אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן כה
ע"ד אשה שטען עליה בעלה שברחה ממנו והשיבה שאינה יכולה להשאר תחתיו וביררה טענותי' לב"ד דבעי' לדין לה בדינא דמתיבתא שבאהע"ז (סי' ע"ז ס"ג) [ועי' שו"ת הרא"ש (כלל מג תשובה א') דאפי' אם תובעת כתובת' יש לדונה בדינא דמתיבתא אע"ג שבתשו' ח' הביא שצריך שיהי' לה טענ' מבוררת. ועי' שו"ת פרי צדיק (סי' ב') שהאריך דלא בעי' טענ' מבוררת לשתטול מה שהכניס'. וצ"ל דס"ל להרא"ש דבמה שתבע' כתובת' לית לו בה וצ"ע] והנה הנדוניא מעות בעין שהכניס' כלה ואבד כולו ועי' בסי' חמדה גנוז' (סי' ק"מ) תשו' ר' שרירא גאון דתקנת מר רבא בר מר ר"ה הי' שכל נכסי צ"ב שהכניס' לו משלה משלם אפי' מה שכלה או אבד ישלם לה תחתיהם וסיים שכן מתנהגים כשלש מאות שנה ויותר אף אתם עשו כן. ומזה סתירה למש"כ הב"י בשם האחרונים לדורם בלבד היתה. אמנם צ"ע במשפט המתנו' וספרים שנתן אבי האשה ושנתנו אבי החתן וקרוביו להכל' קודם הנישואין ואחר הנישואין מה יעש' בהם אם הם של הבעל או יהיו לאשה:.
הנה ע"פ נוסח התנאים שנתחייבו הצדדים להפריז לנדן בנם ובתם סך כך וכך במזומנים וסך כך וכך על ספרים ומתנות ולא שצד החתן פוסק לתת נדן להכלה בשביל בנו וצד הכלה להחתן בשביל בתו רק שחיוב הצדדים לתת מה שפסקו וצד החתן נותן להחתן וצד הכלה להכלה בזה י"ל שהמתנות והספרים שנתנו צד הכלה להחתן וחפצים ותכשיטים שנתנו צד החתן להכלה לא למתנה נתנו להם רק לפרעון החיוב שעל הצדדים כפי התנאים דהא אין לומר שכל זה נתנו מתנה בעלמא דא"כ יתחייבו הצדדים לסלק מבלעדי המתנות ההם מה שנתחייבו ע"פ התנאים ומעולם לא נשמע ולא נהי' כזאת בישראל אלא ע"כ צ"ל שנתינת המתנות הי' על ניכוי ופרעון מה שנתחייבו הצדדים ע"פ התנאים וכיון שלא הי' החיוב מצד החתן ליתן להכלה ומצד הכלה ליתן להחתן רק שצד החתן התחייבו בנדן לחתן וצד הכלה בנדן להכלה וכל צד וצד שולחים לכשנגדו על פרעון החיוב שבהתנאים א"כ נחשבים המתנות שנתנו לכלה מנדן החתן ומה שניתן להחתן עם הספרים הוא נכסי מלוג של הכלה ובנ"ד צריך להחזיר להאשה המתנות וספרים שנתנו להחתן:
אולם באם נכתב בתנאים שצד החתן נתחייבו במתנות להכלה וצד הכלה מתנות וספרים להחתן יש לעיין בנ"ד. והנה בס' בית מאיר לאה"ע (סי' קי"ח סעי' י"ט) הביא שהמתנות שנתנו להחתן ע"פ התנאים ומכ"ש טלית וקיטל הרי הוא שלו משעת נישואין דמתנה. גמורה נינהו ואפי' אם ימצא בס' בנימין זאב שסובר דמתנות אלו לא למתנה ניתנו מ"מ למנהגינו לא שמענו כזאת כמבואר בשו"ת ב"ח (סי' ב') עכ"ל וכ"ה בשו"ת ב"ח (סי' מ"ט) ובשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' ס"ג) כ' שהרבה גדולי הפוסקים ס"ל דמתנות להחתן הם מתנה גמורה משעת נישואין ופסק כן להלכה ובשו"ת תומת ישרים (סי' קל"ח) כתב דאין לומר ע"ד שתהא בתו קיימת נתן דלא הוה אומדנא דמוכחא כיון שלא נזכר בגמ' והעלה שמה שנותן אבי הכלה להחתן הרי הוא שלו. האמנם שדבריו צ"ע במש"כ דהוה דברים שבלב ולא מהני והא במתנה מהני דברים שבלב ולא בעי' גילוי דעת דמוכחא כמ"ש בהגהת אשר"י ב"ב פ' מי שמת (סימן יח) ע"ש הריב"מ והובא בשו"ת דברי ריבות (סימן ש"ט) ובשו"ת מוהרי"ט (חאה"ע סי' מ"ו) הביא דעת הרא"מ במתנות דקנינהו בעל ולא הדר כלום ושהראנ"ח העיד שיש מקומות נוהגין להחזיר הכל ויש מקומות שחולקין והעלה המהרי"ט הטעם שדינם כדין נכסי צאן ברזל והנה השאלה של המוהרי"ט היה לענין מתנות שנתנו להחתן ואפ"ה ס"ל שחולקין כדין נצ"ב ולהריב"ש (סי' ש"א) הו"ל כנכסי מלוג ובסוף דבריו כתב המהרי"ט דכלי כסף וחפצים שעושין בנדוניא לצורך החתן בכלל הנדוניא הם. והנה דברי המהרי"ט צ"ע במה שהביא ראי' מדברי הריב"ש והתשב"ץ (ח"ב סימן רצ"ב) בפי' תקנת אלגאזיר והא הם קאי על המתנות של הכלה אבל מתנות שנתנו להחתן י"ל דמתנה גמורה הם כדברי הב"מ. וע"כ צ"ל דס"ל למוהרי"ט דאפי' מתנות של החתן לאו מתנה נינהו והו"ל כנ"מ עכ"פ. ועי' בשו"ת הראנ"ח שבס' מים עמוקים (סוס"י ס"ו) שכ' שהרא"ש נושא ונותן אם במתנות להחתן דנין מכח התקנה אולם לא מצאתי מדבר זה בשו"ת הרא"ש ואולי אפשר להשוות שיטת הפוסקים דהסוברים דלא קנה הבעל היינו בגונא קמא שנתחייב רק סתם מתנות ובזה אמרינן שנתן על ניכוי ופרעון החוב ולא למתנה והסוברים דמתנה הוא להחתן היינו כשנכתב בתנאים שמתחייב מתנה להחתן או אם נתן להחתן שלא ע"פ חיוב התנאים מיהו להב"מ עדיף כשנכתב בתנאים לענין שיקנה החתן משלא נכתב. ואכתי י"ל דוקא אם נכתב ע"ש מתנה להחתן. וגם דברי הבנימין זאב (סי' נ"ה) יש לפרש כשלא נכתבו המתנות בהתנאים דוקא ולא באותן שדרך לכתוב בתנאים כגון טלית וקיטל וכמ"ש הב"מ. אולם למהרי"ט שהבאתי גרע מה שנכתב בתנאים דהו"ל בכלל נדוניא:
והנה בנ"ד לשיטת מוהרי"ט והראנ"ח ע"ש הרא"ש צריך להחזיר להאשה המתנות והספרים שנתנו להחתן. אמנם אפי' לשיטת הב"מ ושאר גדולים שהבאתי אפשר לומר דהיינו דוקא כשמתה האשה בזה אמרי' דקנה הבעל ולא אמרי' שע"ד שתמות בתו לא נתן מתנה זו דלא הוה אומדנא דמוכחא. ועי' ב"מ (דף ע"ז.) דבדבר הרגיל אמרי' להמוציא דהו"ל להתנות וי"ל כיון דמיתה שכיחא על ש כל פנים קצת. ועי' בסוגיא דריש מס' יומא ובתו' כתובות (דף פ"ג:) ד"ה מיתה דבאשה עכ"פ מיתה שכיחא. ואאמ"ו הגאון ז"ל כיון להקשות בהא דיומא קו' הגאון מוהר"א ברודא ז"ל וא"כ האב שבא לבטל המתנה מכח אומדנא י"ל דהו"ל לאתנויי ומש"ה לא הוה אומדנא דמוכחא כשמתה האשה לבטל המתנה וכעין סברא זו מצאתי בשו"ת פ משפטי שמואל (סי' ל"ח) דמשום חשש מיתה הו"ל להתנות ד וגם שי"ל דמשום איחתוני יהיב לי' ומה הו"ל תו למיעבד שלא תמות האשה. אבל במבררת שמאיס עלי' י"ל דהו"ל אומדנא דמוכחא דלא יהיב לי' ע"ד כן ולא ניחא לי' לאב כלל באיחתוני דידי' וגם לא הו"ל לאסוקי אדעתי' לאתנויי על זאת דלא שכיחא כלל שיהיו דרכי הבעל לא טובים עד שלא תוכל האשה לסובלו וצריך להחזיר לה המתנות והספרים. ובהכי ניחא מה שלא נמצא דין המתנות של החתן גבי מורדת ומאיס עלי שא"צ להחזירם וגם הב"מ (בסי' ע"ז) לא רמז וזכר מדבריו (שבסי' קי"ח) משום דשני ושני וכמ"ש ובפרט שהמתנות והספרים הם נכללים בתנאים. ולפי סוף דברי מהרי"ט הם בכלל נדוניא. וי"ל שכל הגדולים שהבאתי לעיל מודים לו בזה דאפושי פלוגתא לא מפשינן זולת שהב"מ חולק בפי' וי"ל דהו"ל יחיד בזה אמנם בב"ש (סק"ט) כתב וענין מתנות עי' (סי' קי"ח) וצ"ע:
ולענין המתנות שנתנו להכלה הנה בס' ב"מ (סי' צ"ט ס"ב) האריך לפלפל שהרשב"א חולק ע"ד הריב"ש (סי' ש"א) שחילק בין בעל שנתן לאשתו דברים שאינם לתכלית וקישוט ובין דברים שהם רק לתכשיט וקישוט דאמרי' בהו אדעתא למיפק מיני' לא יהיב לה וששמין אותם לאלמנה עיי"ש:
והנה לענ"ד מלשון תקנת טילטולא שבטור אהע"ז (סי' קי"ח) מבואר שלא כדברי הריב"ש ממ"ש בסוף התקנה זהו ממה שינתן בנישואי הבת או מה שתקנה לעצמה ובשמה מממונה. אבל מה שיקנה הבעל מממונו בגדי מלבוש ומחצי ותכשיט שלה הוא ראוי קודם לזכות בה כשנפטרה ויקחנה כולו לבדו עכ"ל הרי דאפי' מה שעשה להתקשט אמרי' דמתנה גמורה נינהו מהבעל להאשה רק דלענין זה לא הפקיעה התקנה זכות הבעל בירושת אשתו והיא קודם לזכות בתכשיטין ובגדים שקנה לה משלו וזוכה בהם מחדש אחרי מותה. והיינו דלא כהריב"ש דלדבריו ז"ל לא בעי' לאתויי שקודם לזכות בהם רק דשלו נינהו ומעולם לא היו של האשה. וצע"ג על הריב"ש ז"ל שכתב שלא כדברי הקדמונים מתקני התקנה ועל הב"מ במה שלא הרגיש בזה:
אולם בסוף דבריו כתב הב"מ שכבר נתפשט המנהג ע"פ פסק הרמ"א ועדותו כהריב"ש ואזלינן אחר המנהג ועיין בלקט הקמח במה שהביא דברי הרדב"ז (סי' קסו) ד"ה ראובן שלוה הביא שכ' בשו"ת דרכי נועם (סי' מ"א) והתכשיטין שהכניסו לו או שפסק לה הבעל בשעת נישואין זכתה בהן ונעשו כשלה וכמ"ש הב"י בחו"מ (סי' צ"ז) והוא במחו' מ"ו. אמנם בב"י לא כתב לשון תכשיטין כי אם נכסים שפסק לה:
והנה נלע"ד ברור דעד כאן לא קאמר הריב"ש ופסק הרמ"א כוותי' אלא בתכשיטין שנתן החתן בעצמו להכלה או שקנה הבעל לאשתו אבל קרובי החתן ואפי' אביו ואמו שנתנו לה תכשיטין במתנה ה"ה שלה לגמרי משעת נישואין אין שמין לה בגביית כתובתה ודוקא במעות ומתנות שעת הדרשה כיון דמכריזין שנותנים להחתן הוא דמחלק בב"ש אה"ע (סי' צ"ט סק"ז) בין מה שנתנו קרובי החתן שהוא מתנה להחתן ובין מה שנתנו קרובי הכלה דאף ע"ג שהוכרז ע"ש מתנה להחתן ה"ה שייך רק להכלה אבל מה שקרובי החתן ואפי' אביו ואמו נתנו בפי' להכלה ושלחו לה מתנה אפי' תכשיטין ה"ה שלה בלבד כמבואר בס' בית מאיר (סי' קי"ח סי"ט) ע"ד מהרי"ל שאינם אלא למנהג מדינתו שקרובי החתן נותנין מתנה להכלה ואולי נמי כשהם דברים המיוחדים לתשמישי אשה ולא אמרי' שנתנו לה להשתמש בהן בעודה עמו כמו דאמרי' בתכשיטין שקבלה מבעלה. ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קנ"א) שכתב אבל מה שנתן יעקב להכלה וחוזר בזה יש מקום ספק כיון שלא נתן לה המתנה אלא כדי שיזכה בנו בה אחר הנישואין ולא נשא לא זכה במתנה וחוזרת לתפיסת הבית או דילמא הוה כזכה במתנה זו לצורך בני וזכה הבן ומסתברא דלא זכה הבן וחוזרת לתפוסת הבית תדע שהרי אם. נשאת היו כותבין מתנה זו בכלל נדונייתה שהביאה מבית אבי':
ויש להביא ראי' לדברי הרדב"ז מכתובות (דף ס"ו:) גבי בתו של נקדימון בן גוריון חוץ משל חמי' ונ"ל דהיינו מה שנתן לה בשעת אירוסין מיהו י"ל בדברים דלאו של תכשיט הן האמנם רש"י ז"ל פי' תוספת שהוסיף לה החתן ולשון חמי' אינו מדוקדק כל כך לפירושו ז"ל. גם ריב"ז הודיע בזה לתלמידיו כמה עושר הי' בידה ואבד ועל תוספות שהוסיף החתן אין ראי' שהי' בידו או ביד בעלה. אבל למש"כ א"ש ותו כיון שהבן לפניו למה צריך לזכות בו ע"י אחרים אלא ודאי לכלה נתן שכ"ה המנהג שכל קרובי החתן נותנין להכלה וכיון שהמתנות חוזרות לבעליהן ומתנות יעקב חוזרות לתפוסת הבית עכ"ל הנצרך לענינינו נתבאר מדבריו דמתנות שנותן אבי החתן להכלה ה"ה מתנה גמורה להכלה ואין להחתן זכות בו ונכתב להכלה בנדוניית' שהביאה מבית אבי' ושאלת הרדב"ז הי' לענין סבלונות ומוהר ולא חילק בין תכשיטין למתנות ועי' בס' ב"מ (סי' צ"ט) שי"ל דלהריב"ש מוהר היינו תכשיטין. ולדבריו (סימן קי"ח) דברים שמיוחדים לתשמישי אשה בעי'. וגם שא"א לומר דהרדב"ז קאי על דברים שאינם לתכשיט דמה הוה ס"ד מעיקרא שיעקב נתן לה המתנה כדי שיזכה בה בנו לאחר הנישואין והא במידי דלאו תכשיט אפי' שנתן לה החתן או קנה לה הבעל לאחר הנישואין ה"ה שלה לגמרי. ואין לבעלה בו זכות רק מה שי"ל בנ"מ שלה אלא ע"כ דקאי על תכשיטין שאם נותן החתן או הבעל אמרי' דלהתקשט יהיב לה ולא למתנה והוה ס"ד דגם האב נתן לה ע"ד כן ושלא נתן במתנה לה רק שיזכה בהן הבן אחר הנישואין או הוה כמזכה כו' האמנם שבדברי הרדב"ז לכאורה הי' מקום לומר שכל ספקו הי' רק לענין אם זכה הבן תיכף או שנתן ע"ד שיזכה רק משעת נישואין וע"ז כתב כיון שהי' הבן לפניו והו"ל לתת לו וע"כ שלא זיכה לו עד שעת נישואין אבל ממ"ש תדע שהיו כותבין לה המתנה נדוניא מבואר דפשיטא לי' דהוה מתנה גמורה לה והיינו לפי שהי' אפשר לתתו לבנו ע"ד שלא יזכה בו עד אחר הנישואין ואפי' אם רצה לתתו בגונא דלא לימצי תו הדר בי' הוה מצי ליתנו לו וע"ד שלא יזכה בו עד אחר הנישואין וכיון שנתן לה ע"כ שמתנה לה בלבד יהיב ולית. לי' זכות בגוה כלל רק כדין הנדוניא וחזר בו הרדב"ז לגמרי ממה דהוה ס"ד מעיקרא. וכ"ה מבואר להדי' בשו"ת הריב"ש שם (סי' ש"א) דמה שנתנו קרובי החתן להכלה תכשיטין ה"ה שלה לגמרי:
ובמנהגי ק"ק ארגיל שבס' בית יהודא למהר"י עייאש בענין השייך לגביית כתובה (ס"ב) הביא ג"כ בשם גדולי הפוסקים שמתנות מקרובי החתן הם שלה והו"ל כנ"מ. אבל מה שהחתן נותן לה בתכשיטין הוא ע"ד להתנאות בהן. ולכאור' צ"ע במ"ש (ס"ג) לענין טבעת קידושין דלא הדר דלא גרע ממתנות והא טבעת קידושין החתן בעצמו יהיב לה ואפי' במתנות הדרי כיון דלהתקשט הוא וצ"ל כיון שכל טעם החזרת מתנות במידי דתכשיט דאמרי' דלאו למתנה גמורה נתכוין וא"כ בטבעת קידושין דליכא למימר הכי אע"ג דתכשיט הוא ה"ה שלה דאין לומר דלא נתן לה לגמרי דא"כ במה נתקדש'. ועי' מהרי"ק (שורש יו"ד ענף ח') כתב דמתנות שקבל' מבעלה אין יכול למכור חוץ מתכשיטין משום שקנה לה ע"ד להתקשט ולמכור בשעת הצורך אבל מתנות שקבלה מקרובי' יכול למכור נ"ל דהיינו מה שקבל' מהם אחר הנישואין לפי שתיכף זכה בהן הבעל דאפי' א"ל ע"מ שאין לבעלך רשות בהם לא מהני כמש"ש (ענף טי"ת) והו"ל כנ"מ שיכול למכור ולאכול הפירות והה"נ במה שנתנו קרובי הבעל אפי' תכשיטין דהו"ל כנ"מ. אבל מה שנתנו לה קודם החתונה קרובי' או קרוביו אינו יכול למכור שלא נכנסו לרשותו ע"ד למכור והה"נ בתכשיטין ואכתי צ"ע:
וטעמא דמילתא נלע"ד דהנה טעמא בעי למה במה שניתן להחתן יהי' מה שיהי' אמרי' דהוה מתנה גמורה ובמה שניתן להכלה מתכשיטין אמרי' דלא נתן לה אנא כדי שתתקשט בפניו. ומצאתי בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' ס"ג) שכ' הטעם דמה שניתן להחתן כיון ששוב אינו חוזר להנותן מסלק הנותן דעתי' מיני' ומתנה גמורה היא בין בנתנה הכלה בין בנתנו אבי' או קרובי' אבל במה שנותן החתן להכלה כיון שיודע שסוף המתנות לשוב לרשותו עם אשתו אינו בודל מהם ונותנם רק ע"ד להתקשט ולא למתנה וכ"ז במתנות שהחתן בעצמו נותן להכלה אבל אם נתנו לה קרובי החתן ואפי' אביו ואמו כיון שאינם מצפים שישיבו המתנות לרשותם הרי הם מסלקים א"ע ונותנים מתנה גמורה אפי' בתכשיטין דאין לומר דעכ"פ מצפים שישיבו לרשות בנם וקרובם החתן ונותנים המתנה לו ולא לה דא"כ הו"ל ליתן להחתן ולא לתת או לשלוח להכלה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בתשו' לעיל מכיון שהחתן לפניהם דאפי' נימא שלא רצו לזכות להחתן רק משעת נישואין אכתי הו"ל לתת לו על מנת שלא יזכה כי אם משעת נישואין ובגונא דלא מצי תו הדרי בהו וכמש"ל אלא ודאי כיון שנתנו להכלה הי' המתנה להכלה וכיון שאינם מצפים שישיבו המתנות לרשותם סלוקי סלקי נפשייהו וה"ה למתנה גמורה אפי' בתכשיטין ואם כן בנ"ד שאבי החתן נתחייב ע"פ התנאים במתנות להכלה ואביו שלח או נתן המתנות או אמו של חתן נתנתם לכלה ברשות בעל ובפקודתו אע"ג שהם לתכשיטין ה"ה לה למתנה גמורה ונחשב בכלל נ"מ שלה ואין לומר בזה דאדעתא שלא תדור עם בנם לא יהבי לה מתנה זו וכמש"ל דלא הו"ל לאסוקי אדעתייהו מזה דהכא לא הוה אומדנא דמוכחא כיון שהיא לא נתנה אצבע בין שניו והבעל הי' הגורם שלא תוכל האשה לדור עמו כפי שנתברר לב"ד מיהו לדברי הגהת אשר"י ב"ב שהבאתי לעיל לא בעי' במתנה אומדנא דמוכחא. ועכ"ז בנ"ד י"ל דליכא אומדנא כלל שנרא' לענ"ד די"ל דמשום איחתוני הוא דיהבי כיון דלא הו"ל למיעבד. ובשו"ת פרח מטה אהרן שם הביא בשם כמה גדולים שהמתנות שנתנו לה קרובי החתן אפי' התכשיטין הם שלה רק שהר"א די בומין העיד שהמנהג שמה שנתנו קרובי החתן הם שלו. וכתב אבל לא מצינו לשום אחד מהגאונים שהעיד ע"ז ונראה מדברי הפמ"א ז"ל שאין לחוש לדברי הר"א ד"ב ולעיל כתבתי שגם הב"מ חולק עליו וס"ל דמה שנתנו קרובי החתן לכלה ה"ה שלה לגמרי וכ"כ בשו"ת מהרח"ש (סי' מ"ז ונ"ג) ולחם רב (סי' נד) וצ"ע בשו"ת תורת אמת (סי' נ"ד ונ"ה) ומהר"מ גלאנטי (סי' ט') ומבי"ט (ח"א סי' כ"ח כ"ט וע"ב וח"ב סי' מ"ם ופ"ז) ומהרשד"ם בכמ' דוכתי ושו"ת כנסת יחזקאל ודבריהם מובאים בס' לקט הקמח. וא"כ כיון שגם בתכשיטין שנתן החתן בעצמו כתב הב"מ שהרשב"א חולק על הריב"ש ולענ"ד גם מתקני תקנת טוליטולא לא ס"ל כוותי' אע"ג שכתב הב"מ דכיון שהרמ"א העיד שנתפשט המנהג ופסקינן כהריב"ש כל הנותן ע"ד המנהג הוא נותן היינו דוקא במה שנתן החתן בעצמו ולא במה שנתנו קרובי החתן ואין לחוש בזה לתקנת יתומים דודאי יתמי דאכלי דלאו דלהון כו' אלא כיון שנתפשט המנהג כהריב"ש במה שמקרוב באו לכתוב בתנאים כנגד המנהג וי"ל שהוא שלא ברצון צד החתן רק שמפני הבושה סומכים ע"ד האומרים שכן הוא המנהג בזה יש לחוש לתקנת היתומים אבל בענין המתנות של התכשיטין שנתנו להכל' קרובי החתן שמודה בזה הריב"ש דשלה הם אין לחוש לתקנת יתומים ומכ"ש דבנ"ד יש לחוש לתקנת בנות ישראל שלא יכלה הבעל ממונם ועוד תעני תח"י ותצטרך לצאת מאתו בעירום ובחוסר כל וגם המתנות שנתנו לה תצטרך להשיב לו ולקתה בזה מדה"ד ויש לחוש בשביל זה כמו שחשו לתקנת בנות ישראל רבנן דמתיבתא בדינם ז"ל. ולענ"ד כל המתנות שנתנו קרוביה להחתן והספרים ושנתנו קרוביו להכל' בין קודם הנישואין ובין אח"כ ה"ה שלה ועל הבעל להחזירם לה: