אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק אבן העזר › סימן כב

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן כב

סימן כא

והנה עיקר שאלתי הי' (א) אם אין לומר דכיון שאין חיוב על האבות כשהזוג אומרים מאיס עלי בלי טענה מבוררת אין לחייב הזוג ללכת לדין במקום שכנגדו כיון דעניים הם אין לחייבם לעשות הוצאה (ב) היכא דליכא חיוב שבועה על הזוג אם יש לב"ד לכוף הזוג על הקנס ע"י איסור שידוכים אחרים כיון שידוע לנו שאין להם עתה רכוש ונכסים (ג) ואם אין לשון יכולים ב"ד לכופה סובל שאין על הב"ד חיוב כפיי' כל זמן שאין שכנגדו בא לפניהם לתבוע מהם הכפיי' (ד) חקרתי עתה כיון שחיוב הקנס בשידוכין משום שמתבייש ע"י ועדיף מביישו בדברים היכא שהתחכם והתחיל לגלות לפניו שנגמר אצלו שלא לקיים השידוך ורוצה לחוס על כבודו ועצתו שיאמר הוא שממאן ועי"כ ינצל מבושת וזה לא השגיח על דבריו והיינו כעין נ"ד אם אין לומר שהוא גרם הבושה לעצמו וליכא קנס. או דבכה"ג נמי חשיב ביוש דנכרין לכל דברי אמת. ותו דעכ"פ איכא בושה בינו לבין עצמו (ה) בדברי הט"ז וב"ה שכתבי דהמרת אחי האבות לא חשיב פגה הקשיתי משבועות דאין לך משפחה שיש בה מוכס כו' ודברי הנו"ב (סי' ס"ט) דאיכא פגם שהאב מטיל זוהמא בבנו וב"ב צע"ג דתינח כשנולד ברשעתו משא"כ כשנולד בשעה שי"ל כשר הי' ועתה הוא שנתקלקל לא שייך שהטיל בו זוהמא. וגם טעם לעז שכ' נדחה בזה די"ל דהלעז הוה מכח הטלת זוהמא:

ובכה"ג דליכא זוהמא ליכא לעז כלל וכיון דליכא אלא טעם פוקד עון אבות י"ל ג"כ דבני אחים ואחיות דבכלל משפחתו נינהו נענשים ג"כ בדינא אחרינא עכ"פ אלא שי"ל דוקא גדולים דמשפחתו ולא קטנים ויש ליישב בזה קו' התוס' שם ד"ה ואין בשרך דבנדרים קטנים ג"כ אבל גדולים דבכלל משפחתו לעולם נענשים עכ"פ בדינא אחרינא ואיש בחטאו לענין דידי' קאמר ומשלהי סוכה שקנסו משמר בילגה ואע"ג שי"ל דאבי' לחוד נתחלל ונפגם וכעין את אבי' היא מחללת וכל המשמר משום אוי לרשע כו' עכ"פ מי זוטר פגם אוי לרשע:

איברא דעל ההמרה בלחוד לא נקנסו ולכאורה משמע דבשביל ההמרה לא נפגמו משפחתה ואבי' כלל. אמנם נלע"ד דיש לדקדק במה שנקנסו על דברי' משום שותא דינוקא. דהתינח בתינוק שנתגדל על ברכי אבותיו ולא ראינו בו מקודם שסר מדרכיהם לא כן זו שמקודם המירה דתה והיתה נשואה לסרדיוט מהיכא תיתי לתלות טפי סרחון דבריה בהאבות שכבר פירשה מדרכיהם משיש לתלות בנכרים שכבר נתערבה בהם למדה לשונה הרע לומר כן דברי סרה. והא לעולם יש לתלות במקולקל. ע"כ נלע"ד דודאי מצד ההמרה הי' מקום לקנוס אלא דכיון שהי' בשעת הגזרה ומבואר ברמב"ם (פ"ה ה"ד מהל' יסודי התורה) דבכה"ג ליכא אלא עון חילול השם ברבים. וביטול מ"ע דונקדשתי לא הי' מקום לקנוס וכל זה כל זמן שלא פערה פיה בדברי מינות כאלה ומעשה תועבה אבל אחרי עשותה המזימתה שע"י כן הי' הוראת בירור שהמרתה הי' שלא ע"פ אונס. אז מצאו מקום לקנוס על ההמרה שברצון שע שעת ההמרה שייך שפיר דמיון שותא דינוקא שאין לתלותו בקלקלה אחרת כי אם באבות יצרפו לזה גם עון דברי מינות. ואכתי צ"ע די"ל שההמרה הי' באונס ואחר כך נתקלקלה לדבר ברשע ועיין בכתובות (דף נא:) דאמרי' יצר אלבשה בשעה מועטת ומכ"ש זמן רב:

ואף שדברי בטלין נגד דברי הט"ז וב"ה מ"מ חקרתי אם מכח פגם אין יכול לומר מאוסה עלי אע"ג שבתחלה נתרצה וטו"ז וב"ה לא איירי אלא בלא באו מכח מאיס עלי אלא משום שמזדמן להם הגון יותר וכמש"כ הנוב"י שם ומסתברא דלפ"מ שכתב הנוב"י דמשום דל"ש או שכאו"א יאמר כן שכ' הש"ך (סי' רל"ב ס"ק י"ח) בעי' במאיס עלי טענה מבוררת שפיר י"ל דבכה"ג לא שייכי טעמים של הש"ך ולא בעי' טענה מבוררת אע"ג שהתרצה מעיקרא וכעין זה חילק הנוב"י שם בנידון שלו (ו) חקרתי די"ל דמודו הט"ז וב"ה בהמרת אחי אם הכלה דבזה לא הצריכו הפוסקים להזכיר די"ל דמדינא דגמ' י"ל להתרחק דרוב בנים אחר אחי האם ועי"כ אחי הכלה בחשש פגומים קיימי מכח רובא וכל שלא עברו רוב שנותיהם בחשש פגומים נינהו ולאחר רוב שנותיהם נמי יש לחוש עליהם:

ז והנה במקומות שאין הרב קורא התנאים והחרם שכתוב בהם ולא קיבלו הצדדים והזוג שום חרם ושבועה ות"כ עליהם בפועל. כי אם שקבלו קנין סודר דליכא כי אם חרם הקדמונים כמ"ש הנוב"י (סי' ס"ח) אפשר להתיר בלי הסכמת שכנגדו שכ"כ בד"מ (סי' נ' סוף אות ה') וז"ל בהגמ"ר דיבמות פ' החולץ משמע דיש חרם הקהלו' על מי שחוזר בשידוכין ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה את זה. וצ"ע שבהגמ"ר פ' החולץ כתב הלכה רווחת שבחרם תקנת הקהלות א"צ רק שיפטרו זה את זה בעדים כשרים מרצון נפשם כו' שאפי' אם המשדך הרחיק נדוד דא"צ להתרת חרם תקנת הקהלות כי אם למ"ד אנשים מג' ארצות להתיר החרם שלא מרצונו ואשר הצריך ר"ג מאה אנשים אינו רק להוציא בע"כ בלא גט ע"י הוראת שעה ע"פ גדולים כו' כי יש מפרשים שבכל תקנת רגמ"ה צריך מאה להתיר אך בנד"ז כשפוטרין זא"ז לא ראיתי שום חולק מבואר דלא כד"מ ודבעי' שיפטרו זא"ז ואפי' בהרחיק נדוד בעי' עכ"פ למ"ד אנשים מג' ארצות. ויש חולקים גם בזה דבעי' מאה אנשים [איברא דמ"ש ואשר הצריך מאה אנשים אינו רק להוציא בע"כ בלא גט על ידי הוראת שעה ע"פ גדולים צע"ג. גם מ"ש בהרחיק נדוד י"ל היתר בלמ"ד אנשים מג' ארצות צ"ל ביצא ברשות ומשום אונס אינו יכול לחזור עי' בתשו' מהרי"ו (סימן קל"ז) מחלוקת הט"ז יור"ד (סי' רל"ו ס"ק י"ג) והש"ך בנקה"כ ובח"מ (סי' כ"א) שהביא הנוב"י (סי' ס"ח) ולשיטת הש"ך צ"ל בלא נתפרש התנאי]. וצ"ל דס"ל לרמ"א בד"מ דלא נתפשטה תקנת רגמ"ה להצריך אף ל' אנשים מג' ארצות וכעין מ"ש מהרי"ו שם דלא נתפשטה להתיר החרם שקבלו ע"ע במאה אנשים כי היכא דלא נתפשטה להצריך למ"ד אנשים [בלא קבלת חרם מחדש] מדחזי' דחוזרים ונותנים הקנס בלא התרה וה"נ ס"ל לרמ"א דלא נתפשטה להצריך למ"ד אנשים אע"ג שאין נותנים הקנס אמנם שיעור הרבה אנשים שכ' בד"מ לא ידענא ופשיטא דשלשה שנקראים רבים לא הוה בכלל הרבה:

ולענין החרם שגוזר הרב בקריאת התנאים ג"כ נלע"ד שי"ל היתר בלי הסכמת שכנגדו דליכא למילף מנשבע לחברו שצריך הסכמתו להתיר ובפניו אלא בכעין שבועה של משה רבינו ע"ה וצדקי' שהם עצמם נשבעו או ענו אמן אבל בחרם שגזרו עליו ב"ד בשביל טובה שעשה לו חברו י"ל דלא בעינן הסכמת המטיב ואפשר להתיר בלא דעתו ואין להחמיר בזה כ"כ משום בושה או חשד:

אמנם לענין החרם והשבועה שמקבלים ע"ע בשעת התנאים דמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח סוס"ק) דאין להם התרה כי אם בהסכמת שניהם משום שעשו טובה זה לזה מ"מ בטוען מאוסה עלי מתירין לו שלא בהסכמת האשה אפי' לא הי' מועיל לאיש טענת מאוסה עלי נגד אשתו נשואה כמו שרצה כ"ת לחלק דכיון שהאשה י"ל התרה בלא דעתו ומפקעת לעצמה בטענה זו א"כ בצד זה לא חשיבה לי' שעשתה לו טובה וממילא לא בעי' דעתה להתיר אלא דלשון רמ"א ומוהרי"ו מורין דבעי' טענה מבוררת גבה דידה ודכוותה לדידי' להתיר בלי דעתה וכבר כתבתי לעיל מה שיש לחלק:

ח והנה בנ"ד לא קרא הראב"ד התנאים ולא הוה קבלת חרם ושבועה ות"כ ונוסח השטר והקנס לא יפטור וכו' וי"ל שהקורא קרא ג"כ "וכו'" ולא הזכיר ח"ח בפיו כלל וליכא כי אם חרם הקדמונים וכבר ביאר הנו"ב דבמאיס עלי לא תיקנו הקדמונים חרם אף על גב דליכא טענה מבוררת. וגם אבותיו שדכוהו. וי"ל שגם מתחלה לא הי' מרוצה למה שגבה עקום ונראה כאילו הי' לה חטוטרות. ולענ"ד י"ל דאפי' נתרצה מתחלה לזה וכן למה שהתרצה אף על גב שידע שאחי אמה מומר יכול לומר מאוסה עתה עלי דכיון דקיי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' (בסימן רל"ה סעיף ט) משום דעד בן כ' אית ליה דעתא קלישתא דמקרבא לגבי זוזי ממילא שכיח בי' שיתקרב דעתו ויתרצה להשתדך ואח"כ יתנחם וישתנה מרוצה ואהבה ללא רוצה ומיאוס:

ט והנה איסור נישואין אחרים לא נזכר בתנאים ולא קאי עליהם התקנה של הרב ולא התקנה שמקבלים מעצמם ואע"ג דכונת הלב כן הוא מ"מ מכונה לא נעשה נדר ושבועה אלא דבתקנה לכמה רבוותא לא בעי' שיוציא בשפתיו עי' בל"י (סי' ר"י סק"א) ואכתי צ"ע דעכ"פ כונה בעי' לאסור ע"ע וכאן לא נתכוין וגם בתקנו' הקהלות לא נזכר איברא כיון דר"ג מאוה"ג החרים על נישואי ב' נשים ממילא בנישואין אחרים מבטל קיום השידוכים הראשונים ואכתי צ"ע די"ל בשיבר כנפי' או שחטה במכות (דף טז) ולעולם לא יוכל לשלח חשיב ביטול משא"כ הכא דיוכל לקיים אחר שיגרש השני' שנשא עתה בראשונה או לאחר שתמות. ולכאורה רציתי להסתייע מזה דתקנה קאי על זמן הנישואין אולם דעת הש"ך והנקה"כ (סי' רל"ו) דהזמן אינו מעיקר התנאים כי אם היכא שעיקר השבועה היה גם על הזמן בפירוש ובהקפידא. ולענ"ד איסור נישואין אחרים הוא ענין כפי' על קיום השבועה הראשונה או על פרעון הקנס:

וזה אשר השיב ש"ב הגאון מוה' אביגדור יהודא ליבוש נ"י שהי' אז אבד"ק בלאשקא וכעת אבד"ק קויל:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה