אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק אבן העזר › סימן יט

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן יט

סימן יח

ע"ד הבתולה שבאה מכבר בברית התנאי' עם בחור אחד ההגון לה לפי כבודה וברצון משפחתה אשר פוחז א' בא לקדשה:

א הנה ר' שלמה ברוך העיד שלא ראה שום נתינה ולא שמע שום דיבור. ושהבתולה הרעישה וצעקה עד שנדמה לו שעשה לה הפוחז ענין כישוף. ושהיה זר לה מעשה הפוחז. גם חיים יצחק שהעיד שאחר שנתן לה הפוחז המטבע ואמר שתתן לו המותר. התחיל לאמר "הרי את" אם נפרש שבקש לקדשה במותר שמגיע לו ויהי' מאמרו "הרי את" נסמך למאמרו שתתן לו המותר הו"ל מקדש במלוה שיש לו אצלה (בסי' כ"ח סעי' ז'). ואם נפרש שבא לקדשה בכל המטבע שנתן לה והרי את אלפני פניו קאי אכתי אי נמי הוה שתקה שתיקותה הוה לאחר מתן מעות (בסי' כ"ח סעי' ד' ה'):

ב ואפי' אם היה אמירתו בשעת נתינת המטבע כיון שאמר הילך וכו' ותן לי המותר נלע"ד דהוה כאומר בפירוש שאני חייב לך דבעי' שידך או אמרה הן (בסי' כ"ח סעי' ג) ואפי' נרצה לומר דכל שלא אמר בפירוש שאני חייב לך הוה כאומר סתם ובשעת מתן מעות סגי בשתיקה לחוד וכמו שהביא הרמ"א בשם הר"ן והב"י בשם הה"מ בשם הרשב"א ז"ל י"ל דוקא בלא הפסיק בינתיים כגון כנסי סלע זו והתקדשי אבל בנ"ד שהפסיק בדיבור שתתן לו המותר בין הילך כו' ובין הרי את לא סגי בשתיקה לחוד דאפי' נימא דאע"ג שאמר תן לי המותר לא הוה כאומר בפירוש שאני חייב לך מ"מ סתם כזה בהפסקת דברים י"ל דלא מהני גם לרשב"א ור"ן ז"ל:

ג והנה מה דבהחזיר לה חוב בסעי' ג' לא מהני נטלתו ושתקה בדלא שידך ובפקדון בסעי' ד' סגי בשתיקה לא בעי' לומר דוקא שהחילוק משום דבפקדון דלאו דידה נטלה סתמא לקידושין נטלה אבל בחוב סתמא דלא נטלה לקידושין אלא שלה נטלה ודנימא מה"ט דאי איתנסו הני זוזי לדידה איתנסו דמסתבר דכיון שהוא אמר בפירוש שאינו נותן לה לפרעון החוב כי אם לקידושין אף ע"ג שהיא לא קיבלתם ע"ד קידושין כשלא ע"ד פירעון החוב קיבלתם. כי אם שיהיה בידה בתורת פיקדון עד שיתרצה לפירעון אי איתניסו ביני וביני לדידיה איתנסו דלא דמי להא דשבועות (דף מא:) דהתם הלוה ע"ד פרעון נתנם אבל כשהלוה לא נתנם ע"ד פרעון כי אם ע"ד קידושין וכדומה ומלוה לא נתרצה לו יכול מלוה לומר בפיקדון הוה נקיטנא להו עד דממלכת לפרעון למיהבינהו ואי איתניסי ביני וביני ללוה איתניסי. דלא אמרינן דשלה דוקא נטלה אפי' בחוב. ועיקר החילוק למדתי מדברי הח"מ וב"ש (ס"ק י"ב) דבעי' הוכחה במעשה על הריצוי ובחוב לא הוה הנטילה הוכחה על הריצוי שהיא יכולה לומר ע"ד פירעון לקחתי [ואע"ג דלא יהיב להו ע"ד פרעון אינקט להו לפקדון עד שיתרצה לפירעון] וליכא בנטילתה הוכחה על הריצוי שתתקדש לו אבל בפקדון גוף הנטילה כבר הוה הוכחה על הריצוי להתקדש וא"ש מה דמחלקינן בפקדון בין נתינה לזריקה ולא מחלקינן ביניהם גבי חוב היכא דשידך. משום דבפקדון דהנטילה מוכחת הריצוי מחלקינן בינה ובין זריקה לחיקה. דלא מוכחא על הריצוי אבל בחוב דבנטילה נמי ליכא הוכחה על הריצוי לא עדיפה נתינה מזריקה ומוכח מזה דעת החלקת מחוקק (סי' ל' סק"א וסקי"א) וב"ש (סי' ל' ס"ק י"א וסי' מ"ב סק"ב) דריצוי לקידושין סגי ולא בעי' ריצוי על הזריקה. וע"ע בס' בית מאיר (סי' כ"ח סעי' ד') ומה"ט אע"ג שהחוב המגיע מהפוחז לא הוה שלה רק של אמה ואיהי לא מצי למיתפס בשביל אמה ולומר דבשביל אמה נטלה דהוה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מ"מ אין לדמותו לנתן לה פקדון דליסגי ביה שתיקה לחוד אלא לחוב דילה מדמינן ליה דאע"ג דלא מצי למתפס בשביל אמה מ"מ אין הנטילה בזה הוכחה על הריצוי לקידושין דמ"מ י"ל שסברה ליטול בעד המגיע לאמה ובעי' דוקא שידך או אמרה הן ובפרט שבעובדא זו הבתולה היתה המלוית לו משל אמה וכ"כ היה לה לגבות מאתו המגיע. וכעת אין פנאי לברר אם זה נחשב כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. וביותר בהיות הבתולה סמוכה על שלחן אמה וידה כיד אמה לכל מילי:

ד איברא שגם חיים יצחק לא שמע רק התחלת "הרי את" וסיום כדת משה וישראל' ולא שמע שאומר "מקודשת לי" גם העיד שהבתולה התחיל' לצעוק עליו תיכף מה תאמר שלא הרגיש' בבירור כונת זדון מחשבתו ולא התרצה להתקדש לו. והנה מעדותו נראה או שהפוחז עצמו נבעת ומחרדת לבבו לא יכול להוציא מפיו המלות מקודשת לי' או שבכונה אמר בלחש וקול נמוך מקודשת לי' לבל יהיו דבריו אלו נשמעים תיכף בשעת מעשה והוה סבר שכבר יצלח לו במעשהו להוציא ממון בשביל גט פטורין וע"י הנמכת קול לחישתו לא נשמעו מלות "מקודשת לי" לעדים ולבתולה:

ה הבתולה אומרת שלא ידעה להבין שום ענין מדברי הפוחז עד סמוך לגמרם שנחרד' עליהם ומעולם לא התרצה להתקדש לו אדרבה צעקה עליו חמס לפני אמה. איברא שיש לדין אם נאמנת עי' (בסי' כ"ז) בח"מ (ס"ק א') וב"ש (ס"ק ה') ובב"י (סי' מ"ב) ובאבני מילואים (סי' כ"ז סק"ה) אלא שלענ"ד בנ"ד ודאי יש לסמוך על דבריה ולהאמין לה דהא ליכא שום סהדי קמן שיעידו להביאה לחזקת מקודשת ובמקדש בעדים שמתו או נשתתקו בטרם שהעידו בב"ד לענ"ד כשאומרת שלא הבינה מהימנא בלאו טעם מיגו עי' באבני מילואים (סי' מ"ב ס"ק ד) ובס' ישועות יעקב שם:

ו והנה בתשו' מהר"ם שסגר עלינו שלא לילך בקידושין אחר הוכחות ואומדנות הביאו הרמ"א (בסי' מ"ב סעי' א') נלע"ד דדוקא בכעין נידון דידי' הוא דקאמר דהוה סותר הלשון שאמרה תחלה קדשוני ולא כשאין סותר הלשון ומש"ה נסיב המוהר"ם טעמא דדברים שבלב לא הוה דברים דהיינו כשסותרים הלשון והרמ"א נמי לא הביאו אלא על נידון מוהר"ם ז"ל ומשום דלא הוה אומדנא דמוכחא שיועיל לסתור הלשון או משום חומרא דא"א או משום דאיתתא בכל דהוא ניחא לה ודוקא בשסותר הלשון ומיושב קו' הח"מ (סי' מ"ב סק"ד) על הב"ח בפשיטות ועי' בס' ישועת יעקב. ונראה להביא קצת ראיה מדנקטינן ביבמות (דף צ:) וכתובות (דף ג.) וגטין (דף לג. ודף עג.) דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ועי' תוס' יבמות (דף ק.) ד"ה לפיכך וב"ב (דף מח:) ד"ה תינח שי"ל דסוגיות אלו פליגי ובסוף כתבו דלא פליגי וכולהו בעי' לבוא לטעם כל דמקדש אלמא דקא סמכינן לעקור הקידושין בשביל האומדנא שמקדש ע"ד חכמים והיינו משום דכל שאין סותר הלשון גם בקידושין אזלינן בתר אומדנא ונהי דרש"י ביבמות (דף צ:) פי' משום דכדת משה וישראל קאמר וכן נראה דעת התוס' כתובות (דף ג.) וגטין (ד' לג.) מ"מ אי לאו דאזלינן בתר אומדנא לא הוה מהני מה שאומר לבסוף כדת:

משה וישראל אע"ג דהוה תוך כדי דיבור דהא בקידושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור כדאי' בנדרים (דף פז.) וב"ב (דף קכט וק"ל) ולשיטת התוס' ב"ב נ"ל שי"ל דהוה מה"ת בקידושין כמו בע"ז שצ"ל דהוה מה"ת ולא חומרא ועי' בפי' הר"ן ורא"ש ותוס' נדרים נמי י"ל דהוה מה"ת בקידושין ואדרבה לשיטת הר"ת שהביא הר"ן בשאר מילי דהוה כדיבור מתקנת חכמים הוא. ולפי' הרשב"ם בב"ב לחודיה הוא דהוה בקידושין ואינך חומרא דרבנן דלא הוה תוך כדי דיבור כדיבור וצ"ל לרוב המפורשים דדוקא חזרה לא מהני בקידושין תוך כדי דיבור אבל לגלויי דעתיה מהני גם בקידושין בתוך כדי דיבור והיינו משום דאזלינן בקידושין נמי בתר אומדנא כשאין סותר הלשון ובאומדנא לא בעינן גילוי בתוך כדי הדיבור דוקא. אלא שי"ל לטעם איחתא בכל דהו ניחא לה דנקיט מוהר"מ בתשובה מחלקינן בין אומדנא בדעתא דידי' לאומדנא בדעתא דידה. גם י"ל דאומדנא דאדעתא דרבנן מקדש אלימא. שהרי כל עיקר הקידושין לא הוה אלא לקיים מצית התורה כרצון חז"ל ועלה הוא דסמכינן ולא אשאר אומדני דקידושין ובר מכל דין יש לדחות דאע"ג דסיום כדת משה וישראל הוה כחזרה בתוך כדי דיבור שלו ובקידושין לא הוה תוך כדי דיבור כדיבור מ"מ כל כמה דלא סיים למיגז לדיבור שלו שיכולה האשה למאן בקידושין שלו גם הוא מצי מיהדר בי' ודוקא אחר ריצוי האשה בתוך כדי דיבור אין יכול לחזור בו ועי' בתשו' חכ"צ (סי' קטו):

ז והנה בנ"ד שהבתולה משודכת מכבר לאיש אחר ולא שייך תו טעם איתתא בכל דהו ניחא לה ואם היתה מתרצה להתקדש לזה ולהנשא לו היתה נלכדת בחרם התנאים מהיכי תיתי נחזיקנה לרשעה מועלת בחרם. ועי' בנוב"י מהד"ת (סי' ע"ה) הובא בפתחי תשובה (סי' מ"ב סק"ו) שעשה סניף להוכחה שלא נעשה אלא לפנים מטעם שהבחור היה משודך כבר. ואע"ג שעכ"פ לא ינקה הבחור מאיסור יד ליד בנערה נדה כמבואר ביו"ד ריש הל' נדה. מ"מ למועל בחרם לא מחזקינן לי' ואע"ג שעי"כ יהי' מקום להצדיקו דלקדשה לאשה עביד. מכ"ש בנ"ד שבהוכחות שהבתולה מעולם לא התרצה להתקדש לו ובמסחרה לתקנת אמה התעסקה לה תשאר זכאה וצנועה במעשי' לגמרי מהיכי תיתי להחזיקה במועלת בחרם. איברא דהתם גיל' מקודם שרק לפנים הוא רוצה לעשות. אך מצד הסברא אף כאן אין לנו להחזיק הבתולה ברשעה. וי"ל דלכ"ע סמכינן אאומדנא שלא נתרצית להתקדש להפוחז הלז. ולכ"ע נאמנת במאמרה שמתחלה לא הבינה כלל מה ירמזון מליו שהם מוזרים לה ובהבינה קצת כונת זדון לבו צעקה לאמה להושיע' מחמת המציק לה גם מזריקת המטבע לתיבה של מעות אמה איכא הוכחה שלא ע"ד קידושין נטלה אותה והחזיקה בידה שמעות קידושין היתה מעכבת לעצמה רק שעל דעת המגיע לאמה נעלה ועד שתתן לו המותר החזיקה בידה שכן הדרך לבל יטעון שנתן מטבע שדמי' יתירים. וממה שלבסוף נתנה לו המותר נראה כמו כן שמתחלה ועד סוף התכונ' רק לגבות המגיע לאמה. ואע"ג שהי' בהפסק כדי דיבור ועי' שו"ת חכם צבי (סי' קט"ו) אנן לאו מטעם זריקה אתי עלה אלא מטעם גילוי דעת דמוכחא על תוך כדי דיבור דמשעת דיבורו ולמה שלא השליכה לגמרי כשהתחילה להרגיש קצת זדון מחשבתו לא חיישינן לה לכמה רבוותא עיי' בח"מ וב"ש (סי' מ"ב סעי' א). ובנ"ד שהי' מגיע לאמה י"ל דלא השליכ' שלא תפסיד המגיע לאמה דכי היכא דגבי פקדון אמרינן בקידושין (דף יג.) סברא כו' מחייבנא בהו ה"נ בשיש לה חוב עליו סברא כו' מפסידנא חובי. ועי' בחי' רשב"א וריטב"א שם דסברא ר"ל שתטעה דלא מצי א"ל טול פקדונך. ולענ"ד י"ל עפמ"ד בב"מ (דף קא:) ההוא גברא כו' גמולו ישיב בראשו וה"ה הכא שעשה לה שלא כהוגן לבוא פתאום לקדשה שלא מדעתה וריצוי שלה מה"ט ע"פ הדין יכולה להחזיר לו פקדונו בכל ענין דכסיפא לה מילתא כי היכא דכסיפא לה נמי לומר לו איני רוצ' בקידושין שלך כמש"כ הרשב"א וריטב"א שם אפי' הקדים לה שכר שמירתה אלא שהאש' תטעה גם בזה וסברא מחייבנא. אבל ביש לה לגבות ממנו חוב שי"ל שאע"ג שעשה לה שלא כהוגן אם תשדיניה ויאבד לא יתחייב לפרוע שנית דמה שעשה שלא כהוגן מהני רק לפטור השני ולא שיתחייב הוא לשלם שנית ודאי מסתברא דיראה להשליכה ול"ח בשביל זה.

ח ולמה שהחריד עלינו ר' שלמה ברוך בעדותו שפוחז זה אמר לו שיש לו נערה שבמשך ב' ימים קיבל ממנה ה' רו"כ ובלכתם שמה ישיגו לשתות בחנם. שאם הי' האמת כדברי הפוחז הו"ל שידך ומטעם זה חשש כבוד חביבי הגאון מוה' ישראל יהושע נ"י הגאבד"ק קוטנא אולי קטיר הוה הכא וייעצני להרבות באיום על הבתולה כדי לברר האמת הנה זה ודאי שראוי ונכון להיות מתון מתון בדברים כאלה ולהרבות בהשתדלות לברר האמת ע"י איומים. גם בנ"ד שנראה לנו בעליל שאין שום נפתל בדברי הבתולה. אמנם לענין הדין לענ"ד אפי' ניחוש דהכי הוה עובדא כדברי הפוחז אין חשש בקידושין הללו דהו"ל מקדש בגזל דאחרים שהרי הבתולה פשוט וידוע שאין לה ליתן לו משלה כי אם משל אמה גנבה ונתנה לו ואמה לא ידעה שנגנב לה שתתייאש. והו"ל מקדש בגנבת אחרים קודם יאוש דהא יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ובפרט דהכא אפי' אם הי' נודע לאמה וכבר נתייאשה הא לא הוה שינוי רשות בהדי יאוש דשניהם הוו הגנבים עכברא וחורא ובידי שניהם לא היו שינוי רשות וגרע מגנב מפורסם שפלפל הב"ש (בסי' כ"ח ס"ק ג') ואע"ג שי"ל שהוחלפו הדמים שגיבו במטבע אחרת שנתן לה לקידושין דמי גנבה נינהו וחליפין של גנבת מטבע לא חשיבי שינוי דהוה שינוי החוזר ואין לומר דחזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו ולא בא לידו בגנבה ובשלו קידשה. דהא עיקר חרדתינו הוא רק ע"פ דבריו שאמר שבגניבות באו דמים לידו מהבתולה. והרי זה מנגד לחזקה שכל שביד אדם שלו ואולי הוה מצי לחוש שיש לו היכרות עם הבתולה דליהוי כמו שידך. ולמה שאמר שנתנה לו ממון לא נחוש לדבריו ולחומרא נפליג דיבורי' ע"כ יהי' נכון לברר האמת ע"י איום:

ט ויש לחקור כשאומר הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל אפי' התרצה באמת בשעת מעשה למה לא תוכל לומר לא הוה ידענא שיש איסור לקדש בלא שידוכין אפי' למאן דסבר דלא מנגדינן לי' כרב (בסוס"י כ"ו) דבקידושין שהם כדת משה וישראל נתרציתי ולא בקידושין שיש בהם צד איסור דלא הוה כדת משה וישראל וכעין מ"ש הב"ש (סי' כ"ח סק"ג) בקדשה בגניבה. וגם על המקדש נימא כיון שאמר כדת משה וישראל לא קדשה בגונא דאיסור' ומסתמא לא ידע שאסור לקדש בלא שידוכין ולא יחולו הקידושין כלל ואין לומר דמשאומר הרי את מקודשת לי כבר נגמרו הקידושין מצדו ושיבוטלו בשביל אמירת כדת משה וישראל הוה כחזרה בתוך כדי דיבור דלא הוה כדיבור בקידושין שכבר כתבתי דכדת משה וישראל הוה רק גילוי דעתא באומדנא דמהני בקידושיו ג"כ בתוך כ"ד ושכל זמן שלא נגמרו הקידושין בריצוי שלה ויכולה היא למאן בקידושין שלו. גם הוא יכול לחזור בתוך כ"ד שלו:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה