אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי פתיחה בדברי אגדות

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

פתיחה בדברי אגדות

הקדמת המחבר

במדרש שהש"ר על פ' נופת תטופנה כו' ראב"ש וריב"ח ורבנן ראב"ש אומר כל מי שהוא אומר ד"ת ברבים ואין ערבין לשומעיהן כסולת זו שצפה ע"ג נפה נוח לו שלא אמרן ריב"ח אומר כל מי שאומר ד"ת ברבים ואין ערבין לשומעיהן כדבש זו שבא בצוף דבש נוח לו שלא אמרן רבנן אמרי כל מי שאומר ד"ת ברבים ואין ערבין לשומעיהן כדבש וחלב מעורבין זה בזה נוח לו שלא אמרן ר"י ור"ל ר"י אומר כל מי שאומר ד"ת ברבים ואין ערבין לשומעיהן ככלה זו שערבה על ב"א בחופתה נוח לו של"א ר"ל אומר כל מי שאומר ד"ת ברבים ואין ערבין על שומעיהן ככלה זו שערבה על בעלה בשעת חופתה נוח לו שלא אמרן. והנה בס' נפוצות יהודה (דף יב) ביאר הדברים על הדורש שצריך להשמיע דברים נבחרים ראויים למזון הנפש כסולת לראב"ש. ושצריך לסדר דברים ערבים כדבש שבא בצוף דבש לריב"ח ורבנן כללו דברי ר"א ור"י כי החלב הוא עיקר מזון האדם ויהי' מעורב עם עריבות הדבש. ור"י ור"ל לא באו להוסיף תנאי כי אם לפרש איכות המתיקות. והעיר על שלא ביארו ענין וריח שלמותיך ושהי' ראוי לפרש נופת תטופנה על סידור הדברים דבש וחלב על תמימותם ויושרם וריח שלמותיך על בחירת המלות שהם כלבוש לפנימיות מחשבות הדורש או על שלימות מדותיו עי' בדבריו הק'. והנה במה שביאר דברי ריב"ח לענין סידור הדברים כסידור הדבש בצופים. ב"ה גם אני כיונתי כן אמנם במה שפי' בדברי רבנן יש להעיר שמזון החלב אינו אלא בקטנותו של אדם לא כן הסולת שויין לי' בגדלותו ולמה הניחו משל הסולת מזון הגדולים שבאים לשמוע תורה מן החכם ותפסו משל החלב שהוא מזון לקטנים. גם שכבר הניחו מעלת הסדר שבהיות הדבש מעורב עם החלב אבד שלימות הסדר שהי' לו בבואו בצוף דבש גם במה שפי' דר"י ור"ל לא באו אלא לפרש איכות הערבות צ"ע גם בענין וריח שלמותיך שנדחק לפרש ובעלי המדרש לא זכרוהו כלל וביותר יש להעיר שכשם שבאו הכתובים להודיע מעלות הנצרכים להדורש כפי מה שביאר דברי התנאים שבמדרש כמו כן הו"ל להודיע צורך שלימות הציבור ולרמז על שצ"ל דור שהתורה חביבה עליו כדברי הלל הזקן בברכות (דף סג.) וגם שפשטות דברי המדרכי מורים שעל חביבות התורה בעיני הדור השומעים קיימי ולא על שלימות הדורש:

והנלע"ד דהנה על מליצת דבש וחלב תחת לשונך יש להעיר הלוא משפט הקילוס יתכן להיות מהקל להחמור ויקרת ערך הדבש הוא יותר מהחלב וה"ל לומר חלב ודבש תחת לשונך כדרך הכתוב בשבח ארץ ישראל זבת חלב ודבש:

ובמדרש בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאתה שש בת קול ואמרה דבש וחלב תחת לשונך וביאר דבריו בספר אפיקי יהודה שענין נעשה הוא הבטחה על קיום מ"ע ונשמע הבטחה על שמירת ל"ת והנה לקיום מ"ע צריך השתדלות בזריזות ולהתגבר בחום הטבעי לקיים את רצון הבורא בפועל ולשמירת ל"ת צריך זהירות ובעצלתים מכח הקרירות ימנע א"ע מהעבירה. והנה סגולת הדבש וטבעו שמחמם לא כן טבע החלב וסגולתה שמקררת. ולזה כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע והבטיחו על קיום מ"ע ושמירת ל"ת ולהשתמש בחמימות ובקרירות לרצון היוצר כל. יצאתה הב"ק ואמרה להם דבש וחלב תחת לשונך על שהוציאו מלשונם סגולת וטבע שני הדברים ההפכיים והיקרים ההם קור וחום לשעבדם לעבודת הבורא ית"ש ע"כ תורף דבריו:

ולכאורה עפ"ד א"ש הקדמת הדבש לחלב כלעומת הקדמת נעשה לנשמע יען הדבש רומז אל נעשה בקיום מ"ע והחלב לנשמע בשמירת ל"ת אמנם עפ"ד גם דרך הקדמת נעשה לנשמע לא יתכן. דודאי לפי הדרשה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאתה ב"ק ואמרה מי גלה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו דקאי תרווייהו נעשה ונשמע על כלל דברי התורה ונעשה על השמירה והקיום מצד האמונה והקבלה. ונשמע על החקירה והבנת הלב על מה צוהו ה' א"ש צורך הקדמת נעשה לנשמע אולם עפ"ד שנעשה על קיום מ"ע ונשמע על שמירת ל"ת הו"ל להקדים נשמע לנעשה כמאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב:

והנלע"ד בשים לב בין ההפרש בסדר קילוס ארץ אחת מתוך הארצות ובין ההבדל בסדר תפארת אדם חכם ונבון מתוך חבריו. דהנה כל אחת הארצות יש לה מעלות שלימיות שאין לזולתה ואם יבואו לדבר בשבח של ארץ אחת צריך לשבחה בראשונה שיש לה מעלה מצד עצמותה מיוחדת בה מכל הארצות ואחר זה להפליג בשבחה שלא יחסר:

כל בה משלימות ארצות אחרות. אולם בשבח המגיע למעלת אחד האנשים צריך להקדים מעלת החכמה שקבלה מרבו וישנה אצל אחרים ג"כ. כי כבר נמצאה אצל רבו ולפעמים עודנה בין עדרי חבריו. ואח"ז לדבר מענין תבונות לבו אשר בה הוא מיוחד על זולתו. כי אם לא קדמה לו החכמה בקבלת המושכלות הראשונות מרבו א"א שיגיע אל דרך האמת במעלת התבונה. וזה ענין הכתוב ואמרו רק עם חכם ונבון שהקדים החכמה לבינה. אמנם השלם אשר רוח ה' מלא אותו חכמת לב יוכל לבוא קודם למעלת התבונה ואח"כ למעלת החכמה כי ה' עמו להיישיר דרכי השכלתו בלי שום קדימת קבלה מרבו וזה ענין יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה שלא אמר לנבוני. והוא ע"פ אמרם לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא וע"ז אמר יהיב חוכמתא ר"ל שנותן החכמה לקנין נצחי לחכימין שמוקים להו בלב החכמים גירסתם שקבלו כבר מרבם. ומנדעא לידעי בינה. אע"ג שלא באו למעלת התבונה כי אם לדעת יקרת תפארתה של התבונה יתן לו לב מפיק תבונה ולזה יוסף אמר לפרעה שירא איש נבון וחכם והקדים התבונה לחכמה הבין פרעה שעל גבר חכם בעוז רוח ד' הי' דברו בזה ולא על חכם ע"פ הטבע ומושכלותי' השיבו אחרי הודיע וכו' אין נבון וחכם כמוך:

עוד נשים לב לדעת ההבדל בין שלימות הדבש לחלב. כי הנה הדבש הוא מעלת שלימות הנשאב ממקור אחר. כי בדבש דבורים אמרו שהוא טהור מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותן מגופן ודבש תמרים וכל מתיקות מאיזהו פרי הנה הפרי כשנגמרה אינה ראויי' למאכל אדם וממגד תבואות שמש וגרש ירחים הוא מתמתקת אחר שנגמרה באופן שכל ענייני שלימות ומעלת מתיקות הדבש מרחוק יבואו והוא בבחי' חכמה שקיבל מרבו ומרחוק ה' נראה לו לא כן שלימות מעלות החלב שמשפיעו הבע"ח מקרבו כי מהמזון של הבע"ח מתרבה דמו וה"ה שב להגוף ונפשו וכמאמר הכתוב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. וכי הדם הוא הנפש והדם נעכר ונעשה חלב ובאמת מזה הטעם חלב טמא אסור ואינו דומה למימי רגליו עי' בבכורות (דף ז) והחלב בבחי' התבונה שמבין מעצמו דבר מתוך דבר. וע"כ כשבאה תוה"ק לספר בשבח א"י וכי צבי הוא לכל הארצות שמלבד שלימותה המיוחד לה בעצם ואין לארצות זרים חלק עמה היא מחלקת שלל השלימות עם כל הארצות וכל סגולת התבל כלולים בקרבה מצד היותה נקודת משתיית העולם כולו וכמ"ש במדרש על שלמה המלך ע"ה שנטע כל מיני מגדים בא"י. התחילה התוה"ק לספר משלימות עצמותה ביחוד ואחר דברה מנפילת חלקה בנעימים עם שלימות כל הארצות ואמרה ארץ זבת חלב ר"ל מיוחדת בשלימות עצמותה כסגולת החלב ודבש:

ר"ל מחלקת שלל בשלימות שאר ארצות כסגולת הדבש כי כן יתכן לדבר בקילוס הארץ בין יתר הארצות לא כן בדברי הכתוב בשבח אחד האדם ונאות מדברו בחן ותורת חסד הקדים דבש. ר"ל בדברי חכמה יפתח פיו שקיבלם מרבו כסגולת הדבש וחזר לומר וחלב. ר"ל בדברי תבונה יחתום דבריו והיינו שדבריו מכלכל בחכמה ובתבונה יען כי כן ראוי לדבר בפאר אחד האדם נגד זולתו:

והנה חז"ל בדרשתם העמיקו עצה כי כן נתקלסה כנס"י בשעה שהקדימו נעשה לנשמע להבטיח על הקמת דבר ה' במעשה ע"פ האמונה והקבלה בטרם יגיעו להשגת טעמי ערבותו ואחר לדרוש ולתור ע"פ החקירה שע"ז נאמר עליהם מי גילה רז זה לבניי לפי שבכל ענין מעשיי מעורבין שני כחות כח הפועל וכח המקבל הפעולה שבו הדבר מתפעל ומשותפים בכל פעולה כח עצמי מפנימית הפועל וכח חיצוני וכ"כ ביקרת ערבות הדבש משותפים שני כחות. שבדבש דבורים משותף כח הערבות שבפרחים וכח הדבורה שמצרפתם בקרב' ובוררת הערבו' מבין הפסולת ומחלקת בין עריבו' הדבש לבין שמנונית וקפאון השעוה שבפרחים ושיתופי כחות המעשיו' הם בבחי' שיתוף הכחות שבדבש. וכ"כ בדבש תמרים או מיתוק הפירות משותפים כח השמש והירח הממתיקים וממגידים עם כח הפרי המקבלת אל תוכה המיתוק לא כן בענין חלקי העיון שאין כח אחר מעורב עם המעיין או החוקר ה"ה בבחי' החלב שאין כח זר משותף אל הבע"ח בהשפעת החלב ולזה ארז"ל שבשעה שהקדימו נעשה לנשמע יצאתה ב"ק ואמרה דבש וחלב תחת לשונך והבטחת נעשה ונשמע הי' רק על קיום מ"ע ע"פ פועל ממש לא כן על שמירת לא תעשה בשב ואל תעשה לא הוצרכו להבטיח להיות זה נקל יותר מלקיים במעשה ובפועל. וכ"כ בחלקי החכמה מעורבים ב' כחות כח הרב המלמד וכח התלמיד המקבל דבריו לא כן בחלקי התבונה אין כח זרים עם הנבון בשיתוף. והחכמ' היא בבחי' הדבש והתבונ' בבחי' החלב בכל צדדיהם:

ואחרי אשר עד כה עזרני ה' ובזכות אבותי נ"ע האיר לי בתוה"ק אבוא לבאר דברי המדרש. ואומר הנה דברי השלמים מיוסדים על אדני אמרי הלל הזקן שאם אין התורה חביבה בעיני הדור יכנס דבריו. והעמיסו דבריהם הקדושים ברמיזת הכתוב הנדרש. והנה בעו"ה חביבות התורה על הדור מתמעט מדור לדור וכל יום ויום קלקלתו מרובה וע"ז נדרש פסוק ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת על התוה"ק שמלבד מה שביארו הרמ"ק ז"ל שנפלה מתורה לנביאים כו' חביבותה נופל בכל דור ודור והנה בדורות הראשונים שהיתה התורה חביבה עלינו לא הי' על החכם כי אם לדרוש הלכות הפסח בפסח ולפרש פירוש המקראות המדברים מענין היום ע"פ היותר פשוט והדברים היו ערבין לשומעיהן וכמו שביארו ע"פ ודבר בעתו מה טוב. ולפ"ז לא הי' לחכם המשמיע לעם דבר ה' כי אם לעשות מעשהו כמשפט הנפה בלבד. שכמו שהנפה אינה אלא בודרת להוציא הקמח מן הסולת אחר שהכל נשלם ע"י דברים אחרים כמו כן לא הי' על החכם כי אם לבחור דברים והלכות הנוגעים לעניינו של יום וצורך השעה שקיבלם מרבו ולא הוסיף בהם חידוש מדעתו ועל הוראה זו דריש ראב"ש נופת תטופנה מלשון נפה שאמנם יש על החכם להשגיח באם שדברי התורה ערבין לשומעיהן כשהן כסולת זו שצפה ע"ג הנפה יטיף דברו. ואם לו נוח לו שלא אמרן אולם אח"כ שטעם וחביבות התורה לא עמד בעיני הדור כבראשונה והוכרחו החכמים לבקש להם חשבון להמשיך החביבות מדברי התורה בעיני הדור ע"י קישור וסידור העניינים וההלכות בסדר נכון ונשא שהוסיפו בזה על מעשה השלימות הנשלם בבחי' מעשה הנפה יען הסולת שצף ע"ג הנפה אין לו קישור וסדר בהכרח כי אפשר שיהי' במקום אחד בהנפה הרבה סולת ובמק"א מעט ולפעמים ישאר איזה מקום פנוי לגמרי והמה השתדלו לסדר כל דבריהם בסדר הגון ועל כל אלה לא הוכרחו להשמיעם דברים חדשים שהמציאו מדעתם בעזר אלוהי כ"א מה שקיבלו מרבם ואדרבה מצינו בגדולי ישראל שלא אמרו מעולם דבר שלא שמעו מרבם ולפ"ז הי' על החכמים להשמיע לעם ה' דברים שהם בבחי' הדבש שבא בצוף דבש כי מה מתוק מדבש שהבא עוד בצוף הנה סידורו נחמד אף נעים ובכ"ז שלימותו אינו כי אם מרחוק קנה שמו הטוב וכמה כחות השתתפו בו וזה נרצה בדברי ריב"ח שיביט החכם על מצב הדור והנה אחר זה טעם המתיקות פג יותר בעו"ה והשכילו המזכירים שם ה' להמשיכו בעיני הדור ע"י עירוב דברי תבונה אשר המציאו ע"פ הקדמת החכמה אשר בקרבם ויהי' בבחי' דבש וחלב המעורבין זה בזה בסדר נכון ע"פ שיעורי מדותיהם:

וע"ז רומזים דברי רבנן:

והנה ראב"ש וריב"ח ורבנן דיברו על המטיפים דבר ה' לפני העם וכל אחד יעץ לפי השעה שאם ישכילו בעם ה' שהתורה חביבה עליהם יטיפו להם ואם לאו יכנסו דבריהם וכאו"א הוסיף על דברי חברו עצה להמשיך חביבות דברי התורה אל השומעים אמנם על דברי רבנן אין להוסיף עוד. ועי' רש"י כתובות (דף קיב.) ד"ה סאה קמח שהחטים טחונין ברחיים של גרוסות ואינן טחונין דקין והנפה מוציאה הקמח וקולטת הסולת ומחזיר מה שבנפה לרחיים עכ"ל דלפ"ז הסולת שצף ע"ג נפה לא די שאין לו סדר. אף גם לא נגמר מלאכתו להיות עומד למאכל אדם וכמו כן בהיות התורה חביבה בעיני הדור מאוד לא די שלא הוצרך לסדר דבריו בסדר נכון אלא שלא הי' מפרש ומבאר כל כונתו ובדרך רמז וחידה ובלי שום טעם באו דבריו והשומעים טרחו א"ע והעמיקו בשכלם עד שהגיעו להבין תוכן כונתו וליתן טעם לדבריו אמנם הדבש שבא בצוף הן סידורו נחמד מאוד ועכ"ז לא נגמר עדיין שצריך למושכו מבין השעוה שבצופו יבוא וכ"כ חכמים שבדור אשר החלה להתמעט החביבות אם שהוצרכו לסדר דבריהם בסדר נאות עכ"ז לא ביארו כל תוכניות עומקם. אולם הדבש והחלב שבאו בתערובות יש בו כל מיני שלמיות ועל כולם שאינו צריך שום תיקון עוד והוא מעותד כבר לאכלה כן הוצרכו החכמים לסדר דברים שקיבלו מרבם ולערבם עם מה שהמציאו בתבונת לבם והכל בסדר נאה ועליהם לבאר הדברים ולהסבירם בטעם והשכלה להטות לב השומעים לדבריהם וכולי האי ואולי חפץ ה' ביד החכם יצלח להדריך העם אחר יראת ה' ית"ש. ואמנם על כל אלה דרכיהם בהשתדלות והתאמצות להעריב דבני התורה פסקה חביבות התורה מהדור. ובא ר"י לעורר את השלמים המטיפים לעם שאל זה לכל הפחות יביטו באם שהתורה עכ"פ בצד זה חביבה על הדור שאם אמנם כרובם לא יפנו אלי' וישליכו דברי' מעל פניהם עכ"ז יהיו החכמי' והשלמים חביבים אצלם וע"י התורה אשר בקרבם בעין חמלה יראו בם ביען אצל כללות העם סיבת עזבם את תורת ה' הוא מצד שלדעתם אין הדברים ראויים ונכונים אליהם ואין בהשגתם להגיע עדי'. והתורה אצלם עכ"פ מבחי' הכלה שערבה על כל ב"א בחופתה ושאם אמנם יודעים שהכלה מיועדה לבעלה ואין לזר עמו חלק ואחוזה בה עכ"ז עריבה עליהם ובחן וחסד יפרשו עלי' כנפי הבטתם. עוד נשאר פתח תקוה להטיף לעם הזה ובאם לאו נוח לו שלא יאמרו דברים לפניהם. אולם אחר שגם ממדרגה זו ומריח חביבות אל הוגיה ירדה בעיני הדור בעו"ה מטה מטה. הנה הפליא ר"ל להמציא עוד צד מפתח שפתים להשמיע תורה לעם אם לא יחפאו דברים לדבר סרה על שומרי התורה וליתן דופי בת"ח אז בבחי' זו עוד יש מקום להטיף שה"ה בבחי' ערבות הכלה שעל בעלה בשעת חופתה שאע"פ שבשעת כניסתה לחופה לא טעם הבעל מיקרת ערבותה עכ"פ נתברר לו כבר שדבר רע וכל מום אין בה וכמו שאמרו חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ויודע בנפשו שנמצאת שלמה לפניו אלא שלא נודעה לו תוקף ערבותה ונועם מדותיה וכ"כ העם ההולכים בחושך יכירו במעלת אור פני ה' וידעו שהתורה הק' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבות הוגי' שלום ירדופו אלא שטעם ערבותה לא הכירו. אכן אם כבר גם בזה גבר הקלקול והדור נשחת ליתן דופי בבנים לימודי ה' אז אין עוד לקוות על היישרתם ונוח לו שלא להשמיעם דבר ה' שכבר אין להועילם בדברים ומשחית דבריו הדובר באזניהם. והנה לבל יעלה על לב השלם לאמר אם ישמעו העם ואם יחדלו אדברה באזניהם למען כבוד ה' ומצותו סיים הכתוב במאמר וריח שלמותיך כריח לבנון. וביאורו דהנה שלימות מציאות המשכן והמקדש בארץ מתחת המכונ' בשם לבנון אם שהוא להמציא להקב"ה מקום דירה בתחתוני' מי פתי יעלה על רוחו שיש ממנו איזה תועלת להבוי"ת:

אמנם התועלת לנו ולבנינו לבד שנמצא לנו מקום אשר בו תשכון שכינת עוזו אתנו. וע"ז אה"כ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ירצה שיעשו לי מקדש לתועלת שלהם בלבד שיהיה לי מקום לשכון כבוד בארצם אבל להבוי"ת אין שום צורך בעשיית הבית. ולפ"ז כשישראל פורקין ח"ו עולו ית' מעליהם וינזרו ממקדשי ה' הנה בנין הבית שב לאין שום תכלית יוצא ממנו והנה לכל פעולות האדם ופקודתו יכונה בשם לבוש שכשם שגוף האדם נסתר ומחותל תחת טרפלי לבושו שבו מתראה כ"כ הנפש מוסתרת ומתראה ע"י כחות פעולותיה ופקודת האדם. וע"ז נאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים ונאמר על העברת הזכיות מן הרשעים נשאו את רדידי מעלי וזה לדעתי ענין עוטה אור כשלמה ירצה שמראשית בריאת האור בלבד כבר התראה כח יכולתו כמי שמתראה במעטה שמלתו וכל פעולה שהיא לרצון לפני ה' אין תכליתה לתועלת להבוי"ת כי אם להועיל אל הפועל והמקבל הפעולה וא"כ אפוא בזמן שאין ד"ת ערבין לשומעיהן ולא יהיה לתכלית להטיב אל השומעין גם תכלית הדורש לאהבת ה' שב ללא דבר ולזה חתם דברו לנתינת טעם אל הקודם שלא יטיפו לדור שאין התורה חביבה עליהן ובל ידמו לעשות עכ"פ נ"ר ליוצרם ואמר וריח שלמותיך ירצה תכלית הפעולה ההולך למרחוק כריח שמלות הטובות המריחים למרחוק הנהו כריח הלבנון כתכלית בנין ומקדש ה' אשר בארץ אתנו שבאם אינו להועיל לב"א חזר ללא תועלת וכ"כ אם ברור לך שאין התורה חביבה ח"ו נוח לו שלא יאמר דברים כלל. וה' יזכני לדבר על אזני השומעים ולהדריך בניו בנתיב מצותיו:

שמעתי מפי אאמ"ו הגאון ז"ל דאיתא בילקוט כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים לא כאברהם שכתוב בו (בראשית י"ג י"ד) שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה קדמה וימה. ולא כיחזקאל (מ"ח ל"א ל"ד) צפונה קדימה נגבה ימה אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כ"ח י"ד) ימה וקדמה צפונה ונגבה ובביאורו נלע"ד בהקדם מה שנחלקו בבריאת האדם צבר עפרו מד' רוחות השמים או נברא ממקום המזבח. ועם הנבואה ע"י יחזקאל בתחה"מ בבקעת דורא מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה שלכאורה מחלקותם באופן הבריאה וענין ביאת הרוח מד' רוחות הוא לאין צורך. ועי' עקדה (שער ג') ובהקדם דברי ספר עיר גבורים ר"פ ויצא שהעוה"ז עולם התמורה ומקרים ופגעים החולפים על האדם רבו כמו רבו להסתר מפניהם. והטובה הבאה לאדם מד' רוחות העולם מקבלת הפסד ותמורה שכל המציאות של העוה"ז נכללין בד' רוחות השמים שבהם הבטיח הקב"ה ליעקב באומרו ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה, וד' רוחות אלו כוללין כל המציאות שבני אדם מתיחסין אחריהם שהעושר בא מצפון שנאמר זהב מצפון יאתה והוא בעל תמורה שיש עושר שמור לבעליו לרעתו ומצפון תפתח הרעה והבנים באים ממזרח שנא' ממזרח אביא זרעך. ואף אותו רוח מקבל תמורה שנאמר רוח קדים שברך בלב ימים ונאמר הגה ברוחו הקשה ביום קדים. והשגת החכמה נקראת ימה שמערב נקרא ימה שהים הגדול במערב ונאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסי' ונאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב ודרום רומז לאריכת ימי' שהרוצה להחכים ידרים ורמז לאורך ימים ע"ד והחכמה תחי' בעליה וכתיב ואורך ימים תבונה ושלמה גינה האורך ימים שנאמר ושבח אני את המתים ואמר ואילו אלף שנים יחיה פעמים וטובה לא ראה ועל ד' רוחות השמים המסבבין ד' אלו אמר איוב הן קדם אהלך ואיננו שכבר כלה זרעו. ואחור ולא אבין שלא אשיג עומק החכמה שמאל בעשותו ולא אחז שהעושר לא יתאחז עם האדם ובחצי ימיו יעזבנו. יעטוף ימין לאורך ימים ולא אראה. ע"ד שנאמר אילו חי' אלף שנים פעמים וטובה לא ראה וכיון שטובה לא אראה למה לי האורך ימים עכ"ד בשינוי לשון קצת והנה כדי שיוכשר האדם לקבל ד' הצלחות הבאים מד' רוחות השמי' היה ההכרח שיברא האדם מד' רוחות השמים ונחלקו אם נבראו מהקצוות או מהמרכז הנקודה שכלולים בה סגולת הקצוות והנה כל הנולדים מאתו יש בהם כח לקבל טובת הד' רוחות מחמת בריאת אדם הראשון שהיה מד' רוחות או מן המרכז. אולם המתים שהחיה יחזקאל שכבר יבשו עצמותם ונאבדה מהם סגולת היצירה מד' רוחות השמים ורק ע"י דבר ה' בפי הנביא קרבו העצמות זה לזה ועלה גידים ובשר קרם עליהם למען השלימם לקבל הצלחת האדם הבאים מד' רוחות השמים כי כן היו המתים ההם אחרי חיותם שנית עפ"י הנבואה מוצלחים בטובות ההם. ע"כ היה הצורך לעורר עליהם עכ"פ הפחת הרוח מד' רוחות השמים אם שבבריאת גופם בפעם ההוא לא היה אפשרי לכלול בהם סגולת כח ד' רוחות השמים ניתן להם סגולה זו בהפחת הרוח מד' רוחות השמים. וזה מארבע הרוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים ההם ויחיו. ובדברינו נפתח לנו להבין דברי מד"ר פ' שמות ע"פ ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה הה"ד ירעם ה' בקולו נפלאות כו' שכשנתן הקב"ה תור' לישראל היה נראה להם הקול בא מן הדרום ונתהפך להראות להם מן הצפון וחזר מן המזרח ומן המערב ושוב נראה להם מן השמים ואח"כ מן הארץ ועי' במפורשים למד"ר. וע"פ דרכינו יאמר שמתחלה בא להם הקול מן הדרום להורותם שע"י התורה יזכו לאורך ימים וכמו שדרשו עה"פ חרות על הלוחות חירות ממה"מ. וכתיב אני אמרתי אלהים אתם. ושוב מן הצפון להשכילם שיזכו גם לעושר רב וכדכתיב בשמאלה עושר וכבוד ומכש"כ למיימינים בה ומן המזרח. יען ע"י התורה יזכו להרבות גבולם בבנים וכמאה"כ כה אמר ה' לסריסים וגו' ונתתי להם בביתי וחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות והתלמידים שאדם מעמיד נקראים ג"כ בנים וכמו שדרשו ע"פ ושננתם לבניך ונאמר בני הנביאים:

ומן המערב שע"י עסק התורה יגיעו לתכלית חכמת העולם וכדברי הקול יעקב קהלת ע"פ ונתתי אני את לבי לדרוש ולתור בחכמה ואחרי השכילם שע"י התוה"ק יגיעו להצנחות העוה"ז נדמה להם הקול מן השמים ללמדם שגם אחרי מותם ע"י עסק התורה רוחם הוא העולה למעלה ושם יזכו להצלחת הנפש וחזר והראה להם מן הארץ למען ישכילו שגם הגוף הנקבר בארץ תערב לו שנתו ובשכבו לא יפחד וכ"ז יזכו ע"י קבלת התורה ושמירת קיומה. ועפ"ד פי' הכתוב נפתלי שבע רצון שמבורך בעושר עד שכל תאותו באים לו ושבע מהם. ומלא ברכת ה' בבנים ובנות [שהרי במנין הראשון היו פקודיו נ"ג אלף וד' מאות והיו הנשים מרובות על הזכרים כמ"ש הבעה"ט בפ' במדבר ובמנין הב' שנתרבו הנשים בכל השבטים (שהרי האנשים מתו והנשים נשארו בחיים) ופקודיו היו מ"ה אלף וד' מאות ע"כ היו זרעו של נפתלי הזכרים עם הנקבות מרובין מכל השבטים]. ים. חכמה. ודרום. אורך ימים ירשה ובברכות (דף נא:) דריש ים ודרום לנחלה בלי מצרים ועי' מהרש"א בח"א שם ובחי' למס' ברכות:

והנה טוב לו לאדם שיקדום לו השפעת החכמה ואחר יזכה לבני חיי ומזוני רויחי. כי אם יקדמו לו אלו ואחר יבוא לחכמה יש מקום לחוש שההצלחות הקודמות יעבירוהו ע"ד קונו ושוב לא תחזירו החכמה למוטב עי' חגיגה (דף טו:) ובתוס' ד"ה כל ולפי שבשכר המענג את השבת אמרו שנותנין לו נחלה בלא מצרים ושנותנין לו כל משאלות לבו וביאר הגאון ר' העשיל שכיון שנותנין לו כל משאלות לבו ואין אדם מת וחצי תאותו בידו צריך ליתן לו נחלה בלי מצרים והיינו הצלחת כל ד' דברים הבאים מד' רוחות השמים כדברי העיר גיבורים. ולזה הוסיף הילקוט ז"ל לא כאברהם שנאמר בו צפונה ונגבה קדמה וימה שתחל' ברכו ה' בעושר וזכה לאורך ימים ולעת זקנתו הוליד בנים בן פ"ו שנים ותרב חכמתו שעד המילה היה השגת אאע"ה כמדרגת נח את האלהים התהלך והיה צריך סעד וכשנצטוה על המילה נאמר לו התהלך לפני והיה תמים הרי שבסוף ימיו זכה לחכמה ולא כיחזקאל שנאמר בו צפונה קדימה נגבה וימה שלעתיד באשר לא יהיה חשש שהעושר יעביר את האדם ע"ד קונו יצליחו בבנים ועושר עם אורך ימי' מקודם ועי"כ יהיו מוכנים לשתנוח עליהם רוח חכמת ודעת ה' כמבואר בכתוב כי מלאה הארץ דעת ה' כמים לים מכסים שהמים המכסים לפעמים על הארץ אין להם מקום מוכן לקבלם לא כן קרקע הים מוכנת לקבל המים וכ"כ לעתיד יהיו ישראל מוכנים לקבל השפעת רוה"ק לדעת את ה' באופן שיהיו מוצלחים מקודם בכל מיני הצלחות ואחר ישכילו לדעת את ה' שבזמן המקווה על הגאולה יצליחו ישראל בעושר ובבנים ואורך ימים וחכמה אלא כיעקב שכתוב בו ימה וקדמה צפונה ונגבה שתקדים לו החכמה ואחר בנים ועושר ואורך ימים שכן היה ביעקב בתחלה בבית מדרשו של שם ועבר י"ד שנה זכה לחכמה ואחר השתדל בקיום פו"ר וזכ' לעושר ואורך ימים שע"י קדימת החכמה לא יעבירוהו ההצלחות ע"ד קונו. ועמש"כ ע"פ עטרת תפארת שיבה. ובשבת (דף קיח):

לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. יש להעמיס ג"כ דברינו כי בא"י שהוא ת' פרסה על ת' פרסה לא שייך אורך ורוחב ואמנם לשון אורך ורוחב נופל על צד הפנים ואחוריים נגד צד ימין ושמאל שהפנים והאחור נקראים אורך. והימין ושמאל רוחב:

והנה נסיעת אברהם שהיה מצפון לדרום נקרא אורך צפון ונגב וכשפונה מדרום דרך ימין פונה למזרח באופן שרוחב נקרא הימין והשמאל דהיינו קדמה וימה וה"ה ממש כמ"ש לאברהם צפונה ונגבה קדמה וימה. וביצחק שכתוב בו כל הארצות האל לא נתבאר עכ"פ קדימת הרוחות הרומזים אל ההצלחות האנושיות אמנם ביעקב נתבאר היטב קדימת רוח ים הרומז אל החכמה:

ובואתחנן ושא עיניך ימה וצפונה תימנה ומזרחה וראה בעיניך צ"ע בעומד באמצע רואה ד' רוחות בד' ראיות כל ראיי' בפעם אחרת בפ"ע. אבל משה שעמד במזרח של א"י וא"י למערבו הרי רואה מזרח של א"י ומערבה בפעם אחת וראיית מזרחה קדמה לו קצת ולדברינו יאמר שהקב"ה הראה למשרע"ה שישראל יהיו מוצלחים באה"ק בד' ההצלחות ושוקדים להם הצלחת החכמה ואח"כ העושר ושגם אחרי זקנתם וברבות ימיהם עוד יתברכו בבנים ובנות. ע"כ הסדיר לו ראיית הד' רוחות באופן זה:

נדרים (דף לט:) דריש רבא ואמרי לה ר' יצחק מה דכתיב שמש ירח עמד זבולה שמש וירח בזבול מה בעיין והא ברקיע קביעין מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירים באותה שעה ירה בהם חצים וחניתות אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם ובכבוד בו"ד מחיתם ובכל יום ויום יורים בהם חצים וחניתות שנאמר לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך והובא בעקדה (שער ע"ח):

א ויש להעיר בדברי הגמ'

א במה שעלו שמש וירח יש לראות שמש וירח מאי איכפת להו כל כך בכבוד משה כיון שבאמת לכבודו ית"ש לא ימחו כשמשתחוים להם כמו שהשיבם ה' ית' אח"כ:

ב במה שירה בהם חצים וחניתות ב' עניינים. הגם שגם בכתוב נזכרו כן. הנה עלינו להשכיל למה זה באו שני ההוראות:

ג במה שהשיבם בכל יום כו' בכבודי לא מחיתם בכבוד בו"ד מחיתם שהוא קצת תשובה ע"פ אריכות דברים:

ב בביאור המאמר נקדים הכתובים (ירמי' ל"א) הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ואת יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מאמ"צ אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאום ה' כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכור עוד כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה"צ שמו אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבותו מהיות גוי לפני כל הימים כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אנכי אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאום ה' שיש להעיר

א הנה אומרו ה' צבאות שמו הוא קצת כמיותר:

ב מאמר כל הימים הוא קצת כשפת יתר:

ג בעו"ה בימינו ממש נמושו בני ישראל מהיות גוי לפני ה' כי אין ספק כי ה' רצה באומרו גוי לפני גוי קדוש, כמאמה"כ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ולא כן אנחנו עם ה':

ד קישור הכתובים הקודמים לאם ימדו וגו' אמאס באיזה ענין תולה הקודם במה שיהי' ח"ו מיאוס בישראל:

ה בענין מדידת השמים וחקירת הארץ כבר נמצאים חוקרים ומודדים אותם:

ו אומרו בשמים מלמעלה ובארץ למטה הוא מיותר שהדברי' ידועי' שהשמי' הם ממעל והארץ מתחת:

ז יש להבין מה שתלה את המיאוס בתנאי אם ימדו ואיזה שיווי יש ביניהם:

ג בביאורם נקדים דברי העקדה (שער ה) ותוכן דבריו שהנה כת הפילסופים כולם האריכו בטענותיהם לתת יתרון למערכות השמים וצבאותם על האדם ע"פ האדמה. וראו להם צורך בדבריהם אחר אשר הונח להם למוסד שהעולם הי' מחוייב בבריאתו ומציאותו ע"ד השתלשלותו שהמוקדם בבריאה הי' ע"פ ההכרח שיוקדם והמאוחר הי' בהכרח להאחר בהבראותם. לפי שהמאוחר הוא מסובב מהקודם אליו. וא"כ הוכרחו המה שלא לתת יתרון להאדם על מערכת השמים באשר הוא האחרון שבנבראים ומסובב ממערכות השמים אשר קדמו לפניו. וכל סבה כפי שתקרב להמסובב כה תרבה ותגדל מעלתה. וכיון שכבר הורידו קרן האדם והגביהו קרן צבאות השמים לא הסכימו לומר שניצרו מערכות השמים להשלים צורכי האדם השפל והנבזה בעיניהם והרבה מחברים מבני עמינו גם המה דברי טוב על מערכות וצבא השמים עד שהמליץ בבחינת עולם (פי"ב) אמר לא שלכך נוצרו לעבוד יצורים אובדים שהמה נכבדים מהם וגבוהים עליהם חלילה ליוצר' להכניע היקר לזולל והעומד להאובד ולא יחשב פועל חכם להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל א' אבל יצרם בתכונה ותבונה לא ידעה בלתו אשר דרך סיבובם ולכתם לעשות מלאכתם הוחן להם:

ד והנה מתוך הדעה הנפסדת הזאת אומר אני שיוצא השיבוש שלא ישגיח ויראה ה' במעשה האדם וכמו שהוא בעיקרים (מאמר ג' פי"ח) כי אחר שחשבו את צבא השמים גדולים וחשובים יותר מהאדם לא די שמצאו מקום לטעותם שכבודו להשגיח רק על העליונים מלאכי מרום ולא על האדם השפל בארץ אף גם זאת כמוכרחים היו לבוא לידי שיבוש זה כי מצד אשר לא יכלו לומר שהצבאות האלו נבראו לשמש את האדם להאיר היום והלילה כי לא רצו להכניע היקר להזולל. והוצרכו לבקש להם סיבה ועילה אשר לצורכה נבראו וכמו שנסתבכו בדבר הזה הרבה מהפילסופים ומהם הוצרכו לומר שסיבותם לא נודעה כדברי הבחינת עולם וע"כ המה בקשו לתת להם חשבון ואמרו שליקרת ורוממות ית"ש הנה לא ישרה בעיניו להשגיח על האדם השפל והנבזה אשר בארץ. ע"כ ברא הגרמים השמימים למען ימשלו המה על האדם בארץ וישגיחו על אודותיו וחלק להם מכבוד מלכותו ומן אז לא ישגיח ה' כלל במעשה האדם כמו שתראה הדברים ברמב"ם ז"ל באורך. והכל בא להם ע"י זאת הדעה הנפסדת במה שהמעיטו את צורת האדם ומעלותיו והרימו עליו את צבא השמים וכסיליהם:

אבל אנחנו עם אלהי יעקב זרע אברהם מאמינים אשר כל צבאות השמים ותולדות הארץ נבראו רק בשביל צדיקים שנקראו ראשית כמאמרם ע"פ בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ואפי' בשביל צדיק אחד הי' כדאי שנברא העולם כמו שאמרו ביומא ע"פ וצדיק יסוד עולם וכאמרם ע"פ כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה והיינו בשביל שהאדם ע"י קיום תורת ה' ע"פ הבחירה הנהו יקר וחשוב יותר מכל צבאות השמים בשגם האיש ע"פ האדמה בחמריותו הוא השפל והנקלה שבכולם בכ"ז ע"פ צורתו ותוכניותו הנהו החשוב וספון ועומד למעלה מכולם כמבואר בזה בעקדה (שער ה) באריכות:

והנה ע"י אמונתינו הזאת לא די לנו שלא באנו במצודה ובהכרח אל הדעה הנפסדת ההיא כי כבר מצאנו סיבה ועילה לבריאת צבא השמים דהיינו לשמש ולהשלים צורכי האדם הנכבד ויקר מהם אף גם זאת גלוי' ונודעה לכל אשר השי"ת צופה ומביט להשגיח בכל מעשי האדם מוצאיו ומובאיו יען אשר הונח לנו שהאדם הוא המובחר שביצוריו ולמענו הי' כל פועל ה' בע"כ נודע הדבר שיביט ה' אל האדם אם מתוקנים מעשיו ואם נמלאים צרכיו:

ה אולם עוד נרדפה להשכיל במה שהוקדם לנו שכל צבאות השמים נבראו רק להשתעבד ולהשלמת צורכי האדם ולפי שצורתו נכבדה ויקרה יותר מכל הנבראים:

יאמר נא ישראל האומנם כאשר ישמור האדם את צורתו ויעבוד את ה' בכל לבו ובכל נפשו וקרוב ה' אליו הנה יתכן שישתעבדו לו צבאות השמים כונס. לא כן כשיחטא לה' ויפשע לפניו עד שגרמו לו חטאיו להוריד קרנו עד ארץ ולעפר כאשר הנה זה לנו מן העת אשר הלכו ישראל קדורנית לפשוע ולמרוד בה'. ועד היום הזה למה גם עתה ישתעבדו לנו הצבאות היקרים ונכבדים ויכנעו האדונים לפני עבדיהם:

ונבוא לביאור ואמתת דבר זה בהקדם הכתוב לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו בפ' בלק ויש לדקדק:

א אומרו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוא סותר למאמרם ב"ר (פ' ס"ז) ע"פ כשמוע עשו כל האומר הקב"ה וותרן. ואמרם ע"פ אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף:

ב קישור הקודמים עם ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. ולהבין כ"ז נמתיק ע"פ משל לאיש שהיו לו בנים רבים ויקר שהבן הצעיר הי' ילד משכיל נחמד אף נעים בהפלגת התמדתו לתורה ולתעודה ויצו האיש על כל בניו שישמשו את הבן הצעיר באמור להם הלוא מבני הצעיר מוצא אני קורת רוח יותר מכולכם ועליו הנה אקוה שיהי' לארז אדיר וארצה בו ואכבד ממנו בכל מקום אשר אבוא שמה והנה אחיו וכל בית אביו בקנאותם על הדבר הזה כי אותו אהב אביו מכל אחיו ואת כולם נתן לו לעבדים בכדי להשכיל את אחיהם הקטן ולמען אשר לא ישא אביהם אליו פני חנו הרגילוהו לבטל התמדת לימודו וללכת שובב בדרכי לבו וטיילו עמו כל היום ברחובות ושווקים וזללו וסבאו עמו באמרם כי מצות אביהם הם עושים עד שהורגל הבן הקטן לעשות ככל הנערים המנוערים מכל חכמה ומדע לשחוק ולרקוד ע"פ חוצות. המעשים הרעים כבר הי' לו שכם אחד על כל בני גילו כי הרע את דרכו מכל הנערים אשר בעיר. אמנם בכל זה לא הוסרה קנאתם ועודנה פקודת אביהם על כל בניו וב"ב שישמשוהו הכל כמשפט הראשון וישאלו הבנים הגדולים ויאמרו לאביהם אחרי אשר אחינו הקטן אשר עד הנה חיבה יתירה הודעת לו כבר כאחד הנערים הנהו וכל יקר לא תמצא בו ובכמה עניינים כבר הרבה להרע מכל בני גילו למה זה גם עתה תכניע את ערפינו להשתעבד לו. ויהי דבר אביהם אליהם האומנם בני הקטן כאסד מכם הרע דרכו בכל זה אקוה שכאשר אקח מועד להדריכו ולהיישירו הנה ייטיב מעשיו כבראשונה ואז אצפה שאשוב לשוש עמו וממנו אמצא פרי תבואת קודש. ויהי כאשר הצר להם על תשובת אביהם. וכאשר ראו שלא יכלו עוד לכבות את האהבה דברו אל אביהם לאמר לדעתינו בטרם תבוא לקחת מועד להדריכו ולהיישירו הנה מאוס תמאס אותו וגעלה נפשך בו. כי לאשר מידי יום יום הוא מרבה באולתו ומוסיף הוללות וסכלות שכל זה גורם לנפשך כעס ומכאובות הנה עי"ז תקוץ בו. ויאמר אליהם אביהם לא כן בניי כי באם הייתי נשפט את בני הקטן בהעריך מעשיו הפחותים שעוש' עתה נגד המדות ומעלות נחמדות אשר היו לו מימי קדם האמת הוא שהיה באפשר שאמאס על שילד משכיל ונחמד כמוהו יתהפך להרע ככל הנערים הרקים. אולם לא כן אעשה אני. הנה המעלות והמדות הנפלאות שהיו לו בראשונ' לא אזכרם עוד ואצלי הוא ממש כאחד מכם א"כ אפוא לא אבוא לקוץ בו באשר מה בזה שילד רך בשנים כמוהו עושה מעשה נערות הלוא הרבה ילדות עושה. ואחר הנה ישוב מדרכו הרעה שעי"ז ממילא כשלא אבוא לקוץ בו ולמאס אותו לגמרי הנה נשארה לו הסגולה הנפלאה שאקוה ע"ז שאגיע להשיג ממנו פרי קודש הילולים כשאדריכו ואיישירו וא"כ מהראוי אפוא שכולכם תשתעבדו לו על שם סופו הדבר אשר הוא הוכן ומעותד להגיע עדיה:

ו הנמשל למען האדם אשר בארץ ברא ה' תבל ומלוא' וכל צבאות השמים נתנו להאדם לעבדים לפי שהכל היה על תנאי שיקבלו ישראל את התורה וכמו שאמרו ע"פ בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ובשביל התורה שנקראת ראשית דרכו וכן היה הדבר שקבלו ישראל את מצות ה' אח"כ ובגלל הדבר הזה הנה יקרה צורתם עד שצבא השמים כולם נתנו להם לעבדים ולמשמשים. אמנם צבאות השמים וכסיליהם בקנאתם על הדבר הזה השפיעו לישראל שפעת טובתם עד למרבה למען מלאות דבר ה'. אולם היה זה סבה לשימרודו בני ישראל בה' ושיעשו הרע בעיניו וכאמרם וכסף הרבית להם וזהב עשו לבעל. והמה הרבו לפשוע ולמרוד יותר מכל האומות אשר סביבותיה' כמו שפי' בס' קול יעקב ע"פ צוה ה' ליעקב סביביו צריו היתה ירושלים לנדה ביניהם ואמר הכתוב זאת ירושלים בתוך גוים שמתי' וסביבותי' ארצות ותמר את משפטי לרשעה מן הגוים ואת חוקותי מן הארצו' ובכ"ז עדיין צבאות השמים נתונים נתונים המה לשרת את האדם ועד היום שומרים את תפקידם ואעפ"י שישראל כהיום אינם שומרים:

צורתם כאשר היתה כונת יוצר הכל בעת הבריאה מ"מ המ' משועבדים לישראל והדבר הזה הוא להוראה שעוד יערה ה' עליהם רוחו וישיבו אליו בחזקה ויש יום אשר יקורבו ישראל אל ה' ויהיה מחיצתם לפנים ממלאכי השרת כאמרם ע"פ כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו' ותרבה אז סגולתם ויקרותם למעלה למעלה כי לולא זאת שנכון ומזומן לפניהם שתעמוד להם השעה ויגיעו לתכלית הנרצה לה' מתחלת הבריא' למה זה בימינו ישתעבדו צבאות השמים היקרים אל האדם אשר בארץ להאיר לפניו ולהשלים לו בכל חסרונותיו והנה כשיעלה ח"ו שום פקפוק בלב איש בצפייתו על הזמן הטוב המיועד לנו לשוב ולהדבק לה' ויאמר בלבבו שמא ח"ו יגרום החטא שימאוס בנו ה' ולא יחפוץ לתת עלינו את רוחו להדריכינו ולהשיבינו אליו בכל לבבינו ובכל נפשינו וא"כ ח"ו לא נגיע להטובה המקווה ההיא. הנה נאמר לו באם הי' השי"ת מעריך חטאת האדם נגד מעלותיו וצדקותיו אשר עשה בראשונה הי' המיאוס באפשרי שגדולים וטובים יתהפכו ללכת אחרי ההבל למרות עיני כבוד ה' לח כן כשהשי"ת דן את אדם על חטאיו ופשעיו רואה הוא אל מצב ומדרגת האדם בעת שחטא כמבואר בס' קול יעקב (קהלת) ע"פ ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב הביטה וראה וינעם לנפשך. וא"כ ממילא א"א שיבוא לידי מיאוס. וזה פי' לא הביט און ביעקב וגו' לומר הרי ה' אלדיו עמו ותרועת מלך בו ומי שהוא במעלה כזו יחטא רק לענין האון והעמל לא יזכור מעלתם. וכמדומה שיש להעמיס כן כונה זו באומרם ע"פ גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך שכשיזכור מעשה סיני תהי' מעשה העגל יותר חמור ויתכן שח"ו לא ישכח. וה' הבטיח שלא יהי' כן אצלו ית"ש. הרע לא ידין מכח הטוב וזה רואה ב' ראיות ועי' קול יעקב שה"ש ע"פ כי עזה כמות אהבה:

וכן פי' בס' קול יעקב קהלת בסוף דיבור על פסוק ועוד ראיתי במקום המשפט:

ז ובזה נבוא לביאור הכתובי' ונאמר הנה השי"ת הרבה להבטיח לנו על הטובה המעותדת לנו ע"י נביאו שישוב לשוש עלינו ולהטיב לנו עד שנהיה מקורבים אל ה' וכולנו נדעה אותו מקטן ועד גדול ולאות על הבטחתו אמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם שתכלית בריאותה של השמש היה רק להאיר את היום על הארץ ולא לתכלית אחר חוקות ירח וכוכבים לאור לילה ולא לסבה אחרת. ולמען צורך האדם בלבד נבראו ומהם נמשך שפעם רוגע הים ומשקיטו מזעף ופעם ויהמו גליו לעלות בשיא דכים כי זעפת הים ושקיטתו נתלים ברוחות והם נתלים בשינוי והתגברות צבאות השמים וכסיליהם שמהם יבוא האדם להכיר כח מעשיו כמאמר הכתוב יורדי הים וגו' באופן שכל צבאות השמים נשתעבדו אל האדם להאיר לפניו ולשמשו ללמדו דעת ותבונה ליראה את ה' ויקשה בעיניך הלוא (א) ה' צבאות שמו ולא יחשב פועל חכם לעשות כדבר הזה להכניע היקר לזולל. ומכ"ש שה' צבאות יעשה כדבר ההוא ומההכרח שתודה בדבר שהאדם צורתו יקרה וברוחניותו הוא החשוב ונכבד מכל צבאות השמים ולו יתרון אל כל הנבראים. אך הלוא עוד יקשה לך אם ראויים הם לכל זה בעודם באבם וכאשר יתנו ריח צדקתם לא כן עתה בימינו שאתה רואה כי עם בני ישראל הנהו בסתר ושפל המדרגה בקיום התורה ושמירת המצות למה זה ישתעבדו צבאות השמים הנכבדים וגבוהים אל האדם השפל והנבזה לעת כזאת ומהראוי אפוא שימושו החוקים האלה מכל וכל ובהכרח יתאמת לך שישוב ה' לקרבם לשמוח ולשוש עליהם כי גם לדבר הזה בשביל שהמה מעותדים להגיע למעלה נשגבה יתכן שישא ה' פניו עליהם אשר גם כהיום יהיו הגבוהים ונכבדים נכנעים להם בשביל השעה אשר תעמוד להם בסופם. א"כ הנה לכם האות על דבר ה' שקדמו. וזה שסיים הכתוב אם ימושון החוקים האלה מלפני גם זרע ישראל ישבותו מהיות גוי לפני כל הימים ירצה כשיהיו החוקים האלה נמושים יהיה מקום לומר שזרע ישראל ישבותו ולא יהיו עוד כל ימיהם (ב) גוי מקורב לפני לא כן עתה בעמוד כל מצבת החוקים האלה על עמדם הנך מוכרח להודות שאף שזרע ישראל נשבתה מהיות גוי לפני (ג) מ"מ לא על כל הימים נשבתה כי עוד ישוב ה' ויהי' זמן אשר יתנו פרי קודש לפני ה' ויהיו מקורבים אליו במאוד מאוד וידעו את ה' כמו שהבטיח לנו בזה ע"י נביאו אולם היה מקום להסתפק ולומר האומנם יקוה ישראל אל ה' כי יבוא זמן אשר הדודאים יתנו ריחם ויעשו פרי במעלת צורתם. ולזאת תבל ומלואה נתונים נתונים המה לשיעבוד האדם על שם סופו. אמנם מי יודע אם נגיע שיקים ה' את דברו הטוב ושמא ח"ו בינתיים יומאסו ישראל בעיני ה' ע"ד רוב פשעיהם (ד) וכדי לסתור רעות רוח ההוא אמר אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדות הארץ למטה ירצה בזה שהגם (ה) שאפשר לחקור את מדת השמים ועומק הארץ ע"י תחבולות וכלים שהמציאו התוכניים והאצטרלוגין אמנם להגיע עד תכונתם מן הקצה כמו בשמים מלמעלה קצה גבהם (ו) ובארץ למטה קצה עומקם זה אי אפשר כמאמר הכתוב שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר:

ירצה כמו שאי אפשר להגיע למדידת רום קצה השמים ועומק קצות הארץ כן אי אפשר להגיע לקצה לב המלכים כי הוא ביד ה' ועיין בינה לעתים (דרוש נו) גם אני אמאס בכל זרע בית ישראל על כל אשר עשו (ז) שכשם שבמדידה ההוא אין מביטין על הדברים מן הקצה אל הקצה רק תופסין הדברים מאמצעותם כמו כן בכל אשר עשו בית ישראל לא אביט אל קצה מעשיהם לראות ולדין עליהם מקצה מצב האומה בהיותם במעלה נשגבה בצורתם וצדקתם לפני ה' ולדון ממנה אל מעשיהם אשר יעשו כי מזה היה אפשר המיאוס אבל אראה רק על אמצעותם לתוכן מעלת מצבם אשר הם בשעת כל מעשה ומעשה שלהם כמו שהוא במדידת השמים וחקירת הארץ וא"כ ממילא לא אבוא למאוס בהם. וא"כ אחרי שנתברר לך בראי' נכונה שהם מעותדים לחבה יתירה א"כ בבירור שיהיה כן ולא יגרום שום דבר רק יקים ה' את דברו הטוב:

ח ואחר כל זאת נבוא לביאור המדרש שהתחלנו ונקדי' דברי העקדה (בשער ע"ח) שהאריך בענין קרח עדתו שעמדו להרוס מוסדי התורה והאמונה מכל וכל ואם שהעיקר במציאותו בכחו ויכלתו לא יכלו להכחישם באשר כן נתפרסם ע"פ הנסים ביצי"מ וגם שכל צבאות השמים יעידון ויגידון אותם כמאה"כ שאו מרום עיניכם הנה כפרו בהשגחת ה' ומציאות הנבואה בכללה ובפרטה היינו בעיקר הנבואה ובנבואת משה רבינו ע"ה ומעתה נאמר הנה הצבאות האלה (א) נתקנאו על הדבר הזה ואמרו א"כ אפוא שיכפור האדם ביסודי ועיקרי האמונה מדוע זה תיקר צורתו עוד בעיני ה' ולמה זה אנחנו נכנעים אליהם להאיר ולשמש לפני האדם. וזה הוא כונת רבא שאמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם להוציא הדעה המשובשת והנפסדת הלזו. ואז ייטיבו ישראל צורתם אנו מאירין ומשתעבדין אל האדם בארץ. ואם לאו אין אנו מאירין שלא יתכן שאנחנו היקרים מהם בחומריותם נשתעבד אליהם בשגם בצורתם כבר המה פחותים ושפלים (ב) ואמר באותה שעה ירה בהם חצים וחניתות ירצה שכמו שהחץ יורה אותו האדם אל שונאו הרחוק ממנו לא כן החנית תוקע אותו בלב שונאו הקרוב אליו כן השיבם ה' תשובה נצחת מרחוק ומקרוב. והנה על התשובה מרחוק אמר להם בכל יום ויום משתחוין לכם ואתם מאירין (ג) ירצה שבהשתחויה לכם הנה מראים שה' לא ישגיח על האדם וחלק אותו תחת ממשלת צבאות השמים כמ"ש העיקרים וא"כ מראשית ההשתחויה הנה כבר כפרו בהשגחת ה' והרסו בני האדם גדרות העולם לאמר לא יראה ה' ביושבי תבל הלזו ולא יביט אל מעשה האדם ואתם מאירין. שזה האות שגם אתם חשבתם הדבר הזה למשפט אמת והיה בעיניכם שלסיבה זו נבראתם ולא לשמש את האדם ואם ככה דמיתם על אודתכם במה זה אתם משתעבדים אל האדם אדרבה מושלים אתם עליו במקום ה' ולמה זה לא תאירו להם גם עתה אם לא אעשה דין לבן עמרם ויקלקלו בני האדם את צורתם בהכחשת הנבוא':

ואמנם מקרוב השיבם לאמר אם תבואו בטענה כי עתה זה מקרוב הסתכלתם בסבת ותכלית בריאתכם שלהשתעבד אל האדם היתה עילת מציאתכם וכמ"ש בעקדה שזה הענין של עלו לזבול הנה השיב להם בכבודי לא מחיתם בכבוד בו"ד מחיתם (ג) ירצה האומנם חטא ישראל וגם כפר בג' עיקרי ומוסדי האמונה השגחת ה' ונבואה בכלל. ונבואת משה בפרט אולם מה שנוגע לאמונת מציאותו כחו וזרוע עוזו ית"ש לעשות בעולמו כרצונו בה יודו לי כל מלכי ארץ באשר עדים להם היום כל צבאות השמים לא כן כאשר גם המה יאספו נגהם תמשול אז הכפירה גם בעיקר ההוא וא"כ במה שבאתם בטענתכם ותאמרו שבאם לא אעשה דין לבן עמרם לא תאירו ניכר שלכבודו בלבד הוא שמחיתם. הוא ענין הנבואה בכלל ובפרט ועי' בעקדה. ולא בכבודי על דברת בני האדם בענין ההשגחה שאם היה טענתכם בדבר כבודו ית"ש האמונה על השגחתו במעשה האדם הנה היה לכם להשכיל שלא די שלא יתוקן הדבר בשלא תאירו אף גם זאת תעוררו קלקול ויבוא ספק בלבו של אדם להתיצב להכחיש מציאותו כחו וזרועו ית"ש אשר מושלת עלינו והיה מהראוי שבין כך ובין כך תאירו להם בכדי למנוע מה שהוא באפשרי להתקלקל ע"י שלא תאירו להם. ומכל זה מוכרח הדבר שלא לכבודי באתם רק לכבוד בו"ד באתם לדרוש ולתבוע הדין ובאמת מכח תשובות הללו לא היה להם פתחון פה עוד וע"כ יצאו להאיר היום והלילה ואמר עוד שבכל יום ויום לסבת הכופרים בעיקרים הללו מבלעדי שמשיבים להם אלו התשובות המנצחות אותם לא היו יוצאים להאיר כי לא היו מסכימים להשתעבד אל האדם כשמקלקל מעשיו:

ט אולם כל אלה דרכי ה' מנצחים אותם רק בשביל שהבטיח ה' לישראל לקרבם בתכלית הקירוב וע"כ העולם קיים בשביל להטיב לישראל בסופם. א"כ גם עתה משתעבדים לנו צבאות השמים כולם כדי שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים שיוכלו לכפור במציאותו בכחו וזרועו ית"ש עכ"פ. אבל בלעדי המיועד ההוא לא היה הקב"ה משעבד צבאות השמים להאדם בעת שהוא מקלקל צורתו ומשחיתו מאיש. ובאמת היה העולם נהרס ונחרב לגמרי כדי למחות זכר האדם הכופר בכל דרכי השי"ת ובכחו. שכל שהעולם קיים בשביל סוף הכבוד אשר. עתיד לבוא על ישראל א"כ מוכרחים צבאות השמים להשתעבד להאיר לנו מכח התשובות האלו. וה' ברוב רחמיו יקרבנו בימין צדקו ויקויים בנו הנבואה האמורה מפי ירמיה הנביא ע"ה בב"א:

במד"ר בראשית (פ"ג סי' טו) אריב"ס יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיו סדר זמנים מקודם לכן. ארא"ב מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי אר"פ טעמא דרא"ב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד דין הניין לי יתהון לא הניין לי בהבנת דברי המד"ר נבוכו רבים וכן שלמים והנלע"ד דמדלא קאמר ר"א מאבדן או מבטלן וקאמר מחריבן שהוראתו רק ענין מחוסר השלימות

מלשון חורב שעל חסרון לחלוחית משא"כ אבדון וביטול מור' על כליון הגמור. אין לפרש כפי' היפ"ת ופשיטא שאין להעלות על הדעת כפי' שהביא בשם המורה ז"ל אמנם פי' הדברים לענ"ד ע"פ המבואר בספרים שכשם שיש מ"ט שערי בינה אחוזים בשער הנ' שער היובל כ"כ יש מ"ט שערי טומאה אחוזים בשער הנ' ואת זה לעומת זה עשה האלהים וכמו שיש רקיעים של קודש. כמו כן יש רקיעים של טומאה ועי' מ"ש הקדוש מוהר"ש אוסטריפאלי בסוף ספרו דן ידין פי' לס' קרנים וכולם נוצרו מאת הקב"ה ית' שכמו שברא בקודש כ"כ ברא בסט"א. והנה אם אמנם כל הברואים לא נבראו אלא בשביל תורה וצדיקים שבם לא יתכן לומר שנבראו שהם כחלק מעצמותו ית' כמשאז"ל קוב"ה ואורייתא וצדיקים חד שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה וכחלק מעצמותו הוא וכ"כ נשמת ישראל חלק ה' המה. וא"כ התורה וישראל לא נוצרו בבריאה. ואך בשביל מציאותם נברא העולם כולו בכ"ז הנה כשם שבחר הקב"ה בברואי העוה"ז להנחילם התודה ולקרבם לעבודתו ולחלק להם חלק מנשמת ש' נשמות ישראל אשר חלק ה' המה כמו כן היה אפשר שיבחר ה' בסט"א להנחילם התורה ולקרבם לעבודתו ולחלק להם חלקו בנשמות. אך ברצונו ית' מבלי סיב' נודעת לא בחר בהם ומנע מהם השלמיות הללו. ועל כונה זו א"ר אבוה מלמד שהיה בורא עולמות ר"ל עולמי הסט"א [שהוא משני כתות שמחה מחלת ועצבון לילית כמו שהביאו בסה"ק] ומחריבן. ר"ל שמנע מהם השלמותם. ואמר די הניין לי יתהון לא הניין לי. ור"ל שמניעת השלמותם היהן כן מרצונו ית' מבלי סיבה נודעת לנו והנה כחות הטומאה אין להם ריבוי מעצמותם כי אם אמנם ע"י מעשה האדם יגבירו חילם אולם לא להוסיף על מה שחלק להם השי"ת לא כן הקדושה והעוה"ז שמקודש נוצר הריבוי בהם מעצמותם ומברכת ה' יפרו וירבו וכמו שהאריך בזה היע"ד (חלק א' דרוש ד') ע"פ קורא דגר כו' כסא כבוד כו'. ע"כ א"ר פנחס טעמא דר' אבוה מכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ור"ל שלשון מאוד יאמר על הריבוי ואמר הכתוב שהשי"ת ראה כל אשר עשה ונכלל בזה גם עולמי הטומאה. והנה מצא בטובה את המאוד רצונו אותו שיש בו כח המאודיי כח הריבוי לא כן אותם שאין בהם כח הריבוי לא הוטבו לפניו היינו דין הניין לי ויתהון לא הניין לי ועי' בפי' הרמב"ן ז"ל שפי' ג"כ והנה טוב מאוד שר"ל שריבויי' טוב וכעין מה שפי' [ויש להסביר עפמש"כ מה שדרשו והנה טוב מאוד זה המות ע"פ מאמר ר"ל בע"ז (דף ה') בואו ונחזיק טובה לאבותינו כו' ומסקינן שכמי שלא באנו לעולם קאמר. וא"כ עיקר שלימות הריבוי שבעוה"ז ניכר רק ע"י המות שבלעדו לא הי' שלמות הריבוי ניכר שהיינו כמי שלא בא לעולם כו'] והנה לכחות הקדושה אין הגבלת זמן שליטה אולם לכחות הטומאה הוגבל עת אשר תשלוט כמבואר בזוה"ק תא חזי בכל שיתא יומא דשבתא כד מטא שעתא דצלותא דמנחה דינא תקיפא שלטה. והלילה רשות למזיקין לשלוט באופן שמעת מנחת הערב עד הבוקר השליטה מעורבת לשני הכחות לקדושה וסט"א. ומהבוקר עד המנחה השליטה מיוחדת לקדושה בלבד. וי"ל שעל הוראה זו נקרא מן המנחה עד הבוקר בשם ערב. ע"ש עירוב שליטת ב' הכחות ומאור היום עד המנחה בשם בוקר על שם ביקור השליטה המיוחדת לקדושה בלבד. [ועי' בפי' הרמב"ן ע"פ ויהי ערב ויהי בוקר כעין דברינו בפנים אחרים] באופן שלכחות הטומאה הוגבל ונסדר זמן לשליטתם. ועל הוראה זו אריב"ס מדלא כתיב יהי ערב שהי' מורה שעתה גזר על עירוב שליטת ב' כחות וכתי' ויהי ערב מורה אשר עירוב השליטות היו מכבר קודם לזה ואומרו מכאן שהי' סדר זמנים ר"ל שליטת כח הטומאה שנסדר ונגבל לשליטתה זמן מוגבל ונסדר. מכבר הי' מקודם לכן היינו מקודם מציאות האור המיוחד לשליטת הקדושה בלבד. ונתנה שמחה בלבי שראיתי בנזה"ק שפי' כעין מש"כ ועפ"ד הנזה"ק יש להמתיק יותר דלצורך הבחירה הוכרח מציאת הטומאה וקדמה למציאת האור שהקליפה קודמת לעולם לפרי שוב מצאתי בס' הבהיר לדברי הזוהר בראשית (דף לא:) אחר מאמר וכולהו חד והארץ היתה תוהו בזמנא דקב"ה הוה באילן קליפין הוה בונה עלמין ומחריבן כו' והיינו כמו שבארתי:

ועפ"מ שביארתי יובן מ"ש בספרי המקובלים זי"ע. עת שבירת הכלים נפלו ניצוצי הקדושה לעומקא [או לנוקבא] דתהומא רבה ועל בני ישראל לברר וללקט הניצוצות ולהעלותם מעמקי התהום ובשביל זאת נגזרו עלינו הגליות וכל המצוקות המוצאות אותנו עד עת קץ בב"א בעת התיקון. כי הנה בריאת עולמי הטומאה במה שנמנע מהם כח ההשלמה מכונה בשם שבירת הכלים שכשם שהכלי כל זמן היותה בשלימותה יש לה שום חשיבות ושלימות ובשבירתה נתבטל שלימותה לגמרי כמו כן יצירת עולמי הטומאה במניעת השלמותם בשום שבירת הכלי' יקרא והנה בהיות אלו העולמות אמתת יצירתן הי' מאת הבוי"ת וממקום קדוש יהלכו וגם מציאת הויית ועמידת קיומם מרצון הקב"ה הוא כי מלבדו ומזולת רצונו אין עוד אפשרות מציאות ועמידת קיום. הרצון הקדוש הלזה שנותן להם מציאות ועמידת קיום יראה כמתבטל לפי ההשקפה בטומאתם ח"ו. לזאת יקרא נפילת ניצוצי הקדושה לעומקא [או לנוקבא] דתהום רבה שכשם שהניצוצות בנפלם למי התהום רבה יוכבו ויאבדו סגולתם ולעומה מי התהום קשה להעלותם בכדי להבעירם ולהלהיבם שנית. כמו כן הרצון הקדוש ההוא כביכול כאילו אבד סגולתו בקדושה וקשה להעלותו בכדי להחזירו לקדושה בהיות הכחות הטמאות מתאמצות עד מאוד בעניניהם. ואמנם באשר יצירת העולמות ההן הי' בשביל להסית את האדם לכל עון ולכל חטאת למען אשר יהיו מעשיו בבחירות הטוב ומאוס ברע בכפיית היצר המתאמץ בעזוז חילו להחטיא את האדם ויקשה על האדם לעמוד נגדו ולהכניעו כמו שאמרו ע"פ זומם רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו וגו' שיצרו של אדם מתגבר [או מתחדש] עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו הנה בהתאמץ האדם בכל כחו במעשה הטוב לזאת יקרא העלאת הניצוצות הקדושות מעומק מי התהום להבעירם ולהלהיבם שנית בקודש כמקור אמתת קדושתם. ולאשר עיקר גדלות ויקרת ערך קיום המצות. הוא בהיות האדם בסתר המדרגה ובשפלות ידים בעוני ולחץ ובמס"נ על קדושת שמו ית' ע"כ אמרו שבשביל ההעלאת הניצוצות הקדושות נגזרו על ישראל כל הגליות הפיזורים וההשמדות שהיו בימים הקדמונים עד שירחמם השי"ת לעת קץ בב"א עת התיקון וה' ברחמיו יכפר בעד שגיוני ויאר נרי בתוה"ק:

וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. בהקדם שאלת סבי דבי אתונא לריב"ח בבכורות (דף ח:) מישרא דסכינא במה קטלי לי' א"ל בקרנא דחמרי א"ל ומי הוה קרנא לחמרא א"ל ומשרא דסכינא מי הוה שצ"ע מה זו שאלה ומה זו תשובה בדברים שאין להם שום מציאות. בהקדם הנמצא בכתובים תואר ההצלחה בלשון הרמת קרן. רמה קרני בה' וחז"ל במגלה (דף יד.) דרשו קרני ולא פכי וירם קרן למלכו. והמקונן אמר הרים קרן צריך. בהקדם מה שפי' דברי הגמ' שבת (דף מט.) ומ"ש כנפי יונה משאר עופות משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה שנא' כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפי' מגינות עלי' אף ישראל מצות מגינות עליהן פירש"י בד"ה כנפי יונה מפני שהם מצוה והם מגינין לישראל והו"ל ככנפים ליונה שהיא נמשלת ליונה והמצות ככנפים. ובד"ה כנפי' מגינות עלי' מן הצנה ומכל עוף ואדם הבא להלחם עלי' היא נלחמת ומכה בראש גפה משא"כ בשאר עופות (ובדף קל) הובא ג"כ מאמר זה בקצת שינוי ותוספות ופירש"י בד"ה מגינות עלי' אינה נלחמת בחרטומיה אלא בכנפיה. שיש להעיר במה שהביא דמיון כנסת ישראל ליונה מפסוק כנפי יונה שהו"ל להביא מפסוקי שה"ש יונתי תמתי יונתי בחגוי הסלע וכדומה ותו דהגם שנדמו כנסת ישראל ליונה הלוא גם לשאר בע"ח נדמו והדק"ל מ"ש כנפי יונה גם איזה דמיון יש לכנפים עם המצות נוסף על דמיון כנסת ישראל ליונה עד שיעלה דמיון כנפי יונה למצות ישראל בדמיון שלמות גמור והנלע"ד דהנה כל הדברים שבבע"ח נשלמו בשעת הבריאה אולם את הכנפים לא השלימה הבריאה כי אם כח ניתן להם בשעת הבריאה לגדלם אח"כ ושהם בעצמם יוסיפו להם שנימות זה והנה כמו כן בריאת האדם השלימה לו כל עניני תיקון אבריו. אולם סגולת שמירת המצות ועסק התורה לא השלימה הבריאה רק שבכח יצירתו ניתן בו כח שכלי לסגל מצות ומעש"ט ולקנות חכמה בתורה מעצמו. וע"כ ידמו התורה והמצות לכנפים. והנה כל הבע"ח שנלחמים בחרטומיהם ושאר אבריהם הנם נושעים ע"י דברים שהשלימה להם הטבע בשעת הבריאה לא כן היונה שנלחמת בכנפי' יבוא תשועתה ע"י דברים שלא הושלמו לה ע"פ הטבע בשעת הבריאה כי אם במה שהטבע נתנה בה כח בבריאה שתוסיף לעצמה זה השלימות אח"כ. וכ"כ תשועת האוה"ע כולם שהוא מצד עוצם כחם וזרוע ידם משלה להם כפי שלימותם מצד הבריאה יודמה לתשועת כל הבע"ח אשר יושעו ע"י הלחמם באבריהם שהשלימה להם הטבע. לא כן תשועת ישראל שעליהם אמר הכתוב כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו וכדברי העקדה (שער פ"ד) ע"ד ריב"ז אשריכם ישראל ורצון הבורא ית' היא תשועתם ותקותם.ואינו אלא ע"י עסק התורה וקיום המצות במה שניתן להם כח אלהי להוסיף אומץ על שלימות הטבע ביצירה הרי הוא דומה לתשועת היונה שנלחמת בכנפי' מה שלא השלימה הטבע בבריאה כי אם שניתן בה כח להוסיף לעצמה השלימות הזה:

והנה המקשן שהק' ומ"ש כנפי יונה דקאמר ולא הק' ומ"ש יונה דקאמר נראה שהוקשה לו גם על מה שאמר כנפי ולא ניחא לי' דקאמר כנפי לפי שביד יוקחו דא"כ למה לי' להקשות מ"ש כנפי יונה לימא מ"ש יונה ולזה כשבא לתרץ לו הוצרך לומר דנמשלו ישראל בקיום המצות בכנפי יונה ונקט קרא זה שמעלה שפיר הכרחת אומרו כנפי יונה לדמיון ישראל במצותיהם דהגם שנמשלו ישראל גם לשאר בע"ח ענין דמיונם בקיום המצות לא ישוה כי אם לדמיונם לכנפי יונה לא לכנף שאר הבע"ח מצד מה יונה כנפי' מגינין עלי' אף ישראל מצות מגינות עליהן האומנם התשועה נחלקת לשני סוגים א' תשועת ההצלה לבל יעבור עליהם מקרה רעה ב' תשועת ההצלחה להתגבר על אויביהם ולדרוך על במותם. וכמאה"כ אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' והנה תשועת ההצלה מהקמים עליהם להרע עמדם נמשלה בכנפי יונה וכמו שביארנו אולם תשועת ההצלחה להתגבר על העו"ג כמו שאירע לנו בגאולת מצרים וכיבוש ארץ ישראל וזמן המקדש וכמקווה לנו לימות המשיח שיתגלה ב"ב שתהי' ע"י קיום המצות ועסק התורה נמשלה לקרן שהיא ג"כ מה שלא השלימה הטבע בשעת הבריאה רק שבכח הטבע הבע"ח מוסיף לעצמו זה השלימות וע"י מתגבר על הבע"ח האחרים ולזה נמשל נצחון המלחמה של ישראל להחליש את אויביהם לקרן. ולפי שכל עניני נביאי השקר בימי המקדש הא' הי' להטעות את ישראל כי נוכח ה' דרכיהם עשה לו כנעני' בן צדקי' קרני ברזל ואמר באלה תנגח את ארם. והנה חנה שהיתה עקרה ועל ידי התפלה נפקדה בבן כמו שהורה בשם שמואל כי מה' שאלתיו אמרה רמה קרני בה' ירצה שנושעה בבחי' קרן שלא ע"י השלמת הטבע כי אם שבכח אלהי השתדלה לעצמה תוס' זה:

אמנם חז"ל דרשו רמה קרני ולא רמה פכי העמיקו שכיונה עוד לענין נשא מאוד. כי ענין משיחת המלכים בשמן המשחה להורותו בא שהצלחתו וקיום מלכותו לזרעו אחריו אינו נתלה בדרכי הטבע כ"א למעלה מן הטבע במעשה נסים כדרך שהי' ענין שמן הקודש כדאיתא בכריתות ומטעם זה אין מושחין מלך בן מלך אם לא מפני המחלוקת להורותו שברית שלומו הרי הוא נתלה במעשה נסים שלא בדרכי הטבע וכדרך שאמר הכתוב בפ' המלך וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל שכל עניינו נתלה במה שיוסיף שלמות לעצמו ולבל יעלה על דעתו שהצלחתו ע"פ מעשה נסים יהי' תחת מעטה דרכי הטבע הוצרך שיוצק שמן הקודש מהקרן ולא מהפך. כי ענין הפך הוא דבר הנגמר ע"פ דרכי הטבע גיבול הטיט במים מלאכתו על האבנים וחיסומו באש. לא כן הקרן נגמר ע"י הכח שנתנה לו הטבע ולא על פי השלמת הטבע ולזה התפללה רמה קרני שהבן אשר ישפוט את ישראל והמלכים שיומשחו על ידו ועל ידי תלמידיו יהיה הרמת הצלחתם במעשה נסים הנגלים בכל עניניהם ובדמיון הקרן שהוסיף לעצמו שלימות בכח הטבע יהי' מעטהו. ולא רמה פכי שחוצויותו נראה דבר נגמר בדרכי טבע. ואחז"ל שהמלכים שנמשחו בקרן המורה על שלימות הנוסף ע"י כח הטבע היינו ע"י עסק התורה וקיום מצותי' בכח האלהי שבאדם נמשכה מלכותם אולם הנמשחים בפך המורה על מעטה השלימות של הטבע וכעין זה בטחו בכח טבעם לא נמשכה מלכותן:

והנה בזמן החורבן בעו"ה לא די שהצליחו העובדי כוכבים בכח טבעם וחוזק גופם כי אם גדלו, ועשו פרי הצלחה למעלה מן הטבע כמו שפי' ע"פ הגר אשר בקרבך וגו' ע"כ התאונן הרים קרן צריך:

והנה במק"א ביארתי ענין התיחסות מדת הענוה שגורמת מדת ההשתוות והקרירות כטבע החמור עם עסק התורה שע"ז נמשל שבט יששכר לחמור והתייחסות מדת הכעס שגורמת הקפדה וחמימות כטבע השור לגמילות חסדים שע"ז נמשל יוסף לשור:

וה' ית"ש ברא ב' המדות לטוב וכמאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וההולכים בתורתו הקדושה מוסיפים שלמות על הטבע אשר בקרבם ושעל זה אמר הכתוב וקוי ה' יחליפו כח אשר נוצרו ע"פ הטבע ויעלו אבר כנשרים אשר הגדלת כנפיו מורה על תוספות השלימות מה שלא נגמר אצלו ע"פ הטבע וכמו שביארתי:

ובזה נבואה לביאור הויכוח הנה זקני אתונא התווכחו עם ריב"ח על אמתת הגאולה המקווה ב"ב וע"ז ערכו טענותיהם שאם אמנם ראינו בעינינו שכבר עברו על ישראל הרבה מצוקות ונושעו מגלות מצרים בבל מדי יון. אמנם מגלות החל הזה גלות אדום אי אפשר להושע לפי דעתם כי בכל הצרות והגליות לא נשתעבדו ישראל כי אם ע"פ דרכי הטבע והי' אפשר להנצל מצד תשועה למעלה מן הטבע לא כן שליטת חרבו של עשו שמבלעדי כחו שע"פ הטבע עומד לו כח ברכתו של יצחק אבינו ע"ה שברכו ועל חרבך תחי' ומצירוף שניהם א"א להנצל והמשילו כח החרב שביד עשו למשרא דסכינא. כי הנה בכח הארץ שעל פי הטבע ניתן שתוציא פירותי' ובכל זה לא יצאו אל הפועל עד שהתפלל האדם על הגשמים כדאיתא בחולין (דף ס:) וא"כ הוצאת הפירות הוא בצירוף כח הטבע והוספת תפלת האדם וכמו כן החרב שבידי עשו מצטרפים ב' הכחות וה"ה דומה למישרא דסכינא ובמה קטלי לי' להכניעו ולהפיל חרבו מידו אולם באמת אין זו טענה כלל שכן הי' ברכת יצחק ועל חרבך תחי' ואת אחיך תעבוד וגו' שבזמן שלא יעשו ישראל רצונו של מקום ישלוט עליהם חרבו של עשו וכאשר ישיבו ללכת בדרכי התורה והמצות יהי' להם עבד עולם ולזה השיבם בקרנא דחמרא ירצה בהוספת השלימות שלא השלימה הטבע ביצירה הנמשל לקרן. והשלימות המוסיף ע"פ מדת הענוה והשתוות ע"י הקרירות טבע החמור נמשל לקרנא דחמרא ורצ"ל ע"י שלימות עסק התורה יוחלש כחו כי כן הי' תנאי בברכת יצחק כמו שדרשו ע"פ הקול קול יעקב והידים ידי עשו והנה זקני אתונא שהיו פוקרים בתורה מן השמים וכופרים בנבואה כשהשיבו על דבריו ומי איכא קרנא לחמרא לא באו להכחיש פשטות דבריו שהרי כל דבריהם היו ברמז ודרך חידה אמנם רצו להכחישו שאי אפשר להוסיף שלימות על כח הבריאה שבדרכי הטבע ע"י התורה וערכו טענתם שממה שאין קרנים לחמור כמו שיש לשאר בע"ח יושכל שלא נמצא כח להוסיף שלימות על מה שלא נגמר בשעת הבריאה כי אם במיני הבע"ח החמים שבכח החום יש להתגבר ולעשות חיל להתוסף וכדרך שפי' אאמ"ו הגאון ז"ל בהקדמה לפ"ש ח"ב על המשנ' נא' בעולת בהמ' כו' בסוף מנחות אבל במיני בע"ח הקרים אין כח להוסיף שום דבר על שלימות הבריאה ולזה לא נמצאו קרנים לחמור לפי שאין בכח הקרירות להתגבר ולהוסיף שום דבר שלימות. וכ"כ אין כח לאדם להוסיף לעצמו שום שלימות כי אם בדברים הטבעיים היינו בהשכלה הטבעיית כי הטבעיים מונהגים ע"פ צבאות השמים וכסיליהם שענינם החום וכח האש. ושבהם נמצא כח תוספות צד שלימות כמו שנמצאים קרנים למין הבע"ח שטבעו חם. אבל מצד התורה שעיקרה ענוה והסתפקות מדת הקרירות וקיום מצותי' אין להגיע לשום תוספות שלימות על מה שאינו בחוק הטבע בשעת הבריא' שאין בכח הקרירו' להוסיף שלימו' כשם שאין קרני' לחמור. והנה ריב"ח כשמעו התפקרותם והבין שלא יקבלו דבריו המיוסדים על אדני האמונה ענה אותם כאולתם הקרירו' שאם אי אפשר להוסיף שלימות ע"י התורה והנבואה א"כ משרא דסכינא מי הוה במה נחשב הוא כח החרב שבידי עשו מכח החרבות שהיו בידי הראשונים והרי לדבריהם ברכתו של יצחק לא תוסיף תת לו שום כח. והנה רבינו מו"ז בס' תפארת ישראל (פ"ד) פי' אמרם ז"ל בסוף מכות דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות ניתנו למשה מסיני שס"ה מצות ל"ת כמנין ימות החמה דמ"ח מ"ע כמנין אבריו של אדם. שאחר שזה המנין אינו במקרה יש להשכיל מה זה התייחסות של המ"ע לאברים והמל"ת לימות החמה:

ואם שהימים מזהירין מעבירת ל"ת והאברים על קיום מ"ע וכי לא הי' אפשר בהיפוך. אמנם כאשר רצה השי"ת שיקנה האדם נצחיות ע"י קיום המצות צריך לזה ב' מיני מצות. הא' שלא ישנה מציאותו אשר נברא עליו שאם הי' משנהו הי' לו שינוי מהראוי למציאות האדם ויבוא לו הפסד רב למציאותו ואף שאנחנו לא נדע טעם של הל"ת נדע שכל עבירת ל"ת היא יציאה מיושר המציאות שהשכל מחייב הב' אף שקנה האדם העוה"ז החומרי לא קנה חלקו לעוה"ב הרוחני כי איננו במדרגתו האחרונה האלדיית שיהי' לו אחיזה ברוחניית מצד עצמו. כי אם שיש בו כח אלדיי לקנות שלמותו וצריך שיקנה השלימות שבכחו ויוציאנו בפועל ע"י פעולת קיום המצות האלדיים וע"י הוא זוכה לחלקו בעולם הנבדל וזה קיום מ"ע. והנה כשנתבונן במציאות העולם הזה נחלקהו לב' חלקים הא' מציאות התחתון והוא מסודר בכללו תחת השמש והשמש כולל אותו כי השמש מנהיג ומלך עולם הטבע שהוא מסודר תחתיו כמו שנתבאר בכתובים כשירצה להזכיר כל העולם יאמר תחת השמש לפי שהשמש הוא שמירת סדר עולם הטבע במהלכה ותנועתה כמלך ששומר הסדר של כל בני המדינה לבל יצא א' מסדר הראוי ולבל יעבור חוק המוגבל לקיום המין האנושיי. כ"כ השמש המושל בעוה"ז כדכתיב לממשלת היום הוא השומר סדר העולם לבל יוחלף ויומר סדר הראוי ויעמוד הכל על עמדו הב' מציאת האדם לבדו שאינו בכלל שאר הנמצאים שהרי בשבילו הכל נברא ולא יוכלל האדון עם עבדו והוא חלק בפ"ע נגד כל הנמצאים שגם בזה הוא נחלק ממציאות הנמצאים כולם שהם לא ישנו את סדרם ולא יקנו מעלה נוספת על הוייתם כי אם נשארו כמו שנבראו אבל האדם קונה מעל' ומוסיף שלימות ממה שהיה לו. וכמו שהשמש הוא מלך הנמצאים בשמירת סדרם כן האדם מלך במה שהכל נתון תחתיו והוא מוליך שלימות אל כל הנמצאים כי הכל נברא לצורך האדם לעבדו ולשמשו [שגם מערכות השמים נבראו לשמשו כמו שהאריך בעקדה שער י"ג] והוא צורה לכולם ומשלים אותם כמו שהמלך משלים את הכל לפי שהנמצאים אין בכחם להוסיף שלימות לעצמם כש"כ לזולתם. והאדם משלים א"ע ומשלים את כל הנמצאים ומלכותו במה שיש בו כח אלדי שיוכל להעביר החוק שנברא בחמריותו ולהתדבק ברוחניות ע"י קיום מצות האלדיית ולכן כאשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל בשני מיני המצות נתן להם מנין מצות ל"ת למען ישמור האדם א"ע לבל יצא מסדר יושר המציאות כמנין ימות החמה להיותה שמירת סדר הנמצאים כולם במלכותה ע"פ מספר ימים שס"ה שעל ידם גומרת ממשלתה והמספר הזה מסוגל לשמירת הסדר מבלי לצאת ממנו גם נתן להם קיום מ"ע לקנות שלימות על ידם בקיומם בפועל כמספר רמ"ח אברים של אדם לפי שמציאות קנין השלימות לא נמצא לשום נמצא כי אם למציאות האדם ליקרת צורתו ואבריו הם הם שלימות צורת מציאת האדם עכת"ד עטרת זקני בס' תפארת ישראל (פ"ד):

ואקדים להעיר שענין הקדושה שחלה. על הבכורים משונה משאר קדושות שכל שאר הקדושות חלות מכח קדושת האדם שהוסיף להם שלימות קדושתם ורוחניותם ע"י קדושת פיו בכח השכלי האלדיי שבאדם וגם וולדות קדשי' בין למ"ד במעי אמן ובין למ"ד בהוייתן הם קדושים. האומנם שחלה קדושה עליהם מעצמם עכ"פ עיקר הקדושה באה מכח האדם שהקדיש את האם ומהאם נמשכה הקדוש' להולד לא כן קדושת הבכור ושלימות רוחניותו אינו נתלה בקדושת הבעלים כי אם מעצמו חלה קדושה עליו דאע"ג שמצוה על הבעלים להקדישו בפיו בבכורה אין הקדוש' נתלה בזה ואם לא הקדישו בעלים אינו מעכב חלות הקדושה. אולם חלות קדושתו נתלה בהשלמתו ע"פ הטבע. היינו שלא יהיה בו מום שצריך להיות מותמם ומושלם ע"פ טבע הבריאה וכשנשלם בו סדר והשלמת הטבע קנה לעצמו שלחמות רוחניותו להאחז בקדושה בהיותו מבהמת ישראל שהם וכל קנינם מסוגלים ושתחול עליהם הקדושה מצד הכח השכלי האלדיי הדבוק בעם ה' כמ"ש מו"ז בס' תפארת ישראל (פ"א):

ובזה נבוא לביאור הכתובים בעזה"י ונאמר הנה יוסף הצדיק עשה חיל בב' הכחות:

א בהתגבר עליו יצרו ע"פ הסתת אשת אדוניו קידש ש"ש וכבש יצרו כמו שדרשו ע"פ ויפוזו זרועי ידיו והתגבר מבלי לעבור על ל"ת כדי לשמור סדר יושר מציאות האדם שע"פ הטבע המסודרת תחת צבא השמים ומערכותי' לממשלת השמש ומטעם זה זכה שיתוסף לו אות ה' משמו של הקב"ה שבו נברא העוה"ז כדאיתא במנחות (דף כט:) וא"כ אפוא כדאי הוא שיתברך בהצלחה בדרכי הטבע לרגל שמירתו סדר הטבע לבל ישנה לעבור על ל"ת:

ב כששלחו אביו לראות שלום אחיו והצאן התגבר לשמור מצות אביו אע"פ שהיה יודע שבלב אחיו שנאה עליו כדאיתא במדרשים גם אחר זה בהתגברו נגד אחיו ובית אביו על כח הטבע שבאדם להנקם מצריו ויכלכלם אחרי מות אביו לחם לפי הטף קנה לעצמו שלימות מוסיף על השלמת הטבע בבריאה בקיום מ"ע מצות ג"ח וצדקה והתדבק בהקב"ה ית"ש ומה הוא חנון ורחום ע"פ הכח השכלי האלדיי שבאדם למעלה מדרכי הטבע ומצד זה כדאי הוא שיתברך ג"כ בהצלחה שלמעלה מדרכי הטבע ועל הוראת כונה זו פתח משה רבינו ע"ה בברכתו את יוסף ואמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם וממגד ארץ ומלואה היינו כללות עניני הברכות שבעוה"ז ע"פ סדרי ודרכי הטבע וגם רצון הקב"ה השוכן בסנה שהוא ברכת ההצלחה שלמעלה מהטבע תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו ירצה שניהם יבואו על ראשו. וחזר לפרש הטעם לברכות אלו בין ע"פ דרכי הטבע ובין למעלה מדרכי הטבע הוא לפי שבכור שורו הדר לו ירצה ששמירת שלימותו בדרכי וסדרי הטבע מה שהוא בבחי' קדושת הבכור שהטבע משלימתו כאשר היה בעוצם החום והתוקף לעבירה כענין השור הנה זו לו להוד והדר שמצד זה יתכן שיתברך בדרכי הטבע ונוסף ע"ז גם קרני ראם קרניו ירצה שהוסיף לעצמו שלימות על שלימות הבריאה בכח שלמעלה מהטבע שהוא בבחי' קרן והגדיל בזה כגודל קרני ראם אשר בהם עמים ינגח יחד יו אפסי ארץ שקרנים אלו גדלו ורבו למעלה מאוד כ"כ בחי' קרנו של יוסף הגדיל מאוד למעלה מהטבע מצד זה יתכן שיתברך ג"כ בלמעלה מהצלחת הטבע ע"פ הנס שע"י רצון הקב"ה המשדד הטבעיים וקאמר שאלו ב' הברכות הם לרבבות אפרים ואלפי מנשה:

ועפי"מ שביארנו שענין כנפים היינו בחי' שלימות שהוסיף המושלם לעצמו כמו שהכנפים לא באו ביצירת הטבע עם העוף רק שגדלו אח"כ נלע"ד לפר ענין הכנפים שחשיב המדרש רות ע"פ ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו שרצונו שכולם מוסיפים לעצמם שלימות נוסף על מה שחוננו מהיוצר בעת היצירה אמנם ענין הכנפים האמורים על הבוית"ש רומזים על אמרם צדיקים מוסיפים כח בגבורה של מעלה כמאה"כ תנו עוז לאלהים וא"כ כביכול הבוי תשו"י הוסיף לעצמו שלימות ע"י מציאות הצדיקים במעשיהם הטובים במה שברא עולמו וע"כ אמר בצל מי שאמר והיה העולם שזה ענין כנפיו ית' שאמר הכתוב עליהם בצל כנפיך תחת כנפיו. ולענ"ד זה ענין ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל' כ) שפירש"י ז"ל ענין הסתרה ולענ"ד הוא מלשון כנפים והוא במה שתכלית הבריאה היה בשביל בחי' כנפים תוספות שלימות במעשה הצדיקים שלזה היה ההכרח שתהיין מעשיהן בחיריות והיה ההכרח שתמיד אחרי התגלות האלדית יבוא צימצום כי בהשאר ההתגלות לא יהיו המעשים בחיריות אך בעת התיקון שיותר לב האבן וממילא לא יתחדשו מעשי' בבחירה לא יהיה שום צימצום עוד. ועי' בהחרש והמסגר בס' שירי הנפש להגאון ר' מאיר ליבוש מלבים נ"י. ע"כ אמר על ענין מניעת הצימצום וההסתרה שלעתיד לשון ולא יכנף עוד מוריך רצונו שלא יושלם עוד ע"י מעשיך וממילא ע"י כן והיו עיניך רואות את מוריך שלא יצטרך להתחדש שום צימצום עוד אחרי שכבר לעת הזאת אין תקות הוספת שלימות ע"פ מעשיך מצד שלא תהיינה בחיריות ואין שום צורך בצימצום עוד. וה' ברחמיו יכפר בעד שגיוני ויאיר נרי בתוה"ק:

ע"ז (דף ה:) אר"י משום ר' בנאה מ"ד אשריכם זורעי על כל מים אשריכם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם נ"ל כפל הלשון שיש גבור שנלחם עם גבור אחר עד שזה תופס את זה וזה את זה ואין שום אחד שולט על חברו עד שבא לו עזר ממקום אחר אמנם יש גבור יותר שהוא שולט על חברו וחבירו אינו שולט עליו כלל והנה אמרו בסוכה (דף נב:) יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו והרי זה כסוג הגבורים הראשונים אמנם הצדיקים הגדולים מנצחים להיצה"ר בלי עזר רק בכח גבורתם ויראתם הרוממה. ולזה ביאר לנו התנא שע"י עסק התורה וגמ"ח יבואו למדרגה זו שיהיה יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם כסוג הגבור הב'. והביא ראיה לדבריו שנאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור ולא יעלה על הדעת שיאשר הנביא להזורע במקום מים ומונע רגלי השור והחמור שלא יקלקלו הזרעים וביאר התנא שאין זריעה אלא צדקה שנ' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים. והנה היפך התנא והקדים עסק התורה לגמ"ח ובקרא הגמ"ח קודם דמי שאינו בן תורה אינו יודע לעשות צדקה וגמ"ח כדין וצריכה התורה להקדם להצדקה וגמ"ח ופי' הכתוב צ"ל שזורעים ועוסקים בצדקה וגמ"ח על כל מים במקום שכבר קדם להן התורה. והנה התוס' כתבו דממשלחי רגל נפקא דאין מסורין ביד יצרם ושיצרם מסור בידם ולהסביר הדרש נ"ל דהנה עיקר גמ"ח היה ביוסף כאמרם ע"פ ועשית עמדי חסד ואמת וכן ויכלכל יוסף את אחיו ובית אביו ויוסף נקרא שור בכור שורו הדר לו ועיקר התורה ביששכר כאמרם ע"פ ויששכר באהליך ומבני יששכר יודעי בינה לעתים והוא נקרא חמור יששכר חמור גרם ומי שעוסק בתורה מדת יששכר ובגמ"ח מדת יוסף הרי זה משלח רגל השור והחמור היצה"ר כח טומאת שור וחמור:

ובהעמקת הענין יותר נ"ל עם נתינת טעם למה שנקרא יוסף שור ויששכר חמור בהקדם מה שפי' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבי' ככוכבים לעולם ועד שהנה ברא השי"ת מדת ענוה והשתוות שבאים מקרירות וצינון התאוות. ומדת רתיחת הדם וקפדנות על דבר מועט ושניהם מדות טובות מאוד והוא שללימוד התורה צריך ענוה והשתוות כידוע מאמריהם ז"ל אולם לענין הצדקה צריך רתיחות וקפדנות על כל מחסור מועט של העני. וזהו והמשכילים ללימוד השכלת התורה יזהירו כזוהר הרקיע שהוא ממים כמבואר במדרש שה"ש ומצדיקי הרבים לענין הנוגע לצדקה יהיו כמו הכוכבים ברתיחות וקפדנות. ובהקדם דברי חותני הגאון מ' שלמה זלמן ז"ל ע"ד הגמ' ב"ב (דף טז:) בקש איוב כו' בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטו' בראת צדיקי' בראת רשעי' בראת ג"ע בראת גיהנם והיתה התשובה בראתי יצה"ר בראתי תורה ופי' ז"ל בראת שור בטבעו חם ונגד זה פרסותיו סדוקות וחמור שטבעו קר בראת פרסותיו קלוטות הרי שבראת דבר שיהי' להם להנצל מהרע הנמשך להם ע"פ טבעם וברשעים לא בראת דבר נגד הרע הנמשך מטבע היצירה והיתה התשובה שהתורה מצלת מהיצר שע"פ הטבע ודפח"ח:

ולזה יוסף שעסק בגמ"ח נקרא שור שטבעו חמימות ויששכר שעסק בתורה נקרא חמור בטבעו קרירות. ומש"ה אמר שהעוסק בתורה ובנמ"ח ומשתמש בין בחמימות בין בקרירות לעבודת הבורא ית"ש הנה הוא משלח מעליו רגלי השור והחמור ירצה הרע הנמשך מהקרות והחמימות שבטבע האדם. כי קוי ה' יחליפו כח טבעיהם להשכיל להטיב בכל דרכיהם ובברכות (דף ח.) תנ"ה רנ"א כו' פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים הי' עמדי אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדית לי ולבני מגלות. כי ע"י התורה והגמ"ח אינו מסור בידי יצרו וע"י התפלה עם הציבור שמקובלת מאוד כמבואר בגמ' שם הרי זה מקרב הגאולה וה"ה פודה לב"י ולהקב"ה מצד מעשיו רק שעונות הדור ר"ל מאריכים הגלות וה' ברחמיו מעלה עליו כאילו פדה להקב"ה ולישראל מגלות. ה' יזכני לראות בנחמת ציון ובגאולת עם ה' בבא"ס. ועי' ב"ק סוף פ"א שדורש ע"ז הפסוק קצת בסגנון אחר ושזוכה. לנחלת שני שבטים יוסף ויששכר וע"פ דברינו הענין אחד:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה