אגרא דכלה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב
ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך · תרגום אונקלוס
פרק א
פסוק א
בקדמין ברא. לא תרגם ברי"ש, כמ"ש (בראשית י י) ותהי ראשית ממלכתו ריש מלכותו. אבל הוקשה לו קושית רש"י דלא אשכחן ראשית שאינו דבוק. על כן פירש בראשית באמצעית הראשית, ואות הב' תתפרש כמו עם, והכוונה בקדמין, הנה על פי דעת החוקרים היה אפשר לומר בקדמין על חומר היולי, שהניחו שקודם הכל ברא הש"י חומר קדום כלול, ומזה ברא שמים וארץ וצבאיהם. והנה לפי זה הוה ליה לתרגם בקדמ"א. והנה י"ל לפי זה הוא כדעת מי שאמר שהיה חומר קדום לשמים וחומר קדום לארץ, אבל לא תנוח דעתנו באלה הדברים, באשר ידוע התרגום נתקבל בסיני, והולך ומבאר דברי אלקים חיים, וכל דברי התרגומים שנראה שאינם מבוארים במקרא, הם בסוד תורה שבעל פה שנמסרה בחשאי לחלק ד' עמו:
והנה יש לפרש בקדמין, היינו על ידי העולמות הקודמים שאין רשות להתבונן בהם, ונכללין בשם אין סוף ב"ה, ברא אלקים את השמים וכו' היינו זעיר ונוקב', והתחילה התורה לגלות לנו רק בריאת זעיר ונוקב', דזה כל עיקר עבודתינו אתר למדחל אתר למפלח (עיין זוהר ח"א קי"ב ע"ב), והבן:
או יאמר בקדמין. היינו על ידי הקודמים הם עולמות שהחריבן, ידוע סודם להבאים בסוד ד' וטועמין מעץ החיים בסוד שבירת הכלים ואחר כך בתיקונם, הוא סוד שמים וארץ זעיר ונוקב'. וזהו שורש גדול בעבודת כל איש ישראלי ובאמונת אומן בסוד התחיה וסוד התשובה המחיה, בסוד הכתוב (יחזקאל יח לב) השיבו וחיו, המתבונן מדברים הללו הלא ידע כי הכל בחכמה עליונה למען תהיה הבחירה ושכר ועונש, ויבין סוד הגאולה אחרונה בבחינת תיקון הגדול, ודי בזה. ולפי זה על כן גילתה לנו התורה בראשי"ת, עם הראשית היינו הקודמים, עם זו נבראו שמים וארץ עולם התיקון, למען נתבונן ונקבל בקבלה בתורה שבעל פה מה הם העולמות שקדמו וסוד החורבן והתיקון, ואז נדע ונבין ליסודי התורה באהבה רבה:
בקדמין. כבר מבואר אצלינו. אפשר כוונתו לפרש עוד בראשית (בראשית א א), באמצעית הראשית [שאין לך ראשית שאינו דבוק כמ"ש רש"י], והכוונה על פי הסוד שמים וארץ עולם התיקון והמתקלא, וקודם לזה היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי (ב"ר פ"ג ז'), היינו שבורר כביכול מן עולמות התהו הנרמזין במקרא בז' מלכי אדום שמלכו לפני מלוך מלך לבני ישראל (בראשית לו לא) [עולם התיקון], ממילא יתפרש בראשית באמצעית הראשית מלכין קדמאין, ברא אלקים שמים וארץ עולם התקון, על כן תרגם אונקלס בקדמין, היינו באמצעית הקודמין מלכין קדמאין שנברר מהם, וקרא המאציל עולם התיקון. והנה על פי זה יש לקשר סוף התורה בתחלתה, דהנה בכדי לרמז לישראל סודות המקובלים במעשה בראשית, הנה דבר שלח ביעקב שבאמת היה המעשה בפועל בעולם הזה שמלכו מלכי אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, ועל ידי זה יבינו בני ישראל סוד מעשה בראשית. וזהו לעיני כל ישראל (דברים לד יב), בראשית ברא אלקים, כי המה מבינים הסוד למה היה הקב"ה בונה עולמות והחריבן, מה שאין כן אומות העולם אינם יכולים להבין דבר זה, ודי בזה למשכיל:
ברא ד' (בראשית א א). בכל מקום בתורה אלקים, הוא מתרגם הוי"ה. י"ל דהענין הוא, דבאמת הכל הוא על ידי פעולת השם הנכבד הוי"ה ב"ה שם העצם, ומה שנכתב בתורה שם אלקים, הוא שתורה מודעת לישראל שהפועל הזה היה בהתלבשות שם אלקים וכיוצא. אבל התרגום הוא בחינת תורה שבעל פה, מבארת לנו שהכל הוא על ידי פעולת שם הוי"ה ב"ה, כענין וד' בהיכל קדשו (חבקוק ב כ):
פסוק ב
וארעא הוא צדיא ורקניא. כל שעריה שוממין (איכה א ד), מתרגמינן כל תרעאה צדיין. אם כן מתרגם על תה"ו (בראשית א ב) צדי"א, היינו שממה, ובה"ו רקני"א. ולפי זה אינן שמות נרדפים, רק הפירוש הוא שממה וריקנית, אם כן כוונתו אפשר כתרגום יונתן שוממה מבלי איש, וריקנית מכל שאר הבריות:
וחשוכא פריש. הוסיף תיבת פריש שאינו מבואר בתורה. והנראה כי היכי דלא נטעה לפרש דהכי קאמר (בראשית א ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך, וכל זה היה על פני תהום דהיינו הארץ הלזו שהיתה תהו ובהו, וחשך היתה על פני תהום. ואי אפשר לפרש כן דאם כן הוה ליה לנקוד וחשך בקמץ הוי"ו, כמו וי"ו של ובהו. וגם הטעם היה לו להימשך הפשטא קטן עד וחשך. אלא על כרחך וחשך קאי לסיפא לענין בפני עצמו, לומר וחושך הוה פריש על פני תהום, על כן הוסיף תיבת פריש. ויש להתבונן עוד על פי מ"ש בזוהר (ח"ב צ"א ע"ב) בפסוק (שמות כ ז) לא תשא כו', דהשם המפורש פריש על פני תהום חקוק בצרורא, וכשנשבעין לשקר ח"ו אזי השם הקדוש מנשא את עצמו מן התהום, לולי שהש"י מזמין את המלאך יעזריאל בגימטריא חש"ך, ממונה על זה לחקוק את השם המפורש, הנה הזמינו הש"י מבראשית לפרוש את השם המפורש על פני תהום בעת המצטרך. וזה באפשר שרמז המתרגם וחשוכ"א פריש כו'. ר"ל אותו החשך שהוא מלאך הנ"ל, הוא חוקק את השם המפורש על פני תהום. והנה לפי זה תיבת פריש הרומז לפרישת שם המפורש, לא נכתב במקרא, ונמסר בתורה שבעל פה שהוא תרגום, להורות לנו דאין מוסרין שם המפורש, רק מפה לפה למי שראוי לו בחשאי (עיין קידושין ע"א ע"א), נ"ל:
מנשבא על אפי מיא. על גוזליו ירחף (דברים לב יא), מתרגמינן מתחופף. ובכאן אין דרך כבוד שלמעלה לתרגם כך, על כן מתרגם בדרך כבוד מנשב"א, הבן:
פסוק י
ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א י). ולבית כנישת מיא, הוסיף תיבת ולבי"ת, וכן יונתן. ונראה דהנה בלשון הכתוב ולמקו"ה המים וכו', יש מקום לטעות ששינה שם של מים הנקוים וקראן ימי"ם, ובאמת מצינו בכלל התורה שנקראים מי"ם, ותמצא בפסוק (עמוס ה ח) הקורא למ"י הים, הנך רואה שהכתוב אומר מים של הים, משמע שהמי"ם אינם נקראים ימים, ועל כרחך שקרא הקב"ה להכלי שהמים נקווים בו. והנה הכתוב השמיט והחסיר תיבת בי"ת או מקו"ם, להורות דגם בחסרון בי"ת או מקום, הם עומדין במאמר פיו דהרי הם גבוהים מן הארץ, וכענין שדרשו (ב"ר פכ"ג ז') בפסוק הקורא למי הים וישפכם, משמע שפיכה מלמעלה למטה, אם כן לפי זה אינם נתונים כלם בתוך כלי המגביל, ובפרט בשוא גליו הנה הם למעלה למעלה, עם כל זה הם נגבלים במאמר פיו יקוו המים כאלו היו מוגבלים תוך הכלי, על כן נחסר תיבת בי"ת ונמסר בעל פה:
ועופא דפרח. לא פירש ועופא יפרח. כי לפי פשוטו נראה שכבר היו העופות, רק שנצטוו שיפריחו ושוב אחר כך נאמר (בראשית א כא) ויברא כו' ואת כל עוף כנף כו', על כן פירש דהאי יעופף, פירוש שיעופף, נ"ל:
פרק ב
פסוק א
ואשתכללו. פירש ויכולו (בראשית ב א) מלשון יסוד כל, ור"ל שקנו כל הנבראים בחינת קיום והעמדה ליסוד מוסד, דאי כפשוטו מאי למימרא, הרי כבר מפורש בריאתם במקומם, ועיין מ"ש לעיל בעניי בפירוש דהאי פסוקא:
פסוק ד
כד איתבריאו ביומא. הנראה שמפרש כרש"י שכל מעשה בראשית נבראו ביום א':
והוה באדם לרוח ממללא. לכאורה לפי לשון הכתוב הוה ליה לתרגם והוה האדם (בראשית ב ז). אך דלפי לשון הכתוב שעל ידי שנפח נשמת חיים באפיו יש חיות בגוף, ובאמת כשיוצא הנשמה אזי נשאר הגוף בלתי חיות, וכוונת הכתוב באמת החיות רק היא כנשמה כי היא עיקר האדם, מה שאין כן הגוף בשר אדם רק בעיני העולם נקרא הגוף בשם אדם, ובו אין חיות מבלעדי נשמתו, על כן פירש והוה באדם, נ"ל:
פסוק ח
מלקדמין. לא רצה לתרגם כפירוש רש"י במזרח, דמאי נפקא מינה אם הוא במזרח או בשאר רוחות, על כן פירש דר"ל קודם בריאת העולם. והכוונה להודיע גודל טובו ית', שקודם בריאת האדם ברא הטובה התכליתית לו:
פסוק ט
במציעות. מאי בתוך הגן (בראשית ב ט) שבכאן. על כרחך פירושו באמצע, דאם לא כן לשתוק מתו"ך הגן. ועוד דמאי אשמועינן בזה. אלא על כרחך באמצ"ע להודיע כי הוא מרכז הנקודת, וממנו שואבים כל עצי הגן כדרך הקצוות מן המרכז, להודיעך כמה טובות איבד האדם, ולהודיעך שהנה בעץ החיים בודאי היה יכול לטעום גם טעם עץ הדעת כיון שהוא הכולל, רק לא הותר ליקח עץ הדעת בפני עצמו שיהיה נמשך אחר הרע:
ואילן דאכלין פירוהי וכו'. דהוקשה לו הרי הש"י לא צוה רק על העץ, ובחטא כתיב (בראשית ג ו) ותקח מפרי"ו. אלא על כרחך פירוש עץ הדעת טוב ורע (בראשית ב ט) הוא כך, ע"ץ שמפריו נמשך הדעת טוב ורע, ועיין מ"ש על זה בענייני ע"ז:
פסוק יח
לא תקין. הנה על תיבת טו"ב שבמקרא (בראשית ב יח) היה לו לתרגם טב, רק דלא יוצדק לומר שהש"י יברא דבר שאינו טוב. על כן פירש לא תקין, ר"ל שעדיין לא נגמר בתיקונו, ופירוש לא טוב, הוא עדיין אינו במילוי הטוב וגמרו:
פסוק כג
ארי מבעלה נסיבא דא. הנה בכל מקום מתרגם על אי"ש גב"ר, ובכאן שינה. והנראה כי הוא מפרש זאת הפעם עצם וכו', (בראשית ב כג) ולא עשה כן לכל הבריות, על כן דייקא לזאת יקרה אש"ה מיוחדת לבת זוג ולא כן בשאר הבריות, על כן פירש מבעל"ה דייקא לבן זוגה:
פסוק כד
בית משכב"י אבוהי ואימיה. דאי כפשוטו למה יעזוב את אביו ואמו (בראשית ב כד), והוא מחויב לכבדם כפי יכולתו. על כן פירש בי"ת משכב"ו יעזוב, והוא ריבוי האתי"ן לדעתו הדברים הנטפלין לאביו ולאמו, היינו משכבם יעזוב:
פרק ג
פסוק א
בקושטא. דאי א"ף (בראשית ג א) כפשוטו, לא יצדק:
פסוק ג
די במציעות גנתא. נ"ל כעת דהנה הש"י דקדק במאמרו "מכל "עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב טז), ור"ל מכללות עץ הגן הוא עץ החיים הוא מרכז נקודת האמצע וכלול בתוכו כל הטעמים, רק מעץ הדעת בפני עצמו לא תאכל. והנה הנחש הרשע בא בערמה לכנס בדברים ואמר אל האשה כיון שנצטויתם שלא לאכול מעץ הדעת, על כן אמר לכם "מכל "עץ הגן (בראשית ג א), היינו עץ הכולל כיון שכלול בו טעם עץ הדעת וטובה גדולה אבדתם, ותאמר האשה לא נצטוינו על הכולל רק על הפרטים, ומכל הפרטים נאכל גם כן, ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג ג), ר"ל מהפרי הצומח לחוץ מהעץ אשר הוא בתוך הגן דהיינו באמצע, כי בהכולל המיצוע אין שטן ואין פגע רע, והבן כי אמת ויציב ונכון הדברים גם בגבהי מרומים במקום שאין מגע גוי פוסל והבן, ובזה יתורץ לך כמה דקדוקים:
פסוק ה
כרברבין. פירוש אלקים (בראשית ג ה), לשון אדנות, דאי אלקים ממש, היה לו לומר כהאלקים בה"א הידיעה:
טב אילנא למיכל וארי אסו היא לעיינין ומרגג אילנא לאסתכלא ביה. הנה אנחנו לא נדע למה פירש לשון תאוה (בראשית ג ו) אס"ו דמשמע רפוא"ה, ובכל מקום פירש לשון מרגג. ועל לשון נחמד פירש מרג"ג, ובכל מקום פירש חמ"ד כגון לא תחמ"ד (שמות כ יז). ועל להשכי"ל פירש הסתכלו"ת. והנראה על פי פשוטו דהוקשה לו דאי להשכי"ל פירושו חכמה ושכל, האיך ראתה בראית העין שהעץ נחמד להשכיל. וגם לשון נחמד לא יפול בשכ"ל. על כן פירש להשכי"ל מלשון הסתכלות שראתה שהוא נחמד להסתכלות העין שהיה הדר מאוד, ואם כן יקשה שוב מאי וכי תאוה הוא לעינים. על כן פירשו מלשון רפואה לעינים, ובאפשר העבירה הפרי על העינים והאירו עיניה:
פסוק ח
למנח יומא. אפשר פירושו למנח יומא למנוחת היום, שכבר הופיע רוח של תוספות קדושת שבת והיא שעמדה לנו ולאבותינו:
בגו אילן וכו'. דאי אפשר לפרשו במציעות, דעל כרחך לא התחבא במקום שחטאו, והבן:
פסוק י
ית קל מימר"א דיי וכו'. פירש מימרא, דלא יצדק בהילוך הש"י קו"ל (בראשית ג ח), כי הוא נעלם ונסתר מעין כל חי, וגם ההילוך אי אפשר לפרש רק על האמרות טהורות הנשפע מרוח אלקים חיים. ויציבא מילתא בסוד חכמי האמת במאמר (שמות ג טו) זה שמי וזה זכרי, שהשם הויה ב"ה הוא בסוד הקול שאינו נזכר אצלינו בדיבור, והשם אדנ"י הוא בחינת דיבור בחיתוך אותיות, והוא היכל הוי"ה סוד (חבקוק ב כ) וי"י בהיכל קדשו ה"ס, (אדנ"י בגימטריא היכל ובגימטריא ה"ס), וכל הרוצה להעלות אל השם הוי"ה צריך לכנוס בפתח אדנ"י, בסוד אדנ"י שפתי תפתח (תהלים נא יז). והוא סוד (ויקרא טז ג) בזאת, (ר"ל במדה הנקראת זא"ת מלכו"ת שמי"ם), יבא אהרן אל הקדש, על כן הב' שמות הוי"ה אדנ"י, הם בסוד קול ודיבור, כמו שהקול אינו מובן בלא דיבור, כן לא יושג הוי"ה בלי התלבשות בשם אדנ"י (או בשם אלקים), ובזה תבין ית קל מימרא די"י, והבן:
מן קדם י"י אלקי"ם. פירש קד"ם מפני הכבוד. ואפשר לרמז דהוקשה לו דתיבות מפני י"י אלקים (בראשית ג ח) הם מיותרין, ועל כן פירש מן קדם ר"ל מפני י"י אלקי"ם, פירושו קודם י"י אלקים, כי הי"י אלקים פירושו דיי"ן (סנהדרין ס"ו ע"א), והוא הבין שצריך לעשות תשובה עילאה עד אימא עילאה, ושם הוי"ה בניקוד אלקים, ויפרש מפני קודם. ואפשר ירצה עוד על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) על ויצו ד' אלקים (בראשית ב טז), אין צו אלא עבודה זרה שהזהירו על עבודה זרה לבלתי נטות אחריו, כד"א (הושע ה יא) כי הואיל אחרי צ"ו, (ולזה צריך להבין מפני זה מרומז בתיבת צו עבודה זרה, כי צו הוא בעולם העשיה תמן א"ל אדנ"י בגימטריא צ"ו, ובעולם העשיה תמן הקליפות שורין במדורין וצריך שמירה יתירה, והמ"י נ"ל). והנה להיות אדם הראשון הבין שחטאו נמשך אחר הקליפה הוא שמץ עבודה זרה, ולזה היה מתיירא. וזה ירצה באפשר מפני י"י אלקים, ר"ל השמות שהם קודם הויה אלקים, היינו השם טדה"ד והשם אבדט"ם בגימטריא צ"ו, והוא עבר על הצ"ו על כן היה מתיירא, וזה באפשר רמז המתרגם מן קדם, והבן:
פסוק טו
הוא יהא דכיר לך מה דעבדית ליה מלקדמין, ואת תהא נטר ליה לסיפא. ולדעתי דהמתרגם מפרש כרש"י ישופך (בראשית ג טו) מלשון יכתתך וידכואך ראש על שעשית לו מראש כזאת, ואתה תשופנו וגם אתה תכתתנו גם כן ולא תתבטל תיכף, כי תהא שמור לו עד עקב הוא הסוף, היינו לימות המשיח במהרה בימינו ואז יתבטלו:
פסוק כ
אימא דכל בני אנשא. לא רצה לפרש על כל הנבראים שהיתה מושלת עליהו, שלשון אם (בראשית ג כ) לא יצדק רק על התולדה שהמוליד נקרא אם, נ"ל:
פסוק כא
לבושי"ן דיק"ר ע"ל מש"ך בישרהו"ן. לא רצה לפרש שהש"י עשה להם כתנות של איזה עור (בראשית ג כא), כי לא יצדק אצלו ית' שיעשה להם דבר מגושם מעורות גדיי העיזים. על כן פירש כתנו"ת לבושין דיקר והיה מה שהיה, ועו"ר פירושו על העור, היינו שפירש על מש"ך בישרהו"ן:
פסוק כב
הא אדם הוה יחיד"י בעלמ"א מיניה למידע טב וביש. לא רצה לפרש כרש"י הרי הוא יחיד בתחתונים, דלא יצדק לשון היה (בראשית ג כב) משמע שכבר היה. על כן פירש רז"ל הו"ה יחיד"י בעלמ"א. רצ"ל שמקודם לכן לא היה פחד, כי היה יחידי בעלמא בצדקתו ובתמימות מעשיו, יאכל ויאכל מעץ החיים ויחי לעולם, אך כהיום ממנ"ו היתה זאת לדעת טוב ורע, והמיתה טובה לו להתוך החומר, ועתה פן ישלח וכו':
פרק ד
פסוק ב
והו"ה הבל רעי ענא וקין הוה גבר פלח וכו'. הנה אצל הבל לא כתיב גב"ר (בראשית ד ב), אלא דקשיא ליה למה נכתוב עבודת הבל קודם קי"ן הבכור, אלא על כרחך דהבל כבר עסק במרעה הצאן, וקין עדיין לא עבד האדמה רק קיבל עליו להיות איש האדמה. וזה ששינה והוסיף תיבת גב"ר, להורות שהיה רק איש האדמה אבל עדיין לא עבדה, על כן הקדים מעשה הבל שכבר עבד עבודתו, והורה לנו בזה צדקת הבל הגם שכבר עמל במרעה, עם כל זה לא חס על מיטב צאנו להביא מנחה להשם, וקין הגם שעדיין לא נתעמל במיטב הארץ, עם כל זה לא הביא רק ממין גרוע, נ"ל:
פסוק ז
ליום דינא חטאך נטיר דעתיד לאיתפרעא מינך. עיין ברש"י ומ"ש שם. ואפשר דעת המתרגם ואליך תשוקתו. ר"ל התשוקה להיפרע ממך הוא אליך, היינו לטובתך כדי שיזדכך חומרך, ואם תעשה תשובה התשובה תזדכך אותך כמו ביסורין, נ"ל:
פסוק י
דם זרעין וכו'. עיין ברש"י ומ"ש שם:
פסוק יד
ומן קדמך לית אפשר לאיטמר"א, פירש ומפניך אסתר (בראשית ד יד) לשון בתמיה:
פסוק כג
לא גברא קטילת וכו' ואף לא עולמא חבלית וכו'. נראה דעתו דנשיו היו פורשות מחמת גזרות המבול (עיין ב"ר פכ"ג ד'), ושיעור הכתוב לדעתי כי איש הרגתי (בראשית ד כג), האם הרגתי איש שיהא זה גורם לפצע"י, וכי ילד הרגתי שיהא זה גורם לכליון בניי שהם חבורה שלי, כי הבנים הם חבורה של האב, נ"ל:
פסוק כו
חלו בני אנשא מלצלאה וכו'. עיין מ"ש בפירוש התורה ותבין:
פרק ה
פסוק כד
ארי לא אמית יתיה. דעתו כדרשת רז"ל (ב"ר פכ"ה א') שעלה לרקיע:
פרק ו
פסוק ו
למתבר תוקפיהון כרעותיה. עיין פירושו ברש"י:
פסוק יג
ארי אתמליאת ארעא חטיפין מן קדם עובדא בישא. בא לפרש דהרי לעיל (בראשית ו יב) אמר וירא אלקים כו' והנה נשחתה כו', דפירושו בזנות ועיין ברש"י, וכאן אמר חמס, על כן פירש תיבת מפניה"ם, ר"ל בעבור מעשיהם, ור"ל שעל ידי מעשיהם הרעים בזנות, איתמליאת ארעא חטופין היינו הכלי חמס וסט"א, ואם כן הכל הוא בשביל הזנות, כנ"ל לפרש שם:
והא אנא מחבילהון ע"ם ארע"א, פירש את הארץ עם הארץ, שגם ג' טפחים של עומק המחרישה נטשטשו:
פסוק טז
ניהור תעביד. נ"ל צהר (בראשית ו טז) אבן טוב, דאלו לפירוש חלו"ן כוותא, כמו שפירש לקמן (בראשית ח ו) אצל ויפתח נח את חלו"ן התיבה, עיין שם:
פרק ז
פסוק א
זכאי קדמי בדר"א הדי"ן, כצ"ל נ"ל:
פסוק טז
ואגין הש"ם במימריה עלוהי. הנה עם היות שכן דרכו דרך הקודש להמליץ הדברים הנראים כמדבר בגשמיות, על כן כינה בכל מקום למאמר השם לא אל השם בעצמו, עם כל זה יש לפרש בכאן דעתו הקדושה, דהנה בציווי בניית התיבה נאמר (בראשית ו יג) ויאמר אלקי"ם, ובציוי ביאתו לתיבה נאמר (בראשית ז א) ויאמר הויה. והוא על פי שפירש הבעש"ט ז"ל על פסוק (תהלים קיט פט) לעולם ד' דברך נצב בשמים, והוא כי כל הדברים אשר היו במאמר השם בראשית הבריאה כגון יה"י רקי"ע (בראשית א ו), אותן האותיות עומדים עד היום ברקיע ומחיים את הרקיע שלא יתבטל ממציאתו, ודברי השם הם חיים וקיימים, וכן בכאן למה נאמר בציווי אל התיבה הויה, וכן למה אמר לו בטעם כי אותך ראיתי צדיק לפני. אך הורה על גודל רחמנותו ית' לשמור את נח מכל המקטריגים אשר על ידם היתה פעולת המבול, על כן אמר לו לאותן האותיות כי אותך ראיתי צדיק וכו', והנה הדברים האלה היו חיים וקיימים ועמדו לשמירה מעולה כל ימי המבול להגין על נח הצדיק לבל יקרב אליו שום מכשול. וזהו (בראשית ז טז) ויסגור ד' בעדו, ר"ל אותו האמירה שאמר לו בשם הויה שם הרחמים, והוא אמירת כי אותך ראיתי צדי"ק וכו'. וזה ענין פירוש המתרגם ואגין הויה במימריה עלוהי, והבן.
או יאמר עוד במימריה, פירושו שם אדנ"י שהוא מאמר הויה, כי זה שמי וזה זכרי (שמות ג טו), והענין כתוב אצלינו אצל סג"ר עליהם המדב"ר (שמות יד ג), שהדיבור נסגר:
בין והתבונן אותיות קודם אותיות שכינה בגימטריא סג"ר, ונכתב אצלינו במאמר אליהו לרבי שמעון בן יוחאי קום "אפתח "מילין "קמי שכינת"א (תיקו"ז הקדמה א' ע"א), והבן ואין כאן מקומו:
פרק ח
פסוק כ
ובנא נח מדבחא קדם השם. תרגם בכל מקום קדם הש"ם, להסביר הענין בכדי שלא נאמר שהוא לצורך השם, ובאמת נאמר (תהלים נ יג) האוכל בשר אבירים וכו', רק שהוא נחת רוח לפניו בעושי רצונו (עיין רש"י זבחים מ"ו ע"ב):
פסוק כא
וקבל השם ברעוא את קרבניה. תרגם הענין כי לא יוצדק בהש"י ענין חוש המוגשם, כפי הנראה בפסוק (בראשית ח כא) וירח השם וכו', על כן תרגם שהוא רק לשבר את האוזן, כמו שהאדם הגשמיי בהריחו ריח איזה דבר, הנה זה הדבר נשאר במקומו ולא נחסר כלום, רק אף על פי כן הוא נהנה מרוחניות הענין והוא נחת רוח לפניו, כן הוא להבדיל בענין הקרבנות שהוא נחת רוח לפניו שנעשה רצונו (עיין רש"י זבחים מ"ו ע"ב), על כן הלבישו הענין לשבר האוזן בדמיון ריח, אבל חלילה חלילה להאמין שום ענין מוגשם וחוש גשמי, רק נחת רוח ורצון וברואיו עושי רצונו:
ואמר ד' במימריה. כבר פירשתי כי הנראה יאמר השם הויה הוא אדנ"י, כי לא כשאני נכתב כו' (פסחים נ' ע"א). ופירוש הפסוק (בראשית ח כא) ויאמר הויה אל "לבו, הוא ההיכל הויה (ירמיה ז ד), וכמו שאמרו במדרש רבה בראשית (ב"ר פכ"ז ד') ויתעצב אל לב"ו (בראשית ו ו), על מי יש לו להתרעם לא על האדריכל:
פרק ט
פסוק ו
דישוד דמא דאינשא בסהדין וכפירוש רש"י, דאם לא כן הוא מיותר, כי כבר נאמר למעלה (בראשית ט ה) אדרוש את נפש האדם:
פסוק כ
ושרי נח גבר פלח בארעא. פירש ויח"ל (בראשית ט כ) לשון התחלה, והכוונה לפי זה שהתחיל להיות איש האדמה.
פסוק כז
יפת הויה ליפת וישרי שכינתיה (בראשית ט כז). דאי אפשר לפרש וישכון באהלי שם שיפת ישכון באהלי שם, כי מה ברכה הוא זו, על כרחך לומר דקאי על הויה הנזכר מקודם בפסוק, ואי אפשר לומר כפשוטו רק שכינתו ית' כידוע למשכילים השוכן אתנו ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כט מה), שהוא בחינת שכינה השוכנת בתחתונים והוא מקור נשמת ישראל.
פרק יא
פסוק ה
ואתגלי הויה לאיתפרעא וכו'. פירש וירד (בראשית יא ה) לשון התגלות, כי גילוי שכינתו בתחתונים יכונה לנו לשבר האוזן לשון ירידה כביכול, וכן פירש לקמן (בראשית יא ז) הבה נרד"ה, נתגלי:
פרק יב
פסוק א
איזיל "לך (בראשית יב א). הניח התיבת "לך כפשוטו. אפשר דס"ל דהכי קאמר לך אל המקום אשר הוא שלך, דהיינו "שלך נתנה למורשה:
פסוק ב
ואברכינך וארבי שמך "ותהא "מברך. כוונתו לדעתי לפרש הכפל ואברכך והיה "ברכה (בראשית יב ב). ר"ל שתראה שתתקיים הברכה, שלא יגרום החטא, כמו שנתיירא יעקב עיין בגמרא ברכות (ד' ע"א):
פסוק ג
ויתברכון בדילך. מפרש "בך (בראשית יב ג), בשבילך, ר"ל כי כל העולם ניזונין בזכותו, והוא עיקר המציאות, ואפילו האומות שנבראו לצוותא, ניזונין מתמציתו:
פסוק ה
וית כל נפשתא דשיעבידו לאורייתא. מפרש אשר "עשו (בראשית יב ה), כמ"ש רש"י שלמדום דרכי התורה, והוי כאלו עשאום:
פסוק ז
ובנא תמן מדבחא קדם ד' דאיתגלי ליה. תרגם "קדם "ד', הכוונה להיות שנתגלה אליו ההתראות שם הנכבד הויה ובנה לפניו מזבח. ולפי זה מפורש הענין והטעם בפסוק (בראשית יב ז) לד' הנראה אליו, ועיין באלשיך:
פסוק ח
קדם ד'. כנ"ל:
וצלי בשמא די"י. רצ"ל כיון שידע ונתגלה אליו השם הנכבד, אזי התפלל בשם הזה, ומפרש "ויקרא (בראשית יב ח) מלשון תפלה, מלשון קורא אל אלוקי ויענהו (איוב יב ד):
פסוק יג
בדיל דיוטיב לי בדילך ותתקיים נפשי בפתגמייכי. תרגם בגללך (בראשית יב יג) בפתגמייכי, שר"ל בדיבורך. דהוקשה לו הקושיא המפורסמת על אבינו הק', איך אמר כדברים האלה שהסכים שיקחו את אשתו ויתנו לו מתנות עבורה. לזה אמר שכפל לשון הפסוק מתרץ זה, דהנה היה מתיירא פן יעלילו עליו שעשה איזה דבר שלא כדת ויהרגו אותו, כי בודאי אינו מחק נימוסי המלך להרוג האדם על דבר אשתו, רק שהיה מתיירא שבעבור חשקם באשתו יעלילו עליו, על כן צוה שתאמר שהיא אחותו, ואז אדרבה יוחשב מאוד וייטיבו לו. והנה אחר כך כשתגלה האמת, לא יהיה מקום להעליל תיכף כרגע, כיון שכבר הוחשב בעיני המלך והשרים, ויהיה זה להם לחרפה כי יבינו כל העם שהרציחה הוא על דבר אשתו, והנה הגם שבהמשך הימים ימצאו איזה עלילה, עם כל זה כיון שכבר יוחשבו ויהיה להם פתחון פה לפני המלך, אזי הוא תוכל בין דין לדין לדבר עם המלך שתדבר על לב בעלה שיגרשה, וכיוצא בשאר דברים, והמלך יתן מקום לדבריה בכדי שלא יהיה לבוז בעיני ההמון. וזה שתירגם בפתגמייכי, ר"ל בדיבורך. ורצונו לתרגם בגללך, מלשון גלגול, ר"ל שתדבר לפני המלך, שאתה בעצמך תגלגל סיבה שאפטור אותך וכיוצא:
פרק יג
פסוק יג
בישין בממוניהן וחייבין בגוויתהון. כי הנה רעי"ם (בראשית יג יג) , הוא במזיד ובמרד, "וחטאים משמע בשוגג. לזה אמר רעי"ם הם, מה שבין אדם לחבירו בעסקי ממון, וחטאים בעבירות גופם:
קדם ד'. שפגמו בשם הויה:
פסוק טז
סגיאין כעפרא דארעא. הוסיף תיבת "סגיאין על לשון המקרא, להורות שעל הריבוי ידבר, כי באיכות מה זה בשורה שיהיו כעפר הארץ (בראשית יג טז) דבר שפל במציאות:
כמה דלית אפשר לגבר וכו'. שינה המכוון בפסוק, כי בפסוק נאמר בהיפך, אם יהיה ביכולת למנות את עפר הארץ אז גם זרעך ימנה, אבל באמת זה דבר שאי אפשר גם זה כן, על כן שינה כדי להורות הפשט הנכון:
פרק יד
פסוק ג
למישר "חקליא. תרגם "השידים (בראשית יד ג), לשון שדות וכפירוש רש"י, רק אף על פי כן לא ישתוו בפירושם, כי רש"י פירש שכך הוא שם העמק בעצם על שהיו בו שדות, והוא לא פירש שהוא שם העצם רק שם השדות:
פסוק ה
"תקיפיא תרגום על "הזוזים (בראשית יד ה). נקראים התקיפים "זוזים, שמזיזים הצד שכנגדם ממקומם, והם תקיפים אינם זזים ממקומם. "אימתני תרגום על האימי"ם, שמטילין אימה על רואיהם:
פסוק י
"מסקין "חמרא. הוסיף תיבת "מסקין על דברי המקרא, ורצונו דהוה ליה למימר בורות בורות וכתב "בארות (בראשית יד י), וידוע החילוק בין בור לבא"ר, דבור הוא מכונס ממקום אחר, "ובאר הוא הנובע מתוכו. על כן כתב "מסקין חמרא, ר"ל היה החמר נובע ועולה מתוכו ולא ייבש לעולם, ומשמיענו זה הכתוב לפי דעת רז"ל (ב"ר פמ"ב ז') שעלה מתוכם מלך סדום, ונס גדול היה זה לעלות מתוך באר כזה:
פסוק יז
למישר מפנא. הוא אתר בית ריסא דמלכא, עיין ברש"י:
פסוק כב
ארימת ידי "בצלו. הוסיף "בצלו, דאם לא כן מה יתן ומה יוסף הרמת יד להשם, אם לא שהוא בתפלה, ובפרט לפי דברי הזוהר הק' (ח"ב ס"ז ע"א) שכתב דאסור לפרוש ידיו כי אם בתפלה:
פרק טו
פסוק א
מימרי "תקוף "לך. זה דרכו כל היום לתרגם דרך כבוד, דלא יצדק לומר על הבורא בעצם "אנכי "מגן לך (בראשית טו א), כי כביכול אינו משתתף עם הנבראים, על כן פירש על מאמר הבורא ית'. ועוד דברים בגו על פי דרך האמת, שהשכינה נקראת מאמר השם, כי השם הנכבד נאמר על ידי שם אדני שהוא שם השכינה, והנה כל התנהגות התחתונים על ידי השכינה, על כן תרגם על "אנכי, "מימרי, והבן:
פסוק ט
קריב קדמי. אפשר דעתו שהוא הקרבה בתורת קרבנות, כמו כל הקרבנות שבתורה:
פסוק יא
ונחת עופא על "פלגיא. עיין ברש"י שצ"ל "פגליא:
פרק טז
פסוק ה
דין לי עלך. פירש "חמסי (בראשית טז ה), לשון די"ן, ר"ל שנחמס ממני הדין שיש לי עלך דין ודברים, כי לא יוצדק לומר חמס כפשוטו שתאמר שרה על אברהם אבינו, וסיפא דקרא מוכח ישפוט ד' וכו':
פסוק יב
והוא יהא מרוד באנשא. תרגם "פרא (בראשית טז יב), מלשון עיר "פרא (איוב יא יב), שהוא מורד באדוניו ואוהב המדבר. והכוונה לדעתו "פרא "אדם, שיתנהג בין בני אדם כמנהג הפרא למרוד בבני אדם:
הוא "יהא "צריך וכו'. כן תרגם על ידו בכל וכו', ופירוש "ידו בכאן, רצ"ל עניינו:
פסוק יג
"וצליאת. כבר ידוע דרכו שמפרש קריאה לשון תפלה:
הברם "הכא "שריתי "חזיא. עיין מ"ש לעיל בפירוש המקרא ותבין כל הענין:
פסוק יד
בירא דמלאך "קיימא וכו'. הוא מלאך הברית הוא מדת מלכות, ולפי מ"ש לעיל בפירוש המקרא, ותבין כי הוא נאות מאוד לדרכינו שם:
פרק יז
פסוק א
פלח "קדמי. פירש ענין "התהלך (בראשית יז א), לילך בדרכיו ית':
פסוק ב
בין מימרי וכו'. כבר פירשנו ענין תרגומו:
פסוק ז
ואתנייך "לכנשין. פירש כן על ונתתיך "לגוים (בראשית יז ו), כי לפי פשוטו יראה שח"ו הש"י ימסרהו ביד הגוים, על כן פירש "גוים, לשון "קהל "גוים (בראשית לה יא), שהוא לשון קבוצת אנשים, ור"ל שיתרבה במשפחות: