אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק יורה דעה › סימן לה

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן לה

סימן לד

ראיתי להעתיק דברי הגאון מהרא"ז מרגליות ז"ל בס' יד אפרים באשר אין הספר מצוי ביד הכל ואח"כ ארשום מה שיש לי לדון על דבריו וז"ל הנה בסוף סי' קצ"ז כתב הרמ"א בשם מהרי"ל שהכלו' הטובלו' קודם החופ' יכולות ליטבול ביום דהא לא באין אצל החתן עד הלילה. והש"ך שם כתב נראה דהיינו דוקא לדידן שהכלות אינן טובלות בז' וכן משמע במהרי"ל דמיירי בכה"ג אבל במקום שהכלות טובלות בז' או לדידן אם נתקלקלה בימי ספירתה דאז טובלת מיד אחר ז' אינה יכולה לטבול ביום דהא ביום ז' לאו משום סרך בתה לחוד מיתסרה אלא משום שמא תראה ותסתור ונמצאת זבה למפרע עכ"ל ובמנחת יעקב תמה בזה דהא לפי הטעם שאין באין אצל החתן עד הלילה אין חשש שמא תסתור דאז באמת לא תשמש וכתב ליישב בדוחק וכן הק' בבאה"ט על הש"ך ובשו"ת פמ"א (ח"ב) משיג ג"כ על הש"ך בזה ופוסק להקל וכן בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ג) כתב על הש"ך ששגה ברואה דבהגהת שערי דורא כתב להדי' בשם מהרי"ל דליכא למיחש לדר' שמעון ולא לסרך בתה וכ"כ בס' סדרי טהרה והאריך אא"ז הגאון מוהרא"ז זצ"ל הרבה וסיים סוף דבר הכל נשמע שאם כלו הז' נקיים ביום החופה עצמה אין לה לטבול ביום כיון שתהיה באותה לילה אצל החתן יש בדבר משום סרך בתה ואפילו אם הוא יום הח' נראה דג"כ שייך סרך בתה אף שיש לחלק כמ"ש במנחת יעקב ע"ד הש"ך דביום ח' יש להקל טפי דהוה כגזרה לגזרה מ"מ אין זה מוכרח שהש"ך כתב כן לפי שסמך על טעם הרמ"א שאין באין אצל החתן עד הלילה שכ"כ לפי נוסחתו ולפמ"ש ליתא וגם דעכ"פ צריך שתהיה החופה בלילה כמשמעות לשון הרמ"א ולא מסתבר להקל כשתלך לביתה אחר החופה ולא תבוא עד הלילה אך לענ"ד אף בכה"ג שהחופה תהי' בלילה אין להקל כיון דלא אשכחן דמקיל מהרי"ל אלא כשלא יבוא עלי' החתן באותה הלילה כלל שהוא ליל שלפני החופה אבל אם החופה תהי' לעת ערב אין נראה להקל בשביל זה שלא נמצא זה במהרי"ל ומכש"כ ביום ז' שאין להקל אף אם החופה תהי' בלילה. ובספר דגול מרבבה כתב ג"כ להקשו' על הש"ך דגם ביום ז' יש להתיר דהא לא שייך תראה ותסתור וכתב שאעפ"כ לא מלאו לבו של המנחת יעקב לחלוק על הש"ך אף שהרגיש בהשגה זו ומ"מ בשעת הדחק נראה להקל אף ביום ז' אבל באופן שלא יעמידו החופה עד צה"כ ממש. אבל להעמיד החופה ביום וליסמך על שאין מייחדין אותם עד הלילה לא מהני בזה עכ"ל והיינו לפי הבנתם שבמהרי"ל מיקל אף שהבעילה תהי' בלילה כיון שאין באין עד הלילה ומפרש שמה שאין באין עד הלילה הוא מחמת שהחופה בלילה או דסברא דנפשי' קאמר דביום ז' דחשש הוא משום בעילת זבה יש לחוש טפי שלא ליסמך על שאין מייחדין עד הלילה דזה לא מהני רק ביום ח' שאין החשש רק משום סרך בתה אבל ליום ז' לא מהני רק צריך לאחר החופה עד הלילה ולפמ"ש אין מהרי"ל מיקל בטבילה ביום החופה כלל וא"כ י"ל דאם לא טבלה ביום שלפני החופה שוב צריכה ליטבל בלילה בין שתהי' החופה ביום או בלילה ולפי מנהג מדינות אלו שבלילה שלפני החופה שעושין סעודה בבית הכלה שקורין חתן מא"ל ומביאין החתן ג"כ לשם עם הבחורים לאחר הסעודה מייחדין החתן והכלה בחדר מיוחד מ"מ נראה דשפיר טובלת ביום דלא שייך בזה סרך בתה דאף ע"פ שמייחדין אותם מ"מ ידוע שהייחוד אינו לביאה רק בכדי לקיים דברי חכמינו ז"ל אסור לקדש אשה עד שיראנה וגם שיהא לבו גס בה ובכה"ג ליכא משום סרך בתה כמ"ש בהג"ה ש"ד שהבאתי לעיל אבל ביום החופה נראה שאין להקל אך נלע"ד במקום שהנשים מקפידים ע"ז ומתביישים בזה שהכלה אינה טהורה לפי שהדבר מפורסם בעת נתינת הקידושין ובחזירתם מהחופה והשמחה הוא להם לחוגה יש להתיר שתטבול ביום קודם החופה כיון דבלא"ה ראוי לעשות בטהרה כמ"ש הש"ך (סי' קצ"ג) דהכי עדיף טפי וכ"כ הבית שמואל אך צריכה לטבול שנית בלילה כיון דאיכא כמה רבוותא דס"ל דאפי' טבלה ביום ז' בדיעבד לא עלתה לה טבילה וצריכה לחזור ולטבול בלילה כמ"ש הש"ך שם וכן דעת מהרי"ל ג"כ א"כ אין להקל בטבילה זו וכן בשו"ת חכ"צ מבואר שכ' על מי שהתיר לטבול בע"ש מבעוד יום ביום השביעי לאו שפיר עביד ועבר אדרבנן ולמקצת רבוותא אף בדיעבד לא עלתה לה טבילה כו' וסיים שאין להתיר רק תטבלנה בצונן ליל שבת או בהפגת צינתן כו' עיי"ש וכן הורתי הלכה למעשה אבל היכא שיום החופה הוא יום ח' והשעה צריכה שתטבול ביום קודם החופה אז אינה צריכה לחזור ולטבול שנית בלילה דביום ח' כ"ע מודים דבדיעבד עלתה לה טבילה אך יש להחמיר שלא לעשו' החופה עד הלילה ובפרט לפי מנהג מדינו' אלו שמיד שחוזרים מן החופה מיחדין אותן בחדר בפ"ע ושייך בזה סרך בתה לכן אין לעשו' החופה רק בלילה ואם מחמת איזה סבה והכרח צריך לעשותה ביום עכ"פ אין ליחד אותם אחר החופה עד הלילה עכ"ל הטהור:

ולענ"ד הפריזו הגאונים ז"ל הרבה על המדה ומדדו במדה גדושה וטפופה במה שהבינו שהמהרי"ל הצריך דוקא שלא תהי' הבעילה בליל שאחר הטבילה וז"ל ס' מהרי"ל (עמוד רל"ו) ואמר שגם הכלו' שאינן טהורו' בשעת החופה להיו' טובלין אז וטובלין אחר הנישואין ג"כ אין רשאין לטבול רק בלילה כשאר נשים וכן הורה הלכה למעשה אמנם כשטובלו' בשעת הנישואין יכולין לטבול מבעוד יום מאחר דאינן באות אצל החתן באותה הלילה קודם ברכת נישואין מבואר דדוקא כשטובלו' לאחר הנישואין דינן כשאר נשים ואין טובלו' אלא בלילה אבל כשהטבילה קודם החופה מאחר דאינן באות אצל החתן באותה הלילה קודם ברכת נישואין יכולו' לטבול ביום בין שהוא ביום ח' בין שהוא ביום ז' שהרי תחלת דברי המהרי"ל על טבילת יום ז' קאי למיסר לשאר נשים וע"ז קאי נמי היתר הכלו' קודם הנישואין שוב נתתי אל לבי לעיין בדברי הג"ה ס' שערי דורא וז"ל שם הכלו' בשעת חופתן יכולו' לטבול ביום דהא אינן באות אצל החתן באותה הלילה ואותן הכלות שפירסו נדה בשעת החופה ואירע טבילתה לאחר הנישואין אין רשאין לטבול אלא בלילה כשאר נשים אבל קודם החופה ליכא למגזר מידי לא משום דר"ש דהכא ליכא למיחש להכי הואיל ואין החתן מצוי אצלה ולא גייס בה ולא לסרך בתה דאיכא לאפלוגי בין אשה הנבעלת ובינה דיודעי' שלא יבוא עלי' החתן באותה הלילה אבל אם הטבילה לאחר הנשואין אפי' מיד אחר החופה אז דינה כשאר נשים וצריכה לטבול בלילה. מהר"י מולין שהוא המהרי"ל והנה מדברי הג"ה זו הוציאו דבעי מהרי"ל שלא יבוא עלי' החתן באותה הלילה שאחר הטבילה היכא שטבלה ביום ודבריהם הק' מפליאין דא"כ למה לא ביאר מהרי"ל דבר זה בפירוש כי היכא שביאר בתחלה ובסוף ענין כלות שהטבילה לאחר הנישואין שצריכו' לטבול ביום ה"נ הו"ל נבאר היכא שיבוא עלי' החתן בלילה שאחר הטבילה היינו כשתטבול ביום החופה עצמו לא תטבול ביום אפי' כשתטבול קודם הנישואין כפי מה שהוציאו ז"ל מדבריו והאמת יורה דרכו שיש חסרון ג' תיבו' "קודם ברכות נישואין" בהג"ה שערי דורא בשם מהרי"ל ב' פעמים בתחלה ובסוף. וכצ"ל בתחלה הכלו' כו' דהא אינן באות אצל החתן באותה הלילה "קודם ברכת נישואין" ובסוף צ"ל דיודעים שלא יבוא עליה החתן באותה הלילה קודם ברכת נישואין ותלי' רק במה שלא יברכו ברכת נישואין עד הלילה דהיינו שתהי' החופה בלילה דוקא והיינו משום דבשאר נשים שתיכף אחר הטבילה יכולה לבוא ולהתייחד עם בעלה יש בה משום סרך בתה ואפי' כשלא תבוא לביתה עד הלילה לא מהני שבתה תטעה לומר שעיקר הטבילה ביום הי' ע"ד להתייחד עם בעלה תיכף ביום ומה שלא באה להתייחד עם בעלה הי' במקרה ותבוא לטבול ביום ולהתייחד עם בעלה ביום משא"כ בכלה דיודעים שלא תבוא אל החתן ע"ד שיבוא עלי' באותה הלילה קודם ברכת נישואין לא שייך בה משום סרך בתה דיודעים שגם מתחלת טבילתה לא היתה נכונה לבוא אל החתן ע"ד שיבוא עלי' גם באותה הלילה קודם ברכת נישואין ומכש"כ שלא היתה נכונה לבוא אל החתן ע"ד שיבוא עלי' בשום צד ביום הטבילה:

ולענ"ד נכון להורו' הלכה למעשה בשעת הדחק שבלילות הארוכים שיש שהות לעכב הטבילה עד הלילה ולכשתשוב הכלה מבית הטבילה ותנוח מעט להחליף כח מעייפו' הטבילה יכסוה בהינומא ויעמידו החופה ויעשו עודה וישמחו החתן והכלה וישאר עוד זמן בלילה לייחוד לבעילת מצוה ראוי להחמיר שלא תטבול ביום אפי' כשלא יעמידו החופה עד הלילה ואפי' ביום ח'. אמנם בלילו' הקצרו' שאם יעכבו הטבילה עד הלילה לא יעלה בידם לגמור הסעודה עד קרוב לכלו' הלילה וחם ישמחו החתן והכלה יבוא הייחוד לבעיל' מצוה אחר שהאיר היום אז בשעת הדחק ראוי להקל שתטבול' ביום אפי' בז' רק שיעכבו עמידת החופה עד הלילה:

ושארי הרב מ' חיים יעקב נפתלי נ"י אמר לי בשם אביו המאה"ג מ' אברהם בנימין נ"י בן הגאון זית רענן זצ"ל ליישב דעת הש"ך משום דיש לחוש שתהיה הברכה שעל הטבילה ביום הז' לבטלה כשתראה ותסתור למפרע משא"כ כשטובל' בשמיני אפי' אם תראה אחר כך לא תהיה הברכה לבטלה שאינה טמאה רק משעת הראי' ולא למפרע:

ולענ"ד משום האי טעמא אין לחוש חדא דהא מן הדין זב וזבה טובלין ביום וחז"ל כשתיקנו ברכה על הטבילה לא חשו לתקן בשביל חשש סתירה שלא יטבול זב וזבה ביום אלמא דלענין הברכה לא חשו חז"ל לחשש סתירה ואנן נמי אין לנו לחוש בשביל זה וכמו שאכתוב לקמן ותו דאם מה שראתה הי' בעת נדתה כיון דהוה עתה יום השמיני לראייתה ממילא כשטובל' עולה לה הטבילה לטהרה עד שעת ראי' אלא דמשום חומר ספק שהי' ראייתה בזמן שיש לה דין זבה אמרינן דכשתראה סותרת למפרע ולא אהני לה הטבילה ואיכא ספק ספיקא ספק ראתה בעת שהיא נדה. ואם תמצי לומר שראתה בעת שהיא זבה שמא לא תראה ולהיפוך ספק לא תראה ואת"ל תראה שמא אינה זבה כי אם נדה ולא תסתור למפרע ורק משעת ראי' היא שתטמא וכיון דאיכא ס"ס יכולה לברך דהא ס"ס הוא מטעם רוב והרי בהגהו' המרדכי יבמו' (פי"ב) כ' בשם מוהר"מ דמותר לישבע על הרוב אע"ג דחיישינן למיעוט להחמיר ואין בו משום לא תשא וה"נ דעל ס"ס מותר לברך ואין לחוש עוד לברכה שא"צ בשביל חומר לא תשא ומה שהרב מ' חיים יעקב נפתלי נ"י טען נגדי דכיון דטבילה בזמנה לא הוה מצוה והברכה היא רק בשביל היתר הבעילה כמו ברכת השחיטה וכיון דידעינן בה שלא תבעל לאחר הטבילה עד הלילה אפי' אם באמת אינה זכה כי אם נדה לא מצינו להתיר לה הברכה משום דאיכא למיחש שתראה ולא תהיה ראוי' לבעילה. ואין לצדד מצד הספק שמא הי' ראייתה בעת נדתה מכיון שלא תבעל ביום ואם תראה לא תהיה על ידי הטבילה ראוי' להבעל כלל והו"ל ברכה לבטלה לענ"ד לא הועיל בזה כלל דלדבריו גם בטובל' בשמיני ביום קשה היאך תברך הא ידעינן שלא תבעל לאחר הטבילה עד הלילה ואם תראה לא תבעל כלל בשביל טבילה זו והיכא קא שרינן לה לברך על הטבילה ואין לומר משום שתהיה טהורה עד שעת הראי' דהא עיקר ברכת הטבילה לא הוה משום מצות הטבילה לטהרה והברכה רק בשביל היתר הבעילה וכיון דידעינן בה שאם תראה לא תהי' ראוי' להבעל היאך מברכת ומה שרצה לחלק דבשמיני כבר היא בחזקת טהרה ובשביעי עודנה בחזקת טומאה ויש לחוש שתראה. ליתא דמחזקת טומאה לחזקת טהרה אינה יוצאה עד לאחר שתטבול ובשעת הברכה לא יצאה עוד מחזקת הטומאה אפי' כשטובל' בשמיני לדעת המחבר ביו"ד (סי' ר) שמברכת קודם הטבילה ואפי' למנהגינו ע"פ הרמ"א שם שמברכת לאחר הטבילה דיש לחלק דבשמיני בשעת הברכה כבר היא בחזקת טהרה אבל כשטובל' בשביעי לא יצאה עוד מחזקת טומאה. מ"מ חששת שמא תראה ותסתר לא תלי' בחזקת טומאה וטהרה כי אם בחזקת רואה ואינה רואה ומחזקת רואה לשאינה רואה כבר יצאה אחר הג' ימים הראשונים של הז' נקיים וממילא אין לחלק בין טובל' בשמיני לבין טובל' בשביעי. וע"כ נלענ"ד דלענין הברכה לא חיישי' שתראה אחר הטבילה ודלענין הברכה מוקמינן לה בחזקת שאינה רואה כל שעה ודוקא לענין איסור הבעילה חיישי' לה אע"ג דהוה נגד החזקה משום חומר איסור כרת ולא משום חומר לא תשא שבברכה שא"צ כיון. שאינה יוצאת לבטלה מפיה בשעת הברכה ורק שאח"כ בשעת ראי' באם תראה יתגלה שהיתה הברכה לבטלה וכמ"ש התוס' שבועות (דף מו):) ד"ה אבל דבאין שבועה יוצאה מפיו לבטלה לא חמירא כולי האי וגם הר"ת שחולק שם י"ל דמודה דבכה"ג שיתגלה אח"כ שהברכה היתה שלא לצורך לא הוה כל כך חומר ברכה שא"צ. ותדע דהא תחלת דברי המהרי"ל באיסור הטבילה ביום הז' לא אתי עלה מטעם חשש ברכה לבטלה כי אם משום סרך בתה ואין לומר דמהרי"ל נקט הטעם הנזכר בגמרא נדה (דף סז:) דא"כ לא הו"ל למינקט הטעם משום סרך בתה שנזכר בגמ' על איסור טבילת נדה ודאית שלא בזמנה והו"ל למינקט הטעם משום דר' שמעון שנזכר בגמ' שם אהאידנא דספק זבות שוינהו כדנקיט הטור (בסימן קצז) וכדנקיט השערי דורא. וכיון דמהרי"ל לא דייק כל כך למינקט הטעם שנזכר בגמ' הו"ל למינקט משום חשש ברכה לבטלה אלא ע"כ דלית לן למיחש לה וכמו שכתבתי ועיין תוס' נדה (דף סז:) ד"ה אבל אמרו שהוכיחו דאטבילה קאי האיסור ולא אתשמיש מדקאמר שמא תבוא לידי ספק והו"ל לומר שלא תבוא לידי ודאי משמע דאין לחוש על הברכה דא"כ גם על הטבילה הו"ל לומר שלא תבוא לידי ודאי והנה לטעם דלא חיישינן לברכה לבטלה משום ס"ס דהוה כרוב שכתבתי לעיל תיקשי דתינח אהאידנא דהו"ל ספק נדות בשמיני וספק זבות אתי שפיר דקאמר על הטבילה שלא תבוא לידי ספק ולא קאמר שתבוא לידי ודאי ברכה לבטלה אבל על ודאי נדה ודאי זבה דקרא דאחר תטהר דעלה קאמר ר' שמעון אבל אמרו חכמים קשה דהו"ל לומר גם אטבילה שלא תבא לידי ודאי ברכה לבטלה וניבעי לדחוקי דחכמים אמרו בלשון זה מקמי דתיקנו לברך על הטבילה ודר"ש לא שינה מלשון חכמים הקדמונים שחייב אדם לומר בלשון רבו אמנם לטעם שכתבתי דכיון דאין הברכה יוצאה מפי' לבטלה לא חמירא כולי האי א"ש דנקטו חכמים על הטבילה דודאי נדה או זבה שאסורה ביום הז' משום שלא תבוא לידי ספק ולא נקטו שלא תבוא לידי ודאי ברכה לבטלה אפי' אחר שתיקנו לברך על הטבילה וניחא טפי ועיין פסחים (דף ז:) דלא חיישינן דלמא מיקלקלא תקיעה שחיטה ומילה שיברך עליהם לאחר עשייתן אלא עובר לעשייתן וטעמא כמו שכתבתי משום שאין הברכה יוצאה מפיו לבטלה ועי' באשר"י יומא פ' יוהכ"פ (סי' כד) שהביא דעת ר' עמרם שמברכין על טבילת ערב יוהכ"פ. והרא"ש ז"ל חלק עליו שאין טבילה זו אפי' יסוד ומנהג נביאים. והובא בטור או"ח (סי' תר"ו) ומבואר דלא חיישינן לחשש שמא יחזור ויטמא אחר הטבילה ותהי' ברכת הטבילה לבטלה והיינו מטעם שכתבתי:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה