אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן כ
בין בן ראובן בהיותו כבן ט"ז שנה ובין יתומה מאם בת שמעון ממקום אחר נכתבו תנאים:
והאבות היו העומדים משני הצדדים והבחור והבתולה קיבלו קנין סודר ובאו עה"ח על התנאים ובעת שהי' החתן כבן ח"י שנים הי' ממאן וממאם בהכלה באומרו שלפי שהתנאים נכתבו באם הדרך ובלילה וכשבאו לשם החתן ואבותיו מצאו הכלה יושבת בין הנשים קרובותי' סמוך לכותל וצד הכלה אצו לכתוב התנאים ותיכף אחר קריאת התנאים שבה הכלה עם הנשים קרובותי' למקומה ונשארו רק הזכרים. באופן ששעה קטנה הי' הוא ואבותיו עם הכלה בצוותא. וע"י כן לא הכירו בה שגבה עקום ונראה קצת כאילו הי' לה חטוטרות. וביותר נמאסה בעיניו בהיות שדוד הכלה אחי אמה יצא מדת ישראל. ואף שהי' להם מזה ידיעה מן הצד קודם התנאים. סבור הי' שאין בזה פגם ויוכל לקבלו. וכעת אין מתקבל עליו לישא אשה כזו. ואומר שמוכן לשבע שלא נתפתה משום אדם. ובאמת ותמים ידבר כנ"ל. וכבר הרביתי בפעמים רבות לדבר על לב הבחור ואביו לקיים ההתקשרות ואינו עולה בידי כלל שהם עמדו בדעתם לרחק ולא לקרב ואבי הבחור כתב לאבי הנערה שלא יהי' ביכולתו להשיא בנו לזמן המוגבל באשר לא נמלאו שניו לפי חוקי המדינה ואח"ז גלה לפניו שבכדי שיהי' לו כסות עינים על הפירוד. ושיאמר שהוא מסרב לקיים כתב לו כן ורצה לוותר נגדו ערך ח"י רו"כ עבור ההוצאה. והנה הבחור הגיע לפרק נישואין והבתולה כבת כ"ב שנה ויש לחוש לתקנת שניהם. וביותר שאבי הבן כעת מתפרנס בכבוד ופרנסתו עלולה להפסיק ויש לחוש שלא יהי' ביד אביו להשיאו אשה אחר זה. וכתבתי לאבי הכלה בייחוד ושוב כתבתי באמצעות להרב אב"ד במקומו. והשיבני שיבואו למקומו אם יש לו דו"ד עמו וכי הוא נתבע לבטל התנאים. וצד החתן אין רצונו ליסע לשם. ועי"כ שניהם מתעגנים. ולפי הנראה אין תקנה להתקרבות:
לענ"ד יש לחקור לפמ"ש הב"ש (סימן נ' סוס"ק ט"ז) דאם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו שטר הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס. אלא שהב"ד יכולין לכופה א"כ י"ל כיון דעל האב ליכא חיוב אלא על הבן מסתברא דאין לחייב החתן ללכת למקום הכלה דהא עני הוא ואין לו על הוצאה כמ"ש מהרי"ו בתשו' הובאה בח"מ וב"ש (סי' נ"א) במי שכתב להלביש בתו צריך לקיים נדרו שהזוג עניים הם עוד נלע"ד שכל כמה שאין שכנגדו בא לב"ד לתבוע הכפי' אין על הב"ד לכוף ומדוקדק לשון יכולים ב"ד לכופה ולא כ' צריכים ב"ד לכופה והיינו דאף על גב דמסתבר דלא תלי' ברצון ב"ד ויש לכופו אפי' שלא לרצונם. מ"מ נראה שכל כמה שאין תובע אותו בפני הב"ד אין על הב"ד לעגנו ובר מן דין יש לעיין אם הממאן נקרא תובע לבטל השידוך להשיג פטורים או שכנגדו חשיב תובע ליכנוס או ליתן קנס.
איברא דבנ"ד כיון שטוען החתן שמאוסה עליו גם על החתן אין שום כפיי' וכמו שמסיים הב"ש שאם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפיי' עליו אף על גב דהיתה מתחלה מרוצה כשאומר' עכשיו טענה מבוררת וה"ה בנ"ד שאומר שמאוסה עליו משום שגבה עקום ונראה קצת כאילו הי' לה חטוטרות ובפרט שטוען שלא הכיר בזה לא הוא ולא אבותיו. ועי' (בסי' ע"ז סעי' א') דלדעת הב"ח במורד משום מאוסה עליו ומרוצה לגרשה אין עליו אפי' שאר וכסות ומכש"כ עונה ולדעת ח"מ (ס"ק ג') אפי' באשה שיש לה מום יש לה שאר וכסות שכבר מחל פעם אחד ורק בעונה שהוא צער הגוף י"ל דלא מחיל אינש לעולם וכל שאין לו טענה מבוררת י"ל דין מורד ומוסיפין על כתובתה והיינו משום דבאין לו טענה מבוררת לא מיפטר מעונה. והב"ש (ס"ק ו) מתחלה נקט שיטת הב"ח ומהר"א מזרחי מיהו כתב דמתשו' רא"ש ומהרי"ק נראה דחייב בשאר וכסות. ומיהו אין כופין לשמש. ולא נחית לחלק בין איכא טענה מבוררת או לאו וילמוד סתומו מפירושו בקיצור דיני מורד ומורדת שכתב במורד ואם הוא רוצה לגרשה כו' אבל אין כופין אותו לשמש עמה כיון דלפי דבריו מאוסה בעיניו. ומדכתב כיון דלפי דבריו מאוסה בעיניו משמע דליכא טענה מבוררת תדע דבמורדת במאיס עלי בדין ג' בשאין לו טענה מבוררת סיים ג"כ כיון דלפ"ד מאיס לה. ועיי"ש (סעי' ה) ובב"ש (ס"ק ל"ג) שכתב ומדינים אלו נשמע מכש"כ לשידוכים שלנו. וקצת צ"ע במה שהצריך הב"ש שיהי' להבת טענה מבוררת. והא לשיטתו לא בעי' טענה מבוררת לפטור מעונה. ובשידוכים שהעיקר שישאו זה את זו. והתחייבות הצדדים נמי ע"ד נישואין הוא מסתברא לומר שחיוב הנישואין דמי' לחיוב עונה ול"ל טענה מבוררת והא כיון דלפ"ד מאוסה אין לכוף ורצ"ל דעל כפיית הנישואין ע"י איסור שידוכין או נישואין אחרים לא כייפינן כי היכא דלא כייפינן אעונה ע"י תוס' כתובתה היכא דלפ"ד מאוסה אמנם על חיוב הקנס כייפינן כמו דכייפינן אשאר וכסות:
ומש"ה בעי' טענה מבוררת לפטור הבת מקנס ואכתי צ"ע דא"כ דמדמינן קנס לחיוב שאר וכסות מה מהני טענה מבוררת הא בשאר וכסות טענה מבוררת נמי לא מהני להרא"ש ומוהרי"ק. ואפשר לומר דהב"ש לא הכריע ההלכה לענין שאר וכסות ולענין קנס בשידוכים שלנו מסתברא דמהני טענה מבוררת ואפי' להרא"ש ומוהרי"ק. אמנם לענ"ד דוקא בידעינן שהיתה מרוצה פעם א' הוא דבעינן טענה מבוררת אבל היכא שי"ל שלא היתה מרוצה בשום פעם י"ל דלא בעינן טענה מבוררת וכיון שאומר שלא הכיר בה נאמן ויש להעיר היכא מצי לכוף על הקנס ע"י איסור שידוכים אחרים הא ידעינן דעניים הם כעת ולא עדיף מבע"ח דמיעט קרא שאין נמכר בחובו וי"ל דבגונא שי"ל רכוש קאמרינן שיש לכוף על הקנס. וממילא בנ"ד דאין לו נראה דאין לכוף ולאסור שידוכים אחרים:
ובענין המרת אחי אמה דמבואר (בסי' נ) בב"ש (ס"ק י"א) בשם הטו"ז דאין לנו אלא מה שנמצא מפורש ולא באחי אביהם. ועי' טו"ז (יור"ד סי' רכ"ח ס"ק נ"א) שכ' דא"ל בזה אלא מה שמפורש דהוה פגם ולא זכיתי להבין הא מצינו בשבועות (דף לט:) דא"ל משפחה שיש בה מוכס כו' ואפי' על עו"ג מתפים דנקט להא קרא דמולך. ודמשום הכי נענשים בני המשפחה. ובשלהי סוכה במשמר בילגה שקנסו לכל המשמר מיהו י"ל דאבי' הוא שנתחלל ונפגם וכמו שאמר הכתוב את אבי' היא מחללת והמשמר כולו משום אוי לרשע כו' ומ"מ נלע"ד דהמשפחה בכלל אוי לרשע כו' ומסתברא שבכ"ז נקרא פגם ומקום לנוח הקפידא. ואין לומר דסובר הט"ז כיון דלא נתפרש בפוסקים משמע דס"ל דלא הוה קפידא רבה ודאין זה פגם גדול כל כך דליתא דהשואל בשו"ת הרא"ש נמי לא נקט אלא פגם בלבד וגם הרא"ש ז"ל בתשובתו נקט לשון פגם בלבד ובענין שם האונס הוא שיש חילוק בלשונם ז"ל דלהשואל הו"ל אונס גדול. והרא"ש אונס סתמא הוא דקרי ליה ולכאורה רצ"ל דדוקא באב ששידך בתו כמו ביור"ד (סי' רכ"ח סמ"ג) הוא דס"ל לטו"ז דהאב לא נפטר בשביל המרת אחות אבי המשודכת אבל היכא שהמשודכת בעצמה באה מכח טענת הקפדה על המרת אחות אבי המשודך י"ל דלהט"ז נמי מצאה קפידתה מקום אמנם לשון המחבר באה"ע (סי' נ') ראובן שידך בתו לשמעון כו' יכול שמעון לחזור והיינו שהמשודך חוזר בעצמו ועליו כתב הטו"ז דבאחות אבי המשודכת א"י לחזור ועי' באה"ט יור"ד (סי' רכ"ח ס"ק נו) בשם בית הלל על ראובן ששידך בתו עם שמעון והמיר דתו אחי ראובן אין שמעון רשאי לחזור וחייב לקיים שבועתו וקנסו. ובקיצור הכללים בשו"ת הרא"ש מי ששידך עצמו או בנו ונולד פגם [המרה צ"ל] בקרובי חתן וכלה והנה דעתי הפעוטה בטל' ומבוטלה נגד דברי רבותינו הט"ז וב"ה וב"ש וכן האחרונים חוקי דרך ובאה"ט שהביאו דבריהם דהמרת אחות אביהם לא חשיב פגם [ומ"ש בעצי ארזים דאחות המשודך נמי לא נתפרש בפוסקים צע"ג לחלק בין אחות המשודכת לאחות המשודך] אלא שיש לצדד דדוקא לפטור מכח פגם בלבד הוא דלא מהני אבל לעשות טענה מבוררת על המיאוס גם הט"ז וב"ה מודים דחשיב פגם ומכש"כ בנ"ד לצרף טעם זה למה שטוען שגבה עקום ונראה קצת כחטוטרות ושלא הכיר בה י"ל דמצרפינן למיחשב טענה מבוררת על המיאוס:
ולענ"ד י"ל דבאחי אם המשודכת הפגם מפורש בגמ' דהנושא אשה צריך שיבדוק באחי' דרוב בנים אחריהם וכיון דאחי האם נפגם אחי המשודכת נמי בחשש פגומים הם מכח רוב בנים וצריך להתרחק עפ"י דינא דגמ' ואע"ג דסביר וקיבל י"ל מאוסה עלי' וע"כ לענ"ד אם אחר ההתראה לא יבואו למקום החתן לדון לפני ב"ד בעירו יש ליתן פטורים להחתן על שישתדך כאוות נפשו וע"ד הקנסות יקוב הדין ביניהם מתי שיתבענו צד הכלה: