, כי יצטרך להיות הבדל בשוה בין מים למים, ואם כן יתכן שפיר פירש רש"י ז"ל שקרש"ו מגער"ת הקב"ה באומרו יה"י רקי"ע, כי באמת עיקר המאמר היה בשביל התלות המים באויר. ובזה יתורץ נמי מה שנתקשו המפורשים מהיכן למד רש"י בכאן שהמים תלויים באויר, כי מתיבת בתוך לא נשמע מידי, כי כן מצינו בתוך הים ולא הלכו דייקא באמצע, ונצטרך לומר כי עיקר למודו של רש"י ז"ל מתיבת מעל לרקיע כמו שפירש רש"י לקמן, ואם כן למה פירש זה בכאן גם כן. ולפי מ"ש ניחא כי צריך רש"י לפרש זה בכאן מה פעל ית' במאמרו, כי בשביל קרישת המים ודאי לא היה מאמר, דאם כן הוה ליה למימר כי טוב בשני, וזה שפירש רש"י תיכף:

בד"ה בתוך המים. באמצע המים שיש הפרש וכו'. הא למדת שהם תלויים במאמרו של מלך. שאלו התיבות הם אך למותר. ולפי מ"ש ידוקדק על נכון, שזה הוא עיקר מאמרו של מלך, ודוק היטב. ובזה ידוקדק גם אחר כך בפסוק (בראשית א) ז':

פסוק ז

ויעש אלהים את הרקיע. תקנו על עמדו. דק"ל מה הלשון ויעש, הרי במאמר עשוי, ובפרט שנאמר אחר כך ויהי כן. אך הוא שהפסוק מפרש שעל ידי המאמר הגם שעיקר המאמר לא היה בשביל זה, עם כל זה על ידי זה נעשה הרקיע וקנה עשיה והויה בקיום, ויבדל בין המים וכו' הוא עיקר המאמר. ובזה יבוא על נכון אחר כך קישור דברי רש"י מעל הרקיע, על הרקיע לא נאמר וכו' תלויים באויר, ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא היה נגמר וכו', שעמדו בזה כל המפורשים מה ענין הסמיכות הלז. ולפי מ"ש ניחא שמקודם לא היה זה תירוץ מספיק, כי קשה דאם כן גם ביום שני יאמר כי טוב לגמר מלאכת הרקיע, רק אחר שנדע שעיקר מאמרו ית' היה בשביל התלות המים באויר, מה שאין כן ביום ג' היה עיקר המאמר בשביל ההקוות, ודוק היטב:

פסוק ט

והקוום באוקיינוס. הוא דעת רבי יהודה בגמרא (שבת ק"ט ע"א), כי רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה (עירובין מ"ו ע"ב):

פסוק י

קרא ימים (בראשית א י). והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג וכו' (ב"ר פ"ה ח'). הקשו המפורשים למה אינו אומר טעם רבי יהודה דמתניתין (פרה פ"ח מ"ח) מפנ"י שמוערבי"ן ב"ו מינ"י ימי"ם הרב"ה, והטעם שהביא רש"י הוא דברי רבי יוסי בן חלפתא (במדרש הנ"ל). והנראה לדעתי על פי שנדקדק עוד דמה ענין עכו ואספמיא לאוקיינוס המקיף את העולם, ועכו הוא מגבולי הארץ, ומפני קושיא זו פירש רש"י ז"ל דכוונת רבי יוסי בן חלפתא הוא כרבי יהודה דמתניתין שמעורבין בו מיני ימים. ואי תקשה אף על פי כן שם ים ומים חד הוא, לזה אמר דאינו כן דכל ים מין אחר הוא, דאינו דומה טעם דג וכו', וכן הוא כשבאים הימים הללו לים הגדול, הדגים משונים בטעמם כל אחד בפני עצמו, נ"ל:

פסוק יא

לא דשא (בראשית א יא) לשון עשב וכו'. ואם כן הוה ליה למימר תעשיב הארץ. על כן פירש דפירוש דשא הוא שתתלבש על פני כולה בעשבים. ולכאורה יקשה דאם כן היה לו לומר תדשא הארץ עשב, ופירושו תתלבש הארץ בעשבים. וצ"ל דהוי אמינא דהכי פירושו תתלבש הארץ את העשבים, על כן אמר דש"א עש"ב, דר"ל לבו"ש העשבי"ם נ"ל:

בא"ד שמיני דשאים מחולקים. הגם דרש"י בעצמו קאמר שאין לשון למדבר לומר על העשבים דשאין, לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכן הוא בגמרא (חולין ס' ע"א) הרכיב שני מיני דשאי"ם (הרא"ם): עץ פרי. שיהיה טעם העץ כטעם הפרי. דאי אפשר לומר שיעשה פירות, דאם כן עשה פרי למה ליה:

לפיכך כשנתקלל וכו' נתקללה. ולקמן (בראשית ג יז) פירש רש"י דנתקללה על דרך המשל ארורים השדים שזה ייניק, הא והא גרמה, ורש"י דייק זה דאי משום עוונה לחוד, למה קאמר התם (בראשית ג יז) בעבורך, וגם למה המתין לה הש"י עד שחטא האדם, ואי משום ארורים השדים למה מפיק התם לשון ארור לאדמה, לא היה לו לומר רק הקללות הנמשכים לאדם דהיינו קוץ ודרדר וכיוצא. ויותר נ"ל דהם מדרשים חלוקים, דכאן פירש רש"י אליבא דמאן דאמר במדרש (ב"ר פ"ה ט') עברה על הציווי, והא דהמתין לה השי"ת, כי בעוד שלא חטא אדם, הגין עליה זכותו שלא תצמיח קוץ ודרדר ודברים הארורים המכאובים לאדם, מה שאין כן כשסרח נשאר עוונה כדקאי קאי. וזה יוצדק גם כן בעבורך, ר"ל ארורה האדמה בעבורך שנבראת עבורך והגין עליה זכותך, מה שאין כן עתה, והבן. ולקמן פירש רש"י אליבא דמאן דאמר במדרש (שם) הוסיפה על הציווי, שגם אילני סרק הוציאו פירות. ועיין ברא"ם ובת"י והבוחר יבחר. ונוכל לומר עוד דאפילו למאן דאמר עברה על הציווי, פירש רש"י שם שפיר המשל, להיות השדים הם רק צורך לוולד, ומצד עצמם אין צורך בהם לחלב רק משום צורך הוולד, ממילא כשהוולד אינו ראוי מקללים השדיים שלא יהיה בהם חלב, כי מפאת עצמם אין צורך בהם לחלב. וכן נמי בכאן כיון שהאדמה עברה על הציווי, ואם כן מפאת עצמה אינה ראויה, אך אף על פי כן השפיע בה השי"ת כל טוב עבור האדם, ואחר כך כשסרח אדם נפקד עוונה עליה, עד יוסיף השם שנית ידו במהרה בימינו, נ"ל:

פסוק יד

מיום ראשון נבראו וכו'. מדכתיב (בראשית א יד) יהי מאורות ברקיע וכו', דמשמע דמהוו הוי, רק שצוה עליהן להתלות ברקיע:

אבל בו' ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים יח"ד בי"ן ביו"ם בי"ן בליל"ה, עכ"ל. הרא"ם הגיה הראשוני"ם ז"ה ביו"ם וז"ה בלילה, ופירושו דבא לתרץ האיך הוכר עד יום הד' ערב ובקר, וכן הגיה הקדוש הרמב"ן, וגירסא שלפנינו אי אפשר ליישבה: והם נמנים למולד הלבנה. ויצדק והי"ו לשון רבים, כי המולד נעשה מחיבור ב' המאורות (הרא"ם). אי נמי דאין מונין ללבנה עד שתשקע החמה, ת"י:

פסוק טו

על ידי שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה. מדלא כתיב את המאור הקטן והכוכבים לממשלת הלילה. ת"י:

פסוק כ

נפש חיה (בראשית א כ). ציין נפ"ש ח"יה קודם שר"ץ, להורות דנפש חיה קאי אכולם דהיינו אשרץ ועוף, והוי כאלו נכתב נפש חיה שרץ ועוף (הרא"ם):

שיה"א ב"ה חיו"ת. ר"ל חיונת מתנועעת, כי עד עתה נבראו רק נפש הצומחות:

פסוק כא

נפש חיה (בראשית א כא). נפש שיש בו חיות. דהוקשה לו החיה בה"א הידיעה. על כן פירש דשאני הכא מהציווי, דהצווי היה שתיעשה בריה שיהא בה חיות, וכאן בעשיה מספר הכתוב שברא הבריה הידועה לכל שיש בה חיות, היינו הבריות שאנו רואים בעינינו וידועים לכל:

פסוק כב

כלומר עשו פירות. כי היכי דלא נטעה תהי' פירות, עיין ברא"ם:

שאחד מוליד הרבה. ואלו נאמר ורבו לחוד, הוה אמינא ברבות הקומה, והגם דבעוף נאמר ירב לחוד, הוי דבר הלמד מעניינו מדגים, ת"י:

פסוק כד

נפ"ש ח"יה (בראשית א כא) שי"ש ב"ה חיו"ת. להיות שכבר היה כח הנפש הלז בארץ, כמ"ש רש"י במאמר לפני זה, יצדק שיש בה שכבר יש בה. מה שאין כן לעיל במים כתב שיהיו בה, כי לא היו בכח במים, רק כל ברואי הארץ היו בכח בארץ, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"א י"ד) ואת הארץ לרבות תולדותיה:

פסוק כה

ויעש (בראשית א כה). תקנם בצביונם וכו'. דלמה נאמר עשיה גבייהו:

פסוק כו

נעשה אדם (בראשית א כו). ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו וכו'. והנה פירש ב' טעמים, א' משום עניוות, והב' משום קנאה. דאי משום עניוות לחוד, היה לו להימלך עמהם בכל מעשה בראשית. ואי משום קנאה לחוד, למה נפקא מינה משמיענו זאת בתורה כיון שיש מקום לאפיקורסים לטעות, על כן צריך לומר ב' הטעמים, ודוק נ"ל:

בא"ד אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה וכו'. ובזה נסתלקה קנאתם, דהרי השי"ת אמר להם דלא סגי בלאו הכי:

נעשה אדם (בראשית א כו). אף על פי שלא וכו'. דלמה לי הטעמים הנ"ל, הוה ליה למימר אעשה אדם:

בצלמנו (בראשית א כו) בדפוס שלנו. ר"ל דפוס המוכן אצלינו לבריאת האדם:

כדמותנו (בראשית א כו) להבין להשכיל. ר"ל דמיון שלנו שיהיה בעל שכל. כי אי אפשר לפרש צלם ודמות ממש, כי מה דמות נערוך אליו ית':

זכה רודה בחיות ובבהמות וכו' והחיה מושלת בו. הנה אצל רוד"ה כתב חיו"ת ובהמו"ת, ובסיפא חיה בלחוד. אפשר לתרץ מה שאינו כתוב חיה בפירוש בכתוב, רק נרמז בתיבות ובכ"ל האר"ץ (בראשית א כו), להיות החיה מוכנת יותר להזיק ח"ו מבהמה, לזה השמיט הכתוב:

פסוק כז

בצלם אלקים ברא אותו (בראשית א כז). פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, דיוקן יוצרו הוא. ר"ל שהדפוס נשפע מאורו ית' ובאותו הדפוס נעשה, ודיוקן הוא פירוש צורה שניה, ענין ד"ו פרצופין (ברכות ס"א ע"א). עיין ברא"ם:

פסוק כט

לכם יהיה לאכלה (בראשית א כט). ולכל חית הארץ השוה לכם וכו'. דלכאורה לכ"ם יהיה לאכל"ה הוא מיותר:

פרק ב

פסוק ד

אלה (בראשית ב ד) האמורים למעלה. דהכללא אל"ה פסל את הראשונים הוא רק כשמדבר אחר כך איזה ענינים שאינו מדבר למעלה, וכאן אינו מפרש כלום ואחר כך מתחיל בגיזרה בפני עצמו וכל שיח וכו', על כרחך אלה האמורים למעלה, נ"ל. ובמדרש רז"ל (ב"ר פי"ב ג') אלה פסל תה"ו ובוה"ו:

בא"ד ללמדך שכולם נבראו בראשון. וקאי ביום עשות על התולדות, ר"ל תולדות שמים וארץ נבראו ביום שנבראו שמים וארץ עצמן:

פסוק ה

ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין וכו' (בראשית ב ד), ואין מכיר בטובתן וכו' התפלל עליהן וכו'. דהוקשה לו כי לא המטיר וכו' ואדם אין וכו', דמשמע אלו היה אדם בארץ היה אפשר לצמוח בלי מטר, ולזה אמר דהוא טעם למה שלא המטיר. ובעיקר הענין נ"ל דהנה יוקשה אלא מאי כל הבריות נבראו בלא תפלת אדם, ומה שנא צמחים ומטר. והנראה על פי מה שאמרו רז"ל כי אילולא דצורך גדול יש לעולם תמיד במטר, אזי הוי בעי רבנן רחמי ומבטלי ליה שמטריח על הבריות. ונמצא להיות בריאת המטר נראה טרחא לעולם, אזי המתין השי"ת עד שיבקש עליו אדם הראשון בעצמו, שיבין הטובה וגודל חסדיו ית':

בד"ה י"י הוא שמו אלקים שהוא שליט וכו'. והא דלא פירש רש"י זה תיכף בפסוק ד', דשם אצטריך לדרשת השתתפות מדת הרחמים למדת הדין, כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו. שפתי חכמים:

פסוק ו

ואד יעלה (בראשית ב ו). לענין ברייתו של אדם. דאם לא כן יקשה הרי אמרת לא המטיר, ואם תאמר דזה ענין אחר שלא בענין הגשמים, אף על פי כן מה צורך למטר כיון שהשקה השי"ת את הארץ בלא מטר, נ"ל. #

פסוק ז

וייצר (בראשית ב ז). ב' יצירות. דקשה למה נכתב וייצר בשני יודי"ן : בד"ה עפר מן האדמה, צבר עפרו וכו'. דק"ל דלא יצדק עפ"ר מן האדמ"ה : בא"ד דבר אחר נטל אפרו וכו'. ויונתן בן עוזיאל תירגם שניהם, ועיין מ"ש שם:

בד"ה ויפח באפיו (בראשית ב ז). עשאו מן התחתונים וכו'. דק"ל לא היה לו לומר רק ויהי לנפש חיה, על כן פירש דאשמועינן ויפח באפיו נשמת חיים, שנשמתו הוא נשמת חיים מן העליונים. ודקדק רש"י ז"ל עוד שפירש בלשונו עשאו מן התחתוני"ם ומן העליוני"ם, הנה תפס בלשונו תחתונים קודם לעליונים, לתרץ מה דקשה דהכי הוה ליה למימר וייצר י' אלקים את האדם נשמת חיים והלביש אותו בעפר מן האדמה כו', דגם בזה היה קנאה שהתחיל בשני להבראות רקיע לעליונים קודם לתחתונים, ואם כן גם לענין הקדימה יש קנאה, על כן בבריאת האדם הקדים בריאה התחתונה לעליונה, נ"ל:

בד"ה לנפש חיה וכו' (בראשית ב ז). אך זו של אדם. דהוקשה לו דהוה ליה למימר ויהי האדם נפש חיה, והלמ"ד מיותרת. על כן פירש לנפש המיוחדת שבחיות כל הנבראים:

פסוק ח

מקדם (בראשית ב ח). במזרחה של עדן. לא רצה לפרש כמתרגם מלקדמין, דאם כן הוה ליה למימר ויטע י' אלקים מקד"ם ג"ן בעד"ן, נ"ל : בא"ד נטע את הג"ן. עיין ברא"ם:

בא"ד ואם תאמר הרי כבר כתב ויברא וכו'. קישור הענינים נ"ל, דאי כמתרגם מלקדמין, אי אפשר לטעות דמיירי מבריאה חדשה, דהרי גם הגן כבר נברא ומספר ממנו כעת. אבל לרש"י אפשר לטעות, על כן פירש כרבי יוסי הגלילי:

פסוק ט

ויצמח (בראשית ב ט). לענין הגן הכתוב מדבר. ר"ל מן האדמה פירושו אדמת הגן. דאי על כלל האדמה, כבר נאמר שם מה שצוה השי"ת להוציא : בתוך הגן. פירש כמתרגם, ועיין מ"ש שם:

פסוק י

פישון (בראשית ב י). הוא נילוס ועל שם שמימיו מתברכין. דעת רש"י במה שמפרש שמות אנשים ועיירות לאיזה לימוד, ופעמים אינו מפרש. נ"ל דהנה אם מדבר עוד בתורה מאותו האיש או העיר, אינו צריך לפרש השם דהוצרך להזכירו כאן בשם, כדי כשיבוא שוב במקום אחר לדבר בו נדע מי הוא. מה שאין כן כשאינו מדבר ממנו כלום בתורה, למה ליה להזכירו בשמו, על כרחך לאיזה לימוד, וכן הוא כאן גבי נהרות נ"ל:

פסוק יד

כוש ואשור עדיין לא היו וכו' קדמת אשור וכו' (בראשית ב יד). מתחלה פירש כסדר כל הארבע נהרות, ואחר כך פירש העניינים אחרים:

פסוק טו

ויקח (בראשית ב טו). לקחו בדברים וכו'. דלא הוה ליה למימר רק וינח י' אלקים את האדם בגן עדן:

בא"ד ופתהו ליכנס. הנה ענין הפיתוי נ"ל, שהוא על דרך חכמי האמת שהקשו אלו היה אדם נשאר בגן והיה עומד ברוחניותו, האיך היה יכול להעמיד תולדות וכן כל המצות המתקיימים בגשמיות. ותרצו שהיה משתמש בגן עדן ובארץ כמו אדם המשתמש בבית ובעליה, והנה כמו המלאך כשבא לעולם הזה נתגשם לבושו ומתלבש בדמות אנשים, כן היה האדם אלו לא חטא, היה גופו ספיריי יסבלוהו הגן עדן, וכשהיה מצטרך להעמיד תולדות יבא על הארץ ויתגשם לבושו ויעשה הפעולה, וישוב לאיתנו ולא יעצרהו הגשם, כמו שהוא עתה שהגשם מונע אותו עד כי יתפשט מלבוש החומר לגמרי שהוא מזוהמת הנחש. והנה להיות האדם נברא מן האדמה היפוך המלאך נברא מעליונים, הנה קודם בואו אל הגן לא היה מבין עדיין תענוג הגן ברוחניות, כיון שעדיין היה בעולם הזה ולא קיבל גופו עדיין אותו הבהירות עד בואו אל הגן, הגם שהיה גם בעולם הזה גופו ספיריי, עם כל זה אין ערך ודמיון הגוף כשעומד בו בעולם הזה למה שעומד בו בגן עדן, ששם מתבטלים כל ענייני עולם הזה, והוא כמשל כמו שאין אנחנו בעולם הזה מבינים תענוגי העולם הבא, כי אנחנו בעולם הזה רואים תענוגים מוגשמים, רק נדע מציאות תענוגי העולם הבא. ולזה קודם שבא אדם אל הגן היה צריך פיתוי ליכנס, מה שאין כן אחר כך הבין שכל תענוגי עולם הזה הם אין ואפס לנגד תענוגי עולם הבא, על כן גרשהו השי"ת כי בעצמו לא היה רוצה להתפרד משם, והבן נ"ל:

פסוק יח

שלא יאמרו שתי רשויות וכו'. דקשה דמשמע שח"ו היה איזה השתנות הרצון, שמתחלה בראו לבדו ואחר כך נמלך. לזה פירש דבאמת מעולם היה דעת השי"ת לבראות לו עזר ועל מנת כן בראו, רק היה גלוי וידוע לפניו שעתידין באי עולם לקרוא תגר למה נשאר אדם יחידי, שאז לא היה מיתה בעולם, ואם על מציאות התולדות, היה באפשר להמציא כח תולדותיו מיניה וביה, דדו פרצופין בראו (ברכות ס"א ע"א), ואין מעצור להשם מעשות כל. לזה קאמר תירוץ לבאי עולם שטובה הוא בבריאת האשה, בכדי שלא יטעו באי עולם באדם ויעשוהו עבודה זרה ח"ו, נ"ל:

זכה עזר, לא זכה כנגדו (בראשית ב יח). דק"ל דהוה ליה למימר עזר נגד"ו, מהו כנגדו. על כן פירש לא זכה כנגדו מתנגדת לו:

פסוק כ

ולאדם לא מצא עזר ויפל י' אלקים תרדמה (בראשית ב כ). כשהביאן הביאן וכו'. דק"ל סמיכת קריאת השמות לתיבת ולאדם לא מצא וכו'. לזה קאמר דהיות גלוי וידוע לפניו שעתיד לקרוא תגר האשה אשר נתת עמדי (בראשית ג יב), על כן המתין השי"ת שיתבענה בפיו, כן פירשו רז"ל (ב"ר י"ז ד'):

פסוק כא

מצלעותיו (בראשית ב כא). מסטריו וכו'. ר"ל מצדדיו, היינו שלקח ממנו צד האשה שהיתה בו מקדם, דדו פרצופין נבראו (ברכות ס"א ע"א). ודקדק זה דאי צלע ממש, הוה ליה למימר ויקח ממנו צלע, אלא על כרחך מצלעותיו פירושו מצדדים הידועים, נ"ל:

ויסגר (בראשית ב כא). מקום החתך. דאי צלע ממש אם כן נחסר מקום הצלע, שפיר יצדק ויסגר אותו המקום בבשר. אבל לפי מ"ש (ברכות ס"א ע"א) דו פרצופין נבראו, אם כן לקח רק מה שהיה שייך מקודם לאשה, אם כן למה לו למלאות בבשר, לזה פירש מקום החתך, נ"ל:

ויישן ויקח (בראשית ב כא). ר"ל למה בשינה, ולמה לא לקחה בפרהסיא, וכן הוא בגמרא:

פסוק כב

ויבן (בראשית ב כב). כבנין. דקשה ליה דהוה ליה למימר ויעש. או דק"ל כיון דדו פרצופין נבראו (ברכות ס"א ע"א), אם כן כבר נבנת מקודם:

פסוק כג

זאת הפעם (בראשית ב כג). מלמד שנתקררה וכו'. דזאת הפעם (משמע) שהיה איזה פעם אחר, והוא על פי רז"ל (יבמות ס"ג ע"א) שבא אדם על כל בהמה וכו' ולא נתקררה דעתו, ופירשו בדבריהם שבא במחשבתו לטבעי כולם, והבין שאין בכולם קרירות דעת לו, כי אין ביניהם יחוס ושינוי המזג:

שם מכאן שנברא העולם בלשון הקודש. כי בשאר לשונות אין איש ואשה לשון נופל על לשון, כגון בלשון אשכנז שאנו מדברים הם מאן פרויא, ואין שום התייחסות לאשה על האיש. ומכאן שנברא העולם בלשון הקודש, ר"ל שזה היה הלשון הראשון שבו ברא הקב"ה את עולמו, ולא תטעה שהוא הסכמיי כמו שאר לשונות, רק אותו הלשון היו משתמשים בו כל באי העולם קודם דור הפלגה, כי בו ברא הקב"ה את עולמו עד שהציב גבולות עמים ופלג לשונם:

פסוק כד

על כן יעזב איש (בראשית ב כד). רוח הקודש אומרת כן לאסור על בני נח העריות. וכתבו המפורשים דאי אפשר לומר שאדם אמר כן, הרי לא היה אב ואם ובנים. ואי משום הא לא אריא, דאפשר לומר שאדם אמר כן בנבואה שעל כרחך יהיה העולם מתנהג כך. והנ"ל דאי ס"ד שאמר כן אדם, למה משמיענו זה, דבשלמא מה שאמר זאת הפעם, משמיענו שנקראה הנקבה אשה ושנברא העולם בלשון הקודש, מה שאין כן פסוק זה לא אשמועינן כלום. על כרחך צריך לומר שרוח הקודש אומרת כן לאסור העריות, וזה שדקדק רש"י לאסור העריות, ולפי מ"ש אתי שפיר דהוצרך לאשמעינן איזה ענין בזה, נ"ל:

פסוק כה

לא ניתן בו יצר הרע. ורצ"ל על כן לא היה צריך לצניעות, כי היה כל עניינו לטוב, וגם הזיווג היה למצוה כענין הנחת תפילין:

פסוק כט

פסוק (בראשית ב) ב' ויכל וכו'. נכנס בו כחוט השערה. ר"ל בכניסת שבת ממש ברגע ראשונה שבת, ולהבריות היה נראה שכבר התחיל השבת. וזה שמשמיענו זה בתורה הק', הוא להורות וללמדנו דעת, דהנה היוצר כל הוא אלהינו ברא ויצר עד הרגע האחרונה של יום הו' ובפתאום שבת, ממילא נשמע אם לא היה קדושת היום, עדיין באפשר עדיין היו העולמות מותחין והולכין בגזירת היוצר. ממנו נלמוד אנחנו ישראל עם קרובו, אפילו אם יהיה לאדם כל ענייני משא ומתן, בהגיע סמוך לכניסת היום הקדוש, ישליך הכל מידו ויקבל קדושת היום בשמחה:

בא"ד בא"ת שב"ת בא"ת מנוח"ה. ענין המנוחה להבין דאינו בריאה, אך הוא בריאת הצורה, דהעבודה מגיע להחומר, והמנוחה באת מצד הצורה. והנה שבת הוא צורת הזמן, וישראל הם צורת העמים כי העמים חומר להם, כענין שאמרו רז"ל (יבמות ס"ב ע"א) עם הדומה לחמור. וקודם שבא אור קדושת שבת עדיין היו הנמצאים הנבראים תחת הזמן כחומר בלי צורה, עד הופיע עליהם קדושת יום השבת שהוא צורת הזמן הוא ענין המנוחה השייך להצורה דוקא, ומאז הנחילו לישראל עם קרובו דייקא שהם גם כן צורת כל הגוים, ולא עשה כן לכל גוי, כי גוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), כענין זר שאכל את הקודש. כי ענין קודש פירושו הבדל, שהוא דבר הנבדל נקרא קדוש, על כן שבת נבדל מכל הימים בזמן נקרא קודש, וישראל עם קרובו נבדלים מכל האומות בנפש נקראו קודש. והנה עולמות השכליים נבדלים מן החומריים נקראים קודש, והבן מה שאמר בספר יצירה כללות הנבראים עול"ם שנ"ה נפ"ש, והנה אין שום מבוא לחומר להבין ענין הקודש רק באמצעות תורתינו הק', (ויובן על ידי זה והר סיני עש"ן כולו ([שמות יט יח]), הוא ר"ת "עולם "שנה "נפש, והבן):

והנה אנחנו ישראל עם קרובו להיותינו מלובשים בחומר ויושבים בצל חומריות עולם הזה, אין לנו שום מבוא לפאר ולהלל את מלך הכבוד רק באמצעיות התורה, והיום הקדוש הנבדל בזמן וגם כן נקרא קוד"ש, ונשפע הקודש העליון על ידו לישראל עם קרובו, על כן אנו משבחים ומפארים את מלך הכבוד ואומרים (תפלת שבת) נשמת כל חי וכו', (תפלת שבת) הכל יודוך (ר"ל אפילו החומרים והגשמיים) וכו', (תפלת שבת) לאל אשר שבת מכל המעשים וכו' ויום השביעי משבח ואומר וכו', לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו וכו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. והמשכיל יבין דבר מתוך דבר ויתלהב לבבו בתשוקה הנכבדת לרומם ולהדר את מלך הכבוד אשר בחר בנו מכל העמים והנחילנו את יום הקדוש הזה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך (מגילה ט' ע"א). והבן מה שפירש רש"י ז"ל במגילה שהוא לא יקבל מדרש חכמים, כי באמת אין לו מבוא לקבל ענין הנכבד הזה, כי מאין ולאין יבין החומר ענין הצורה, והבן. יצאנו מעט חוץ מגדר הקיצור מחמת חביבות יום הנכבד אשרי העם שככה לו:

פרק ג

פסוק א

והנחש היה ערום (בראשית ג א). מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם וכו'. הקשה הרא"ם דלמא המקראות כסדר נכתבו, ועשיית הכתנות היה אחר החטא. ונ"ל בדוחק כוונת רש"י, דהוקשה לו דלא יפול סמיכות ענין והנח"ש בוי"ו השייכת לענין ראשון, ואלו היה סומך בזה ויעש כתנות אור, היה ניחא משום שהיו ערומים, אבל כעת לא יצדק הסמיכות, אבל אין כוונת רש"י שמהראוי שיהיה סמוך, ועדיין צריך עיון:

ערום מכל (בראשית ג א). לפי ערמתו וגדולתו וכו'. דלמה משמיענו שהיה ערום מכל. לזה משמיענו מדותיו ית' אם משפיע השי"ת לברואיו טובה יתירה מזולתו, וחוטא באותו הטובה אזי הש"י משפילו יותר מזולתו:

פסוק ג

הוסיפה על הצווי שנצטוה אדם מהש"י, ואדם אפשר שהוסיף לה צווי הנגיעה לגדר וסיג, כנ"ל לדעת רש"י, דאם לא כן מה זה שפירש אחר כך דחפה עד שנגעה בו, הרי היא ידעה שאין מיתה בנגיעה, וצריך עיון:

פסוק ד

לא מות תמותון (בראשית ג ד). דחפה וכו'. דהנה הקדים לומר לא מות תמותון בלא גזירה, ואחר כך אומר הטעם כי יודע וכו', וגם כפל הלשון מו"ת תמותו"ן. לזה קאמר כשם שאין מיתה וכו':

פסוק ה

כי יודע כל אומן שונא וכו'. דיקשה מה איכפת ליה:

פסוק ו

ותרא האשה (בראשית ג ו). ראתה דבריו של נחש וכו'. דיקשה מה ראתה, גם בהבנת טוב המאכל לא יצדק ראיה:

פסוק ז

ותפקחנה (בראשית ג ז). לענין החכמה וכו' וסוף המקרא מוכיח. ר"ל מ"ש וידעו, ולא ויראו (שפתי חכמים): שם (בראשית ג ז) וידעו כי עירומים הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום וכו', לפי דעתו היה לו לומר בלשונו אף השוטה יודע וכו', אלא ששינה מפני הכבוד. וגם נקט בלשון הכתוב דכנה הדבר בלשון ראיה:

שם יודע כשהוא ערום, אלא מצוה אחת וכו'. דליכא למימר כפשוטו שהבינו בושת הערום, לא הוה ליה למימר (וידעו), דהרי ידעו תמיד שהם ערומים רק שלא ידעו שיש בושה בזה, ואם כן הו"ל ויתבוששו בהיותם ערומים, נ"ל. ועוד נ"ל דדייק רש"י משינוי הלשון בניקוד ובאותיות, ששם נאמר (בראשית ב כה) ויהיו שניהם ערומים, וכאן נאמר עירומים דמשמע שנתערמו מחדש, נ"ל:

שם עלה תאנה (בראשית ג ז). הוא העץ שאכלו ממנו, דאם לא כן מה אשמועינן ומה נפקא לן איזה עץ היה:

שם ומפני מה לא נתפרסם וכו'. קישור הדברים דבשלמא אי לאו תאנה הוא, איכא למימר דמשום הכי לא נתפרסם, דשוב אינו בעולם ואינו בנמצא, על כן מה אהני לן פרסומו כיון דלא נדע מה הוא. אבל כעת דפריש דתאנה היה, ותאנה הוא בפרסום והכל יודעין בו, יקשה שפיר, נ"ל:

פסוק יב

אשר נתת עמדי (בראשית ג יב). כפר בטובה. דאם לא כן לא הוה ליה למימר רק האשה נתנה לי:

פסוק יד

כי עשית זאת (בראשית ג יד). מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית. דלא שאלו כמו לאשה מה זאת עשית, רק כי עשית זאת ומסית אתה, ואין לך שום זכות לפטור, על כן ארור אתה וכו':

שם העמידו רז"ל (בכורות ח' ע"א) מדרש זה וכו'. על שם ימי עיבורו של חיה קטנה היינו חתול נ"ב יום, וימי עיבורו של בהמה היינו חמור שנה, נמצא בהמה נתקללה יותר מחיה שבע פעמים, ואם כן נחש יותר מבהמה גם כן שבעה הרי שבע שנים. ומה שיש לדקדק על מדרש רבותינו זה, עיין ברא"ם ומפורשים ולקצר באתי:

פסוק יז

ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג יז). עיין מ"ש לעיל אצל בריאת האילנות ששינתה הארץ:

פסוק כ

חוה (בראשית ג כ) נופל על לשון חיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם וכו'. עיין בשל"ה:

פסוק כא

מדובקין על עורן. ופירש כתנות עו"ר (בראשית ג כא) כתנות על עורן. ולפירוש הב' כתנות של עור:

פסוק כב

היה כאחד (בראשית ג כב). הרי הוא יחיד וכו'. ואם כן פירוש לשון היה כלשון הוה, ופירושו הרי הוא ואיני יודע דוגמתו. (עד כאן מועתק מספר קהלת יעקב בסופו מהשמטות לאגרא דכלה):

פרק ו

פסוק ט

אלה כו' איש צדיק (בראשית ו ט). הואיל והזכירו סיפר בשבחו. דהוקשה לרש"י התחיל בתולדותיו, ומסיים בצדקותיו. ומפרש דהוא כמו אדם שמתחיל לדבר אלו בני פלוני ופלוני הזה הוא צדיק, כי הואיל והזכירו לא היה יכול להתאפק מלהזכיר שבחו, וכיון שהפסיק בענין שבחו, על כן הוצרך מחדש לומר אחר כך ויולד נח. והנה יש לאלקי מילין לפרש דברי רש"י בנסתרות לד' אלקינו, ובפרט שהם לקוחין מן המדרש (ב"ר פ"ל א'), ורש"י ז"ל שינה בלשונו, בין והתבונן ידוע דנ"ח הוא בחינת צדי"ק יסו"ד עול"ם, אשר הצדיק הלז מתחבר להשפיע לבריכה העליונה להעמיד תולדות, וכמו שנאמר לאברהם אבינו והיה ברכ"ה (בראשית יב ב), בשרו הש"י שיעמיד תולדות, והנה בהעדר היחוד ח"ו כשאין הצדיק מעמיד תולדות לברכה, אזי לא יוצדק אז בחינת הזכיר"ה מלשון זכר בחינת המשפיע, ואדונינו דוד אמר בתהלותיו (תהלים קיא ה) טר"ף נת"ן ליראיו יזכו"ר לעול"ם ברית"ו, שיהיה תמיד בחינת הזכיר"ה, שלא יפסק היחוד בשום זמן, וכן אמר (תהלים קה ח) זכ"ר לעולם בריתו, והבן. ומעתה מה מתוק לחיך דברי רש"י ז"ל אלה תולדות נח נ"ח איש צדיק, וקשה כנ"ל, על כן פירש הואיל והזכיר"ו, ר"ל שאמר תולדות נח שזכה להעמיד תולדות שהוא פעולת הזכיר"ה, סיפר בשבחו מהיכן זכה להעמיד תולדותיו שיתקיימו בעולם. וזה אמרו אי"ש צדיק תמים היה, ר"ל שהיה מבחינת צדיק ח"י עולמים. ובזה יונעם מאוד הראיה הנפלאה זכ"ר צדי"ק לברכ"ה (משלי י ז), זכירת הצדיק העליון הוא לברכה העליונה, והבן. #

דבר אחר למד"ך. כתב בכאן תיבת למד"ך. כי לפירוש הא' למדנו דעת להזכיר הצדיק לברכה, והנה זה למדו מדברי שלמה, רק שנרמז זה בתורה. אבל לפירוש הזה דעיקר תולדות הצדיק מעשים טובים, זה לא נמצא פסוק מפורש בנביאים וכתובים, ועיקר הלימוד הוא מהתורה. והנה יש לדקדק דבשלמא לפירוש הראשון יוצדק ב' פעמים נ"ח, לפי מ"ש לעיל דהתחיל לומר כפשוטו תולדות נ"ח, ותיכף כשהזכירו הזכירו פעם שנית לומר הוא נח הצדיק, אבל לפירוש הב' בפעם אחת הוי סגי. והנה יש לדקדק עוד בדברי רש"י דהוה ליה למימר תולדות הצדיק, למה אמר לשון רבים תולדותיהם של צדיקים, גם על כל פנים הוה ליה למימר תולדת הצדיקים, למה האריך תולדותיהם של צדיקים. על כן אחשבה שגם בזה רמוז סוד כמוס מה שכתב האר"י ז"ל שבחינת נ"ח, הוא מיסוד אבא המתלבש ביסוד זעיר אנפין, על כן יראה לדעת שבשביל זה אמר ב' פעמים נ"ח, ולמה שרמז רש"י ז"ל תולדותיה"ם של הצדיקי"ם תרין צדיקים מעשים טובים, היינו עיקר התענוג הוא מעולם העשיה, מהתעוררת מיין נוקבין על ידי צדיקים שבדור:

בדורותיו. יש מרבותינו שדורשים אות לשבח וכו', ויש שדורשים אותו לגנאי, ותרווייהו קשוט כי אלו היה בדורו של אברהם היה צדיק ביותר, אבל המעשים טובים שהיה כעת בידו, לא היה נחשב לכלום לנגד מעשים טובים של אברהם:

פסוק יג

תוכן העניינים

אגרא דכלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה