אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן יח
הנה הצעתי השאלה עם הדברים שהעליתי לעיל (סי' ט"ז) לפני הגאון מאור הגולה מוה' שלמה קלוגר זצ"ל מבראד וזה אשר השיב על דברי:
הנה ע"ד שאלתם ע"ד העגונה מרת געלא בת ר"צ מק"ק סאמפאלנע הנה ידידי אתם כי נכמרו רחמיכם על האשה ת רוח עשיתם כראוי לכם לחוש על תק"ע וצידדתם היתר במה דאפשר אבל ידידיי לא ירד בני עמכם בזה ואיני מצטרף עמכם בזה וכאשר אבאר קצת טעמיי בעזה"י. בראש מה שתפסו לסמוך על הסוברים דבלא שהה עד שת"נ הוה נמי דרבנן. לדעתי אין נראה כן כי מלבד דסוגיין דעלמא ורוב האחרונים תפסו במושלם כי בלא שהה עד שת"נ הוה איסור תורה וגם בסוגית הש"ס נראה דמורה כן דאף דמכיר אני מיעוט ערכי וחיי ומה אני ומה כחי להכריע מ"מ הרשות לתלמיד לומר מה דהוה לפי ראות עיניו ולהחמיר הנה מלשון המשנה ביבמות (דף קכ"א) דקאמר שם א"ר יוסי מעשה בסומא שירד לטבול במערה כו' ושהו כדי שתצא נפשם. והשיאו את נשותיהם. והרי המערה הוה מים שיש להם סוף כפירש"י שם ומוכח דבעי' שהו עד שת"נ והרי במים שיל"ס לא מצינו תקחז"ל ולא אישתמיט הש"ס לומר דשתי תקנות הוו. דבמשיל"ס בעי' שהה עכ"פ ובמשאל"ס לא מהני שהה ג"כ ובש"ס משמע דרק חדא תקנה הוה במשאל"ס אבל במים שיש להם סוף לא תיקנו כלום. ועוד הרי הש"ס מביא כמה מעשים לראי' מה דהחמירו חכז"ל במשאל"ס ולמה לא הביאו ראי' למה שהחמירו במשיל"ס דבעי' שהה עכ"פ מוכח דזה אינו תקנה רק מדינא וכן מוכח מלשון הרמב"ם בהל' נחלות ובש"ע חו"מ (סי' רפ"ד סעי' ג) שמונה והולך שם כל איסורי דרבנן שאף שאסורה להנשא מ"מ יורדין לנחלה וזכר שם משאל"ס ולמה לא זכר משיל"ס ולא שהה עד שת"נ דנמי אסורה מדרבנן ויורדין לנחלה. בע"כ זה אסור מה"ת בלא שהה וא"כ בלא שהה אין לחלק בין יש להם סוף או אין להם סוף גם הוצרך שם שהעדים יעידו שאבד זכרו מוכח הא לא אבד זכרו אין יורדין לנחלה דאסורה מה"ת. והיינו או דכוונת אבד זכרו היינו מה ששהה עד שת"נ זה הוה אבד זכרו או דמיירי בלא שהה עד שת"נ. רק מה דאבד זכרו מסייע להיות כאילו שהה. אבל בלא שהה ולא אבד זכרו אסורה מה"ת ועוד ראי' ממש בש"ס יבמות שם גבי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא. א"ר נחמן האלקים אכלוהו כוורי לחסא מדיבורי' דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואנסיבא ולא קאמר לה ר"נ מידי אר"א ש"מ הא דאמור רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה הני מילי לכתחלה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיני' וקשה ממה נפשך אם הי' מפ' מעשה דחסא שלא העיד העד ששהה עד שתצא נפשו ואעפ"כ לא אמר לה מידי א"כ למה נקט ר"א דינו במשאל"ס הו"ל לומר גם במים שיש להם סוף דש"מ הא דבעי' שהה היינו לכתחלה ואי אנסיב לא מפקינן מינה ולמה לא קמ"ל גם במים שיל"ס וכלא שהה ואם הוה מפ' ר"א מעשה דחסא שהי' שהה עד שת"נ דסתם טבע חסא משמע כן דאם לא שהה גם בלשון בני אדם לא מיקרי טביעה ומדקאמר סתם טבע הוה כמפרש ששהה. וא"כ מה קאמר ר"א הא דאמרי רבנן במשאל"ס אשתו אסורה הני מילי לכתחלה כיון דאם שהה הוה נמי רק דרבנן. א"כ גם בכלל משאל"ס דקאמרי רבנן היינו בין שהה בין לא שהה. וא"כ למה קאמר סתם הא דקאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה הו"ל לפרש ולומר הא דאמרו רבנן משאל"ס ושהה אשתו אסורה ה"מ לכתחלה ולמה לא פי' כן גם לשון הא דאמרי רבנן אינו לשון דהרי הם לא פליגי עם ר"מ רק ביש להם סוף אבל באין להם סוף לכ"ע אסורה וא"כ למ"ל הא דאמרי רבנן הו"ל לומר הא דתנן או הא דתני' משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחלה ובע"כ הכונה כך. דקאי על התקנה. מה דרבנן התקינו דמשאל"ס אשתו אסורה. הני מילי לכתחלה ולכך אמר סתם דממילא מובן דרבנן לא התקינו רק בשהה מה שבשיש להם סוף מותר מ"מ באין להם סוף החמירו אבל בלא שהה מה דגם ביש להם סוף אסורה לא אמרו רבנן רק מדינא אסורה. וכן נראה עוד ראי' ממ"ש בש"ס (דף קטו.) ע"א איבעי' להו ע"א במלחמה מהו וכו' ת"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באים וכו' והשיא רבי נשותיהן על פי נשים והא מים כמלחמה דמי' וכו' וקשה מאי ראי' הרי י"ל התם מיירי ששהה עד שת"נ. והיינו שהיו עדים שראו הטביעה והנשים העידו ששהו עד שת"נ. לכך הוה רק דרבנן והוה רק איסור דרבנן ולכך מהני גם נשים. אבל עד א' במלחמה דהוה איסור תורה אין ע"א נאמן. ובע"כ דס"ל דנהי שהיו עדים על הטביעה רק על שהו שת"נ הוו נשים הוה נמי איסור תורה ומוכח דבלא שהה הוה איסור תורה מיהו ראי' זו יש לדחות די"ל דהוה קשה לו מ"ש והשיא רבי את נשותיהן ע"פ נשים ולמ"ל תרתי הרי אשה אחת די דמה לי אחת מה לי ב' והו"ל לומר ע"פ אשה. לכך מפ' דהכונה דאשה אחת העידה על הטביעה רק שלא שהתה עד שתצא נפשם רק הלכה והעמידה אשה אחת לראות ולשהות עד שת"נ לכך הוצרך ב' נשים. וא"כ כיון דעל הטביעה נמי הי' רק אשה והוה איסור תורה ומוכיח שפיר מיהו א"כ לפי המסקנא דמשני דחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים קשה למ"ל ב' נשים הן אמת דעל מה דקאמרי סימנין י"ל דכל אחת אמרה סימן שאינו מובהק רק בצירוף תרווייהו נעשה מובהק. לכך צירף אז ב' נשים אך למה דקאמר וחזינהו לאלתר למ"ל ב' נשים ולומר דבתרי ל"ח לבדדמי אף בעדים פסולים כדס"ל כן להרבה פוסקים א"כ למ"ל לאלתר ובע"כ דלא דייק לשון נשים וא"כ הדרא ראי' שלי לדוכתה דמה ראי' דלמא היו עדים על הטביעה רק על ששהו עד שת"נ היו נשים. לכך בדרבנן מהני נשים. ובע"כ מוכח דבלא שהה הוה איסור תורה ודו"ק:
והנה אם כי אין בכחי להכריע מ"מ נראה דמסוגי' דשמעתא יהי' מוכח דהוה איסור תורה לזה אין בידי לצרף זה להיתר והנה מה שראיתי שסמכו על דבעד א' ואשה הפקיעו רז"ל לקידושין וכונתם דבלא"ה איך האמינם להפקיע איסור תורה הנה כדבריהם כן הוא אבל מ"מ דבר תמוה אמרו דהן אמת דהפקיעו חכז"ל הקידושין אך זה באם היו ב' עדים היתה מותרת מדין תורה רק מכח ע"א או אשה אסורה בזה הפקיעו חכז"ל הקידושין והאמינו גם לאחד גם לאשה אבל בנ"ד כזה כיון דאם היו ב' עדים לא היו נאמנים מה"ת כיון דלא שהו עד שתצא נפשם. וא"כ איך נאמר דבע"א מותרת. א"כ יהי' ע"א קיל מב' עדים זה יהי' כחוכא ואיטלולא בזה לא הפקיעו חז"ל הקידושין ולומר דגם בב' עדים הפקיעו בזה לא מצינו בשום מקום:
ועוד נראה דבמה דהאמינו חכז"ל לע"א היינו רק בענין שאם היו ב' עדים היתה מותרת מה"ת וגם מדרבנן בזה האמינו גם לע"א אבל במה שאם הי' ב' עדים נמי היתה אסורה לא האמינו כלל לע"א ובזה נראה מה שמפורש בש"ס ופוסקים דבמשאל"ס אם נשאת לא תצא היינו אם הי' ב' עדים על הטביעה אבל אם הי' רק עד אחד על הטביעה אז אף אם נשאת תצא דבזה הוה ממנ"פ אם נלך בתר דאורייתא אין ע"א נאמן ואם בתר דרבנן הרי משאל"ס אסורה לכך בזה אף בדיעבד תצא ואף דבמעשה דר"נ הוה רק חד דהוה שקיל ואזיל י"ל דמיירי שהי' תחלה ע"א שטבע חסא. רק עליו לא השגיח ר"נ רק אח"כ כשאירע שעוד אחד הוה שקיל ואזיל ואמר כן אז אמר ר' נחמן דאכלי כוורי לחסא. ורימז כן במ"ש האלקים אכלו כוורי כו' ועל דברות ע"א לא הי' נשבע רק שהי' ב' עדים וכן מוכח מלשון ר' אשי שמדייק רק דש"מ במשאל"ס אם נשאת לא תצא ולמה לא קמ"ל אפי' אם הי' רק ע"א על הטביעה. וגם משאל"ס והוה תרתי לריעותא מ"מ לא תצא נראה לכאורה כמ"ש כי שם במעשה דר' נחמן היו ב' עדים:
והנה בנ"ד כזה יש עוד חשש גדול דהוה ס"ס לאיסורא דדלמא בעלה חי. ואת"ל אינו חי דלמא אחיו חי ובעי חליצה וס"ס הוה כרוב ולקצת פוסקים עדיף מרוב וא"כ כאן ודאי הוה איסור תורה וגם הוה עוד כמה ספקות שמא לא הי' בספינה כלל ואת"ל הי' בספינה שמא ניצול ושט במים הוא או אחיו ולא נפלו כלל למים. ומ"ש כבודם כיון דנשתקעו שמם וכו' הנה לדעתי מלבד דזה דעה דחוי' לסמוך ע"ז וגם מלשון הרמב"ם בהל' נחלות וחו"מ (סימן רפ"ד) מוכח דאף באבד זכרו אסורה להנשא. אך מלבד זאת נראה דבאיש מלחמה כ"ע מודים דאין זה ראי' דדרך בעלי מלחמה הבורחים להיות נטמנים לבל יודע מהם לאיש כי אולי ימסרם למדינה שלו כדרך כל המלכים שמחזירין זה לזה בעלי מלחמות הבורחים לכך ודאי אין ראי' ממה שלא נודע זכרו:
וגם מ"ש כיון דרוב אנשים נטבעו גם הם נטבעו ז"א ומוכח כן בש"ס יבמות (דף קכ"א) במעשה דר"מ ומעשה דר"ע שהביא הש"ס לרחי' דמשאל"ס אשתו אסורה שאמרו שם כמה גדולים דברי חז"ל שאמרו משאל"ס אשתו אסורה והרי שם הי' המעשה שנטבעו כל הספינות ולא ניצולו רק ר"מ ור"ע ואעפ"כ אמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו משאל"ס אשתו אסורה מוכח דאף אנידון דידהו שנטבע כל הספינה נמי הוה הדין כן דמ"מ אשתו אסורה אף דנטבעו רבים:
ויש לפרש בזה ע"ד הצחות במה שאמרו ר"מ ור"ע כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת מים שאין להם סוף אשתו אסורה והנה לפי פשוטו מי בעי מהם לפאר דברי חכמים אטו בלעדם לא ידענו שדברי חז"ל נכונים וברורים ואטו תקנה זו בלבד תקינו חז"ל הרי הרבה תקנות תיקנו לנו חיים הם למוצאיהם. אך כונתם על הלשון בלבד. דהנה במשנה וברייתא בדברי הת"ק נקט נפל למים בין שיש להם סוף ובין שאין להם סוף אשתו אסורה נקט לשונו נפל למים ובדברי חכמים בברייתא נקט רק וחכ"א משיל"ס אשתו מותרת ומשאל"ס אשתו אסורה. למה לא נקטו חכמים כלשון ר"מ נפל למים שיש להם סוף כו'. אך כונה גדולה כיונו בזה דאם הי' אומר נפל למים הי' משמע דרק הוא נפל למים אז אשתו אסורה אבל אם נפלו רבים ונטבעו י"ל אשתו מותרת נה לכך לא נקטו נפל למים רק סתם משאל"ס אשתו אסורה לאשמעונין דבין נפל לבדו ובין נפלו רבים לא אזלינן בזה בתר רובא וז"ש ר"מ ור"ע דראו דכל הספינה נטבעו ומ"מ נזדמן שהם ניצולו לכך אמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת ושאין להם סוף אשתו אסורה היינו מה שאמרו בקיצור מים שיש להם סוף כו' ולא אמרו נפל למים כו' לאשמעונין דאף דרוב מתים א לא מהני להתירה. והנה מהנ"ל יהי' מוכח דלא כמ"ש צ בתשו' מכבר דבתרי רובא מהני אף במשאל"ס ודלא כמשמעות התוס' ביבמות (דף קכ"א) ד"ה ולא היא וכו' ובאמת דבריהם תמוהים שם מ"ש ראי' מרוב גוססין דשם הוה רק חד רוב אבל בצ"מ הוה תרי רובא. רוב מים שאין להם סוף מצד עצמו ורוב הצ"מ דיש להם קול כו' ולכך כתבתי דבתרי רובי מותרת אף במשאל"ס. אך לפי הנ"ל עתה קמ"ל כאן בברייתא דאף תרי רובי דרוב משאל"ס מצד עצמו הוה רוב שמת גם אף דרוב נטבעו ומתו נמי לא מהני במשאל"ס ונתקיים כאן שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכין לימוד דמלשונם שאמרו כמה גדולים דברי חכמים נלמוד דין הנ"ל והנה זה אני כותב על שעה חדא ויותר אין פנאי להאריך והנה לדידי אשה זו אסורה ואפי' אם נשאת תצא ומן השמים ירחמו לה באיזה אופן שיודע הוא ית' לברר התירה דברי ידידם נצח הק' שלמה קלוגר:
שוב הוסיף הגאון הנ"ל זצ"ל במכתב קדשו וז"ל הנה אחר צאת תשובה שלי לשלוח לידכם נזכרתי והזכירני הש"י כי יש תיוהא על דברינו קצת. אמרתי למה אמתין עד שיטרחו להשיב לי אבאר לכם תחלה דברינו בעזה"י הנה מ"ש בדברינו שהדין דבמשאל"ס לא תצא הוה רק באם ב' עדים מעידין על הטביעה אבל בעד אחד לבד אפילו אם נישאת תצא מכח ממה נפשך ולפי מושכל ראשון השכל נותן כן אבל בהחפזי נעלם ממני לשעה דברי הרמב"ם וש"ע הביאו (בסי' י"ז סעיף ל"ז) דבע"א ושפחה ועכו"ם מסל"ת שהעידו במשאל"ס אם נשאת לא תצא והוא היפוך דברינו אך אף אם אז לא ראיתי זה מ"מ לא נופל מילי. כי הנה באמת צריך לעיין על המחבר בש"ע שנמשך בזה אחר דברי הרמב"ם. ובאמת אין ראיה ממנו דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דבעי' עבידא לגלויי אפשיטא והכל נאמנין מכח עבידא לגלויי וכמ"ש להדי' בפי"ב ובפי"ג מגירושין וכמ"ש הכ"מ בר"פ י"ג מגירושין ולכך כיון דמה"ת הכל נאמנין ובמשאל"ס אין איסורו רק דרבנן ולכך שפיר אם נישאת לא תצא אפי' בעד ושפחה ומסלפ"ת אבל הפוסקים דס"ל דהטעם דנאמנין הוה מכח דייקא. והוה רק דרבנן י"ל שפיר דתצא באם הוה עפ"י ע"א ומכח ממנ"פ דאם בתר דאוריי' אזלינן אין ע"א נאמן ואם בתר דרבנן הרי משאל"ס אסורה ולמה סתם המחבר כדברי הרמב"ם. והנה עיינתי בלשון הטור בסי' י"ז שכ' וז"ל ניסת ע"י שהעידו עליו במשאל"ס הרי זו לא תצא ולמה כתב שהעידו לשון רבים והו"ל לומר כלשון הרמב"ם וש"ע ובע"כ בכונה כתב כן הטור דוקא שהעידו ב' עדים הא בע"א תצא והיינו דהוא אזיל בשיטת הסוברים מכח דייקא. ויש לנו פלוגתא חדשה בין הרמב"ם וש"ע ובין הטור מה שלא הרגישו בו מפרשי הש"ע והן אמת מלשון הראב"ד שהביא הב"י (בסי' י"ז) בד"ה בד"א שאין מעידין עליו אם הוא במקום שאין הנפש יוצא בו וכ"כ שם בסוף דבריו וז"ל והראב"ד כתב דבע"א דבמלחמה לא בעי' מת וקברתיו וכו' ודייק לה מעובדא דחסא דפ"ב דאנסיבא אפומא דחד סהדא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקוהו כו' יע"ש א"כ מוכח דמפרש דעובדא דחסא הוה רק בחד סהדא. והרי הוא ס"ל כטעם דייקא כמ"ש בפי"ג מגירושין הל' כ"ט בהשגות שם. א"כ מוכח דאף לטעם דייקא מהני ע"א במשאל"ס דלא תצא. ובאמת קשה מנ"ל כן דאף אם נאמר דהוה דוחק להראב"ד לפרש במעשה דר"נ דהוה עוד אחר תחלה מדלא הזכירו מ"מ אפשר דרב נחמן פשיטא ליה דהוה הטעם מכח עבידא לגלויי ומהני מה"ת. אבל לדידן דסתמא דגמ' הוה בעי' דלא איפשיטא אם מכח עבידא לגלויי או דייקא א"כ נהי דבזה קיי"ל כר"נ דבמשאל"ס לא תצא דבזה לא חזינן פלוגתא עליו. מ"מ במה דס"ל דגם בע"א לא תצא לא קיי"ל כן מכח דאם ע"א נאמן רק דרבנן הוה ממנ"פ כנ"ל ובפרט כיון דאפשר לומר דבמעשה דר"נ הוה עוד אחד תחלה דטבע חסא כמ"ש בתשו' ראשונה רק שנ' דהוה דוחק מדלא הזכירו וא"כ תיקשי להיפוך ר"א דקאמר ש"מ הא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחל' אבל אי אנסבה לא מפקינן לה ולמה לא קאמר להדי' אפי' בע"א מסלפ"ת אי אנסבה לא מפקינן לה ומוכח לכאורה להיפוך דוקא בידוע שנפל למשאל"ס אז אי מנסבה לא מפקינן לה ולא כשיש ע"א והיינו כמ"ש דר"נ ס"ל כטעם עבידא לגלויי ור"א ס"ל כטעם דייקא ובפרט דקשה לי עוד להסוברים דע"א ומכ"ש עד מפי עד ושפחה ומסלפ"ת דהוה רק דרבנן הרי איך אפשר לחז"ל להתיר איסור תורה בקום ועשה ובע"כ מכח אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה א"כ בעד המעיד שנטבע במשאל"ס קשה ממנ"פ אם גם בזה כיון דהעיד והאמינוהו חז"ל אפקעינהו רבנן לקידושין מינה א"כ תנשא לכתחלה ומה בכך דהוה חשש דהוא חי כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה ואם בזה כיון דאסרוה להנשא לא אפקעינהו א"כ בדיעבד אמאי לא תצא הרי אסורה מה"ת כיון דאין ע"א נאמן ובזה לא אפקעינהו ודוחק לומר דאם לא נישאת לא אפקעינהו רבנן לקידושין ואם נישאת אפקעינהו רבנן דכ"ז דוחק מאוד לומר כן ולזה אם כי ידעתי שפל ערכי כי מה אני ומה כחי לחלוק על אבות העולם אך מ"מ תלמיד שאמר דבר הלכה ולחומרא אין מזחיחין אותו. ולדעתי השפלה צ"ע להיתר לדידן בע"א במשאל"ס אף אם נישאת. גם מש"ל בתשו' דאף דר"נ נקט סתם טבע היינו דבלשון ב"א הוה סתם טביעה הוה כדי שת"נ:
והנה שבתי וראיתי שבהגהת רמ"א בסעי' ל"ד שכ' וזה"ל ואפי' העיד סתמא שטבע חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה שכן דרך העולם לקרוא לדברי' האלה טביעה ותצא אא"כ העיד בפי' שנטבע ממש ושהה כדי שת"נ. והנה מבואר היפוך מדברינו. אך קשה הרי במעשה דחסא נזכר סתם שטבע ואם נאמר דלא כמ"ש הב"ש בשם הט"ז רק בזה עדיף עד מפי עד ובעד מפי עד די אם אמר שטבע התם הוה א"ש די"ל דבמעשה דר"נ הוה עד מפי עד ולא שהוא ראה הטביעה אבל לפי דעת הט"ז קשה:
והנה דברי הרמב"ן גופיה היה אפשר ליישב די"ל דהוא ס"ל דמה דבעי' שהה הוה רק דרבנן וס"ל כמ"ש לעיל. דבע"א במשאל"ס אפי' אם נישאת תצא מטעם שכתבתי לעיל ולכך ס"ל דמעשה דר"נ היה שהיה עד תחלה שמעיד שראהו נטבע ושהה עד שת"נ רק דאז לא רצה ר"נ לומר כן מחשש שמא ע"י דיבורו תנשא ובע"א באמת תצא ולכך המתין עד שעוד א' אמר שטבע רק שלא אמר ששהה ובזה מ"מ לא תצא דאף דהשני לא אמר ששהה ממ"נ אם אזלי' בתר דאורייתא הרי יש ב' עדים שנטבע ומה"ת לא בעי' שהה ואם בתר דרבנן אזלינן דבעינן שהה הרי יש ע"א ששהה ועל דרבנן די בע"א א"כ בע"כ במעשה דר"נ הוה רק ע"א וא"כ יהיה מוכח דאף בסתם טבע אף שלא אמר ששהה נמי לא תצא ולמה סתם הוא כדעת הרמב"ן דבלא שהה אפי' אם נישאת תצא והוא כמזכה שטרא לבי תרי לפענ"ד וצ"ע:
והנה כתבתי לכם רק דרך הערה בעלמא שלא ימצאו שגיאות בדברינו וישמע חכם ויוסף לקח אולי ימצאו ליישב כ"ז ותנוח דעתי דברי ידידם נצח הק' שלמה קלוגר:
והנה ע"ד קדשו היה עמדי להשיב וגם על מה שדקדק דלמה הוצרכו ר"ג, ור"ע להזכיר חלוקת מים שיל"ס אשתו מותרת ובאמת כבר עמדתי ע"ז בתשו' לעיל (סי' ח) ואז נדחקתי ליישב. עתה נלע"ד שמזה יש לצדד לקולא בנטבע באמצע הים רחוק מאוד מיבשה. ולומר דהנה לפי הש"ס דילן היתר משיל"ס הוא משום דאין מזכירין מעשה נסים שהזכיר ר"מ האוסר במים שיל"ס. אבל משאל"ס הצלתו בדף של ספינה וטרדת גלים כדהוה בעובדא דר"ג ור"ע לא הוה מעשה נסים כי אם בדרכי הטבע. וע"כ אמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת דלא חיישינן להזכיר מעשה נסים ומים שאל"ס אשתו אסורה שי"ל שניצול בדרכי הטבע כמו שאירע לפניהם אבל היכא שהצלתו ממשאל"ס ג"כ הוה רק במעשה נסים היינו בנטבע באמצע הים רחוק מאוד מיבשה י"ל דאשתו מותרת אולם הגאון מ' יוסף שאול הלוי זצ"ל במכתב קדשו החרידני שהביא מעשה ממכתב העתים הנקרא בשם "המגיד" שא"י א' נטבע בים ולא נודע מאתו ט"ז שנים ובשנת הי"ז בא לביתו. ע"כ משכתי ידי מלכתוב עוד בדבר הזה והדברים שכתבתי הם רק להודיע לכל שדברים אלו לא נתקבלו למעשה לפני גדולי ישראל: