אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק יורה דעה · סימן טז
ע"ד ב' בריכות מים חיים שע"י סילון שמתחת לקרקע שופכות האחת לשני'. והנה אל הא' נמשכין מים חיים בצינור מבית בישול המתוק ומן הב' שואבין בסילון מים קרים לבית הבישול. והעמידו לבריכה הא' תיבה נקובה למטה כשפופרת הנוד ובין הנסרים שבצדדי התיבה:
יש סדקים רבים. ואל התיבה נמשכים המים החמים היוצאים בצינור מבית הבישול וחש חכם אחד מיראי הוראה אם בעת שרבו מי הברכות מגשמים או מהפשרת שלגים עד שהמה רבו הרבה על עיקר מי הבריכה אין לדין עליהם דין רבו נוטפין על הזוחלין היינו אם דינם כדין מקוה או כדין מעיין שמטהר בזוחלין גם ע"ד הסדקים שבתיבה שבין הקרשי' חש לומר שתלי' בפלוגתא דהרא"ש והר"ש זצ"ל (שבסי' ר"א סעי' נ) במחבר והג"ה שהמים שבתוכה יוצאים דרך הסדקים מהתיבה גם אם המים החמים שבתיבה שהם מים שאובים:
דינם כמחוברים למקוה וטובלים בהם:
ואנכי השבתי לו שלענ"ד אין לחוש לכל אלה דבין אם נדון על ב' הבריכות בצירוף. בין אם נדון על כל א' בפ"ע הרי דינם כדין אשבורן דשני הבריכות אין שוטפים לחוץ להלן כ"א שבריכה הא' שוטפת להשני' מתחת הקרקע ויש לשניהם דין אשבורן. ואין לחוש על רביית הגשמים והשלגים על המים החיים שמעיקר הבריכה. גם ע"ד הסדקים אין לחוש שהמים שבתיבה הם מחוברים למי הבריכה וממילא אין לחוש על היציאה דרך הסדקים דכמו שיוצאים המים מהתיבה כ"כ הם שבים למי הבריכה המחוברת להם. ובכה"ג לא חיישינן ליציאה דרך הסדק בהג"ה (סעי' נ) בשם הריב"ש ומה"ט נמי שהמים שבתיבה מחוברים למי הבריכה אין לחוש על היות המים החמים שבתיבה שאובין דכבר נתחברו למי הבריכה:
והצעתי דברי להגאון מ' ישראל יהושע נ"י מקוטנא והשיבני וז"ל מכתבו לנכון הגיעני אתמול במוש"ק העבר והנה אחר שכתב כ"ת שאין מימי הבריכות יוצאין חוץ לגומא גם כשרבו מימי הגשמים הרי זה כמחבר שני מקואות (בפ"ו דמקואות משנה ג) ופשוט דאין זה נקרא זוחלין כלל גם התיבה שהניחוה בבריכה אחת שנקובה תחתיה כשפופרת הנוד פשיטא דכשר שהרי הוא מחובר לאשבורן והרי זה כטובל בגוף המקוה. והנה יש לגמגם קצת אם טובלין בעת שדולין מים ע"י צינור שידוע שטבע הצינור בעת שדולין המים שמריקים האויר מן המים ועי"ז המים עולין מאליהן א"כ בשעה שדולין מים מיקרי זוחלין כמש"כ הטור (בסימן ר"א) דיש פוסלין מקוה שנסדק אע"פ שמחזקת מ' סאה למטה מסדק לפי שהמים העליונים ננערו לצאת מקרי כולו זוחלין וע"י הורקת הכלי את האויר ננערו המים עליונים להגביה למעלה ולצאת לחוץ ויעויין בש"ע יו"ד (סי' הנזכר סעי' נ) שהביא שם רמ"א דעה זו לחוש לכתחלה אמנם בשעה שאין דולין להפאבריק ע"י הצינור הפלומפף נראה שאין לחוש כלל כשאין המים יוצאים חוץ לבריכה. ידידו ישראל יהושע:
גם אם יוכלו לסתום פי הצינור בשעה שטובלת שלא יהא מחובר לבריכה שדולין ממנה יכולה לטבול גם בעת שדולין וזה פשוט עכ"ל:
והשבתי לו במה שחידש כבוד גאונו נ"י דבשעה שדולין המים והמים שבים לזחול הרי זה נכנס במה שחש הרמ"א (בסי' ר"א סעי' נ) לדעת הר"ש והמרדכי בנפרץ אחד מכותלי המקוה. ירשני נא כבוד גאונו נ"י לדון לפניו מה שיש להעיר בזה לענ"ד. דהנה בפי' הר"ש מקואות (פ"ה מ"ה) לא נתפרש שגם בנשתייר מ' סאה פסול רק שהרא"ש הל' מקואות (סימן יא) ובפי' המשנה מקואות כ"כ בשם הר"ש. ודיהיב טעמא למילתיה משום דהשתא מיהו טובל גם במים העליונים שהם זוחלין ודבריו הובאו בב"י (סי' רא) וצריך להבין מאי איכפת לן מה שטובל במים העליונים שהם זוחלין וכי בתחתונים שאין זוחלין אינו טובל ויעלה לו הטבילה בהן ונלענ"ד דגם להר"ש [והמרדכי שבועות סי' תשד"מ דלא נקיט לה טעמא נמי י"ל דכר"ש ס"ל] לא מיפסל אלא מדרבנן משום מראית העין שהרואה אותו טובל במקוה זו כיון שרואה שהעליון של המים זוחלין יבוא לטבול גם בזוחלין בלבד שלא יעלה בדעתו שמקוה זו אין תחתית מימיה זוחלין ויש בה מ' סאה באשבורן. מעתה בנ"ד שאין הזחילה של המים העולין בסילון נראית לעין הצופה במי הבריכה גם להר"ש לא מיפסל בהכי.
וזה נלע"ד טעמו של הרשב"א שהביא הב"י ומחבר (סעיף נא) דאם מי המקוה נחסרין מעט מעט דכשר שאין הזחילה ניכרת והטעם דכשאין ניכרת לעין הרואים לא נפיק מינה חורבה כלל וכשר. ולא זכיתי לראות דברי הרשב"א בשער המים כי אינם בסוף ספר תוה"ב. ויודע אני שיש לדחות דזחילה שאין ניכרת בשום מקום לא פסלה משא"כ בנ"ד הזחילה ניכרת לעינים אלא שאינה ניכרת במי הבריכה:
ובעיקר מה שחידש כבוד גאונו נ"י דבשעה שדולין מים ע"י סילון מקרי מי הבריכה זוחלין יש לדון לענ"ד ולומר דאף שבהוצאת האויר ננערים מי הבריכה לכנוס לסילון אין לדון עליהם לומר שננערו להיות זוחלין לפי שהמים שבתחתית הסילון מחוברים תמיד למי הבריכה ואינם עתידים לצאת מהסילון רק שברבות הפעולות להוציא את האויר ישנו וישלשו המים לכנוס לסילון והתחתונים דוחקים ומעלים העליונים עד שיוציאום לחוץ ומבלי פעולות אדם אינם עתידים להיות זוחלין מעצמם והמים הזוחלין ע"י הפעולה אינם מחוברים למי הבריכה עוד כי בשביתת הפעולות לא ישובו המים שבעליונית הסילון לירד למטה מהכדורים או הדליי' שבסילון. כי אם יעמדו לעולם למעלה עד יבשם או עד שיבלעו בסילון ע"כ אין לומר שמימי הבריכה יחזרו לדין זוחלין חדא שהמה לא יזחולו כלל רק המים שבעליונות הסילון יזחילו ולא מי הבריכה והמחוברים להן. ועוד שאין זוחלין מעצמן כי אם ע"י פעולות הורקת האויר ע"י מעשה בני אדם ויעויין בש"ך (ס"ק ל') כ' מדעת קדשו ושכ"כ הריב"ש (סי' רצ"ב) לחלק בין אם מעצמם יוצאים בין אם ע"י בני אדם או דבר אחר יוצאים אלא שנתנו עוד טעם דאח"כ לשם הם שבים ואף שי"ל דצירוף שניהם בעי מדסמך הרמ"א (בסעי' נ) על טעם דשבים למקוה בלחוד ע"כ שהבין דאו או קאמר הריב"ש א"כ כמו שסמך הרמ"א ז"ל על טעם שבים בלחוד כ"כ נוכל לסמוך על טעם שאין יוצאין מעצמן כי אם ע"י אדם או ד"א לחוד איברא דנראה דבכלל טעם שאח"כ שבים למקוה נכלל טעם שאין יוצאין מעצמן דביוצאין מעצמן לא ישובו אח"כ למקוה אבל על טעם אינם יוצאים מעצמם לא סמכי' ונתיישב לי בזה קו' הרא"ש על שיטת הנ"ש מה לשון נוטפין שעשאן זוחלין ולמ"ש י"ל דלא מיבעי' קאמר לא מיבעי' נעשו מעצמן זוחלין דבעי תיקון ופליגי בה ר' יהודא ור' יוסי אלא אפי' עשאן אדם או דבר אחר ג"כ בעי תיקון דבעי' צירוף טעם שבים אח"כ למקוה ובלא"ה פסול וצריך תיקון:
עוד נלענ"ד שיש לעיין דדוקא במקוה גמורה מים מכונסים קפדינן על זחילת המים העליונים בלבד אבל במי מעיין שמטהרים אף בזוחלין אלא שרבו עליהן נוטפין היכא דבאמת כל תחתית המים קוו וקיימי ועליונים לבד זוחלין לא קא מיפסל בזה דכבר הק' התוס' שבת (דף סה:) ד"ה שמא ירבו והובא בהגהמ"ד שבועות דנימא קמא קמא דמעטפין בטיל בזוחלין. ותי' דברוב איסור לא אמרינן קמא קמא בטיל. והתינח היכא דאח"כ כשרבו הנוטפין כולם זוחלין אבל כשמיעוטן בלבד זוחלין לא מיפסל דממנ"פ ליכא רובא דאיסורא וי"ל קמא קמא בטיל במי המעיין הזוחלין. וקצת ראי' הי' נראה לזה מאבוה דשמואל עביד לבנתי מפצא. ומה הועיל והלוא המים מחלחלין דרך נקבי המפץ והו"ל כמקוה שנסדק א' מצדי'. אע"כ דבזוחלין. שרבו עליהן נוטפין לא מיפסל. ואולי יש לדחות דדרך נקבי המפץ אין הזחילה ניכרת כ"כ. ועכ"פ לשני הצדדים יש ליישב קושית הרא"ש על שיטת הר"ש ז"ל מהא דגודר בכלים די"ל דאין הזחילה ניכרת כל כך בגודר בכלים או דאיירי בגודר בנוטפין שרבו עליהם זוחלין דבזה לא מיפסל בזחילת המיעוט משום דממנ"פ ליכא רובא לאיסור. עפמ"ש יש ליישב קו' הש"ך (ס"ק ק"ח) די"ל הרמ"א בדון מעיין קאי להיכא שרבו עליו נוטפין דלא קפדי' בו על ניעור מקצתו לזחולו: