אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן יח
ש"ץ ומו"צ שנתקבל לג' שנים ואחרי כלותם התרצו בני הק"ק וישב אצלם עוד כחמש שני' ובנתיים ראה שפרנסתו מצומצמת ובחר לעסוק ג"כ במו"מ. וזה מחדש נצמח מחלוקה בין הש"ץ ומו"צ ובין אנשים מבני הקהלה והאנשים העלילו עליו בדיני א"י להביאו בתפיסה וחתרו ג"כ אצל הממשלה להשתדל לסלק אותו ממינויו ושירותו והתרה בהם לדון עמו בדין תוה"ק לפני רב מפורסם ולא אבו שמוע ואח"ז התרצו להעמידו במקומו עוד שנה אחת בתנאי שלא יעסוק בשום מו"מ וכתבו דבריהם בשטר ובאו על החתום ד' אנשים מבעלי המחלוקה גם הש"צ ומו"צ הוכרח לבוא עליו עה"ח וזה תוכן השטר איך שמקבלים את הש"ך ומו"צ על שנה א' מר"ח אייר וקבלו עליהם שלא לדחותו עד כלות השנה באופן ובתנאי שאסור לו בכל איסור שבעולם לעסוק לישא וליתן בשום מו"מ לא הוא ולא ע"י אשתו ולא ע"י שותפו או ע"י שטר היתר עיסקא ע"י אחרי' כו' והש"צ ומו"צ התחייב לקבל לו בנפש חפצה בלי שום טו"מ שבעולם בדעה ישרה דלא כאסמכתא ודלא כט"ד בד"י ובדא"ה שאם יתרחיש שהוא עובר על תנאו הנ"ל ע"י מו"מ שהוא קיבל לאסור עליו איסור על שחיטתו ועל הוראתו ושחיטתו ובדיקתו אסור כאכילת חזיר בכל מקום שהוא הן במקום הן במדינה אחרת ואסור לעבור לפני התיבה ולהורות הוראה איסור והיתר בכ"מ שהוא כ"ז קיבל הש"ץ ומו"ץ הנ"ל ברצון טוב ובנפש חפצה על שנה א' בלי שום טעו"מ ואונס שבעולם בדיעה ישרה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי עכ"ל השטר בקיצור וכעת שואל הש"ץ ומו"צ היות שדחיקא ליה שעתא ולא התרצה לקבל ע"ע שום דבר מעניני של שטר הנ"ל כי הכל הי' באונס ועל סמך המקילין לענין שבועה וקבלה בכתב התרצה לבוא עה"ח אבל לא עלה על לבו לקבל ע"ע שום איסור מו"מ או הנצמח על ידו אם יש מקום להקל ע"פ דתוה"ק:
תשובה הנה בדין נדר ושבועה בכתב קמיפלגי רבוותא ועיי' בשו"ת מוהרי"ן לב (ח"א סי' לט) ואמונת שמואל (סי' נט) שהביא ראיה מדברי הרמב"ם דנודר ונשבע שלא לדבר מותר לכתוב דמשמע דכתיבה לא הוה כדיבור ולענ"ד יש לדחות דשא"ה דכיון דבנדר ושבועה אזלי' בתר כונה ובתר לשון בני אדם וזה לא נתכוין לכתיבה דלא מיקרי דיבור בלשון ב"א. ולעולם לדינא י"ל דכתיבה כדיבור ועיי' בחו"י (סי' קצד) ושבות יעקב (ח"א סי' קנו) ושו"ת מוהר"ץ חיות (סי' מג) ולפ"ז הוה ספיקא דדינא:
איברא דכ"ז כשכתב ענין הנדר והשבועה בכתב ידו ממש אבל ע"י שבא עה"ח על מה שכתבו אחרים ולא קראו בפיו לכ"ע לא הוה כמוציא השבועה והנדר בפיו ומצאתי שכ"כ בשו"ת חתם סופר (סי' רכ) ושו"ת טוב טעם ודעת (סי' ט) והוסיף בזה דאפי' כתבו בכתב ידו ממש אם נכתב בלשון עבר אין בו ממש [ובאמת צ"ע דאכתי נימא הרי הודה בכ"י שנאסר בדבר זה וכמבואר (בסי' רלב) והתם לא הוה באונס שיהיה אמתלא על הודאתו וצ"ל דעיקר דבריו לא קאי אלא לענין דלא הוה הכתיבה כשבועה ומדין הודאה לא מיירי די"ל שהמשביע מודה דלא נשבע מקמי הכי. וצ"ע במ"ש בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) לאח"ז דנראה קצת דלא איירי בהודאת שכנגדו] ואפי' קרא מה שכתוב בו בלשון עתיד לא איכפת לן כשלא נתכוין לקבלת נדר ושבועה כי אם לקרות מה שכתוב בשטר בלבד:
והנה לצאת ידי כל הפוסקים לענ"ד ראוי להתיר נדרו ע"י ג' וראיתי שכ"כ בשו"ת שמש צדקה (סי' לב) וז"ל ואפי' את"ל שלא ביטה בשפתיו אפ"ה לע"ה מתירין כדי שלא יקלו בנדרים וקיי"ל דבזה"ז הכל נידונין כע"ה לענין זה עכ"ל ואע"ג דקאי בשיטת המקילין בשבועה בכתב וה"ה לדידן היכא שחתם על מה שכתבו אחרים דיש להתיר בזה"ז ונהי שבשו"ת טוב טעם ודעת (שם) צידד מתחלה להתיר בג' ואח"כ כתב דבחתימה בלבד לא בעי התרה היינו ע"פ הדין אבל לרווחא דמילתא מודה שנכון להתיר:
אמנם מה שיש לעיין דהנה מבואר (בסי' רכח ס"ך) דהנשבע על דבר שהוא לטובה לחברו בשביל שעשה לו טובה א"א להתיר לו כי אם מדעת חברו ושאם עברו והתירו קמיפלגי רבוותא אם הותר ובנ"ד במה שקבלוהו על שנה אחת עשו לו טובה ואין להתיר בלא דעתם:
איברא דכבר חקרתי די"ל דוקא היכא שצריך התרה מדינא הוא דבעי' דעת חברו אבל כשההתרה בשביל שלא יקלו בנדרים בלבד י"ל דמתירין אפי' שלא מדעת חברו או דלמא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון והדבר נשאר אז לענ"ד בצ"ע. ומדברי הב"ח הביאו הש"ך (סי' רי"ג סק"ב) ודברי הש"ך (שם) אין להכריע דלא אמרי' בזה כל דתיקון רבנן דאכתי י"ל נהי דבשאלה דרבנן הקילו באיזה עניינים מ"מ לענין נשבע בשביל טובת חברו לא הקילו חז"ל ותדע דהב"ח וש"ך ז"ל לא כתבו דנפ"מ לענין נשבע בשביל טובת חברו וצ"ע:
והנה לטעם חשדא שבירושלמי י"ל עפ"מ שפלפלתי במק"א והלכתי בזה בדרכי אאמ"ו הגאון ז"ל, אי חשדא דאורייתא או דרבנן.. דאי חשדא דאורייתא אפי' בצריך התרה מדרבנן י"ל דחיישי' לחשדא אבל אי חשדא דרבנן י"ל דוקא בצריך התרה מה"ת חיישי' לחשדא ולא בצריך התרה מדרבנן:
אמנם לטעם זה עכ"פ סגי בהודעה ולא בעי' שיסכים להתיר. ולטעם בושה על שמתחרט עד שיסכים חברו כמ"ש הט"ז (סי' רכ"ח ס"ק כ"ח) י"ל היכא שצריך התרה מה"ת דבכה"ג כבר סמך חברו על הבטחתו שיקיים דברו בזה חשה התורה להצריך התרה באופן שעכ"פ יתבייש עד שיתרצה חברו. אבל כשא"צ התרה כי אם בכדי שלא להקל בנדרים י"ל כיון דבכה"ג לא סמך חברו כ"כ על נדרו לא בעי' שיתבייש עד שיתרצה חברו להתיר. וסגי בהודעה לחוד ועדיין צ"ע:
אמנם נלע"ד בנ"ד דנהי דאיסור המו"מ הוא נוגע לטובת בני הק"ק מ"מ כיון שלא נאסר במו"מ כלל רק שאם יעסוק במו"מ יאסור עליו השו"ב והוראת או"ה ועברה לפני התיבה שמכל הדברים שיאסרו עליו לא' יהיה שום תועלת לבני הק"ק בזה מצינן להתיר דעתם. דהא במה שיתירו ליכא טובה להמשביע ואע"ג שיש להם טובה מן הדברים שגורמים האיסור. וגדולה מזו כתב בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) דאפי' להסוברים דשבועה ונדר בכתב מהני מ"מ כיון דלא הוה אלא משום דאחשבי' לכתיבתי' מצי מיתשל על מה דאחשבי' גם בלא דעת חברו דדוקא בשאלה בעיקר השבועה בעי' דעת חברו ולא בשאלה במה שגורם את חלות השבועה וכ' דמה"ט אפי' לרווחא דמילתא קיי"ל דלא בעי' דעת חברו המשביע. וה"נ י"ל דוקא להתיר השבועה שלטובת חברו בעי' דעתו אבל אם באנו להתיר דבר שאינו נוגע כלל לטובת חברו אע"ג שעי"כ יערב בנפשו לעשות דבר נגד טובת חברו לא בעי' דעת חברו האמנם שבש"ך (ס"ק מ"ג) כתב דכל שקיבל טובה אפי' בשאין תועלת למשביע אין להתיר בלא דעתו אולם בט"ז (ס"ק כח) משמע קצת כמ"ש דבעי' שיהי' איזה תועלת למשביע. וכן משמע קצת בדין שלא יזוז מהעיר דמתירין לו אחר שעבר דנקטינן טעמא כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר. ובמק"א כתבתי דהרשב"א בתשו' ח"ג (סי' שכ"א) משום דאין תועלת למשביע ולא משום שכבר עבר על השבועה ס"ל דמתירין שלא מדעת המשביע ולענ"ד מהא דילפינן ממשה יוסף וצדקי' דאין להתיר בנדר לחברו לא שמעי' אלא בדאיכא תועלת לחברו דבכולהו הכי הוה:
ולכאורה נראה מכל התשו' שהביא הב"י וגם מדברי הריב"ש דבעי' תועלת לחבירו. ובלא"ה מתירין שלא לרצונו אפי' לטעמא דמפני הבושה שלא כדברי הש"ך ז"ל ולדינא צ"ע עוד ובפרט שי"ל שגם איסור שו"ב והוראה הוא טוב לבני הק"ק שעי"כ יקבלו עליהם ש"ץ ומ"ץ אחר והוא ישא בעול כאחד האנשים או יניח המקום שם ועי"כ לא יעסוק במקומם וירחב להם:
אמנם כיון דעיקר ההיתר הוא בשביל שלא להקל בנדרים ומדרבנן. ואיכא ב' טעמים מפני החשד ומפני הבושה ומספקא לן איזה טעם עיקר הו"ל ספק דרבנן דלקולא וי"ל דסגיא בהודעה בעלמא בלא הסכם דעתו. [מיהו לענין כתב בכתב ידו ממש י"ל דלא חשיב ס"ס דהוה כספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות] וכמה רבוותא מהראשונים והאחרונים נקטו דטעם חשדא עיקר. ולענ"ד נ' כיון דפלי בירושלמי הטעמים דמפני הבושה ומפני החשד בפלוגתא דריב"ב ור"ע ביומא (דף פו:) אם צריך לפרט מעשיו ביוה"כ הובא בתוס' גטין (דף לה:) ד"ה ליחוש וקיי"ל כר"ע דא"צ לפרט מעשיו דהלכה כר"ע מחברו מסתברא דטעמא דחשדא עיקר ואף שאינני כדאי להכריע באתי להעיר את המעיין ובעיקרא דמילתא נלע"ד דבנ"ד לא מיחשיב עשו לו טובה כלל דכיון שהי' מקובל לג' שנים ואח"ז התרצו לעכבו עוד כחמש שנים הרי זכה במינויו ע"פ דתוה"ק וע"פ חוקי הממשלה יר"ה ועיין בשו"ת הריב"ש (סי' רע"א) שזוכה מכח חזקה שהחזיק מעצמו והובא ביור"ד (ס"ס רמ"ה) בהג"ה ואאמ"ו הגאון ז"ל האריך בתשובה א' דרב וה"ה מו"צ אף שנתקבל לזמן זכה לכל ימי חייו והכל בו שהובא ביו"ד (סי' רנ"ז סעי' ב) קאי אשאר מינויים גם שלענ"ד י"ל דהכל בו מיירי כשבאים לסלקו בכלות הזמן שקצבו לו דליכא חשדא ולא בהחזיק זמן רב אח"כ דאיכא חשדא אם יסלקוסו. וכן משמע מדברי הכל בו שנתן טעם שכן נהגו שבכלות הזמן אלו יוצאין ואחרי' נכנסים והובאו בד"מ ובש"ך (סק"ד) וא"כ לא עשו לו טובה במה שהתרצו לעכבו עוד שנה אחד כי אם סילוק נזק היה. וגם שטובת הד' אנשים לא ישוה לו לקבל ע"ע איסור המו"מ כי אם טובה כל בני העיר. ואולי כל בני העיר לא דחקו כל כך ועלה על סבילת צימצום פרנסה במניעת המו"מ ועיין בריב"ש הביאו הב"י והט"ז (סק"ל). עוד י"ל נהי דכתב הריב"ש הובא (בסי' רכ"ח ס"כ) בהג"ה ג' דאפילו קיבל המשביע טובה יתירה מהנשבע הוה בכלל נשבע בשביל שעשה לו טובה היינו דוקא בשטובת ב' הצדדים הי' בזמן א' אלא דשל נשבע גדולה משל משביע. אבל בנ"ד דהש"ץ ומו"ץ כבר עשה טובה לבני הק"ק במה שכתב פטורים על זכיית שירותו שע"פ חוקי הממשלה והוא לא נהנה עדיין בשעת החתימה ממה שקבלוהו על שנה א' דבזה חשובה טובת בני הק"ק שקיבלו מן הש"ץ ומ"ץ עיקר וקבלתו לא הוה בשביל שעשו לו טובה ועיין בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) שפלפל על עיקר דברי הריב"ש ז"ל אלא שלא מלאו לבו לחלוק על הריב"ש ז"ל:
והנה תחלת לשון השטר שהתחייב לקבל לו שאם יתרחיש כו' שהוא קיבל לאסור עליו איסור על שחיטתו ועל הוראתו משמע שהתחייב וקיבל לאסור על עצמו לאחר שיעבור אתנאו אבל עדיין לא אסר ע"ע כלל ולשון ושחיטתו ובדיקתו אסורה ואסור לעבור לפני התיבה נמי לא משמע שכן אסר ע"ע דהו"ל למיכתב יאסור בלשון עתיד אלא משמע שממילא אסורי' עליו דברים ההם ואין זה ריח נדר ושבועה. ובכל לשון זה לא נאסר עליו שום דבר כלל וכלל כי אם שמוטל עליו ע"פ לשון הכתב לאסור ע"ע באם שיעבור אתנאו ומצי הדר בי' דחיוב דברים בעלמא הוא:
וגם מה שכתוב לבסוף כ"ז קיבל הרב. לאו על קבלת האיסור קאי כי אם על קבלת החיוב לאסור על עצמו כשלא יקיים התנאי וכיון שאפשר לפרש לשון השטר דלאו על קבלת איסור קאי לכ"ע לא נאסר ע"י שבועה ונדר בכתב בכה"ג:
כיון דלא מוכח כלל דעל קבלת שבועה או נדר נתכוין. ואפי' נפרש לשון כ"ז קיבל עליו שרצ"ל שכן קיבל עליו באיסור והרי הודה שאסר ע"ע אכתי יוכל לטעון שע"פ אונס הודה כן כמבואר (בסי' רלב סוסי"ב) בהג"ה בשם תה"ד דהא יש כאן אמתלא על מה שהודה. ואפילו יאמרו האנשים שכנגדו שנשבע ואסר על עצמו בפי' דכתב הש"ך (ס"ק כ"ח) דלא מהני לי' אמתלא מ"מ כיון שאין כאן הודאה ברורה דהא אפשר לפרש לשון כ"ז קיבל על מה שנתחייב לאסור על עצמו לאחר שיעבור על התנאי ובהוראת תחלת לשון השטר ודאי. דגם לדעת הש"ך מהני לי' אמתלא שעל פי אונס כ"כ:
ולמה שנוגע לטענת אונס הנה קודם שעבר על השבועה נאמן כמבואר (שם) בהג"ה ומה"ט בנ"ד אפי' לאחר שנשא ונתן נאמן דהא לא נאסר במו"מ כ"א בשו"ב והוראה והוה קודם שעבר. וי"ל עוד דגם לאחר ששחט ובדק והורה נאמן דלא נאסר לשחוט ולבדוק ולהורות דיהיה איסור עליו כי אם דהשו"ב והוראתו אסורה והיינו שהמעשה נאסר שיחשב כאילו לא נעשה אבל הוא לא עבר כלל זולת בעבר לפני התיבה לכאורה תו לא מהימן ונהי דכתב הש"ך (סקכ"ה) דבנשבע לחברו לא מהימן בטענת אונס מ"מ בנ"ד דהוה אונס ידוע גם להש"ך נאמן כמבואר בדבריו.
ויש לחקור כיון דבנ"ד הוה אונס ידוע אם לא מהימן גם לאחר שעבר על השבועה או דלמא אמרי' דאע"ג שידוע האונס אולי נתרצה ונשבע בלב שלם ומדברי הש"ך משמע דבידוע אונסי' לא חיישי' שהתרצה לישבע בלב שלם דאלת"ה גם בנשבע לחברו לא יועיל טענת אונס אפי' בידוע שמא התרצה אח"כ:
והנה הגאב"ד מלונטשיץ כתב דכיון שיש לו טובה מבני העיר במה שקבלוהו מחדש על שנה א' לא חשיב אונס והביא דברי התוס' ב"ב (דף מח:) ד"ה קידש דכיון שמתחייב בשאר כסות ועונה לא חשיב אונס. והנה מה שלא הביא ראיה מדברי הרמ"א (שם) קודם לדין זה דבנשבע בשביל שיהי' לו טובה לא הוה אונס והביא ממרחק לחמו הוא כדי דלא נחלק ונימא דדוקא כשקיבל הטובה תיכף לא הוה אונם אבל טובה דלאחר זה אינה מחלקת האונס מש"ה הביא ראי' מדברי התוס' דחיוב שאר כסות ועונה דלאחר הקידושין נמי מסלקת האונס וה"ה טובת הקבלה במה שיהי' לו הכנסה לאחר זה ודפח"ח:
אולם כבר כתבתי לעיל דמה שקבלוהו מחדש לאו טובה היא אלא סילוק נזק לפי שכבר זכה במינוייו וע"פ דתוה"ק וחוקי הממשלה יר"ה אין לסלקו ושטובת אותן הד' אנשים לא ישוה לו כולי האי וגם שטובתו נגדם גדולה וקדומה על טובה שלהם ומש"ה אינו מבטל האונס:
עוד פלפל הגאב"ד מלונטשיץ עפ"ד דלא חשיב הכא אונס שאם קראו לפניו הכתב והסכים לדבריהם י"ל דין תקנת ציבור. ולענ"ד כיון שלא נזכר בכתב איסור המו"מ כי אם שכשיעסוק במו"מ יאסור שו"ב והוראה ועברה לפני התיבה א"כ נהי דלענין מניעת המו"מ במקומם מצי מתקני מ"מ לאסור השו"ב ואינך דברים בזה לא מהני תקנתם דלא אלים כח הציבור אלא במה שהוא לתקנתם כמו לענין שלא ישחוט כ"א שו"ב שלהם או שישחטו ב' ביחד אבל במה שאינו נוגע להם לא מצי מתקני כלל ואף שי"ל דגם מזה יהי' להם טובה וכמש"ל מ"מ נלע"ד דלא מצי מתקני בכה"ג משום דלא אלים כח הציבור במקומם ממה דקיי"ל דינא דמלכותא דינא ששוה מדותיו על כולם. וה"נ גם הציבור צריכים להשוות מדת תקנתם על כל בני מקומם ולא למנוע עסק המו"מ מאיש אחד ואע"ג שהסכים אין לו דין תקנת הציבור ותו דד' אנשים לאו ציבור נינהו:
עוד פלפל דאם קראו לפניו הכתב או קיבל ע"ע זולת החתימה י"ל דהוה שבועה ונדר על דעת רבים כמו בארבעה שנשבעו לעשות דבר א' דהוה על דעת רבים (בסי' רכח סכ"א). נלע"ד דלא דמי דהתם הי' שבועת כולם על דבר א' והו"ל שבועת כולם עד"ר משא"כ בנ"ד דעל מה שנשבע הש"ץ ומו"צ לא נשבעו בני הק"ק ועל מה שנשבעו בני הק"ק לא נשבע הש"ץ ומו"צ וכיון דאין לומר דשבועתם היתה עד"ר כי אם ע"ד יחיד גם הוא לא נשבע ע"ד כן שיהי' שבועתו על דעת רבים כל זמן שלא פירש:
והנה אם אמנם גם לענ"ד ליכא שום ריח איסור בנ"ד ויש להתיר בלי שום שאלה משום שלא קראו לפניו הכתב ולא קיבל ע"ע שום דבר בע"פ כי אם שבא עה"ח. ועל כולם אנוס הי' ועל סמך זה התרצה לחתום עכ"ז לבל יקילו הע"ה ראשם בנדרים ולבל יתחלל ש"ש שיאמרו הע"ה שרו לן עורבא לא ירד בני עם המקילים כי אם ע"פ היתר ג' הדיוטות דמיגמרי להו וסבירי כדין נדר ושבועה גמורה:
אמנם יש לי מקום עיון עפ"מ דאיתא (בסי' רכח סעיף יז) דבתלה נדרו בתנאי אין מתירין עד שיתקיים התנאי ויחול הנדר ובש"ך (שם סק"ל) כתב דאפי' בדיעבד לא הוה התרה וא"כ א"א להתיר עד אחר שיעסוק במו"מ:
והנה לדברי שו"ת טוב טעם ודעת שהשאלה הוא ע"מ דאחשבי' לכתיבתו וחתימתו כדיבור י"ל דלא בעינן חלות האיסור דהא לאו על האיסור קא מיתשל כי אם ע"מ דאחשבי' כדיבור וצ"ע ע"כ לענ"ד צריך לדקדק עוד בעיקר קבלה זו אי חיילא מדינא משאר צדדים אולי עי"כ יהי' מקום להקל ולהתיר קודם חלות האיסור:
והנה בנ"ד דאפי' נימא שאסר ע"ע שו"ב והוראה והעברה לפני התיבה כיון דכל אלו הוה דברים שאין בהם ממש דמבואר (בסי' ריג) דאין צריך שאלה אלא מדרבנן ובש"ך (שם סק"ב) כתב דנ"מ בין צריך שאלה מה"ת ובין צריך שאלה מדרבנן להא (דסי' ר"ה סק"ב) ושם הביא דברי הב"י בשם התשב"ץ שכתב דבנאנס לאסור ע"ע אשה אחת ותלאה בדבר האסור דבמקום אונס לא הצריכו רבנן שאלה אפי' בע"ה. ונראה מזה שהב"י והש"ך הבינו בדברי התשב"ץ דרצ"ל דנהי דבתולה נדרו בדבר האסור הצריכו רבנן שאלה בע"ה ובזה"ז שווינהו לכ"ע כע"ה היכא שהיה באונס אפי' בע"ה ובזה"ז לא הצריכו שאלה דכולי האי לא גזרו רבנן במקום אונס ועפ"ז דן הש"ך דה"ה בדבר שאין בו ממש דא"צ שאלה מן התורה כשהי' במקום אונס לא הצריכו רבנן שאלה. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דבנאנס למה לי טעמא שהתפיסו בדבר איסור ותיפוק לי' דנדרי אונסין בלא"ה לאו כלום נינהו כמבואר (בסי' רלב) ומכח זה רציתי לדחוק דרצ"ל דאע"ג דמצד האונס לא נתבטל הנדר כגון בנאנס וקיבל איזה טובה מ"מ בהצטרף שנדר בדבר האסור או שאין בו ממש אמרינן כיון דבכה"ג א"צ שאלה אלא מדרבנן ובמקום אונס כל דהוא אע"ג דלא הוה אונס שיבטל הנדר ע"י נא גזרו רבנן להצריך שאלה וטעמא דמלתא נ"ל עפמ"ש התוס' ב"ב (דף לה:) ד"ה אין מוציאין ואפי' כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם שביארו המחברים ז"ל דהרשאה דרבנן שם ולרשיעי לא עביד רבנן שום תקצה:
והנה י"ל עפ"ז דהה"נ בתלוהו וזבין דעכ"פ רשע מיקרי ב דהא לכ"ע פסול מדרבנן עיין תוס' ב"מ (ד' ה:) ד"ה בלא דמי ואפי' לשיטת מהרש"א שכן האמת הו"ל רשע והה"נ בכל ענין מאנס חברו אפי' כשאין כח באונס לבטל המעשה הו"ל רשע. וי"ל דלרשיעי לבצע מעשיהם לא עביד רבנן תקנתא ומש"ה בתלה נדרו בדבר האסור או בדבר שאין בו ממש בהצטרף אונס כל דהוא לא בעי שאלה אפי' מדרבנן וא"כ בנ"ד בצירוף טעם אונס בלבד יש להתיר ש בלי שום שאלה:
והנה לפי שהוא דבר חדש עיינתי בס' התשב"ץ וראיתי שבח"א (סי' קנה) כתב דלענין אונס י"ל דלא הצריכו חז"ל שאלה אפי' בע"ה דעי"כ לא אתי להקל בנדרי' ולא אתי עלה מטעם שתלה נדרו בדבר האסור וגם לאו הכי הוה עובדא אלא שלא רצה להקל נגד דעת השואל להצריך שאלה:
ובאמת בח"ג (סי' ט) כתב דמטעם אונס בלבד לא צריך התרה אלא דמי שלבו נקפו יתיר הנדר בג' ובח"ב (סי' כה) דשם הי' עובדא שתלה נדרו בדבר האסור בג' עברות החמורות הביא דצריך שאלה בע"ה ובזה"ז והתם לא הוה עובדא באונס. שמכל זה נראה שבדברי התשב"ץ אין להעמיס כמו שהבינו הב"י והש"ך זצ"ל וכמו שהסברתי דבריהם ואם היו הגאונים זצ"ל מפרשים דבריהם כמו שהבינותי אני היו ראויים לסמוך עליהם מעוצם חכמתם הנם שאין זכרון בתשב"ץ לדבריהם אלו:
אולם כיון שלא נתבאר כן לדבריהם וגם למה שהעתיקו בשם התשב"ץ אין זכרון אין להקל מכח זה. כ"א שיש לחקור אם עכ"פ מהני ליה שאלה קודם חלות הנדר כיון דלא בעי שאלה אלא מדרבנן שי"ל דקרא דלא יחל דברו דנפקא לן מיניה דבעי' שיחול הנדר בנדרים (דף צ.) בשצריך התרה מן התורה. וצ"ע עוד בספרים:
והנה בנ"ד שלא תלה נדרו בדבר הנדור אפי' אם התפיסו בפירוש בדבר איסור הביא הרמ"א דעת הטור בשם הרא"ש (בסי' רה ס"א) וז"ל מיהו י"א דאפי' בע"ה א"צ שאלה בשאר נדרים רק באוסר על עצמו הנאת אשתו וכ"כ הר"ן והרי"ו והש"ך הסכים לזה דלא כב"ח. ודברי התשב"ץ בח"ב (סוסי' כה) שכ' דבמזכיר לשון איסור י"ל דאפי' בת"ח צריך שאלה מה"ת נדחין מהלכה מכח דברי הרא"ש בתשובה (כלל יב סי' ד) הובא (בסי' רה ס"ב) ודברי הב"ח שבש"ך (סק"ז) ודברי הש"ך (שם) שלדעת כולם ע"י הזכרת לשון איסור לא בעי' שאלה מן התורה:
והנה נ"ד הרי הוא ממש הדין (דסי' רה ס"ב) בתולה דרך קנס אם אעשה כך או אעבור על כך יהא ייני יי"נ ופתי פת כותי דהרשב"א (בח"ג סי' שיד) והריב"ש (סי' תלב) אוסרים והרא"ש בתשובה (כלל יב סי' ה) מתיר והרמ"א כתב דאפ"ה בע"ה יש להתירו ובש"ך (סק"י) כתב דבזה"ז כולהו כע"ה נינהו ולענ"ד יש לעיין בזה דלכאורה לפי הטעם של הריב"ש שכל אחד ואחד חשיב כמו ב"ד על עצמו וכשם שהרשות לב"ד להעניש עוברי עבירה יותר מהראוי כ"כ האדם על עצמו י"ל דוקא כשאומר דרך קנס על דבר עבירה כמו בנידון הריב"ש שקבל על עצמו בחרם שלא לשחוק בקוביא ושאם יעבור יהיו עליו כל אותן החומרו' בזה שפיר י"ל שהאדם יכול לקבל על עצמו עונש יותר מהראוי ע"פ הדין היינו שיהא יינו יי"נ ופתו פת כותי דכל אדם חשיב ב"ד על עצמו ובאמת מה"ט קיי"ל נמי נהי דיושב בתענית נקרא חוטא ונזיר חוטא מיקרי לר"א הקפר מ"מ על עון אשר חטא י"ל לקבל ע"ע סיגופים. ובכה"ג נקרא קדוש ואע"ג שמצד החטא לא הי' צריך לקבל ע"ע סיגופים כולי האי וכמו שמצינו בתנאים ואמוראים בש"ס ולצדיקים הראשונים והאחרונים בספרים שהרשות לכל אדם להגדיל העונש על פשעיו כמו שהרשות לב"ד אבל אם אמר בדרך קנס על דבר שאין בו נדנוד עברה. נלע"ד דלא אמרה הריב"ש זצ"ל דהא לא חטא זה כלל שיהי' מקו' לומר שיש לו רשות לקנוס ולהעניש א"ע בכאלה ונהי דלהרשב"א נראה דאפי' בכה"ג אסור מסתברא דלא קיי"ל בזה כרשב"א דהא הרא"ש מקיל בכל גונא. והריב"ש בדרך קנס ע"ד עברה הוא דמחמיר ובלאו דבר עבירה לא הזכיר דבר ומדלא כתב כטעם הרשב"א ולא הביא דברי הרשב"א כ"א טעמא דנפשי' נקיט נראה דלא ס"ל כרשב"א. וא"כ מסתברא למינקט דעת הריב"ש לפסק הלכה דהוה מילתא מציעא ודעתו זצ"ל מכרעת בין דעת הרשב"א והרא"ש. ובפרט שגם הרשב"א זצ"ל לא כתב כן לפסק הלכה כי אם שחוכך להצריך שאלה בע"ה או בזה"ז וכתב שיש להחמיר מכח שהמנהג להחמיר בדבר זה וגם נראה שבימי הרא"ש והריב"ש כבר נשתקע מנהג זה דמה"ט לא כתבו הם זצ"ל מכח המנהג וגם המחבר והרמ"א לא כ' מצד המנהג כי אם מדעת עצמו צידד הרמ"א שיש להתיר בע"ה:
ומשום הכי בנ"ד שכ"ז הי' דרך קנס על דבר שאין בו נידנוד עבירה ולענ"ד אדרבה יש קצת דרך טוב לעסוק במו"מ קצת ואפי' בעצמו שע"ז אמרו חז"ל טוב תורה עם דרך ארץ ולעסוק במו"מ ע"י אשתו וע"י שותף אין כאן ביטול תורה כלל ולמה על לא דבר יסבול דוחק וצמצום פרנסה להסתפק במעט הפרס שמקבל מבני הק"ק במקום שאפשר להרויח ג"כ במו"מ והרי שמעתא בעי צילותא והרחבת הלב ושלימות הכח ומכ"ש לעסוק במו"מ ע"י היתר עיסקא דהוה קצת מצוה דבכה"ג אמרו בפסחים (דף קיג:) מצוה וגוף גדול והה"נ ע"י עיסקא או היתר עיסקא ע"פ תקחז"ל ועי' ב"י בשם תשב"ץ מי שנשבע ע"ד רבים שלא למכור יין ונתחרט שמתירין לו כיון שהוא צורך פרנסתו כד"א בפ' אלו מגלחין למזונזת כ"ע ל"פ דשרי נלע"ד דיש להקל דלא בעי' שאלה כלל:
עוד נלע"ד לחדש ולומר דבמ"ש הש"ך ע"ד הרמ"א דבזה"ז לכ"ע שוינהו כע"ה דאף כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה נבקש מפיו הקדוש ועפר אני תחת כפות רגליו עכ"ז נלע"ד דמ"ש כאן הרמ"א ז"ל ואפ"ה בע"ה יש להתירו דדוקא בע"ה קאמר ולא מצורבא מרבנן בזה"ז דהא המחבר שהביא י"א והיינו דעת הרשב"א בתשובה נמי לא קאמר אלא דבע"ה ולכ"ע בזה"ז בעי' שאלה. והו"ל לכתוב ויש להחמיר כסברא הא' ומדכתב ואפ"ה בע"ה יש להתירו דוקא ע"ה קאמר דאל"כ מה הקיל ע"ד הרשב"א ונהי דהש"ך כתב ע"ד הרמ"א פי' להתיר נדרו ע"י שאלה ורצ"ל דלא בעי' דוקא פתח להתיר וא"כ י"ל שהקיל במקצת נגד דעת הרשב"א זצ"ל מיהו בדברי הרשב"א גופי' אין הכרע דרצ"ל דבעי' דוקא פתח ולא סגי בשאלה דנהי דלמה שחכך לדמותו להא דהרי את עלי כאימא. י"ל דבעי' דוקא פתח מ"מ במה שאסר ע"פ המנהג י"ל דלא בעי' פתח ובשאלה סגי וגם הרמ"א גופי' מדהביא (בסעי' א) דברי הרשב"א דבזה"ז כ"ע כע"ה נינהו שבתשו' זו בשם י"א (ובסי' רח) לא הגיה הרמ"א ע"ד המחבר דבזה"ז כ"ע כע"ה נינהו דנראה קצת דהרמ"א לא ס"ל בזה כרשב"א מסתברא דהרמ"א שכ' כאן. ואפ"ה בע"ה דוקא בע"ה קאמר ונהי דבזה"ז קיי"ל דלשאר מילי כ"ע דיינינן להו כע"ה בדין (דסי' ר"ה) אין לנו להוסיף על הכרעת הרמ"א ודוקא בע"ה בעי' התרה ולא בצורבא מרבנן בזה"ז:
וראיתי באשל אברהם (סי' ר"ה ס"ק א) שהביא תשו בני יעקב בשו"ב שחתם שקיבל בנדר שלא לשחוט יחידי וכשיעבור שחיטתו פסולה וטען דלא חייל הנדר מדלא הוציאו בפיו ורצה להתיר לפי שתלה דרך קנס אך פסלו לפי שעבר על תקנת הקהל והו"ל כחשוד לאותו דבר שמתשובה זו יש להתלמד להקל בנ"ד. מכ"ז נלע"ד דמדינא לא בעי' שום התרה בנ"ד ולרווחא דמילתא יתיר לעצמו בג' הדיוטות ואע"ג דאכתי לא חל האיסור וה' יאר נרי במאור תוה"ק ויצילני משגיאות: