אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק אבן העזר › סימן כא

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן כא

סימן כ

והצעתי הדברים האלו לפני הגאון מוה' ישראל יהושע נ"י הגאבד"ק קוטנא והשיב וז"ל:

על טענת החתן שלא ראה המום אם היתה אמו עמו רחוק בעיני טענה זו כדמוכח נמי בהמדיר (דף עו) ועדיף ממרחץ:

ומה שרצה כ"ת לומר דגם ע"י אמתלא שאינה מבוררת פטור מחיוב שבועה הוא זר מאוד איברא דבאיסור שבועה לחוד אדם נאמן על עצמו וע"א נאמן באיסורין וזה ימים שרצה רב אחד לומר שהבעל נאמן על אשתו שיש לה מום גדול דע"א נאמן באיסורין לענין חרגמ"ה. ואני דחיתי הדברים דהאידנא כיון דנושא אותה ע"ד זה כמש"כ הנ"י בשם הריטב"א הו"ל ככל חיוב ממון דאין נאמן עכ"פ לגבי חיוב שבועה לחוד נאמן על עצמו אלא שאחר שהיתה אמו עמו אין נאמן לומר שלא ידע. ובל"ז דבר זר לומר שהחתן יהא נאמן לומר מאיס עלי דא"כ בטלין כל התנאים שנכתבו. ואם הקילו בבתולה כשאומרת מאיס עלי לא הקילו לגבי איש וכמה טעמים יש לחלק לכן קשה לסמוך ולהקל עכ"ל. וזה אשר השבתי על דבריו:

במש"כ כבוד גאונו נ"י דכיון שאם החתן היתה עמו אינו נאמן שלא ראה המום ועדיף ממרחץ. אקבל דבריו אף שי"ל דבגדול הנושא הוא דאמרי' דע"י שלא בדק ע"י קרוביו שהי' עמו מסתמא מחל. אבל מי שאבותיו משדכים אותו י"ל שהי' מוחזק אצלו שיבדקו כראוי ואם לא בדקו כראוי אינו מוחל ומחילת אבותיו אינו מגרע טענתו וכעין זה חילק הנוב"י מהדו"ק (חיור"ד סי' ס"ח) דבשידכה אבי' י"ל שמעולם לא התרצה:

גם מש"כ כבודו נ"י שזר מאוד מה שרציתי לומר דע"י אמתלא שאינה מבוררת נפטר מחיוב שבועה אף שנלע"ד לומר כן ע"פ משמעות לשון הב"ש (בסי' ע"ז) וכבוד תו' לא הכריח חיוב זרות בזה ע"כ אבטל דעתי. שוב ראיתי שדברי הרמ"א ביור"ד (סי' רכ"ח סוסעי' ך) מורין שצריך טענה מבוררת ועדיין י"ל דקמ"ל רבותא דהיכא דטענה מבוררת מתירין לה משא"כ בלי טענה מבוררת אין מתירין. ונ"מ אם נסתלקה השנאה אחר כך דבשכבר הותר ליתא לשבועה אבל כשלא הותר דלא הוה טענה מבוררת אם נסתלקה השנאה חזרה שבועה למקומה ולעולם לא בעי' טענה מבוררת וא"צ התרה אלא דהנוב"י שם לא נחית לחלק בדרך הזה ופשטות דברי מהרי"ו (סי' קל"ז) אין מורין כן אף שיש לדחוק בהם כמ"ש וכעין מ"ש מקודם לחוש על בירור שלאחר שתנשא אבל אחר ההיתר לא מהני בירור וכה"ג במומר שחזר בתשובה דלא מהני אחר ההיתר:

עוד י"ל דהרמ"א הצריך טענה מבוררת דוקא כשלא תשבע לאמת טענתה אבל ע"פ שבועה גם לרמ"א לא בעי' טענ' מבוררת דל"ש הטעם של הש"ך (סימן רל"ב ס"ק כ"ה) שכ"א יאמר כן כיון שצריך שבועה וחמורה מהראשונה שיוצאת לבטלה. דהראשונה לא יצאה לבטלה אלא שי"ל דעל שבועה הב' אין מכירין בשקרו משא"כ עבירת השבועה הראשונה מודעת לכל תהי'. ולטעם דלא שכיח נמי י"ל דמהני שבועה כי היכא דהאמינה תורה נאנסה דלא שכיח בשבועה ואין זה דומה להא דאיסי ב"י הא רוא' יביא ראי' ויפטר משום דלא שייך במקום רואים שלא ראה אדם ולא מהני שבוע'. ועי' נוב"י שם שהסביר דברי הרמ"א על פי הטעמים של הש"ך:

עוד י"ל דלדברי הרמ"א דצריכה טענה מבוררת בעי' ע"כ לחלק בין חיוב עונה דאורייתא ובין חומר שבועה וצ"ל דס"ל השתא כראב"ד ורשב"א ומוהרי"ק דלא הוה התרה שלא מדעת חברו ואיכא חומר שבועה. מעתה י"ל דוקא נשבע או קבל על עצמו בחרם בפועל או אמר אמן. אבל בתקנות הקהלות ושל הרב שקורא התנאים דאפילו להסוברים דהוה מה"ת מ"מ לא חמירי מחיוב עונה דאורייתא דעל כל דברי התורה נאמר ארור אשר לא יקים ובו שבועה. כמ"ש הנוב"י שם ועכצ"ל דליכא בכ"ז חומר לא תשא כמו בנשבע ממש וכי היכא דחיוב עונה נפקע בטענה שאינה מבוררת ה"נ תקנות הקהלות שגזר הרב שקרא התנאים דנפקע בטענה שאינה מבוררת ואמנם אבטל דעתי:

אמנם כ"ז אינו נוגע לנ"ד דאיכא טענה מבוררת שיש לה גב עקום ונראית קצת כבעלת חטוטרות שאפי' ידע ונתפייס מצי לטעון מאוסה עלי ונפטר עכ"פ משבועה על הנישואין כי היכא דמיפטר עכ"פ מעונה למוהרי"ק שהביא בח"מ (סי' ע"ז ס"ק ג) ולהרא"ש דמיפטר משאר וכסות י"ל דמקנס נמי פטור וכיון שדעת הרא"ש מכרעת בין דעת הב"ח והרא"מ שהביא הח"מ וב"ש ולמהר"א ששון י"ל קי"ל כרא"מ וב"ח מסתברא עכ"פ למינקט שיטת הרא"ש להלכה אלא שי"ל דאע"ג דנראה קצת כאילו הי' לה חטוטרות לא חשיב מום גמור וע"כ רציתי לומר דלא בעי' טענה מבוררת אולם נהי דלא חשיב מום גמור טענה מבוררת איכא ואע"ג דאיכא חיוב שאר וכסות חיוב עונה ליכא ודכוותה בשידוכין חיוב שבועה ולענ"ד מ"ש הב"ש (סי' ע"ז ס"ק ל"ג) ומדינים אלו נשמע לשידוכין שלנו שכולל כל הדינים (שבסי' ע"ז) ולא על הדיני' (שבסעיף ה) לחוד קאי וכן משמע (בסי' רכ"ח) ברמ"א ובש"ך (ס"ק נ"ו) דשידוכין קילי מדיני מורדת לענין גט ויש לדחות:

ומש"כ עוד כבוד גאונו שזר לומר שיהא החתן נאמן מאוסה עלי דא"כ בטלין כל התנאים ואם הקילו בבתולה לא הקילו באיש ויש כמה טעמים לחלק. הנה לענ"ד אף שמטעם דאין אשה אלא לבנים ומקרא דשקר החן הי' אפשר לומר דלאיש לא מהני טענת מאוסה עלי. הנה למה דטב למיתב טן דו ומה דמייתי עלי' ביבמות (דף קיח:) כ"כ לאשה אין להועיל טענה זו ועי' ש"ך (סי' רכ"ח ס"ק נ"ה) דטובת האיש יתירה מטובת האשה לכמה רבוותא. ועכצ"ל דכ"ז בסתמא אבל בבאה מכח טענה זו מהני לה וה"נ בטענת האיש מהני וכמבואר (בסי' ע"ז) ביש לה מום ונתפייס מתחלה לפטור עכ"פ מעתה וה"ה במידי דלא חשיב מום גמור ועכ"פ מקפידים. עליו. ולמה דא"כ בטלין התנאים גם לשיטתו דמר תיקשי הא מצד הבתולה יתבטלו ועכצ"ל דכיון שצריכה טענה מבוררת או שבועה לאמת דברי' לא הוה ביטול התנאים וה"נ י"ל בטענת האיש ומהיכי תיתי נאמר דלהחתן לא יועיל טענה המועילת להכלה והא בכל ענייני חיוב וקנין מצינו שיד שניהם שוה לזכות ולחובה. וכי היכא שהיא מפקעת א"ע אחר נישואין במאיס עלי ה"נ הוא מפקיע עצמו ממנה מחיוב עונה ואין לומר דעכ"פ בעי למיתב כתובה דאיהי נמי מפסדא מה שכלה מהנדוניא. ולענין המתנות במאיס עלי ידו עליונה מידה כמו שהראה הב"ש (סוף ס"ק ט) לעיין (בסי' קי"ח) איברא שהוא אין יכול להפקיע א"ע משאר וכסות למוהרי"ק גם במום. ולהרא"ש בטענה מבוררת בלי מום והיא מפקעת א"ע גם בטענה שאינה מבוררת מכח דינא דמתיבתא אם תפסה ועכ"פ מכח הסברא אין עמדי לומר דלא יועיל לאיש טענת מאוסה עלי כמו שמועיל לאשה:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה