אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק יורה דעה

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק יורה דעה

שאלות ותשובות מחלק אורח חיים

סימן א

נשאלתי בעגל שהובא למעבחיים ואמרו אנשים שמכירים העגל ויודעים שלא היה יכול לעמוד וכן היה ובעל העגל אמר שראוהו עומד ויונק. אך מאשר כיחש מתחלה שאין זה אותו העגל אין להאמין לדבריו והיה ניכר שכבר עברו עליו הרבה יותר מח' ימים שהיו לו קרנים גדולים מאוד והנה הט"ז והש"ך ביור"ד (סי' טו) מקילים אפי' לא עמד. אמנם התב"ש הביאו הפרימ"ג מחמיר מכיון שיש ריעותא גדולה דאין לשוחטו ביו"ט והכרו"פ חידש דשהה ח' בבהמה נשאר מיעוט נפלים ובצירוף מיעוט ריסוק אברי' בבית הרחם יש להחמיר גם בחול כ"כ הפרימ"ג. ובאמת הכרו"פ בעצמו מקיל בחול. אך בס' זבחי רצון הביא להחמיר בחול ג"כ. והנה ע"ד הכו"פ דבשהה ח' נשאר עוד מיעוט הוה ק"ל דהא מסתברא דל' באדם וח' בבהמה שוין וכ"ה דל' שבאדם לא נשאר מיעוט נפלים ה"נ בח' שבבהמה ליכא תו מיעוט נפלים ותו דמכח צירוף מיעוט ריסוק אברי' בבית הררם למיעוט נפלים גם בכלו חדשיו יש לצרף מיעוט ריסוק אברים בבית הרחם למיעוט טריפות וראיתי שכבר קדמני בזה בשו"ת משיבת נפש (סי' יז). ובאמת לעצמי היה נראה ליישב הקושיא הב' דהשני מיעוטים הם משם אחד מיעוט טרפות ומיעוט ריסוק אברים דהוה נמי טרפה וכ"ה דנ"ח ס"ס משם א' ה"נ ל"ח ב' מיעוטים משם א' נגד הרוב:

אמנם עוד ק"ל ע"ד הכרו"פ דאם בשהה ח' נשאר מיעוט נפלים א"כ בטמא שמתטהר בקרבנות וכ"כ הנותר בקדשים ע"י הקרבן ועד שעת הקרבן עמד בחזקת טומאה וחזקת איסור אכילת קודש וכניסת מקדש נימא סמוך לחזקת טומאה וחזקת איסור אכילת קודש וכניסת מקדש מיעוט הנפלים ולא יותר לו להביא קרבן בן ח' עד שיהיה יותר מבן שנה שיהיה לו חזקה שעכ"פ בשעתה היתה מבוררת ע"י רוב להכשיר:

והנה בשו"ת משיבת נפש העלה ג"כ להקל בחול. וביו"ט צידד להחמיר ועיי' בשו"ת ברית אברהם חיור"ד (סי' יא):

אמנם נלע"ד דגם התב"ש לא החמיר רק בידוע שלא עמד על רגליו אבל היכא שי"ל שמתחלה עמד ואח"כ נקטה ליה שגרונא ואין יכול לעמוד לא החמיר דמספק לא מחזקינן ריעותא וכל ששהה ח' ולא ידוע הריעותא בבירור שאינה יכולה לעמוד לית לן בה:

עוד נלע"ד שבנ"ד שכבר צמחו לו קרנים לא החמיר התב"ש ודוקא בשהה ח' וליכא צמיחת קרני' החמיר ולא בצמחו קרנים דהא צמיחת קרן אם נאמר בהם שכבר הם משעת לידה ושאפשר להיותם בשעת לידה צ"ל שהוא מברר שכבר כלו חדשיו וא"כ כבר הוחזק בהיתר. גם לרש"ל אליביה דהרא"ש ואע"ג שאח"כ ניכר שא"י לעמוד שבידוע שכלו חדשיו גם לתב"ש י"ל דלא משגחינן במה דאח"כ איתגלי ריעותא שאין עומד. וממילא לא שייך לומר לצרף מיעוט נפלים בשהה ח' שכתב הכו"פ ואם נאמר שאין לצמק"ר מבררים על שכלו חדשיו רק שכבר שהה ח' ושא"א לצמק"ר קודם ח'. ובנ"ד דאיכא ריעותא ול"מ שהה ח' לא יועיל צמיחת קרנים שמבררים דשהה ח' ימים מ"מ כיון שכבר צמק"ר וראינוהו משביח א"ל שטרפה הוא ועיי' חולין (דף נז:) דאפי' למ"ד טרפה חיה אינה משבחת ואפי' הוה ס"ל טרפה משבחת מ"מ כיון שהגדילה כנפים אחרונים יותר מראשונים הוה בירור דלאו טרפה הוא. וא"כ לדידן דקיי"ל טרפה אינה חיה מסתברא דאינה משבחת וה"נ אי הוה נתרסקו אבריו בבית הרחם ולצרף עוד דגם בשהה ח' איכא מיעוט נפלים מסתברא דעכ"פ לא היה מצמיח קרניים אח"כ ומודה התב"ש ולמעשה שהיה בחול צויתי לבדוק בכל האברים הפנימיים אם לא נמצא שום ריעותא:

סימן ב

הנה אם האומה דימין גדולה משל שמאל דעת מהרי"ו בד"מ ומהר"א פראג ברמ"א (סי' לה סעיף ב) ולבוש ותב"ש וכו"פ ולבושי שרד ובס' בית יצחק ובס' אוהל יצחק בהלכה למעשה להחמיר אמנם דעת הרש"ל והב"ח וט"ז וש"ך ופר"ח ופרמ"ג וס' בית לחם יהודא וזבח שמואל וחכמת אדם וס' אהל יצחק בזב"ת להקל וכן המנהג אם לא שיש ריעותא עוד בב' האומות שבודאי איכא ב' לריעותא אמנם כל הריאות שהובאו לפני לא מצאתי אחת שיהיה האומא השמאלית גדולה משל ימין ובכולן של ימין גדולות ולא מצאתי לשום אחד מהאחרונים שיעיר בזה אי אמרי' דעתה הכי רביתייהו. ולענ"ד יש להעיר עמ"ש דשל שמאל צריכה להיות גדולה דהכא ב' והתם ג' אונות והא אונא עליונה דימין כבר היא במצר החזה משא"כ שמאלית ומהיכא תיתי יגרום תוספות האונא העליונה להקטין האומא הימנית גם רוחב האומות השמאלית אין שוה לרוחב האומות הימנית והג' אין עודפים הרבה על הב' הימנית וצ"ע לענ"ד:

סימן ג

נלע"ד שנכון להזהר שלא לשחוט או להמית שום בע"ח בפני עופות שמביא לידי חרותה בידי אדם דלא הדרא בריא וטרפה כמבואר (בסי' לו סעיף יד) וכל הטרפות הפוסלין בבהמה פוסלין בעופות אלא שא"צ לבדוק הריאה כמבואר (בסי' לה) בשפ"ד (סקמ"ז) וא"כ לא יתכן לגרום לה דברים המביאין לידי טרפות. כיון שלא נבדיקנה לאחר השחיטה ואפי' בבהמה שבודקין הריאה יש לאסור משום צעב"ח בין למ"ד דאורייתא ובין למ"ד דרבנן דודאי כיון שזה גורם לה לפעמים להטריפה ע"כ צערא רבה אית לה בהחרדה זו. מיהו בבהמה היכא שאיכא טורח גדול יש להקל עיי' ביו"ד (סי' כ"ג) ואה"ע (ס"ס ה' בהג"ה) מדין מרוטת הנוצות אבל בעופות נ"ל שיש לחוש ולהחמיר מדינא שלא להביאם לידי ספק טרפות. והראני משכיל אחד שכבר קדמני בזה הגאון בית אפרים בשו"ת (סי' כו) והובא בפתחי תשובה סקי"ד:

סימן ד

עובדא באה לפני בריאה שצמקה מקצת אונא ולא יכולתי לעמוד עליה אם רובה צמקה. והנה לענין שיעור רובא לא אדע אם משערינן בכמות שהיתה הריאה קודם שצמקה ואע"ג שלאחר שנצטמקה נתהוה מה שלא נצטמק שהוא הרוב מ"מ פסקה לה פעולת וסגולת רוב האונא או דמשערינן לאחר הצימוק ואם מה שלא נצטמק הוא יותר מהנצטמק לית לן בה דכבר המיעוט הנצטמק עושה פעולתו להניף על הלב בשביל שהוא נגרר אחר הרוב של עכשיו שהוא מניף לפי שהוא בבריאותו:

והנלענ"ד דהיכא שלא נשאר במה שלא נצטמק כטרפא דאסא משערי' לרובה במה שהיתה קודם צימוקה אבל בנשאר במיעוט כטרפא דאסא משערי' כלאחר הצימוק. וטעמא דבשלמא כשלא נשאר כטרפא דאסא שאין לומר שמה שנצטמק עושה פעולתו ונגרר אחר הרוב של עכשיו דלפי שהרוב של עכשיו הוא פחות מט"ד אינו עושה שום פעולה כסגולת הריאה כדקיי"ל דכל פחות מכט"ד לאו כלום הוא ואזלא לה כל פעולת האונא הזאת לאחר הצימוק מש"ה בעינן לשער לענין הרוב של גודל הריאה שמקודם הצימוק דכל שלא פסקה פעולת רובה של ריאה אע"ג שלא נשאר כט"ד כשר אבל כשפסקה פעולת רובה אע"ג שעתה נראה למיעוט כשלא נשאר כט"ד אין להכשיר:

אמנם היכא שנשאר שאינו מצומק יותר מכט"ד או עכ"פ כט"ד כיון שנשאר שאינו מצומק כדי לפעול ולהניף כסגולת הריאה וכעת הוא הרוב הרי הוא גורר אחריו המיעוט של עכשו שמצומק ולא פסקה הריאה מעשות פעולתה להניף על הלב ואע"ג שעכ"פ הרוב של האונא נצטמק וכפי שהיתה רובה בעודה בבריאותה אין בו כח להניף על הלב מחמת שנצטמקה בכ"ז לית לן בה שגם המצומק לא אבד כחו וסגולתו לפי שכעת היא נגרר אחר הרוב של עכשיו שלא נצטמק. האמנם שמדברי הלבושי שרד (אות קכז) ע"ד השמלה חדשה דאפי' נשאר במיעוטה כטרפא דאסא לא מהני שכתב משא"כ בזה כו' רק מיעוט חיות האונא ואין הבהמה יכולה להתנהג אין הכרע וי"ל דבעי' למיזל בתר גדולתה של קודם הצימוק. הנה למדתי דברי מדברי התב"ש (ס"ק פד) שכ' ול"ד למש"ל דשיעורא דאונא כט"ד דהכא המיעוט נגרר אחר הרוב ונ"ל דוקא היכא שאחר הצימוק מה שנשאר בריא הוא המיעוט אז הרי הוא נגרר אחר הרוב אבל מה שנצטמק רובה דריאה ואח"כ המצומק הוא המיעוט סגי בשיור כט"ד דאיכא שיעורא דאונא והרוב גורר אחריו המיעוט של עכשו:

והנה ראיתי שמקום הצימוק מלא מוגלא והכשרתי כמו שאבאר בזה לפי שאיכא לספוקי שמא הוא בידי שמים ואע"ג דאפי' ביד"ש מטריפין הכא היינו מחשש אטום עיי' לב"ש (ס"ק קכה) ובנמצא מוגלא ליכא תו חשש אטום ועוד דהש"ד רצה לצרף ספק בידי שמים ושמא אין הלכה כבה"ג שמטריף בצמקה אונא שלמה. איברא שהלב"ש (ס"ק קכט) הביא בשם השפ"ד דלא הוה ספק טוב שדברי בה"ג הם דברי קבלה אבל בנ"ד שנשאר כטרפא דאסא יש לצרף שמא אין הלכה כתב"ש לאסור בנשתייר כטרפא דאסא כמ"ש הפרימ"ג במ"ז הובא בלב"ש (ס"ק קכח) ובנ"ד שנמצא מוגלא במקום הצימוק י"ל שמא קיי"ל כנקה"כ שכ' דלבה"ג האיסור בצמקה אונא שלמה משום אטום ולדבריו בנמצא מוגלא ליכא קפידא. והתב"ש (ס"ק פג) הביא שכן הורו ועשו מעשה להתיר בנמצא מוגלא. ועי' לב"ש (ס"ק קכו) ואפי' שנרצה ונחוש לדברי התב"ש ולאסור אפי' בנמצא מוגלא י"ל דוקא בשלא נשאר כטרפא דאסא:

אבל בנשאר כט"ד ונמצא מוגלא כולי האי לא נחוש לדברי התב"ש ולפי הנלע"ד התב"ש בעצמו לא החמיר כולי האי לאסור בנמצא מוגלא כי אם בצמקה כולה או רובה דאונא ולא נשתייר כט"ד אבל אם נשתייר כט"ד מודה התב"ש דלא מחמרינן לאסור בהצטרפם יחד ומש"ה נקיט התב"ש דבאטום אונא שלמה לא מהני מוגלא או רוק. ומדנקיט אונא שלמה משמע דוקא באונא שלמה לא מהני מוגלא או רוק. אבל בנשתייר כט"ד אף ע"ג דנצטמק רובה דאונא מהני מוגלא או רוק שדרך האחרונים זצ"ל לפרש ולא לסתום וכי היכא שביאר התב"ש והשמ"ח לאסור בצמקה רוב אונא אפי' נשתייר כט"ד ה"נ לענין מוגלא לא הו"ל למינקט אונא שלמה אלא ע"כ דדוקא לאונא שלמה לא מהני מוגלא אבל בנשאר כט"ד מהני לה מוגלא אפי' להתב"ש:

ולהסביר דברינו ע"פ שיטת התב"ש נלע"ד דודאי בצמקה אונא שלימה או רובה צימוק גמור וכבר פסק החיות מהחלק המצומק לגמרי אע"ג שנשאר כט"ד שאינו מצומק בכ"ז כבר אבדה הריאה סגולת הנפתה על הלב שהרי הקב"ה ברא כונניות באדם ובהמה. ובשלמא נבראת מהבריאה כט"ד כבר ערוכה בכל ושמורה בה סדר כליאת הרוח והנפתה על הלב. אבל נבראת כסדרה ואח"כ נצטמקה והרי אין בכחה לכלוא הרוח כשיעור אשר חלק לה היוצר הכל בתחלת הבריאה שהחלק המצומק אבדה חיותו ומש"ה אפי' שנשתייר כשיעור טרפא דאסא טרפה שכיון דשלמה נבראת ועתה נצטמקה ואבדה חיותה לגמרי אין בכחה לכלוא הרוח כשיעור שנטבע לה בתחלת בריאותה וסופה להתפרק מעוצם ורוב הרוח אשר בקרבה. וכ"כ נמי בנצטמקה כולה אע"ג שנמצא מוגלא אע"ג שלא פסקה חיותא של הריאה מ"מ כיון שנתאטמה כולה אונא או רובה ולא נשתייר כט"ד שיעור אונא ואין הרוח נכנס בה להניפה על הלב שאבדה סגולת האונא ההוא ג"כ טרפה אע"ג דמליא לה מוגלא משא"כ במלאה מוגלא ונשתייר כט"ד שהרי נשאר כשיעור אונא להניף על הלב וגם הרוח מתחלק בה שהרי לא פסקא לה חיותא דריאה לגמרי שהרי לא נצטמקה רק נתאטמה מסתברא דאין להקפיד כל כך וי"ל דאפי' להתב"ש אין לצרף להטריף בכך מכח מוגלא ונשתייר כט"ד. ובפרט שבנ"ד היה ספק אם נצטמק הרוב והיה קשה לעמוד על אמתת הדבר. מיהו זה הוה ספק חסרון חכמה עי' בטו"ז יו"ד (סי' צח סק"ו) ועיין חולין (דף כח כט) מענין מחצה על מחצה כרוב או אינו כרוב ובתוס' (דף כט) ד"ה דכ"ע שהיה אפשר לומר בדבר התלוי בחיות מחצה על מחצה אינו כרוב ותלי' במש"ל אם מקפידים על פיסוק חיותה דרובה של. ריאה ובעי' לשער בגודל הריאה מקודם שנצטמקה אמרי' דמחצה על מחצה אינו כרוב אבל אי משערי' בלאחר שנצטמקה ושהרוב שנשאר בריא גורר למה שנצטמק להניף על הלב לזה אמרי' דמחצה על מחצה טרפה כרוב שהרי לא נשאר רוב להכריח המיעוט להניף על הלב מכל הסניפים הנ"ל הכשרתי וה' ברחמיו ידריכני בדרך אמת ולא אכשל מעו"ע וכעת אין הזמן לעיין ולהאריך. וה' יאר נרי במאור תוה"ק:

סימן ה

הובא לפני ריאה בערך ד' שעות אחר שנשחטה הבהמה והיתה נקובה בחיתוך שבין אונא לאומא דשמאל למטה מחציין והיה נראה שנקב זה נהיה ממורנא והנה נמצא ג"כ מורנא על האונא שסמוכה לה אלא שנסתפק השו"ב אם הניעה ראשה ולפי שהיה כבר כמה שעות אחר השחיטה דימה השו"ב בלבבו שאינה בחיות עוד וע"כ לא בדק על רחישת המורנא ע"י נפיחה וחום השמש גם אמר השו"ב שנראה בעיניו שהוא עשה נקב זה בציפורניו כשהסיר בפנים מה שהיתה אונא זו המשוכה כחץ סרוכה לשומן הלב כמדומה:

והנה יש מקום לומר ס"ס להקל ספק בציפורני השו"ב ואת"ל לאו בציפורני השו"ב ספק מורנא אלא שכל הספיקות הם בכלל ספק לאחר שחיטה ניקב. ועי' בכללי ס"ס ובשפ"ד (סי' לו ס"ק טו) דבתולעי' מרוחקים י"ל דהוה ס"ס לאיסורא לטעמא דספק לאחר מיתה.

והנה האחרונים הביאו להקל במדינתינו במרוחקת ולא מצינו בדבריהם להצריך שהמורנא תהיה עדיין בחיים אלא שהגאון בית אפרים כתב שאין להקל בלא"ה הובאו דבריו באהל יצחק ובס' בית יצחק ובתבואת שור וזבח שמואל ובית לחם יהודא וחכמת אדם אין זכרון מזה ובנ"ד שהיה זמן רב אחר השחיטה שיש לצרף דמש"ה נמצאת מתה לפנינו וגם היה מקום לספק ולומר שבאמת הניעה ראשה בשעה שנמצאת עם צירוף הספק שביד הבודק נעשה זה הנקב והיה שעת הדחק באין שום בשר כשר לכבוד יו"ט ובהמת ישראל והפסד מרובה היה נ"ל להקל ולהכשיר. ואחר זה האיר ה' עיני שיש לצרף עוד להקל דהא לשיטת רש"י אין סירכא בלא נקב ודעת הרא"ש לשיטת רש"י דמשעה שניקבה הריאה בכסדרן עומדת ליסתם ע"י פליטת המשקין ששואבת ונסתם. והנה ע"כ א"ל שקודם הסתימה הרי הוא ודאי טרפה מן הדין דא"כ הו"ל פסול שחוזר להכשירו ועכצ"ל דכל זמן שלא נסתם הרי זה טרפה מספק שמא אין נקב זה עומד ליסתם אבל לאחר שנסתם דאגלאי מילתא שהיה עומד ליסתם ומתחלה משעה שניקב לא היה טרפה ולא היה פסול שחוזר להכשירו וא"כ נקב גמיר בכסדרן לדברי הרא"ש בשיטת רש"י קודם שנסתם הו"ל רק ספק טרפה וא"כ יש לצרף להקל בנ"ד ולומר דע"כ לא החמירו במורנא מרוחקת רק בנקב שלא לצד אונא או אומא הסמוכה לה והיינו מקמא או מגבה דריאה. אבל בנקב בכסדרן לכ"ע כשר אפי' במורנא מרוחקת דהא לרש"י עפ"ד הרא"ש בלא"ה לא הוה רק ספק טרפה אפי' אם נעשה הנקב מחיים ומכ"ש לדידן שמכשרינן במרוחקת דל"ב מורנא רוחשת וחי' עדיין:

ודע שבמה שהטריף השפ"ד (סי' לו סקי"ח) בנקודו' שחורו' ואדומות ונמצא מורנא תחתיהן. וראיתי שכבר הובא כעין דין זה להכשיר בהג"ה דרישת הזאב לס' זבח שמואל (סי' כה) בשם בדיקת אהל ישראל איברא דשם היו נקבים בתוכם ועכ"פ נקוט מיהא להקל בנקב אדום כמ"ש הלבושי שרד (סי' לו ס"ק מג) מיהו הסכים לעיין בצלעות:

סימן ו

ריאה הסרוכה לשומן הלב ובאמצעות הסירכא היה כעין כפתור רק שלא היה זה הכפתור באמצע משך הסירכא כדי שהסירכא תדבוק לאמצע הכפתור מב' צדדים כ"א שהיה הכפתור מן הצד ולא היה בתוכו שום חלל רק היה ניכר שהוא שומן וגם קודם שנפתח היה מראהו כן. והנה כשקלפו הסירכא כנהוג והסירכא היתה נשרשת אל הריאה בב' מקומות וחלון ביניהם וכשקלפו צד הנשרש הא' בצבצה הריאה ברחוק ממקום הסירכא יותר מרוחב קש. וכשבא הבודק לקלוף צד הנשרש הב' וירא כי לא יכול לקלוף באשר לא היה לו מקום להתחיל לקלוף שהיה המקום צר לפניו ובכ"ז התחיל לקלוף וירא כי קרים של הריאה מוכן להתפרק ברחוק ממקום התפשטות הסירכא. וכאשר בכ"ז לא נמנע מלהתחיל לקלוף עוד והנה נקרע בעור ובשר הריאה ברחוק ממקום הסירכא והתפשטותה ג"כ כשיעור הפרש רוחב קש ויותר קצת ואחר כך נקלפה הסירכא עם התפשטותה בנקל כל כך עד שלא נודע ברגע קטן מקום הסירכא איה והנה במקומות הסירכא והתפשטותה נבדק ע"י שסתמו הנקבים שנעשו בסמוך ולא בצבץ במקום הסירכות והתפשטותה והנה היתה בהמת עני שבישראל והפסד מרובה וקצת צורך שבת שהיה ביום ה' ולא היה בשר כשר במקולין עדיין והכשרתי:

דהנה מכח הכפתור שהביא בשו"ת ב"א לבדוק אם אין הסירכא עולה בנפיחה אין כאן מקום לחוש לפי שידוע היה שלא עלתה הסירכא בנפיחה וגם לא היה הכפתור חלול ומלא מוגלא כ"א היה מלא שומן מתוכו וגם קודם שנפתח היה ניכר שהוא שומן רק שע"י החום הטבעי' נעשה עליו כעין לבוש בשר בלוי וי"ל שהיה כן ע"י שנסרכה הריאה לשומן הלב וגם אין זה דומה להכפתור שהביא הב"א ממכח ששם היה הסירכא נשרשת אל הכפתור. והכפתור היה סוף הסירכא שאיירי בסירכא תלויי'. ואפי' אם יהיה זה הדין גם בדבוקה היינו דוקא שהסירכא נשרשת לאמצעות הכפתור ולא כן בנ"ד שהיה הכפתור בצד הסירכא והיה ניכר שנקל להפריד הכפתור בלי שיצטרך לתלוש את הסירכא וגם היה כפתור קטן מאוד והסירכא עם שלא היתה דקה מן הדקה מ"מ אין להכניסה בסוג עבה:

ומכח שקלפו מצד אחד מהסירכא ובצבצה ברחוק מקום ג"כ אין לחוש כיון שהיה כדי הפרש קש בין מקום הסירכא והתפשטותה לבין מקום הביצבוץ:

ומחמת שקלף הבודק בתחלה קצת בכח ונקרע קרום הריאה ברחוק מקום נ"ל ג"כ שיש לצדד לקולא. ועיי' בלב"ש בשאלה שאחר דיני תר"ל ואע"ג שכתב שם לענין קליפה הנהוג במדינתינו אסור כשקלף בכח היינו רק כשקלף בכח במקום הסירכא ולא בנ"ד שקלף בכח ברחוק מקום כשיעור הפרש קש ויותר קצת וגם י"ל הלב"ש לשיטתי' שמחמיר בקליפה אבל המקילין יקילו יותר להתיר אפי' בכה"ג:

סימן ז

נשאלתי בעגל שהיה על חוד אונא אמצעי' סירכא לחיתוך שבינה ובין אונא הסמוכה לה והיה ספק אם אינה רק דבוקה באותה אונא עצמה או שהיא דבוקה כבר לאונא הסמוכה ולדקותה לא היה אפשר לעמוד על העיון בזה כי ברגע נפסקה ולא נודע מקומה חיה וגם מהחוד נסתלקה במשמוש היד ולא נשאר שום רושם ונבדקו אח"כ המקומו' בפושרין כראוי והנלע"ד בהיתר העגל הז' הגם שהרמ"א בהג"ה (לסי' לט סעיף יג) הביא עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים ועגלים הרכים ולא למעך בהם כלל כי יש קבלה בזה להטריף כי הסירכא עדיין רכה ומתנתקת ע"י מיעוך מ"מ בנ"ד שיש ספק אם הסירכא דבוקה לחיתוך אותה אונא או לחיתוך אונא אחרת יש לדמותו (לסעיף ה) דאם הסירכא בשפת החיתוך וספק אם מגב ואם מחיתוך כשרה ועיין בט"ז (ס"ק י' וסקכ"ב) ועכ"פ פשיטא דמהני מיעוך בכה"ג גם בגדיים וטלאים ועגלים הרכים שמכח המנהג אין ממעכין בהם:

אמנם השואל הי' חוכך להחמיר מטעם דהרבה פוסקים מטריפים סירכא ממקום למקום באונא ובאומה עי' בט"ז (ס"ק י"ד) ונהי דקיי"ל כמכשירין ממקום למקום היינו בודאי ולא בספקו ועשיתי סעד לדבריו משום דהוה כעין ס"ס לחומרא ומה"ט גם מיעוך י"ל דלא מהני ליה:

אמנם על משמרתי אעמודה דהנה בגוף המנהג שהביא הרמ"א יש להעיר דלשיטת הר"ח שבתוס' חולין (דף מו:) ד"ה הני רבותייהו דיש סירכא בלא נקב וסירכא שלא כסדרן טרפה משום סופה להתפרק וכשעברה במיעוך חזי' דאין סופה להתפרק אין מקום להחמיר שלא יועיל מיעוך בגדיים וטלאים ועגלים הרכים משום שגם סירכא גמורה מתנתקת בהם דאדרבה הא מכח דחזי' שאף סירכא גמורה מתנתקת בהם מה"ט גופי' יש לדון ממילא דאין הסירכא פוסלת בהם כיון שהטרפות משום סופו להתפרק והא חזי' בהו שאינה עומדת עתה להתפרק ובשביל שסופה להתקשות ולהתפרק אין לאסור דבשלמא אם עתה כבר היא בקישוי העומדת ע"י להתפרק בסוף י"ל אף על גב שלא נתפרקה עדיין טרפה משום שסופה להתפרק ע"פ הקישוי דהשתא אבל בגדיים וטלאים ועגלים הרכים שגם סירכא מתנתקת וע"פ הוייתה עתה אין סופה להתפרק אין להטריף בשביל שסופה להקשות ואז יהיה סופה להתפרק דכולי האי אין לאסור תחלתו בשביל סופו [וחתני הרב מ' חיים ישכר נ"י עשה סמוכין לדברי מדברי המשאת בנימין שהביא הפרי מגדים (במ"ז סי' לה סק"ו ושפ"ד סמ"א סק"א) וה"נ לא אמרי' סופה להקשות וסופה להתפרק]. ורק לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ובכסדרן אין הנקב פוסל וכשעברה במיעוך חזי' דלאו סירכא היא הוא דיש מקום לומר דגם סירכא גמורה בגדיים וטלאים ועגלים הרכים עוברת ולא סגי להו במיעוך וצ"ע לכאורה הא איכא ס"ס להקל שמא העיקר כר"ח דיש סירכא בלא נקב ושמא אפי' העיקר כרש"י אין זו סירכא גמורה וצ"ל שבמקומו של הרמ"א ז"ל נהגו לתפוס שיטת רש"י עיקר דאין סירכא בלא נקב וליכא רק ספק אחד בגדיים וטלאים ועגלים הרכים וא"כ בנ"ד שיש מקום ספק דממקום למקום באונא עצמה היא מ"מ מהני לה מיעוך דעכ"פ לדעת המחמירים בממקום למקום מצרפינן שיטת התוס' דיש סירכא בלא נקב ולשיטת רש"י מצרפינן שיטת המקילין בממקום למקום ומצרפי' כולהי הני מקילי לזה שיועיל עכ"פ מיעוך בגדיים וטלאים ועגלים הרכים וביותר נלע"ד דהנה הט"ז (סי' לט ס"ק יד) הביא בשם הב"י שטעם הכל בו בהכשר סירכא בממקום למקום דמדלא נסרכה לאונא אחרת מוכח דהפשטת הליחה בלבד היא ושהרש"ל כתב דאין זו סברא דמקום שתפגע תחלה בדיבוקה נסרכת. ואחר שהקדמתי דלשיטת הר"ח בתוס' דטריפות סירכא משום סופו להתפרק דלשיטתו אין חילוק בין אם עיקר מקום הסירכא התחיל מהחיתוך ממש ובין אם עיקר מקום הסירכא התחיל מהחיתוך או מהגב] ודאי דגם בגדיים וטלאים ועגלים הרכים מהני מיעוך ורק ע"פ שיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב יש מקום לומר שלא יועיל בהם מיעוך ולשיטת רש"י סירכא מחיתוך לגב או לחוד אם הוה ידעינן שמקומה היא מנקב שבחיתוך הרי זו כשרה ורק מטעם ספק שמא עיקר מקום עמידתה התחיל בחוד או בגב הרי זו טרפה א"כ ממילא יש לצרף לזה הספק שיועיל עכ"פ מיעוך בגדיים וטלאים ועגלים הרכים ג"כ והרי זה דומה (לסי' לט סוף סעיף ד' בהגה"ה וש"ך סקי"ז) ובפרט שי"ל שגם הרש"ל מודה דסירכא ממקום למקום ביוצאת מן החוד ממש לחיתוך שא"ל רק שבאם יצאה מן החיתוך שעם הרחיפה פגעה בתחלה להתדבק בחוד אבל אם יצאה מהחוד אי אפשר לומר שפגעה בתחלה בפנים במקום החיתוך ממש ואם הוא בברור ממקום למקום והוה ידעינן שיצאה מהחוד ונדבקה לפנים לחיתוך גם לרש"ל הרי זה ראי' שאין זה רק הפשטת ליחה ואם נתפוס שמקורה מן החיתוך ופגעה בחוד בכה"ג לרש"י כשרה. וממילא לכולהו צדדי מהני כאן מיעוך ע"פ הספקות שהוא ממקום למקום ושהרש"ל יודה בהכשרו והיה זה בעש"ק פ' מטות ומסעי ושעת הדחק לבשר ובהמת ישראל והפסד מרובה והכשרתי וה' ינחני בדרך אמת בתוה"ק:

ואחר שהעליתי הדברים על הספר בעש"ק חזון הובא לפני עוד עגל שהי' חיתוך האונות באלכסון ובעיקום יותר מהראוי ובמקום שאין דרך להיות שם חיתוך נמצא שם סירכא דבוקה בצד א' למעלה למקום החיתוך ממש וצדה הב' לחוד מזה וצדה הג' לחוד מזה:

ונשאלתי מהשו"ב שי"ל שזה בכלל ממקום למקום משכב כיון שאין דרך להיות שם חיתוך וחידודים ובלא החיתוך הרי הכל באונא אחת והוה רק כסירכא במקום סדק מתולדה. ועיין בזבחי רצון בדיני תר"ל סי' כ"א אוק"ב) ולענ"ד בנ"ד אפשר שייך חשש פירוק מיהו כבר העליתי שיש מקום לומר דלחשש זה מהני מיעוך ומטעמים שלמעלה הכשרתיו גם כן להיותו בעש"ק ושעת הדחק לבשר והפסד מרובה בשל ישראל עני:

סימן ח

סימן לט א"צ לבדוק אחר שום טריפות כו' חוץ מן הריאה משום דרוב בהמות בחזקת כשרות יש להעיר בשוחט מסוכנת (שבסי' יז) נבעי בדיקה אחר כל הטרפיות דהתינח בהמה בריאה י"ל בה שהיא עדיין מן רוב בהמות הכשרות אבל מסוכנת שכבר יצאה מן הרוב דהא רוב בהמות בריאות נינהו א"כ ליבעי בדיקה אחר כל הטרפיות והנה בלשון הרמב"ם (פ"ד מהל' מ"א הל' יא) הובא בפרימ"ג (סי' יז מ"ז סק"א) שכ' בהמה שתשש כחה ונטה למות הואיל ולא אירע מכה באבר מאברים הממיתים אותה הרי זו מותרת הי' מקום לפרש דוקא בדידעי' שלא אירע לה מכה המטרפת וכשנבדקה אבל כל זמן שלא נבדקה ולא איתברר לן שלא אירע לה מכה כזו כל היכא דחזינן שתשש כחה ונטתה למות חיישינן שמא על ידי מכה מטרפת נסתכנה אלא שבדברי הרמב"ם (פי"א ה"ג) משחיטה שכתב כל בהמה כו' בחזקת בריאים הם ואין חוששין להם שמא יש בהם טרפה לפיכך כו' א"צ בדיקה כו' אלא ה"ה בחזקת היתר עד שיולד להן דבר שחוששין לו ואח"כ בודקין אותו על אותו דבר בלבד ומדכתב דבר שחוששין לו ושבודקין על אותו דבר משמע דדוקא באתיליד ליה דבר המטריף בעי' בדיקה על אותו דבר אבל בנסתכנה בלבד א"צ לבודקה אחר כל הטרפיות ונא חיישינן שמא משום שנולד בה טרפיות באה לידי סכנה וחולשה זו ויש להביא ראיה לזה מביצה (דף כה) במשנה וגמ' בהמה מסוכנת ובאו"ח (סי' תצ"ח) דמבואר דאפי' מסוכנת א"צ בדיקה מדינא אחר שום טרפיות ולדידן רק בדיקת הריאה ועיין ברש"י ותוס' ד"ה אורח ארעא ובאשר"י שם ובכרתי ופלתי (סימן ל"ט ס"ק א') ובפרי מגדים (במ"ז סי' לט ססק"א) אולם טעמא דמילתא לא איתבריר לענ"ד. סק"א) שכ' דאכלה סם המות אין סופה ליחסר בגופה אלא שהמזגים שלה יתקלקלו ולא הוה בכלל טרפה אלא דין מסוכנת יש לה כו' ולפום רהיטא אמרתי דמסוכנת ליכא ריעותא שיש חסרון המטריפה רק בקילקול המזגיים תליא ומש"ה א"צ בדיקה יותר משאר בהמות בריאות:

אמנם התינח בנתברר דליכא חסרון ורק מחמת קילקול המזגיים נסתכנה אבל כל כמה דלא נבדקה י"ל דע"י חסרון דבר המטריף נסתכנה שאין כמוה חי' וע"י הסכנה יצאה מכלל רוב בהמות כשרות ובריאות. וה' ברחמיו יאר נרי בתוה"ק:

סימן ט

נשאלתי ע"ד אשר שו"ב עם א' ע עומד ע"ג בדק ריאה ויצאה מאתם בהכשר וקרע הורדא והשליכו לארץ במטבחיים. ואח"כ באו שני שו"ב שונאיו ואמרו שמצאו חתיכה ורדא זו שהושלך לארץ מאת השו"ב הראשון ומראים שיש עליה סרכא ממקום למקום מתוך קמט שאין יודעים אם היא מתולדה והשו"ב הראשון מכחישם ואומר שלא הי' סירכא כלל ואולי אין זו אותה חתיכה שהשליך לארץ וקצת בקיאים אמרו ששכיחים קמטים כאלה ואין בזה שום ריעותא ושני השו"ב המערערים גם המה אמרו שזוכרים ששאלה כזו הי' לפני הרב והכשירה ויתר ענייני השאלה יתבארו מתוך דברי התשובה:

א תשובה שני השו"ב אינם נאמנים נגד השו"ב הראשון שהם שונאים אותו ונהי דשונא כשר להעיד מ"מ בשונא גמור דעת מהרש"ל הובא בתומים (סי' לג) דפסול ואפי' להתומים שמכשיר אפי' בשונא גמור מ"מ י"ל שנוגעים בעדותם הם שנוח להם להרחיקו ממקומם שאם יוצלח להם להדיחו משם יתרבה הכנסתם כי אולי לא יוצלח לאנשי המקום להשיג שו"ב מומחה כמוהו אשר יתרצו לסמוך עליו בשו"ב בלי השגחת הרב אב"ד ועי"כ יהיו מוכרחים לאכול משחיטתם. והנה בנ"ד שנראה שבקשו רק למצוא עליו עלילה כי מה זה המריצם לשחות לארץ כדי להגביה החתיכה של הורדא שהיתה מושלכת בבית המטבחיים אשר בכל שעה מושלכים שם כמה חתיכות כאלה והמקום מטונף הרבה ולא יקפידו אנקיותי' והכלבים יאכלו מה שנמצא שם ולמה זה הטריחו א"ע להגביה וליקח חתיכה זו:

אל תאמר שחששו להציל רבים ממכשול עון באם שימצאו אחריו דבר טרפה כאשר נקרה להם לפי דבריהם שהרי מכבר זה כמה שנים נגרש השו"ב הראשון מבית המטבחיים לבל ישגיח על הבדיקות של השו"ב לפי שהחרבו אצלו הטרפיות וגם זה מקרוב הרחיקו אותו שנית וקפחו פרנסתו בשביל כן ולא הי"ל לחשוב עליו שעתה ימצאו אחריו טרפיות כי הלא הוא מדקדק יותר מהם. אך מעשיהם מעידות על מחשבתם שבשביל מציאת מקום להבאיש ריחו בעלילות שונות נכנסו ואין נאמנים לא עליו ולא על הבהמה להחזיקה בטרפה:

ב הנה נגד עדות שני השו"ב יש עדות השו"ב הראשון והאיש שעומד ע"ג שלא הי' סירכא במקום זה:

והנה למ"ד תרי ותרי אוקמא אחזקה הרי יצאה בהמה זו בחזקת כשרות ותעמוד בכשרותה ואפי' למ"ד תרי ותרי לא אוקמא אחזקה והוה ספקא דאורייתא מ"מ כיון שטרפות סירכא על הקמטים הוה מטעם תרתי לריעותא ובתרי ותרי דהוה ספק הו"ל ספק תר"ל דכשר. איברא דלטעם סופו להתפרק טעם מניעת הרסיפה והוה כאטום הי' מקום לחקור עוד. אלא שי"ל דלטעמים הללו הי' מועיל מיעוך וקליפה וא"כ היכא שכעת אין לעמוד על הדבר וי"ל שמא הוה אזלא הסירכא במיעוך. וקליפה מצרפינן ספק דתרי ותר' לספק שמא הוה אזלא ע"י מיעוך וקליפה ואיכא ס"ס להיתר. ואע"ג שאין להפוך הס"ס אין לחוש שצריך להתחיל בספק דתרי ותרי שלא היה סירכא כלל ושבשקר דברו. והדרינן למה שיצאה בחזקת כשרות:

ג וביותר נלע"ד שגם אם נאמין לב' השו"ב שלא באו בעלילה מ"מ כיון שהשו"ב הראשון הראה לאנשי מקומו שאפשר לעשות בידים קרע המתראה כסירכא ממקום למקום וכן הראה לפני שו"ב מפה. י"ל שבקריעת החתיכה מהריאה נעשה קרע זה כעין סירכא בלא כוונה ואין שום הכחשה בין השני השו"ב ובין השו"ב הראשון והשו"ב העומד ע"ג ועכ"פ לצד ספק יחשב והו"ל ספק תרתי לריעותא או ספק ספיקא שמא הוה אזלא במיעוך וקליפה אף על גב שאין מתהפך:

ד בדין קמט שהוא ספק ע"י חולי דמחמרינן כ' הלבושי שרד (סי' ל"ו ס"ק קמ"ב) דמשום דלתב"ש ופרמ"ג נקמט מתולדה נמי חשיב ריעותא אין להקל נגדם בספק חולי עכ"פ ממילא בצירוף ספק דתרי ותרי או ספק שנעשה ע"י קריעה כבר יש להקל:

ה והנה הקמט ההוא שהיה בחדוד הורדא לענ"ד עם שלא היה למראה עיני אין ספק שהיא מתולדה ולא מחולי ודוקא בקמט שע"ג או ע"פ הריאה יש להסתפק שהיא מחולי ולא בחדודי' והשו"ב במכוין למדו לשונם לו' עליו אין אנו יודעים שאין למצוא שתהיה כל הריאה עגולה מתוארת כבמחוגה ומשוכה ביושר כבמסרגל ואך דרכה להיות בה חסרונות קטנים ומתולדה רביתייהו בהכי ואין זה ספק מחולי. ועי' שמלה חדשה (סי' לו סכ"א) שיש מקילין בחדוד ושפיל. ובמש"כ י"ל קו' השמ"ח (סקנ"א) על הלבוש שי"ל בחדוד שמסתבר שמתולדה לא החמיר כהרמב"ם אבל ע"פ רוחב הריאה שי"ל שהיא מחולי צירף לחוש לדעת הרמב"ם ובפרט שלשיטת השמ"ח מתולדה הוה נמי ריעותא א"כ בספק מחולי י"ל דהוה כתר"ל וצ"ע עוד:

והנה בנ"ד שהסירכא היתה בב' צדדים רחוקה מן הקמט לכאורה לא היה מקום לדון מדין תר"ל. אמנם מבואר בל"ש בהג"ה שמ"ח (סל"ט סל"ג) דאפי' בכה"ג טרפה והטעם בל"ש (ס"ק קל"א) משום דרבו המטריפין בממקום למקום או שהיה בו חולי שהקמיטה ונמשך לצדדים וניקב ונעשה סירכא ולכאורה עלה בדעתי שי"ל דוקא בודאי ע"י חולי דהוה ריעותא גמורה לכ"ע מצרפינן חומרת ממקום למקום וחיישינן שנמשך לצדדים משא"כ בספק חולי דהוה ספק תר"ל רק בצירוף דעת התב"ש ופמ"ג מחמרינן תו לא מצרפינן כ"כ להחמיר בשביל חומרת ממקום למקום או חשש שניקב ע"י שנמשך לצדדים. אך משמעות הלב"ש בהג"ה לא משמע כן ובאמת שיש לדון עמש"כ הלב"ש שהפמ"ג כתב כן ועשה מעשה בהסכמת חכמים והא י"ל דאיהו:

לשיטתיה קאי דמתולדה נמי הוה ריעותא דאיכא ריעותא בודאי משא"כ לדידן אין להחמיר בספק חולי דהוה רק ספק ריעותא לא מצרפינן לחוש להחמיר בספק חולי אך מי יוכל להקל נגד דעת הלב"ש. ואמנם בנ"ד שיש כמה ספיקות בל"ז שלא הי' סירכא מעולם אין לצרף חומרות כל כך וביותר שבנ"ד לא ראינו בשעה שהריאה היתה נפוחה שיש:

בה קמט וי"ל אולי כשהיתה נפוחה לא נראה בה קמט כלל כדברי השו"ב הראשון והשו"ב העומד ע"ג והשני שו"ב ראו רק אחר הקריעה שלא היתה נפוחה לפניהם:

סימן י

הובא לפני טחול של בהמה שאחר שהסירו קרומי החלב (שבסי' ס"ד סעי' י) משני צדדיו נמצא בדקות שבעב נקב מפולש שעור הטחול מקיפו מבפנים סביב ואמר לי השו"ב שמקום הנקב אינו מחובר לכרס והתרתי. ואבאר בזה. הנה בדין נקב בטחול שהעור מקיפו מבפנים הקילו הט"ז והצ"צ (סי' עא) והרבה פוסקים אמנם הש"ך בנקודת הכסף והפר"ח והרבה פוסקים מטריפים ואחד מטעמיהם דלמא לאו מתולדה היא והפר"ח הראה למפתחות שבצ"צ (סי' צח) שהיה ניכר שהנקב מתולדה וא"כ הצ"צ סותר דבריו (שבסי' עא) ובאמת בשו"ת (סימן צח) אין זכרון שהיה נקב הניכר שמתולדה היא. והנה בעגלים דעת הכו"פ והנו"ב (סי' טו"ב) וגם דעת התב"ש נוטה להקל באם שנמצא כן בהרבה עגלים וצע"ג על מ"ש הנו"ב (סי' טז) שהתב"ש מן החולקים על הט"ז והצ"צ ומשמע אפי' בנתברר שהרוב כן שהרי בתב"ש מבואר להיפוך ודעתו להקל אם נתברר ועיין פרי מגדים בשפ"ד (אות א') דלרש"י נברא ניקב כשרה כט"ז וצ"צ וכ"כ הכו"פ (סק"א) ועפמש"כ הכו"פ דאין כאב בנברא ניקב י"ל שגם מוהר"ן בהג"ה ש"ד מכשיר בנברא ניקב וממש"ל:

אמנם בבהמה כתב הנו"ב (סי' ט"ז) שהט"ז והצ"צ מודים להטריף לפי שאין זה בנמצא כלל בגדולה. והנה כבר בא לפני כעשרה פעמים נקב כזה בבהמה וי"ל משום ששוחטין בהמות ילדות אבל במקומות של הכו"פ והנו"ב היו שוחטין זקנות ומש"ה לא נמצא כן בבהמה רק בעגלים. ובכ"ז לא הקלתי בבהמה בשום צד נגד הגאונים ז"ל אפי' בצירוף קולא אחרת משום שעמד לנגדי שבעגלים לא באה שאלה זו לפני בערך זה כל כך וי"ל הגם שנראה שהנקב מתולדה דלמא אח"כ ניקב ונתרפא:

והנה מה שקרומי חלב הטחול סתמו הנקב מב' צדדיו עד שקודם הסרת הקרומים לא נראה הנקב הט"ז סק"ב כתב דל"מ והסכימו עמו כל האחרונים זולת הש"ך בנקה"כ וכבר כתב עליו הפרמ"ג שלא לקרומי החלב נתכוין הש"ך ובספר חכמת אדם הראה שהש"ך (סי' מ"ו סק"ג) מסכים להט"ז דלא מהני שום סתימה לנקיבת הטחול איברא דלמה שאין בסתימת הקרום כעובי דינר זהב י"ל כיון שהוא שלם מב' צדדים לא בעי' כעובי דינר זהב וכדעת הט"ז בסוף הסימן וראיתי בס' לחם הפנים בהג"ה שביאר כן דברי הט"ז גם הפר"ח הראה (בסק"א) למש"כ (בסק"ז) דאם העור שלם מב' צדדים לא בעי' כעובי דינר זהב:

אמנם נלע"ד ברור דע"כ לא מהני סתימת קרומי החלב אלא בנקב שאין העור מקיפו מבפנים אבל בנ"ד לאו מתורת סתימה אתי עלה אלא שכל שהקרומים שעל הטחול שלמים מב' צדדים יש לנו עדות על הנקב שבטחול שהעור מקיפו שמתילדה היא ושאין להסתפק עוד שהי' נקב מחמת נגיחה כמ"ש הש"ך בנקה"כ או מחמת חולי והעלה קרום אח"כ דא"כ הי' הנקב ניכר בקרומי החלב. והנה בדין נקב בדק שבעב הסכמת כל אחרונים להחמיר ודעת המקילין נדחה לגמרי אמנם ראיתי בנו"ב (סי' ט"ז) עשה דעת המקילין סניף להקל וראיתי בשל"ה ד' פ"פ (ד' עה.) ודפוס אוסטרא (ד' סז:) שכ' של"מ היתר מפורש ואדרבה קצת נוטה לשון הטור להטריף דלפ"ז מידי ספיקא לא נפיק ולולא מסתפינא י"ל דעפמ"ש מהר"ן בהג"ה ש"ד וז"ל תוה"ב כשניקב בעובי אז הקולשית אין לה כח להבריא העובי אבל כשניקב הקולשית אז העובי יש לה כח להבריא הקולשית עכ"ל יש מקום להקל בדק שבעב אלא שלא מצאתי לשין זה בתוה"ב לא בארוך ולא בקצר גם לשון מהר"ן שכ' וק"ל למה יהא טרפה כשניקב בעובי הטחול כיון שהוא דבוק בכרס אז הכרס סותמו אדרבה קולשית יהא טרפה וי"ל כיון דניקב העובי אז ע"י הנקב הולך ומוסיף מכאוב מחולי דבגופי' אבל בקולשית הדרא בריא י"ל שכיון למ"ש בשם תוה"ב שהדק אינו מבריא העב והעב מבריא הדק ובהכי א"ש מ"ש בס' בית לחם יהודה בשיעור עובי דינר זהב שצריך קצת יותר מעובי הדק דבזה עומד להבריא ויש מקום להקל בדק שבעב ע"י צירוף טעמים אחרים ובצירוף המקילין בנקב שהעור מקיפו ועי' נו"ב (סי' טז) שכ' מ"מ הטעמים של הט"ז להתיר שייכי גם בשור. ואף הש"ך בנקה"כ שחולק משמע שרק מספק אוסרו וע"כ בצירוף מה שלא היה ניכר הנקב קידם הסרת הקרומים נלע"ד שיש מקום להקל:

והנה בשעת ההוראה לא היה מקום לברר לי עד היכן הטחול דבוק לכרס וצירפתי מה שאמר השו"ב שאין זה דבוק לכרס לעשותו סניף להקל כמו שמטין דברי הכו"פ (סק"ח) וביותר שראיתי בלחם חמודות (סי' רל) שהאוסרים דקדקו לשון מהר"ן בהג"ה ש"ד שכתב העובי הוא מינח כו' ודבוק בכרס שכפל לשונו מונח ודבוק נוטה לאסור מונח אע"פ שאין דבוק וצע"ג דהא מונח על הקשר ודבוק בכרס קאמר מהר"ן ז"ל ורצ"ל קשר הקרומים המחברים הטחול עם הכרס ולאפוקי אתי נתחבר יותר לכרס על ידי סירכא שאין זה דבוק ע"י הנחה שעל הקשר. אמנם אח"ז עמדתי על הבירור בחיבור הטחול לכרס והוא שראש העב שלו ג"כ עגול וכל העיגול מחובר לכרס בין צד העב בין צד הדק ובכלות העיגול צדו הימיני העב מחובר וצדו השמאלי הדק מתחיל להתפרד מחיבורו אל הכרס באלכסון עד שעובר הא האלכסון כל רוחב הטחול ועומד כל הטחול נפרד מהכרס רק שמונח עליו באופן שנ"ל שמקום הנקב היה מחובר להכרס ובכ"ז לענ"ד יש להקל בלא"ה מהטעמים שכתבתי לעיל:

ודע שק"ל דעמש"כ הכו"פ (סק"ג וסק"ה) דטריפות הטחול משום שסוף הכרם לינקב מאי פריך בחולין (דף מב:) מדר' עיירא הא לאו מינה מיטרפה וכמש"כ התוס' שם ד"ה ואמר [וכעין זה הקשיתי בילדותי כבר תליסר ע"ד הרשב"א דטריפות הכבד משים סוף מרה לינקב ומצאתי בפרימ"ג (סי' מא בשפ"ד אות א) בשם התב"ש וכ"כ (בסי' מ"ד בשפ"ד אות א) לענין טריפות הכליות ואז בילדותי הקשיתי ע"ד הרשב"א מהא דאמרינן התם מרה מאן קתני לה ריב"י אפיק מרה דא"כ אפיק כבד ג"כ ובציר לה חדא. וכעת נתיישב לי עפמש"כ הפרימ"ג בשם התב"ש (סי' מא סק"א) דרשב"א לא אמר אלא למ"ד במקום מרה ולא למ"ד במקום כליות וצ"ע שהפרימ"ג לא העיר בזה] וצ"ע על הפרימ"ג (סי' מג במ"ז אות ח) שלא העיר מזה ע"ד הפרישה:

ומה שהפרישה הוציא זה מהר"ן בהגה ש"ד. ונלע"ד שכונתו לדברי הג"ה שהבאתי לעיל והיינו משום שלא כתב ליישב הקושיא שיועיל סתימת הכרס. ולענ"ד קו' זו לא הוצרך לתרץ דבלא"ה מתורצת עפמש"כ האו"ה הביאו הט"ז (סי' מו סק"א) והש"ך (שם סק"ג) או משום דחלב טמא מפסיק כמ"ש הפרימ"ג (סי' מג בשפ"ד סק"א) והש"ך (שם סק"ג) וכבר העיר בזה הפרימ"ג (סי' מו) במ"ז ושפ"ד וליישב מה שהק' אדרבה קולשית יהא טרפה כתב וי"ל וביאור דבריו י"ל כמש"כ:

ודע דק"ל עפמש"כ התוס' חולין (דף מג.) ד"ה הנך דחסרין דריאה ושדרה דאין שיעורם שוה חשיב בתרתי מה פריך (בדף מב:) דר"ע משמיה דרבא נמי נקובי הוא ובמסקנא נמי בכלל הנקובים הוא וק"ל דהא אין שיעורם שוה דבכולהו נקובי סגי שיור כל שהוא ובטחול בעי' עובי דינר זהב ומה"ט לכולהו מהני סתימה אבל לטחול לא מהני סתימה כדברי האו"ה. ויש לחושבם בתרתי וצע"ג. וצ"ל כתי' הב' שבתוס' שם:

סימן יא

חקרתי אם מותר ללמוד וללמד או לפלפל בד"ת בשוק וברחוב מקום שרבים עוברים מי איכא למיחש בה ליהורא:

תשובה גרסינן במס' נדה (דף טז:) ור"י האי בוזה דרכי כו' מאי עביד ליה מיבעי' ליה לכדכתי' בס' בן סירא שלשה שנאתי כו' המושיב שבת לתלמידים במרומי קרת כו' ופירשו משום יהורא ומשום שהרבי' העוברי' עליו יפסיקוהו מלימודו. והנה ע"כ מדמוקים לי' ר"י לקרא דלהכי אתי ע"כ ס"ל דהלכה היא. וא"כ מבואר לנו דאסור ללמד לתלמידים ולפלפל בשוק:

והנה נ"ל דהנ"מ בין ב' הפי' של רש"י במי שהוא מפורסם בחריפותו ובלימודו דטעם של יהורא לא שייך בי' וכדאי' באו"ח (סי' לד) סעי' ג' לענין הנחת תפילין דר"ת ז"ל שהמפורסם בחסידות רשאי להניחם ברבי' וה"כ בנ"ד המפורסם בתורה דלטעמא דיהורא מותר ולטעמא שהעוברים יפסיקוהו גם בכה"ג אסור:.

והנה במס' מ"ק (דף טז:) ועוד פעם א' גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק יצא ר"ח ושנה לב' אחיו ואמרי' התם דטעמיה דרבי משום מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר ודר"ח משום חכמות בחוץ תרונה ומשמע דלית ליה לר"ח האי דספר בן סירא אכן לפי מה שכתבתי נ"ל דודאי תרווייהו ס"ל דאסור לשנות בחוץ ובטעמא הוא דפליגי דרבי סבר שהטעם משום שהעוברים יפסיקוהו וא"כ אפי' ר"ח שהיה מפורסם למרביץ תורה כדאי' בב"מ (דף פה:) נמי אסור ללמוד בשוק כי סגולת ד"ת להיות בסתר כמו ירך ולא בשוק היכא שהרבים יפסיקוהו. ור"ח ס"ל דמטעם חכמות בחוץ תרונה עדיף טפי ללמד בשוק ולית לי' טעם שהרבים יפסיקוהו רק ס"ל דההוא דספר בן סירא משום יהורא ולגבי דר"ח דלא שייך הטעם לית לן בה ומש"ה למד עם אחיו בחוץ. ונהי דלגבי גזרת חכמים אפי' במקו' דלא שייך או שבטל הטעם מ"מ אסור וכ"ה בריש ביצה (דף ה'.) משום דהוה דבר שבמנין וכמבואר בראשונים ואחרוני' לענין חלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו וגבינות הא"י ועיי' (בטור וב"י סי' קטו) והדברים עתיקין ובמקומות הרבה בפוסקים מ"מ הוה ס"ל לר"ח דעל גברא רבה דכוותיה לא חיילא גזרה זו דרבי וי"ל דמה"ט נמי גערו רבי בנזיפה. מיהו אפי' לרבי דטעמא משום הפסקת העוברין מ"מ ביומא דכלה שכל העולם נותנין לב לשמוע הדרשה לא שייך לומר שהרבים יפסיקוהו ומטעם יהורא נמי ליכא שהחכם שבעיר היותר מפורסם הוא הדורש ומש"ה אפי' לרבי נמי ביומא דכלה חכמות בחוץ תרונה:

והנה מכל זה מבואר שאסור ללמד לתלמידים ולפלפל עם עם חברו בשוק מיהו נ"ל דכ"ז ללמד ולפלפל עם אחרים אבל ללמוד בפ"ע מותר אפי' בשוק. והכי משמע לישנא דהמושיב שבת שפירש"י לתלמידים וכן גזרת רבי שלא ישנה לתלמידים בשוק משמע מכ"ז דוקא לאחרים אבל בפ"ע מותר ללמד אפי' בשוק ומשום דלא שייך בכה"ג שהרבים יפסיקוהו כיון שלומד בפ"ע וכן יהורא ג"כ לא שייך רק אם מלמד לאחרים שיש לו בזה גדולה ולא בלומד בפ"ע ולכאורה הבאתי ראיה לזה מדאמרי' בעירובין (דף נד:) אמרו עליו על ר' אלעזר בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של צפורי שמשמע שהיה לומד בתוך השוק ממש ולא בבתי שוק התחתון דומיא דסדינו שהיה מוטל בשוק ממש דבלא"ה מאי רבותא וע"כ שסדינו היה מוטל בשוק ממש וכדמשמע התם שבא א' ליטלו וה"נ דומיא דסדינו הי' הוא לומד בשוק ממש. אלמא דבפ"ע מותר ללמוד בשוק. מיהו לפמ"ש י"ל דגם בפ"ע איכא יהורא ואסור ור"א בן פדת שאני שהיה אינש מפורסם לגברא רבה ועי' ברכות (דף כב.) יצא בן עזאי ושנאה לתלמידים בשוק וצ"ל משום דבן עזאי גברא רבה הוה ועי' עירובין (דף צח.) ודלמא מעיין בהו בר"ה משמע דמותר גם בר"ה לעיין בד"ת בפ"ע ועי' תוס' סוטה (דף לט.) ד"ה כיון ותוס' ברכות (דף ח.) ד"ה ר' ששת שהיה מהדר אפי' מציבורא:

סימן יב

נשאלתי ארבעה עופות שישבו בעלייה ארכה כ' אמות ורחבה ארבעה או ה' אמות וע"ג המוט שבעלייה זו ישבו ונשמע ביניהם קול גדול מן העופות וכשהלכו לשם מצאו שאחד מן העופות נפל לארץ ופצעים בצוארו ובראשו אבל לא ראו שהיה שם שום דבר מה הדין של הג' הנשארים ושל זה שנמצא מלא פצעים:

תשובה היכא שנפצע אחד אינו בכלל קטע רישי' דחד מינייהו כמבואר במחבר (סי' נז סעי' ט) דדוקא קטע ראשו או המיתו וראוהו שהומת ולא מהני אפי' מת אח"כ ובספק מת בשעת מעשה או אח"כ עיין פרימ"ג בש"ד (אות כד). ואין לומר דהו"ל ספק על ספק לא על דהא כיון שנשמע הקול וראינו שנפצע ודאי שהיה כאן דבר המזיק ואסור שהרי הוא דומה לדברי הר"ן בספק אם היו שניהם שותקין דס"ל בכה"ג ספק דרוסה לחומרא כיון דודאי על וספק שתק ואפי' להמקילין בס' שניהם שותקין או מקרקרין (בסעי' י"ב) מ"מ הכא אסור כיון שפצע אחת לא נקיט נפשי' לשלמא כמ"ש הש"ך (סקכ"ו) ועי' פרימ"ג ובמחבר (סעי' י"ד) [ויש לעיין שהש"ך ופר"מ והמחבר (בסעי' י"ד) תפסו האי דינא רק בשותקין דכל שפצע או דרס ל"מ שותקין ולא נקטו הכי במקרקרין לכאורה י"ל אע"ג שכבר פצע א' מ"מ נתיירא מהאחרים ולא חיישי' להו וא"כ לכאורה בנ"ד הי' מקום להקל דהא העופות היו מקרקרין וספק שמא קרקר הדורס ג"כ אולם זה אינו דאף שנודה בשניהם מקרקרין האחרים מותרים אפי' פצע היינו בודאי ב' מקרקרין ולא בספק שניהם מקרקרין והכא ספיקא הוא דאיכא]:

נהי דהו' ספק כלבא ספק שונרא דאזלי' לקולא היינו בראינו שם שניהם אבל כשלא ראינו שם כלל תולין במצוי אפי' להקל ומכ"ש לחומרא ויותר מצוי חתול מכלב. עיי' במחבר סעי' י"ג:

מיהו המקום הי' רחב ועי' ש"ך (סקכ"ג) וכ"ה בד"מ דבכה"ג אפי' נדרס א' אין לנו לחוש להשאר שי"ל שנשמטו מן הדורס. ועי' פרמ"ג בש"ד שהב"י נמי מודה ועי' פרמ"ג במ"ז (סקי"ד) בשם הכנה"ג דבדורס עוף לא מהני רחב מ"מ בנ"ד י"ל אולי הי' הדורס חי והו"ל ספק על:

שאר התרנגולות עם הבצים שלהם התרתי למכור עתה לעכו"ם והמפוצעת עם הביצים שלה צריך להשהות עד שתפסק מלהטיל בצים ותחזור להטיל שנית אחר כ"א יום ובלא"ה אסור למוכרה לעכו"ם עיין סעי' ט"ו דודאי נדרסת מהני בדיקה וסעי' י"ח ובהג"ה שם. ועיין פרמ"ג במ"ז סקי"ג בהיתר המכירה במקום רחב:

סימן יג - א

נשאלתי על פת של ישראל שאפאו פלטר א"י בשכר ושכח להכשיר התנור בהשלכת קיסם אמנם איזה שבועות מקודם הוכשר בהשלכת קיסם ועיין ביו"ד (סי' קי"ב סעי' י') בהג"ה וי"א דאם הכשיר התנור פ"א ולא עמד התנור מעל"ע בלא היסק אפי' אפו בו כך כמה ימים הכל מותר מכח הכשר הראשון ויש לסמוך ע"ז ועי' בש"ך (סק"כ) בשם ש"ד דבספק הכשיר התנור הו"ל ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא והאחרונים ז"ל לא התעוררו ע"ד הג"ה זו ומקום הניחו לי אבותי הגאונים ז"ל לברר שיש בזה טעות דפוס דהא מקור הג"ה זו הוא מדברי האגור שהביא הב"י ודברי האו"ה שהביא הד"מ (אות י') וז"ל הב"י כתב האגור בשם התוס' שאם הטיל ישראל קיסם בתנור מועיל כל ימי השבוע עד יום ראשון עכ"ל וקולא יתירא הוא וכתב הד"מ (אות ז) ואפשר דמיירי בענין שכ' האו"ה דהיינו שלא עמד יום שלם בלי היסק. והנה לענ"ד הגם שהד"מ כתב ואפשר ע"כ בהכי מיירי מדתלי התירו עד יום ראשון דוקא וצ"ל משום שמחמת איד יום ראשון עומד התנור יום שלם בלי היסק ועוד הביא הב"י דברי המרדכי במעשה שבאה לידו תנור שאפו בו ישראל ג' פעמים ביום והכשירו ע"י זריקת קיסם כו' ובאפיי' האחרונה לא הכשירו התנור והורה דאפ"ה פת שנאפתה באחרונה מותרת דכיון שהכשירו אותו בשאר היסקות וגם באפיי' האחרונה נשאר קצת בעין גחלים הבוערות מן היסקות הראשונות שהכשירו התנור ודאי מותר אע"פ שלא זרק הישראל קיסם באפי' אחרונה דהא זריקת הקיסם אינה מעלה ואינה מורידת בתוך ההיסק ואפ"ה אנו סומכין עליו כבני בבל הה"נ בהאי עובדא כיון דאיכא קצת גחלים משאר היסקות שהכשירו בו התנור הפת מותר מ"מ לא רציתי לעשות מעשה להתיר ע"כ והנלע"ד שלא רצה לעשות מעשה שי"ל דסומכין על השלכת קיסם מטעם היכר שכתב הרמב"ם ובעי' דוקא השלכת קיסם בהיסק אחרון ג"כ וגם לטעם הרשב"א שאין לך קיסם שאין מוסיף בחום התנור ומקרב הבישול י"ל דבעי' דוקא השלכת קיסם בכל פעם ופעם ומה שהמחבר הקיל כדברי המרדכי (בסעי' י') אע"ג שרק על הרמב"ם והרשב"א סמך להקל בהשלכת קיסם כמבואר בב"י והמרדכי גופי' במעשה שבאה לידו לא רצה לעשות מעשה אפשר לומר דס"ל דהוה עכ"פ ספק ובדרבנן אזלינן לקולא כמ"ש הש"ך (סק"כ) בשם השע"ד ודכוותה ספק בפלוגתא דרבוותא והכרעת ההלכה. אלא שקצת צ"ע דהו"ל להתנות שנשאר עוד קצת בעין הגחלים הבוערות מן היסקות הראשונות וכדרך שהביא המרדכי וי"ל שצירף לסמוך בזה על דברי האגור אע"ג שכתב שהקילו קולא יתירא ועיין בש"ג שעל מרדכי ע"ז פ' אין מעמידין (אות ד) שמביא שהקיל הר"י כל זמן שיש לומר שעדיין קיים מן האור שהטיל בו הקיסם ומסתמא היינו כל ימי השבוע עד יום א' אר' לא יארע איד שלהם בינתיים:

אמנם הד"מ (אות י') כתב ובאו"ה (כלל מ"ד) הוסיף להתיר דאפי' עמד התנור פנוי בין היסק להיסק אם הוא עדיין תוך מעל"ע להיסק שהכשיר כו' כל הפת מותר ואפי' לא הכשיר הישראל התנור רק ביום א' ובכל יום ויום אפה א"י פת שנא עמד התנור יום שלם בלתי היסק כל הפת מותר מכח היסק הראשון וז"ל האו"ה (שם אות י') ואם שכחו לגמרי כו' אם באותו יום או מאתמול אפי' עד ד' וה' ימים אפה כבר ישראל באותו תנור והכשיר האש ומאותו יום לא עמד יום שלם מעל"ע בלתי חום כו' הורה מהר"י מפרי"ש שהפת מותר ולכאורה הי' אפשר לומר דהאו"ה לא מיירי בהשלכת קיסם לבד כי אם בהכשיר האש לגמרי מיירי. אך נאמנים לנו הבנת הרמ"א בד"מ ובהג"ה דבהכשר השלכת קיסם נמי מיירי האו"ה והיינו כל הכשר המועיל והשלכת קיסם בכלל אינך הכשרים גם לדין זה אולם מ"מ מבואר בדברי הב"י בשם האגור ובדברי האו"ה שהובאו בד"מ בקיצור ושכפי שמבוארים באו"ה שאין לסמוך על הכשיר ישראל אע"ג שלא עמד פנוי יום שלם מעל"ע אלא עד ד' וה' ימים או כל ימי השבוע ולא שיועיל לזמן מרובה וצריך להגיה בדברי הרמ"א וי"א דאם הכשיר התנור פ"א "בשבוע" ע"כ בנ"ד הוריתי שהפת אסור אמנם בהיות שנת בצורת והפת נתקלקל אצל האופה ויהי' הפסד רב למוכרו לא"י כי אינו שוה כי אם ערך שליש דמיו ואיש דחוק ומסובל הוא הקלתי להאכילו לקטנים ואבאר הטעמים (א) הנה דעת הרשב"א בחי' יבמות ובתשובה דכל שאיסורו מדרבנן מותר להאכילו בידים לקטנים. ועיין במש"ל סוף הל' מאכלות אסורות ובשו"ת בית אפרים חיו"ד (סי' ס"א וס"ב) ואפי' למה דקיי"ל באו"ח (סי' שמ"ג) כרמב"ם דלא ספי' לקטן אפי' איסור דרבנן כבר כ' בשו"ת בית אפרים (סי' ס"ב) די"ל דמשום אתי למיסרך הוא ובנ"ד שאין הקטן יודע שפת שאפאה א"י בלא הכשר השלכת קיסם הוא אסור לא שייך דאתי למסרך ואמנם נערה אחת קטנה שהיתה אצלי בראשונה לשאול בנדון זה בה י"ל דשייך דאתי למיסרך אלא שעוד נ"ל שי"ל דהרמב"ם נמי לא פליג ארשב"א אלא בדרבנן שי"ל עיקר מה"ת משא"כ פת ובישול א"י שא"ל עיקר בתורה כמבואר ביו"ד (סוף סימן קי"ג) גם לרמב"ם נחתי דרגא וספי' בידים לקמן ועיין בחי' אאמ"ו הגאון ז"ל למס' מגילה (דף יט) תוס' ד"ה ור"י מכשיר בקטן מ"ש ליישב קו' המג"א (סי' תרפט סק"ד) (ב) יש לצדד דבקטנים דלאו בני חתנות נינהו לא אסרום חז"ל בפת ובש"ג. ונהי דאפי' בגוונא דלא שייכא גזרת חתנות קיי"ל דפת ובש"ג אסורין דל"פ רבנן כמבואר (בסי' קיב סעי' א) בהג"ה היינו דוקא לענין פת כומרים ושרים והיינו בדלא שייך חתנות מצד נכרים ומצד הישראל שייכא וכמ"ש הש"ך שם (סק"ד) בשם הרשב"א די"ל אע"ג שאין בנים לא"י זה יש לזה מש"ה ל"פ רבנן אבל בקטני ישראל דהשתא לאו בני חתנות נינהו י"ל דלא נאסרו בפת ובישולי א"י. (ג) יש לצרף דברי הריב"ש בהבנת דעת הרא"ה שהביא הב"י דבפלטר שאופה בשכר לישראל לא שייך איסור פת ישראל שאפו כותים דכיון שבא בשכרו ליכא קירוב דעת לגזור ע"ז משום חתנות ואף שהב"י כתב לדחות דברי הריב"ש ושהרא"ה לאו מטעם זה צידד להקל מ"מ עשיתי מדברי הריב"ש סניף להתיר להאכילו לקטנים משום הפסד מרובה ושעת הדחק לאיש דחוק ומסובל וה' ינחני בתוה"ק בדרך אמת:

סימן יג - ב

אשה שמצאה כתם או ראתה מראה וחכם טמאוה ואמרה שבחלום הודיע לה קרובה שנפטר מכבר והי' מורה הוראה בחייו שאין לחוש להוראת החכם וכן על מה שהורה החכם שלא יטבלו הנשים איזה ימים במקוה לעומק המים שעוברים למעלה מהראש ושעל המדרגות אין לעמוד ולטבול משום ביעתותא ושנקרא שם כלי עליהן בתלוש מכיון שנגמרו המדרגות קודם שנקבעו לתוך המים אמרה שבא הנפטר אלי' בחלום שלא לחוש להוראת החכם:

הנה יש לחקור אם הבעל רשאי להאמינה בדבר זה וכדאי' בכתובות (דף כב:) הבא עלי' באשם תלוי קאי. איברא דבנ"ד י"ל כיון שהתורה האמינה לאשה כדדרשו וספרה לה לעצמה לכאורה יש להאמינה אמנם התוס' גטין (דף ב:) ד"ה עד אחד כתבו דהטעם שהאמינה תורה על הראי' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ועל הטבילה לפי שבידה לטבול ועיין בחי' אאמ"ו הגאון ז"ל ליומא (דף יח:) ביישוב קו' הסדרי טהרה:

ונחזי אנן בדמיון הא' י"ל כיון שודאי ראתה וידוע שטמאה החכם אין להאמינה שנודע לה מחכם אחר שטהורה היא די"ל דאינה נאמנת דלא שייך הכא חזקה ובדמיון הב' י"ל דלא שייך בידה לטבול מיהו י"ל בידה לטבול במקום אחר אמנם בעיקרא דמילתא הנה קיי"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין איברא דהגאון מוה' ארי' ליב ז"ל צינץ העלה בתשובה דהיכא שהזכירו בחלום שם שמים ואפי' בכל לשון י"ל שהוא אמת מהא דגמירי דאין מזכירין שם שמים לבטלה וא"כ יש לחקור ע"ז אלא שלדברי הגאון ז"ל ק"ל תינח באמר לו בעל החלום מעות הללו של פלוני הם דאין חוששין לו דכיון די"ל שהוא שקר הו"ל ספק ממון ולקולא אבל בשל מעשר ניזיל לחומרא כיון שיש לספק ולומר שהחלום מצד הקדושה ושהוא אמת והו"ל למיזל לחומרא כמו בכל ספיקא דאורייתא, אלא ע"כ אין משגיחין בדברי חלומות מיהו בנ"ד שהחלום בא על הוראת או"ה ולא להודיע המעשה י"ל בפשיטות דלא בשמים הוא ואפי' בבת קול אין משגיחין בעובדא דר"א ור"י כדאי' בב"מ (דף נט:) ועיין תוס' שם שיש להפליג ראי' זו היכא דליכא פלוגתא ובעובדא דרבה ב"נ בב"מ (דף פו.) והסומך בכמו אלה חוששני לו בפוגע באיסור נדה ר"ל:

סימן יד

אשה מניקה שמעולם לא הוציאה דם מבית הרעי ושעד ערך ט"ו חודש אתר לידתה אין דרכה לראות דם. ועתה כשלשה חדשים אחר לידתה זה מכמה ימים הרגישה כאב בבטנה כדרך שקודם וסתה. ועשתה צרכי' ולא הרגישה שום דבר ובקנחה את בית הרעי מצאה דם פעמיים ושלש על הנייר ובדקה, א"ע ומצאה טהורה על העד ממש ועל צדדי העד מצאה קצת מראה אודם ולא הרגישה שום כאב בצדדים ואח"כ פשטה חלוקה ומצאה עלי' מראה אודם יותר מכגריס ומאז בדקה א"ע פעמים רבות ומצאה טהורה רק על הבדיקה. מצאה כמראה שעוה:

א הנה מן התורה אין האשה טמאה אא"כ הרגישה כדאמר שמואל בר"פ הרואה וכדאי' ביו"ד (סימן קפג) ומדרבנן הוא שטמאה בלא הרגשה. והנה לשיטת התוס' דהיכא דודאי לא הרגישה נמי טמאה מדרבנן ולאו מתורת ספק אימר ארגשה ולאו אדעתה. וא"כ בנ"ד שיש עוד ספק אם הדם הי' מהמקור הו"ל ספק דרבנן ואין לומר כיון שאין דרכה להוציא דם מבית הרעי אין לחושבו לספק כלל דאין האיסור וההיתר שוים לפי שיותר שכיח מהמקור משנאמר שהי' מבית הרעי דהא לזה י"ל כיון שאשה זו אין דרכה לראות דם עד אחר ט"ו חודש ללידתה א"כ גם האיסור דם המקור ל"ש והו"ל שפיר האיסור וההיתר שוים. והו"ל ספק דרבנן לקולא דשמא מבית הרעי ואת"ל מהמקור הא בלא הרגשה חזאי:

אמנם שיטת רש"י ז"ל דודאי לא הרגישה טהורה אפי' מדרבנן ומה שטמאה בלא הרגשה מדרבנן היינו משום שמא ארגשה ולאו אדעתה. והו"ל ספק דאורייתא. ולכאורה א"ל בנידן דידן דאיכא ספק ספיקא לקולא ספק אינו מהמקור וספק לא הרגישה משום שא"א להתהפך ולומר ספק לא הרגישה וספק אינו מהמקור דכיון שהרגישה ע"כ מהמקור הוא וכבר האריכו הפוסקים בענין ס"ס המתהפכת. ועיין בס"ט (סי' קפ"ג סק"ב) שכ' דאמרינן ספק לאו מגופה וספק שלא בהרגשה ואע"ג דהוה ס"ס שאינה מתהפכת. ועכצ"ל דהס"ט צירף לספק שלא בהרגשה רק לענין שלא יהי' בספק לאו מגופה ספק איסור תורה ולענין דרבנן שטמאה משום ספק הרגישה ולאו אדעתה הוא שכתב דסמכינן אמעלמא אתי משום דספק דרבנן לקולא וכיון דלאו מכח ס"ס הוא לא בעי' מתהפך וה"ה בנ"ד:

ב ולפום רהיטא הי' נראה דבנידן דידן שעשתה צרכי' יש עוד ספק דאף שאין דם זה מבית הרעי י"ל שמא מהצדדים הוא ובא עם הטלת מ"ר כמבואר ביור"ד (סימן קצ"א סעיף א') ואף על גב דהתם בעי' יושבת ומקלחת ונמצא תוך הספל י"ל דהיינו בדארגישה אבל בלא ארגישה כלל יש להקל אפי' היכא דליכא הנהו ג' צדדים להקל ואם כן אפילו לשיטת רש"י יש כאן ס"ס המתהפכת שמא לא ארגישה ואת"ל הרגישה שמא הרגשת מ"ר הוה ודם זה מהצדדים ולהיפך שמא מהצדדים ואת"ל מהמקור שמא לא הרגישה ואין לומר דספק של הרגשה כיון דכבר החמירו בו חכמים בספיקו אינו נכנס בגדר ס"ס וכדאי' כה"ג גבי ספק טומאה ברה"י שהרי הס"ט (סי' קפ"ג סק"ב) כתב דאמרינן ספק לאו מגופה ספק שלא בהרגשה:

אמנם בלא הספק של הרגשה אין לומר ספק מבית הרעי ספק מהצדדים וכן להיפוך דהא הכל ספק אינו מהמרור הוא ודומה למ"ש התוס' כתובות (דף ט.) ד"ה ואבע"א דספק אונס וספק קטנה לא הוה ס"ס דהו"ל ס"ס משם א' אונס ופיתוי קטנה אונס. ועי' כללי ס"ס מהש"ך (ס"ק יא יג וט"ו) וה"ה הכא דספק מבית הרעי וספק מהצדדים שהכל ספק אינו מהמקור לא הוה ס"ס ובעי' דוקא לצרף ס' לא ארגישה. ואכתי צ"ע:

ג כיון שלא הרגישה ותיכף בדקה עצמה ומצאה טהורה על העד ממש כי אם על צדדי העד מצאה ומעולם לא ראתה בימי מניקתה זמן קרוב אחר לידתה לכאורה היא ראיה שאינו מהמקור רק מבית הרעי:

ולפום רהיטא א"ל דבנ"ד מה שמצאה אח"כ טהורה אין ראיה דכיון שהיא מניקה ומסולקת דמים ומקרה הוא שאירע לה שראתה. יש לחוש שלא ראתה רק מעט דם ולהכי בשעת הבדיקה שוב לא מצאה. דאפשר שיארע לה לראות. אבל שתראה הרבה י"ל שלא נקרה לה מחמת הסתלקות הדם ואחרי העיון ליתא לסברא זו מדאי' (בסי' קצא) דאם בדקה ביש לה כאב מותרת בלא שעת וסתה אפי' בלא בדיקה וכתב הבית הלל דאפי' מניקה ומעוברת בעי בדיקה פעם אחת וקשה דנימא מאי אהני לן בדיקת מניקה ומעוברת הא י"ל ההוא שעתא הוא שהית' טהורה. אלא ודאי דאפי' במסולקת דמים סמכינן אבדיקה אפי' היכא דאיכא ריעותא ולא אמרינן השתא הוא דטהור' היתה וצ"ע:

ואין לסתור דברינו מכח אימור ארגשה וסברה הרגשת מ"ר הוא. וכמו שהאריך בזה הס"ט (סי' קפג סק"ב) בשם שו"ת שב"י בענין הרגשת עד ושמש דכבר כ' הס"ט דחשש הרגשת מ"ר מעלה היא לתרומה וקדשים ולא לחולין ולבעלה:

ד כיון שלא הרגישה ואינה יודעת שהדם מהמקור אף אם יהיה טמא ולא יועילו לה הצדדים שכתבנו מ"מ הרי הוא רק מדין כתמים ועי' בס"ט (סי' קצ ס"ק צג) בטעם טהרת כתמים מד"ת ובנ"ד שמצאה הדם על הנייר הנעשה משחיקת בגדים שלא גזרו עליו משום כתמים ועי' ס"ט (סי' קצ ס"ק יט) יש לצדד ולהקל ומה שמצאה ג"כ על חלוקה אם לא היה בו כגריס ועוד שאין בו משו' כתם לא אמרינן מחמת שמצאה כתם גדול על הנייר ואח"כ מצאה ג"כ על חלוקה כמו שכתם שעל הנייר יותר מכגריס מגופה הכתם פחות מכגריס שעל חלוקה נמי מגופה דלא מצינו לשום פוסק שהעיר בזה ועי' ס"ט (סי' קצ רס"ק צג) ועיי' שו"ת מעיל צדקה (סי' סב) שהכתמים שעל הפסין הלבנים מצטרפין לשיעור כתם דכיון שכתם שעל פס הצבוע מגופה ומה שטהור הוא משום שאין מראה אודם ניכרת בו מוכיח שהכתמים שעל הפסים הלבנים ג"כ מגופה נינהו ומצטרפי וכ"כ כתם במראה לובן לגמרי מצרף שני הקצוות של מראה אודם מה"ט. אבל לא שיעיד הכתם במראה לובן על הכתם האדום פחות מכגריס ודלא ניבעי צירוף דאע"פ שיש להתיישב להקל שומעין מבואר בדבריו דא"ל שהלבן מוכיח על האודם בלי צירוף ואע"ג שהכל כתם אחד. ומכ"ש בנ"ד שאין הוראה מכתם שעל הנייר לכתם שעל:

חלוקה אם אין בו כשיעור כתם. ועיי' עוד ס"ט (סי' קצ ס"ק ס"א) במה שחולק על המע"צ ואורח מישור ומנחת יעקב אם כתם פחות מכגריס בידוע שהוא מהמקור טמא אמנם כיון שהיה הכתם שעל חלוקה כגריס יש לחקור אם יש' לתלותו שזה הכתם הוא מדם שעל הנייר שקנחה בו ולטעם שאין בנייר משום כתמים כיון שעל חלוקה איכא משום כתמים אין להקל אולם לפמ"ש דתלינן שהדם מבית הרעי י"ל שהכתם שעל חלוקה נמי מדם שמבית הרעי הוא:

ועיין שו"ת חינוך בית יהודא (סי' סח) בנידון כעין זה שהקיל משלשה טעמים והנה על הטעם הא' דלא תהא חומרא דר"ז ברואה טפה כחרדל עדיפא מד"ת דבעי' שיהיה בהרגשה וכיון דלא הרגישה אין לחוש בה. צע"ג דחומרא דר"ז לא הוה אלא במה שיושבת ז' נקיים אבל חומרא דטיפה כחרדל דהוה כרואה דם גמור ובשפע הוה מה"ת וכמ"ש הס"ט (סי' קפ"ג סק"ד) וממילא אפי' למה שצידד דבלא הרגשה שנפתח מקורה תלינן מה"ת שהוא מהצדדים מ"מ מדרבנן טמאה בכ"ש בלא הרגשה והטעם הב' שהלבן והירוק אפי' יש בו סמיכות דם טהורה כש"כ כשהלובן עיקר ונקודות ושירטוט של דם הוא מעט צע"ג דמשום סמיכות דם בלבד בלא מראה דם הוא דטהורה אבל מכח מראה דם טמאה אע"ג שהדם מעורב בהרבה מוגלא לבנה וירוקה. והטעם הג' דאפי' ברואה דם מחמת תשמיש הקילו שיש לתלות במכה כש"כ בנ"ד שי"ל ספק מן הצדדי' וספק שי"ל מכה צע"ג דהא ברואה מחמת תשמיש בעי' שיהא ידוע שי"ל מכה ואז תולין שזה דם המכה שיש בה אבל לתלות מספק שמא י"ל מכה לא תלינן ועיי' ס"ט (סי' קפח סק"ב) בשם השל"ה דבמראה שעוה בקנוח בלא הרגשה יש לצדד להקל ולהחמיר וי"ל שגם ע"ז כתב הס"ט שבעל נפש יחמיר לעצמו ולא הוריתי ברין זה לא לאיסור ולא להיתר ורשמתי לזכרון דברים מה שיש להעיר עד שיאר ה' נרי בתוה"ק בזכות אבותי נ"ע:

סימן טו

פ"ק פיעטערקוב גברו מי המקוה וצפו למעל' למעלה עד שטבלו הנשים על השליבות שבמדרגות שנבנו ונגמרו בתלוש וגם אין רחבן ד'. והנה מבלעדי שלמגדר מילתא היה ראוי להורות שלא עלתה טבילתן נלע"ד שהוא גם עפ"י יסודי הדין והנה (בסי' קצח סעי' לא) הביאו המחבר והרמ"א דברי הרשב"א והראב"ד דע"ג שליבות לא עלתה הטבילה ולענין שאין רחבן ד' בדיעבד עלתה הטבילה ובש"ך (סקמ"ה) הביא להקל בנבנה במחובר אולם בט"ז (ס"ק ל"א ול"ב) הקיל בלא"ה והש"ך (בסקמ"ה) רמז ג"כ לדברי הט"ז עפ"ד (בס"ק מ"ו) כמ"ש בנקה"כ ובס"ט דחה דברי הט"ז והעלה להקל מטעם אחר:

והנה בחכמת אדם (כלל קכא אות ה') הביא שי"א שלא עלתה הטבילה אחר שכבר ראה כל צדדי הקולות באחרונים. ואף שי"ל דהוה ספק בדרבנן משום גזרת מרחצאות בכ"ז אין להקל כל כך:

אמנם מה שצ"ע לענ"ד די"ל עד כאן לא הקילו האחרוני' רק בימיהם שלא היה המנהג להחם מי המקוה והיו השליבות דק לעבור עליהן ולטבול במים אבל בימינו שדרך ברוב המקומות להחם מי המקוה ולפעמים מי שגברה עליו חום המים יושב להקר קצת ע"ג השליבות עד שחוזר לרחוץ ולטבול במים החמין הרי השליבות ההן נעשו גם לישיבה ומקבל טומאת מדרס ולא שייך בזה עמוד ונעשה מלאכתינו לעבור לטבול במקוה שרחבות כל כך שעידנה נשאר דרך לעבור בו ולטבול ואפי' במקום שאין מחממין המים אין להקל דכיון דרובא דרובא מחממין וכל המקואות עומדות להחם כשתשיג יד בני העיר לתקנה בזה הרי כבר השליבות גם לישיבה ומדרס:

עוד נ"ל דאין להקל אלא באותן השליבות שתמיד המים עובר עליהן אבל באותן שאינן מכוסות במים רק שתים ושלש פעמים בשנה בשעת תגבורת המים באותן אין להקל ולומר שהמים מבטלין מהם תורת כלי ובנ"ד בהכי הוה עובדא מיהו בכ"ז הו"ל רק גזרה דרבנן:

אלא שבעיקר הדבר נלע"ד דהא דבעברה וטבלה במקום שאין בו רוחב ד' שעלתה הטבילה היינו באשה חברה שיודעת כל דיני טבילה ושיעור הרחקת האברים כעירכת וכמניקה את בנה ואומרת ברי לי שטבלתי כדין לפי שעל הטבילה האמינתה התורה כמ"ש התוס' גטין (דף ב:) ד"ה עד אחד משום שבידה לטבול ועיי' במהרש"א שם דלענין הטבילה הוה אתחזק איסורא אבל בנשי דידן דלאו דינא גמירי כל היכא דשייך ביעתותא אינה יכולה לומר בבירור שטבלה כראוי ואפי' בדיעבד לא עלתה להו טבילה דהו"ל ספק דאורייתא באיסור כרת ואיתחזק איסורא דאפי' לשיטת הרמב"ם מן התורה לחומרא ומה שאשה עומדת ע"ג לראות שלא יצא שערה לחוץ ואומרת שטבלה כראוי לא מהני חדא דאיהי נמי לאו דינא גמירא ועוד מנא ידעה:

מפיסוק אברים ותו דעדותה לא יועיל בזה יותר מע"א בדאתחזק איסורא בלא דבר שבערוה כמו נדה דלא הוה דבר שבערוה ואשה נמי פסולה לעדות ומה שאין דרך אנשים לעמוד על הטבילה לא יועיל בזה ועיי' בזה באהע"ז (סי' קנ"ה סט"ו) לענין בדיקת הנשים להעיד על הגדלות ידי לנו שסומכין על טבילות נשי דידן דלא ידעו דיני הטבילה באתרא דליכא ביעותותא אבל היכא דאיכא ביעיתותא נ"ל דאפי' בדיעבד לא עלתה הטבילה לגבי נשי דידן וה' ידריכני בדרך אמת ולא אכשל בדבר הלכה אמן. ועי' ט"ז סקל"ב:

ודע שיש לחקור הא דבעברה וטבלה ע"ג מקום שאין בו רוחב ד' עלתה לה טבילה היינו היכא דאיכא סהדי. שטבלה כן כראוי ואומרת שטבלה כראוי אבל בדליכא סהדי אינה נאמנת דהא כתבו התוס' גטין (דף ב:) ד"ה עד אחד שנאמנת על הטבילה לפי שבידה לטבול ועיי' מהרש"א והתינח היכא דאיכא באותו מקום בית הטבילה בהכשר אבל היכא דלכתחלה אין מתירין לה לטבול במקוה זו למה שאומרת שעברה וטבלה אינה נאמנת דהא לא הוה בידה לטבול לכתחלה ובכה"ג לא האמינתה תורה ואין לומר דבידה לנסוע למקום אחר ולטבול בהכשר גמור דלכתחלה ונאמנת מש"ה שעברה וטבלה דודאי לנסוע למקום אחר איכא טירחא יתירה ולא מיקרי בידה כמ"ש התוס' פסחים (דף ד:) ד"ה הימנוהו רבנן גבי בדיקת חמץ דלא הוה בידו משום דאיכא טרחא יתירא ולא הוה מהימנא בדאורייתא:

ויש להעיר באשה שנוסעת לטבול במקום אחר אם נאמנת היכא שלא אמרה במקום הטבילה באפי סהדי שטבלה שהיה בידה אז לטבול אבל מה שאומרת לבעלה שלא במקום הטבילה טבלתי י"ל דל"מ דהא כבר אין בידה לטבול בלא טורח רב. איברא שבתוס' גטין שם מבואר דאפי' מה שהיה בידה מהני להאמינה. ועכ"פ בעי' שיהי' ברור שהיתה במקום הטבילה דאל"ה י"ל דאיכא טורח רב ואינה נאמנת ויש לחקור במקומות שמי המקוה קרים ואיכא צערא דטבילה די"ל דאינה נאמנת על עצמה כמו גבי בדיקת חמץ. מיהו הכא שברור לנו שטבלה אלא שצריך להאמינה שהיתה הטבילה ע"פ הדין בזה י"ל דהיה בידה למבול כראוי. וכעת אין פנאי לעיין בדיני ע"א נאמן באיסורין בסוגיא דיבמות פ"ח וקידושין וגטין שם וה' ירחב לנו ויאר נרי במאור תוה"ה:

וצ"ע על דברי התוס' גטין דאכתי מנ"ל מטבילה דנדה שנאמנת במה שעתה לאו בידה אלא שמקודם היה

בידה והא י"ל דבנדה רק היכא שעתה בידה לטבול האמינתה התורה. וצ"ל בדוחק דסתמא ואפי' שעתה אין בידה לטבול האמינתה תורה לפי שהיה בידה לטבול:

ודע שדרך הנשים הטובלות במים קרים להשתטף בחמין קודם ואחר הטבילה ויש להעיר אם אין לדמותו לגזרה דג' לוגין מים שאובין בפ"ק דשבת שהיו טובלין במי מערות סרוחין וה"נ יבואו לומר לא מי מקוה מטהרים כי אם המים חמין מטהרין או שעכ"פ שניהם מטהרין כדאי' שם:

סימן טז

ע"ד ב' בריכות מים חיים שע"י סילון שמתחת לקרקע שופכות האחת לשני'. והנה אל הא' נמשכין מים חיים בצינור מבית בישול המתוק ומן הב' שואבין בסילון מים קרים לבית הבישול. והעמידו לבריכה הא' תיבה נקובה למטה כשפופרת הנוד ובין הנסרים שבצדדי התיבה:

יש סדקים רבים. ואל התיבה נמשכים המים החמים היוצאים בצינור מבית הבישול וחש חכם אחד מיראי הוראה אם בעת שרבו מי הברכות מגשמים או מהפשרת שלגים עד שהמה רבו הרבה על עיקר מי הבריכה אין לדין עליהם דין רבו נוטפין על הזוחלין היינו אם דינם כדין מקוה או כדין מעיין שמטהר בזוחלין גם ע"ד הסדקים שבתיבה שבין הקרשי' חש לומר שתלי' בפלוגתא דהרא"ש והר"ש זצ"ל (שבסי' ר"א סעי' נ) במחבר והג"ה שהמים שבתוכה יוצאים דרך הסדקים מהתיבה גם אם המים החמים שבתיבה שהם מים שאובים:

דינם כמחוברים למקוה וטובלים בהם:

ואנכי השבתי לו שלענ"ד אין לחוש לכל אלה דבין אם נדון על ב' הבריכות בצירוף. בין אם נדון על כל א' בפ"ע הרי דינם כדין אשבורן דשני הבריכות אין שוטפים לחוץ להלן כ"א שבריכה הא' שוטפת להשני' מתחת הקרקע ויש לשניהם דין אשבורן. ואין לחוש על רביית הגשמים והשלגים על המים החיים שמעיקר הבריכה. גם ע"ד הסדקים אין לחוש שהמים שבתיבה הם מחוברים למי הבריכה וממילא אין לחוש על היציאה דרך הסדקים דכמו שיוצאים המים מהתיבה כ"כ הם שבים למי הבריכה המחוברת להם. ובכה"ג לא חיישינן ליציאה דרך הסדק בהג"ה (סעי' נ) בשם הריב"ש ומה"ט נמי שהמים שבתיבה מחוברים למי הבריכה אין לחוש על היות המים החמים שבתיבה שאובין דכבר נתחברו למי הבריכה:

והצעתי דברי להגאון מ' ישראל יהושע נ"י מקוטנא והשיבני וז"ל מכתבו לנכון הגיעני אתמול במוש"ק העבר והנה אחר שכתב כ"ת שאין מימי הבריכות יוצאין חוץ לגומא גם כשרבו מימי הגשמים הרי זה כמחבר שני מקואות (בפ"ו דמקואות משנה ג) ופשוט דאין זה נקרא זוחלין כלל גם התיבה שהניחוה בבריכה אחת שנקובה תחתיה כשפופרת הנוד פשיטא דכשר שהרי הוא מחובר לאשבורן והרי זה כטובל בגוף המקוה. והנה יש לגמגם קצת אם טובלין בעת שדולין מים ע"י צינור שידוע שטבע הצינור בעת שדולין המים שמריקים האויר מן המים ועי"ז המים עולין מאליהן א"כ בשעה שדולין מים מיקרי זוחלין כמש"כ הטור (בסימן ר"א) דיש פוסלין מקוה שנסדק אע"פ שמחזקת מ' סאה למטה מסדק לפי שהמים העליונים ננערו לצאת מקרי כולו זוחלין וע"י הורקת הכלי את האויר ננערו המים עליונים להגביה למעלה ולצאת לחוץ ויעויין בש"ע יו"ד (סי' הנזכר סעי' נ) שהביא שם רמ"א דעה זו לחוש לכתחלה אמנם בשעה שאין דולין להפאבריק ע"י הצינור הפלומפף נראה שאין לחוש כלל כשאין המים יוצאים חוץ לבריכה. ידידו ישראל יהושע:

גם אם יוכלו לסתום פי הצינור בשעה שטובלת שלא יהא מחובר לבריכה שדולין ממנה יכולה לטבול גם בעת שדולין וזה פשוט עכ"ל:

והשבתי לו במה שחידש כבוד גאונו נ"י דבשעה שדולין המים והמים שבים לזחול הרי זה נכנס במה שחש הרמ"א (בסי' ר"א סעי' נ) לדעת הר"ש והמרדכי בנפרץ אחד מכותלי המקוה. ירשני נא כבוד גאונו נ"י לדון לפניו מה שיש להעיר בזה לענ"ד. דהנה בפי' הר"ש מקואות (פ"ה מ"ה) לא נתפרש שגם בנשתייר מ' סאה פסול רק שהרא"ש הל' מקואות (סימן יא) ובפי' המשנה מקואות כ"כ בשם הר"ש. ודיהיב טעמא למילתיה משום דהשתא מיהו טובל גם במים העליונים שהם זוחלין ודבריו הובאו בב"י (סי' רא) וצריך להבין מאי איכפת לן מה שטובל במים העליונים שהם זוחלין וכי בתחתונים שאין זוחלין אינו טובל ויעלה לו הטבילה בהן ונלענ"ד דגם להר"ש [והמרדכי שבועות סי' תשד"מ דלא נקיט לה טעמא נמי י"ל דכר"ש ס"ל] לא מיפסל אלא מדרבנן משום מראית העין שהרואה אותו טובל במקוה זו כיון שרואה שהעליון של המים זוחלין יבוא לטבול גם בזוחלין בלבד שלא יעלה בדעתו שמקוה זו אין תחתית מימיה זוחלין ויש בה מ' סאה באשבורן. מעתה בנ"ד שאין הזחילה של המים העולין בסילון נראית לעין הצופה במי הבריכה גם להר"ש לא מיפסל בהכי.

וזה נלע"ד טעמו של הרשב"א שהביא הב"י ומחבר (סעיף נא) דאם מי המקוה נחסרין מעט מעט דכשר שאין הזחילה ניכרת והטעם דכשאין ניכרת לעין הרואים לא נפיק מינה חורבה כלל וכשר. ולא זכיתי לראות דברי הרשב"א בשער המים כי אינם בסוף ספר תוה"ב. ויודע אני שיש לדחות דזחילה שאין ניכרת בשום מקום לא פסלה משא"כ בנ"ד הזחילה ניכרת לעינים אלא שאינה ניכרת במי הבריכה:

ובעיקר מה שחידש כבוד גאונו נ"י דבשעה שדולין מים ע"י סילון מקרי מי הבריכה זוחלין יש לדון לענ"ד ולומר דאף שבהוצאת האויר ננערים מי הבריכה לכנוס לסילון אין לדון עליהם לומר שננערו להיות זוחלין לפי שהמים שבתחתית הסילון מחוברים תמיד למי הבריכה ואינם עתידים לצאת מהסילון רק שברבות הפעולות להוציא את האויר ישנו וישלשו המים לכנוס לסילון והתחתונים דוחקים ומעלים העליונים עד שיוציאום לחוץ ומבלי פעולות אדם אינם עתידים להיות זוחלין מעצמם והמים הזוחלין ע"י הפעולה אינם מחוברים למי הבריכה עוד כי בשביתת הפעולות לא ישובו המים שבעליונית הסילון לירד למטה מהכדורים או הדליי' שבסילון. כי אם יעמדו לעולם למעלה עד יבשם או עד שיבלעו בסילון ע"כ אין לומר שמימי הבריכה יחזרו לדין זוחלין חדא שהמה לא יזחולו כלל רק המים שבעליונות הסילון יזחילו ולא מי הבריכה והמחוברים להן. ועוד שאין זוחלין מעצמן כי אם ע"י פעולות הורקת האויר ע"י מעשה בני אדם ויעויין בש"ך (ס"ק ל') כ' מדעת קדשו ושכ"כ הריב"ש (סי' רצ"ב) לחלק בין אם מעצמם יוצאים בין אם ע"י בני אדם או דבר אחר יוצאים אלא שנתנו עוד טעם דאח"כ לשם הם שבים ואף שי"ל דצירוף שניהם בעי מדסמך הרמ"א (בסעי' נ) על טעם דשבים למקוה בלחוד ע"כ שהבין דאו או קאמר הריב"ש א"כ כמו שסמך הרמ"א ז"ל על טעם שבים בלחוד כ"כ נוכל לסמוך על טעם שאין יוצאין מעצמן כי אם ע"י אדם או ד"א לחוד איברא דנראה דבכלל טעם שאח"כ שבים למקוה נכלל טעם שאין יוצאין מעצמן דביוצאין מעצמן לא ישובו אח"כ למקוה אבל על טעם אינם יוצאים מעצמם לא סמכי' ונתיישב לי בזה קו' הרא"ש על שיטת הנ"ש מה לשון נוטפין שעשאן זוחלין ולמ"ש י"ל דלא מיבעי' קאמר לא מיבעי' נעשו מעצמן זוחלין דבעי תיקון ופליגי בה ר' יהודא ור' יוסי אלא אפי' עשאן אדם או דבר אחר ג"כ בעי תיקון דבעי' צירוף טעם שבים אח"כ למקוה ובלא"ה פסול וצריך תיקון:

עוד נלענ"ד שיש לעיין דדוקא במקוה גמורה מים מכונסים קפדינן על זחילת המים העליונים בלבד אבל במי מעיין שמטהרים אף בזוחלין אלא שרבו עליהן נוטפין היכא דבאמת כל תחתית המים קוו וקיימי ועליונים לבד זוחלין לא קא מיפסל בזה דכבר הק' התוס' שבת (דף סה:) ד"ה שמא ירבו והובא בהגהמ"ד שבועות דנימא קמא קמא דמעטפין בטיל בזוחלין. ותי' דברוב איסור לא אמרינן קמא קמא בטיל. והתינח היכא דאח"כ כשרבו הנוטפין כולם זוחלין אבל כשמיעוטן בלבד זוחלין לא מיפסל דממנ"פ ליכא רובא דאיסורא וי"ל קמא קמא בטיל במי המעיין הזוחלין. וקצת ראי' הי' נראה לזה מאבוה דשמואל עביד לבנתי מפצא. ומה הועיל והלוא המים מחלחלין דרך נקבי המפץ והו"ל כמקוה שנסדק א' מצדי'. אע"כ דבזוחלין. שרבו עליהן נוטפין לא מיפסל. ואולי יש לדחות דדרך נקבי המפץ אין הזחילה ניכרת כ"כ. ועכ"פ לשני הצדדים יש ליישב קושית הרא"ש על שיטת הר"ש ז"ל מהא דגודר בכלים די"ל דאין הזחילה ניכרת כל כך בגודר בכלים או דאיירי בגודר בנוטפין שרבו עליהם זוחלין דבזה לא מיפסל בזחילת המיעוט משום דממנ"פ ליכא רובא לאיסור. עפמ"ש יש ליישב קו' הש"ך (ס"ק ק"ח) די"ל הרמ"א בדון מעיין קאי להיכא שרבו עליו נוטפין דלא קפדי' בו על ניעור מקצתו לזחולו:

סימן יז

שו"ב ומו"צ שבא עה"ח בכתב התקשרות שבינו ובין בני הק"ק על ג' שנים וז"ל והתחייב ליסע לכאן ולבוא עד זמן המוגבל בלי שום טו"מ ואם יתרחיש שאנשי מקומו לא יתנוהו לבוא לכאן אזי קיבל לאסור עליו שו"ב בכל מקום שהוא זולת פה ושיהי' שחיטתו אסורה כאכילת חזיר. ואסור להורות הוראות או"ה בכ"מ שהוא כ"ז קיבל ברצון טוב ובנפש חפצה לבוא וליסע לכאן עכ"ד. אמנם לא הוציא הדברים בפיו ובשעה שחתם הי' בלבו ע"י היתר שבועה בכתב ושאינו מקבל כי אם לבוא לשם ולא לשבת אצלם ג' שנים והנה כהיום שואל אם מותר לעקור משם בטרם כלות הג' שנים שקצבו להם ב' הצדדים:

א הנה לענין שבועה בכתב מצינו להרבה אחרונים שצדדו להחמיר ועיין שו"ת אמונת שמואל (סימן נט) ובשו"ת מוהר"י בן לב (ח"א כלל ו' סי' לט) שהביאו ראי' דלא מהני נדר וקבלת נזירות בכתב מדכתב הרמב"ם שהנשבע או נדר שלא לדבר מותר לכתוב דאלמא כתיבה לא הוה כדיבור ולענ"ד יש לדחות ראייתם ולעולם כתיבה כדיבור דמי' והא דמותר לכתוב היינו משום דגבי נדר ושבועה אזלי' בתר כוונת הנשבע והנודר וע"ע בשו"ת חות יאיר (סי' קצד) ושו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קנ"ו) ומוהר"צ חיות (סי' מג). ונראה לענ"ד דלהמחמירין בשבועה בכתב ה"נ בנדר בכתב יש להחמיר כדמשמע ביו"ד (סי' רלט ס"א) דדיני נדר ושבועה שוין וז"ל המחבר שם דין השבועה כדין הנדר לכל דבר בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו כו' ואפילו להסוברים דנדר ושבועה בכתב לא מהני צריך לחקור אם לא נכתב שנעשה ע"פ תקנה דלא בעינן שיוציא בשפתיו כמבואר בס' בית לחם יהודא (סי' ר"י סק"א) ועיין שו"ת תפארת צבי סי'):

אמנם נראה לענ"ד דדוקא כשכתב כל הענין של השבועה בכתב ידו אבל מה שבא על החתום על מה שכתבו אחרים לא הוה בכלל שבועה כלל כיון שלא הוציא הדברים בפיו ולא כתב אותם בכ"י רק שבא על החתום על מה שכתבו האחרים. ונתנה שמחה בלבי שמצאתי כדברי בשו"ת שמש צדקה (סימן) ושו"ת חתם סופר (סי' ר"כ) ושו"ת טוב טעם ודעת מהדורא ה' (סי' ט) וגם בשו"ת מוהר"י בן לב (שם) הרגיש לחלק בזה וכ"כ הנו"ב (בסי' סח):

ב ומה שאסר ע"ע שו"ב בין אי נימא דהיינו מעשה השו"ב ובין אי נימא דהיינו הנאת השו"ב הו"ל דבר שאין בו ממש וכ"כ מה שכתב שתהי' שחיטתו אסורה כאכילת חזיר הו"ל דבר שאין בו ממש גם איסור ההוראה הו"ל דבר שאין בו ממש והכי הו"ל למימר יאסרו ידי לשחוט בהם או יאסרו ידי להנאת השחיטה ויאסרו ידי לשחיטה כאכילת חזיר ופי להוראת או"ה. ונהי דמדרבנן חלים הנדרים אפי' על דבר שאין בו ממש מ"מ כיון דשבועה ונדר בכתב הו"ל פלוגתא דרבוותא י"ל בזה ספקא דרבנן לקולא מיהו דלזה צריך חקירה אם לא נכתב שנעשה בשבועה דאורייתא או בת"כ שדינו כשבועה דחיילי אפילו ע"ד שאין בו ממש כמבואר (בסי' רלט):

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה