אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק יורה דעה › סימן יז

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן יז

סימן טז

שו"ב ומו"צ שבא עה"ח בכתב התקשרות שבינו ובין בני הק"ק על ג' שנים וז"ל והתחייב ליסע לכאן ולבוא עד זמן המוגבל בלי שום טו"מ ואם יתרחיש שאנשי מקומו לא יתנוהו לבוא לכאן אזי קיבל לאסור עליו שו"ב בכל מקום שהוא זולת פה ושיהי' שחיטתו אסורה כאכילת חזיר. ואסור להורות הוראות או"ה בכ"מ שהוא כ"ז קיבל ברצון טוב ובנפש חפצה לבוא וליסע לכאן עכ"ד. אמנם לא הוציא הדברים בפיו ובשעה שחתם הי' בלבו ע"י היתר שבועה בכתב ושאינו מקבל כי אם לבוא לשם ולא לשבת אצלם ג' שנים והנה כהיום שואל אם מותר לעקור משם בטרם כלות הג' שנים שקצבו להם ב' הצדדים:

א הנה לענין שבועה בכתב מצינו להרבה אחרונים שצדדו להחמיר ועיין שו"ת אמונת שמואל (סימן נט) ובשו"ת מוהר"י בן לב (ח"א כלל ו' סי' לט) שהביאו ראי' דלא מהני נדר וקבלת נזירות בכתב מדכתב הרמב"ם שהנשבע או נדר שלא לדבר מותר לכתוב דאלמא כתיבה לא הוה כדיבור ולענ"ד יש לדחות ראייתם ולעולם כתיבה כדיבור דמי' והא דמותר לכתוב היינו משום דגבי נדר ושבועה אזלי' בתר כוונת הנשבע והנודר וע"ע בשו"ת חות יאיר (סי' קצד) ושו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קנ"ו) ומוהר"צ חיות (סי' מג). ונראה לענ"ד דלהמחמירין בשבועה בכתב ה"נ בנדר בכתב יש להחמיר כדמשמע ביו"ד (סי' רלט ס"א) דדיני נדר ושבועה שוין וז"ל המחבר שם דין השבועה כדין הנדר לכל דבר בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו כו' ואפילו להסוברים דנדר ושבועה בכתב לא מהני צריך לחקור אם לא נכתב שנעשה ע"פ תקנה דלא בעינן שיוציא בשפתיו כמבואר בס' בית לחם יהודא (סי' ר"י סק"א) ועיין שו"ת תפארת צבי סי'):

אמנם נראה לענ"ד דדוקא כשכתב כל הענין של השבועה בכתב ידו אבל מה שבא על החתום על מה שכתבו אחרים לא הוה בכלל שבועה כלל כיון שלא הוציא הדברים בפיו ולא כתב אותם בכ"י רק שבא על החתום על מה שכתבו האחרים. ונתנה שמחה בלבי שמצאתי כדברי בשו"ת שמש צדקה (סימן) ושו"ת חתם סופר (סי' ר"כ) ושו"ת טוב טעם ודעת מהדורא ה' (סי' ט) וגם בשו"ת מוהר"י בן לב (שם) הרגיש לחלק בזה וכ"כ הנו"ב (בסי' סח):

ב ומה שאסר ע"ע שו"ב בין אי נימא דהיינו מעשה השו"ב ובין אי נימא דהיינו הנאת השו"ב הו"ל דבר שאין בו ממש וכ"כ מה שכתב שתהי' שחיטתו אסורה כאכילת חזיר הו"ל דבר שאין בו ממש גם איסור ההוראה הו"ל דבר שאין בו ממש והכי הו"ל למימר יאסרו ידי לשחוט בהם או יאסרו ידי להנאת השחיטה ויאסרו ידי לשחיטה כאכילת חזיר ופי להוראת או"ה. ונהי דמדרבנן חלים הנדרים אפי' על דבר שאין בו ממש מ"מ כיון דשבועה ונדר בכתב הו"ל פלוגתא דרבוותא י"ל בזה ספקא דרבנן לקולא מיהו דלזה צריך חקירה אם לא נכתב שנעשה בשבועה דאורייתא או בת"כ שדינו כשבועה דחיילי אפילו ע"ד שאין בו ממש כמבואר (בסי' רלט):

ג ואין להקל מכח מה שתלה לאסור שחיטתו כאכילת חזיר דהא מבואר (בסי' ר"ה ס"ב) דבע"ה ובזה"ז צריך התרה אלא שיש להסתפק נהי דקיי"ל, (בסי' רכ"ח ס"ך) דהנשבע לחברו בשביל שעשה לו טובה אין מתירין לו כי אם מדעת חבירו מי נימא דהיינו דוקא בנדר שצריך התרה מדינא אבל בנ"ד שמדינא א"צ התרה כי אם כדי שלא יקיל ראשו בנדרים קא מחמרי' עליו להצריכו התרה לא בעי' דעת חברו כלל או דלמא כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וצ"ע אם רשאים ב"ד להזדקק לו להתיר את קבלתו:

הנה במה שאסר ע"ע להורות הוראת או"ה נהי נמי דכל ת"ח שהגיע להוראה וליכא דעדיף מיניה אסור למנוע מלהורות כמבואר ברמב"ם (פ"ה ה"ד) מת"ת וביו"ד (סי' רמ"ב סעי' יד) שהרי זה מונע תורה ועליו נאמר ועצומים כל הרוגי' מ"מ חיילא עליו איסור הוראה דהא נדרים חלים אפי' על דבר מצוה כדאי' (בסי' רטו ס"א) ואפי' לפ"מ שהעירותי לעיל (אות ב) דמשום נדר א"א לחול דהו"ל דבר שאין בו ממש ומדין שבועה הוא דחיילא אפי' על דבר שאין בו ממש אין לומר דלא ליחול עליו איסור ההוראה דהוה כנשבע לבטל את המצוה דהא לא עדיפא מצות הוראה דליכא כי אם סמך דרשה מקרא דולהורות את ב"י וגו' ואסמכתא דועצומים כל הרוגיה ממצוה דרבנן או מדרש חכמים דשבועה חלה עליהן כדאי' (בסי' רלט ס"ו):

ה אמנם מלשון שקיבל לאסור עליו משמע שהתחייב לאסור אח"כ ע"ע ולא שכבר אסר דהו"ל לומר אזי אסר עליו או אזי קיבל ואסר עליו לשון עבר אבל קיבל לאסור עליו לישנא דלהבא משמע שהתחייב לאסור אח"כ על עצמו:

גם מלשון התחייב ליסע לכאן עד זמן המוגבל כו' ואם יתרחיש שאנשי מקומו כו' אזי קיבל כו' נראה קצת דעלי' דידי' הוה קא סמכו בחיובא שהתחייב א"ע בלחוד ובטחו בו שיעשה כמה שהבטיח ונתחייב אלא שחששו לנפשם אולי אנשי מקומו לא יתנוהו לקיים כפי שנתחייב ויהי' אנוס שלא לקיים ע"כ המציאו שיאסור ע"ע וא"כ בנ"ד שעקר דירתו משם בלי אונס אנשים אחרים כי אם. מדעתו דנפשי' ליכא איסורא וחיובא הוא דרמי עליו להשאר אצלם וכיון דקיי"ל פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ואע"ג דהוה דבר האבוד יכול לחזור בו אלא שחייב לשלם מה שגרם להם הפסד ע"י חזרתו ובנ"ד צ"ע אם חייב לשלם אפי' נימא דהוה דבר האבוד מכ"ש היכא שאפשר להשיג שו"ב ומו"צ אחר ולא דמי בזה למלמד דאיכא חשש פסידא לנער וצע"ג לענין זה בחו"מ (סי' שלג) ואכ"מ:

ז והנה השואל העיר שנראה משמעות הדברים שהאיסור הי' רק לשיסע לשם לזמן המוגבל ולא על שלא יוכל לעזוב את העיר בטרם כלות הג' שנים אלא שנסתפק כיון דבנדרים ושבועות הולכין אחר הענין ולא אחר הלשון כמבואר (בסי' רי"ח ס"א) ובהג"ה שם כ' וכ"ז בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחברו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח ומשמע דאפי' אין הלשון כולל הולכין אחר אומדנא ובנ"ד נהי נמי שאין הלשון מוכח מ"מ אומדנא איכא שדעת אנשי העיר היה שיקבל ע"ע על כל הג' שנים עכת"ד ולענד"נ דליתא דהא בס' בית לחם יהודא (סק"ב) הוכיח מדברי הר"מ מטראני דאפי' בתר אומדנא דמוכח לא אזלינן לעשות ממנו נדר היכא שאינו סובל בלשון השטר:

איברא שצ"ע לפום רהיטא במה שפסק דלא אזלינן בתר הכולה והוכיח כן מדקיי"ל דהולכין אחר לשון שבשטר וקיי"ל נמי המע"ה די דהא תינח לענין חיוב ממון הולכין רק אחר משמעות השטר ואמרי' המע"ה משום דספק ממון לקולא לנתבע אבל היכא שנשבע או נדר לעשות דבר לחברו י"ל דלא אזלינן לקולא משום דספק נדר ושבוע' לחומרא כמבואר (בסי' ריז סעי' ג) מיהו דלזה י"ל עפמש"כ הבל"י (בסי' רח סק"ח) בשם המור"ם מטראני דבספק אם נדר אם לאו אזלינן לקולא וי"ל דהה"נ בספק במשמעות הנדר אזלי' לקולא ונהי דקיי"ל (בסי' רח) סתם נדרים דהיינו ספק במשמעות הנדר לחומרא צ"ל דהיכא שאין לשון השטר סובל גרע מסתם נדרים ואזלי' ביה לקולא:

ואכתי צ"ע דלא יהא אלא ספק ממון ג"כ ראוי להחמיר בנ"ד דהנה המהר"י באסין נתן טעם להא דספק ממונא לקולא ולא אמרי' דספק איסורא דגזל הוא וניזול לחומרא משום דגם לגבי התובע הוה ספק איסור גזל ובנ"ד לגבי הנתבע הו"ל ספק איסור מזיק לחברו שלא כדין אבל המשביע לא יעשה שום איסור כשלא יעשה הנשבע מה שלבו חפץ וא"כ בספק ממון כה"ג ג"כ הוה אזלינן לחומרא לנתבע וצ"ל דס"ל כשיטת האחרונים שכ' הטעם משום דספק ממון התורה התירה ואפי' היכא שגבי השני לא יהי' שום צד איסור ומה שנוגע לספק נדר כיון דהוא דומה לספק בעיקר הנדר נמי אזלינן ביה לקולא:

מבואר בדבריו דלא אזלינן בתר אומדנא דמוכח היכא שאינו סובל הלשון ומה שנראה בדברי הרמ"א דאזלינן בתר אומדנא דמוכח אפי' כשאין הלשון כולל האומדנא. הנה דבריו זצ"ל גם בלא"ה אין להם הבנה לפום רהיטא והעיקר דכונתו כמו שביאר הט"ז (סק"ב) אלא שקיצר בדבריו הקדושים והוא דהריב"ש (סי' קצה) כתב דאפי' נימא שכונת הקהל הי' שיהיה הא' נטפל להשני לא אזלינן בתר כונתם כי אם אחר משמעות הלשון משום דליכא אומדנא דמוכח ודברים שבלב אינם מבטלים הקנין ונהי דבנדר ושבועה אזלי' בתר אומדנא היינו דוקא בנדר לחוד אבל בנודר לחבירו לקיום הקנין כיון דלענין הקנין לא אזלי' בתר שום אומדנא כ"א היכא דמוכחא טובא ממילא לענין הנדר נמי לא אזלי' בתר אומדנא. ועפי"ז ביאר הטו"ז את דברי הרמ"א דהיכא שנודר לחבירו לקיום הקנין והלשון מבורר רק שמכח שום כונה בעינן לבטל הלשון לא אזלי' בתר אומדנא לבטל הקנין כדאזלינן בכה"ג בתר אומדנא לבטל הנדר דכיון דלענין ממון אין הכונה מבטלת הקנין ה"נ אינה מבטלת הנדר שנתלה בקנין. אבל היכא שהלשון עצמו סובל ב' משמעות ולא בעי' לבטל הקנין מכח האומדנא כי אם לפי שלא נתברר כונת לשונו ובזה מצד הקנין י"ל שלא קנה דהא הברירה ביד הנותן לפרש לשונו והמע"ה ממילא אפי' איכא נמי נדר לקיום הקנין לא אזלינן לחומרא לנתבע:

אמנם נלע"ד דבכה"ג אזלינן בתר אומדנא לא מיבעיא היכא שנדר ג"כ לקיום הקנין דמצד הנדר אזלינן בתר האומדנא אלא דאפי' בעניני ממון לחוד נמי אזלינן בתר אומדנא כל דהוא לברר כונת הלשון:

והנה עפמש"כ בכונת הטו"ז בביאור דברי הרמ"א ושכן מבואר להמעיין בתשו' הריב"ש מוכח כתשו' המבי"ט הובא בש"ך (סק"ב) דדוקא בנדרי' דאית בהו דררא דממונא אזלינן בתר הלשון ולא בתר הכונה כי אם באומדנא דמוכח דלפי שהנדר הי' לקיום הקנין ולענין ממון קונה היכא דליכא אומדנא דמוכח אבל בנדר דלית בי' דררא דממונא לא אזלינן בתר הלשון כי אם בתר האומדנא אפי' לא מוכחא כולי האי ודלא כהש"ך שחולק שם על המבי"ט:

העולה מדברינו בכונת הרמ"א דאזלי' בתר אומדנא כל דהוא לגלות מה הקנה ועל מה נדר היכא שהוא לפרש כונת הלשון כשסובל ב' לשונות ודאזלי' בתר אומדנא דמוכח אפי' היכא שסותר הלשון לבטל הקנין והנדר אבל למיזל בתר אומדנא אפי' היכא דמוכחא טובא לעשות ממנה נדר כשאינו סובל בלשון כלל. לא למדנו דבר זה מתורת משה הרמ"א זצ"ל. כ"א מתורת הר"מ מטארני למדנו דלא אזלינן בתרי'. ובנ"ד נמי כיון שמשמעות לשון השטר הוא שקבלת האיסור על שיבוא לזמן המוגבל ולא על שישב בעיר ג' שנים לא אזלינן בתר שום אומדנא אע"ג דמוכחא טובא כיון שאינו סובל כלל בלשון השטר ואין לעשות ממנו נדר:

איברא דאיכא לעיוני בשלמא לשיטת הרמב"ם (שבסי' רי"ח ס"א) דלבישה והעלאה שניהם במשמעות הלשון ניחא מה דמפקינן לשון הנדר מהעלאה לאוקמא ללבישה ומפקי' ליה מלבישה לאוקמיה אהעלאה כפי הכונה דכיון דשניהם במשמעות הלשון אזלינן שפיר בתר אומדנא בין לבטל ובין לעשות נדר אבל לשיטת הרא"ש דלבישה היא דאיכא במשמעות הלשון ולא העלאה בשלמא מה דמפקי' לשני' מהעלאה לאוקמי' ללבישה ע"פ הכונה דניחא דהרי לבישה איכא במשמעות הלשון ועבדי' נדר ע"פ האומדנא דהו"ל פיו ולבו שוין דהיינו משמעות לשון פיו ואומדן כונת הלב. אבל לאפוקי לישנא מלבישה לאוקמי' להעלאה כפי הכונה קשה התינח לאפוקי' לישני' מלבישה לפי שלא נתכוין לה דלבטל הנדר שפיר אזלי' בתר אומדנא לפי שפיו איכא לבו ליכא אבל לאוקמיה להעלאה שאינו כולל וסובל כלל במשמעות הלשון מה מהני לן אומדנא והא לעשות נדר לא מהני אומדנא אפי' היכא דמוכחא כשאינו במשמעות הלשון משום דלבו איכא משמעות פיו ליכא ואנן פיו ולבו שוין בעי':

אמנם אחר העיון ליתא דשאני התם דכיון שע"פ האומדנא ליכא למימר שנתכוין לדבר אחר כי אם להעלאה בלחוד מש"ה אע"ג שאין זה כלל במשמעות הלשון עבדי' מיניה נדר ומוקמינן לדיבורי' להעלאה דכיון דלבטל הנדר אזלי' בתר אומדנא וסמכינן אמה דידעינן בודאי שלא נתכוין ללבישה. וכיון דאפקי' ומבטלים נדרו מלבישה ע"כ בעינן לאוקמיה לדיבורו ולנדרו להעלאה אע"ג שאינו. סובל במשמעות הלשון דאל"ה אמאי תרמיי' ולמה נתכוין ועל מה נדר אבל בנידון דהר"ם מטראני שע"פ האומדנא נראה שהי' כונתו שלא יעשה סחורה זו לא עם אחרים ולא בפ"ע וע"פ משמעות קבלתו נראה שהי' רק על שלא יעשה הסחורה עם אחרים. אבל שלא לעשותה בפ"ע ליתא במשמעות הלשון ומ"מ אין משמעות הלשון סותר לגמרי למשמעות של האומדנא בכה"ג לא אזלינן בתר אומדנא בלבד לעשות נדר דהאי איכא מידי למיחל עליה משמעות הלשון בצירוף משמעות האומדנא דהיינו שלא יעשנה עם אחרים. ומה"ת נעשה נדר מהאומדנא לחוד דהיינו מעשיית הסחורה בפ"ע כיון שי"ל שהלשון מסכים עם האומדנא במקצת ואינם סותרים זה את זה לגמרי ואיכא גונא שיסכימו ויחולו שניהם:

והה"נ בנ"ד שע"פ האומדנא י"ל שקיבל על עצמו לבוא לזמן המוגבל ולשבת שם ג' שנים ומשמעות לשון קבלתו הוא שהי' רק על שיבוא לזמן המוגבל וליתא כלל במשמעות לשונו שישב שם ג' שנים ומ"מ אין משמעות הלשון סותר לגמרי למשמעות האומדנא דבכה"ג לא אזלינן בתר אומדנא לחוד לעשות נדר כיון דאיכא מקום למיחל עלי' משמעות הלשון בצירוף האומדנא. והיינו שיבוא לזמן המוגבל מהיכי תיתי נעשה נדר מהאומדנא בלבד דהיינו שישב בעיר ג' שנים אחרי שי"ל שהלשון מסכים עם האומדנא ג"כ במקצת ואינם סותרים זה את זה לגמרי:

ולפ"ז אפי' נימא דלהרמ"א עבדינן נדר מאומדנא דמוכח אפי' אינו כולל וסותר הלשון מ"מ להביא ראי' לדבריו מדינא דהר"ם מטראני ולנ"ד דהא איכא לחלק כמ"ש ביישוב שיטת הרא"ש:

ז הנה מבואר בחו"מ (סי' של"ג ס"ג) בהג"ה דאסור להשכיר עצמו לג' שנים ונהי נמי דבשבועה חיילא עליה ולא הוה נשבע לבטל את המצוה (כמש"ל אות ד') מ"מ שארית ישראל לא יעשו עולה להשביע על ככה ומה שכתבו כתב התקשרות על ג' שנים היינו שיתחייבו הק"ק להחזיק את המו"צ ג' שנים ולא שיתחייב המו"צ לעמוד אצלם ג' שנים שלימות להכשילו באיסור השכרה בעבד עברי ואפי' תימא שגם לזה נתכונו מ"מ נלע"ד דודאי ציבור איסורא לאינשי לא הוה קא ספי. ואי הוה ידעי דאיכא איסורא לא היו משביעים אותו ע"ז וא"כ י"ל דאיסורא לא ניחא להו לציבורא דליקני ועיי' ביו"ד (סי' רכח) בהג"ה הג' אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה כו' ובפרט בנ"ד שאומר המו"צ שלא הי' כונתו כי אם לקבל על עצמו לנסוע ולבוא לזמן המוגבל ולא שהוא מחוייב לשבת שם ג' שנים ונהי דמבואר (בסי' רלב סי"ב) בש"ך (ס"ק כה) דבנשבע לחברו אפי' קודם שעבר על השבועה אינו נאמן לומר לדבר זה נתכונתי ולא לדבר אחר מ"מ בנ"ד נ"ל שיש להאמינו ובפרט לפמש"כ המהר"ל מפראג בס' נתיבות עולם סוף עמוד הדין דעון גדול הוא לקבל רב לזמן שעי"כ צריך להחניף י"ל כשהרב א"צ להיות הזמן שצריכים הק"ק להחזיקו אינו מחניף כל כך שסומך שיוכל להשתדל לעצמו מקום בעוד שיש לו הספקה מן הק"ק. אבל אם הזמן שוה לשניהם צריך להחניף הרבה שלא יגרשוהו כלה בכלות הזמן והוא לא יוכל להשתדל לו מקום אחר עד שיכלה הזמן הקצוב לשניהם בשוה.

ובצירוף כל הטעמים שכתבתי נלע"ד להלכה ולמעשה שיש לסמוך שרשאים ב"ד להזדקק ולהתיר לו נדרו וקבלתו אפי' שלא מדעת בני הק"ק שי' רק להודיע להם מהיתר זה ואין שום סמיכה על הוראתי עד שיסכימו ב' רבנים מובהקים ה"י ולהעתיק להם כתב התקשרו' כולה מרישיה לסיפיה אולי מתוכו ילמדו דברים שלא כמ"ש:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה