אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק יורה דעה › סימן יט

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן יט

סימן יח

ע"ד השו"ב מעיר אחת שהתקשר נגד חוכר הכנסת בשר כשר דשם באיזה ענינים וקיבל ע"ע כפי העתק הכתב שקרא בפיו בטרם שבא עה"ח וזאת נעשה ברשיון הממשלה יר"ה וע"פ הי' מחוייב ליתן להחוכר ה' קאפעקען מכל בהמה שישחוט גסה או דקה והנה בליל ה' שחט ג' כבשים אחר שנחנק א' מד' כבשים והוליכו הג' שנשארו אל מחוץ לעיר וביום וי"ו באו לחשבון ולא. חשבם לו וכעת טוען ששכח לחושבם לו ושמתחלה הי' אנוס על קבלת השבועה והנה רב מורה א' התיר זבחו מד' טעמים והרב מעיר הנ"ל הציע לפני טענת החוכר שכל ענייני הכתב היה עיקר קבלתם בתחלה בקגא"ס ובאלה ונדר ומהם על פי שט"ח בשביל טובות שעשה החוכר עם השו"ב למנותו בקוחאר. ואח"כ בשביל התחדשות והרחבת זמן השט"ח שעבר זמנו נעשה הכתב התקשרות ביניהם ושאר טובותיו ושמתחלה כיחש בפני הרב ובמעמד איזה אנשים מהכבשי' ואח"כ יצא בדברי ריב עם החוכר ולא טען ששכח ואנוס הי' כ"ז שהי' בפני הרב וסתר כל דברי הרב המתיר ואחריו החזיק הגאון מ' שלמה ישכר דוב נ"י לסתור דברי המתיר ונדרשתי לחות דעי בדין זה ולא יכולתי למנוע עצמי ע"כ אגלה דעת נוטה שלי וה' ינחני בדרך אמת.

א מה שכתב הרב המתיר דנאמן ששכח לא מיבעי' לרש"ל שבש"ך חו"מ (סי' לד סק"ח) אלא אפי' לרשב"א ואע"ג שהי' זמן קצר משום שי"ל מיגו דקיימתי ואע"ג דהוה העזה כי היכי דליפטור מממון אמרי' דמהני ה"נ להנצל מפסלות ודברי הש"ך יו"ד (סי' רלב ס"ק כה) הסיע דרך אחרת:

והנה מה שסתר דבריו הרב הנ"ל דלא חציף להכחיש הוא סברא אלימא טובא מאין אדם מעיז והביא ראי' מאשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת משום דאין אשה מעיזה בפני בעלה והיעלה על הדעת שנאמנת להציל נפשה מפסול ועונש בטענת גירושין שלא בפני בעלה במיגו שהי' אומרת בפני בעלה גרשתני ובפי' מצינו דשלא בפני בעלה אין נאמנת ואף במיגו שהיתה טוענת בפני בעלה משמע דא"נ:

ולענ"ד קשה לחלק בין אין אדם מעיז לבין לא חציף. ולפ"מ שהביא ראי' מאשה שאמרה כו' שם נמי א"א מעיזה נקטינן ומשוהו לדין לא חציף והראי' שהביא לא ירדתי לעומק כונתו גם מ"ש בסוף דבריו כיון דאין לדון מכח מיגו אלא אחר יישוב גדול שאין לדחותה אין להכשיר השו"ב מכח המיגו לא נתבררו לי דבריו דאדרבה לפסול איש צריך יישוב גדול וכ"כ מש"כ מטעם מיגו במקום חזקה ומאן לימא לן דלא אלימא שלא יועיל מיגו לא נתחוור לפסול איש בשביל מאן לימא לן:

אמנם במש"כ לדחות דירא להכחיש את החוכר שירדפנו מלא באשר שמכיר בשקרו ובמש"כ דליכא מיגו להכחיש הפנקס ושאין לתלות בשכחה בזמן קצר כזה ובפרט במלתא דתמוה כעובדא דידן בכל אלה יפה כתב הרב ודברי הגאון המחזיק ידו שירא להכחיש החוכר שיפסידו ממון להבא שרירין ואינם צריכים הסכמתי:

אמנם בעיני יפלא עליהם שלא הרגישו שכל דברי הרב המתיר בהיתר זה אינם עולים כראוי דהנה מש"כ דתחלה צידד הש"ך לומר דאי נימא דנאמן שוגג או אונס לא שבקת חיי והביא לסתור מדברי הר"י בן הרא"ש דנאמן קיימתי ויצא לחלק דלענין שוגג ואונס נכנס ע"ד שלא יהי' נאמן כשעשה הכתב בשבועה. משא"כ קיימתי לא אסיק אדעתי' שיעיז. אבל שלא יהא נאמן שוגג ואונס במיגו דקיימתי לא עלה ע"ד הש"ך:

וטעה בזה כמה טעיות:

א העתיק מה שלא כ' הש"ך דתחלה החליט דלחבירו אין נאמן בטענת אונס. והק' מהר"י בן הרא"ש ותי' דקיימתי שכיח אבל אונס לא שכיח ועוד דטענת אונס שכ"א יטעון לא מהימן אבל קיימתי דלא חציף נאמן:

והנה בדברי הש"ך המסודרים לפנינו שלא כאשר העתיקם אין שום התחלה לפרש כדבריו:

ב במה שהבין דהש"ך קאי על כתב בהתקשרות שבועה והסביר בזה חילוק שהעלה מדעתו וליתא דהש"ך אשבועה בלחוד קאי ולדוגמא נקיט בשט"ח וכה"ג ועל מ"ש הרמ"א ששבועתו כו' קאי. ואם לדברי הש"ך נאמן אונס בשבועה בלחוד ק' מה הק' מדברי רשב"א שבב"י (סי' רכח) דנאמן בטענת אונס והוצרך לתרץ שידענו באונסו ותיפוק לי' משום שלא הי' שם כי אם שבועה (ג) גם בכתב בהתקשרות שבועה לא שייך לומר דאם נאמן יהי' ללא יועיל דהא מהני למה שנכנס בחיוב שבועה בדבר שגלוי לשמים ואם יעבור עונו ישא ועי"כ יחוש ומה שנכתב בספר היינו לזכרון דברים ושידע ולא ישכח מה מוטל עליו:

ד ע"ד הש"ך האמורים לענין אונס הוסיף ענין טענת שוגג דדמי לשכחתי כמ"ש הרשב"א הביאו הסמ"ע (ס"ק יג) ומבואר ברשב"א דאין נאמן שוגג הייתי ומשמע אפי' יש לו מיגו ותו נלע"ד כיון דמעיקרא טען בפני הרב ואנשים להכחיש כל הענין אפי' נימא שיכול לחזור מהודאתו ולטעון כעת טענה אחרת מ"מ אין לו מיגו דקיימתי שהי' מכחיש דבריו הראשונים משא"כ שכחה וטענת אונס אינו מכחיש דבריו שי"ל שהיו דבריו הראשוני' באמת לפי מיעוט זכרונו:

ב מה שכתב עוד הרב המתיר דנאמן אף שכבר עבר שהי' אנוס כיון שלא הי' מותרה מעדי' כמ"ש הש"ך:

הנה בחו"מ (סי' לד סק"ח) מבואר דהש"ך בשם הרשב"א הוסיף כן אבל הש"ך לא חילק בזה וי"ל דאינו תופס על הרמ"א כ"א במה דכתב דאין נאמן לומר אנוס הייתי על המעשה אבל באומר אנוס הייתי על השבועה י"ל דמודה הש"ך לרמ"א דבלא מותרה בשעת מעשה נמי אין נאמן והיינו משום שאין זה מוכרח כ"כ ברשב"א שהביא הב"י יו"ד (סוסי' רכח) שמתחלה כתב אם התרו בו ולא חשש לומר להם שעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ ודאי אין נאמן. משמע דבלא"ה נאמן ובסוף דבריו כ' אבל בבא לב"ד ואמר כך וכך נדרתי ואנוס הייתי אי נמי ששאלוהו קודם מעשה ואמר אנוס הייתי נאמן משמע דבלא"ה אפי' לא התרו בו אינו נאמן:

האמנם שדברי הש"ך ביו"ד (סי' רלב ס"ק כז) ע"ד הרמ"א אבל אם כבר עבר א"נ אין להבין שז"ל כ' בתשו' רשב"א שם מבואר דה"ה בהתרו בו כו' ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ וצ"ע דהא הרשב"א חולק על הרמ"א דלרשב"א בעי התרו ואכל ולרמ"א באכל לחוד א"נ ולא שייך לומר דה"ה:

וראיתי בבאה"ט שכ' בשם הש"ך ה"ה התרו בו כו' והשמיט תיבת ואכל וי"ל דמיירי בהתרו בו כו' ואח"כ קודם שאכל אמר שאנוס הי' א"נ ובזה שייך שפיר לומר דהוא הדין משום דכי היכא דבלא התרו בו ועבר א"נ. ה"נ בהתרו בו ולא עבר א"נ אלא שא"א לומר כן דכיון דהש"ך לא כתב זה מדעת עצמו כי אם הביא מה שמבואר ברשב"א. ושם בהתרו בו ואכל קאי ותו דאח"כ כתב וכ"ה ברמב"ם (פ"ב מהל' שבועות דין י"ב) ומבואר שם דבאומר אחר האכילה לא הי' בלבי שלא לאכול ה"ז אינו לוקה. ולענ"ד יש להגיה שבמקום דה"ה צ"ל דה"מ. ואכתי י"ל לענין מלקות דנקיט רמ"א הוא דבעי' התרו בו אבל לענין פסלות מדין עובר על השבועה י"ל לאחר שעבר א"נ אפי' לא הי' מותרה מקודם וצ"ע בזה דלמה הביא הרמ"א דין מלקות שאינו נוהג בזה"ז ומסתמא ללמוד מיני' לענין פסלות ועלי' כתב הש"ך דהיינו מילי בהתרו בו. ועיין טור או"ח (סי' שמח) ובקונטרס הסמיכה שבתשו' הרלב"ח אם שייך מלקות בזה"ז ועיין בס' נר תמיד ח"י כריתות (דף כא) שדין מלקות שבפוסקים נזכר לענין קנם מ' זהי' שהזכיר הרמ"א בחו"מ (סי' ב'):

אולם במ"ש הרב המתיר דאע"ג דא"נ לומר אנוס הייתי בנשבע לחברו חשיב הכא רגלים לדבר מכח מנהג החוכרים עם השו"ב. והרב מסאכטשין דחה דבריו שאין כדאי לדחות דין מפורש בסברות בדויות בלי שום ראי'. ואין דבריו נכונים דבמקום דאיכא רגלים לדבר כבר פי' הש"ך דנאמן ודן מסברא דחשיב רגלים לדבר ומש"כ עוד ובפרט לפי דברי החוכר לא הוה כי אם בשביל טובה שעשה לו הי' כעין פשר:

הנה מכח טענת החוכר אין לפסול השו"ב ובודאי מתבייש החוכר לומר שאנס השו"ב לכל זה ואם ע"פ הדין נאמן לומר אנוס הייתי לא יוגרע טענתו בשביל דברי החוכר:

גם מה שהביא ראי' מאשר לא גילה אנסו לשום אדם ולכל הפחות להרב שהצילו כמה פעמים מדברים כאלה שמכל זה נראה שלא הי' אונס י"ל שכ"ז הי' מאונס שירא אולי יתודע להחוכר וירדפנו ע"ז הן מה שלא גילה בשעה שנעשה הכתב הן במה שלא גילה אח"כ:

ובזה נדחה ג"כ מה שהעירותי דא"צ לומר אנוס הי' מכיון שכ' שנעשה בנפ"ח ובלי שום טענת אונס וכפיי' כלל ובביטול כל מודעא די"ל דלא מהימן תו לומר אונס הייתי כמו לענין כתב שטר והודה שנשבע דהכא שאני שי"ל שע"פ אונס הוצרך לכתוב כן ונסתר ג"כ מה שמוכיח שלא הי' אנוס שהכתב כפי ההעתק נכתב פ' תרומה תר"ך וא"כ עד חשוון שנה זו כשלש שנים קיים כפי הכתב וגם למה שנראה מהעתק טענת החוכר שהכתב נעשה אשתקד תרכ"ב עכ"פ עברו ט' חדשים שקיים הכתב בו מוכיח מזה שלא באונס הי' די"ל שהכל הי' באונס וע"פ יראה שתק ועתה שנודע בבירור מביטול הכנסה זו אינו ירא עוד לגלות אונסו:

גם מ"ש הגאון המחזיק ידו דאינו בגדר אונס משום דמדינא דמלכותא יר"ה יכול החוכר לעכב שלא למנות שו"ב שלא בהסכמתו. ע"ז יש לדון אם אין החוכר צריך לברר טעם עכבתו ואמתת החשד:

אלא דבפשיטות י"ל שיכול לעכב שלא לשחוט בכפרים ומה שהבטיחו ליתן משחיטתו בכפרים אינו בגדר אונס:

שוב יש להעיר דבשבועות אונסין בעי' שלא יהא דעתו לקיימה כנראה מדברי מהרי"ק שהביא ד"מ (אות י) דאפי' גילה את דעתו שאין חפץ בשבועה לא מהני היכא דלא אנוס והביא ראי' לזה מדברי רשב"א דלמה לי טעם אנוס כיון דמסר מודעא דאין חפץ בשבועה אלמא דבלא אנוס לא מהני ומשמע דאונס בלי גילוי דעת לא מהני. דאל"ה אין להביא ראי' די"ל הרשב"א נקיט לה מתרי טעמי מטעם מודעא ומטעם אונס אלא ע"כ דלטעם אונס בעי' נמי טעם מודעא ומוכח שפיר דמודעא בלא אונס לא סגי ממילא י"ל בנ"ד נהי דאיכא רגלים לדבר לא מהני כיון דליכא רגלים לדבר שלא הי' חפץ לקיים הא י"ל משום האונס חפץ הי' לקיים וכעין אונס מיתה לכמה פוסקים. תדע שעד שנולד ביטול ההכנסה קיים מכח האונס וביטול ההכנסה נולד היא ובדברי הש"ך דברגלים לדבר נאמן אפשר להסביר דעל הכל איכא רגלים לדבר ותו שי"ל הא דמהני רגלים לדבר על האונס אע"ג דליכא הוכחה שחישב בלבו היום ושלא הי' חפץ בשבועה היינו היכא דטעין הכי בפירוש אבל באומר אנוס הייתי בלבד אע"ג דאיכא רגלים לדבר לא מהני כיון דליכא עדיין הוכחה שלא הי' חפץ בשבועה וחישב היום משא"כ בדברי הרשב"א הא מסר מודעא גם שם כיון שאחותו התירה עצמה למיתה י"ל דדמי לאנסוהו בגופו ולא בעי' שיחשב בלבו היום:

ומ"ש הרב המתיר כיון שקיבל ע"ע בח"ח ובשד"א לקיים האיפנים ואם יעבור אסור לשחוט ומלבד איסור שחיטה הוא עובר שבועה ממילא אין אדם משים עצמו רשע וב"ד אומרים ששילם ולמה שיודע בנפשו שעבר ואסור לשחוט כתב דפשוט דעברה נקראת כשהיא ע"פ הדין בבירור לב"ד ולעדים ולא בנ"ד שלא אסר שחיטתו כי אם כשיעבור באמת וכיון דלא מהימן אין הודאתו בכלל עבירה ולית דן צריך בשש. והרב מסאכטשין כתב לדחות דלא שייך בזה אין אדם משים עצמו רשע כיון שע"פ דבריו מעולם לא הרשיע ואע"ג דלא מהימן לן בדבריו לא שייך בזה אין אד משים עצמו רשע והביא ראי' מתוס' רפ"ק דבבא מציעא נכונים דבריו:

אמנם מ"ש הרב לדחות בשניי' דאיזה שייכות לעבירת השבועה עם איסור השחיטה שנתלה בתנאי ההעלמה דאם יעבור לא קאי על עבירת השבועה רק על תנאי ההעלמה וחומר השבועה שנכתב בתחלה הוא רק לתוקף וחיזוק ותדע דאם נבוא לפרש תיבת דאם יעבור דקאי על עבירת השבועה הא שבועה דלהבא הוא והעבירה בשוא"ת ולא נפסל ע"פ הכרעת הריב"ש. כ"ז אינו נכון חדא דאם יעבור לא משמע כשיופסל עי"כ דוקא כ"א בעבירה בלחוד נאסר לשחוט להבא ותו דכיון דעבירת השבועה שלתוקף וחיזוק הוא מכח ההעלמה שתלה בה איסור השחיטה אי נימא דאין אדם משים עצמו רשע לשעבר על השבועה הי' אפשר לומר דליכא בירור על ביטול התנאי שתלה בו איסור השחיטה:

אולם הגאון המחזיק ידו יפה דחה דנהי דלענין לעשותו חשוד אין אדם משים עצמו רשע מ"מ למה שהתחייב להחוכר שלא לשחוט אח"כ מתחייב בהודאתו כמו בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון:

איברא דכשאני לעצמי אתמה על הרב המתיר שכתב ולית דין צריך בשש ולדעתי שום צורב וחבר לא יאמר כן דכי עבירת השבועה ממנו נתבררה לנו והא הכשבים שחוטים והפנקס שלא נחשבו לחוכר פתוח לפנינו והחוכר עומד וצוח. וע"א שלא בהכחשה מהימן ומה דמצי מכחיש לחוכר במידי דלא חציף לא חשיב משים עצמו רשע בהודאתו. ותו דפלגינן דיבורי' מצינו ולא להוסיף על דבריו ששילם להחוכר. ועיין תוס' כתובות (דף יח:) ד"ה ואין אדם שכתבו דלרצונו ובא על אשתו הוה דיבור אחר ופלגינן דיבורי' אבל מחמת ממון או נפשות הוה פירושא דאנוסים היינו ולא פלגינן ור"ל דאין להוסיף פי' על דבריו וה"נ אין להוסיף על דבריו ששילם ולתי' האחרון נמי דהיכא שאינו מעיקר הענין שבא להעיד לפנינו פלגינן. אבל באנוסים העיקר שלא ראו המלוה ונעשו רשעים אם לא יעשו פי' מחמת ממון או נפשות לא. שייך פלגינן דיבורי' וה"נ מיד עפ"ד החוכר והמבורר לב"ד אם לא יאמר שפרע הו"ל עובר שבועה ולא שייך בזה שהב"ד יאמרו שפרע:

ד ומ"ש הרב המתיר דהשו"ב לא עבר על השבועה כיון שלא נזכר תיבת העלמה שי"ל שמחוייב לו להגיד לו בפעם הראשון רק שמחוייב ליתן לו מכל מה שישחוט. ומקמי שבועה לא הוה עליו חיוב כלל ויש לו זמן ליתן עוד דהא אפי' בנדר דקאי בבל תאחר גוף הנדר מתקיים כל ימיו אלא דקאי בבל תאחר ובנ"ד ליכא בל תאחר ואפילו הוה קאי בבל תאחר לא אסר שחיטתו כי אם על עבירת השבועה ולא על עבירת בל תאחר והרב מסאכטשין דחה דבריו מכח שמשעה שנעשה הכתב נהגו השו"ב והחוכר לחשוב בינם והי' על השו"ב לפרט שם האיש ומקום ששחט מזה נראה ברור שכן הי' הכונה בתחלת עשיית הכתב. ועתה שלא חשב הג' כבשים להעלים ונעבור על השבועה נתכוין:

ולענ"ד אין בזה דיחוי דודאי מכח המנהג י"ל שניכרת מחשבתו שלהעלים נתכוין אבל המנהג שלאח"כ אינו מגלה על שעת השבועה שכללה ג"כ שמחוייב להודיע תיכף בשעת החשבון ועדיין אפשר לומר שע"ז לא הי' השבועה שיגיד לו תיכף רק שיתן לו ולעולם יש בידו ליתן ולא עבר על השבועה. עוד כתב תדע דהכוונה והקפידא הי' העלות הכל ביום החשבון דאל"כ אם יאריך הזמן יטעון השו"ב שכחתי ויהי' נאמן לזמן ארוך כסברת הר"ן ז"ל ולפ"ד הרב המתיר נאמן אף בזמן קצר ולא להועיל יהי' כל עשיית הכתב אלא ע"כ שהי' הקפדה והכונה להעלות הכל ביום החשבון תיכף. ולענ"ד גם בזה לא מוכח כלל דכבר כתבתי לעיל אות א' ע"ד הרב המתיר די"ל דהכתב נעשה לזכרון דברים ועיקר הבטחון הי' על חומר השבועה ואע"ג שאיסור השחיטה יהי' לאין תועלת כיון שאי אפשר לברר שעבר י"ל שבשביל שאר העניינים שיהי' תועלת מאיסור השחיטה משום שאפשר לבררם. גם על זה נכלל איסור השחיטה אבל עיקר הבטחון הי' על חומר השבועה. ותו דגם על מה שידע השו"ב בנפשו שאסור לשחוט שם מבטחו. דחמירי לאינש הרבה איסורים מאיסור אחד:

ותו דנלע"ד דאפי' נשאל לחכם ועבר והתיר לו שבועתו להסוברים דמהני ההיתר מ"מ איסור השחיטה במקומו עומד כיון שלא נתלה באם יעבור על השבועה שנוכל לומר כיון שהותרה ליכא עבירה אלא נתלה בשיעבור על החיוב ולא מהני לי' היתר עיקר השבועה. וממילא כיון דכל ימיו איסור השחיטה מיתלי תלי וקאי באם יקיים החיוב אי אפשר לחכם להתירו ומכ"ש איסור אכילת שחיטתו דאין לו היתר עד אחר שישחוט א"כ הועיל הרבה באיסור השחיטה לענין שיחוש השו"ב אולי לבסוף לא יקיים וישא עונו בדיני שמים אע"ג שאין מתיירא מדיני אדם כלל:

עוד כתב דמלשון הכתב גבי החיוב ליתן מכל מה שישחוט כתוב מלת וכן ולמטה בעניין גביית ההכנסה כתוב לשון גם מורה שחיוב הנתינה הי' כמו פרעון הששה זהו' היינו שישולם בכל שבוע ושבוע תיכף כאשר יבואו לחשבון לא יעבור ולכל הפחות מידי יד מוכח לא נפיק שחיובו שוה לפירעון הששה זהובים שזמנם בכל שבוע ושבוע כדמצינן בנזיר וקידושין:

ולענ"ד הא נמי ליתא דלאו מבני יהודה הוה השו"ב דדייקי בלישנא ולא העלה בלבו בשעת השבועה שיש שום הבדל בין הלשונות ולומר שע"ד לשלם בכל שבוע הוא מתכוין לישבע ולענ"ד גם הכותב שלא בכוונה כתב כן ואל לבו לא שם שלא הי' סותם כי אם מפרש באר היטב ובמש"כ נדחו ג"כ דברי, הגאון המחזיק ידו דמכיון דאין הולכין בנדרים אחר הלשון כי אם אחר הכונה וכיון שלא האמין החוכר להשו"ב רק בכתב איסור ושבועה ואם לעולם יוכל השו"ב להתנצל ולקיים מה הועיל במש"כ אם אעבור אהי' אסור לשחוט אלא ע"כ שהי' הכונה על החשבון הראשון ולענ"ד הסמיכה י"ל שהי' רק על השבועה ולזכרון נכתב בספר והתועלת ממה שישא עונו ויענש ביד"ש אם לא יקיים הן על השבועה והן על השחיטה והכשלת אכילת הבשר:

אמנם שכ"ז כתבתי לפ"ד הרב והגאון המחזיק ידו דיש ללכת אחר הכונה אמנם זה לי כי"ב שנים העליתי בתשובה לעיל (סי' טז) דלא אזלינן בתר הכונה לעשות נדר כשאין סובל בלשון ויש למצוא שיחול עכ"פ הנדר ע"פ הלשון ובנ"ד שאין במשמעות מעות הלשון על החשבון הראשון וי"ל שחל על שיתחייב לפרוע בשום זמן אין לעשות נדר ושבועה מכח הכונה:

ה והנה לשון הכתב ובאם שאעבור על שום דבר מהנ"ל אזי אני מקבל עלי שלא לשחוט אינו במשמע שקיבל בח"ח ובשד"א שלא לשחוט כמו שהבין הגאון נ"י בסתירת היתר הג' שלא נזכר כאן ח' ושבועה וקבלה בעלמא הוא דהוה ולא קאי מהני כלל לענין דינא:

אמנם מה שאמר ובאם שאשחוט תהי' שחיטתי אסורה דומה להאומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני יי"נ (שבסי' ר"ה ס"ב) דלרמ"א בע"ה בעי' שאלה ובזה"ז לכ"ע כע"ה דיינינן כמ"ש הש"ך שם (סק"י) ויש לחלק כיון שלא פי' בשר שחיטתי כי אם שחיטתי דהוה דבר שאין בו ממש דמבואר בסי' רי"ג דא"צ שאלה אלא מדרבנן והראה הש"ך למ"ש (בסי' ר"ה סק"ב) והיינו שהבינו הש"ך וב"י מדברי התשב"ץ דבתלה נדרו בדבר האסור ובמקום אונס אפי' בע"ה א"צ שאלה ומינה דן הש"ך לדבר שאין בו ממש במקום אונס וי"ל דה"ה בדבר שאין בו ממש והי' רק בדרך קנם ובלשון איסור הוציאו דלא בעי' שאלה מן התורה. ולי"א אפי' בע"ה א"צ שאלה עיין (סי' ר"ה ס"א וס"ב) ובש"ך שם דלא כתשב"ץ ועמש"כ לעיל בתשובה (סימן יז) דבאומר דרך קנס ע"ד שום איסור הוא דבעי' שאלה בע"ה ובזה"ז לכ"ע אבל בקנס ע"ד רשות לא בעי' שאלה. דנקטינן דעת הריב"ש המכרעת בין דעת הרשב"א לדעת רא"ש ודרשב"א מכח מנהג אתי עלי' ונראה שנשתקע המנהג א"כ בנ"ד שלא אמר ובאם אעבור תהי' שחיטתי אסורה כי אם ובאם שאשחוט. וקבלתו שלא לשחוט לא הי' בשום חומר איסור כי אם קבלה בעלמא נ"ל דלא חייל הקנס שקנס לאסור מה שישחוט כיון דעל דבר הרשות הוה הקנס ולא בעי' שום שאלה עליו אפי' בזה"ז ובע"ה. גם חיוב הנתינה מכל בהמה שאמר וכן אני מקבל עלי באיסור כנ"ל ור"ל באיסור בח"ח ושד"א. הוא שלא בדקדוק דעל שוא"ת יתכן לומר שמקבל עליו מניעת המעשה באיסור כחרם ושבועה אבל להתחייב ליתן הי' צ"ל אני מקבל עלי בח"ח ושד"א או כנ"ל בלבד. ועיין (סי' רלט סעי' ט) בש"ך וט"ז בטעם דמתפיס בשבועה לא הוה כי אם איסורא בעלמא וממילא בנ"ד שהחיוב על גופו לא הוה מתפיס בח"ח ושד"א כ"א אסורא בעלמא:

וארווחנא בזה דאפי' להסוברים דבשבועה דלהבא נפסל אע"ג שהעברה בשוא"ת לא מיפסל בנ"ד דלא הוה אלא איסור בעלמא ושיש להקל בספיקו. ובצירוף כל הנ"ל נראה לע"ד שאין שחיטת השו"ב אסורה. ולרווחא נלע"ד לומר שיתירו לו ג' אפי' שלא מדעת החוכר. אמנם באשר בעו"ה הרבה שוחטי זמנינו מקילים ראשם בנדרים ושבועות ומפריזים על מדת חז"ל בכל ענייני השו"ב הן בבדיקת הסכין בי"ב בדיקות הריאה ומיעוך והשו"ב הזה נוסף ע"ז נראה בו מקלות ראש שהרי זה בכלל מה שדרשו ע"פ אישה הפרם וה' יסלח לה שדומה למי שרצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שהוא לא אסיק אדעתיה שיש צדדים להקל שאינו פוגע בח"ח ושד"א. ומי זוטר איסור בלבד לאיש שצריך להיות ירא ה' מרבים וחרד על דברו ואם שלענ"ד גם על איסור לא עבר עוד שיש לו עת וזמן לפרוע עוד איהו נראה למיעבד איסורא איתכוין. ע"כ לדעתי עד שיקבל עליו דברי חבירות בפני הרב אב"ד מסאכטשין על כל הדברים אשר זכרתי בזה יש לכל בעל נפש וירא שמים למנוע את עצמו מאכילת זבחו:

האמנם דקיי"ל לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול בכ"ז הרב אב"ד בכל עיר ועיר אשר יראת ה' ראשית חכמתו יתכן שמחוייב למנוע א"ע. ואין בני העיר יכולין לכוף את הרב אב"ד שיהיה במקומו שו"ב אשר הוא מחוייב להמנע מאכילת שחיטתו ע"פ תורת הירא' אשר על פניו:

עוד זאת אחוה דעי באשר השו"ב טען בפני הרב המתיר ששכח לחשוב הכבשים והי' זה שמהערב עד בוקר נשכח ממנו דבר המוטל עליו בח"ח ובשד"א ובמילתא דתמוה כהאי ובמקום שיש לחוש שיהא נתפס כעובר שבועה וח"ח כמו שהיא ועיי' תוס' שבועות (דף כו.) ד"ה את לבך אנסך דגבי ממון דמעיקרא הו"ל למידק לא שייך אונס. והסברתי דבריהם עפ"ד הריב"ש (סי' קע"א) דאם ע"י שפשע בתחלה להביא א"ע לידי אונס לא הוה אונס א"כ איפוא העיד על עצמו שפסק כח זכרונו כל כך ויש לחוש במכש"כ שדיני שו"ב נשכחו ממנו וממילא אסור ע"פ הדין שלא ממדת בעל נפש וחסידות לאכול משחיטתו עד שינסהו מחדש הרב אב"ד מסאכטשין בדיני שו"ב ואני תמה על הרב שהתירו שכ' שהוא בחזקתו וכשרותו כ"ז שאין עליו פסול ממק"א. והרי לפי מה שהעיד על עצמו יצא מחזקת זוכר דיני שו"ב לחזקת שוכח ועד שנדע בירור ידיעתו דיני שו"ב שחיטתו ובדיקתו אסורה עפ"י דתוה"ק כ"ז נלע"ד וה' יצילני משגיאות בזכות אבותיי הגאונים נ"ע ויאיר נרי בתוה"ק:

א.ה. סימן כ דולג במקור

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה