אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק אורח חיים
סימן א
נשאלתי באחד שהניח תפילין בא' הי' סיום פרשת שמע באמצע שיטה ופ' והי' אם שמוע מתחלת השיטה שהיא צורת פתוחה ובשניה הי' סיום פ' שמע באופן שלא נשאר כדי לכתוב ט' אותיות ופ' והיה אם שמוע התחילה באמצע השיטה והריוח הי' ג"כ פחות מט' אותיות מה שהיא צורת סתומה ע"פ הכרעת הט"ז (סי' ל"ב סקכ"ו) אם אין לחוש בזה שהיא תרתי דסתרי העין מ"ש הב"י (סי' ל"ב) מה שהר"י די ליאון צידד בתפילין שנכתבו לדעת הרא"ש. והס"ת ע"פ דעת הרמב"ם ז"ל:
תשובה לענ"ד אין מקום לחששא זו כי כבר תמהו על הרמב"ם שכ' שאם שינה פסול ומשמע שינה מסתומה לפתוחה. והא מבואר בהקומץ (דף ל"ב) דבמזוזה כשר בפתוחה לפי שאינם סמוכות בתורה. ועל תי' הב"י כתבו שהיא סברא דחוקה. וגם מ"ש הב"ח דבמזוזה נמי הי' ראוי שיפסול בסותמות וממנהגא הוא דנהיגי בסתומות מש"ה כשר כששינה לפתוחות. משא"כ תפילין שמדינא בעינן סתומות פסול בפתוחות צע"ג למה זה ראוי שיפסל מדינא במזוזה בסתומות וע"פ הדין יצטרך דוקא פתוחות והא אע"ג שאין סמוכות בתורה מ"מ כיון שהם סתומות לא מסתבר שיפסול סתומות. ומה שנראה מדבריו שמביא ראי' מדקאמר שאם יבוא אלי' לשנות המנהג. דמשמע שראוי שיבוא לפסוק הדין לשנות ולאסור סתומות היינו לסברא דאביי דרשב"א דוקא פתוחות קאמר ולא סתומות פריך לרב דהא ממנהגא עכ"פ כשר בסתומות. אבל לדידן דקיי"ל כרשב"א וכתי' של רנב"י מצוה בסתומות ואי עביד פתוחות שפיר דמי ומטעמא שאין סמוכות בתורה א"כ תפילין דמי' שפיר למזוזה ובתרווייהו מצוה בסתומות ואי עביד פתוחות שפיר דמי ועיין שו"ת הרמ"א (סי' כ"ה) שהתיר סתומות לגמרי ופי' הכי כל הסוגיא וא"כ י"ל את זה ראוי שיבוא אלי' לשנות וכעין שכתב הלבוש. אבל סתומה כדין ודאי מצוה מן המובחר כמו שכתוב בתורה. ואפ"ה מותר פתוחות וה"ה תפילין. ובעיקר אי מצוה בפתוחות או סתומות האריך שם. ובמסקנא לדידן סתומות למצוה בתפילין. ולענ"ד היישוב הנכון מה שכ' הרש"ל בתשובה (סי' ל"ז) הובא במעיו"ט ובב"ח דגם להרמב"ם כשר אלא לכתחלה פסולות מהכשר כל המצוה. או כמ"ש בשו"ת הר"מ פדוואה בשם הא"ח שהקשה ג"כ קושי' זו ותי' דהרמב"ם בס"ח הוא דפוסל ולא בתפילין וכמו שהביא בד"מ. והכריע הרמ"א למנהג מדינתינו. וא"כ כיון דמצוה בסתומות ואי עביד בפתוחות שפיר דמי א"כ אין כאן שום חששא. כי תפילין של יד נכתבה ע"פ מצוה מן המובחר בסתומות ושל ראש שנכתב פתוחות נמי כשר. ול"ד למ"ש הב"י בשם הר"י די ליאון דכיון שהודו להרמב"ם לפסול בתפילין פתוחות רק שצורות הסתומה הי' כשיטת הרא"ש מש"ה שפיר החמיר להם לפי שהס"ת היה צורת הסתומות כשיטת הרמב"ם. אבל לדידן שגם פתוחות כשירות ליכא שום קפידא ועיין בשו"ת חכם צבי ושירי ברכה שהובאו בס' שערי תשובה (סי' לב) מה שצידדו ג"כ ודעת הח"צ נוטה למ"ש. וכ"ה בשו"ת הרמ"א שם:
עוד נלע"ד דהא דפוסל הרמב"ם אם שינה לפתוחה. היינו בפרשיות של יד שכולם כתובות על קלף א' וסמוכות זו לזו כמו מזוזה שנכתבת על קלף אחד ובעי' שיהיה לכל פרשה ופרשה צורתה העצמיית שהי' לה בתורה בכדי שיהי' ניכר שהיא אותה פרשה אבל בשל ראש שכל א' נכתבת על קלף בפ"ע ומונח בבית בפ"ע אפי' עשאה פתוחות לית לן בה דאף שפ' והי' מתחלת בראש השיטה אין היכר שהיא פתוחה די"ל שהניח שורה שלמה פנוי בפרשה הקודמת שהיא סתומה להרא"ש. ואף דלהרמב"ם הו"ל פתוחה מ"מ י"ל דלית לן בה כיון שהיא בב' בתים וב' עורות. ואפי' אם נאמר דלהרמב"ם להפוסלים בין בשל יד ובין בשל ראש פסול כפי הנראה קצת ממשמעות דבריו שבהלכה (א) כתב דין תפילין של יד ושל ראש ובהלכה (ב) דין צורת הפרשיות ופסולן. ונראה דקאי אתרווייהו מ"מ י"ל דקיי"ל כרמב"ם שפסול בשל יד דקאי הרא"ש והמרדכי כוותי' ולא בשל ראש דלא מצינו אם הרא"ש והמרדכי מסכימין. ועוד שי"ל שאנו עושין כולה כרא"ש שגם זה סתומה. אבל בצורת הסתומה נעשה ע"פ הרא"ש בשל ראש ושל יד ג"כ כרא"ש ע"פ הכרעת הט"ז ומצאתי כדברי בשו"ת הרמ"א ז"ל והתיר גם בשל יד דקדושתן קלה ועיין ט"ז (ס"ק כ"ה) שהביא ראי' להרמב"ם דשינה פסול ובבאה"ט (ס"ק נב) דוחה ראייתו:
והנה בצורת הסתומה שהמציאו בשו"ת מהר"ם פאדווה ובט"ז להניח בסוף פחות מט' אותיות. ולפני והי' אם שמוע ג"כ פחות מט' אותיות פנוי שזהו י"ל שחשיב סתומה בין להרמב"ם בין להרא"ש יש לי מקום עיון התינח בס"ת שרשאי לכתוב ב' הפרשיות בקלף אחד ובשורה א'. רק שמקום הוא דלא סליק לי' הוא דאמרי' בכה"ג דהו"ל צורת סתומה אבל בתפילין שצריך לכתוב בשל ראש בב' קלפים ואפי' בשל יד צריך לכתוב דוקא בד' עמודים. מה מהני מה שכותב בצורה זאת. דהא הטעם שזהו נקרא סתומה לכ"ע מבואר בשו"ת הר"ם פאדווה (סי' ע"ז) כיון דלכ"ע כשכתוב מכאן ומכאן ופתוח באמצע הו"ל סתומה וכל שפנוי פחות מט' אותיות לאו מקום פנוי הוא א"כ אין מצרפין מה שפנוי בב' השורות שכבר יש בין הכל פנוי ט' אותיות וחשבינן ב' השורות כאילו הם שורה אחת והו"ל כתובה מכאן ומכאן ופתוחה באמצע שהיא סתומה לכ"ע וא"כ התינח היכא שאפשר לכתוב הכל בשורה אחת רק שלא סליק ליה מקום. י"ל שמצטרפין. אבל בתפילין שאסור לכתוב בעמוד ושורה אחת. וצריך דוקא ב' עמודים היכא אפשר לומר שחשבינן הכל כנכתב בשורה אחת שאז הו"ל פסולה בלאו טעמא דפתוחה וסתומה. ולענ"ד הו"ל כעין תרתי דסתרי. ומכ"ש שקשה לצרף בשל ראש שכאו"א מונח בבית בפ"ע ובקלף בפ"ע. ואף שבשו"ת הרמ"א (סי' כ"ה) הביא דברי הסמ"ג (עשין פ"ה) שכתב לעשות כמו שהעלו הגאונים הנ"ל היינו לסברתו שלא יהי' סתומה גמורה ולא פתוחה גמורה שיהיה לו היכר שאין סמוכות בתורה אבל להר"מ פאדווה שהמציאו כן להרמב"ם ומכח זה שמצטרף קשה כמ"ש:
ומ"ש הב"ח בפי' דברי הטור שכתב או בתחלתן שאם משייר בתחלתן וסיים כל ג' פרשיות בסוף. ויתחיל באמצע. ופי' שוהי' אם שמוע יתחיל בתחלה. ויסיים בסוף לא זכיתי להבין דא"כ ליכא בין שמע לוהי' שום שיור. ואינה לא פתוחה ולא סתומה. וכמ"ש הלבוש. ועיין בשו"ת הרמ"א (סי' כ"ה) שהאריך הגאון מוהר"י להתיר סתומות לגמרי וא"כ ל"ק כלל. ועיין בשו"ת רש"ל (סי' ל"ז) שהאריך בדין פתוחות וסתומות דתפילין. וראיתי בשו"ת חתם סופר חאו"ח (סי' ד) שהכשיר:
סימן ב
לכאורה הי' נ"ל שאם אין עשרה בביהכ"נ עצמה רק עם האנשים שעומדים על המגדל אינם מצטרפין דגרע מקטנה וגדולה (שבסי' נ"ה סעי' ט"ז וי"ז) שהמגדל והבהכ"נ לשניהם איכא גיפופים וע"ע (בסי' ע"ט סעיף ג) ושאין לקרות בתורה על המגדל עד שיהיו שם על המגדל עשרה חוץ מהאנשים שבבהכ"נ וכן לכל דברים שבקדושה דמגדל ובהכ"נ ב' רשויות נינהו ואע"ג דהמחיצה שלמעלה מקרקע המגדל אינה גבוה עשרה מ"מ בהצטרף מה שקרקע המגדל גבוה מקרקע בהכ"נ איכא עשרה וקיי"ל גידוד ה' ומחיצה ה' מצטרפין בעירובין (דף צ"ג:)
איברא דבטלה דעתי הקלושה. נגד דברי הרשב"א ז"ל שכתב דהמגדל בטל נגד הבהכ"נ הובא במג"א (סי' נ"ה ס"ק י"ד) אמנם בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רפ"א) כתב שאין צריך לקום כשמגביהין ס"ת על הדוכן דרשות אחרת היא. וכבר נתיישבה קושי' סתירה זו במג"א שם דלענין צירוף הוא דבטיל ועוד שרואין אלו את אלו, ויש לעיין עוד מדין זה היכא שיש להפליג הבהכ"נ ולדמותה לב' או ג' חצירות וליכא עירובי חצירות בעיר אם אין איסור לטלטל בבהכ"נ עצמה מצד שבני השכונה החלוקה מחבריהם יאסרו על בני השכונה האחרת ושצ"ע אם שייכים בזה דברי הרשב"א ז"ל:
סימן ג
נשאלתי במקומות שאין מניחין לקבור המת עד עבור ב' מעל"ע איך יתנהגו האוננים בענין ק"ש ותפלה. ואף שבסידור דרך חיים סקי"א פסק שלא ו להתפלל נסתפק השואל אם לסמוך ע"ז כי ע"י שנפרץ הגדר שאוכלים ושותים ומטיילים בשוק ועושין מלאכתן עד הקבורה למה זה לא יתפללו בימים האלה ואם לומר קדיש בעת האנינות:
תשובה לענ"ד אין לזוז מפסק הגאון דרך חיים שהוא מוסכם מכל הראשונים ואחרוני' דהנה בפטור דאונן הביאו התוספות בברכות ר"פ מי שמתו והרא"ש במ"ק (דף כג:) ב' טעמים משום כבוד המת וכדי שיכין צרכיו. והט"ז באו"ח (סי' ע"א סק"ג) כתב דלא יחמיר על עצמו משום כבודו של מת אפי' ביש מתעסקין שיעשו בעבורו דלא סמכינן אטעמא דכדי שיכין צרכי המת ונ"ל שאפי' להטעם שיכין צורכי המת אף שכבר הכין צורכיו או שיש מכינים ואוננים אחרים בלעדו אפ"ה לא מיפטר בהכי ומיפטר מכל המצות ומש"ה לא מצינו שמחלקי' בין הכין כבר צרכיו ובין יש הרבה אוננים כמו שמחלקים במשמר את המת וחופר לו קבר וכבר נשמעו דברינו אלה ברא"ש מ"ק והובאו בב"י או"ח (סי' ע"א) ונ"ל דאפי' להפוטרים במסרוהו לכתפים ולרבים מידה ביש הרבה אוננים דהתם היינו טעמא שהם כמו שלוחים של האונן וכמ"ש המג"א (סק"ב) אבל בהרבה אוננים לא שייך לומר כן רק שהמצוה על כולם. ולא דמי נמי היכא שכבר הכין או שיש הרבה מכינים למת בתפיסה דלא חל עניו חיוב קבורה כלל אבל הכא שכבר חלה עליו החיוב לא מהני מה שכבר הכין או שיש הרבה אוננים וכיון שאפי' בכבר הכין צרכיו ואין עליו מה לעשות אסור מכ"ש שאסור היכא שלא הכין כלל רק שאין מניחין היום לקבור שהאנינות כבר חל עליו משעת מיתה וחיוב צרכיו יהי' עליו לאחר ב' ימים ונ"ד גרע טפי מאונן בשבת כשרוצה להחשיך על התחום שנוהג אנינות ואף שי"ל דכיון דידיע
שאין מניחין לקוברו לא חיילא אנינות תיכף בשעת מיתה עד סמוך לשעת קבורה נ"ל שאין לחלק ולומר כן.
ולכאורה הי' מקום עיון במה שהביא הט"ז ביו"ד (סי' שמ"א סק"ג) בשם המהרי"ל ע"ש הר"ש שאין נוהג אנינות בליל יו"ט ב' וכ' לפי שאין דרך לקבור בלילה ולדברינו יקשה מה הוה והא הרי הוא כמו שאין מניחין אותו לקוברו עד יום או יומים וצ"ל דהתם היינו מכח צירוף שהי' ביו"ט אבל בחול אף שאין דרך לקבור בלילה נוהג אנינות ומה"ט לא נזכרה סברא זו שאין קוברין בלילה רק גבי יו"ט לחוד וכן ראיתי בס' חכמת אדם ליו"ד (כלל קנ"ג סעי' ו') שהביא שאם אין מניחין לקוברו מחמת אונס או חגי עכו"ם לא חלה האנינות ורק גבי יו"ט ב' כ"כ ולא הזכיר מזה (בסעי' ד) לגבי מת בחול ובתפיסה שמשמע מדבריו גם כן שמה שאין מניחין לקבור עד יום או יומים לא מהני רק לגבי יו"ט מכח צירוף יו"ט ב' ולא בחול. ובעת שכתבתי דברי ראיתי שגם הגאון חכמת אדם ז"ל בעצמו מבאר כן לדבריו הקדושים והנאני וא"כ פטור ולא יחמיר על עצמו ואף שיש לצדד דכיון דלהרמב"ם ורש"י ור"פ מותר להחמיר ולדעת הר"ת ולשון א' בירושלמי כשאין מוטל עליו חייב. וא"כ אפשר לומר אע"ג דלא קיי"ל כר"ת מ"מ באין מוטל עליו לקוברו מותר להחמיר בכ"ז קשה להכריע את רוב גדולי ישראל מיהו בלבוש כתב הטעם נחלק בשבת ויו"ט הכל יודעים שאי אפשר לעסוק בצורכי קבורה אבל בחול כשיש מתעסקין אחרים, מ"מ אין הכל יודעים שיש לו מתעסקין וכשידעו שהקרוב אין נוהג אנינות איכא בזיון למת. וא"כ בנ"ד שכל בני העיר יודעים לא שייך האי טעמא והי' אפשר לומר שמותר להחמיר מ"מ י"ל לבני עיר אחרת שאינם יודעים שאין מניחין לקוברו ועיין באו"ח (סי' רמ"ד) שחוששין לבני עיר אחרת:
ובעיקר העניינים שצדדו כשאין מניחין לקבור יש לעיין בחול נהי שאין עליו חיוב וצורך הקבורה אכתי יש עליו חיוב לרחוץ את המת ולנקותו ללובשו ולהספיד עליו ולשכור ספדנים ומקוננות שאין בכ"ז הכרח שיהיה סמוך לקבורה ומצאתי שכבר העיר בזה בספר תורת האדם להרמב"ן ומצאתי עוד מזה בנו"ב מהד"ת חלק יור"ד (סי' רי"א)
וראיתי בשו"ת יד אליהו (סי' ט"ז) שנשאל במת בערב שבת ואין קוברין המת לאחר חצות ע"פ מנהג העיר שהשיב שם דהו"ל כאילו אינו מוטל עליו לקוברו וכמת בתפיסה דמי כיון דלא ניתן לקבורה ובס"ד כתב ול"ד למי שרוצים לקוברו ביום דפטור עכ"פ בלילה הקודם דהתם דמצי עכ"פ לקוברו בלילה ועכ"פ מוטל עליו לעסוק בצורכי קבורה אבל הכא אינו מוטל עליו כלל ויש לו שהות ביום א' עכת"ד. ולענ"ד כמ"ש וגם אפשר להשוות דבריו עם מ"ש ולומר דדוקא לענין ערב שבת שייך לומר כן ולא לענין ימי החול ומ"ש שאפשר להכין צורכי המת יום א' צ"ע שסותר דברי עצמו שבסוף התשובה כתב שיש למהר בקבורת המת ושבמת מצוה הקדימו קודם מקרא מגלה ואע"ג שיש שהות לקבור אחר הקריאה וא"כ י"ל הגם שאפשר ויש שהות להכין ביום א' צריך להכין הכל מערב שבת כדי למהר על הקבורה ביום א' וצ"ע ומה שכתבתי נ"ל עיקר וכפסק הגאון דרך חיים:
ולענין אמירת הקדיש בט"ז או"ח (סי' ע"א סק"ג) הביא דברי הרש"ל שאפי' בחול יאמר קדיש וביו"ד (סי' שע"ו) כתב דבחול לא יאמר רק בשבת ויו"ט ובסתירת דבריו כבר עמד החכמת אדם (כלל קנ"ג) אכן הנקודת הכסף כתב דאפי' בשבת לא יאמר כיון שאין עונש גהינם עד אחר הקבורה ולענ"ד ענין הקדיש אינו תולה כלל בעונש גיהנם והוא רק כדי לזכות את האב וכמו שמזכהו בכל מצוה שעושה הבן דברא מזכה אבא בסנהדרין (דף ק"ד) רק שנתעורר זה המנהג ממעשה דרע"ק בזוה"ק ובמדרשים שהי' להצילו מגיהנם אבל העיקר רק לזכותו וא"כ לעולם יש להבן לזכות את אביו אפי' כשאין עליו עונש גיהנם ותדע שאומרים קדיש בשבת ויו"ט ואף שאין אז עונש גיהנם ואף שהגאון מוה' אני' נ"י אבד"ק קאליש הראה דברי המרדכי פ' ערבי פסחים דפשיטא ני' שביו"ט יש עונש גיהנם ולשון הזוהר הקדוש פ' יתרו (דף פ"ח:) תאנא בהדין יומא מתעטרן אבהן וכל בנין ינקין מה דלא כן בכל שאר חגין וזמנין בהדין יומא חייביא דגיהנם נייחין בהדין יומא כל דינין אתכפיין כו' ומדנסיב ברישא מה דלא כן בכל שאר חגין וזמנין ובסיפא נקט רק בהדין יומא משמע קצת שגם ביום טוב אין עונש גיהנם כשם שאין עונש גיהנם בשבת אולם אחי חותני הרב המאה"ג מ' יעקב יהודה נ"י אמר דברישא נקט מה דלא כן משום שגם ביו"ט יש קצת עיטור ויניקה אלא דלא כמו בשבת אבל אינך ליתנהו ביו"ט כלל] מ"מ בשבת דלית ביה גיהנם כדאי' בסנהדרין (ד' סה:) קברו של אביו יוכיח ואפ"ה אומרים קדיש אלמא שאינו תולה בגיהנם לזכות לאביו ואע"ג שלאחר עונש גהינם היינו י"ב חדשים ולמנהגינו שלא להחזיק את האב' לרשע לרשע אחר י"א חודש פוסקים לומר קדיש ואע"ג דזכית הוא לו. היינו שא"צ תו לזכותו כיון שכבר קבל עונשו. ויש להעיר אם יאמר קדיש כשכלים הי"א חודש בשבת. וצ"ע אם י"ל דדומה ליא"נ שאומר קדיש בשבת אבל קודם הקבורה שלא קיבל עונש עדיין אע"ג דלאו בר עונש הוא בשעה ההוא מ"מ כיון שיבוא לידי עונש טוב שיאמר קדיש כדי לזכות את אביו ותדע דהא אפי' בשעת היא"צ אומרים אע"ג שכבר נפטר מעונש גיהנם ומכ"ש קודם שסבל עונשו. והנה בספר חכמת אדם כתב ג"כ שיאמר קדיש ולא חילק בין יש אבלים אחרים או לאו וזה החילוק של היכא דאיכא אבלים אחרים הוא בסידור דרך חיים וטעמו נ"ל דקיי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה וא"כ אבלים אחרים שהם מצווים עדיפי מזה שעדיין אינו מצווה ואע"ג ששניהם מצווים לקדש את שמו ית' ולענין מצות קדיש וברכו הוא מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ כיון שהאבל השני מקיים ביה ג"כ מצות כבד וזה אין מקיים בו מצות כבד וא"כ הו"ל האחר מצווה ועושה יותר מזה שלא נצטוה בו משום כבוד אביו אכן כפי מ"ש גם זה מצווה אע"ג שאין עונש על האב. ויש לעיין היכא דוחה קטן בן ז' ולמ"ד לגדול והא הגדול מצווה ועושה והקטן אינו מצווה ובנ"ד לכ"ע כשאין אבלים יאמר קדיש אפי' בחול:
ועל שעושין מלאכה בימי אנינות ראוי להוכיחם כי מה שסיים בהג"מ בשם הסמ"ק שהתיר לאונן לצאת מפתח ביתו כי צריך לחזור אחר צורכי המת משמע דשלא לצורך המת היה אסור אפי' לצאת אם לא לצורך גדול ואיסור מלאכה לאונן מבואר ביור"ד (סי' שמ"א) ואיסור משא ומתן הוא מבואר בשיורי כנה"ג ליו"ד שם דלשיטת הרמב"ם הוא שיש להקל ולא להמחבר דפסק כחולקים על הרמב"ם. יכל זמן שאין האונן עוסק בצורכי המת צריך לישב ולידום ולהצדיק עליו הדין כדמשמע בברכות (דף יט) ואף שמלשון הרמ"א ביור"ד (סי' שמ"א) משמע שאין איסור לצאת מביתו ומטעם זה מתיר לבוא לביהכ"נ היינו דוקא כעין הילוך לביהכ"נ שאינו בזיון למת ולא לטייל בשוק ולפכוחי פחדא:
סימן ד
נשאלתי בכהן שרגליו עקומות באופן שהולך הוא ברגליו אלא שקרסוליו לחוץ לצדדים. ואצבעות רגליו סמוכים זה לזה והוא דש בעירו שלפי דין הש"ע (סי' קכ"ח סעי' ל) הרי הוא נושא את כפיו אמנם מחמת שרגליו עקומות ועקושות א"א לו לחלוץ את מנעליו בהיותו בביהכ"נ. וקשה עד מאוד שילך יחף מביתו עד לביהכ"נ אם מותר לעלות לדוכן במנעלים שנקראים [שדיוועל] או לא ישא כפיו כלל:
תשובה בסוטה (דף מ.) אמרי' בטעמא דאין הכהני' רשאין לעלות בסנדליהון לדוכן משום כבוד ציבור ולר' אשי אמר שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו ואזיל לקושרו ואמרי' בן גרושה ובן חלוצה הוא ולכאור' לטעמא דר' אשי היה מקום להקל בימינו שאין נוהגין ללכת במנעל שיש בו רצועות מיהו אנן קיי"ל כטעמא דכבוד ציבור. וא"כ אפי' בימינו אין להקל. וגם לטעמא דר"א כתב הב"י דוקא בתי שוקים של עור מותר. אבל סנדלין ומנעלים אעפ"י שאין בהם רצועות אסור דל"פ רבנן וסתמא גזרו בכל מנעלים וסנדלין. ועוד דבכל תקחז"ל אפי' בטל הטעם אין הדין משתנה דהו"ל דבר שבמנין כמבואר בריש ביצה (ד' ה):
אמנם נראה להקל דהנה מלישנא אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהון משמע שתקנת ריב"ז לא היה שלא ישא את כפיו כשלבוש בסנדלים דנהי שחכמי' יכולים לעקור ד"ת בשוא"ת מ"מ משמע שלא תיקנו כן רק שאסרו על הכהן שלא יהיה סנדלים ברגליו כשעולה לדוכן וכן נראה מדברי הרמב"ם שלא הביא האי דינא (בפט"ו) בין הדברים המונעים את נשיאות כפים וכתבו (בפי"ד) בין הדברים שאסור לכהנים לעשות. וכיון שאינו מונע ומעכב לגוף הנשיאות כפים רק שהוא איסורא אקרקפתא דכהן א"כ בנ"ד דאונס הוא שא"א לו לחלוץ מנעליו בביהכ"נ אם כן בכה"ג רחמנא פטרי' ומותר לעלות לדוכן בסנדלין. דכולי האי ודאי לא אטרחוהו רבנן שילך יחף מביתו עד ביהכ"נ. כיון דהאי שעתא ליכא עליו שום חיוב שעדיין לא קראוהו בפירוש ולא עקר רגליו וכיון שא"א לו לחולצם בהיותו בבהכנ"ס. אונס רחמנא פטרי' מכל המצות ומהאי תקנתא שלא יעלו בסנדלין נמי פטרוהו רבנן:
והנה אם יוכל ללבוש על מנעליו מנעלים הנקראים קאלאשען ולחלוץ הקאלאשען בנקל בהיותו בביהכ"נ טוב שמביתו ועד ביהכ"נ ילך בקאלאשען. וכשיבוא לישא את כפיו יחלצם ויעלה במנעלים שע"ג רגלו בלבד כדי לצאת ידי כבוד ציבור שלא לעלות לפניהם בסנדל ומנעל המטונף כמו שפירש"י שיתראו כשיגביה את ידיו ואם גם בזה אי אפשר נ"ל שיבקש מהציבור שימחלו לו על כבודם וישא כפיו במנעליו:
ויש לעיין אם כבוד הציבור ניתן למחול ועיי' שו"ת ב"י להר"י עייאש (סי' כ"ב) אם כבוד ציבור ניתן למחול ולקמן בחלק יור"ד (סי' כ"ב) דלכאורה מדאמרינן דמשום כבוד ציבור כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה משמע קצת דכבוד ציבור לא ניתן למחול דהא הציבור פשיטא דהוו מחלי בזה איקרייהו:
אמנם בעיקרא דאמרי' הכא דכהנים פניהם כלפי העם משום כבוד ציבור הוה ק"ל טובא דהא לעיל (דף לח.) ילפי' לה מקרא דאמור להם וכה תברכו דבעי' פנים כנגד פנים וה"נ משמע לישנא דקרא וישא אהרן את ידיו אל העם דמיניה ילפינן (בדף לח) לנ"כ דבעי' שיהיה פניו אל העם. וראיתי שכבר עמד בזה גאון אחד בגליון הש"ס שלו. וכתב ליישב דטעמא דכבוד ציבור הוא לתת טעמא לקרא. וא"כ ממילא י"ל דאפי' כבוד ציבור ניתן למחול היכא דתלי רק בכבודם. והכא לטעמא הוא דנקטינן ליה וה"נ משמע בסנהדרין (דף מז) גבי חזקיה שגירר עצמות אביו דאמרי' כי היכא דתיהוי לכפרה ליה מחלי ישראל ליקרייהו שכבוד ציבור ניתן למחול וא"כ יכול לבקש מחילה מן הציבור:
איברא יש לעיין אם אין לדמות כהן שצריך לישא כפיו במנעליו למי שהיו ידיו צבועות אם אינו דש בעירו שאסור משום שהעם מסתכלין בו., וה"נ העם מסתכלין בו שעולה לדוכן בסנדליו. ונ"ל דגם לזה מיקרי דש בעירו ומותר לישא כפיו במנעליו גם אינו ברור אם למה שגורם להסתכל ברגליו קפדינן. די"ל דלא קפדינן כי אם על הסתכלות בפניו וידיו לפי שהשכינה שורה בידיו וכן בפניו שעי"כ מסתכל גם בידיו שהם כנגד הפנים אבל על הסתכלות ברגליו אין להקפיד כמו שאין קפידא אם מלבושיו משונים וצ"ע כעת:
ובפרט דלפמ"ש התוס' חגיגה (דף טז.) ד"ה בכהנים שהאיסור משום היסח הדעת ושכ"ה בירושלמי ואין ר"ל שע"י ההסתכלות של העם יסיחו הכהנים דעתם דא"כ מה קאמר ר"ח אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי אלא ר"ל שהעם יסיחו דעתם מברכה וכדאמרי' בסוטה (דף מ) כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין. שצ"ע לחלק בין ידיו לרגליו ואפי' שינוי מלבושיו ליתסר:
ודע דהוה ק"ל בטעמא דר"א שמא נפסקה כו' ואמרי בן גרושה ובן חליצה הוא דהו"ל לומר שאתי למימנע מקיום הג' עשין של ברכת כהנים כדאיתא באו"ח (סי' קכ"ח סעי' ב) ולפום רהיטא אמרתי דאי הוה נקיט דאתי למימנע מקיום ג' עשין של ברכת כהנים היה האיסור רק משעה שעקר את רגליו ברצה אבל קודם לכן מותר להיות סנדלי' ברגליו דהא אי בעי לא יעקור רגליו ברצה ולא יעבור שום איסור ועיין באה"ט (סי' קיא) דכשלא קראוהו בפירוש כל שאינו עוקר רגליו ברצה לא עביד איסור כלל מש"ה נקיט דאמרי בן גרושה ובן חליצה היא דמה"מ אפי' קודם שחל עליו חיוב ברכת כהנים קודם עקירת רגליו אסור להיות מנעליו ברגליו אולם לא ראיתי ולא שמעתי שיהיה איסור נעילת סנדלין קודם שעקר רגליו וחל עליו חיובא דברכת כהנים. וה"נ משמע לישנא שלא יעלו בסנדליהון לדוכן משמע קודם לכן שרי וא"כ הקושיא הדרא לדוכתא דהו"ל לומר שימנע מקיום העשין של נ"כ:
ובמה דאמרי' (בדף לח) שיהיה פנים כנגד פנים ודחה או אינו אפי' פנים כנגד עורף. פירש"י שאין הציבור צריכין להסב פניהם לצד הכהנים והוה ק"ל דהא לכאורה קרא דכה תברכו ואמור להם אזהרה הוא לכהנים היאך יתנהגו בענין ברכת כהנים וא"כ למה הוציא רש"י דרשה זו מפשטה ופירשה דבא ללימוד שצריכין ציבור להסב פניהם לכהנים והו"ל לפרש שהוא אזהרה לכהנים שיהיה פניהם אל הציבור ונראה דהוה פשיטא לרש"י ז"ל דהאי קרא דאמור להם הוא רק להזהיר לישראל האיך יתנהגו הציבור ולא לכהנים נאמר. ולמד כן רש"י ז"ל מדאמר אביי בב' כהנים קורא כהנים ולא בכהן א' משום שנאמר אמור להם וקיי"ל כוותיה ונהי דבירושלמי סבר ר"ח דבכהן א' קורא כהנים היינו לפי שקאי כהנים לאותו שבט ולא קיי"ל כר"ח דכהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים ולא בעי' אמירה משלהם שמכל זה נראה דהאי דאמור להם לא קאי על הכהנים שנושאין כפיהם רק קאי על עם הקהל. ואולי י"ל דמה"ט פירש"י כן משום דס"ל דלענין שכהנים צריכין להפוך פניהם לציבור לא בעי' קרא כלל חדא משום כבוד ציבור ועוד משום וישא אהרן את ידיו אל העם ופירש"י לענין שהציבור יצדדו פניהם לפני הכהנים.
סימן ה
בבאה"ט או"ח (סי' קל"ב סק"ה שפוסקים מלומר קדיש ביום כלות י"א חודש כדי שלא להחזיק לאביו או אמו ברשיעי. נ"ל דאם כלו י"א חודש בערב שבת יאמר קדיש בשבת ג"כ דהא בשבת ליכא דין של גהינם והקדיש בשבת להעלות הנפטר ממדרגה למדרגה אבל ביו"ט לא יאמר שכבר הראה אדמ"ו הגאון מהר"א זצק"ל אב"ד מקאליש דיש עונש גיהנם ביו"ט וי"ל שמחזיקו לרשע:
ועוד נ"ל דקטן שלא הגיע לחינוך א"צ לפסוק מלומר הקדיש ואין לנו לחוש בהחזיקו לאביו לרשע ועיי' בזה בענין קטן. עובר עברה אי ב"ד מצווין להפרישו וה"נ במיקל בכבוד אביו (ובסי' שמ"ג) בהג"ה בקטן שהכה אביו דצריך לקבל ע"ע שום דבר כפרה. מיהו הכא אינו מפרש כן שמחזיקו לרשע ואדרבה כוונתו לכבדו במותו. וע"י נקה"כ ליור"ד (סי' שע"ו) דאין עונש גיהנם עד אחר הקבורה וא"כ ראוי לפסוק י"א חודש מיום הקבורה ועימש"ל (סי' ג):
סימן ו
באו"ח (סי' קמ"ז סעי' ח) ביום שיש ב' ס"ת לא יפתחו הב' עד שיגללו הראשונה והוא מהגמ"ר שבס' הלכות קטנות בשם מהר"ם וט"ס יש בדבריו השני במקום הראשונה. והנה נלע"ד דמשהתחיל לגוללה לשניה מותר לפתוח הראשונה ולא דמי (לסעי' ז) אין המפטיר מתחיל עד שיגמרו לגלל ס"ת ועיין בסידור דרך החיים דיני קדיש וסדר הפטרה (סי' קג) שהוסיף במטפחותי' וכ"ה מבואר ברש"י סוטה (דף לט) שיגלל ס"ת במטפחותי' דהתם הטעם משום טרדת הגולל שישמע הברכה והפטרה מש"ה צריך להמתין עד שיגמור כל מלאכתו ומה"ט נ"ל דבמקומות וזמנים שנותנים כתרים ועטרות על סס"ת שצריך להמתין עד שישימו כולם ולא יטרדו הגוללים והמעטרים אבל בענין פתיחת השני' שהטעם משום שאין עושין מצות חבילות כנראה מדברי המג"א ס"ק י"א שפלפל בחכמה מהא דאין עושין מצות חבילות חבילות על שמוציאין הב' מהתיבה קודם החזרת הא' שלא כדברי הירושלמי. ומה"ט נראה שטעם בשעכ"פ אין לפתוח הב' עד שיגללו הא' היא מה"ט. וא"כ י"ל דאחר שהגביהו הס"ת הא' והתחיל להתעסק בגלילתה לא שייך תו אין עושין מצות חבילות חבילות ומותר לפתוח השני' ותדע דאלת"ה למה לן טעמא דטרדת הגולל שלא יתחילו להפטיר עד גמר הגלילה ותיפוק ליה משום שאין עושין מצות חבילות חבילות ועכצ"ל דלאחר שהגביהו הס"ת לא שייך תו ה"ט ובעי' טעם טרדה ואולי יש לחלק ולומר דקריאת התורה והפטרה בנביא לא שייך אין עושין מצות חבילות חבילות כיון דתלי' בקריאת התורה ובענינא דקריאה והיה תקנתה בזמן שגזרו על קריאת התורה והמפטיר עולה למנין ז' שצריכים לקרות בתורה:
ודע שיש להעיר עפ"מ דאי' ביומא (דף ע) דאין גוללין ס"ת בציבור משום כבוד ציבור א"כ יש להקשות וכי אמרי' לאדם חטא כדי שיזכה חברך וה"נ וכי בשביל תקנת הגוללים שיזכו בשמיעת הברכות והפטרה יחטא המפטיר בזלזול כבוד צבור ובמק"א פלפלתי אם כבוד ציבור ניתן למחול מיהו לפמ"ש התוס' שבת (דף ד.) ד"ה וכי א"ל דדוקא היכא שלא נעשה האיסור על ידו או שפשע א"א חטא כדי שיזכה חברך וגם שהגולל הוא טרוד במצוה דרמי' אכוליה ציבורא י"ל דאתי שפיר קצת ודלא אמרי' כן ושאני ההוא דיומא שם דאפשר לקרות בע"פ או בהוצאת ס"ת אחרת א"ל משום דאיכא למיחש לפגמא אין גוללין משום כבוד ציבור וגם דקריאת כה"ג אינה על הציבור. וכעת אין פנאי לעיין בזה וגם שאכ"מ וה' יאר נרי בתוה"ק:
מיהו כ"ז ניחא לפמ"ש דע"כ בעי' להתחיל בגלילת הס"ת קודם הפטרה שאין עושין מצות חבילות חבילות וכיון שבהכרח התחיל לגלול לא פשע ולא אפשר תו בענין אחר וגם שייך לומר שהאיסור בא ע"י המפטיר. אבל אי נימא דקריאת התורה והפטרה לא הוה בכלל חבילות חבילות ומטעמים שכתבתי לעיל א"כ אפשר להמתין ולגלול אחר הפטרה וי"ל דהו"ל כעין פשע ומניעת השמיעה בשביל טרדה לא בא ע"י המפטיר יש להעיר דליהוי בכלל אין אומרים לאדם חטא בכבוד ציבור כדי שיזכה חברך ודו"ק:
סימן ז
הנה הייתי חוכך לומר שהקדיש לאחר קריאת התורה יהיה דוקא בגדול שיש עליו חיוב מצות ולא בקטן ושהאבלים שאסורים בד"ת אין להם לומר קדיש זה ושוב מצאתי מפורש בתשב"ץ (ח"ג סי' קע"א) שכ' שהקדיש הזה יהיה בגדול דוקא ונתנה שמחה בלבי ובאבלי' דעתי נוטה דמטעם שאסורים בד"ת אין להם לומר קדיש זה כמו קטנים קודם י"ג שנים ואין מצטרפין לעשרה לקריאת התורה ועדיין צ"ע ועכ"פ למדתי עוד מדברי התשב"ץ שאין הקדיש שאחר קריאת התורה שייך להש"ץ או הקורא דוקא כ"א להאבלים דאי הוה שייך להש"ץ אן להקורא בלא"ה לא היה אפשר להיות בקטן ומטעם ששייך לאבלים בשביל כבוד התורה ודלא ליתי אבלים לאנצויי אני נוהג לאומרו לזכות נשמת מי שמגיע לו הקדיש ע"פ הדין האמתי:
סימן ח
מה שהעירותי תמיד להקל במי שבירך ברכה על איזה מצוה או ברכת הנהנין לענות אמן על ברכת חברו כשחברו בירך ג"כ אותה ברכה שהוא בירך ואע"ג שמפסיק בעניית אמן בין ברכה למצוה או לאכילה שהרי יוכל לסמוך על ברכת חברו שעונה אחריה אמן ואין לומר מטעם גורם ברכה שא"צ שכבר העלה אאמ"ו הגאון זצק"ל דגורם ברכה שא"צ היינו ברכה ממש אבל אמן מותר לענות שהרי אינו מברך ממש וליכא ביה לא תשא:
ומה"ט העירותי לענין אמן שבין אהבה רבה לק"ש דעל ברכת אהבה רבה לכ"ע רשאי לענות אמן ובין תפילין של יד ושל ראש שאסור להפסיק אפי' לקדושה וקדיש (בסי' כ"ה סעי' י) מ"מ מותר לענות על ברכת של יד ודברי הוטבו בעיני מופלגי תורה:
הנה ראיתי שהמג"א והפ"מ לא ס"ל כן שהרי אסרו בב' מקדשין כשסיים הא' קודם חברו ולא שתה מכוס שקידש עליו שיענה אמן על ברכת חברו (עסי' קסז) והובא ג"כ בסידור הגאון דרך החיים בדיני קידוש על היין בביתו סק"ה ולפמ"ש מה הוה והא יש לו לסמוך על ברכת חברו ואמן שעונה אחריו ואולי יש לחלק בין אם כיון בעניית אמן שיצא עתה בברכת חברו ה"נ דשפיר דמי והכא במאי עסקינן דלא כיון לבו לצאת והמברך לא כיון להוציאו ועיי' ר"ה (דף כ"ט) דלכ"ע בעי' כונת שומע ומשמיע אפי' לא בעי כונה לצאת גם י"ל משום שאינו שומע כל הברכה מהשני שהרי בשעת ברכת השני ברך גם הוא ולא אמרי' שעד סוף הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חברו וחתני ב"א שי' העירני שאסור משום שגורם שהברכה הראשונה היתה למפרע שלא לצורך ולפ"ז בענין תפילין של יד וש"ר י"ל דרשאי להפסיק בעניית אמן על של יד כיון דברכה הראשונה לצורך של יד עכ"פ היתה ושומע כולה מחברו:
סימן ט
נשאלתי שנים שאכלו וטרם שברכו ברהמ"ז נטפל להן השלישי ואכל במקום שאכלו הראשונים אם חייבין לזמן:
תשובה מלישנא דמתני' פרק שלשה שאכלו כאחד משמע דוקא כשאכלו כל הג' כאחד ובשעה אחת אבל אם שנים אכלו כאחד ואח"כ השלישי לא נתחייבו בזימון וכן משמע מלשון המחבר (סי' קצ"ג סעי' ב) כיון שהם קבועים יחד בגמר אכילה דהיינו
שלבסוף אכלו כל הג' כאחד אבל כשהשנים לא אכלו בשעה שאכל השלישי אין עליהם חובת זימון ואין סתירה ממחבר (שם סעי' א) ושנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף כו' ומה מועיל צירוף הג' כל שכבר אכלו השנים דיש לפרש שיצטרף עמהן הג' ויאכלו גם השנים בשעה שיצטרף הג' עמהן. אבל מה שאכלו בטרם נצטרף הג' לא מהני:
ואכתי יש להסתפק אם רשאין לזמן דלכאורה י"ל נהי דקיי"ל כר"י שנים שרצו לזמן אין מזמנין בר"פ ג' שאכלו. היינו משום דברכת זימון נפקא לן מקרא דגדלו והבו א"כ בעי' ב' בלעדי המברך ומש"ה שנים אין מזמנין אבל אם לבסוף המברכים הם ג' אלא שלא היה אכילתם כאחד וב' הוא דאכלו כאחד י"ל דרשאין לזמן ויש לעיין לקמן (דף מח) בעובדא דינאי מלכא ומלכתא דכדבעו לברוכי שתה שמעון בן שטח כסא ובירך להו דמשמע אע"ג שאכילת ינאי מלכא ומלכתא לא היתה בשעה ששתה שמעון ב"ש כסא דאייתו לקמי' לברהמ"ז ואפ"ה היה שמעון בן שטח מצטרף עמהן דנהי דאמרי' לקמן (דף מח) דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד היינו משום דלרבנן בעי' אכילה ממש ולא סגי בשתיית כוס וכה"ג אבל שתהי' האכיל' של המצטרף בשעת אכילת הראשונים לא בעי' דשאני התם שגם בלי אכילת שמעון היה על ינאי מלכא חובת זימון לפי שהיו הרבה שרים של ינאי בשעת הסעודה ומה דקאמר מלכא ומלכתא היינו שהם היו העיקר והגדולים בסעודה זו אבל גם הרבה שרים היו שם דבלא"ה אע"ג דשמעון ב"ש אכל עמהן ממש לא היו מצטרפין דהא נשים לא מצטרפי לזימון כדאי' (בסי' קצט סעי' ו) וכן נראה ממה דקאמר שמעון ב"ש אימא בריך שאכל ינאי מלכא וחבריו משלו שהיה חברים הרבה בסעודה אלא שלא הוזכרו בפירוש וא"כ כיון שנתחייב כבר בזימון אלא שלא היה שמעון ב"ש יכול לברך שאכל ינאי וחבריו לזה מועיל מה שאכל שמעון ב"ש אח"כ אבל שתגרום אכילת שמעון ב"ש דלאחר אכילתם את עיקר הזימון לא מהני אפי' רצו לזמן י"ל דאין מזמנין והראני אאמ"ו הגאון זצ"ל בפרמ"ג (סי' קצג) במשבצות שהעלה מדברי רש"י ברכות (דף מז) ד"ה מי לא אכלינן שמוכח מעובדא דרב ושמואל ור' שימי שמותר להצטרף לזמן ולמד מדברי רש"י שחיובא ליכא וצר לי שנעלמה ממני העובדא דרב ושמואל ועי' (בסי' קצ"ז) דמשמע שם שחייבין לזמן ועי' בתשובת מהר"ם רוטנבערג (סי' ט) דבלא נתכוונו להסב אין חייבין לזמן ומ"מ טוב שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך:
סימן י
מעשה בא לידי שכבדני השו"ב במצות כיסוי דם ולפי שלא היה המקום נקי היה דרכי לברך בחדר ולצאת לכסות ויהי היום רמז לי השו"ב ודמיתי שכבר שחט ובירכתי ברכת הכיסוי ובצאתי מצאתיו שלא שחט עדיין ושחט לפני וברכתי שנית על הכיסוי שנלע"ד דגרע טפי, מבורך על הפרי ונפל מידו לארץ שבאו"ח (סי' רו סו) דאע"ג שהיה לפניו מאותו המין כשלא היה עליו דעתו לאכלו צריך לברך והיינו משום שהיה דעתו על פרי זו לבד ונפלה מידו או נמאסה ומכ"ש בנ"ד שלא היה עוד מקום על מה תחול הברכה דאקבו"צ על כיסוי דם והא ליכא אכתי עליה שום מצוה לכסות דהא עדיין לא נשחטה:
סימן יא
שאלה עיר אחת נשרפו רוב בתי' וכל היהודים אשר בונים בתיהם מחדש מניחים לבנותם בקבלנות ואם נאסור להם שיבנו הא"י בשבת הנה יצטרכו להרבות בשכר הבונים לפי שיתבטלו ב' ימים שבת וא' בשבת אם יש למצוא צד להקל לעשות בקבלנות משום דאיכא פסידא רבה:
תשובה הנה העירותי ע"ד הר"ת שבתוס' ע"ז (דף כא) ד"ה אריסא שכ' קבלנות שאין בו שבת לישראל כלל במה שממהר הא"י כו' לכש"כ דנימא קבלנא קבלנותיה קעביד. וק"ל דהא ודאי איכא שבח לישראל במה שאין הא"י מתבטל ב' ימים שאם יתבטל גם ביום השבת אזי יצטרך ליתן לו ביוקר מאוד. משא"כ כשרשאי הא"י לעשות בשבת הרי זה עושה בדמים הראויים. ונלע"ד עפמש"כ התוס' ע"ז (דף יג) ד"ה יניח דמה שאינו נותן ממונו לא מיקרי הנאה ונהי שכ' הש"ג שם שהמכס היה בגזל וי"ל דבלא"ה אפי' יתור ממון הוה הנאה הנה מבואר ג"כ בכתובות (דף סד) איהו דמיפחת ק"פ לא מיחזי כשכר שבת והיינו משום דלא הוה יתור ממון במה שמפחית מכתובתה שלא ליתן משלו ועשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' צ) דלא הוה בכלל חוטא נשכר מה, שאינו משלם לה כתובה וכן היא שמחזירים לה הדברים שהכניסה לבעלה לא הוה הנאה וחוטא נשכר ומש"ה א"ש דבקבלנות שאין הישראל מייתר ממון של אחרים רק שאינו מפסיד מכיסו גרע מאריסות דשדה שהישראל מייתר בפירות שלא היו שלו מעולם ואאמ"ו הגאון הראה לי דברי התוס' ב"מ (ד' עבי) בשטר שיש בו רבית דלא הוה חוטא נשכר:
ודע דמשמעות אריסותא דמרחץ לא עבדי אינשי היינו דלא עבדי כלל אבל בשדה שכיחי אריסי ושכיחי שכירי יום כדמשמע בב"מ פ' האומנין והפועלים והר"י שכתב דלעולם היא רגילות לקבל שדה באריסות כו' אבל בנין בית רגילות לשכור מדי יום יום צ"ל בדבריו דשדה רגילות גם באריסות אבל בנין בית הרגילות היא רק בשכירות ודברי הרא"ש שכתב שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכירי יום צע"ג דהא מצינו כמה פעמים בגמ' ענייני שכירי יום גבי שדה ועכצ"ל כמ"ש דכיון שדרך שדה גם באריסות אין לחוש שיסברו שהוא שכיר יום דמהיכי תיתי נחזקינהו לאינשי ברשיעי ומה"ט נלע"ד שבימינו שדרך לבנות בקבלנות לכאורה היה מקום להתיר אפי' לשיטת הר"י. אמנם לפמש"כ הט"ז (סי' רמד סק"ב) נדחו דברינו אלה משום דתרתי בעי' וכ"ה משמעות דברי הפוסקים דבעי' דוקא שיהיה הדרך רק בקבלנות ולא בשכירות כלל. וכן הביא הטור בשם הרא"ש (בסי' רמג) ועיי' בר"ן ע"ז שכתב דע"כ שכירות מותר דבלא"ה גם אריסות היה אסור שיסברו דשכירות הוא ועכצ"ל דלא אמרי' בזה אחזיקי ברשיעי לא מחזקינן ואולי י"ל דחששא דרואים לאו משום חשדא בלחוד הוא אלא משום שלא ילמדו להקל לעשות מלאכה ע"י שכירי יום. אמנם אין כן משמעות הפוסקים:
ודע שחקרתי דהא שכירות דא"י בין שאסור משו' אמירה לא"י שבות ובין שאסור משום דלחומרא יש שליחות לא"י כדאי' ב"מ (דף ע"א ע"ב) כמו שהעיר בס' שו"ת פני יהושע הנה הו"ל רק איסור דרבנן וא"כ היכא גזרינן בשביל הרואים והא הוה כעין גזרה לגזרה ל"מ לגזור שהרואים יטעו להתיר שכיר יום דהוה גזרה לגזרה אלא דאפי' לגזור בשביל חשדא דרואים וכמשמעות דברי הפוסקי' נמי צ"ע דהא הרבה פוסקים סוברים דחשדא דרבנן ומה"ת א"צ להוציא א"ע מן החשד וקרא דוהייתם נקיים אסמכתא הוא ועיי' בשו"ת מים עמוקים למוהראנ"ח (סי' מב) ואאמ"ו הגאון שי' בס' פ"ש ח"ש לב"מ (דף קטו) האריך בזה:
ובמלאכת חוה"מ דלא הוה להר"ת אלא מדרבנן כמ"ש התוס' ע"ז (דף כב) ד"ה ת"ל ל"ק דהיכא שייכא גזרה דרואים דהא הוה ג' דרבנן דהא שאני כותי דאי"ל שליחות מן התורה למ"ד גרי אמת הן אולם מ"מ קשה דהוה כעין גזרה לגזרה מלאכת חוה"מ דרבנן וגזרה דרואים או חשדא וצ"ל דכיון דשכיח ופשיט טובא לעשות מלאכה בשכירי יום לא הוה גזרה לגזרה וכה"ג כתב הש"ך ביור"ד (סי' קצה סק"כ) בשם התה"ד. ולפ"ז היכא שנשרפה כל העיר וכולם עושים מלאכתם בקבלנות דהוה קצת מידי דלא שכיח י"ל דלא גזרי' בשביל הרואים משום דהוה כעין גזרה לגזרה:
ויש לדחות דלא דמי האי לא שכיח לשאר לא שכיח דהא עיקר הדבר דשכיר יום שכיח ופשוט אלא דשריפת כל העיר לא שכיח דהא עיקר הדבר דשכיר יום שכיח ופשיט אלא דשריפת כל העיר לא שכיח ומה"ט בלחוד אין להתיר. ועיי' פרמ"ג או"ח (סי' רמ"ג בס"ז ס"ק) שהעיר ג"כ מדין גזרה לגזרה והעלה דאינו בכלל גזרה לגזרה (ועיי' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' יא) הובא בשעה"מ ה' תרומות מענין פועל אינו ישראל וחכם אחד צידד לומר דהיכא שנשרף כל העיר הוה דבר המפורסם וליכא מראית העין דדומה לשדה אריסא אריסותא קעביד ולא הבנתי דמה מהני הפירסום שכל העיר נשרף כל שאינו מפורסם אופן המלאכה שהיא רק בקבלנות כמו ברחיים שבטור ומחבר (סי' רמג):
איברא דאפי' היכא דלא שכיח לגמרי אין להתיר מכח גזרה לגזרה דהנה בשעה"מ ה' תרומות הביא בשם המחנה אפרים דאע"ג דאין שליחות לא"י פועל ושכיר שידם כיד בעה"ב אי"ל שליחות מה"ת וא"כ לא הוה אלא חדא גזרה חשדא או חששא דרואים שהרי איסור המלאכה ע"י שכירי יום י"ל דהוה דאורייתא ועם דברי המחנה אפרים זכיתי להבין דעת הסמ"ג שהובא בב"י (סוף סי' רמ"ד) דאיסור מלאכה ע"י א"י הוא מן התורה וצע"ג וכי לית ליה מה דאמרי' אמירה לכותי שבות (ועי' א"ר סי' רמ"ג סק"א וסק"ח) ועם דברי המחנה אפרים אתי שפיר דהיכא שאינו פועל ושכיר דלית ליה שליחות הרי הוא אסור משו' שבות בלחוד אבל ע"י פועל ושכיר הוה מה"ת משום שליחות. ואין להקשות דהא אין שליח לדבר עברה ואפי' שלית דלאו בר חיובא כמבואר (בסי' קפ"ב) ואפי' לא ידע השליח דאית בי' איסורא כמבואר בש"ך (סוף סי' שמח) דמ"מ איסורא איכא כמבואר בקידושין (דף מג) דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו וצ"ע על הט"ז (סי' רמג סק"ג) שכ' דאפי' הא"י שכירו לא הוה איסור תורה:
ויש לחקור עפ"מ דאי' במג"א (סי' רמד סק"ח) בהיתר נקיון הרחוב דבשל רבים ליכא חשדא א"כ היכא שהרבה אנשים מניחים לעשות מלאכה בקבלנות תו ליכא חשדא אולם אחר העיון ליתא דלכאורה קשה נהי דברבים ליכא חשדא היינו במילתא דלא שייכי כולהו אבל היכא דשייכא כולהו מה לי יחיד מה לי רבים ומה שהביא המג"א ראיה מיו"ד (סי' קמ"א ס"ד) שאני התם דליכא שום הוכחה שנעשה הצורה לעובדה וחששא בעלמא הוא מש"ה רבים לא חשידי אבל הכא דאיכא הוכחה להחשד שהרי הדרך לעשות תיקון הרחוב ע"י שכירי יום למה לא חשדינן לרבים בחשדא דשייכי כולהו ובחי' פ' ר"א דמילה הארכתי בזה ועכצ"ל דכיון דסתמא דמילתא דאין רבים מתעסקין בשכירות האנשים לתיקון הרחוב אלא שהוא לצורכי הרבים וא"כ לא שייכי כולהו בשכירות האנשים לתיקון הרחוב אלא שהיא לצורכי הרבים וא"כ לא שייכי כולהו רבים בחשדא מש"ה לא חשדינן בה לרבים. והה"נ בבנין ביהכ"נ שאין כל בני העיר מתעסקין בה ומטילין אותה על אנשים יחידים וכיון דשל רבים הוא לא חשידי משא"כ בהרבה אנשים אין להתיר בקבלנות משום חשדא דרבים דלא חשדינן להו דכיון דכולהו רבים שייכי בה מה לי יחיד מ"ל רבים:
והנה יש לי מקום עיון במה שמדמה המג"א בנין ביהכ"נ לתיקון הרחוב והא התוס' כתבו בשם הר"מ שיש לחלק דבשדה הוה שותף בקרקע ובפירות. אבל קבלנות אין לו אלא דמים בעלמא ולא בגוף וכ"ה בהגהות מרדכי שבת ס"פ כל הכלים ובמרדכי ע"ז (סי' תת"ו וסי' תת"ז) בשם סה"ת וא"כ י"ל נהי דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ התינח בתיקון הרחוב שיש להא"י חלק בו שהרי הרשות להא"י לילך ברחוב ונהנה בתיקונה זולת הדמים שמקבל ומהני קבלנות אבל בנין ביהכ"נ שאין להא"י חלק בו ודמים הוא דמקבל לא הוה בכלל קבלנות ואסור מדינא ועיי' בריטב"א למס' ע"ז שכתב שהאיסור משום חשדא בלבד ולאו מדינא הוא ולפ"ז צדקו דברי המג"א ולדינא צ"ע:
והנה נלע"ד דלא מיקרי קבלנות אלא בשהא"י נותן כל הדברים הנצרכים למלאכה או שכבר העמיד לו הישראל כל הדברים הנצרכים קידם שקבלו הא"י למלאכה ואחרי הקבלה אין על הישראל ליתן שים דבר כמו באריסות וחכירות דשדה דנהי דאיכא כמה דברים שנותן בעל השדה כדאי' בב"מ (דף ק"ג) מ"מ נותן אותם בשעת הקבל' ואח"כ נסתלקה העמדת הדברים הנצרכים מן בעל השדה והוטלה רק על האריס. אבל היכא שהא"י מקבל עליו העבודה בלבד ובשעת המלאכה לוקח מה שצריך למלאכתו מהישראל לא הוה בכלל קבלנות ודבר זה למדתי מסוגיא דמ"ק (דף י"ב) וא"ד סיוע מסייע בתיבנא בהדייהו ופירש"י שהיה נותן להם תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור והנה אין להעלו' על הדע' שמר זוטרא סייע בהדייהו בתיבנא בשבת וצ"ל דכיון שהיה מסייע בצורכי הבנין תו לא הוה בכלל קבלנות וגם בר"ן כתב דכיון דהוה נסבי תיבנא מבי תיבנא דמר זוטרא לאו קיבולת גמור הוה. איברא דבחי' הריטב"א כתב ז"ל פי' ובעבור שנעשה בו עבודה [נלע"ד שצ"ל עבירה] החמיר על עצמו וגם בדבריו יש להעמיס דכיון דלא הוה קיבולת גמור הו"ל נעשה בו עבירה ובב"י סי' רמ"ד הביא שפי' הראב"ד דלא היתה קיבולת גמורה אלא היו לוקחים תבן ממקום של מר זוטרא שהיו מערבין בטיט הלבנים כי כך התקינו אפי' שהי' לדבר ידוע שכירותם ובנו בה ביו"ט שלא מידיעת מר זוטרא ולפיכך לא הי' רוצה ליכנס לאותו בית אבל אם הי' קבלנות גמורה מבית חוץ לתחום כמ"ש נראה כי אפי' אדם חשוב מותר עכ"ל ולכאורה נראה שהי' האיסור משום שלקחו התבן מתוך התחום ואע"ג שהי' תלוש כיון דלצורך מחובר הוא אסור אמנם כד דייקינן בלשונו שכתב דלאו קיבולת גמורה היא משמע ג"כ דכיון דלקחו תבן ממר זוטרא לא הוה קיבולת גמורה ואפי' נלקח מחוץ לתחום אסור בכה"ג וז"ל הבשמים ראש סי' פ"ג ומה ששאלתני במי שישכור לו א"י לבנות לו בית והאבנים וכל דבר משל נכרי ולא דבר עמו סכום ימים כלל אלא שעושה כדרך שעושה בשלו אם מותר להניח את הא"י שיעשה בשבת תשובה ר"ת ז"ל ביקש להתיר באופן זה ונחלק עליו רבינו יצחק ז"ל בשמעתא דלא ישכיר אדם שדהו בסוף פ"ק דע"ז והסכימו כל הבאים אחריו לדבריו כי ראייתו מהך דמר זוטרא במועד קטן אין להשיב ונדחק בה ר"ת ז"ל הרבה עכ"ל ומשמע דוקא היכא שהכל משל נכרי הוא שהתיר ר"ת ז"ל לאדם שאינו חשוב והיכא שמסייע הישראל או באדם חשוב אפי' אינו מסייע אסור אבל היכא שהכל משל הישראל רק שעל שכר המלאכה היתה קיבולת אף הר"ת ז"ל לא התיר ועיין שביעית (פ"ג מ"ט) והקבלן מביא מכל מקום משמע שעל הקבלן לבנות חומה להעמיד האבנים להחומה ולהביאן. ומצאתי בעזה"י שכ"כ בשו"ת שמן רוקח (ח"א סי' ו') ואודה לה' שהנחני בדרך אמת, ובהגהות מרדכי פ"ק דשבת הובא במג"א (סי' רנ"ב סק"ט) [ובשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' ט' הביאו. בשם האגור וטעות הוא שצ"ל הגה"מ] כתב דלא שייך לומר א"י אדעתא דנפשי' קא עביד אלא בעושה מלאכה בשלו אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים ואם ראה ישראל ושתק אדעתא דישראל קעביד וצריך למחות בידו עכ"ל בשינוי לשון קצת. ונלע"ד שהטעם ע"פ מש"כ דבכה"ג לאו קבולת גמורה היא כיון דשקלי עצים משל ישראל בשעת המלאכה וצ"ע על המג"א (סי' רע"ו סק"ד) שכ' ואפי' בקיבולת כו' דהו"ל קיבולת בביתו של ישראל ותיפוק ליה דלא הוה קיבולת גמור דשקלי עצים משל ישראל ונ"ל דמה"ט אפי' בקצץ לו שכרו קודם שבת אסור לדעת ה"ר שמחה שבהגהת מרדכי שם אבל היכא שנמסרו לו החפצים של ישראל בין איזה ימים קודם לשבת בין סמוך לשבת בשכר מותר ובטו"הנ אסור כמבואר (בסי' רנ"ב) במחבר ורמ"א (ס"ב) ומיושב קו' המג"א שם דבלא קצץ אסור ליתן לו כלל. ולפמ"ש י"ל בודאי סמוך לשבת בעי' קצץ דוקא אבל כמה ימים קודם לשבת בשכר הוא דבעי' אבל קצץ לא בעי ובמלאכת פרהסיא אפי' בקצץ צריך למחות כמבואר שם (ס"ג) ובמג"א (סק"י). ולפמ"ש הי' נ"ל להשוות המחלוקת שהביא הב"י (סי' רמ"ד) בסיתת הא"י האבנים דאסור אם הוא מדינא או מחומרא עיי"ש. ולפמ"ש י"ל היכא שהיו האבנים של ישראל וסיתתם הא"י בשבת אסור מדינא דכיון שהישראל מסייע שנותן האבנים לא הוה קבלנות ואסור מדינא. והיכא שהיו האבנים של א"י דהוה קבלנות גמור לא הוה אלא חומרא בעלמא האמנם שלשון הרי"ו שכ' אפי' קיבל הא"י לסתת האבנים בידו בדבר ידוע ותקנם בביתו קשה לפרש כן הנה דברי הרא"ש שהם מקור דברי הרי"ו אפשר לפרשם כמ"ש:
והנה יש לצדד להקל משום דאית בי' פסידא רבה דהא מלאכת פרהסיא במטלטלין דינו כמחובר כמבואר (בסי' רמ"ד סעי' ד) ואפ"ה צידדו להקל שם (ס"ו) גבי מכס בב"י וט"ז משום דאית בי' פסידא רבה. ברם לפי שקשה לפרוץ גדרן של הראשונים ז"ל אין להקל כ"א ע"י שיקנה הא"י הבעל מלאכה הקרקע עפ"י אופני הקנין שבחו"מ (סי' קצ"ד) ויקנה ג"כ כל הדברים הנצרכים להמלאכה ע"פ קנין גמור ולאחר גמר הבנין יחזור הישראל ויקנה ממנו הבית בקנין המועיל ויוכל הישראל להבטיח להא"י שיחזור אח"כ לקנותם ממנו בכדי מה שיעלה דמי הקרקע ודברים הנצרכים למלאכה עם שיווי השכר מלאכה כמו במכירת חמץ (שבסי' תמ"ד ס"ד) ובאחרונים שם ויזקוף על הא"י דמי הקרקע ודמי הדברים הנצרכים וכן מה שיצטרך ליתן לו על השכר מלאכה הכל יזקוף עליו במלוה על הא"י:
איברא דלפמ"ש בס' חמדת שלמה (סי' ט') אין להקל בזה די"ל שעדיין נקרא ע"ש הישראל שאינו ידוע לכל עכ"ז משום פסידא רבה אם יסכימו עמי עוד שני רבנים, להתירו באופן זה הנני נטפל להתיר ע"פ אופן זה ולולא זאת לא ירד בני עמכם להפריז על מדת רבותינו ז"ל וה' ברחמיו יצילני מכל מכשול וטעות ויאר נרי במאור תורה הקדושה:
סימן יב
מה שהעירותי תמיד ומצאתי בסידור דרך חיים דיני קידוש בבהכ"נ (אות ג) דהא דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו שאסור לאכול בבית אחר ואפי' באותו בית אם לא יקדש אח"כ אבל במה שטעם בשעת הקידוש אף שלא יאכל במקום זה אינו שום איסור דהא דאסור לטעום קודם קידוש היינו בלא קידוש אבל בטעימה דקידוש שלא במקום סעודה ליכא איסורא כלל וכ"ה משמעות דבריו בדיני קידוש במקום סעודה (אות ג) דאל"ה לא משכחת לן מקדש ע"מ שלא לאכול מיד בין אכל בין לא אכל (ועיין בסי' רע"ג ס"ג) בהג"ה:
הנה מדברי הרמ"א (סי' רע"ג ס"ה) ולפ"ז מותר למוהל ולסנדק דמשמע דוקא משום דחשיב מקום סעודה מותר אבל בלא"ה הי' אסור לא משמע כן וצ"ע ועיין בתשובות שמואל בר' צדו"ק תלמיד הר"מ רוטענבורג (סי' שכ"ב) שכ' דהמקדש בבהכ"נ אין לו לטעום דכיון דלא הוה מקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש ואפי' ליתן לקטנים הוה ס"ד לאסור מבואר ג"כ דלא כמ"ש:
סימן יג
נשאלתי בא' שביטל את חמצו ומכרו קודם פסח ואחר הפסח ראה שלא בא על החתום על השטר מכירה והנה נוסח השטר מכירה הי' בזה"ל. חתימת ידי תעיד עלי כו' איך שאני ח"מ מכרתי להנכרי ואג"ק הקניתי לו המטלטלין שבתוכו כו' וקבלתי עירבון שקורין זדאטיג ט"ו גדולים והמותר כל המעות עד תשלום דמי המכירה זקפתי עליו במלוה כו' ומסרתי לידו המפתח וכו' כ"ז נעשה באופן היותר מועיל מכירה גמורה ושרירא וקיימא דלא כאסמכתא ודלא כט"ד ולהיות לראי' ביד הקונה כו' ושם הקונה הי' מפורש בו אבל שם המוכר לא נתפרש בתוכו ושטר מכירה זו כתבו בן המוכר על פי פקודת אביו:
א תשובה הנה יש לראות במה קנה הנכרי החדר והחמץ שאין לומר שקנה הקרקע בתורת שטר דנהי דאי' בחו"מ (סי' קצ"א) דשטרי דידן לקנין הם אע"ג שכתב בהם לשון מכרתי דמשמע לשעבר מ"מ בנ"ד שמתחיל חת"י תעיד עלי ומסיים כ"ז נעשה וכו' ולהיות לראי' ביד הקונה הרי מפורש בתוכו דשטר ראי' הוא ולא שטר קנין ובפרט בשטר שאינו מפורש בו שם המוכר דאינו מועיל כי אם בעדי מסירה או כשהי' כת"י המוכר או חת"י כמובא בספר מקור חיים (סי' תמ"ח) בשם הסמ"ע (סי' ס"ו) ובנ"ד דהו"ל כתב יד אחר בלי חת"י המוכר ונמסר בלי עדי מסירה דאינו מהני כלל כיון דאין מוכח מי הוא המוכר. וגם אין לומר דמה שכתבו בן המוכר בפקודת אביו הו"ל כאילו הי' בכת"י המוכר כיון שנכתב בשליחות אביו שכבר העלה בס' מק"ח דלא מהני שליח לענין שליח שמכר ביתו של משלח בשטר דאינו מועיל משום דבעי' מוכיח מתוך השטר בלבד וה"ה דלא מהני שליח לכתיבת השטר שהרי מזה למד המק"ח לענין מכירת השליח מדלא מהני כת"י השליח בגט כמו כתב בכ"י:
ב גם אין לומר שקנה בכסף העירבון את הקרקע חדא שאינו מבורר בתוך השטר אם הי' נתינת העירבון על קניית הקרקע או על קניית המטלטלין. לפי שנתינת העירבון מוזכר אחרי מכירת המטלטלין ואם היה נתינתו על הקרקע איבעי' ליה למיכתב אחר מכירת הקרקע ואע"ג שנאמר דלפי שהקנה המטלטלין אג"ק מש"ה קא מסמיך מכירת המטלטלין למכירת הקרקע ומפסיק בין מכירת הקרקע ונתינת העירבון אע"ג שהי' העירבון על הקרקע או שנאמר שנתינת העירבון הי' על הקרקע ועל המטלטלין באופן שי"ל שהקנה הקרקע בכסף העירבון מ"מ בעירבון שע"פ דינא דמלכותא הוא שאם הלוקח חוזר ערבונו מחול ואם המוכר חוזר כופל לו ערבונו לא קנה אלא כנגד מעותיו כמבואר (בסי' ק"צ סעי' י' ובסמ"ע סקי"ד) וא"כ בכותי דאינו קונה בכסף לבד עד דמטא שטרא לידי' כמבואר (בסי' קצ"ד) אפי' אם הי' השטר כתב יד המוכר או שהי' בחת"י או במפורש שם המוכר מ"מ לא הי' קונה דכיון דאינו קונה אלא כנגד מעותיו והשטר נכתב אכולי' הרי השטר בטל. לגמרי כמבואר (בסי' ק"צ סעיף ט"ז) ובהג"ה ובסמ"ע אלא שבזה הי' אפשר לומר כיון שסיים והשאר זקפתי עליו במלוה שבכה"ג קנה הכל כמבואר שם (בסי' ק"צ סעי' י') א"כ נהי דכ' ב' לשונות דסתרי אהדדי בתחלה וקבלתי עירבון ובסוף והשאר זקפתי עליו במלוה אזלינן בתר לשון אחרון כדאי' (בסי' מ"ב) וכה"ג כתב הרמ"א בתשובה (סי' צ"ב) הובא בנתיבות המשפט (סי' סקט"ו) ואין לומר דיד בעל השטר על התחתונה שאם נאמר שהי' רק עירבון יהא השטר בטל לגמרי דלא אמרי' בי' יד בעל השטר על התחתונה כדאי' (בסי' מ"ב ס"ט) אמנם כ"ז לא הועיל כלום דכיון דבנ"ד מכח שטר לא קנה א"כ בכסף לחוד נמי לא קנה דהא כותי אינו קונה בכסף עד דמטי שטרא לידי' וא"כ לא קנה קרקע זו ולא אדע מנהג מקומינו אם קונין בכסף לחוד בישראל מישראל (שבסי' ק"צ סעי' ז):
ג וגם אין לומר שקנה הקרקע במסירת המפתח דלתי' הא' בסמ"ע (סס"י ר"א סק"ו) מהני רק לקנין מטלטלין ולא לקנין קרקע ואפי' לתי' הב' שאפי' בקרקע מהני מסירת המפתח אם נהגו כן וכן אם הי' הכותי נועל שמהני מכח חזקה ויעויין בסמ"ע (סי' קצ"ב ס"ק ה' ו) אם מהני להרמב"ם בנעל בלי שיפתח מ"מ נ"ל דבנ"ד לא קנה דודאי לא עדיף מסירת המפתח שקונה ממנהגא מקנין נעל שקונה מן הדין מכח חזקה וכיון דנכרי לא קנה בחזקה לחוד בלא שטר א"כ ממילא לא קנה במסירת המפתח ובנעל במנעול:
והנה בח"י (סי' תמ"ח סקי"ד) כ' בפשיטות דקונה במסירת המפתח לחוד וכתב שבתשו' נחלת שבעה מבואר דלא קנה ובח"י כתב דמטעם מסירת מפתח נתפשט המנהג שלא למכור החדר רק החמץ שסומכין על מסירת המפתח ולענ"ד נראה דודאי מהני מסירת המפתח לקנות החמץ כמו שמהני לקניית מטלטלין מכח משיכה ע"פ מנהג וכתי' הא' שבסמ"ע (סס"י ר"א) אבל לקניית הקרקע לא מהני ואפי' לתי' הב' שגם בקרקע קונה מ"מ בנכרי לא קנה מסירת המפתח דלא עדיף מקנין חזקה שקונה ע"פ הדין ולא מהני בנכרי בלי שטר וכה"ג הביא הקצוה"ח (סי' ר"א) בשם המרדכי דסיטומתא לא קני בדבר שלא בא לעולם שאין המנהג מועיל בו להחשיבו כקנין גמור וא"כ גם ע"י מסירת המפתח לא קנה הנכרי את הקרקע:
אמנם לפמ"ש הח"י בשם הנ"ש במסירת המפתח לא בעי' שנכתוב שטר או שיתנה שיקנה בכסף בלבד אם נאמר שנתינת העירבון הי' על הקרקע שפיר קנה הנכרי את הקרקע וצ"ע ע"ד הנ"ש שלכאורה י"ל הא דהעלו הפוסקים שמועיל תנאי שיקנה בכסף בלבד היינו בישראל שקנה מכותי דסגי בגלוי דעת דסמיך אקנין כסף שקנה מן הכותי מש"ה מהני תנאי אבל בכותי מישראל דבאמת הי' קונה בכסף וחזקה בלי שטר וכבר סמכה דעתי' דכותי אלא שלפי שהכותי אלם חששו שיקח הקרקע מישראל באלמות ובשטר שאני דכולי האי לא עבדי כמ"ש המ"מ הובא בסמ"ע (סי' קצ"ד) א"כ מה"ת יועיל תנאי והא אכתי ע"י אלמותו יאמר שהתנה שכסף יקנה וה"ה נמי שלא יועיל מסירת המפתח משום חששא דאלמות וס' נ"ש אינו עמדי לעיין בו:
ד והנה נוסח חת"י תעיד עלי נ"ל שהוא מכח אודיתא וז"ל הקצוה"ח (סי' קצ"ד סק"ד) וכאשר שמתי אל לבי מצאתי קטן אודיתא דהיינו שיכתוב. חת"י תעיד עלי כו' איך שמכרתי את כל החמץ לפלוני באופן המועיל ובס' מק"ח (סי' תמ"ח סק"ה) חולק על הקצוה"ח בדין אודיתא ויש לעיין במה שהקצה"ח המציא קנין אודיתא דוקא לחמץ שאינו ברשותו וכמו שנראה מתחלת דבריו ומסיומא שכתב וא"כ אם אין החמץ בביתו יכול למוכרו באודיתא ולא אישתמיט לכתוב דגם לחמץ שבביתו מהני קנין אודיתא ולפום רהיטא אפשר לומר דס"ל להקצוה"ח דאודיתא מועיל רק לענין הקנין של מטלטלין שהקנה אג"ק שכל שהודה שיש לו קרקע ומכר מטלטלין אג"ק או באודיתא על הקנאת מטלטלין לחוד הרי הוא כמודה שמכר מטלטלין באופן המועיל וכמ"ש הקצוה"ח ז"ל אבל שישאר הקרקע בחודיתא של הלוקח ויסתלק ממנה רשות המודה המוכר לגמרי לזה לא מהני אודיתא וטעמא דמלתא דלענין מטלטלין דסגי במשיכה ומסירה ובזיכה ע"י אחר מש"ה מועיל אודיתא שעשה קנין המועיל אע"ג דידעי' שלא עשה שום קנין אבל בקרקע דבעי' שיאמר בשטר שדי קנוי' לך לא מהני אודיתא וכמ"ש התשב"ץ הובא בקצה"ח שם ונהי דמצינו אודיתא לענין קרקע בתוס' פ' הגוזל קמא ובפ' הזהב ובשאר דוכתי שהביא הקצוה"ח היינו לענין שיקנה המטלטלין שהקנה לו אג"ק שכיון שהודה שהקנה מטלטלין אג"ק קנה מטלטלין שנקנים בכל קנין אבל קרקע לא קנה באודיתא שיהי' של הקונה לגמרי כיון דבעי' דוקא קנין שטר או חזקה וא"כ בחמץ שבביתו לא מצי להקנות באודיתא שאסור משום קבלת אחריות חמצו של נכרי בביתו של ישראל וכמ"ש המק"ח דלא כהח"י (בסי' תמ"ח) ויעויין בשו"ת חמדת שלמה (סי' א' ב') ומש"ה לא המציאו הקצוה"ח רק בחמץ שאינו ברשותו דליכא משום אחריות שהרי אינו בביתו של ישראל אמנם דוחק הוא ונראה דגם לענין שיקנה הקרקע לגמרי מהני אודיתא להסוברים דאודיתא קנין דאל"ה הו"ל מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא דסתרי אהדדי לומר שהקרקע שהקנה לו לא קנה והמטלטלין שאמר שהקנה לו אג"ק זו קנה וכעין זה איתא בעירובין (דף ע"ו.) גבי ב' בתים שבין ב' חצרות דלא הוי לגבי דהאי בית ולגבי דהאי בית שער [ועיין שו"ת חתם סופר (סי' שי"ד) דל"מ על הקרקע אודיתא לקנות מטלטלין אגב קרקע]:
ה ויש לעיין כשמקנה לו הקרקע באודיתא דהוא דרבנן או במסירת המפתח בסיטומתא דלא עדיף מקנין דרבנן שתיקנו חז"ל כמ"ש בנתיבות המשפט (סס"י ר"א) שקונה רק מדרבנן והחמץ מקנה לו אגב קרקע זו היכא מהני והא מה שקנין דרבנן מועיל בחמץ הוא משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וביעור הוא ג"כ מדרבנן לחוד כמ"ש המק"ח וקצה"ח ושאר אחרונים והנה בכל דוכתי קיי"ל דאין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן והיינו משום דחד דרבנן מיקרי דבר שיש לו עיקר מן התורה ותרי דרבנן דבר שאין לו עיקר מן התורה והדברים עתיקין וה"נ היאך מועיל קנין תרי דרבנן להפקיע איסור חמץ במצות ביעור חד דרבנן וכן בקנין אודיתא שכ' הקצוה"ח שיכתוב לו בשטר חת"י תעיד ויש לראות להסוברים דעדות בשטר הוא דרבנן ואפי' בראוי להגיד בב"ד נמי הוא דרבנן א"כ ממילא אודיתא בשטר מסתבר לומר דהוא דרבנן אפי' אם הי' קנין אודיתא דאורייתא דנהי דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועדיף מעדים היינו להכחיש העדים אבל אם עדות בשטר הוא מדרבנן לכאורה מסתבר לומר דהודאת בע"ד בשטר גם כן דרבנן הוא וא"כ קנין אודיתא דהוא דרבנן והודאת בע"ד בשטר ג"כ דרבנן נמי הו"ל תרי דרבנן והיכא מפקיע איסור חמץ חד דרבנן ויש לראות בנ"ד שהק' לו באודיתא ובשטר והחמץ באג"ק דנראה דלא מהני לאיסור חמץ:
ו עוד יש לעיין באודיתא בא"י דל"ק קרקע בכסף וחזקה עד דאיכא שטרא ואע"ג שכסף וחזקה קונים קנין גמור מ"מ משום אלמות הכותי הפקיעו קנינו והצריכוהו שטר כמ"ש דברי המ"מ שהוא בסמ"ע וא"כ מה מועיל אודיתא שהקנה לו הקרקע בקנין גמור והא קנין כסף וחזקה קנין גמור הוא גבי כותי וחכמים הפקיעוהו משום אלמות וה"נ קנין אודיתא אע"ג שקנין גמור הוא ולגבי עצמו נאמן שאומר אמת בהודאתו שהקנה מ"מ מהראוי שחכמים יפקיעוהו משום אלמות הכותי ואפשר לומר דכיון שהאודיתא א"א להיות באלמות מש"ה מהני וקונה בלי שטר כמו שקונה שטר כיון דכולי האי לא עבדי באלמות והה"נ באודיתא דא"א להיות באלמות גם י"ל דאודיתא כאילו אמר שהקנה לו וכתב לו שטר:
ז ויש להעיר עוד באודיתא כיון דכל קנין בעי' דעת קונה ומקנה כמ"ש המק"ח (סי' תמ"ח סק"ה) ועיין בתשו' חמדת שלמה (סי' א' וב') אם כן תינח אודיתא לגבי ישראל דידע שקונה אודיתא לבד אבל אודיתא לגבי נכרי דלא ידע שהודאה הוא קנין בפ"ע ולא קמכוין לקנות באודיתא [ולהתחייב בתשלומין ע"י ההודאה דישראל] וגם קנין אחר ליכא מה מהני מה שישראל מכוין להקנות והא הקונה כותי לא קא מכוין לקנות ע"פ האי אודיתא [ואפי' באודיתא שנתנו במתנה יש לעיין בדברי הקצוה"ח (סי' ער"ה סק"ד) דבכותי דלית לי' זכי' לא מהני דעת אחרת מקנה ובעי' כונה לקנות] ואולי כיון שמכוין לקנות ע"פ שום קנין מהני ולא דמי למכוין לקנות במכירה והישראל מקנה לו בהפקר שבס' מק"ח שם מיהו בנ"ד כיון דלא חתם א"ע בשטר מכירה אפי' אודיתא לא הוה וכמ"ש הקצוה"ח דבעי' שיהי' על פי השטר המועיל או בפני עדים כשרים:
ואכתי יש לראות נהי דאין כותי קונה קרקע מישראל כ"א בשטר מ"מ כיון דהטעם משום אלמות כותי י"ל התינח כשהפקעת הקנין הוא לטובת הישראל אבל לענין חמץ שלטובת הישראל הוא שיקנה הקרקע והחמץ שפיר קונה בכסף וחזקה לחוד אפי' בלי שטר וכעין סברא זו הביא והעלה המק"ח (סי' תמ"ח סק"ה) לענין קנין דרבנן להסוברים דאינו קונה [בכותי דעכ"פ קונה הוא כשהוא לטובת הישראל ואף שיש לחלק דאם הקנין הוא רק על החמץ מהני כשהוא לטובת הישראל אבל כשהוא גם על הקרקע דבזה כבר איכא צד טובת כותי לחוד לא מהני אע"ג דגבי החמץ הו"ל טובת ישראל מ"מ נ"ל דקנין הקרקע לא מיחשב טובת כותי דהא באמת אין הנכרי מכוין שתשאר הקרקע אצלו לחלוטין וכבר כתב כעין סברא זו בשו"ת חמדת שלמה (סי' א) דלא קפיד לקנות כל מה שמכר לו ועוד דא"כ לא יועיל קנין דרבנן לגבי הקרקע לשיטת הסמ"ע והאחרונים החליטו סתמא דקנין דרבנן מועיל בחמץ ומשמע בין בקנין החמץ בין בקנין הקרקע שהיא לצורך מכירת החמץ ויש לחלק בין קנין דרבנן לחשש אלמות באמת יש לעיין בקנין קרקע לצורך חמץ שברור לן שאינו מכוין שתשאר הקרקע אצלו למה לן צורך לכתיבת השטר והא לא שייך חששא דאלמות וצ"ל דלא פלוג רבנן בתקנתם:
והנה מלישנא דשטרא משמע קצת שהקנה החמץ בתורת אג"ק בלבד וכסף העירבון הי' על הקרקע וא"כ אם יבטל מכירת הקרקע ממילא לא מכר החמץ ואף שנאמר שהי' הערבון על החמץ ועל הקרקע ג"כ לא מהני חדא דלדעת רוב פוסקים כסף בלא משיכה או עכ"פ חצר לא קנה בנכרי ואף שנסמוך על הפוסקים דסגי בכסף כמו שהעלה הח"י ע"פ שו"ת
משאת בנימן מ"מ אסור משום אחריות החמץ שעל הישראל וכמ"ש המק"ח לחלוק על דברי הח"י והסכים עמו בשו"ת ח"ש (סי' א) ואפי' באחריות אלם ג"כ אסור:
איברא יש לצדד לקולא כיון שביטל חמצו קודם פסח ונהי דאסור אפי' בטלו כדאי' (בסי' תמ"ח סעי' ה) מ"מ בכעין נ"ד שהי' אונס שסבר שמכר כבר האריכו האחרונים והעלו בח"י שמותר אמנם במק"ח (סק"ט) אוסר ועיי' בתשו' ח"ש:
והנה לענ"ד יש לעיין במה שהתירו בסבור שמכר לפי שביטל וכן במה שכ' האחרונים דסגי בקנין דרבנן לפי שמבטל והא לגי' הספרים ברמב"ם דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ועיין בשו"ת פני יהושע שמאריך בראיות לגי' זו א"כ בחמץ זה אין הביטול מועיל כלל ועוד יש לראות היכא שאיהו סבור שמכרו או שמכר ע"פ קנין דרבנן תו לא קא מכוין לבטל חמץ זה ואין כאן ביטול כלל ואדרבה במה שמכרו מכוין שלא לבטלו שהרי נהנה בו במכירתו קודם איסורו ולענ"ד גרע טפי מיאוש שלא מדעת דמהני משום דאמדינן דמעיקרא הוה ניחא לי' אילו היה יודע אבל הכא הרי מעיקרא גילה דעתו שאינו רוצה לבטל חמץ זה וחס עליו ומכרו ומהיכי תיתי נסמוך אחר כך לומר שביטל אותו מיהו קנין דרבנן י"ל דשאני שהוא הפקר כמ"ש המק"ח אבל בנ"ד קשה ועיין נו"ב מהד"ק או"ח (סי' י"ח) ולענ"ד צ"ע וכבר מצאתי בתשו' חמד"ש (סי' א) ד"ה והנה מ"ש כו' להתיר מטעם פלוגתא דרבוותא (בדף ד:)
ויש להסתפק בעכו"ם שקנה קרקע בכסף וחזקה ואח"כ כתב לו שטר אם קונה למפרע משעת הקנין כסף וחזקה כמו במקום שנהגו בשטר (בסי' ק"צ סעי' ז) כמ"ש רב"י כשדרך לכתוב שטרא לראי' לחוד ולכאורה ה"נ כיון דבעי' שטר רק לראי' שלא הי' באלמות אם קונה למפרע ומיהו בנ"ד ליכא נ"מ שכבר החזירו להקונה מעותיו ונתבטל המקח כנהוג ויש לעיין אם כבר נתאכלו המעות קודם כתיבת השטר:
והנה במ"ש המק"ח בחי' (סק"ח) שכשנותן לו מקצת דמים הו"ל קנין כסף שמבואר דס"ל דלאו לענין מי שפרע בלבד איתא (בסי' ר"ד) דאפי' נתן לו מקצת מקבל מי שפרע אכולי' מקח אלא שבכל מקום שכסף קונה מקצת הכסף קונה את הכל:
נ"ל שיצא לו כן מהא (דסי' ק"צ סעי' י) דקנה הכל כשל עייל ונפיק אזוזי שמזה מבואר דמשמע אף ע"ג שהקנין נגמר ע"י כסף לבד דהא רבותא נקטי הטור ומי בר אע"פ שכתב שטר או החזיק ועיי' ב"י שם שמתבטל המקח בעייל ונפיק אזוזי אבל בלא עייל ונפיק נקנה כל המקח אפי' אם קנה ע"י הכסף והיינו טעמא שהטור ומחבר הביאו הנך דינים (בסי' ק"צ) ששם מקום דיני קנין כסף לפי דשם איירי שהכסף עושה קנין רק עייל ונפיק מבטל וא"כ בלא עייל ונפיק נקנה כל המקח ע"י מקצת הכסף:
עוד נשאלתי באחד שמכר וביטל חמצו ונוסח השטר הוא כנוסח הראשון וסיים כ"ז נעשה באופן היו"מ דלא כאסמכתא ודלא כט"ד וחתם א"ע רק ששכח לפרוט בשטר את כל המינים של החמץ שלא פרט אלא מקצתו ואיזה מינים שכח לפרט לפי שלא זכר אם יש לו אותם המינים וגם הקונה לא ידע מהם אלא שהיו מונחים בתוך החדר הנמכר והמטלטלין שבתוכו הקנה לו בשטר מכירה:
והנה לענין נוסח השטר מכירה הוא כעין נדון הראשון אלא דעדיפא מיני' דמהני קצת מדין שטר ומדין אודיתא שבקצוה"ח ולענין ביטל ושכח לבער הוא ג"כ נידון א' אלא שיש לראות בענין הקנאת מטלטלין בכלל שלא בפרטות כתב המק"ח (סי' תמ"ח סק"ט) ונובע מחו"מ (סי' ר"ט) דלא מהני לפי שאין ידוע מה מכר וא"כ המינים שלא פי' אינם מכורים ובר מן דין בחמץ שלא ידע ממנו המוכר והלוקח כבר הובא באחרונים בשם השו"ת חינוך בית יהודא (סי' י"ג) דאסור:
והצעתי הדברים האלו לפני הגאון מוה' יוסף יוסקי שפירא זצ"ל האבד"ק לעסלא והשיב וז"ל ע"ד השו"ת בענין מכירת חמץ:
א נראה לי שבמכירת חמץ באג"ק היא בשכירות להנכרי לימי הפסח לחמצו שקנה שנקנית בכסף אף לישראל כמבואר בחו"מ בהג"ה (סי' קצ"ה סעי' ט) (וברס"י ר"ב) בהג"ה ובש"ך שם ולא במכירה ובשטר כדכתב הח"י (סי' תמ"ח סקי"ד) ואף שאין קונה הקרקע אלא בשטר כו' עכ"ל דז"א דמבואר בתוס' פ"ק דקידושין (דף י"ד ריש ע"ב) ד"ה הואיל ובפ' חזקת (דף נד:) ד"ה נכרי וכו' כתבו דאין קנין לכותי בשטר:
ב איני רואה הקפד בקנין קרקע מהא דכתב המק"ח בחי' (סי' תמ"ח סק"ח) דאם לא מכר החדר רק החמץ ולא קיבל אלא מקצת דמים וידוע שאם יאבד החמץ לא ישלם לו הכותי הוי באחריות אלם עליו וצריך ביעור בפסח ואפי' אחר הפסח אסור החמץ עכ"ל דהא אחריות לא מצינו אלא היכא דצריך לשלם מכיסו אבל לא היכא דיפסיד ועוד דהתינח לעבור בפסח על בל יראה אבל בעבר עליו הפסח הוא הדין עצמו המבואר בח"י (סי' ת"מ סק"ד) וכ"כ הפני יהושע [ואף שמדברי הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ סוף הל' ג' לא משמע כן] ואינו דומה למ"ש המג"א (ברס"י תמ"א) בשם הרא"ש דהתם שייך לקנוס לישראל שישלם מעות וכמ"ש המג"א שם (בסק"ג) בד"ה ואם משא"כ במכירה
שאומר להנכרי הקונה הרי שלך לפניך וממילא מותר החמץ לישראל כמ"ש הח"י והפ"י הנ"ל:
ג אלא דבענין שאלתו יש לדון במה קנה הנכרי את החמץ אם נאמר בקנין כסף וכמ"ש המג"א (בסק"ד) בשם המ"ב מלבד שהח"י (בס"ק י"ד) חילק הא הכא גרע דלפי הנראה לא היתה פסיקת דמי החמץ ביניהם בעל פה
אלא בהשטר וכיון שלא חתם עליו המוכר אין בו ממש ואין כאן מכירה בפסיקת דמים וא"כ אין כאן לא קנין כסף ולא קנין אגב שהרי בשטר מפורש חת"י דלמטה וכו' וכיון שלא בא על החתום אין בו ממש וחספא הוא:
ואפי' אם היתה ביניהם פסיקת דמים בעל פה יש לדון דכיון דכתב לו שטר לא גמר להקנות אלא בחתימת השטר אף דאין השטר במטלטלין אלא לראי' וכההיא דאיתא בב"ב (דף קל"ה) שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה כו' ובחי' שם ביארתי פירשב"ם שם עפ"ד הרא"ש פרק מי שמת (סי' נ"א) יע"ש דבמטלטלין דאין השטר אלא לראיה סגי בכתבו מחיים משא"כ בקרקע דבזה א"ש דברי הרשב"ם והרמב"ם דלא כהריטב"א שמביא השמ"ק לכתובות פרק אע"פ (דף נ"ה סוף ע"ב) ד"ה ואין שמה שהעתיק מפירש"י וכיון דמית תו לא מצינו למיכתב שטרא בשמי' ליתא בפירש"י שלפנינו ודלא כהנימוקי יוסף פרק יש נוחלין שם שהבין דהרשב"ם חולק על הר"י:
ד אלא דבזה י"ל דחמץ שאני כמ"ש האחרונים דבגילוי דעתא סגי ואף שהמק"ח שדא ביה נרגא (בסי' ק"ה) דהא דעת קונה בעינן וכדבריו כתב הרא"ש בפ"ב דכתובות (סי' מד) מ"מ יש לסמוך על האחרוני':
ה אבל אם לא היתה פסיקת דמים בע"פ ביניהם כי אם בהשטר כיון דלא נחתם השטר אין כאן מכירה כלל והחמץ אסור בהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח כנ"ל:
ו ובנדון השאלה השני' הדין פשוט לאיסור וכמ"ש המק"ח בחי' (סק"ח) וכמבואר בח"מ (רסי' רט) עכ"ל הגאון זצ"ל וזה אשר השבתי על דבריו:
א (א) מ"ש באות א' שבמכירת חמץ באג"ק היא בשכירות נ"ל דודאי לשון מכרתי לא משמע שכירות וא"כ כשלא קנה מצד מכירה א"ל שקנה בשכירות
ב גם מה דפשיטא ליה דנכרי קונה בשכירות בכסף בלבד הנה (מסי' קצ"ה ס"ט ובסי' ר"ב) בהג"ה אין הכרע די"ל דאיירי בישראל מישראל וגם (מסי' קצ"ד) אין הכרע די"ל ישראל מנכרי קונה בשכירות בלא שטר ס ס משום דסמכה דעתיה אבל כותי ששכר אין הכרע. וראיתי שגם הגאון מק"ח (בסי' תמ"ח) בחי' (סק"ח) ובביאורים (סק"ט) כתב שהכותי קונה בכסף בלבד בשכירות. וצ"ל כמו שבשכירות מכותי כיון שהיא לימים מועטים סמכה דעתיה דהישראל כששכר מכותי ועכצ"ל דכיון שהיא לזמן קצר לא חיישינן לאלמותו וסומך הישראל על הכותי המשכיר והה"נ דבכותי ששכר סגי בכסף דלא חיישי' שהכותי למען זמן מועט יתנהג באלמות לשכור מישראל ומה"ט לא הפקיעו קנין כסף וחזקה בשכירות ששוכר הכותי מישראל:
ג אמנם בעיקר דברי המק"ח שנראה דאם שכר הכותי הרשות סגי הוה תמיהא לי והא הביא שם המק"ח בביאורים (סק"ט) דבעי' מכירה דוקא משום דשכירות לא קני כמ"ש המג"א (בסי' ת"מ סק"א) וכ"ה במק"ח (סי' ת"מ סק"ב) וצ"ל שמה שהעלה לענין שכירות היינו רק בבית המושכר דבכה"ג סגי בשכירות כמ"ש (בסי' ת"מ סק"ג) וכמ"ש הגאון חמדת שלמה (סי' א) וא"כ בשהקנה לו באג"ק אם החדר הוא שלו ממש לא מהני לומר מטעם שכירות:
ד ומה שהביא ראיה לדבריו ויצא לדחות דברי הח"י ושאר אחרונים דאין כותי קונה בשטר
הנה לא
על האחרונים תלונתו כי אם על המחבר והרמ"א שלא השיגו (בסי' קצ"ד) שכ' אלא בשטר הוא שקונה והוא לשון הרמב"ם (פ"א הל' י"ד מהל' זכי') אבל הקרקע אינו קינה אותו מישראל כ"א בשטר כו' והנה הראיות שהביא מתוס' קידושין ופ' חזקת יש לדחות שלא כתבו רק לענין שלא יקנה בשטר לחוד בלא כסף וחזקה אבל כשקונה על ידי כסף ושטר או חזקה ושטר דכסף וחזקה הם קניינים טובים רק שהפקיעוהו משום אלמות היכא דהשטר מסייע קונה קנין גמור אפי' במכירה. ועוד אני מסופק אם המנהג בישראל מישראל שצריך שטר ראי' שאז קינה ע"י השטר למפרע כמ"ש הב"י (בסי' קצ) הובא בנה"מ (סק"י) בחי' וביאורים וא"כ אם קנה נכרי מישראל בכסף או חזקה ואח"כ כתב לו שטר יש לדון אם קונה ג"כ למפרע כיון שהטעם משום אלמות וכשנתברר ע"י השטר יש לדון שיקנה למפרע באופן שי"ל שאין הקנין ע"י השטר כ"א ע"י הכסף וחזקה ומ"מ אף שנאמר שקונה רק משעת השטר אין סתירה מדברי התוס' שלא כתבו רק דשטר לחוד אינו קונה והכי שניהם כסף ושטר ויש לראות אם נתאכלו המעות קודם כתיבת השטר:
ב (א) ומ"ש באות ב' לחלק בין אחריות שיצטרך לשלם לאחריות שיפסיד מעותיו מאן חכים למימר כי הא מלתא אם לאו גברא רבה כי"ב ומצד הסברא א"א לחלק דהא מה שלא ישלם לא היה הנאה כל כך כמו
מה שיקבל דמים כמבואר בתוס' ע"ז (דף י"ג) ד"ה יניח ומש"ה מסתברא שאחריות הפסד לא גרע מאחריות פרעון ושניהם בכלל אחריות הם:
ב ומה שדחה דברי המק"ח (בסי' תמ"ח) בחי' (סק"ח) מכח דברי הח"י (סי' ת"מ סק"ד) והפ"י וכבר הרגיש בזה הגאון מק"ח בביאורים (סק"ט) וכתב דמשכון גרע וכ"כ בשו"ת חמדת שלמה (סי' ב) במה שהשיב המק"ח וכתב דמשכון גרע משאר חמץ נכרי שקיבל עניו הישראל אחריות וכ"כ ע"ד הרא"ש (בסי' תמ"א סק"א) יעויי"ש בביאורים:
ג אמנם בעיקר דברי הח"י והפ"י הוה תמיהא לי טובא ממה שהביא הח"י (בסי' תמ"א סק"ב) מה שהביא המג"א (סק"א) בשם הש"ג שאם הקנה לכותי בקנין או אג"ק אע"פ שלא מסרו לנכרי עד אחר הפסח שרי והוא שלא יהיה באחריות הישראל ומשמע שאם הוא באחריות הישראל אסור אע"ג שהקנה לו לו לנכרי החמץ וה"ה חמצו של נכרי מבואר דחמץ של נכרי שקיבל עליו הישראל אסור באכילה ובהנאה לאחר הפסח ואסור ליתנו לנכרי ולא הו"ל להח"י להביא דברי הש"ג כלשונו כיון שחולק עליהם וי"ל דלהתירא בלא אחריות נקיט אכילה נמי מותר ובאחריות ישראל ס"ל להאחרונים דאסור אפי' בהנאה. והנה המעיין בש"ג יראה דלענין היתר ואיסור אכילה קאי תנאו דלא יהיה באחריות הישראל אבל מ"מ מבואר שחולק על הח"י והפ"י וא"כ לא הו"ל להח"י להביא דבריו בפשיטו' וצ"ל כיון דאכתי הוא תלוי ברצון הישראל שאם ירצה יפדנו מן הנכרי ויסלק את הנכרי אע"ג שהקנהו לו ואמר לו מעכשיו [כנ' משמעות הש"ג דאיירי במלוה לישראל על חמצו אלא שהקנהו לו וא"ל מעכשיו אפ"ה אסור בקיבל אחריות] שכיון שאם יתייקר יוכל הישראל לפדותו א"כ לא דמי לישראל שקיבל אחריות חמצו של נכרי ואסור אפי' לפ"ד הח"י והפ"י אבל בלא קיבל עליו אחריות לא מיתסר משום שיוכל הישראל לפדותו אע"ג שהחמץ אצל ישראל שהאי טעמא שיוכל הישראל לפדותו הו"ל רק כאילו הו"ל לישראל קצת שיעבוד על החמץ וכשלא קיבל אחריות לא מיתסר מכח השיעבוד בלבד דבשיעבוד בלא קבלת אחריות לא נאסר כמו בהלוה ולא א"ל מעכשיו ולא קבל אחריות ואכתי יש לראות דבנידון הש"ג משועבד אל הישראל וכאילו א"ל הנכרי אם תפדנו הוא שלך מעכשיו דמי אחר שמשועבד לישראל ול"ל קבלת אחריות כמו בישראל שהלוה לנכרי וצ"ל כיון שאכתי מחוסר מעשה הפדיון מותר בלא קבלת אחריות אבל בקיבל אחריות כיון שיש לו קצת שיעבוד אע"ג שמחוסר מעשה נאסר אפי' להח"י והפ"י וא"כ ה"ה נמי במשכן או תפיס ליה אחובי' דמודה הח"י שהרי יש לו קצת שיעבוד עליו ואסור בקבלת אחריות:
ד ומ"ש ואינו דומה למש"כ המג"א (בר"ס תמ"א) בשם הרא"ש דהתם שייך לקנות להישראל שישלם מעות וכמש"כ המג"א שם (סק"ג) ד"ה ואם משא"כ במכירה שאומר להנכרי הקונה הרי שלך לפניך לא זכיתי לרדת לכונת הראי' מדברי המג"א (סק"ג) ולא אדע היכן רמיזא ואולם מצאתי כן במק"ח (סי' תמ"א) שכ"כ ע"ד הרא"ש ואולם לדבריו זצ"ל גם במכירה כיון שהוא משועבד אצל הישראל על הכסף שנשאר חייב לישראל ותפיס ני אחובי' לא מצי למימר הרי שלך לפניך כמ"ש במק"ח במקומו' שהבאתי באות ב':
ובנידון שאלתי יש להסתפק במה דאמרו דבעי' כ"י המוכר אם כל השטר צריך שיהיה כ"י המוכר או סגי שהמוכר יכתוב שם הלוקח בלבד ובגט שם האיש בלבד שבכה"ג כבר מוכח שהוא היה המוכר אחר שעיקר השטר שם הקונה והאשה הם בכת"י ובפרט בנ"ד שי"ל שנכתב בשליחותו אלא דל"מ משום דלא מוכח כמו שהבאתי דברי המק"ח יש לעיין אם לא מהני בהאי גונא שהמוכר עצמו כתב שם הלוקח בשטר מכירה ובגט שם האשה:
עוד יש לראות ע"פ דבריו דבעי' פסיקת דמים בע"פ אם היה פסיקת דמים בע"פ על מין אחד ובשאר לא היה פסיקת דמים בע"פ אם לא נתבטל קנין כסף לגמרי שהרי הכסף ניתן לקנות הכל מה שנפסק בע"פ ומה שנפסק ע"פ הכתב וכיון שנתבטל השטר ונתבטל הקנין כסף במקצת י"ל שנתבטל לגמרי (שבסי' ק"צ) גבי עירבון משמע דבקנין כסף לא אמרי' הכי כי אם בשטר כדאיתא שם (סעי' טז) בהג"ה ומחלוקת הרמב"ם והרשב"ם שבט"ז (סי' רט"ז ס"ה) וראיית הט"ז (בסי' קפ"ב ס"ח) יש לפרש כשמכר בשטר מ"מ י"ל לענין שיתבטל ממילא בעי' דוקא שטר אבל אם אומר הלוקח שמקפיד אפי' בכסף מתבטל הקנין והא (דסי' קפ"ב) ומחלקותם י"ל דאיירי אפי' בכסף וממילא בחמץ אסור אפי' לא הדר לוקח כיון דמצי הדר לא יצא מרשות ישראל כנראה ממק"ח (סי' תמ"א סק"ט) בביאורי'. מיהו מדברי המק"ח נראה דכל היכא דמצי להשלים המקח לא נתבטל ויש לראות כיון דהשאר אסור אם כן לא מצי לקיים המקח אם נתבטל כולו או לא אכן בשו"ת חמדת שלמה (סי' א) כ' דלא נתבטל המכיר' דגבי חמץ ודאי אינו מקפיד:
סימן יד
לכאורה בקנין אגב דחמץ בעי' דוקא צבורין שהרי מה דמהני בלי ציבורין צריך למימר לך חזק וקני שיהיה דעת אחרת מקנה ועי' קצוה"ח (סי' ער"ה סק"א) וא"כ בעכו"מ דלא מהני דעת אחרת מקנה כמ"ש הקצוה"ח (סי' ער"ה סק"ד) בשם הרמב"ם שהביא (בסי' רל"ה) א"כ ממילא בעי' דוקא ציבורין דלא ניבעי דעת אחרת להקנות וצ"ע כעת. ואכתי יש לחלק בין דעת אחרת מקנה (שבסי' ער"ה סק"א) לדעת אחרת מקנה (שבסק"ד) דבסק"א בעי' דעת אחרת מקנה ר"ל שירצה שיקנה עם הקרקע אע"ג דלא הוה צבורין בקרקע אבל בסק"ד בעי' דעת אחר מקנה ר"ל שיכוין להקנות לו אע"ג שהקונה לא יתכוין לקנות מש"ה בסק"ד לא מהני בכותי אבל בסק"א מהני גם בכותי ולא בעי' ציבורין דוקא. ובדברי הקצה"ח (סי' ער"ה) היה מקום ליישב קו' הנה"מ (סי' רע"ג סק"א) שהק' בהפקיר עבדיו קטנים יהיו ב"ח שיזכו בעצמם כמו בכל דעת אחרת מקנה שזוכה הקטן והפקר הו"ל דעת אחרת מקנה לדברי הרשב"א גיטין והנ"י פ' חזקת שהובא בקצה"ח (סי' קפ"ג סק"ט) משמע דהפקר לא הוה דעת אחרת מיהו יש לחלק בין הפקר דנכסי הגר להפקיר נכסיו ועי' תוס' עירובין דף ע) דזוכה בנכסי הגר הו"ל כרעא דגר ונראה דעדיף משאר הפקר וי"ל דאע"ג דהו"ל כרעא דגר מ"מ לא הוה דעת אחרת מקנה ולדברי הקצה"ח בעבד לא מהני דעת אחרת מקנה אמנם עיין גטין (דף) דזוכין לעבד את גט שיחרור מיד רבו ומשמע שיש לעבד יד לזכות ועיי' אחרוני' (סי' קפ"ב) אם השליח והזוכה הוא מכח האדון או מכח העבד וכעת צע"ג: