אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק אורח חיים · סימן טו
בענין יין צימוקים שגיסי הרב מוה' חיים משה שי' הראה בשו"ת מהרי"ט (ח"ב סי' ב) שדינו כיין גמור כמי פירות ובשו"ת חכ"צ (סי' ק"מ) חולק עליו. והראה בשו"ת הריב"ש (סי' ט) שמבואר דעת הריב"ש כדעת מוהרי"ט:
והנה לכאורה נ"ל להביא ראיה מב"ב דף צז) אר"י משום רשב"י כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו. לענין הכשרן ועי' רשב"ם ד"ה ראשון ותוס' ד"ה שמרים דבמצא כדי מדתו איירי [וצ"ע על מ"ש הרשב"ם ד"ה כך אמרו דהיינו כרבנן דאחרים וקשה דהא בכדי מדתו אחרי' נמי מודו] וא"כ ל"ל שמעורב בתוכו יין ואפ"ה מכשיר אלמא דכל היכא שדינו כיין היינו שלגמרי הרי הוא כיין ומכשיר בלי מחשבה עי' רשב"ם ותוס' ד"ה ל"צ אלמא שדינו כמי פירות וכיין גמור. וה"ה לצימוקים דכ"ש הוא:
מיהו י"ל דהתם לחומרא שויוהו לגמרי כיין ומכשיר מדרבנן [וצ"ע לשרוף עליו תרומה וקדשים] אבל לענין מי פירות י"ל שדינו כמים וקצת צ"ל כן דהא קשה למוהרי"ט במה דאיתא לקמן ע"ב בשל שמרים ואתי ד' המרא מעליא הוא וקשה אדפריך אדרב טפי הו"ל למיפרך אברייתא דשל שמרים אם הביא פסול והא באתי ד' חמרא מעליא הוא ובפחות מד' אפי' בפה"ג לא מברכי' עי' רשב"ם ועכצ"ל דבשל שמרים מודה מוהרי"ט שהרי עיקר הטעם של המוהרי"ט הוא משום שנהפכים המים עם הענבים כגוף אחד כשם שהמי גשמים שנוטפין על הענבים במחובר נהפכים גוף אחד תוך הענבים [ובאמת צע"ג מי גשמים במחובר שנותנין כח בארץ ועי"כ עולה שרף באילן היכא מדמינן להו למים בענבים התלושים] והתינח בצימוקים שנותנין עליהם מים אבל בשמרים שטעם העצם שלהם לכ"ע אמרי' דקיוהא בעלמא הוא ולאו חמרא כלל והא דבמצא ד' הוה יין היינו משום שנתערב ונשאר בתוכו יין וא"כ ל"ל דכיין גמור יהיה דין יין שמרים וע"כ משום יין מזוג אתי' עלי' כיון דרמא ג' ואתי ד' והא דאמרי' לקמן אי למעוטי של שמרים באתי ד' חמרא מעליא הוא לאו דחמרא מעליא הוא כוליה יין רק חמרא מעליא כיין מזוג דעלויי עלי' לקידוש. ועכצ"ל מה שדינו כיין גמור להכשיר היינו משום חומרא בלבד וכמ"ש:
עוד היה אפשר לומר במי גשמים שלא נקרא עליהם שם מים עדיין שפיר נהפכים כגוף יין כשניתנו ע"ג צימוקים או שמרים להקרא יין גמור וכמו מי גשמים על ענבים המחוברים אבל מים גמורים לא יאבדו את שמם במה שניתנו ע"ג שמרים או צימוקים:
ועוד י"ל דדוקא בניתנו ע"ג שמרים שאפי' להכשיר אין ראויים כמ"ש התוס' ד"ה שנתמד מאליו שפיר אבדו שמם לגמרי אבל מים שניתנו ע"ג חרצנים וצימוקים לא יאבדו שמם לגמרי וחמרא מזיגא מיקרי ובדברי המורי"ט מיושב המנהג שרוטב ומוהל של בשר נחשב כגוף בשר ובעי' סמך לבטלו ולא כדין מדומע לפי חשבון הבשר שבו שנהפך ע"י הבישול כגוף בשר. ולפמ"ש אכתי צ"ע. ועיי' באו"ה (כלל כ"ד אות ח) שכתב ומיהו ברוטב של בשר שנפלה לחלב ודאי צריך ס' נגד כולה דהוה שם בשר על כל המים ועוד כמ"ש המרדכי פ' כ"ה דקיי"ל כמ"ד דמשערים כאילו המים בשר ולא כמ"ד במה דבלעי מיא וא"כ הוה חתיכה גופא דאיסורא וסברא הוא דא"א לעמוד על השיעור כמה בלע עכ"ל ועיי' בב"י (סוף סי' צח) בשם הר"ן שחולק על הרא"ש. דמשערים כמות שהיא הרוטב ועיי' בד"מ שנראה שמסכים בזה לדעת הר"ן ורשב"א בשם העיטור נגד הרא"ש ומשום הכי הביא דברי רש"י לשער כזית ועי' בתוי"ט רפ"ג דטהרות בשם הרמב"ם דרוטב הוא הנדמה לדבק אחר הקפיאה ועי' מקואות (פ"ז מ"ב) דמי כבשים ושלקות דין מים יש להם ובתי"ט שם בשם ירו' שהביא הר"ש ועי' ברכות (דף נב:) ברש"י סד"ה אין כלי דרוטב אין בו תורת משקה כ"א תורת אוכל והיינו לפי שאבדו שמם הראשון וצ"ע ע"ד תוס' חולין (דף ק"ח:) ד"ה אמאי דבפשיטות אין לומר שרוטב במים הוה מין במינו ובגמ' חולין (דף קח) מחלקינן בין רוטב. עבה ובין רוטב רכה דרכה לאו מין בשר הוא.
והנה גיסי הרב שי' הביא ראיה מעירובין (דף סה) מה לחם שנקח בכסף מעשר אף מים שנקח בכסף מעשר ואי מה שנקח בכסף מעשר אין דינו לכל מילי כיין י"ל מש"ה קרי לי' מים משום דלכמה דברים דינו כמים ומנ"ל הא דר"ח ב"פ אע"כ דכל מה שנקח בכסף מעשר דינו לכל מילי כיין לקידוש ולניסוך ולמי פירות ולענ"ד אין מכאן שום ראי' דודאי לא מסתבר לומר שיבטיח ה' לברך הדברים הפחותים כתמד ויין צימוקים ופשיטא לי' לתנא דהבטחת ה' הי' לברך היין שהוא משובח דמצינו כמה פעמים בתורה ובנביאים שהבטיח לברך התבואה ויין ושמן ולהיפוך בקללה ר"ל והיינו מה שהוא יין באמת ולא שיכוין ה' בהבטחת ברכותיו להתמד ויי"צ ומש"ה אפי' אם נאמר דתמד ויי"צ לענין קניית מעשר דינם כיין ולשאר מילי דינם כיין קרא לא בהנהו איירי רק ביין גמור:
ונהי דהוה בעי' למימר דקרא איירי בברכת המים ממש אי לאו גז"ש דקיחת מעשר היינו משום דפשטיה דקרא באמת במים קאי וכמ"ש התוס' עירובין שם ד"ה וקרי ליה גם בב"מ (דף ק"ז:) אמרי' דפת שחרית וקיתון של מים מבטלת חולאים התלויים במרה ומועיל מפני החמה והצינה ומפקינן לה מהאי קרא דוברך את לחמך ואת מימיך ושפיר שייך בי' ברכה אבל כיון דאמרי' בג"ש דהיינו מים שנקחים בכסף מעשר ליכא למימר שהבטחת הקב"ה על הברכה לברך התמד ויין צימוקים ובעיקר דבריו כבר מצינו יין מזוג שנקח בכסף מעשר ודינו לניסוך ומי פירות כמים וע"כ בעי' למימר דקרא דברכה לאו ביין מזוג איירי וכמו שכתבתי:
עוד הביא גיסי הרב שי' ראי' מעירובין (דף כז:) ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ופירש"י כשנגמרה תסיסתו הוה כיין ומשמע דהרי הוא כיין גמור דאל"כ למה נקנה בכסף מעשר ודחה ראיתו כי משמע ליה מסוגיא דב"ב (דף צ"ז) דיין מזוג נקנה בכסף מעשר והביא דברי הרמב"ם ה' מע"ש (פ"ז ה"ז) שכתב אבל נתן ג' והוציא ד' הרי זה כיין מזוג והראה הכ"מ מקומו סוגיא דב"ב ולא הביא הסוגיא דעירובין (שם) והנה מה דמשמע לי' מסוגיא דב"ב (צ"ז) דיין מזוג נקח בכסף מעשר אין לו שום משמעות בסוגיא שם רק מבואר שם דבנתן ומצא ד' הו"ל יין לברכה ולהתחייב במעשר ולא לענין ליקח בכסף מעשר:
אמנם בודאי מותר לקנות יין מזוג ממעות מעשר אלא שיש חילוק בין קניית מזוג לקניית יין מעורב במים בגונא שהמים נהפכו ליין והו"ל יין. גמור דיין מזוג מותר לקנות היין בלבד רק שמותר לתת דמי המים בהבלעה דרך משל לוג יין מעורב בג' לוגין מים קונה הלוג יין ומבליע לו דמי הג' לוגין מים אבל אם נהפכו המים ליין מותר לקנות הד' לוגין בפירוש וא"צ להבליע דמי הג' לוגין מים בלוג היין:
והנה ההוא דעירובין (דף כז) דהתם קאי לקנות בהבלעה כמו קנקן יין וגיזה ועור ע"ג צאן ובקר וא"כ עכצ"ל דהאי דתמד נמי רק מתורת מזוג אתי' עלי' דמש"ה בעי' להבליע דמי היין ולא שהמים נהפכו לגוף יין גמור דלא הוה צריך לקנותו בהבלעה. ועכצ"ל שמה שכתב רש"י שהוא כיין היינו לענין שעכ"פ נקנה בכסף מעשר אבל לא שיהי' כיין גמור [ועימש"ל ע"ד התוס' חולין (דף כו.) ד"ה רבא אמר שכתב והמים עצמם נחשבים יין] ומה דאמרי' נמי בעירובין דקיוהא בעלמא הוא לא שכולו נהפך לקיוהא אלא שקיוהא מעורב בתוכו וכן יש ללמוד מדברי רש"י עירובין ד"ה קיוהא ובהכי נמי ניחא לפמש"ל דמוהרי"ט ש מודה בתמד שמרים:
ואל תשיבני ממה שהרמב"ם הביא דין תמד (בפ"ז) ודיני הבלעה הביא (בפ"ח) די"ל הבלעה במה שאינו פרי רק שקונה הכל בכלל הפירי ויתנהג בו בקדושת הפירי הביא (בפ"ז) ודיני הבלעה בדברים הנשארים אח"כ חולין כקנקן גיזה ועור הביא (בפ"ח) עייש"ה ותמצא כן:
ודע שלא זכיתי לעמוד על ההיא דתמד משהחמיץ נקח בכסף מפשר שביארו הרמב"ם כשרמא ג' ולא אתי ד' וק"ל מה מהני לן מה שהחמיץ והא מהמבואר מסוגיא דב"ב (דף צו) שאפי' יש בהם טעם יין גמור פליגי רבנן דאחרים כשלא אתי ד' וא"כ מה מהני לן מה שהחמיץ ונגמרה כבר תסיסתו ועיין מהרש"א חולין (דף כו) שכתב דמש"ה לא אוקמי' מתני' שם במצא כדי מדתו דאפילו החמיץ לא הוה מחייב ר"י אלא מספיקא ולא מדינא. עוד לא זכיתי להבין מה ענין החמיץ גבי יין ורש"י ז"ל נראה שהרגיש בזה והסיע פי' מלת החמיץ שנגמרה תסיסתו ולא שנהפך לו טעם חומץ והוא דוחק להעמיס כן בפי' מלת החמיץ גם צ"ע במה דאיתא בעירובין שם אבל תמד דקיוהא בעלמא הוא ומשמע דלאו כיין הוא כדאי' בב"ב (דף צ"ז) מ"ס פירא הוא קיוהא בעלמא הוא ואינו כיין ועי' תוס' שם:
ולענ"ד הי' נראה להמציא דבר חדש דההוא דתמד לאו מתורת יין אתי' עלי' דלענין יין בעי' דוקא אתי ד' לרבנן ובפחות מד' לא יועילו כל הטעמים המשובחים של יין שיהיו בו וכמ"ש התוס' ב"ב ד"ה הוא הדין ותוס' חולין (דף כה:) ד"ה המתמד דלא הוה אלא קיוהא בעלמא והיינו דוקא לברכה ולקידוש ולמי פירות אמנם לקנות בכסף מעשר דלא ממעטי' רק מים ומלח וכמהין ופטריות ברפ"ב דעירובין (דף כז) אבל חומץ נקח בכסף מעשר [ודברי רש"י חילין (דף כה:) שכתב במשנה יין הוזכר לענין קיחת מעשר צע"ג לכאורה וצ"ל דלא ממעט רק מים ולא שבא למעט חומץ] ומש"ה התמד כשכבר החמיץ ונעשה חומץ ה"ה נקח בכסף מעשר כמו חומץ אבל כל כמה דלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר כחומץ דהא אכתי לא החמיץ ואולי לא יחמיץ לבסוף אלא דכ"ז רק בלא אתי ד' דליכא למימר יין גמור הוא ומש"ה לא החמיץ אבל באתי ד' דהו"ל יין גמור מהיכי תיתי ניבעי שיחמיץ דפשיטא כשטעמו טעם יין ואתי ד' דהו"ל יין גמור ופשיטא שנקח בכסף מעשר וניחא מה שאמרו בתמד שהחמיץ דהיינו בלא אתי ד' ושפיר אמרי' עלי' דקיוהא בעלמא הוא דמה שהחמיץ ונעשה חומץ אינו מטעם יין המעורב בשמרים וחרצנים רק מחמת טעם עצמם שיש בהם מקיוהא דידהו נינהו ונתבארו שפיר דברי הרמב"ם ז"ל:
אמנם משיטת פירש"י ותוס' בעירובין ובחולין והר"ש ה במעשרות (פ"ה מ"ו) והרא"ש מקואות (פ"ז מ"ב) לא משמע כן ונראה מפירושו שמתורת יין הרי הוא נקנה ולא מתורת חומץ וראיתי ושש לבי שהרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו במעש"נ (פ"א מ"ג) ובחולין (פ"א) ביאר דבריו כמ"ש דתמד משהחמיץ נקנה מדין חומץ ולא משום יין ועיין פי' המשנה להרמב"ם (פ"ה מ"ו) דמעשרות שכ' שהוא יין גרוע וצ"ע ועמש"ל (ובפ"ז מ"ב) דמקואות כתב לפי שהם אם יתחמצו אחר זמן ישוב כמו מי פירות ומשמע דאין המים נהפכים כמי פירות מדכתב כמו מי פירות מיהו לפמש"ל לכאורה הי' אפשר לומר דבתמד דשמרים ושל חרצנים דוקא קאמר כמו מי פירות ולא בשל צימוקים אכן קשה התינח ביין יש לחלק בין צימוקים ובין שמרים וחרצנים שאין בהם טעם יין בעצם רק קיוהא בעלמא אית להו והיין מעורב בהם אבל להרמב"ם שמפרש דקאי לענין חומץ קשה מה לי חומץ צימוקים ומה לי חומץ שמרים וחרצנים כיון דקיוהא בעלמא עכ"פ אית להו לשמרים וחרצנים ג"כ שמהם נעשה חומץ ונימא שנהפכו גוף א' עם החומץ והו"ל לכתוב ישוב מי פירות וכן קשה נמי להרמב"ם למה בעי' לקנות התמד בהבלעה לדמי המים ונימא ג"כ שנהפכו המים לחומץ אפי' בתמד שמרים וחרצנים וע"כ דהרמב"ם לא ס"ל שנהפכו המים לגוף אחר ליין וחומץ ודלא כמוהרי"ט:
ויש לי מקום עיון במעשרות (פ"ה מ"ו) וברמב"ם (פ"ב ה"ז) מהל' מעשרות שבמצא ד' מפריש על המותר בלבד וע"כ דלא אמרי' שנהפך המים לגוף אחר ליין ולחומץ דאלת"ה על הכל אי"ל להפריש אמנם לפמ"ש לחלק בתמד שמרים וחרצנים מודה המוהרי"ט ובשל שמרים איירי ההוא דמעשרות כמבואר בסוגי' דב"ב (דף צו:) בתוס' ד"ה אין הלכה אין מכאן ראי' ואע"ג דבחומץ לא שייך חילוק זה וכמ"ש מ"מ ההיא דמעשרות גם הרמב"ם מפ' לה לענין יין שכ' שהוא יין גרוע ולא פי' לענין חומץ ולכאורה הי' אפשר לומר דמש"ה יצא הרמב"ם לפרש המשנה ביין ולא בחומץ כשיטתי' כי היכא דלא תקשה קו' דעל הכל איבעי' ליה שם להפריש:
אלא שיש לעמוד במה שלא הביא הרמב"ם בהל' מעשרות שאם החמיץ אפי' לא אתי אלא ג' חייב לעשר משום חומץ כמו שהביא בהל' מעש"נ שנקנה משום חומץ והו"ל להביא נמי בהל' מעשרות שבהחמיץ מעשר על הכל לעולם ומכ"ש באתי ד' והחמיץ שהרי בחומץ אין חילוק בין צימוקים ושמרים וחרצנים משום דקיוהא דידהו שגורם להחמיץ אי"ל גם לשמרים וחרצנים ואין לומר כיון דמעשר חומץ י"ל שהוא דרבנן וכמש"ל מש"ה לא מחמרי' בי' כ"כ להתחייב אפי' באתי ג' ולהתחייב ג"כ להפריש על הכל דהא הרמב"ם שפוסק כרבנן ע"כ לאו מכח חומרא הוא רק מדינא וא"כ אפי' אם נאמר דמעשר חומץ דרבנן הו"ל להביא שחייב במעשר מדין חומץ ומדרבנן דהא מה שחשיב חומץ לאו מכח חומרא הוא רק מדינא ונהי שהמהרש"א חולין כתב דאפי' לר"י בכ"מ ובהחמיץ משום חומרא הוא דבעי עישורי מ"מ להרמב"ם שפוסק כרבנן ואפ"ה ס"ל דנקח בכסף מעשר ליכא למימר דמטעם חומרא הוא דהא לרבנן חומרא ל"ל וכמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף צז.) ד"ה אבל יותר [ובאמת דבריו הקדושים צ"ע די"ל נהי דבכדי מדתו ממש לית להו חומרא לרבנן מכל מקום ביותר מכדי מדתו קא מחמרי רבנן ולא מדינא ועיין מהרש"א] וא"כ הו"ל להביא בהל' מעשרות חיובא דמעשר חומץ להפריש על הכל ואפי' במצא ג':
ומכח קושי' זו נ"ל דלהרמב"ם לא אמרינן שהמים נהפכו לגוף אחר וחולק אמהרי"ט ומש"ה ניחא שאין צריך לעשר רק על מה שמעורב בתוכו ומה שהרמב"ם פי' המשנה דמעשרות לענין יין דוקא ולא לענין חומץ כשיטתיה היינו משום דבגמ' ב"ב (דף צו:) פרכינן מינה וביותר מכדי מדתו מי פליגי כו' לענין יין וע"כ דהמשנה לענין יין נשנית ולא לענין מעשר חומץ דאי לענין חומץ נשנית מאי פריך מענין מעשר חומץ על ברכת יין אלא ע"כ דלמעשר יין קאי ומש"ה פי' הרמב"ם לענין יין אבל לדינא אין חילוק להרמב"ם בין יין וחומץ אפילו בתמד שמרים וחרצנים דלא אמרינן להרמב"ם שנהפכו המים לגוף אחר וניחא דלא בעי להפריש על הכל אפי' בנתחמץ ונעשה חומץ בתמד שמרים וחרצנים ואכתי קשה קו' דהו"ל להביא בהל' מעשרות שבהחמיץ אפי' אתי ג' חייב במעשר מדין חומץ וכעת צ"ע:
והנה רציתי להביא רא' מחולין (דף כה:) התמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה (ובדף כו) משהחמיץ אינו משיקו במים אלמא דאם כבר החמיץ אין לו עוד דין מים כי אם דין יין גמור לא מיבעי לרש"י ותוס' שמפרשין שהחמיץ שנעשה יין שנראה להביא ראי' מכאן אלא אפי' להרמב"ם שמפרש לה לענין חומץ מ"מ נראה כשם שלענין חומץ אבד את דינו הראשון דין מים ונעשה חומץ גמור ה"ה נמי היכא שמקבל דין יין דחשיב כיין גמור אלא שעמד לנגדי התינח בצימוקים שייך לומר שנהפכו המים ליין אבל בשמרים וחרצנים שנתמדו ליכא למימר הכי ומיהו להרמב"ם שמפרש לענין חומץ ניחא דלגבי חומץ שוה תמד שמרים וחרצנים לתמד צימוקים משום קיוהא דידהו וכמ"ש אבל לרש"י ותוס' צ"ע:
וראיתי בתוס' חולין (דף כו:) ד"ה בשהחמיץ מחלוקת שכ' וז"ל ואפי' יש בו ג' מים מלבד היין אינו פוסל את המקוה כי היכא דנחשבים המים כפרי להיות:
נקחים בכסף מעשר לענין מקוה נמי נחשבו כפרי ולא פסלי לה ואין לומר הא דנקחים משום דהוה כקנקן שנקח אגב יין לא דמי דע"י הקנקן משומר היין אבל במים שבתמד אין נשמר אלא משום דחשיב כיין לפי שיש בה טעם יין כמו יין מזוג כו' אבל הכא דאיכא טעמא חמרא מזיגא איקרי עכ"ל:. והנה לפום רהיטא נראה שהתוס' העירו מראי' זו וס"ל דצ"ל דשם מים פקע מהם ורק שם יין עליהם אלא שלא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דא"ל שנקחים אגב יין כמו קנקן ולזה כתבו דלא דמי דיין ע"ג קנקן נשתמר ולא ע"ג המים ותימא הוא דהא מפשטות הסוגיא דעירובין נראה דתמד שהחמיץ בהבלעה קונין דמי המים שבו ועיין רש"י חורשי שם ד"ה ואי כתב שכר:
ובמ"ש דאינו דומה לקנקן משום דאין היין נשמר ע"י המים תמוה טובא ומי גרע ממים ומלח ע"ג שמן שמעורב בתוכן שנקנה בהבלעה בסוגיא דעירובין שם ועוד תמוה שהתוס' סיימו לפי שיש בה טעם כמו יין מזוג וכ' בסוף דבריהם אבל הכא דאיכא טעמא חמרא מזיגא איקרי הרי שלא כתבו שהמים נהפכים ליין רק דהו"ל כיין מזוג ומשום שיין מעורב בתוכם:
וביישוב דבריהם צ"ל דהתוס' נמי ס"ל דאין המים נהפכים ליין ורק משום שמעורב בהן יין:
וחמרא מזיגא איקרי מש"ה אינם פוסלים המקוה ואינם נטהרים בהשקה וטעמא דדוקא מים שאובין שהם בעין פוסלים ולא מים שאובין שנתערבו ביין בגונא שבטלין לגבי היין וה"נ לענין ליטהר בהשקה דוקא למים בפ"ע סלקי להו השקה ולא למים המעורבין עם דברים אחרים בגונא שאין הדבר נפסד במים ועיין תוס' חולין (דף כו) ד"ה וטעמא וחזותא ודבריהם מוכרחים דאל"ה למה בהחמיץ אינו פוסל ונקח בכסף מעשר והא חזותא מיא הוא ונהי דבבכורו' (ד' כב.) איתא הלוקח ציר מע"ה משיקו במים אי רובא מיא כיון דעבד להו השקה טהרו להו אלמא דאפי' במים המעורבין עם דבר אחר שלא נפסד במים כמו בציר דהתם דאכתי שם ציר עליהן אפ"ה אם המים רבה עליהן קא סלקא להו השקה י"ל דהיינו דוקא במעורב עם ציר שאינו מקבל טומאה אבל במים המעורבים עם דבר המקבל טומאה כל כמה שלא נפסד הדבר במים לגמרי לא סלקא השקה למים וטעמא דהיכא דמעורב בדבר המקבל טומאה א"א שתועיל ההשקה למים דהא חוזרים המים ונטמאים מהדבר המקבל טומאה שלא קא סלקא לי' השקה דמשקין מקבלין טומאה אפי' מג' וד' לטומאה ואפי' לא הי' שיעור במטמא כדי לטמא אחרים משום גזרה דמשקין דזב וזבה. ונהי דהכא אמרי' דמבלבלי ואין נטמאין מהיין היינו בלא החמיץ שבטל היין לגמרי ואין בכחו לטמאות אבל בהחמיץ שאי אפשר לומר שמבלבל ונאבד תוך המים חוזר ומטמא אח"כ להמים כיון דלא סלקא להו השקה ונשאר טמא ועמ"ש בחי' חולין ע"ד התוס' ד"ה ה"נ ומש"ה לא סלקא השקה למים המעורבים בדבר המקבל טומאה כל כמה דלא נתבטל הדבר במים אבל במעורב בציר דלאו בר קבולי טומאה שפיר סלקא השקה למים אע"ג שהם מעורבים ואין הציר נתבטל בתוכם כ"כ דרובא מיא. ותדע דלמים המעורבין לא סלקא השקה דהא במעורבים ברוב ציר אמרי' התם דלא סלקא השקה למים אלא דבטלי להו ברובא דציר וכשנתוסף עליהם מים כגון בקדרה אמרי' שטומאה חזרה לינער הרי דלא סלקא השקה למים שהם מעורבים כשאין התערובות נפסד במים ורק מים בפ"ע סלקא להו השקה ועיין רש"י חולין (ד' כו:) סוף ד"ה משהחמיץ שכתב דטעמא לא בטיל:
וצריך לפרש בכוונת התוס' דמ"ש כי היכא דניחשבי המים כפרי לענין מעשר לענין מקוה נמי נחשבין כפרי לא כיונו לומר שנהפכים לפרי רק כוונתם דכי היכי דלקנותם ממעות מעשר נחשבים המים כמעורבין וכמו שנתבטלו לגמרי דמי לענין קני' בכסף מעשר ה"נ לענין פסול מקוה נחשבים המים כמעורבים וכנתבטלו לגמרי וע"ז כתבו התוס' דא"ל דלענין מעשר נמי לא חשיבי כמעורבין וחשיבי כאילו עדיין בפ"ע עומדים ורק שנקנים בהבלעה כקנקן ע"ג יין אע"ג דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וע"ז כתבו התוס' דלא דמי לקנקן שהיין נשמר בתוכו ומש"ה אע"ג דלחודי' קאי נקנה בהבלעה ע"ג יין אבל בתמד שאין היין נשמר ע"ג התמד אם לא היו חשובין כמעורבין עם המים וכנתבטלו לא הוה נקנה בהבלעה והה"נ במים ומלח ע"ג שמן משום שמעורבין הוא דנתנה בהבלעה אבל אם היה כ"א עומד בפ"ע לא היה נקנה בהבלעה:
ואל תשיבני מהא דאיתא בסוכה (דף לט.) הלוקח לולב מע"ה בשביעית מבליע לו דמי אתרוג אלמא דאפי' בדברים שאין מעורבים מותר להבליע לא דמיא דבהבלעת דמי שביעית שהטעם משום שאין מוסרים דמי שביעית לע"ה אבל כשנותן לו במתנה אין על המעות שום קדושה, מש"ה מותר בהבלעה אע"ג שהאי לחודי' קאי דכשנותן דרך הבלעה אינו נתפס בקדושה וממילא אינו דמי שביעית ונמסר לע"ה בהיתר אבל במעות מעשר דאית בהו קדושה וע"י קני' או יוצאים לתולים דוקא בדברים המעורבים לגמרי מותר להבל עם ולהוציאם לחולין ולא בדברים שלא נתערבו כלל וכ"א לחודי' קאי וכן צ"ל בדברי התוס' ד"ה רבא אמר במ"ש ואע"ג דלא דמי דהתם אותו חלב א"ס להיות בו טעם חלב וגם לא הי' נקת בכסף מעשר אבל הכא סופו שיהיה בו טעם יין כשיחמיץ והמים עצמן נחשבים יין להיות נקחים בכסף מעשר כדאמר בעירובין בשכר לרבות תמד משיחמיץ שאין כונתם שהמים יתהפכו לגוף אחר והם עצמם יהיו יין רק דחלב מעט שנתערב. במים אין סופו להיות בו טעם חלב ומעתה לא יהיה נקח במעות מעשר אבל הנך מיא שיהיה בהם טעם יין וסופם להיותם נקחים בכסף מעשר בהבלעה עכ"פ ולא מיבעיא היין שבהם שנקנה בכסף מעשר אלא אפי' המים עצמם נקנים בהבלעה עכ"פ אבל זה פשיטא להתוס' שאין המים עצמם נקנים כיין גמור ובלי הבלעה דהא מקרא דבשכר משמע בהבלעה דוקא כפשטות הסוגיא דעירובין שם:
והנה יש להעיר להרמב"ם שמפ' המשנה בחולין החמיץ שנעשה חומץ והמשנה דהמתמד במעשרות (פ"ב מ"ו) מפ' לענין יין מה פריך הגמרא בחולין (דף כה) אי רבנן כו' אי ר"י בו' ומה תליא האי דר"י ורבנן במעשרות שהוא לענין יין לההיא דתמד שהיא לענין חומץ וצ"ל שהרמב"ם פי' הכי למסקנא וצ"ל דלא ס"ל כר"נ ארב"א דבהחמיץ מחלוקת דהא הרמב"ם פסק כרבנן (בפ"ב ה"ז) מהל' מעשר והיכא פסק כמשנה כחולין דאתי' לר"נ ארב"א כר"י אלא הרמב"ם פוסק כר"א דבלא החמיץ מחלוקת. ונראה דלא ס"ל להרמב"ם כדפירש"י בר"א דבלא החמיץ נמי מחייב ר"י ולרבנן י"ל דגם בהחמיץ פטור דרבנן ור"י בתרתי פליגי בהחמיץ ובלא החמיץ רק ס"ל להרמב"ם כתוס' ד"ה ופליגא דההוכחה דבהחמיץ מודו רבנן ומתניתין רבנן ומש"ה פוסק הרמב"ם (בפ"ז ה"ד) מהל' מקואות דבהחמיץ אינו פוסל את המקוה ולא התנה בשיעור מה שנתן ומה שמצא כמ"ש (בפ"ז ה"ז) ממעשר שני דאם החמיץ לא בעי' כלל דרמי' ג' ואתי ד' שדוקא בלא החמיץ ומשום יין הוא דבעי' רמא ג' ואתי ד' כמ"ש (בפ"ב ה"ז) ממעשר ובהל' מעשר שני (פ"ז ה"ז) ולא הוצרך להביא בהל' מקואות (פ"ז ה"ד) דין היין שכבר הובא שם (בפ"ז ה"א):
ודע שדברי רש"י חולין ד"ה כדי מדתו וד"ה ומתני' ר"י שכתב דר"י ורבנן דוקא בכדי מדתו פליגי לכאורה סותרים לסוגית הגמרא ב"ב (דף צו) דאפי' ביותר מכדי מדתו פליגי וכעת לענ"ד צע"ג ועיי' ברא"ש חולין שכתב ואם אין סופו להחמיץ אפי' כו' אתי ד' וחצי והביא הטעם דבששה חלקים בטל וצע"ג במ"ש ואתי ד' וחצי דהא אפי' אתי רק ד' הו"ל להרמב"ם יין גמור ואפי' לא החמיץ וכ"כ התוס' ד"ה המתמד ועוד באתי ד' וחצי הו"ל חלק א' יין וב' חלקים מים ונ"ל שיש ט"ס בדברי הרא"ש וצ"ל אתי ג' וחצי דהו"ל חצי של יין חלק ששית מלגאו בג' של של מים:
ויש להעיר בדברי הרע"ב במעשרות (פ"ה מ"ו) שכ' בטעמא דר"י דלא נפיק כל המים והו"ל יין מזוג וקשה טובא דא"כ היכא שייך לחוש שיפריש מהחיוב על הפטור והא יין מזוג הו"ל יין גמור מיהו י"ל דלר"י מספקא ליה אי נפיק. כוליה אלא שצ"ע במצא כדי מדתו ממש מ"ט דר"י והא אפי' אחרים מודו דלא אמרי' במצא כדי מדתו ממש. דלא נפיק כוליה כיון דליכא הוכחה וצ"ל דהרע"ב ס"ל דאחרים ורבנן דידהו ס"ל כרבנן דר"י ולר"י אפי' בליכא הוכחה אמרי' דלא נפיק כוליה וכמ"ש התוס' ב"ב ד"ה וביותר ותוס' חולין ד"ה אי ר"י ומ"ש התוס' חולין שם דר"י באתי ג' וחצי מחייב מה"ת צ"ע שנאמר דר"י ורבנן בתרתי פליגי דלר"י מה"ת מחייב ולרבנן אפי' מדרבנן פטור בלא אתי רק ג' וחצי:
והנה הרע"ב במעשר שני סיים דבעי'. אתי ד' ועיי' בתוי"ט (פ"א מז) דחולין ועיי' בס' בית דוד ובס' שושנים לדוד ולולי דבריהם הקדושים הו"א שיש ט"ס בדברי הרע"ב מעשר שני כי זה ידוע שהרע"ב דרכו בקודש לפרש כרמב"ם וצ"ל והוא דרמי ג' ואתי ג' וחצי אבל באתי ד' אפי' בלא החמיץ דינו כיין כפסק הרמב"ם פ"ז ה"ז ממעשר שני.
ודע שק"ל לפמ"ש הרשב"ם ב"ב ד"ה רמא ג' וד"ה וביותר דלענין מעשר מחמיר ר"י ועיי' בתוס' ב"ב וחולין מה פריך הגמ' פסחים (דף מב) ותמד לאו בר עשורי הוא והא מה"ת לענין חיובא דמעשר תירוש ויצהר כתיב ומעשר פירות דרבנן ונהי דאיתא בב"מ (דף פח) בזתים וענבים שחייבים מה"ת לעשר כבר העלו התוס' והש"ס שם דהיינו דוקא בזתים וענבים שנגדרו ונמסקו ליין ולשמן אבל לאכילה מדרבנן הוא דמחייבי. ולפ"ז מצינו למימר נהי דמעשר זתים וענבים שנגדרו ונמסקו ליין ולשמן הוא מן התורה היינו מה שראוי להוציא יין ושמן אבל מה שאינו עומד מהם להוציא יין ושמן מדרבנן הוא וא"כ מעשר קיוהא דשמרים גופייהו מדרבנן בעלמא. א"כ קשה מה פריך הגמ' ותמד לאו בר עשורי הוא והא י"ל בתמד שנעשה ממנו יין שפיר מחייב ר"י לעשר ומחייב מדרבנן כיון דמעשר יין מה"ת ואפשר מעורב בו יין כדי שיעור וכמ"ש על דברי הרע"ב מעשרות אבל בחומץ של תמד שהחומץ נעשה מקיוהא דשמרים ומעשר ההוא קיוהא מדרבנן בעלמא הוא אינו מחייב לעשר מספק שמא מעורב בו קיוהא כדי שיעור חיוב מעשר דהא אותו קיוהא שאינו ראוי להעשות יין אינו חייב במעשר מה"ת דתירוש ויצהר כתיב וחייב רק מדרבנן ולא מחמרינן בספיקו ככל ספק דרבנן ויש ליישב:
ולענין אי איירי בחרצנים או שמרים שנעצרו בקורה או שנדרכו ברגל בלבד הנה הריב"ש (סי' ט) והנמ"י ב"ב כתבו דאיירי רק בנעצרו אבל בנדרכו לבד לא בעי' אתי ד' וכ"כ השמ"ק ב"ב:
אמנם הרא"ש ב"ב כתב דבשמרי' אפי' נדרכו ולא נעצרו בעי' דוקא אתי ד' ובחרצנים להתחייב לעשר דוקא בנעצרו בעי' אתי ד' אבל בלא נעצרו לא בעי' אתי ד' אבל לברכה [ונ"ל דה"ה לקנות ממעות מעשר ושלא לפסול מקוה ולענין מי פירות להמוהרי"ט] אפי' לא נעצרו בעי' דוקא אתי ד' ובלא"ה לא נחשב כיין:
ודע שנ"ל לחדש היכא שמתורת יין מזוג אתי עליה י"ל דוקא בימיהם שהיה היינות ראויות למזיגה אבל בימינו שאין היינות ראויות למזיגה לא מברכין בפה"ג על יין תמד בין בצימוקים בין בשמרים וחרצנים אפי' אתי ד' דהא מצד יין מזוג אין מברכין בימינו בפה"ג דהא קא גרועי גרעי' בימינו לפי שאינו ראוי למזיגה. ודוקא בגונא דשייך לומר שנהפכו המים לגוף יין ושם יין גמור עליהם בהכי הוא דמהני אפי' בימינו ולא מצד יין מזוג:
עוד נ"ל הא דס"ל למוהרי"ט שהמים נהפכים כגוף יין גמור היינו רק בשהיו הרבה צימוקים או אפי' שמרים עד שכשנתערבו בהם המים לא היה אפשר להכיר את המים והיו מעורבין עם הצימוקים והשמרים יפה יפה אבל באם יש הרבה מים והיו ניכרים המים תוך התערובות ליכא למומר שיאבדו המים את שמם להתהפך על שם היין ומכ"ש כשהמים רבים על הצימוקים ולא מהני לזה שיעור שהצימוקים אחד מששה במים שהובא ביור"ד (סי' קל"ד סעי' ה) דבהכי בטיל יין במים:
ויש להעיר הנה קיי"ל ביור"ד (סי' קצט סעי' ז) לענין סרך בתה והרחקת טבילה מחפיפה תרי קולי לא מקלינן. ולפי"ז יש לומר יין צימוקים קולא הוא להכשירו לקידוש דהא לנסכים לכתחלה לא יביא וכן יין מגתו. וא"כ י"ל הא דמקדשים על יין צימוקים היינו רק כשהוא בן מ' יום וכבר בא לכלל שכר אלא שיש בו לגריעותא במה שאינו יין באמת ונעשה מצימוקים ומים ובהכי מקלינין לקידוש דהו"ל חדא קילתא אבל יין בן יומו מגתו של צימוקים אין מקדשים דהו"ל, תרי קולי יין מגתו ושל צימוקים ועיי' בשו"ת משכנות יעקב שהאריך בדין יין צימוקים: