אור ברסלב
אגרא דכלה ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך › ביאורי תרגום יונתן

אגרא דכלה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב

ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך · ביאורי תרגום יונתן

תרגום אונקלוס

פרק א

פסוק א

מן אוולא ברא ד' ית שמיא וית ארעא. הוקשה לו כנ"ל. ומפרש בראשית (בראשית א א) עם אמצעית הראשית חכמה (תהלים קיא י), שנקראת ראשית נרמזת באות י' של שם הנכבד, שהוא ראשית המכתב שכל מה שאדם רוצה לכתוב הוא כותב תחלה נקודה שהוא י', וכענין שדרשו [הרב בספר ברית כהונת עולם]ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון עשרת הדברים (דברים י ד), היינו כמכתב הראשון שהוא י' מספרו עשר, וזהו גם כן מן אוולא. ויש גם כן לפרש מן אוולא כמ"ש באונקלס, ואין להאריך:

וארעא הות תהייא ובהייא. צידא מבני נש, ורקניא מן כל בעיר, וחשוכא על אפי תהומא, ורוח רחמין מן קדם ד' מנתבא על אפי מיא. וארעא הות תהייא כו' צדיא מבני נשא. ונראה דהביא תחלה כלשון הכתוב ואחר כך מפרש, ועיין מ"ש בירושלמי. ורוח רחמין, הנה רוח אלקים כתיב (בראשית א ב), ואלקים הוא דין, ומהיכן שפט לומר ורוח רחמים. וי"ל דידוע שם אלקים מתמלא בג' מילואים, מילוי א' בההי"ן והיא דין גמור, גימטריא צר"ה לשונאי ישראל, [וישראל בתפלתם מהפכים צרה לרצה, עיין בכוונת ברכת תענית, ועיין מ"ש בפסוק (בראשית ו טז) צה"ר תעשה לתיבה, ופסוק (בראשית ח א) ויזכור אלקים את נח, והמילוי לבד זולת הפשוטה גימטריא הד"ר הוא לכל חסידיו (תהלים קמט ט), שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים]. ב' הוא במילוי אלפין (שאינו חז"ק כל כך), והוא בגימטריא אר"ץ. והמילוי לבד הוא גימטריא הר (אלקים). ג' במילוי יודי"ן, הוא ממותק בגימטריא ברחמי"ם, והוא קרוב לרחמים מאת הוי"ה ב"ה שהוא שם הרחמים, והמילוי לבד הוא גימטריא רו"ח (אלקים), כמאמר הכתוב (שמות לא ג) ואמלא אותו רו"ח אלקים, (עיין מ"ש בפרשת נח בפסוק (בראשית ח א) ויעבר אלקים רוח על הארץ). ומעתה תבין בכאן ורו"ח אלקים, שהוא שם אלקים ביודי"ן המתמלא במספר רו"ח, והוא מתמלא עלינו ברחמי"ם כנ"ל, ועל כן תרגם ורו"ח רחמין. ויש לבאר שהוא אשר עלה אמחשבה לברוא במדת הדין ונתהפך לרחמים (ב"ר פי"ב ט"ו), ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

ויאמר ד' הוא נהורא והוה נהורא:

ואמר ד' יהי נהורא לאנהרא עילאה, ומן יד הוה נהורא. הנה אמר לאנהרא עילאה, י"ל כוונתו דהנה המאורות שבעולם הזה לא נבראו עד יום ד', והאור הזה הוא אור אחר שמאיר גם לעליונים, והוא האור שנגנז לדעת חז"ל (חגיגה י"ב ע"א), ועתיד להאיר לנו בזמן ביאת המשיח, כמ"ש הנביא (ישעיה ס יט) לא יהיה לך עוד השמש לאו"ר יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ד' לאור עולם כו'. והנה תתבונן לפי זה "יהי "אור, בגימטריא רל"ב ד' מילואי שמות הויה, שהם פנימיות האור בד' עולמות ע"ב באצילות, ס"ג בבריאה, מ"ה ביצירה, ב"ן בעשיה וכדומה, בשעת מעשה בראשית הופיע מהן האור גם אל העולם הזה עשיה הגשמיות, וכן יהיה לעתיד הוא שאמר הכתוב והיה לך הויה לאור עול"ם, היינו השם הויה במלואו שבכל עולם, מנין יה"י או"ר:

ומן יד הוה נהורא. היינו תיכף היה אור. פירש כזאת לתרץ למה לא אמר ויהי כן כמו בכל מעשה בראשית, הוא להורות שהאור הזה אינו מתנהג כדרך האור שאנו משתמשים בו שמתחלת הארתו מעט מעט, מתחילה האיר פני מזרח, ואחר כך תחילת הנץ, ואחר כך סוף הנץ. אבל בזה האור נתמלא העולם כולו אור כרגע, ולא היה בזו שינוי בין בין מערב למזרח או צפון לדרום, רק לכל צד בשוה כרגע:

פסוק ה

וקרא וכו' ועבדיה למפלח ביה דיירי עלמא כו' ועבדיה למינח ביה ברייתא כו'. פי' הזאת נ"ל כוונתו גם כן לתרץ למה שינה הכתוב סדר מעשה בראשית להקדים היום ללילה. אך הוא דהנה הפועל הטוב ב"ה פועל לתכלית ההטבה, והנה טובת הלילה לא תוכר רק אחר היום כשאדם עיף ויגע מעבודת השם, יכיר אחר כך תכלית ההטבה של בריאת הלילה. וז"ש הפסוק (איוב כח ג) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, רצ"ל הזכיר הש"י את החשך לקץ ולסוף, כי לכל תכלית הוא חוקר להודיענו תכלית טובת החשך הוא אחר האור, הבן הדבר. והנה תראה שינוי לשון בלשונו, ברישא כתב ועבדיה למפלח ביה דיירי עלמא, הנה כתב דיירי עלמא היינו כפי הנראה בני אדם אשר הם נקראים דיירי ארץ, ובסיפא כתב ועבדיה למינח ביה ברייתא כלל כל הברואים. והנראה דהנה אדם לעמל יולד (איוב ה ז) לעבוד עבודה, או עמל תורה או עמל דרך ארץ (סנהדרין צ"ט ע"ב), אבל שארי הברואים אין מהכרח שיעשו עבודה, ומעולם לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל כו' (קידושין פ"ב ע"ב), ורשות בידם להיות יושבים בטלים. על כן בעבודה כתב "דיירי "עלמא, שאין רשות להם להיוס בטלים מן העבודה, ובסיפא כתב למינח ביה בריית"א, דהנה המנוח"ה הוא צורך לכל הנבראים כשיעשו עבודה באיזה זמן, הנה כשלא יהיה זמן מנו"ח הנה יוכלו להשחית גופם בלי מצא מנוחה. וגם כתב בדקדוק בריית"א, להורות דבני אדם אין להם רשות לאבד כל לילותיהם במנוחה, ולא איברי סיהרא אלא לגירסא (עירובין ס"ה ע"א), הגם שצריכין למנוחה, אף על פי כן מעט שנות מעט תנומות כו' (משלי ו י). ואפשר יצא לו זה מדברי הכתוב (בראשית א ה) ויקרא אלקים לאור יום, הנה הקדים הקריאה לתיבת לאו"ר, מה שאין כן בסיפא הקדים לחש"ך, ואחר כך קר"א. והנה זכר תזכר את אשר דרשו חז"ל (ב"מ ס"א ע"א) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה לז), מדהקדים ברישא כס"ף ואחר כך נש"ך, ובסיפא הקדים המרבי"ת ואחר כך אכל"ך, להורות שתדרוש המצעיתא לכאן ולכאן, והכי קאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, וכן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ועיין בספר ווי העמודים כמה דרשות בעניינים כאלה, והוא כלל בכל מקום שימצא כזאת. ואם כן גם בכאן תדרשנו לטובה ויקרא אלקים לאור יום (לפעולתו לעבוד בו), ולחש"ך (היינו גם בחשך מחויב האדם לעבוד פעולת היום כי אין רנה של תורה אלא בלילה (שמו"ר פמ"ז ה') ), וכן תדרש יום ולחשך קרא לילה, כי שאר הנבראים הותר להם גם ביום לעשות פעולת הלילה, היינו להיות יושבים בטלים כי רק אדם לעמל יולד, מה שאין כן שאר הנבראים:

ועבד וכו'. סומכי תל"ת אצבעי"א. מצאתי בספר ויקהל משה בשם רבו הגאון המפורסים מה"ר דוד אופנהייים, דיצא לו למתרגם זה על פי מה דאיתא בסודי רזי, דגהינ"ם הוא ק"פ אלפים פרסאות שהן ח"י אמות של הקב"ה, ממילא נשמע דאמה של הקב"ה הוא עשרת אלפים פרסאות, ואמרינן בגמרא (מנחות צ"ח ע"א) דכל אמה ששה טפחים, וכל טפח ד' אצבעות בגודל שהן ה' באצבע, ממילא כל אמה ל' אצבעות. והנה המעשר מל' הוא ג', ואמרינן בגמרא אליבא דרבא בפסחים (צ"ד ע"א) דאלף פרסאות הוי עובי דרקיע, ממילא הוי עשירית האמה דאמה של הקב"ה י' אלפים כנ"ל, ואם כן שפיר נשמע דסומכי דרקיע תל"ת אצבעו"ת כדברי המתרגם, ושפתים יושק וברוך שחלק מחכמתו ליריאיו, אם עדיין אנו צריכין למודעי למאי נפקא מינה הביא זה המתרגם. ונ"ל דק"ל דלמה לי ויע"ש (בראשית א ז), דהרי נאמר אחר כך ויהי כן. על כן פירש בדרך רמז, והנה "ויעש "אלקים "את עם הי"א אותיות, בגימטריא והי' אלף פרסאו"ת. גם תיבת א"ת, ר"ת תל"ת אצבעו"ת. ולפי זה עדיין אנו צריכין לבאר דעתו ויה"י כ"ן למה לי. נ"ל דקאי אתיבת מע"ל לרקי"ע, דדרשינן מיניה (ב"ר פ"ד ג') מלמד שתלוים באויר, ואי לא נאמר ויה"י כ"ן לא הוי ידעינן שזאת התלוים באויר נעשה תיכף ביום ב', הא באפשר לאחר זמן, על כן אמר ויה"י כ"ן תיכף וסמוך למאמרו ית' כנ"ל, ולדעתו ויעש מופנה לגזירה שוה נלמד דהרקיע כביכול נמדד באצבעות. נלמד בגזירה שוה כי אראה שמיך מעש"ה אצבעותיך (תהלים ח ד), כתיב הכא ויע"ש, וכתיב התם מעשי אצבעותיך. אך בירושלמי ברכות פרק קמא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) תני בשם רב יהושע עובי של רקיע כשתי אצבעיים, וכן נמי דעת בן זומא בתלמודא דידן בחגיגה (ט"ו ע"א). ונראה דלמדו סתם בגזירה שוה, כתיב הכא ויע"ש, וכתיב מעשה אצבעותיך, מיעוט אצבעות שתים. ודע דודאי אלו הקדושים לא כיוונו להגשים ח"ו, דהאיך צודק ידים ואצבעות כלפי מעלה ח"ו, אבל כבר נודע דברי נבואה וכן דברי חכמים בתורה שבעל פה הכל דברו ברמז, וכוונתם על שמות הקדושים ואורות עליונים. וארמוז לך את אשר עם לבבי, הרקיע הוא המבדיל, והנה אצבע בגימטריא אהו"ה במילואו כזה אלף הי ויו הי, הוא השם הנרמז בר"ת "את השמים "ואת "הארץ, ונקרא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, השם הזה הוא שם הדעת. והנה הרקיע נעשה להבדיל, והנה רמזו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דע"ה הבדלה מנין, וצוו להבדיל בין קודש לחול בברכת הדעת, להיות הבדלה בין העליונים לתחתונים נעשה על ידי הרקיע שנעשה במדיד"ת אצב"ע, היינו שם הדע"ת, הבן הדבר:

ותתנגיב ארעא דתתחמי יבשתא. כי היכי דלא נטעה ותרא"ה הוא מאמר בפני עצמו:

ואמר ד' יתכנשון מיין תתאין דאשתארו מן לרע לשמיא לדוכתא חד, ותתנגב ארעא דתתחמי יבשתא והוה כן. יתכנשון מיין תתאין דאשתארו מן לרע לשמיא, כי הנה תרגומו הוא באריכות בלשון בכפל. וי"ל משום דיש לטעות בפשט הכתוב דהכי קאמר (בראשית א ט) יקוו המים מתחת השמים, היינו יתאספו המים ויצאו חוץ לכיפת השמים, וקאי מתחת השמים על יקו"ו, ואי אפשר לומר כן דאם כן הוה ליה למימר יקוו מתחת השמים המים אל כו', וגם החוש מכחיש זה דהרי עינינו רואות המים הם מתחת כיפת השמים. על כן דייק ואמר מיין תתאין דאשתארו וכו', להורות מתחת השמים קאי על תיבת המים, היינו אותן המים שמתחת השמים המה יתאספו, ואין להאריך:

לדוכתא חד. לא ידענא למה לא תירגם אתר"א, כמו שתירגם בכמה מקומות דוק ותשכח, וכן תרגם אונקלוס. אפשר חילוק יש בין דוכתא לאתר"א, אתר"א הוא מקום מיושב, דוכתא הוא מקום סתם אפילו אינו מיושב, ובמקרא יש חילוק בין מקו"ם להמקום, המקו"ם משמע הידוע במיושב, מה שאין כן סתם אפילו אינו מיושב, וצריך עיון:

ותתנגיב ארעא דתתחמי יבשתא. הנה ותתנגיב ארעא אינו במקרא, (עיין מ"ש בפירוש המקרא) דמשמע ותראה היבש"ה, שכבר יש יבשה רק שאינה נראית, ובאמת אינו כן כי כל זמן שהארץ נתונה בתוך המים אינה יבשה והיא רטובה, הנה דקדק הוא ז"ל דהכי קאמר כשיתאספו יהיה מקום מוכן שתתייבש הארץ ותהיה יבשה. הנה לפי זה ותראה הוא ענין בפני עצמו, ותראה לחוץ מה שבתוך המים ועל ידי זה תהיה יבשה, אפשר למד מן הטעם ותראה היא בטיפח"א, היינו ותראה הטופח"ת מה שהוא טופח ותיוב, ואחר כך היבש"ה באתנ"ח, ר"ל תהיה יבשה מה שמונח בתוך המים, נ"ל:

ובין מיא דלעיל בקובתא דרקיע. נראה כוונתם לדייק בדברי רז"ל (שוח"ט מזמור י"ט), וכפירוש רש"י על הרקיע לא נאמר אלא מע"ל לרקיע (בראשית א ז), להורות שאינם נתונים על הרקיע ממש, רק תלוים במאמרו של מלך. ותירגם הוא ז"ל קובת"א לשון אוצר, רצ"ל נתונים שם באוצר. ולמד זה מדכתיב (דברים כח יב) יפתח י"י לך את אוצר"ו הטוב את השמים לתת מט"ר, הרי המטר מן השמים הוא מן האוצר:

ויהי מבדיל בין מוי עילא"י וכו'. מדלא כתיב ויהי מבדיל בין המים וכתיב בין מי"ם למים (בראשית א ו), משמע שיש הבדל בין רקיעא למים העליונים, כמו שיש הבדל ממנו למים התחתונים, והמים העליונים תלוים במאמרו של מלך וכפירוש רש"י. והצורך לנו להשמיענו זאת בתורה כדי שנדע כי פעולותיו ית"ש אינו כפעולת בשר ודם, כשיוגמר פעולתו הנה יסתלק האומן הפועל מן הפעולה והפעולה תעמוד בעצמה, אך הבורא ית"ש ח"ו אלו יצוייר הסתלקות שפעו כרגע תתבטל הפעולה, והחיות של כל הפעולה הוא דבר אלקינו ית' שמו, כענין לעולם י"י דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט). וזה נלמד מן המים העליונים שהם תלוים במאמר לעד לעולם, על כן החיות ההוא ושפעו ית"ש אינו נפסק, ועיין מ"ש במסורה:

ולמקדשי רישי ירחין ורישי שנין עבורי ירחין כו' ומחזורין. הנה הן אמת שכל אלה צריכין אנו לידע בסוד העיבור, אבל הדבר אינו מבואר בכתוב ולמה פירש כזאת. ונראה דבא לפרש למה נאמר למ"ד בכולן, רק בתיבת ושני"ם (בראשית א יד) נחסרה הלמ"ד, וקאי אדלעיל כאלו נכתב ולשני"ם, ואם כן הלמ"ד הוא בעל פה להורות שאותו הלימוד נמסרה בעל פה בסוד העיבור כנודע. וטעם הדבר דחושבנא בסיהרא הוא הרמוז למלכות שכל החשבונות מתחשבין בה, על כן יאמרו המושלי"ם בואו חשבו"ן (במדבר כא כז), ומלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א), והקידוש והעיבור תלי בפ"ה עמו ישראל, (בפ"ה בגימטריא לבנ"ה, בגימטריא השם הנכבד עם אותיות הקודמים והמאוחרים, כביכול המל"ך עם לבושי מלכו"ת, סוד אנ"י הויה ). וכבר נודע מכתבי מרן בבחינת החדשים, ראש"י חדשים כולם נרמזים בבחינת איברי הראש גולגלתא, ב' עינים, ב' אזנים, חוטמא. והפה אינו נרמז, ונמסר לישראל יקדשו ראש חדשים ושנים במו פיה"ם, אתם (ויקרא כג ב), אפילו שוגגים כו' (ר"ה כ"ה ע"א), כי להם ניתן המלוכה דבר המלך ושלטון. והנה נחסרה אות הלמ"ד כאן בעל פה, כי הל' סוד המל"ך גבוה מכל העם, וגם כי המלכו"ת נקנית בל' מעלות (אבות פ"ו ע"א), דוק הדברים ועיין עוד בסמוך:

ואחשבה לדעת עוד, הנה אמר הש"י יה"י מאורו"ת כו' להבדיל כו' והיו לאותת כו' (בראשית א יד). למה נאמר והיה, הוה ליה למימר להבדיל בין כו' ולאת"ת כו'. והנראה דהנה להבדיל בין היום כו' יוכר על ידי מאור אחד, דהיינו בזריחת השמש יום ובשקיעתה לילה, מה שאין כן את"ת לא יוכרו על ידי אחד, דהנה לקוי השמש הוא על ידי גלגל הלבנה, וכן לקוי הלבנה הגם שהוא על ידי צל הארץ, הנה צל הארץ לא יפעול בה לקוי כי אם בהיותה מנוגד עם השמש כנודע, וכן חשבון המועדים ושנות העיבור צריכין לחשבון בשני המאורות להשוות ימות הלבנה עם ימות החמה כנודע. וזהו באפשר כוונת יונתן על פי פשוטו שהביא חשבון תקופות ומולדות ומחזורין, בכדי לדייק תיבת והיה דעל שניהם קאי, וכן הוא בגמרא חולין (דף ס' ע"ב) שאמרה הלבנה יומא נמי אי אפשר דלא מנו בה תקופות, דכתיב והיו לאתת ולמועדים כו', משמע דדייקו רז"ל תיבת והי"ו:

ואפשר לפרש עוד אומרו והי"ו (בראשית א יד), דהנה להבדיל בין היום כו' זה נעשה מאליו על ידי המאורות, ואין מבוא לשנות זולת בגזירת היוצר כל אשר ישדד מערכת השמים לשעה בעבור עמו ישראל כענין יהושע שמש בגבעון (יהושע י יב), ואף על פי כן ההבדלה נעשית מאליה, מה שאין כן לאת"ת הוא הויה החדשה בכל פעם על ידי מעשה התחתונים, כי הגם שהליקוים הם בחשבון, עם כל זה שבאם היו מטיבים מעשיהם, כבר היה העולם מתוקן והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים (ישעיה ל כו), ואז כבר לא היו פועלים הליקויים, ואם כן אלו הליקויים הגם שהם מטבע מבראשית, עם כל זה הם תלוים ועומדים בבחירת התחתונים, וצדקו מאוד דברי חז"ל. וז"ש בזה "והיו "לאתת, כי האת"ת אינם נגזרים בדוקא שמוכרחים להיות כמו שמוכרחת ההבדלה, וכן למועדי"ם יוצדק בהן והי"ו, כי הם בהויה חדשה בכל דור ודור, לפי דברי הבית דין שלמטה ובבחירתם ואתם אפילו שוגגים, וכענין שדרשו (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב) על פסוק (תהלים נז ג) אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, שהש"י גומר דברי הבית דין שלמטה, בת ג' שנים ויום א' אין בתוליה חוזרין, נמלכו בית דין לעבר השנה בתוליה חוזרין, אם כן בכל פעם עסק המועדים ושנים הם הויה חדשה, והבן:

ועבד ד' ית תרין נהוריא רברביא והוון שוין באיקרהון עשרין וחד שנין בציר מנהון שית מאה ואתרין ושבעין חולקי שתא, ומן בתר כן אישתעית סיהרא עילוי שמשא ליתן תליתאי ואיזדערת ומנו ית שמשא כו'. קודם כל דבר אומר לך הנה הדבר הזה היה מקובל לרז"ל בתורה שבעל פה ואינו מבואר בכתב, דענין הלבנה הוא סוד תורה שבעל פה, וזה לא איברי סיהרא אלא לגירסא (עירובין ס"ה ע"א), (חסר כאן תשלום המאמר):

וסדר יתהון י"י על שטריהון ברקיע. שטריהו"ן לשון קביעות במקום עיין בערוך, וימרח"ו על השחין (ישעיה לח כא) מתרגמינן וישטרון על שיחנא, אם כן הוא כעין דבר הנתמרח שנקבע ונדחק, כן נקרא דבר הנקבע בלשון שט"ר. ונ"ל דבא גם כן לתרץ מהו "ויתן "אתם (בראשית א יז), ולמה לא נעשו תיכף במקום ההוא ברקיע. על כן פירש הכוונה "ויתן "אותם, סידר מהלכתן בגלגל כל ימות עולם האיך יתהלכו במזלות וכוכבי לכת. ובזה יתורץ נמי למה הזכיר שוב שם אלקים, היה לו לומר סתם ויתן אתם ברקיע כו'. אבל לפי הנ"ל חזר לומר ויתן אתם אלקי"ם, כביכול נתן אותם על משטריהם וסדרם כל ימות עולם לבל ישנו את תפקידם, על כן אמר אלקים כח אלקות שנתן בהם לא ישונה בשום פעם. והנה הגם שיהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י יב), וישעיה החזיר את המעלות (ישעיה לח ח), עיין נא בספר הגבורות להרב בעל גור אריה שאף על פי כן לא שינו מתפקידם, רק היה הדבר ניסיי וטבעיי ביחד, עיין שם ותבין:

ולמשמש"א ביממא ובליליא. לא ידעתי לכאורה האיך תרגם בהיפוך, דבקרא כתיב לשון ממשלה (בראשית א יח), והוא תירגם שימוש. ואחשבה באפשר דהוקשה לו גם כן איך יצוייר שליטת ב' המאורות ביום ובלילה. וגם אומרו אחר כך אור וחשך בהבדלה. וגם לא נאמר בציווי לשון ממשלה רק להבדיל. על כן פירש גם כן שזה נתהווה גם כן אחר המיעוט אין ללבנה שום אור רק בקבלתה מן השמש, כפי ערך הקבלה כן הוא אורה בריחוק וקירוב, ולעולם לא ישבותו ממהלכתם זה, השמש למעלה מן הירח ומשפיע בה והלבנה מקבלת, וזה ביום ובלילה. והנה זה נקרא ממשלה על דרך ואל אישך תשוקתך והוא "ימשל בך (בראשית ג טז), הנה בלשון הכתוב תורה שבכתב יקראו להמשפיע מושל, ובדרך כבוד בתורה שבעל פה קראו משמ"ש, הבן הדבר הזה בדרך אפשר, ואם עיני שכל לך תתבונן מזה אמרם (ר"ה כ"ג ע"ב) לא ראתה חמה פגימתה של לבנה:

ירחשון רקק"י מו"י וכו'. לפי תרגומו נראה די"ל דגם הדגים נבראו מן הרק"ק, והנה רז"ל (עירובין כ"ח ע"א) הכריחו כן רק בעופות, ולדגים אין הכרח. וביותר יוקשה הוא ז"ל בעצמו כתב אחר כך בפסוק שלאחריו מיא צלילתא. ואפשר לומר בדוחק דתירץ בזה מה שכתב אחר כך (בראשית א כא) ויברא אלקים כו', מה ויברא כיון שאמר מקודם ישרצו המים כו' (בראשית א כ). על כן תירגם דבפסוק הזה להמים הוא רק על העופות, והכי קאמר ישרצו המים שריצת ברואים כאלו שתהיה בהם נפש חיה, וגם תהיה בהם העפיפה. והנה אלו הברואים נעשו מן הרקק, ואחר כך אמר ויברא אלקים כביכול בעצמו מן המים צלולים התנינים הגדולים והדגים, ועוד ית' אי"ה:

ועופא דטייס ושרכפתיה על ארעא, ושביל טייסה על אויר רקיע. מפרש ועוף יעופף על הארץ (בראשית א כ), רצ"ל הגם שהוא מעופף, אף על פי כן שב תמיד על הארץ כי מקום קינו בארץ על פני רקיע השמים, היינו עפיפתו תחת אויר השמים:

תוצא הארץ (בראשית א כד). תהנפק גרגישת"א דארעא. היינו רגש"י הארץ העפר היבש, דמן הלח היינו הרקק כבר נבראו העופות, ולא היתה הציווי ליסוד הארץ, כי היה יסוד הארץ משותף עם יסוד המים, ועיקר היום היו בריות המים, מה שאין כן כהיום היה הציווי לארץ, שיבראו ויוציאו בריות מרגשי הארץ לבדם:

ובריית ארעא לזניה. נ"ל דדקדק וחית"ו אר"ץ (בראשית א כד) כמ"ש לעיל, וביאר דנצטוו למינ"ה דייקא בחית הארץ, דהיינו שאמר להם להדבק בבריות המים הגם שהם מאותו המין, דהיינו כלב הי"ם עם כל"ב היבש"ה, זה מה שנ"ל:

פסוק כה

ועבד י"י כו' זיני דכיין וזיני דלא דכיין. כבר כ' גם בבריות המים למה דקדק לתרגם כן. וכעת צ"ל דדקדוקו הוא למה נאמר ויע"ש (בראשית א כה) וכמ"ש לעיל, לא הוה ליה למימר רק ותוצא הארץ, ולמה נצטרפה זה עשייתו ית"ש לאמירתו. והוא להיות בנפש הצומחת ישנם בריות טהורות וכשירות למאכל אדם, וישנם טמאות שאסרם הש"י בתורתו, ולבל יחשוב האדם כיון דשהם טמאות נעשו ח"ו שלא כרצונו, כיון שאין חפץ בהם וטמאם בתורתו. על כן נאמר בהם "ויעש "אלקים, הש"י עשאם הן הטמאות והן הטהורות. ותעמיק ביותר הנה ענין הטומאה בחיות ובהמות הוא מפאת נפשותם אשר נפשותם טמא, ויבוא האדם לחשוב כיון שנפשותם מסטרא דטומאה, אם כן ח"ו בעל כרחך נעשו שלא ברצונו ית"ש. על כן נאמר "ויעש "אלקים הכל כאשר לכל, והכל בגזירתו ורצונו. וכן תפרש דבריו בבריית המים שנאמר בהם (בראשית א י) "ויקרא "אלקים, (והא דלא נאמר בהם ויע"ש, הוא בעבור חשיבות הלויתן נאמר ויברא). ולפי זה לשון ויבר"א, קאי גם אסיפא ואת כל נפש החיה הרומשת (בראשית א כא). ולפי זה למה נאמר אחר כך "אשר "שרצו "המים, צריכים לפרש לפי זה דהכי קאמר עם היות שהיה די בשריצת המים, עם כל זה "ויקרא "אלקים מטעם הנ"ל. ומזה תתבונן שגם הסט"א נעשית בגזירתו ית"ש, הגם שמאתו לא תצא הרעות הכל לטובה, והוא פנה לתורה, בין הדברים:

עוד תתבונן מ"ש הפוסקים שאין לסמוך על הנשים בברירת דגים קטנים הטהורים מן הטמאים, וכן ברמש"י ארץ הקטנים. והנה ללמד דעת לבני אדם עשה היוצר בראשית ככה הגם שצוה ישרצו המים (בראשית א כ), עם כל זה ויברא אלקים (בראשית א כא) כביכול נצטרפה בריאתו בעצמו להפריש הטמאים מן הטהורים, וכן בבריות הארץ הגם שאמר תוצא הארץ (בראשית א כד), עם כל זה ויעש אלקים (בראשית א כה). והנה אם נאמר דבבריות המים אין קושיא אומרו ויברא, כי הוא רק על הלויתן, ובאינך מסיים "אשר "שרצו "המים, הנה נרמז ביותר בבריות הארץ, להיותך יודע דכל מדות האדם הם מארבע יסדותיו, כגון הכעס מיסוד האש, והתענוג מיסוד המים, והתנועה והוללת מיסוד הרוח, והעצלות מיסוד העפר. והנה הא דכתבו הפוסקים שאין לסמוך על הנשים בברירת הבעלי חיים קטנים, מפני שעצלניות הן (ב"ר פמ"ה ה') והעצלות הוא מיסוד העפר שמתגבר בהן ביותר, הנה למדנו יוצרנו בבריות העפר הגם שאמר "תוצא "הארץ יסוד העפר, עם כל זה ויע"ש אלקים, וליכא מידי דלא רמיזי:

פסוק כו

ואמר ד' למלאכייא "דמשמשין "קומוי. נראה דנלמד גם כן מגזירה שוה נעש"ה (בראשית א כו), וכתיב במלאכים (תהלים קג כ) גבורי כח עוש"י דברו:

דאיתבריו "ביום "תנין. נ"ל להיות ביום שני נעשה ההבדלה בין עליונים לתחתונים, והש"י רצה לברוא את האדם מן העליונים ותחתונים (ב"ר פ"ח י"א), על כן נמלך עם המלאכים שלא יתקנאו בו:

פסוק כז

בצלמא י"י ברא יתיה ברמ"ח איברין ושס"ה גידין וריקם עלוי מושכא ומלי יתיה בסרא ואדמא דכר ונוקבא בגווהון ברא יתהון. נ"ל דמפרש כזאת להתבונן איך האדם הגשמי נברא בצלם אלקים (בראשית א כז), ומה דמות תערכו לו כי לא ראיתם כל תמונה. על כן תיקן הוא ז"ל הכוונה כעין דמיון התורה ומצותיו, (הגם שהוא ז"ל פירש ההמלכה עם המלאכים, אף על פי כן התורה כביכול אור מעטה לבושו נקראת, הבן הדבר). והנה התורה רמ"ח מצות עשין ושס"ה לא תעשין, כן האדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. והנה בתורה ד' חלקי פשט רמז דרוש סוד, כמו כן האדם עו"ר למעלה נגד פשט התורה, בש"ר בפנים נגד הרמ"ז, ד"ם נגד הדרוש, ועיקר חיות האדם הרוחניי בתוכו נגד הסוד:

דכר ונוקבא בגווהון כו'. נראה דס"ל כמאן דאמר (ברכות ס"א ע"א) פרצוף, רק שהיו אחור באחור ונסרן הקב"ה:

וית כל אילני סרקא וכו' ודביה פירי אילנא וכו'. דקדק דהיה לו לומר ואת כל פרי עץ, וכתיב (בראשית א כט) ואת כל העץ אשר בו פרי העץ, שמע מינה תרתי וכמ"ש לעיל:

פרק ב

פסוק ב

ועשרתי עסקין דברא בין שמשתא. בא לתרץ מה שהקשו חז"ל (ב"ר פ"י ט') ביום השביע"י (בראשית ב ב), ביום הששי מיבעיא לן. ומתרץ דגם בין השמשות שהוא ספק שביעי ברא עשרתי עסקין, וביום השביעי נח מכולם כמ"ש לעיל:

פסוק ג

ועתי"ד למעבד. ר"ל שברא השם יש מאין ונתן בהם כח להבראות בכל פעם יש מיש הכל בכוחו ית':

פסוק ו

וענ"ן יקר"א הוה נחית מתחות כורסיא יקירא ומלי מיא מן אוקיינוס והדר סליק מן ארעא. דהוקשה לו שינוי בפסוק מאר"ץ לאדמ"ה (בראשית ב ו). גם הוקשה לו תיבת יעלה דהיה לו לומר עלה. על כן פירש דהכי פירושו ואד יעלה, ר"ל מה שהאד עולה, הוא מן הארץ (העליונה כסא הכבוד) שמשם ירד הענן אל מי האוקיינוס, ועל ידי כך יעלה מן האדמ"ה והשקה אותה, נ"ל:

פסוק ז

בתרי"ן יצרין. דייק כרז"ל (ברכות ס"א ע"א) וייצר (בראשית ב ז) בתרין יודין. ודבר עפרא מאתר ביתא מקדשא, גם כן כרז"ל (סנהדרין ל"א ע"א) דייק עפ"ר מן האדמ"ה, והוא הוסיף מארבע"ת רוח"י עלמ"א. נ"ל דאפשר דק"ל דגם אם נאמר כרז"ל, עדיין יקשה ה"א דאדמה למה לי, לא היה לו לומר רק מן אדמה. על כן פירש דה"א מרמזת לחמשה מקומות ארבע רוחות והאמצע, היינו מקום המקדש, נ"ל:

ופתכא מכל מימי עלמא. הגם שבוודאי אמת ונכון הוא ודבריו ברוח הקודש. עם כל זה איני יודע ההכרח במקרא. רק ברמז נ"ל ס"ת באפי"ו נשמ"ת חיי"ם ויה"י האד"ם (בראשית ב ז), ס"ת מימו"ת. לרמוז על כל מימי בראשית, והש"י יורנו האמת להבין דברי קדשו:

ובריין סומק שחי"ם וחיוו"ר. דייק זה לדעתו מדבראו ממקום המקדש (סנהדרין ל"ח ע"א), שהיא מקום הכולל לתלת דרגין "חסד "גבורה "תפארת אשר ירשו אברהם יצחק ויעקב, והבן. והבן עוד שיסוד העפר כולל השלשה יסודות שעליו שם "א"מ"ר אש מים רוח, והם תלת גוונין אדום לבן ירוק:

והות נשמתא בגופא דאדם. עיין מ"ש באונקלוס:

לאנהרות עיינין ולמצתות אודנין. גם כן איני יודע ההכרח במקרא. ואפשר שהוא רק בדרך מוסר, היות שצריך האדם בכלים האלה לעבוד את השם שברא בו הטובה הזאת, ובזה ינצלו כל האיברים מעבירות, ולהיפך כל עסקי האברים הללו בעבודתו ית', אזי כל האברים יתלוננו בצל החכמה. וזה היה חטא אדם וחוה שנתפתו בראיה ושמיעה, ששמעו לעצת הנחש ותרא האשה וכו' (בראשית ג ו), וכן נאמר בעונשו (בראשית ג יז) כי שמע"ת לקול אשת"ך:

פסוק ח

ואיתנציב במימרא די"י. כי לא יתכן לומר בהשי"ת לשון נטיעה, והכל במאמר עשה. על כן פירש במימרא:

לצדיקייא קדם בריית עלמא. עיין מ"ש באונקלוס, והתרגום הלז פירש יותר, ויצדק כמ"ש עיין שם:

כד ברייה. כוונתו לתרץ אשר יצר (בראשית ב ח) יתר בפסוק. לכך מפרש אשר יצר, ר"ל תיכף שבראו להורות חסדו ית' שעדיין לא הריח שום מעשה טוב, אף על פי כן הניחו בגן עדן:

פסוק ט

רומיה מהלך חמש מאה שנין. אפשר דייק מהה"א היתירה, דהיה לו לומר ועץ חיים (בראשית ב ט), והה"א מרמזת שהיה במספר ה"א בחשבון היותר ה גדול בהחזרתו לשרשו לנעוץ סוףו בתחילתו שהם אלף לאלף ו, והבן:

ואילן דאכלין פירוהי ידעין בין טב לביש. ובנוסח הירושלמי כל מאן דאכיל מיניה מפרש בין טב לביש. נ"ל דהנה על ידי עץ הדעת נתעורר הרע שהיה בכח ונתעורר בפועל, ולא יתוקן הרע שישוב לטוב גמור עד עת בא משיחנו במהרה בימינו, ואז יהיה ביותר שאת כמו קודם החטא, כי קודם החטא לא התעורר עדיין הרע, מה שאין כן בעת שיתוקן הכל והיה גם מהרע טוב גמור, אז יהיה ביותר שאת, עיין בשלה"ק בסוד הברייתא קורין לאלפין עיינין, בכתנות עור או"ר ועו"ר (זוהר ח"א ל"ו ע"ב), כי עין בעין יראו בשוב ד' את שבות ציון (ישעיה נב ח). והנה בעת זה כל האדם להפריש בין טוב לרע ולילך אחר הטוב ולסור מהרע עד עת בא משיחנו, אזי הפעולה הוא רק לדעת ענין הרע ולהפכו לטוב גמור. וזה ענין ב' הנוסחאות, דבנוסח הירושלמי מדבר מזמני ימות עולם שעדיין לא נתגלה משיח צדקינו, על כן מפרש מפר"ש בין ט"ב לבי"ש, ובנוסח דידן מפרש בעת תיקון העולם לימות המשיח, שהיא לדעת ענין הרע ולהפכו לטוב גמור, על כן פירש ידעין בין ט"ב לבי"ש, והבן עיין בשל"ה ותבין:

פסוק יב

ודהב"א דארעא ההי"א בחי"ר. דק"ל וכי יש זהב שאינו טוב. על כן מפרש טו"ב (בראשית ב יב), דר"ל טוב יותר ומובחר משאר הזהבים:

פסוק טו

ודבר י"י אלקים (בראשית ב טו). ובנוסח ירושלמי ונס"ב. והנראה על פי מה שכתבו חכמי האמת כיון שהיה אדם בגן עדן, ואם היה מתקיים כך האיך היה באפשר לפעול פעולות מוגשמים להוליד בדומה וכיוצא. ותירצו דהיה כמו שאדם דר בבית ועליה, וכשהיה הרצון לפעול הפעולה מוגשמת, אזי היה יורד לעולם הזה והיה מתלבש בלבוש מוגשם, והיה פועל פעולות המוגשמות, כענין המלאכים שמתלבשים בלבוש גשמי כשיורדים לעולם הזה. ואחרים פירשו שהטבע הפועל אלקי בתוכו ברוחניותו פועל יוצא מכח להוליד בדומה, והבן. ובזה יובנו ב' הגרסאות, לגירסת ודב"ר פירושו הנהגה שהנהיגו הקב"ה לגן עדן, ובאמת מצטרך לשוב עוד לפעול פעולות מוגשמות בעולם הזה בכל עת. ולגירסת ונסב פירושו לקיחה, היינו שלקחו לגמרי, כי היה יכול לפעול פעולתו הכל ברוחניותו, נ"ל:

מן טוור פולחנא אתר דאיתברייא מתמן. ובנוסח ירושלמי לא נמצא זה. אפשר דשניהם דייקא מתיבת האדם דהה"א מיותרת, דלנוסח דידן בהה"א במקום החמשי, דהיינו המיצוע שבארבע קצוות היינו מקום המקדש. ולירושלמי אדרדבה הה"א מרמזת לכל החמשה מקומות שהיו בכולם פעם כאן ופעם כאן:

למהוי פלח באורייתא ולמינטר פקידאה. ובנוסח הירושלמי למהוי פלח באורייתא ולמיטור. והנ"ל דלפי נוסח דידן פירוש לעבד"ה (בראשית ב טו), הוא בחינה עיונית שבתורה עשין ולאוין. ולנוסח ירושלמי קאי הכל על בחינה העיונית שבתורה, כי במעשה לא היו עדיין ופירש לעבדה עשין ולשמרה לאוין, נ"ל והבן:

פסוק יז

תהי חייב קטול. פירושו כפשוטו כי באמת לא מת ביום שחטא, ע"כ פירושו מות תמות (בראשית ב יז) תהא חייב מיתה ויחתך הגזר דין תיכף עליך:

דיהא אדם דמיך בלחודוה"י. דהוקשה לו וכי ברא הש"י דבר שלא טוב. על כן פירש דבוודאי בריאתו היא טוב מאוד, רק דזה ענין חדש לענין שיהיה שוכב לבד זה אינו טוב, על כן ברא עזר כנגדו (בראשית ב יח):

פסוק כ

לא אשכח ע"ד השת"א. כי לפי פשוטו נראה דהש"י מחפש ומבקש עזר לנגדו ולא מצא, וזה לא יצדק ולפניו נגלו כל תעלומות. וזה שפירש כפשוטו לא היה מוצא עדיין עזר כנגדו, ר"ל שלא נבראת עדיין העזר:

פסוק כא

שינתא עמיקת"א תרדימ"ה. פירוש הוא שינה כבידה, דאם לא כן היה לו לומר שינה:

היא עילאה תליסרת דמסטר ימינא. ידוע הוא על פי חכמי המחקר שאותה הצלע חסירה בטבע מחשבון הצלעות:

פסוק כג

הדא זמנא ולא תוב תתברי איתתא. פירש זאת הפעם (בראשית ב כג) כמו שפירש רש"י להדא חמי למקרא אתתא. ק"ל דהרי קרא לה שם אחר כך חוה (בראשית ג כ). לזה קאמר דהכי קאמר לזאת מהראוי לקרותה בדרך כלל לכל הנשים אש"ה, אבל אין זה שם הפרטי, כי חוה תקרא:

פסוק כה

והוו תרויהון חכימי"ן וכו' ולא אמתינ"ו ביקריהון. לא רצה לפרש כפשוטו ערומים בלי לבוש (בראשית ב כה), דהוקשה לו למה לו להודיע לנו כל זה בתורתנו הקדושה, ואי כפירוש רש"י להודיעך מאיזה עצה קפץ הנחש עליהם על שהיו ערומים ועסוקים בתשמיש, יקשה דאם כן למה עשה הש"ית זה שיהיו ערומים בלי לבוש, ועל ידי זה יבואו לידי מכשול לפיתוי הנחש ולפניו נגלו כל תעלומות, והוא מדרך אב הרחמן הרוצה בתקנת ברואיו להמציא להם לבוש למחסה ולמסתור, זה מה שנ"ל:

פרק ג

פסוק ד

ביה היא שעתא אמר חויא דלטור על ברייה וכו' ברם כל אומנא. דקדק דלא היה לו לומר רק ויאמר לא מות תמותון (בראשית ג ד), ואנא ידענא מדלעיל דהיא אמירת הנחש אל האשה, מזה דייק דהיא אמירה בפני עצמו חוץ פיתוי האכילה, אמר אמירה בענין נחש הרשע, והיינו כפי קבלת רז"ל (ב"ר פי"ט ד') שאמר דלטור, ובתיבת א"ל האש"ה מרומז שאמר לה דבר הנוגע לה לטובתה, שאמר לה כל אומנא וכו', נ"ל:

פסוק ו

וחמת איתתא ית ס"מ מלאכא דמותא. דקדק מה לשון ותרא האשה כי טוב (בראשית ג ו), האיך יצדק בראיה שראתה שהוא טוב למאכל, על כן פירש ותרא האשה דבר בפני עצמו שראתה הס"מ.

ודחילת וידע"ת ארום טב וכו'. הנה וודאי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, ותר"א פירושו והבינה בראייתה, רק מדאפקה רחמנא בלשון ותר"א, לרמז לשון ראיה שראתה את הס"מ. ומרומז בלשון גם כן ירא"ה שנפל פחדו עליה, וגם כן אינו יוצא מידי פשוטו, והבינה בראייתה שטוב העץ למאכל. והנה אחשבה תיבת ותרא עם הד' אותיות, בגימטריא סמא"ל לילית השם ישמרנו ויצילנו מהם ומכל כת דילהון. והנה הם ראשים לכח הכעסנית הרגזנית ולכח התאוונית, והם ראשי אבות נזיקין לכל עבירות שבעולם. והנה העלה בלבה שתים אלו, שעל ידי שאמר דלטור כל אומנא סני וכו' (ב"ר פי"ט ד'), בלבה מחשבת כעס וגבהות למה מונע אותה הש"י מאילן כזה, והמדה הרעה הזאת באה על ידי הס"ם כנודע, וזהו כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, הוא מדה התאוונית הבאה על ידי לילית הרשעה והבן, הגם שאינו מרומז כל זה בתרגום, מרומז כל זה בפסוק:

פסוק ז

וידעו ארום ערטילאין אינון דאיתערטלו מן לבוש טופרא וכו'. כאן פירש ערומים ממש (בראשית ג ז), דאי אפשר לפרש חכימין כנ"ל. וגם הלשון משתנה כפי המסרה והנקודה, כי בפסוק (בראשית ב כה) כ"ה נכתב ערומים, וכאן נכתב עירמים, פירושו ערומים בלי לבוש שהיה מכסה אותה בתחילה הוא לבוש טופרא, כי עירמים פירושו שנתערטלין מחדש, נ"ל:

ועבדו להון קמורי"ן. ובירושלמי אוצטלוו"ן. מר כי אתריה, ומר כי אתריה:

פסוק ח

מטייל בגינוניתא למנח יומא, מטייל בגינתא לתוקפא דיומא. נ"ל שזה הוא ב' נוסחאות נוסחת ירושלמי ונוסחא שלנו, והסופר טעה וכתבם כאחת, ומשמעות דורשין איכא בינייהו, כי "לרוח "היום (בראשית ג ח) פירושו כאשר כתבתי באונקלוס למנ"ח יומא למנוחת היום, היינו שכבר הופיע תוספות קדושת שבת והגינה עליו, וכן היא פירושו לתוקפא דיומא, כי היום הראה תוקפו וגבורתו כמו הרוח, והבן:

פסוק ט

וקרא ד' אלקים לאדם ואמר ליה הלא כל עלמא וכו' ואן הוא פקודיא דפקידתך. הוקשה לו ויקר"א ויאמ"ר (בראשית ג ט), על כרחך הקריאה הוא ענין בפני עצמו, ע"כ כל שיקרא לו ענין שהוא י"י אלקים ולפניו גליא עמיקתא ומיסתרתיה. והכוונה שקרהו בענין השם הויה שהוא מהווה כל הויות מאין ליש, ובענין שם אלקים שמתנהג בטבע ומשגיח בכל הפרטים והבן, ואחר כך הוא ענין בפני עצמו ויאמר לו איכה, אן הוא פקידא דפקידתך, ויש כמה שינוים בנוסח ירושלמי, ולא רציתי להאריך מאפס הפנאי:

פסוק יג

אשייני בחוכמתיה ואטעייני ברשעותיה. כוונתו מדוקדק בלשון השיאני (בראשית ג יג), כוונתי לשתי לשונות מלשון משא שהעמיד עליה משא רשעותו והוא גם כן לשון פתוי, כמו אל ישיא אתכם חזקיה (דברי הימים ב' לב טו), כמו שפירש רש"י:

פסוק יד

ואייתי י"י אלקים לתלתיהון לדינא. כוונתו לתרץ דבדין הנחש נאמר (בראשית ג יד) ויאמר י"י אלקים אל הנחש, לא כן באש"ה ואדם, רק נאמר (בראשית ג טז) אל האשה אמר (בראשית ג יז) ולאדם אמר. להורות שהיה במעמד שלשתן ובאמירה אחת המפורש אצל הנחש אמר לכולם, כי שם נמצאו ושם היו כולם:

ורגליך יתקצצון. גם זה נכלל במאמר על גחנך תלך:

ומשכבך וכו' ואריסא דמותא וכו'. אין אני יודע רמיזתם במקרא. ואפשר כיון דאנו רואים כך הוא, והנראה דהם מכח על שהפשיט כתנות אור של אדם הראשון (זוהר ח"א ל"ו ע"ב), ועל שגרם בפיו להמית את אדם הראשון, על כן יהא מפשיט עורו ואריסת דמותא בפיו, על כן זה גם כן מן הקללות ונרמזו באיזה רמ"ז בדברי הש"י, והש"י יראנו האמת:

ויהי כד יהון בנייא דאתתא וכו'. ולכן על פסוק (בראשית ג טו) הוא ישופך ראש, ברם להון יהא אסו וכו':

פסוק טז

והוא יהא שליט בך למיזכ"י ולמחט"י. ניחא ליה לפרש והוא ימשול בך (בראשית ג טז), על דרך שאמרו רז"ל (תנדב"א רבה פ"ט) אין לך אישה כשירה מנשים אלא שהיא עושה רצון בעלה, וזה היא עיקר הזכות שלה וכן להיפך, כדאשכחן בגמרא דנדרים (ס"ו ע"ב) במעשה דבבא בן בוטי דתברא האי איתתא על רישיה תרין בוצינון, ואמר לה אתה עשית רצון בעלך יהי רצון שיצאו ממך בנים כבבא מן בוטא, הגם שהוא עבירה לפי דעתה לילך ולהכות על ראש צדיק תמים כבבא בן בוטא, כיון שנתכוונה לשם שמים לקיים גזירות הבורא והוא ימשל בך, זה מצותה ותבין:

פסוק יז

ליטא ארעא בגין דלא חויאת לך חובך. איני יודע מה. ואפשר היה להארץ להרעיש ולהרעים כעת כי שלח ידו לאכול מעץ הדעת, כענין שאמרו רז"ל (פרקי דר"א פי"ג) שצעק האילן אל תבואני רגל גאוה וכו' (תהלים לו יב):

במעל תאכלנו כל וכו'. כצ"ל נ"ל:

פסוק יח

עני אדם ואמר בבעי רחמין וכו'. כן הוא ברז"ל (ב"ר פ"כ י'). ודייקו מדקאמר תחילה (בראשית ג יח) ואכלת את עשב השדה, ואחר כך תאכל לחם (בראשית ג יט):

פסוק יט

דמן עפרא אנת עתיד למיקם. דייק כרז"ל (שבת קנ"ב ע"ב) ואל עפר תשוב, רמז ליום הדין הגדול לימות התחיה:

פסוק כא

מן משך חוי"א. הוא עור בעין. שנתגשמו על ידי זוהמת הנחש, חלף שופריהון כתנות אור באלף כנודע (זוהר ח"א ל"ו ע"ב):

פסוק כב

ועתידין למיקם מיניה דידעין למפרשא בין טב לביש. כן פירש ממנו לדעת טוב ורע (בראשית ג כב), ר"ל ממנו עתידין להוליד אינון דמפרשי בין טוב רע, על כן מהראוי הוא שלא יאכל מעץ החיים שיחיה לעולם, ולא יהיה באפשר לעיכול החומר להפריש בין טוב לרע. ולישנא דירושלמי משמע דיקא שפיר לפי זה שאמר וכדין טב דנטרוד וכו', והבן:

פסוק כג

ואזיל ויתיב בטור מוריה. דייק האדמה (בראשית ג כג) בה"א הידיעה, וגם אשר לקח משם הוא מיותר לפי פשוטו:

פרק ד

פסוק א

דהוה חמידת למלאכא. ר"ל על פי המדרש (פרקי דר"א פכ"א) שקין לא היה מן אדם רק שנתעברה מן המלאך. והנה בעל הביאור פירש דיצא לו זה מן תיבת יד"ע, שאדם ידע והבין זה. ואין נ"ל דאם כן מה יאמר לקמן (בראשית ד יז) וידע קין, וידע אדם (בראשית ד כה). אלא על כרחך דידוע הוא כינוי לבעילה, רק המתרגם פירש מה שאמרה קניתי איש את השם (בראשית ד א) היינו המלאך, על כן הקדים דהוה חמידת וכו':

פסוק ב

ואוסיפת למילד מן בעלה. על כן אמר ותוסף (בראשית ד ב):

פסוק ג

בארביסר בניסן. ואפשר יצא לו מתיבת מק"ץ ימי"ם (בראשית ד ג). והוא על פי הגמרא (ר"ה כ"א ע"א) כד חזיתו סיהרא דמישלם ליומא, בעירו חמירא. ור"ל שהיה באותו היום שיש קץ ללבנה ביום דמאירה עם היום. וע"כ הוא י"ד בחודש ואי איזה חדש למה לן לאשמועינן, אלא על כרחך דהוא י"ד ניסן:

פסוק ז

ליום דינא רבא חטאך נטיר ועל תרעי לבך וכו'. הנה לפתח חטאת רובץ (בראשית ד ז) פירש על תרעי לבך, ואם כן לא מפורש בכתוב מ"ש ליום דינא רבא. ונ"ל דהמתרגם פירש ואם לא תטיב בודאי יהיה לך עונש הנצחי ולא פירש מה יעשה לו, כי אינו מובן שכר ועונש הנצחיי לאדם בהיותו עדיין בחומריות עולם הזה, על כן לא נזכר בתורה שכר ועונש הנצחיי כידוע. וזה שסתם גם בכאן ולא פירש כנ"ל:

פסוק ח

אבל לא בפרי עובדין טבין הוא מדבר ומסב אפין וכו'. נראה דעתו מדלא פירש הכתוב מה אמר לו ופסקא באמצע פסוק, להורות דצריך להפסיק כאן ולא ליפרש מה שאמר קין מפני כבוד השם וחס לא להזכיר, נ"ל:

וטבע אבנא במצחיה. בעל הביאור פירש דדייק מדקאמר למך איש הרגתי לפצעי (בראשית ד כג) דבר שעושה פצעים. ואין נראה לי כי הנה המתרגם לא פירש דקטליה למך לקין, אדרבה פירש שלא הרג כלום. ויש ליישבו בדוחק לדעתי דהכי קאמר, וכי הרגתי איש לפצעי כמו שקין שהרג באבן. והנ"ל דדייק מויקם קין דלא היה לו לומר רק ויהרג קין את הבל, על כרחך לומר דקודם שהרגו קם עליו, דהיינו שלקח בידו חפץ להרגו, רק שלא ידענו איזה חפץ לקח בידו, ומדקאמר (בראשית ד ח) ויהי בהיותם בשדה, משמע חפץ הנמצא בשדה דהיינו אבנים, נ"ל:

פסוק י

קל דמי קטילת אחיך. פירוש דמי לשון רבים, שנתבלע הדם במקומות רבים מחולקים:

פרק ו

פסוק א

ובנתא שפירתא איתילדו להון. הוסיף שפירת"א דמה משמיענו הרי כבר נאמר בכל אחד ויולד בנים ובנות, על כרחך לומר בנות מיוחדות מפורסמות בנויין וביפיין:

פסוק ב

וכחלן ופקסין ומהלכין בגילוי בשרא. דייק מאת בנות (בראשית ו ב) שראו אותן בעצמותן בלי לבוש, וגם את הטפל לבשרן דהיינו הכחול והשער:

פסוק ט

אילין יחוסין דגנסת נח. פירש תיבת תולדות מלשון יחוס, כי אי אפשר לפרש כפשוטו כי פתח בתולדות וסיים בשבח כנודע:

גבר זכאי שלים בעובדין טבין. לא רצה לפרש דתיבת תמים קאי על תיבת צדיק, דקשה וכי יש צדיק לחצאין. על כן פירש צדיק זכאי, והוא היפך דור המבול החייבים, והוא היה סור מרע, ותיבת תמים פירש שלים בעובדין טבין, ור"ל שהיה גם שלם במעשים טובים ענין ועשה טוב:

הוה בדרוהי. לפירושו נוכל לומר כיון שאומר תמי"ם פירושו עשות טוב, ותיבת צדיק הוא רק על סור מרע, קשה וכי יוצדק לתאר בשם צדיק מי שהוא רק סור מרע. ולזה בא הכתוב כמתרץ כי באמת באיש אחר לא יוצדק שם צדי"ק אם הוא רק סור מרע, אבל בנח יוצדק גם בסור מרע צדי"ק, כיון שכל דורו היו רשעים, וצדקה גדולה תחשב ענין סורו מרע, נ"ל:

פסוק יא

ואיתחבלת ארעא בגין דיירהא דסטו מן ארחן דתקנן קדם הויה. לא רצה לפרש ותשח"ת (בראשית ו יא) לשון ערוה ועבודה זרה, דהנה בפסוק שאחר זה (בראשית ו יב) נאמר וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחי"ת וכו', מדקאמר אחר כך כי השחי"ת, על כרחך והנה נשחתה דרישא היא (השחתה)[השחתת]הארץ ממש, ואם כן גם בכאן הוא השחתת הארץ ממש, ואיך יצדק השחתה בארץ ממש לפני האלקים, על כן פירש לפני האלקים על שהיו יושבי הארץ רעים לפני האלקים, וכן שיעור הכתוב לפירושו ותשחת הארץ ממש, שנתקלקלה ונתחבלה ובאה לה קץ הכליון, עבור שהיו יושביה רעים וחטאים לפני האלקים:

ואיתמליאת ארעא חטופין. הוא ענין הקליפות עיין מ"ש באונקלס. ובירושלמי חומסין וגוזלין, פירש הענין כפשוטו:

פסוק יב

ארום חבילו כל בשרא כל ח"ד וח"ד י"ת כו'. דהוקשה לו כיון דכתיב (בראשית ו יב) כ"ל בש"ר, הוה ליה למימר את דרכם לשון רבים, על כן פירש כל ח"ד וח"ד, נ"ל:

פסוק יג

מטא מן קדמי. פירש לפני (בראשית ו יג) כמו מלפני:

מן עובדיהון בישא כו' עם ארעא. עיין באונקלס:

פסוק יד

מאה וחמשין קולין משמאלא. זה יש לי לרמז בפסוק (בראשית ו יד) קני"ם, ר"ת ק"ן יעש"ה משמא"ל, ושיעורין אינך ודאי רוח השם דיבר בו, ואין אתנו יודע כעת רמיזתן בפסוק הש"י יאיר עינינו:

פסוק טו

אזל לפישון. קבלה בידו שהאבן טוב הנקרא צה"ר (בראשית ו טו), הוא בפישון:

פסוק כ

על יד מלאכא. מדכתיב יבואו (בראשית ו כ), על כרחך על ידי מכרית יבואו מאליהן:

פרק ז

פסוק ד

ארכא שבעא יומין אין יתובין. דאם לא כן למה אמר הש"י זה המאמר קודם המבול ז' ימים, וגם תיבת לימי"ם עו"ד (בראשית ז ד) לא יתכן, על כן פירש לתשובה:

ואישיצי ית כל גוית אינש ובעיר ארעא. פירש כ"ל היקו"ם שבפסוק, פירושו בני אדם ההולכים בקומה זקופה. אשר ע"ל פנ"י האדמ"ה, פירושו בהמות שפניהם לצד האדמה. ופירש כן מדחזינן בעונש בזמן המבול מחיית האדם קודם לבהמות, והיכן נרמז זה בהתראה, על כן פירש כנ"ל והיקו"ם, קודם לבהמות אשר על פנ"י האדמה, הנה אחר כך בעונש נאמר (בראשית ז כג) וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה כו', ופירש בו המתרגם כמו בכאן, ולשם הוא בכפל, כיון שביאר בפירושו בפסוק מאדם וכו', רק הוא כתנא והדר מפרש הכוונה של יוצר בראשית מה שאמר לנח את כל היקום וכו':

פסוק י

ומיא דטופנא הוו נחתין רתיחין מן שמיא עילוי ארעא. דקדק דלא יצדק לומר כלאחר יד ומי המבול היו על הארץ (בראשית ז י), דהוה ליה למימר ויהי"ו. גם מי המבול לא יצדק, דהוה ליה למימר סתם ויהיו מים על הארץ. אלא על כרחך לומר דהיו ניכרין תיכף על האר"ץ דהיו מי המבול, דהיו משונים משאר מימות מחמת רתוחין, נ"ל:

פסוק יא

והוון בני גבריא משוויין תמן בניהון וסתמין יתהון ובתר כן חרכי וכו'. הוקשה לו דמהראוי היה שמקודם יתפתחו חלוני השמים, ואחר כך מעיינות תהום כדרך כל הארץ דטפה יורדת מלמעלה ואחר כך טפיים וכו' (ב"ר פי"ג י"ג). לזה פירש בפסוק דלעיל דבאמת הגשמים ירדו מקודם מלמעלה מן השמים, ועל ידי כך נבקעו מעינות תהום, והרשעים בגובה רוחם עשו פעולה לבל ישלטו בהם המים הזדונים, והוריד הש"י המים מלמעלה בזעף ויבושו מסברם:

פסוק טז

ואגין מימרא די"י ית תרעא דתיבותא. עיין מ"ש באונקלס ותבין בכאן שהוסיף תרע"א דתיבות"א, להיות התבה נגד השם הנקרא מאמר ד' אדנ"י, והוא במילואו בגימטריא תרע"א, תרע בית דינ"א דמלכותא והבין, ותבין גם כן נוסח ירושלמי וחרכ"י מימרא די"י עלוהי, כי הוא בסוד יסוד צדיק, ונזכר עליו מאמר הש"י, הש"י יאיר עינינו בתורתו:

פסוק יח

והות תיבותא מהלכא סחיא על אפיא מיא. תיבת סחי"א פירושו שטי"א, שהיתה שטה על פני המים, ולכאורה הוספה זו ללא צורך. ונ"ל דסבירא ליה להמתרגם מדלא כתיב ותלך התבה על המים או בתוך המים (בראשית ז יח), הכונה דבדרך נס לא היתה משוקעת כלל במים, רק הלכה על פני המי"ם ממש, כאשר יפרש השוחה לשחות דאינו שוחה בתוך המים, רק על גבי המים ממש נ"ל, ולא סבירא ליה כרש"י דהתבה היתה משוקעת במים כספינה טעונה, ואפשר לדעתו התורה משמיענו זאת דהיה נס בזה, בכדי שלא תתקל התבה במים באיזה דבר בהיותה משוקעת. ואי קשיא מי שהתנוסס נס להיותה מהלכת על פני המים בלי שיקוע, הוא יעשה נסים לבל תתקל התבה, זה לא קשה מידי דקודם הגזירה לא היה עדיין הדין מתוח בעולם, אזי צוה הש"י התבה שתלך על פני המים, והוא יגזור אומר ויהי, מה שאין כן בשעת המבול שהיה הדין מתוח ולא היה כביכול בכלל הזכירה, כמ"ש אחר כך (בראשית ח א) ויזכור אלקים את וכו', לא היה באפשר כביכול אז להשגיח ולצוות לכל גשמי לבל יתנונע התיבה, הגם שהיה הכל בהשגחה נסתרת כנודע, עיין בזוהר הק' ותבין, נ"ל:

פסוק כא

תוכן העניינים

אגרא דכלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה