אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק יורה דעה › סימן כא

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן כא

סימן יט

שו"ב שרצה להניח מקומו ולשבת במקום אחר אשר פרנסתו תהי' בריוח יותר ולא הניחוהו אנשי מקומו והבטיחוהו להוסיף על שכרו ולהעלות תוספתו בערכאות ובזה נתרצה השו"ב לשבת אתם עוד ששה שנים ועשו ביניהם ב' כתבים הא' שאנשי המקום מחוייבים להוסיף שכרו. הב' נכתב בח"ח ובשד"א בפועל ממש שהשו"ב מחוייב להיות שם עוד ששה שנים והשו"ב קרא את כל הכתוב בשטר הזה וחתם עליו רק שפי' מקודם שבאם לא ישאו את שמו בהערכאות להבטיחו על התוספו' אזי לא יהיה בשטר שבועה זו ממש אולם בשטר השבוע' אין שום זכרון מזה התנאי ולא מענין התוספות והנה כהיום שכבר עברה שנה ומחצה משעת ההתקשרות ולא נכתב התוספות בהערכאות ולא קיבל שום הוספה באמרם שהם לע"ע בדוחק וכאשר ירחיב ה' להם ישלמו כל המגיע מעבר ומעתיד והשו"ב שנראה בעיניו שמענה פיהם הוא רק כדי להתל בו הכריז בביהכ"נ והודיע לרבים שעתה לא נתנו לו כפי הבטחתם הנה נתבטל הכתב שהי' בח"ח ובשדא"ו ואנשי המקום לא פנו לדבריו אחרי כן נסע השו"ב למקום אחר והתחיל להתעסק שם במלאכת שמים ולא הודיע כלל העבר עליו במקומו הראשון. ובהודע הדבר הציע האמתלא שלו כנ"ל ועתה יש לשאול אם השו"ב ע"פ דבריו מותר לעקור דירתו ממקומו הראשון ואם הוא נאמן בכל אלה היום:

תשובה דע דאע"פ שבשטר שבועה אין שום זכרון מהתנאי ה"ה כאילו הי' מפורש בשטר כמ"ש הרשב"א בתשו' (ח"ג סי' שיט) אלא דבעיקר התנאי תינח מה שיועיל להחזיק את השבועה שלא יהי' לה היתר אבל לבטל השבועה בלא היתר איכא לעיוני עפ"מ דגרסי' בכתובות (דף עד) מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר תנאה דאפשר לקיומי' ע"י שליח כי התם הוה תנאה. תנאה דלא אפשר לקיומי' ע"י שליח כי התם לא הוה תנאה והיינו שהמעשה אי אפשר להעשות ע"י שליח ולא בקיום התנאי כמשמעות תנאה דאפשר לקיומי' תליא מילתא דהא דומי' דקיום החליצה שקיום התנאי נתינת המעות אפשר להיות ע"י שליח רק שהחליצה א"א להיות ע"י שליח דוחלצה נעלו מעל רגלו כתיב ועי' תוס' רי"ד קידושין הובא בקצה"ח (סי' קפב סק"א) וכן מבואר ברש"י שם. אמנם בס' פתח הבית בדיני תנאים (ענף ה) הביא בשם הרי"ו ז"ל ותוס' פ' מי שאחזו (דף עה.) ד"ה לאפוקי שכ' דרוב התנאים שמביא במס' קידושין אפשר לקיימם ע"י שליח ורוב מצות הם ע"י שליח והיינו שהתנאי דאם בחוקותי ואם תאבו צ"ל ע"י שליח ולכאורה נ"ל שיצא להם כן מדפרכינן והא ביאה דאי אפשר לקיומי' ע"י שליח שלכאורה צ"ע והא משמע בקידושין (דף מג.) בהא דא"ר מודה שמאי הזקן באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה כו' דל"מ זה נהנה וזה מתחייב דביאה איתא ע"י שליח אלא שאין לחייב המשלח על הנאת השליח ומש"ה העלו דבקיום התנאי תלי' מילתא ופי' דקו' הגמ' מעל מנת שירצה אבא דליתא ע"י שליח דאם עשאו האב שליח להתרצות הרי כבר רצה האב בעצמו ורצון השליח בלי רצון האב מי משכחת לן ועי' נדרים (דף עב:) האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא. אשתי נודרת די"ל דמשכחת לה רצון שליח בלי רצון האב. ואמנם בלא"ה אין מזה שום ראיה דאפי' נימא דביא' איתא ע"י שליח מ"מ לקדש בביאה אי אפשר ע"י שליח דכיון שמקדשה ע"י ביאה זו ונעשית אשת איש מ"מ אסור שיבוא עלי' השליח דהא הביאה והאישות באין כאחד. ולא גרע ממה שהעיר בס' פתח הבית (שם) באונס שגירש על תנאי דלא מהני משום דליתא ע"י שליח מכח העברה ומכ"ש בנ"ד בקידושי ביאה ואפי' לבעול לשם קידושין שלא תתקדש עד אחר הביאה י"ל דליתא ע"י שליח דקידושי ביאה נפקא לן מכי יקח וגו' ובעלה והיינו הוא ולא שלוחו וכ"ה מבואר ברש"י שם בכתובות שפי' והא ביאה הבועל לשם קידושין דמשמע דוקא בועל לקידושין אי אפשר ע"י שליח אבל שאר ביאה י"ל דאיתא ע"י שליח דא"כ נראה דלאו בקיום התנאי תליא מילתא כי אם על המעשה בעי' אפשר ע"י שליח וכמו בחליצה וכ"ה מבואר בתוס' ד"ה תנאי וגם בעיקר התנאי דב"ג וב"ר לא היה אפשר לקיים התנאי דאם יעברו ע"י שליח שכל הראוי לצבא למעלה מבן כ' הי' עובר בשביל עצמו ופחות מבן כ' והשאר הפטורים לא היו ראויים לצבא וא"כ אי אפשר לקיים התנאי דאם יעברו ע"י שליח שהרי לא נמצא איש הראוי לזה השליחות וע"כ צ"ל ש דבמעשה תליא מה דאפשר ע"י שליח ודברי התוס' גטין והרי"ו צע"ג:

והנה בשו"ת נו"ב מהד"ק בחלק יור"ד (סי' סז) ומהד"ת (סי' קמז וקמח) הוכיח שאפשר לישבע ע"י שליח מדמצינו תנאים בשבועה ולכאורה דבריו ז"ל צע"ג מירושלמי סנהדרין גבי כהן גדול לא דנין אותו דפריך וימנה אנטלר ומשני הגע עצמך שנתחייב שבועה וכי אנטלר נשבע דאלמא דאין נשבעין ע"י שליח:

אמנם לענ"ד י"ל עפ"מ דאי' בש"ך חו"מ (ססי' שמח) דאפי' בלא ידע השליח אמרי' דאין שליח לדבר עברה ולפ"ז י"ל שבועה דלשעבר שיוצאת מפי השליח לשקר וכבר הוא בעבירה ונהי דלא ידע השליח שנשבע לשקר אמרי' דאין שליח לדב"ע ואין המשלח נענש עלי' ומש"ה ליתא ע"י שליח וכיון דשבועה דכה"ג לשעבר הוא על מה שחברו טוען עליו (דלא מצינו שבוע' בב"ד להבא כ"א שבועת בע"ח שישלם אם ירויח (בסי' צז) ול"ש בכה"ג שי"ל עושר רב. ואע"ג שי"ל שממה שגדלוהו אחיו אינו חייב לשלם לבע"ח ושייכא שבועה להבא מ"מ פשטות ורובי השבועות הם לשעבר] שפיר משני הירושלמי וכי אנטלר נשבע דהא כיון שאפי' נשבע השליח לשקר אין המשלח נענש א"כ טורח שבועה זו למה שדוחק להשביע לשליח משום דינא זוטא דמשלח ועי' בריטב"א קידושין הובא במש"ל רפ"ב מהל' רוצח ושנראה דדוקא שוכר חייב בדיני שמים ולא בדיבורא בעלמא ובשבועה דלשעבר באמת לא מהני תנאה וליכא שום מציאות ענין תנאי בשבוע' דלשעבר אבל בשבועה דלהבא כעין דינו של הנוב"י דבשע' שיוצאת מפי השליח ליכא עברה י"ל דאפשר לשבע ע"י שליח והו"ל כנשבע בעצמו ואם אח"כ יעבור עליה הו"ל כעובר שבועה שנשבע בעצמו ונענש עליה ומש"ה א"ש דמהני תנאי בשבועה דלהבא:

איברא מסתימת כל הפוסקים שנראה דעתם דאין נשבעין ונודרין ע"י שליח ועי' ב"י או"ח (סי' תלד) במ"ש הר"ן דשליח אין יכול לבטל כתב הטעם משום דהפקר מדין נדר ואין נודרין ע"י שליח צ"ל דה"נ דלא מהני בהו תנאה והא דמבואר ביור"ד (סי' ריא סעי' א ב) שיכול להתנות שנדרין יהיו בטלין ההוא לאו מדין תנאי הוא כ"א משום שמגלה דעתו שאינו חפץ בשבועות ונדרים ההן ועוקר אותן למפרע ומש"ה מהני נמי בגטין וקידושין ושאר דברים אע"ג שלא התנה כלום בשעת מעשה לפי שאינו אלא לבטל דבר שלא נעשה עדיין או שנעשה במקצת ולא נגמר כולו ולא בעי בי' משפטי תנאים ובדיבורא בעלמא סני שדיבור מבטל מעשה שנא נגמר עדיין ומכ"ש שעוקר ומבטל לדיבור ומעשה שלאח"כ:

ואין להשיב מהא דיור"ד (סי' רלב סי"ב) בהג"ה נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך דאלמא דמהני תנאה בנדרים ושבועות ואפי' לפ"מ שפי' הראב"ד הובא בכ"מ (פ"ב ה"י) מהל' שבועות שע"י התנאי התירו החכם היינו כשלא הוציא התנאי בפיו אבל כשהוציא בשפתיו מהני התנאי ושם (סי"ט) דהוה כאיל פירש שנודר ע"ז התנאי וכן שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו (בפ"ד הל' טז) מהל' שבועות שלכאורה מכל זה נראה מבואר דמהני תנאי. שיש לחלק ולומר דכל מה שהיא תוך כדי דיבור של המעשה כיון דבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ בין כשמתנה קודם המעשה ובין כשמתנה אח"כ כל שהמעשה והתנאי היו סמוכין ותכופין זה לזה בתוך כדי דיבור וכל דבריו הם כדיבור אחד ההוא לאו מדין תנאי הוא דמהני אלא דכיון שהאדם יכול לפרש מעשהו שאינו עושה כי אם על דעת כך וכך מש"ה מהני תנאי ומדין מגלה דעתו ומפרש דבריו שאינו עושה כי אם על דעה זו ולא מדין תנאי אמנם מה שהאדם מתנה בהפסק יותר מכדי דיבור בין המעשה לתנאי הנה בתנאי דלאחר כדי דיבור של המעשה לא מהני כלל ובתנאי דקודם כדי דיבור של המעשה הנה מדין מגלה דעתו ליכא דהא לא גילה כן בשעת מעשה אלא מדין תנאי מהני דאע"ג שהטיל התנאי קודם המעשה ולא הוה התנאי והמעשה בדיבור אחד או בתוך כדי דיבור וליכא גילוי דעתא אפ"ה מהני דתנאי מהני אע"ג שלא היה בגמר המעשה כמבואר בלח"מ (פ"א ה"א) מאישות ובדברים דתוך כדי דיבור דלאחר המעשה לאו כדיבור דמי דא"ל בהו אפי' כשהתנה בתכד"ד דלאחר המעשה דמהני משום שמגלה דעתו ומפרש דבריו דהא אין הדיבורים נתלים זב"ז דהא תכד"ד דידהו לאו כדיבור דמי ומהני רק מדין תנאי דאע"ג דתכד"ד לאו כדיבור דמי מ"מ מהני בהו תנאה כיון שתחלת הכונה הי' עד"ז וכמ"ש בס' פתח הבית (שם ענף ג) ובכה"ג דוקא בתנאי דקודם המעשה כשהי' תוך כדי דיבור הוא די"ל דמהני מדין מגלה דעתו ולא שמדין תנאי נבוא עליו:

ומעתה י"ל הא דמהני תנאי בנדרים ושבועות היינו כשהי' הנדר והשבועה עם התנאי בדיבור אחד או בתוך כדי דיבור זה לזה דלאו מדין תנאי היא רק משום שמפרש דבריו ומגלה כונתו וההוא מהני אפי' בדבר שא"א לקיימו ע"י שליח משום דבכה"ג לא בעי' משפטי תנאים דלא גרע מה דאתני בלא דיני תנאים מגילוי דעת גרידא כמ"ש השעה"מ (פ"ו) מאישות בשם כמה רבוותא ואפי' להסוברים (שם) דגרע היכא כשאינו מתנה כהלכתו מגילוי דעת גרידא מ"מ נ"ל היכא שהתנה כהלכתו ודבר אחר גרם לו שלא יועיל התנאי לפי שהוא דבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח לא גרע התנאי מגילוי דעת גרידא וכעין זה הק' הרשב"א בשם התוס' הובא בשעה"מ (שם) אהא דבעי' דיני תנאים והא הוא גילה דעתו שאינו עושה כי אם עד"ז ומה הו"ל למיעבד כשלא רצה לעשות באופן אחר ולמה המעשה קיים ותי' דהיכא דלא אתני כדינא גרע מגילוי דעת גרידא לפי שהוא יכול להתנות כדינא. ולפי"ז היכא דאתני כהלכתו אלא דבמידי שא"א לקיים ע"י שליח ל"מ תנאה ליכא לדחויי הכי ומסתברא דבכה"ג לא גרע התנאי מגילוי דעת גרידא ומש"ה היכא שהתנה בתוך כד"ד דמהני מכח גילוי דעת מהני אפי' במלתא דלא אפשר לקיימו ע"י שליח דהא מה הו"ל תו למיעבד וכבר גילה דעתו שאינו רוצה לעשות כי אם על דעת כך וכך. אבל היכא שהי' התנאי קודם כדי דיבור של הנדר והשבועה דליכא למימר שגילה דעתו שהי' על דעת כך וכך דהא לא הי' התנאי בתוך כדי דיבור של המעשה ולא מהני מצד גילוי דעת אלא דמדין תנאי באנו לבטל המעשה של השבועה והנדר לפי דלא בעינן שיהי' התנאי בשעת מעשה וכמש"ל לזה י"ל במלתא דאפשר לקיימו ע"י שליח מהני תנאי ולא בנדר ושבועה:

ובהכי ניחא לי מה שלא מצאתי ברמב"ם ומחברים הל' נדרים ושבועות ענין נדר ושבועה שהתנם בהם תנאי שלא יהיה התנאי בתוך כדי דיבור שלהם משום די"ל דבכה"ג ל"מ תנאי:

והא דפרכינן והרי ביאה כו' אע"ג דהוה מצי לשנוי דמ"מ תנאי דתוך כד"ד דקודם הנישואין מהני משו' דלאו מדין תנאי הוא ונימא דבהכי איירי י"ל כיון דאפשר לקדש בדרך אחר שיועיל התנאי א"כ תו עדיף גילוי דעת גרידא מתנאי זה ושאני נדרים ושבועות דלא אפשר בענין אחר אבל בקידושין אפשר לקדש שלא בביאה ומש"ה גרע תנאי מגילוי דעת גרידא. ואפי' להסוברים דתנאי שלא כהלכתו לא גרע מגילוי דעת י"ל דפשיטא ליה להש"ס דההוא דהריני בועליך איירי בשהתנה כן קודם כד"ד של קנין הביאה לשם קידושין או שאומר כן בתוך כדי דיבור שלאחר הקנין דהא מבואר בתוס' קידושין (דף י'.) ד"ה כל ובתוס' יבמות (דף נה:) ד"ה אשה דהיכא שבועל דעתו על גמר ביאה ומכ"ש כשאומר בפירוש הריני בועליך. והנה לכאורה היכא שדעתו על גמר ביאה היינו מירוק האבר שאין העדים יודעים זמנו שידעו שהי' התנאי בתוך כד"ד ואפי' איהו גופי' לא הוה קים לי' מעיקרא לצמצם שיהיה התנאי בתוך כד"ד של קודם גמר ביאה ומש"ה הוה משמע לי' להש"ס שהי' התנאי קודם כדי דיבור דגמר ביאה או לכל הפחות בתוך כד"ד דאחר גמר ביאה בגונא דפשיטא לי' להש"ס דלא מהני התנאי משום גילוי דעת רק משום תנאי ומש"ה פריך והא אי אפשר לקיימו ע"י שליח ולא מהני בה תנאה ואפי' נאמר דגמר ביאה היינו פרישה דלאחר מירוק אבר כי היכא דלא תיקשי על כל התנאים דלאחר הכנסת עטרה וקודם מירוק אבר וכן על קבלה בינתיים קידושין מאחר דכיון דאין העדים יודעים זמן מירוק האבר ליהוי כמקדש בלא עדים ובילדותי העירותי בזה בקדשה בגזל דידה לאחר יאוש אם צריכים שידעו העדים מהיאוש דלא ליהוי כמקדש בלא עדים ע"י שלא נתיאשה בפניהם דלפ"ז אפשר לומר דאיירי כשהתנה בתוך כדי דיבור שקודם הפרישה דמהני משום שמגלה דעתו. מ"מ י"ל דבאמת הוי מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא מיני' משני דאיתקש הוויות להדדי:

והנה בחליצה כשאומר הריני חולץ לך על מנת שתתני לי דבר מה באם מתנה קודם החליצה ותוך כד"ד באמת מהני תנאה משום דלאו מדין תנאי מבטלין לחליצה רק משום מגלה דעתו אלא כיון דמשכחי' פיתרא לחליצה מוטעת דכשרה כשהתנה קודם כד"ד של החליצה דבזה לא מהני תו משום גילוי דעתו כי אם משום תנאי וכיון דאי אפשר לקיימו ע"י שליח לא מהני בי' תנאה מוקמינן לברייתא דקתני חליצה מוטעת כשרה לכשהתנה קודם כדי דיבור של החליצה ומשום דלא אפשר לקיימו ע"י שליח ובזה מיושב קו' התוס' כתובות (שם) ד"ה תנאי ותוס' יבמות (דף נג.) ד"ה רבינא והיא קו' הרבה מן הראשונים ז"ל דבכתובות משמע דלכ"ע אין תנאי בחליצה ודקיי"ל חליצה מוטעת כשרה וביבמות (שם) ס"ל לר"א דרבי ורבנן פליגי ביש ואין תנאי בחליצה ולרבינא לכ"ע יש תנאי בחליצה וס"ל דבתנאי כפול פליגי ולפמ"ש א"ש דהיכא שמתנה קודם כד"ד של החליצה לכ"ע אין תנאי בחליצה משום דליתא ע"י שליח ובהכי איירי סוגיא דכתובות אבל סוגי' דיבמות איירי כשהתנה תוך כד"ד של החליצה דלא בעי' לומר דמהני בזה מדין תנאי כי אם מצד גילוי דעת ור' אשי ס"ל דפליגי ביה רבי ורבנן ומהני תנאי בחליצה היכא שמהני משום גילוי דעת וי"ל דמאן דס"ל אין תנאי ס"ל דלא מהני שום גילוי דעת בגטין וקידושין וחליצה וכמו שהאריך בזה השעה"מ (שם) ובעי' לאתויי לדיני תנאים ובחליצה לא מהני תנאי דליתא ע"י שליח ורבינא ס"ל דבכה"ג לכ"ע יש תנאי אלא דבתנאי כפול פליגי דלמאן דבעי תנאי כפול היכא דלא כפלי' לתנאי' גרע טפי מגילוי דעת ולא מהני אבל למאן דלא בעי תנאי כפול דליכא ריעותא בגוף התנאי אלא שהחליצה א"א להתקיים ע"י שליח והיכא דאתני תוך כד"ד הרי מהני משום גילוי דעת:

ולהסוברים דתנאי שלא כהלכתו נמי לא גרע מגילוי דעת ה"נ דאתי שפיר ההוא דרבינא דהא לשיטתם תליא הכל במה דאיכא אומדנא דמוכחא להגילוי דעת והנה בחליצה בשביל שתתן לו איזה דבר אין זה מוכח כולי האי דהא לאו כ"ע בשביל הכי חלצו וכמו שחילקו התוס' כתובות (דף צא.) ד"ה זבין ול"א ותוס' קידושין (דף לט:) ד"ה דברים והובאו דבריהם בשעה"מ (שם) אלא שאם התנה בכל דיני תנאים שפיר מוכחא מילתא טובא ומש"ה למאן דלא בעי תנאי כפול כשלא כפלי' נמי הו"ל שפיר גילוי דעתא דמוכח ומהני אפילו בחליצה משום גילוי דעת אבל למאן דבעי תנאי כפול היכא דלא כפלי' ליכא תו אפי' לבוא עליו מתורת אומדנא דמוכחא כיון דלאו כ"ע משום דבר זה חלצו ולאו דוקא מדין תנאי לא מהני בין משום שלא כפלי' לתנאי' בין משום דליתא ע"י שליח אלא דאפי' משום מגלה דעתו נמי לא מהני מטעם דלא מוכחא כולי האי:

והנה ברמב"ם (פ"ו) מאישות השמיט ההוא דאפשר לקיימו ע"י שליח ועיין מ"מ וכ"מ ולח"מ ושעה"מ וראיתי בס' מרכבת המשנה (ח"ב ד' שאלונקי) שכ' דהרמב"ם הוציא דלא בעי' אפשר לקיימו ע"י שליח מהא דהילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי ואע"ג דנטילת לולב ליתא ע"י שליח ודבריו תמוהין וכי התנאי נתלה במצות הנטילה שאינו ע"י שליח והא התנאי הוא על המתנה והמתנה איתא ע"י שליח ובזה ישבתי ג"כ קו' השעה"מ (סוף פ"ו) מאישות ע"ד הריב"ש שבהג"ה ביו"ד (סי' ש"ה ס"י) דאין פודין הבכור ע"י שליח היכא מהני בפדיון הבן הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי ומה ס"ד דרבא (לפמ"ש השעה"מ דלרבא ור"א לא בעי' אפשר לקיימו ע"י שליח לק"מ לרבא לשיטתו כי אם על הפוסקים) ולפמ"ש י"ל הא דאין פודין ע"י שליח היינו שיאמר השליח הילך לפדיון בן פלוני אבל שיתן השליח החפץ ואבי הבן יאמר קבל או הילך מיד שלוחי לפדיון בני מהני דנתינה ע"י שליח שמה נתינה וא"ש דמהני תנאי ע"מ שתחזירהו לי משום שאין התנאי נתלה בעיקר הפדיון כי אם בנתינה שאפשר ע"י שליח אפי' בפדיון הבן וראיתי שכן תי' בס' פתח הבית והנאני:

ולדינא החליט בס' פתח הבית דבעי' אפשר לקיימו ע"י שליח כדעת רוב הפוסקים ולפ"ז לא יועיל שום תנאי בנדר ושבועה כי אם כשהוא בתוך כד"ד בגונא דמהני משום גילוי דעת וא"כ בנ"ד שכעת אין לדעת אם היה התנאי בתוך כד"ד של השבועה בע"פ ובתוך כדי דיבור של החתימה דמהני ג"כ כמוציא שבועה מפיו כמבואר באחרונים אין להקל כלל מצד שלא נתקיים התנאי אלא דאכתי תליא באשלי רברבי דהנה בחי' הריטב"א כתובות הק' היכא מהני תנאי בנזירות הריני נזיר ע"מ שזה נזיר והא א"א לקיימו ע"י שליח ותי' דבנזירות כתיב כי יפליא גם בתוס' נזיר (דף יא.) ד"ה ע"מ הק' למה לי משום מתנה על מש"כ בתורה תיפוק לי' דליתי' ע"י שליח ותי' לפי שאחר מביא קרבנותיו ולדבריהם נדר ושבועה דליכא לשנויי הכי לא מהני תנאה. אמנם בחי' הרמב"ן ב"ב (דף קכו:) תי' בדבר שבינו לבין עצמו לא בעי' דיני תנאים כ"א במה שבינו לבין חבירו ולשיטתו בכל נדר ושבועה מהני תנאה. מיהו בנ"ד שהשבועה היתה שלא יהא ש"ץ ושו"ב כי אם במקום זה בשביל טובת בני העיר והו"ל דברים שבינו לבין חבירו דבעי' בי' דיני תנאים ולא מהני תנאה אולם בש"מ נזיר (שם) בשם הר' עזריאל ובהגהת מרדכי כתובות פ' אע"פ (סימן רץ) תי' דדוקא בדבר שיש בו מעשה לא מהני בי' תנאה כשא"א לקיימו ע"י שליח אבל מה שהוא בדיבורא בעלמא מהני תנאה אע"ג שא"א לקיימו ע"י שליח. ולדבריהם ז"ל כל נדר ושבועה אפי' לצורך אחר כיון דבדיבורא בעלמא נינהו מהני בהו תנאה אף על גב דליתנייהו ע"י שליח וצ"ע בנ"ד שהי' חתימת השטר זולת הדיבור אי הוה מעשה שלא יועיל בו תנאי ויש לדחות דלא עדיפא חתימת השטר דמהני רק לפי שהרי הוא כמוציא שבועה מפיו מעיקר השבועה וכשם שבשבועה בע"פ מהני תנאה ה"נ בשבועה בכתב וצ"ע ועיין שו"ת מהר"י בן לב (ח"א סי' לב) ובשו"ת טוב טעם ודעת (סי' ט) ובעזה"י כוונתי הרבה לדבריו ז"ל:

ב הנה בנ"ד שהתנאי לא הי' ע"פ משפטי התנאים יש לעיין אם מהני ומדברי הרמב"ם (פ"ו ה"א) מהל' אישות שכ' וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין. בגירושין בין במקח בין בממכר בין בשאר דיני ממונות צריך שיהיה בתנאי ד' דברים משמע דבנדרים ושבועות לא בעי' משפטי התנאים גם ממה שביאר הכ"מ לדברי הרמב"ם (פ"ב הל' י') מהל' שבועות הובא בש"ך יור"ד (סי' רל"ב סקכ"ו) נראה דלא בעי' רק שיוציא מפיו ולא שאר דיני תנאים. מיהו למ"ש למעלה דההוא מדין מפרש דבריו וגלוי דעת היא ולא מדין תנאי אין מזה ראי' אלא שתלוי במ"ש אם גילוי דעת עדיף מתנאי שלא כדין ובשעה"מ האריך בזה:

אמנם מדברי המרכבת המשנה (ח"ב ד' שאלונקי) (פ"ו ה"א מאישות) שהביא ראי' דאפילו נעשה המעשה קודם לתנאי מהני ג"כ מדברי הרמב"ם (פ"ד הט"ז) משבועות דאע"ג שהשבועה שהיא בדיבור והו"ל מעשה קדמה לתנאי מהני מבואר דגם בשבועה בעי' משפטי תנאים ונהי דלפמש"ל אין להביא ראי' מתנאי דשבועה שהוא משום מפרש דבריו ומגלה דעת בתוך כד"ד ולא משום תנאי ומה דאתני לא גרע מגילוי דעת מ"מ מדברי' מבואר דס"ל דבעי' דיני תנאים:

וניחזי אנן הנה בקידושין (דף סא:) מבואר דלר"מ בעי' דיני תנאים ותנאי כפול אפי' בשבועה ולדידי' א"ש קראי דאז תנקה מאלתי ובסוטה הנקי כתיב ומסתברא לכאורה דה"ה בנדרים. אולם ע"פ המתבאר מסוגיא דשבועות (ד' לו:) כי ל"ל בממונא באיסורא אי"ל ושאני סוטה דאיסורא דאית בה ממונא הוא וברש"י ותוס' שם ד"ה ה"ג ובר"ן שם וברמב"ם (פ"ד ה"כ) מנדרים ונו"כ דבנדרים דאיסור קל הוא או דא"ב ממונא משום דאסר חפצא עלי' לא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו ובעי' תנאי כפול לר"מ ובשבועה שאיסור חמור הוא והיכא שלא אתי לכלל ממון אמרי' לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו ולא בעי' תנאי כפול אפי' לר"מ אבל בשבועה דאם לא תאבה האשה שהי' איסורא עם ממונא כמ"ש התוס' שם בעי' לר"מ תנאי כפול ועיין ס' פתח הבית (סוף ענף א) בשם השעה"מ ז"ל ולפי זה להפוסקים כר"מ אפי' בד"מ ודאי שיש לפסוק נמי כוותי' בנדרים ושבועות דא"ב ממונא ואפי' למאן דס"ל דלא קיי"ל כר"מ כי אם בגטין וקידושין דוקא משום חומרא דאשת איש כמ"ש הרשב"א גטין (דף עה:) ד"ה הא דאתקין. נהי דבנדרים דקילי לא קיי"ל כוותי' מ"מ בשבועות אית לן לפסוק כר"מ משום חומרא דשבועה שכל העולם נזדעזעה בלא תשא דהא כיון דבגיטין דקולא הוא דהוה גט ותנאו בטל ולא הוה חומרא כי אם באשת כהן או קיבלה קידושין מאחר ובקידושין נמי חומרא דאתי לידי קולא הוא היכא שקבלה קידושין מאחר וכבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל ואפ"ה קיי"ל כר"מ מכ"ש בשבועה דלעולם הוא חומרא דכל כמה דלא כפלי' לתנאי' ושאר דיני תנאי השבועה קיימת דמסתברא לפסוק כר"מ ובנ"ד דאיסורא דאית בי' ממונא הוא דהא חזינן שהשו"ב מקבל פרס מאת אנשי המקום בעד שבתו אצלם ושרתו אותם דהשתא דשבועה דאליעזר דלא היתה נוגעת כלל לענין ממון אלא שהי' הממון בידו הו"ל איסורא דאית בה ממונא. נידון דידן דע"י עבודתו בא לו ממון מאנשי המקום פשיטא דהו"ל איסורא דאית בה ממונא ועוד דהא חזינן שהוסיפו לו שכר בעד השבועה שנשבע להם ודשביק כ"ע והו"ל איסורא דאית בה ממונא מסתברא לומר דבעי' בי' תנאי כפול ושאר דיני תנאי וכל כמה דלא כפלי' לתנאו הרי הוא בטל והשבועה בתוקפה ובחומרה:

אמנם ביור"ד (סי' ר"כ סט"ו) בהג"ה בנודר אם יחי' פלוני יתענה או יתן לצדקה דלא בעי' תנאי כפול דלא גרע מכוונת הנודר (שבסי' רי"ח) ושכן משמע (בסי' רלב סי' ט) דאזלינן בתר הכונה ולכאורה נראה דלהרמ"א ז"ל לגמרי קיי"ל כר"מ ואפי' בנדרים דקילי הו"ל לפסוק כוותי' ומש"ה הוצרך להביא לחמו ממרחק דלא גרע מכוונת הנודר ומשום דבדיבורא הוא וכמ"ש בפתח הבית (סוף ענף ח) וס"ל נמי דגילוי דעת לא עדיף מתנאי שלא כהלכתו. ולפ"ז נראה לכאורה דה"ה נמי בשבועה לא בעי' תנאי כפול כמבואר ברמב"ם (פ"ח ה"ח) מנדרים (וברסי' רי"ח), אלא שצ"ע דא"כ בשבועה דאליעזר למה לי תנאי כפול וכי גרע מגילוי דעת וכונת הנודר ואפי' למ"ש הר"י בתוס' ד"ה בשלמא לר"מ שהקו' מצד הסברא מ"מ צ"ע קצת ע"ד הרמ"א ז"ל דכיון דבשבועה לא בעי' תנאי כפול ובגוף הנידון דאברהם לא בעי תנאי כפול למה זה כפל תנאו אפילו למצד הסברא:

איברא שהג"ה זו לכאורה בלא"ה צ"ע דהא מבואר (בסי' ריח) בהג"ה ובט"ז שם בשם הריב"ש דהא דאזלינן בתר כונה אע"ג דליכא אומדנא דמוכחא היינו דוקא בנדר שבינו לבין עצמו אבל בנודר לחברו לקיים מה שהבטיחו היכא דלענין ממון נ"מ הוה אומדנא ה"נ לענין הנדר שנתלה בממון לא אזלינן בתר אומדנא. ובמק"א (לעיל סי' טז) הרחבתי בביאור דברי הרמ"א והט"ז כפי מה שנראים להמעיין בשו"ת הריב"ש והשתא קשה התינח לענין נדר להתענות וכדומה אית לן למיזל בתר כוונה. וכן (בסימן רלב) כמו (בסי' רי"ח) אבל בנודר לצדקה מאי מהני לן האומדנא והא לענין ממון לא אזלינן בתר אומדנא כ"א היכא דמוכחא כמ"ש התוס' כתובות (דף צז.) ד"ה זבין ול"א והתוס' קידושין (דף מט:) ד"ה דברים והכא הא לא מוכחא דהאיכא נותנים לצדקה בלא"ה ואפי' כשמת פלוני וכיון דלענין הממון לא אזלינן בתר אומדנא זו ה"נ לענין הנדר הנתלה בממון לא ניזול בתרה:

וביישוב דברי הרמ"א צ"ל דהיכא דאיכא קנין והנדר הוסיף לקיום הקנין כיון דלא אזלי' בתר אומדנא לבטל הקנין גם הנדר לא נתבטל אבל כשעיקר הקנין הי' ע"י הנדר אזלינן בתר אומדנא אפי' לבטל הקנין דקנין אין כאן כיון שנדר אין כאן. ועיין בריב"ש בספרו. ומש"ה ניחא נמי דבשבועה דאליעזר כיון שכבר הבטיח לאברהם ללכת ונתחייב בדיבורא כמבואר בר"פ השואל את הפרה דפרה במשיכה ובעלי' ע"י אמירה וא"כ כבר היה חיוב על אליעזר כמו בקנין והשבועה היתה לקיום הקנין שפיר י"ל דאי לאו דכפלי' לתנאי' נא הוה אזלי' בתר כונת אליעזר דגילוי דעת שאינו מבטל לקנין גם לנדר הנתלה בקנין אינו מבטל (מיהו כ"ז לפי' הר"י שבתו' ד"ה בשלמא אבל לפירש"י שהתנאי כפול הי' להתיר ליקח אשה מבנות כנען צע"ג למה לי תנאי כפול להרמ"א ומי גרע מכונת הנודר דהא לזה לא הי' שום הבטחה וקנין) ומעתה בנידון דידן שלא היה שום התחלת קנין קודם השבועה דנהי דשכירות פועלים נקנה בלא קנין ובדיבורא בעלמא כשהתחילו במלאכה כמבואר ב"מ ר"פ השוכר את הפועלי' וכבר נתחייבו זה לזה לענין דלא מצי הדרי ואפי' היכא דמצי הדרי לענין דכל כמה דנא הדרי ידם כיד בעה"ב כמבואר ב"מ (דף יו"ד) והיינו דשכירות נקנה בדיבורא בלא קנין מ"מ בעינן שיתחילו במלאכה וכל כמה דלא התחילו אין הקנין נגמר בדברים בעלמא והשבועה שהיתה קודם התחלת המלאכה שלא נתלית בקנין מתבטלת בגילוי דעת גרידא ובכוונה בעלמא ככל שבועות ונדרים דאזלינן בהו בתר גילוי דעת וא"כ י"ל דלא בעי' בנ"ד תנאי כפול ומשפטי התנאים דלא גרע מגילוי דעת וא"כ צריך חקירה אם השבועה הי' תיכף אחר שנגמר הענין אצלם קודם התחלת מלאכה:

אמנם בכ"ז הי' מקום לדון אם הי' מתנה כן בתוך כד"ד של הנדר דשייך לומר דלא גרע מכוונת הנודר שהיה לו בתוך כד"ד אבל במה שמתנה קודם כד"ד אפי' נימא דמהני תנאה מ"מ כשלא הי' ע"פ דיני התנאים לא מהני דהא תו ל"ל דלא גרע מכוונת הנודר דכונה שהי"ל קודם כד"ד לא מהני כלל דבעי' כונה שהי"ל בשעת הנד ממש כמו (בסי' ריח) שהי"ל כונה זו בשעת נדרו וכ"כ הכונה (בסי' רכ סט"ו ובסי' רלב סי"ט) ומש"ה שפיר אזלינן בהו בתר כונה אבל בנ"ד שהי' כונה זו קודם כד"ד של הנדר דלא מהני מטעם גילוי דעת כי אם מטעם תנאי ובעי' בי' דיני תנאים דהא הו"ל שבועה דאית בה ממילא:

ובספר פתח הבית (ענף ח וי"א) הביא בשם הר"ם אלשיך הטעם משום שחפץ בתנאי לחוד דהיינו שיחי' פלוני וע"י התנאי באה המעשה דהיינו הנדר ובנ"ד דומה לכל תנאים שחפץ בעיקר המעשה לשבת אצלם על התנאי של התוס' וא"כ המעשה עיקר. וראיתי בס' בית לחם יהודא (סי' רלו סק"א) בשם הר"ש חיון דבשבועה לא בעי' תנאי כפול אפי' להקל ועיי' בשעה"מ שהעתיק דברי הר"ש חיון ונראה קצת דס"ל להחמיר ולא להקל ואין הכרע מדבריו אם בעי' עכ"פ שאר דיני תנאים (ועי' בשעה"מ ופתח הבית (ענף ב) שהביאו בשם השמע שלמה דבאיסור לא בעי' שאר דיני תנאים רק תנאי כפול וחולקי' על דבריו) ולענ"ד מדלא כתב רק דלא בעי' תנאי כפול משמע דשאר דיני תנאי בעי' בשבועה ג"כ ותנאי כפול הוא דלא בעי' וטעמא משום דבאיסורא דלית בי' ממונא מודה ר"מ דמכלל הן אתה שומע לאו ולא בעי' תנאי כפול אבל שאר דיני תנאי מהיכי תיתי לא ניבעי:

ג מבואר בחו"מ (סי' קעו סמ"א ובהגה ס"ז) בראובן ושמעון כו' אבל אם אמר תדיר הריני משלם אע"ג דדחה אותו קצת כיון דלא אטרחי' לב"ד קני רוחא ובסמ"ע (ס"ק כא) כתב שדחהו אין לי עתה אבל אתננו היום ומחר ובנ"ד שלא אמרו אנשי העיר שלא יתנו התוס' כלל רק שדחוהו שאין להם עתה ושיתנו לו אח"כ כל כמה דלא אטרחוהו לב"ד נ"ל שאין השבועה והח"ח בטלין שעדיין לא נתבטל התנאי ואפשר לקיימו ואע"ג שבעיניו יראה לו שבני העיר מהתלין בו ואינם רוצים ליתן לו התוספות מ"מ כל זמן שאמרו הרי אנו משלמין ולא אטרחוהו לב"ד לא נתבטל עוד התנאי ואפשר לקיימו:

איברא דאפי' היה התנאי לכתוב ולהעלות לו התוס' בערכאותיהם נ"ל דליכא למימר כשלא כתבו לו כן כבר נתבטל התנאי משום שמעתה א"א לקיים ולכתוב לו דהא כבר כתבנו למעלה דמדין תנאי ליכא למימר דמהני הכא ומצד גילוי דעת הוא דאיכא לאתויי עלה ובעי' גילוי דעת דמוכח כמש"ל בשם התוס' כתובות וקידושין והתינח על עיקר התוס' אבל שיהי' תוספתו כתובה בערכאותיהם דלאו כ"ע קפדו בהכי ואיכא נמי דלא ניחא להו בהכי לא הוה גילוי דעת דמוכחא ולא מהני ועוד דלכתוב כן בערכאותיהם הוא דבר שאינו בידם ובחוקי הממשלה הוא דתליא מילתא וכבר העיר הפתח הבית (ענף ד וסוף ענף ה) בענין תנאי שאי אפשר לקיימו היכא דאיכא לפייסו בממון ובנ"ד גרע טפי ועוד כיון שהמעשה הי' באמצעות זמני העטאט וידוע שאז קשה מאוד להשיג אצל הממשלה רשיון על הוספה קצת י"ל דהוה ג"כ תנאי שא"א לקיימו ומסתברא לומר שכוונת התנאי הי' שהתוס' יהיה נכתב בערכאות בעטאט החדש כשיגיע זמנו:

ובנ"ד שכבר בא השו"ב למקום אחר ושחט שם רק שכשנודע מהשבועה מאנשי המקום הראשון אמר השו"ב שהי' תנאי בשעת השבועה נ"ל דאינו נאמן כמבואר (בסי' רלב סי"ב) בהג"ה ונהי דכ"ז שלא הי' במקום השני בקביעות אפשר לצדד להקל על גוף השחיטה מ"מ איכא לספוקי לענין הנאמנות אחרי שהוא בעצמו לא הודיע כלל עד שנודע הדבר מפי אחרים:

ד איברא דהיכא שבא לישאל על שבועתו לכאורה הי' נראה דנשאלין לו עלי' אפי' שלא מדעת בני המקום הראשון. ואע"ג דנשבע ונדר לטובת חברו אין מתירין לו נדרו אלא מדעת חברו מ"מ בנ"ד שאנשי המקום הא' לא עשו לו טובה דאפי' להסוברים דפועל מיקרי עשה לו טובה בש"ך (סי' רכח סק"מ) מ"מ הטובה של הקבלה הראשונה לא היתה בשעת השבועה ובשעת השבועה טפי הוה ניחא לי' להניח המקום הא' ולשבת במק"א. ומעתה שהם לא עשו לו טובה אפשר להתיר שבועתו ולהודיע מזה לבני המקום הראשון כמבואר (בסי' רכח סעי' כג) בנדר שהודר ברבים בש"ך (ס"ק עה):

אלא שלענ"ד הוא קרוב לודאי דאחרי שהרב אב"ד כתב השטר שבועה זו בודאי נוסח השבועה הי' שנשבע ע"ד רבים דאין לו הפרה בלי דעתם כי אם לדבר מצוה. ובנ"ד ליכא מצוה במה שישב בעיר אחרת ומבואר נמי בספר בית לחם יהודא (סי' רכח סק"ל) דלהרווחת מזונותיו ליכא דבר מצוה ועוד דכיון שהשביעוהו שלא ירחיק מהם הרי שלא חשו להרוחת מזונותיו וא"כ א"א להתיר שבועה זו בלי הסכמת ורצון כל בני העיר כמבואר בבאה"ט (שם סקמ"ג) בשם הריב"ש דלאו ברובא תליא מילתא ולכמה רבוותא וכפי מה שהכריע הרמ"א זצ"ל (בסי' רכח ס"א) לכתחלה אין מתירין לדבר הרשות אפי' מדעתם לפי שאין כולם מסכימין להתיר מדיעה אחת:

אמנם מבואר בחו"מ (סי' שלג סעי' ג) בהג"ה דאסור להשכיר עצמו על יותר מג' שנים ונהי נמי דשבועה חיילא עליה דלא עדיף מאיסורא דרבנן דחיילא עלי' שבועה כדאי' (בסי' רלט סעי' ו) מ"מ אפי' היכא דנדר כן עד"ר אית לי' התרה כמבואר (בסי' רכח סעי' כא) בהג"ה בנדר ע"ד הקהל כשיש בו נדנוד עבירה וה"נ נדנוד עבירה עכ"פ מיקרי ובשלמא אם הי' לשון השבועה שבמשך הששה שנים לא יהא שו"ב במקום אחר אפשר לומר כיון שבלשון השבועה ליכא עברה אע"ג שכונת המשביעי' הי' כדי שיהא ש"ץ ושו"ב אצלם ששה שנים מ"מ כיון שבעיקר השבועה ליכא צד עבירה ליכא להתיר לדבר הרשות ומכ"ש בלי דעתם אבל אם הי' לשון השבועה שיהא שו"ב במקום הראשון ששה שנים לכאורה י"ל דאיכא עכ"פ נדנוד עברה:

ואפ"ל דוקא כשמקבל פרס ידוע אסור להשכיר עצמו יותר מג' שנים אבל כשאין שכרו ידוע לא שייך טעמא דעבדות וי"ל שדומה קצת לקבלן דר"י בב"מ (דף עו:) ועוד דלכאורה צ"ע דכיון דהטעם דלדבר מצוה אית ליה התרה דניחא להו מסתמא א"כ מה מהני לן נדנוד התרה והא חזינן דלא פרשי משום הכי וצריך לחלק דכשהאיסור בשעת השבועה אין להתיר מה"ט וכשאח"כ נולד הצד איסור יש להתיר מש"ה ולומר דניחא להו לציבורא (ואין זה תלוי בפותחין בנולד לפי שגרם רק לזה שרבים יסכימו להתיר) א"כ בנ"ד אין להקל מה"ט ועיי' שו"ת חית יאיר (סי' ק"מ) שהעיר מדין זה ודחאו מטעם שאין לו פרנסה ממק"א:

והנה חכם אחד העירני מדברי הרשב"א שהובא במש"ל (פ"ו ה"ח) מהל' שבועות דהיכא שכבר עבר על השבועה מתירין לו בלי דעתם אפי' לדבר הרשות וס"ל בטעמא דהרשב"א דכיון שכבר עבר איכא דבר מצוה להתיר לו כי היכא דלא ליקום באיסור עובר שבועה. ובנ"ד ה"נ כיון שכבר עבר יש להתיר נו בלי דעתם:

אמנם לענ"ד י"ל דוקא היכא שכבר עבר אשבועתו ואין שום תועלת מהשבועה אלהבא בכה"ג מתירין אפי' בלא דעת הרבים. אבל היכא שגם אלהבא יש תועלת בשבועה זו מהיכא תיתי נתיר לו שבועה שע"ד רבים בלי דעתם משום שכבר עבר ואולי לא יתרצו הרבים לזה למחול זכותם מכח שבוע' זו בשביל מה שכבר עבר:

ועיינתי בדברי הרשב"א זצ"ל והנה בח"ג (סי' לה) במקום אשר הראה המש"ל לא מצאתי שום זכרון מדין זה. אמנם (בסי' שכח) כתב ז"ל מי שנשבע לפרוע ליום פלוני ועבר אותו היום ולא פרע אפי' רע מחרתו כבר עבר על שבועתו כו' ואם הי"ל שום דבר לבע"ח שאז חל עליו הנידוי באותו יום יש לו להתיר נידויו בג' ובהכי יותר לו. והיתר זה יוכל להעשות אפי' שלא מדעת המלוה. כי אע"פ שכל שהוא חייב לפרוע מחמת הנידוי אין החכם יכול להתירו שלא מדעת המלוה עכשיו שאין הנידוי לא מעלה ולא מוריד בכפיית פרעון החוב אחר שעבר הזמן כמ"ש אין להתעכב מחמת רצון המלוה ופריעת החוב ההוא שאין לו עסק בזה כלל עכ"ל אלמא דאע"ג שכבר עבר על שבועתו ונידויו דוקא משום שאין הנידוי מעלה ומוריד מעתה בפרעון החוב הוא דהקיל הרשב"א זצ"ל להתיר שלא מדעת המלוה אבל בלא"ה לא היינו מקילים כן ואע"ג שכבר עבר על השבועה אין להתיר בלא דעתם ויותר מתבאר כן בדבריו זצ"ל בח"ג (סי' שיט) דאע"ג שכבר עבר על שבועתו לאכול בשר ולשתות יין אפ"ה לא התיר רק משום מצוה. וע"כ צ"ל דמשום שהשבועה היתה להבא כמו לשעבר מש"ה אין להתיר בשביל שעבר עליו ובעי' טעמא דמצוה אבל (בסי' שכח) שנוגע רק לשעבר והיכא שכבר עבר מתירין לו בלא ידיעתם ומשום דתו לא איכפת לי' וכמו שהובא ביור"ד (סי' רכח סעיף כו) דאין לומר (דבסי' שי"ט) הוצרך הרשב"א לטעם מצוה ולא משום שכבר עבר כדי שיהיה ההיתר מקודם שעבר ולא תהיה אכילתו למפרע בעבירה. דהא בלא"ה חכם עוקר נדר מעיקרו ותו דהא בלא"ה ההוא שעתא כשאכל אכתי לא נשאל לחכם ואחר האכילה הוא שבא לישאל לחכם וליכא למימר שלא יהי' אכילתו באותה שעה בעבירה ועכצ"ל דטעם מצוה לא מעלה ולא מוריד לענין שעת האכילה כי אם לענין גוף ההיתר שיהי' לדבר מצוה:

וראיתי בס' בית לחם יהודא (סי' רי סק"ד) דבספק אם נדר ע"ד רבי' הו"ל ס"ס המתהפכת ודבריו סתומים ולענ"ד איירי כשהרבים מסכימים להתיר לדבר הרשות דהו"ל ס"ס המתהפכת שמא לא נדר עד"ר ושמא מסכימין לדיעה א' ויש לעיין היכא דאיתנהו קמן ואפשר לברר ולשאול איתם כמו בנ"ד אולם ב' הספקות א"א לברר ועיי' בס' בית יצחק בדיני קבוע וס"ס להגאב"ד סובאלק נ"י. ומיהו בנ"ד לאו ספיקא בעלמא הוא שנדר עד"ר כ"א קרוב לודאי מכח חזקה על חבר וכמש"ל. עוד י"ל שכיון להסוברים דע"ד רבים סתם אין לו התרה כשלא ייחד אותם ונהי דלא קיי"ל הכי מ"מ איכא ס"ס שמא בעי' לייחד הרבים ושמא לא נדר כלל עד"ר וצ"ע אם מיקרי ס"ס כיון דשם נדר שלא עד"ר הוא ודמי' למ"ש התוס' כתובות (ד' ט.) ד"ה איב"א דשם אונס חד הוא ובנ"ד נ"ל דלכ"ע הרי הוא כאילו ייחד הרבים שהרי זה ידוע שנשבע לטובת בני העיר ובודאי על דעתם נשבע וע"כ לא פליגי הר"ת ושאר פוסקים כי אם היכא דאין לרבים שום הנאה משבועתו. וצ"ע כעת ודו"ק בכל דיבור זה כי קצרתי להסביר מה שנוגע לדינא לנ"ד:

והנה אחר זה חזר השו"ב למקומו והביא אתו היתר לשבועה זו אלא שראיתי בה תרתי ותלתא תיוהא בראשונה נאמר בה שנגשו לפנינו בד"צ ח"מ אלופי הקהל דפה בכח והרשאה מכל תושבי פה דהיינו רוב פורעי המס יח"ס ודרשתי וחקרתי על מש"כ שבאו בכח והרשאה והוא שקר גמור שלא הי' להפו"מ שום כח והרשאה לדבר זה גם בתחלה כתבו שנגשו לפניהם הפו"מ ובסוף דבריהם כתבו אכן ענו ואמרו כולם ובראשם הפו"מ המשגיחי' דפה דמשמע שכל בני הקהלה אמרו כן לפני הבד"צ והם דברי' סותרים להראשונים ושקר מוחלט ואחר כל אלה נאמר שם בהיתר השבועה ומעתה איננו חל עליו שום נדנוד איסור נדר או שבועה כי הותרו כל ההתקשרות אשר הי' ביניהם ברצונינו הטוב כו' רק בדעתם היפה והנה לא התירו הב"ד את השבועות והנדרים שהרי לא היו כ"א ב' דיינים ולא אמרו לו מותר לך כי אם שכן אמרו לפניהם המשגיחים ומבואר בט"ז (סי' רכח ס"ק מ"ה ובסי' רלא סק"ג) דלא מהני מה שהבע"ד עצמו מוחל כי אם במידי דממונא באומר הריני כאילו התקבלתי:

האמנם חכם א' העירני שבס' פתחי תשובה ליור"ד (סוף סי' רלב) הביא בשם מהר"מ קלעי שבס' מקור ברוך (סי' ל) דכיון דנוהגין כן הו"ל כאילו התנה כן בשעת הנדר והשבועה דמהני. אולם גם בזה לא הועיל דכיון שהי' השבועה לטובת בני העיר בעי' דעת כולם ולא סגי ברובא וכמש"ל (אות ד) בשם הריב"ש:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה