אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק יורה דעה › סימן כג

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן כג

סימן כב

עובדא באה לפני בלוה שנתנוהו בתפיסה וגבו מכמה בני אדם לצורך פדיונו ואיזה אנשים התנדבו ולא נתנו עדיין ואח"כ נודע שימים אחדים קודם הגביי' פטרוהו המלוים בלי שום מעות והוא עני מדוכא ערום ויחף וטפלא תלי בי' וקצת מהנותנים מסכימים לתת לו מהמעות שנגבה וקצתם מוחים באומרם שנתנו רק לפדיונו ולא להלבישו ומצוים לתת המעות לעניים אחרים ההגונים ממנו גם קצת מהמתנדבים חוזרים מנדבתם ואינם רוצים לסלק מה שהתנדבו וקצתם רוצים ליתן לאחרים כטענות קצת מהנותנים והעירותי בדין זה בעזר החול"ד:

דע שהמתנדב לצדקה ומכ"ש לפדיון שבויים שהוא הגדולה שבצדקות כדאי' ב"ב (דף ח:) וכ"ה ביור"ד (סימן רנב ס"א) אינו יכול לחזור בו כי אם ע"י שאלה כדאיתא ביור"ד (סי' רנח סעי' ו) ואפי' לשנותה למצוה אחרת אינו יכול כדאיתא (סי' רנו ס"ד) בהג"ה ובט"ז (סק"ד) ואע"ג שלא נצרכו למה שגבו והתנדבו הנה נראה שהכל שלו וכדאי' שקלים (ספ"א) מותר שבוי לאותו שבוי וכ"ה ביור"ד (סי רנ"ג ס"ו) ולא מחלקינן לומר דדוקא מותר שבוי שכבר הוציאו המקצת ונתקיים דעת המתנדבים במקצת מש"ה המותר לאותו שהתנדבו עבורו אבל היכא שנתהיה שאין צורך במעות שנגבו והתנדבו והכל נשאר לא אמרינן שהוא לאותו שבוי דכיון שלא נתקיימה כלל דעת הנותנים אמרי' שלא על דעת כן התנדבו ויחזיר להנותנים או יהא מונח לצורך שבויים אחרים הא לא אמרינן:

ולכאורה יש להביא ראי' דאין לחלק בהכי מדנקטינן טעמא בשקלים (שם) גבי גבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו משום שלא ע"ד כך התנדבו. וקשה דתיפוק לי' משום שהכל נותר ולא נצרך למה שגבו דהא יש לו משלו אלא ע"כ דלא מחלקינן בהכי ודאפי' נתותר הכל היכא שלא הי' גביי' בטעות הרי הוא לאותו שגבו בשבילו וכשמת הרי הוא של יורשיו ובעי דוקא טעמא שלא ע"ד כך התנדבו ויש לדחות דגם בגבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו אכתי אפשר לקבור המת ולפדות השבוי במעות שנתקבץ דהו"ל שפיר נעשית המצוה במה שנגבה והוה אמינא דהמותר להשבוי או ליורשי המת קמ"ל טעמא דלא ע"ד כן התנדבו דאפי' אם קברו המת במה שנתקבץ אין המותר ליורשים אבל היכא שאין שום צורך למה שגבו כמו במת השבוי או נפטר בלי פדיון אכתי י"ל דאין מה שנגבה שלו:

אמנם מבואר דעת הרשב"א (בסי' רנ"ג סעי' ז) דאפי' היכא שמת השבוי ונשאר הכל שינתן ליורשיו ושדינו כמו מותר המת וגם דעת הרא"ש שהובא בהג"ה (שם) שחולק וסובר דבמת השבוי לא ינתן ליורשיו אפשר לפרש דדוקא ליורשיו לא יתנוהו משום שלא התנדבו ע"ד היורשים דסתמא דמלתא מה שנתנו הי' ע"מ שיהי' לו איזה תועלת וכשמת ואין לו בנדבתם שום תועלת לא זכה השבוי ומש"ה לא ינתן ליורשיו אבל כל זמן שהוא בחיים י"ל דגם להרא"ש זוכה הוא במה שגבו ובנדבתם שהרי על דעתו התנדבו ואע"ג שהכל נותר לית לן בה דאפושי פלוגתא בין הרשב"א והרא"ש לא מפשינן:

ולפ"ז צ"ל דהרא"ש מחלק דדוקא מותר המת שגבוהו לאחר מיתה ונתבזה בו המת וכל היכא שהמת מתבזה גם היורשים מתבזים דנהי דקיי"ל בסנהדרין (דף מז.) הספידא יקרא דשכבי הוא ולא יקרא דחיי וכבוד המתים אינו כבוד משפחתו מ"מ בזיון המת הרי הוא בזיון משפחתו ג"כ ותדע דהא קבורה משום בזיונא דמשפחה הוא וכמ"ש רש"י סנהדרין (דף מו:) ד"ה לאו כל כמיני' וכ"כ שם התוס' ד"ה קבורה אע"ג דהספידא יקרא דשכבי הוא וכן למה דדייקינן מנבזה בעיניו נמאס דהספידא יקרא דשכבי הוא ומש"ה שפיר מנע חזקיה מאביו בלבד היקר ולא מנע כבוד מישראל ואפ"ה קא שבח קרא לחזקיה על שביזה את אביו ולא חש לכבוד עצמו שמזה מבואר דאע"ג דס"ל הספידא יקרא דשכבי בלבד הוא מ"מ בזיון המת הרי הוא גם בזיון משפחתו [ויש להעיר דהו"ל למפשט דיקרא דשכבי הוא מה שמספידין מדהוה סברי דמשום טרחא אמר רבי אל תספדוני בעיירות ואי יקרא דחיי היכא מצי מחיל להספד דעיירות ויש לחלק בין אל תספדוני כלל ובין אל תספדוני בעיירות בלבד וצ"ע]:

ואין להקשות היכא דייק מנבזה בעיניו נמאס דהספידא יקרא דשכבי הוא דאי דחיי היכא עביד הכי והא אפי תימא הספידא יקרא דשכבי קשה דהיכא עביד הכי לבזות א"ע ואת כל ישראל דהא בזיונא דחיי ודאי איכא וכמ"ש די"ל דהכי קא דייקי' דבשלמא אי הספדא יקרא דשכבי בלבד הוא וא"כ מנע חזקי' מאביו יקר גדול נהי נמי שחזקי' וישראל נתבזו בבזיון אביו מ"מ כיון שהי' לאביו מניעת יקר ובזיון שפיר עביד אבל אי ס"ל הספידא יקר דחיי בלבד הוא ולא מנע מאביו שום דבר דהא מה"ט לא כייפינן ליורשים ואת עצמו וישראל הוא דביזה קשה דמ"ט עביד הכי ונהי שכ' התוס' ד"ה הספידא דגבי מלך איכא בזיון לגבי' אפי' אי ס"ל הספידא יקרא דחיי [וצע"ג לענ"ד דמה פריך ממה שבישר הנביא לצדקיהו שיספדוהו ואי ס"ל יקרא דחיי והא מלך שאני ושמחתי שעמד בזה הת"ח] מ"מ פריך כיון דעיקר ההספד יקרא דחיי לא הו"ל לחזקי' למנוע הכבוד מישראל ולבזותם בשביל מעט הבזיון שיבזה ויגרום לאביו מניעת כבוד ומשני דאפי' תימא יקרא דחיי דהוה מחלו ישראל וחזקי' ליקרא דילהון כי היכא דתיהוי לאביו כפרה [ועיין שו"ת בית יהודא להר"י עייאש (סימן כב) אם כבוד ציבור ניתן למחול ובלא"ה צ"ע כאן לענין כבוד חזקי' נמי דמלך הוה דלא ניתן למחול הוא ועכצ"ל דמשום לזכות לאביו שפיר עשה כן ועיין בתורת חיים שם ותמצא נועם] ולמסקנא דהספידא יקרא דשכבי בפשיטות א"ש אלמא דבזיון המת הוה גם בזיון היורשים בני משפחתו:

וכיון שנתבזו המת ויורשיו במה שגבו לאחר מיתה בין אי ס"ל הזמנה לאו מילתא הוא ובין אי ס"ל הזמנה מילתא הוא ומה דלא חזי הוא דלא תפיס כדאיפלגי אביי ורבא בסנהדרין (דף מח.) מ"מ אין המת מוחל זילותי' אלא ליורשים דהא זילותי' הי' ג"כ זילותא דיורשים ומה"ט מותר המת של יורשיו אבל בגבו לצורך שבוי ומת דליכא כי אם זילותא דחי ויורשיו לא נתבזו עמו ס"ל להרא"ש דליכא למימר שאינו מוחל זילותי' כי אם להיורשים דכיון שהיורשים לא נתבזו עמו מה לי יורשים ומה לי כ"ע וס"ל להרא"ש דטפי מוחל זילותי' לאותן שהתנדבו לצורכו ומש"ה ס"ל להרא"ש דמותר שבוי שמת אינו של יורשים רק יחזירנו להנותנים והיכא דלא אפשר יהי' לשבויים אחרים:

וקצת ראי' איכא דמת אינו מוחל זילותי' ליורשיו כי אם כשנתבזו עמו מדאמרינן אי הספידא יקרא דשכבי הוא כופין את היורשים לשכור ספדן דאלמא דאפי' מניעת כבוד אינו מוחל ליורשיו ובמותר המת לא אמרינן שאינו מוחל זילותי' ויעשה לו זילוף ע"ג מטתו או יבנה לו נפש על קברו ועכצ"ל דדוקא במותר המת מחיל זילותי' ליורשיו לפי שנתבזו עמו אבל מניעת ההספד שאינו בזיון ליורשיו לא קא מחיל להו:

והיינו נמי טעמא דמסתבר לן לאוקמא למתני' דמותר המתים בגבו לאחר מיתה ולא בגבו מחיים אע"ג דאפשר לפרש דמה דקתני גבו למתים סתם זהו מותר המת למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו דהיינו נמי בגבו מחיים לצורך מי שימות בסתם או במפורש. וקא מוקמי' לה בגבו לאחר מיתה דוקא ופרכינן מינה. לאביי דס"ל הזמנה מילתא הוא משום דבגבו מחיים לא מסתבר שיזכו בו יורשים דכיון שלא הי' להם חלק בבזיונו מם לי יורשים מה לי כ"ע ולא הוה אמרינן דמחיל להו זילותי' טפי מלכ"ע וכיון שהנותנים ג"כ לא התנדבו ע"ד שירשוהו היורשים הי' ראוי שיהי' המותר לצורך שאר מתים או לזילוף על גבי מטתו ונפש על קברו:

ודע דודאי לאביי נמי דס"ל הזמנה מילתא אלא דלא חזי לי' לא תפיס צ"ל דמש"ה הרי הוא של יורשים משום דמת אינו מוחל זילותי' כי אם ליורשיו דכמו לרבא דס"ל כולה הזמנה לאו מילתא שזוכים היורשים משום זילותי' דמת ה"ה נמי לאביי דהזמנה מלתא רק דלא חזי לא תפיס דהדר הו"ל בדלא חזי לאו מילתא שזוכים היורשים בשביל זילותי' דמת שאינו מוחלו אלא ליורשיו וצ"ע לענ"ד הא דלר"מ לא יגע בהן לאביי משום דמספקא לי' אי מחיל אי לא מחיל ולרבא משום דמספקא לי' אי תפיס או לא תפיס. והא כיון דבין לאביי בין לרבא זכיית היורשים משום מחילת בזיונא דמת הוא וכיון דמספקא לן והו"ל של המת ודאי ושל היורשים ספק אם מחיל להו ואם מהני מחילתו א"כ נבנה לו נפש על קברו או יעשה לו זילוף ע"ג מטתו דהא של המת הוא ודאי ושל היורשים ספק אם זכו ממנו אם לא:

נחזור לעניינו דכל זמן שהוא בחיים אפי' להרא"ש י"ל שזכה במה שהתנדבו דא"ל שאפי' ע"ד לא התנדבו רק לצורך הידוע וכשלא נצרך לדבר זה יחזירוהו להנותנים או ישאר לצורכי אחרים דאם כן במותר נמי נימא הכי ונחזירנו להנותנים שיחלקוהו ביניהם ונימא שלא התנדבו כ"א בערך כפי הצורך ואפילו תימא שהכל התנדבו אכתי ישאר המותר לצורך אותה מצוה עצמה לאחרים ומדאמרינן במותר עני ושבוי שהכל שלהם עכצ"ל דאמרינן דכל או"א מה שהתנדב ע"ד זה העני והשבוי התנדב לא ע"ד צורך ידוע דמהאי טעמא ניחא דהמותר של אותו שנתקבץ עבורו ממילא גם היכא שנתהוה שאין שום צורך במה שנתקבץ נמי אמרי' שהכל שלו דהא ע"ד בלבד התנדבו ולא ע"ד צורך ידוע. ולענין יורשיו הוא דפליגי להרשב"א אמרינן שהתנדבו ע"ד וע"ד יורשיו ואפי' ליורשיו ינתן כשמת השבוי ולהרא"ש אמרי' דע"ד היורשים לא התנדבו אבל לאותו שנגבה עבורו ינתן אפי' היכא שלא נצרך כלל דהא ע"ד התנדבו וכמש"ל:

ולפ"ז י"ל דלאו דוקא היכא שגם היום הוא עני ומטעם שעתה זוכה במה שנגבה לצורכו אלא אפי' נתעשר אחר שגבו הרי מה שגבו לצורכו שלו משום שכבר זכה באותן הדמים בעודו עני דכמו דלהרשב"א משעת גוביינא כה לו הגבאי ה"ה נמי לפימ"ש בשיטת הרא"ש שע"ד התנדבו ואע"ג שלא יצטרך דמשעת גוביינא זכה לו הגבאי ואע"ג שאח"כ נתעשר הרי הוא שלו דהא בשעת הגבי' עני הי' ובהכי ניחא דנקיט באיבעי' דשקלים (שם) גבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו ולא נקיט גבו לעני ונתעשר משום דדוקא נמצא שיש לו שהי' גבי' בטעות קא מיבעיא ליה אבל נתעשר אח"כ אפי' להרא"ש הרי הוא שלו:

מיהו יש לדחות דהא בשקלים (שם) איירי במותר המת וכשגבו לאחר מיתה ולא שייך בי' תו נתעשר דאפי' נפלה לו ירושה ממקום אחר משעת מיתה פקעה זכותו בנכסי מורישו ובניו בחריקאי קיימי ומש"ה נקיט רק נמצא שיש לו אבל במותר שבוי בין שנותר חציו ובין שהכל נותר שאפשר שנתעשר לאחר הגבי' צ"ע אם המותר שלו לשיטת הרא"ש ואם אמרי' שזכה משעה שנגבה לצורכו ולא פקע זכותו במה שנתעשר אח"כ או נימא שעד שיגיע המעות לידו אינו זוכה בו ודוקא עודנו עני אבל נתעשר אח"כ אינו זוכה כלל אפי' מטא לידי' אח"כ:

והיכא שאחד בלבד התנדב סך מסויים לפדיון צ"ע אם המותר של השבוי או של המתנדב דלכאורה י"ל דוקא היכא שנתקבץ על יד על יד ושום אדם לא נתן די פדיונו הוא דאמרי' כל מה שהתנדבו לצורכו התנדבו דאין לומר שהתנדבו לפדיונו דוקא דהא בנדבת כאו"א לא יספיק לפדותו ואע"ג שאפשר לפדותו בכל מה שיתקבץ מ"מ כיון שכ"א נתן פחות מכדי פדיונו אמרי' דלצורכו וע"ד בלבד התנדבו ולא לפדיונו ושפיר המותר של השבוי אבל כשאחד התנדב סך מסויים לפדותו הוא לבדו נראה שהמותר של המתנדב לפי שרק לפדיונו התנדב ולא לצורכו וכן כשאחד התנדב סך מסויים לצורכי קבורה לקוברו במעותיו בלבד ונתותר. נ"ל שהמותר של מתנדב ולא של יורשים דהיכא שאחד בלבד התנדב אמרינן שע"ד הצורך הידוע הוא שהתנדב ועוד דבכה"ג ליכא זילותא כ"כ כמו היכא שנתקבץ על יד על יד מהרבה בני אדם וי"ל דלא שייך בכה"ג טעם דזילותא כלל. ומש"ה המותר של המתנדב. ועיי' מרדכי כתובות פ' אע"פ (סי' קעו) ושם הי' שאחד נדר הכל ואפ"ה הוה ר"ל דזכו היורשין. וגם הי' המעשה שהכל נותר ועי' בשלטי הגיבורים שם.

אמנם המעיין בתשו' הרא"ש (כלל לב ס"ו) יראה שמחלק בין היכא שנעשית המצוה שגבו בעדה ובין היכא שהכל נותר ולא נעשית המצוה כלל הגם שבקצת דבריו אפשר לדחוק ולפרש דשאני התם שהשבוי' קלקלה דרכי' ומש"ה לא זכתה במה שנגבה הנה ממ"ש דהא דדמי מותר שבוי לאותו שבוי היינו היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי וממ"ש הגע עצמך הא דאמרי' מותר המת ליורשיו חולה שהי' גוסס ופסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכין וקבורה ונתרפא וכי תעלה ע"ד שתנתן לו הצדקה והלוא לא אמרו אלא מותר המת ובסוף דבריו ויהיה הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבוי' שתפדה בו ומשמע דאפי' כשתטיב דרכי' אין לה זכות באותן הדמים רק להפדות בהם ולא לאוכלם שמכל זה מבואר דהיכא שלא נעשית אותה המצוה שגבו בעדה אין למי שנגבה עבורו שום זכות באותן הדמים:

גם בשו"ת הרדב"ז ראיתי שכתב לחלק (בח"ד סי' קכג) דהיכא שכבר בא הממון ליד העני שגבו למחסורו דכבר נעשה המצוה אע"ג שהכל נותר ואין בו צורך לעני ההוא או אפי' שהמעות עדיין ביד גבאי אלא שכבר נעשית המצוה שגבו בעבורה במקצת הדמים. דבכה"ג המותר לאותו עני וליורשיו אבל היכא שהכל נותר ולא נעשית המצוה כלל כגון שעדיין לא בא המעות ליד העני או בגבו לצורך נישואין ומתה הכלה קודם שנישאת אפי' מטו זוזי לידה אין המעות הם וינתן לעניים אחרים גם רצה לחלק דכשגבו מכל א' דבר מועט אמרי' דמסתמא מחלו ואפי' נותר הכל ולא מטי זוזי לידי ולא נעשית המצוה כלל הרי הוא שלו ושל יורשיו אבל היכא כשאחד נתן מתנה מרובה כשנותר הכל ולא נעשית המצוה אין המותר שלו ובסוף דבריו כתב שמסתבר כשיטה הראשונה:

מיהו בנ"ד שנתגלה שבשעה שגבו לצורכו כבר חפשה ניתן לו דהו"ל כמו גבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו אפי' להרשב"א (שבסי' רנ"ג ס"ו) לא זכה בהמעות שנגבה לצורכו:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה