אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק אורח חיים · סימן ח
מה שהעירותי תמיד להקל במי שבירך ברכה על איזה מצוה או ברכת הנהנין לענות אמן על ברכת חברו כשחברו בירך ג"כ אותה ברכה שהוא בירך ואע"ג שמפסיק בעניית אמן בין ברכה למצוה או לאכילה שהרי יוכל לסמוך על ברכת חברו שעונה אחריה אמן ואין לומר מטעם גורם ברכה שא"צ שכבר העלה אאמ"ו הגאון זצק"ל דגורם ברכה שא"צ היינו ברכה ממש אבל אמן מותר לענות שהרי אינו מברך ממש וליכא ביה לא תשא:
ומה"ט העירותי לענין אמן שבין אהבה רבה לק"ש דעל ברכת אהבה רבה לכ"ע רשאי לענות אמן ובין תפילין של יד ושל ראש שאסור להפסיק אפי' לקדושה וקדיש (בסי' כ"ה סעי' י) מ"מ מותר לענות על ברכת של יד ודברי הוטבו בעיני מופלגי תורה:
הנה ראיתי שהמג"א והפ"מ לא ס"ל כן שהרי אסרו בב' מקדשין כשסיים הא' קודם חברו ולא שתה מכוס שקידש עליו שיענה אמן על ברכת חברו (עסי' קסז) והובא ג"כ בסידור הגאון דרך החיים בדיני קידוש על היין בביתו סק"ה ולפמ"ש מה הוה והא יש לו לסמוך על ברכת חברו ואמן שעונה אחריו ואולי יש לחלק בין אם כיון בעניית אמן שיצא עתה בברכת חברו ה"נ דשפיר דמי והכא במאי עסקינן דלא כיון לבו לצאת והמברך לא כיון להוציאו ועיי' ר"ה (דף כ"ט) דלכ"ע בעי' כונת שומע ומשמיע אפי' לא בעי כונה לצאת גם י"ל משום שאינו שומע כל הברכה מהשני שהרי בשעת ברכת השני ברך גם הוא ולא אמרי' שעד סוף הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חברו וחתני ב"א שי' העירני שאסור משום שגורם שהברכה הראשונה היתה למפרע שלא לצורך ולפ"ז בענין תפילין של יד וש"ר י"ל דרשאי להפסיק בעניית אמן על של יד כיון דברכה הראשונה לצורך של יד עכ"פ היתה ושומע כולה מחברו: