אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק אבן העזר › סימן יז

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן יז

סימן טז

אעתיק בזה דברי הרב המאה"ג המנוח מ' מרדכי זצ"ל אבד"ק סאמפאלני ע"ד העגונה געלא בת ר' צבי משם למען ידובבו שפתותיו במנוחתו בגנזי מרומים באשר בתשובתי ע"ד העגונה ההיא נשאתי ונתתי לדון על דבריו ז"ל:

אירע פה מעשה איש א' נסע מפ"ק סאמפאלנע ושמו ר' מענדיל פיאלקאווסקי עם אחיו ר' פרץ על דעה לנסוע למדינת ענגלאנד וכשבאו לק"ק האמבורג שכרו משם ספינה הנקרא מארשאלל ושלמו שכירות כנודע כל כל זאת מפי יהודי ושמו ר' עלזוס אשר הוא אצל פאליצייע של היהודים בק"ק האמבורג ור' עלזוס ליוה אותן עד שפת הים כפי נימוס שלהם וזה היה ביום וי"ו עש"ק. ובלילה נסעה הספינה ממקומה ואח"כ נשמע שספינת מארשאלל נשברה ונטבעה תוך הים כפי הגב"ע שיש ת"י אשר הוגבו בלונדאן ולא ניצול אף נפש אחד מהם אף השוף קאפיפען ושמה בהאמבורג נרשם מספר אשר הי' על ספינה והוא לערך כ"ו נפשות יהודים ועתה אשת ר' מענדיל באה לפני זה פעמים רבות שאכניס עצמי בזה לעיין בשריות' אולי יש תקוה להוציא אותה מכבלי העיגון ואנכי דחיתי אותה יען כי אנכי מכיר מך ערכי להכניס עצמי בדבר חמור כזה אך יען כי האשה העגונה הנ"ל היא מפה וכמעט מדי יום יום היא מתאמצת עלי ולא נתנה לי כמעט רפיון. ע"כ חשבתי דרכי ודמיתי הלוא לא יוגמר הדבר על ידי ואנכי לא אהיה עם כל דברי רק כשקלא וטריא בלבד כי דבר כזה יגיע לפני גדולי זמנינו המפורסמי' והמה יביאו הדברים בכור הבחינה וכאשר יצא מפיהם כן יהי' וכן יקום ואולי יישרו גם דברי בעיניהם וגם אנכי אהי' כנטפל לעושי מצוה מצוה רבה וגדולה כאשר ידוע כמה חשו חז"ל לתקנת עגונות ע"כ אמרתי לא אחדול עצמי מזה ואשר יורוני מן השמים אציע לפני הגדולים אשר בארץ ואתם הבחירה וזה החלי:

הספיקות אשר ראויי' לספק בעובדא זו המה לפי דעתי (א) הגם שר' מענדיל עם אחיו ר' פרץ וסיעת מרחמוהו היה בדעתם ליסע למדינת ענגלאנד כנודע מ"מ לפי הנשמע יש בשפת הים ספינות רבות אשר המה נוסעים למדינות מתחלפות ואולי כאשר פגעו זה בזה התהפכו דעתם שאותם האנשים אשר היה בדעתם לנסוע למדינות אחרות נתהפך מחשבתם שטוב לפניהם יותר ליסע למדינת ענגלאנד ור' מענדיל עם סיעת מרחמוהי ישר לפניהם לנסוע למדינות אחרות וחלפו הקארט שלהם דהא מצינו לרבותינו ז"ל שחששו לחששות רחוקות עד מאוד באיסור אשת איש וכמבואר בש"ס הובא בש"ע אהע"ז (סי' י"ז סעי' כט) נפל לגוב אריות אין מעידין (ובסעי' למ"ד) שם נפל לתוך כבשן אש ומבואר בב"ש (ס"ק צ"ב) בשם הרשב"א דאם אינו עמוק אין מעידין שמא יצא משם אלמא חזינן דחיישינן לחששות אשר הוא רחוק במציאות לפי החוש. (וכן בסעי' ל"ב בב"ש ס"ק צ"ח) מבואר שם דאם ראינו אחד שנטבע בבגדים אלו ואח"כ נמצא איש אחד בבגדים האלו חוששין שמא הראשון יצא וניצול והשאיל הבגדים לזה האיש ולעולם הוא איש אחר אלמא חיישינן לחששות רחוקו' מאוד וא"כ הדבר פשוט שהחששות הנ"ל שיכול להיות בנ"ד הוא יותר קרוב מחששות דחששו חז"ל (ב) הגם שבגב"ע מבואר שאמרו שראו שנשברה הספינה ונטבעה מ"מ נראה מתוך הענין דיש לנו לחוש שלא ראו טביעתה אך מחמת אומדנא ובדדמי הם אומרים כך:

ג על שיעור ששהו כדי שתצא נפשו אין כאן שום עדות ולרוב הפוסקים כל זמן שלא העיד העד על שיעור שת"נ עדיין האשה ספק א"א דאורייתא:

ד אף לדעת המקילין מ"מ עכ"פ רבע על האשה לכאורה איסור משאל"ס שאסורה שתנשא לכתחלה אלה הם הספיקות אשר לספק במעשה זו ועתה נסורה נא לעיין בהם:

ולברר ספק א' דהוה לן למיחש אולי ר' מענדיל הנ"ל לא היה לגמרי בספינת מארשאלל כי דעו' חדשו' נפל ברעיוניו ליסע למדינות אחרות וכן כל החברותה ולאנשים שהיו בספינות אחרות היה כשר אצלם ליסע למדינת ענגלאנד וכנ"ל ספק זה יש לפשוט מיבמות (דף קכ"ב) דהתם תנן אבא יודן איש ציידן אומר מעשה בישראל וא"י שהיו מהלכין בדרך ובא הא"י ואמר חבל על היהודי שהי' עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו ופי' הרא"ש בתשו' (כלל נ"א) שלא הוזקקו ב"ד לחקור מן הא"י אם הוא בעצמו שיצא מכאן ולא חיישינן שמא יהודי זה הלך לעלמא ושוב נתלוה אחר עמו ומת ועל אותו אחר הוא מעיד אלא כיון שידעינן שבעל האשה זו נתלוה עם הא"י אזלינן לקולא ואמרינן דזה הוא ועליו מעיד. הגם דבאמת הרמב"ם פי' מעשה הנ"ל דבאמת צריך לומר הא"י אותו יהודי שיצא מכאן מת והמחבר באה"ע (סי' יז) הביא דעת הרמב"ם מ"מ נקטו כל הגדולים בתשובות כשיטת הרא"ש כמבואר בק"ע (אות י"א) בשם מהריב"ל כמ"ש הרב המאה"ג הגאון דק"ק גרידיץ וכן תשו' מ"ב בשאלה מ"ד ומ"ה סמך לפסק הלכה כהרא"ש הנ"ל וכן בתשו' מהר"ם לובלין ותשו' ב"ח וכנסת יחזקאל כולן נקטו כאן כהרא"ש הנ"ל ומסתימת הש"ס במעשה דאבא יודן הנ"ל נראה אף דהיה שיירות מצויות נמי לא חיישינן דלמא אחר התלוה עם העכו"ם וממילא דה"ה הוחזקו נמי לא חיישינן דהא כשהספק יכול ליפול על כל העולם הוא יותר גרוע מהוחזקו וכמבואר בתשו' מ"ב (שאלה מ"ו) וז"ל ולא שייך לומר לא הוחזקו מאחר שהכומר העד אינו מכיר שמו א"כ על כל אחד ואחד של כל העולם יש לחוש וזה גרע יותר מהוחזקו שני יוסף בן שמעון דהתם לא הוחזקו אלא ב' אבל הכא הספק הוא על כל העולם עכ"ל וממילא נקטינן גם מתשו' הרא"ש יהיה מוכח דלא חיישינן דאחר התלוה עם העכו"ם הוא אף בתרתי לריעותא שיירות מצויות והוחזקו ולכאורה הדבר מוקשה הא הרי"ו בתשו' (סי' ע"ט) הובא בס' שב שמעתתא (פ"ז) ביאר הטעם שם של תשו' הרא"ש הנ"ל משום דאין ספק יוצא מידי ודאי יע"ש וזה שייך באם אין שיירות מצויות ולא שכיח שיירות שפיר הוה רק ספק לחוש על אדם מעלמא אבל בש"מ דשכיח שיירות ממילא הוה החשש על אדם מעלמא כמו ודאי. אך בס' שב שמעתתא הנ"ל מבאר הדבר וז"ל אע"ג דש"מ ועברו רבים דרך שם מ"מ אין מוחזק שההולכי' שמה התלוו עם זה העכו"ם ולכן הוה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ע"כ. ולכן בנ"ד נמי דאף אם נאמר דשפת הים דשכיח ספינות עם אנשים והוה שיירות מצויות והוחזקו כיון שהספק יכול להיות על כולם מ"מ שייך ג"כ לומר אין ספק מוציא מידי ודאי כמו בתשו' הרא"ש הנ"ל וכאן נמי שייך הסברא של הש"ש הנ"ל משום דלו יהיה דשכיח כאן שיירות מצויות מ"מ כמו דשם כתב בש"ש דאין מוחזק שההולכים שמה התלוו עם זה העכו"ם כן בנ"ד אין מוחזק דהאנשים האלה התהפכו ממחשבתם ולכן הוה ג"כ ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי:

אך לכאורה יהיה מוכרח דהטעם של תשו' הרא"ש הנ"ל דל"ח דלמא אינש מעלמא התלוה עם הא"י משום דתלינן דהראשון לא התפרד מן החברותה וכמו דאיתא במרן הגאון בס' חמדת שלטה בקונטרס עגונות דף נ"ח. וז"ל וכיון דעכ"פ האי חששא רחוקה לומר שאחד הלך מהחברותה. ושוב נזדמן אחר להשלים החבורה עכ"ל ואם יהיה סברת תשו' הרא"ש באופן זה ממילא לא דמי תשו' הרא"ש הנ"ל לנידון שלפנינו דהכא לא שייך לומר שלא התפרד מן החבורה דאנו מסופקים על כולם דלמא התהפכו מחשבתם ולא כטעם מוהרי"ו מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי דאל"כ יקשה לך על תשו' הרא"ש מסוגיא דיבמות יצחק ר"ג וכו' שלחו מהתם יצחק ר"ג ב"א דר' ביבי דהוה קאזיל מקורטבא לאספמיא שכיב ופליגי אביי ורבא דאביי סבר חיישי' ורבא סבר ל"ח ופסקו הפוסקים כרבא דל"ח והק' הרא"ש בגטין בסוגיא דשיירות מצויות דברי הרי"ף אהדדי דכאן ביבמות פסק לקולא כרבא והתוס' והרא"ש מוקי לה דמיירי בשיירות מצויות ולא הוחזקו ואעפ"כ נקטינן כרבא דל"ח ושם בסוגיא דשיירות מצויות פסק כלישנא בתרא דר' זירא דאף בשיירות מצויות לבד נמי הגט פסול לזמן מרובה ותי' הרא"ש דהתם בגט דיש תקנה לכתוב גט אחר אזלינן לחומרא אבל גבי עגונה אם נחמיר אין תקנה אז שפיר אזלינן לקולא והנה הח"מ (בסי' י"ז ס"ק ל"ח) פי' דהסוגיא מיירי שהאשה היתה יודעת שבעלה הלך לאספמיא. וז"ל ולא התיר הרא"ש אשת מכלוף בן מלול אלא שאשתו היתה יודעת שבעלה הלך ע"ד לילך לפאס כו' כהאי דיצחק ר"ג דאזיל מקורטבא לאספמי' דקאמר רבא דל"ח דלמא גם אחר אזיל לאספמי' אע"ג דשכיח שיירות לאספמי' מ"מ אין זה ודאי דמי ששמו כשמו הלך ג"כ לאספמי' כו' ומסיים שם בח"מ וז"ל אבל אם נמצא הרוג במקום דשכיח שיירות והתחזקו ב' יוסף בן שמעון בעיר א' דאיכא תרתי לריעותא אף דידעינן דזה הלך בודאי במקום הזה חיישינן דלמא השני הלך ג"כ על דרך זה מאחר דשכיח שיירות עכ"ל ודברי הח"מ לפענ"ד המה מוכרחי' מתרי ותלת טעמי דהנה בטור אהע"ז (סי' י"ז) פסק דלשיטת הרא"ש דלדברי רבא דס"ל דל"ח בשיירות מצויות לבד דה"ה בהוחזקו בלא שיירות מצויות נמי ל"ח ותמהו ע"ז בט"ז ובב"ש היאך נוכל להתיר אשה זו לעולם ולומר דבעל אשה זו הוא שמת דלמא יוסף בן שמעון אחר הוא והוא ממש כקו' התוס' בסוגי' דשיירות מצויות שהק' על רבה בכה"ג דס"ל דבהוחזקו לבד ל"ח דהיאך נודע אם מיוסף בן שמעון נפל הגט ותי' התוס' כגון שידעינן שמיוסף בן שמעון נפל גט ול"ח שמא זה מיוסף ב"ש אחר כו' וה"ה כאן דההוא דב' יוסף בן שמעון דילמא יוסף ב"ש אחר הוא שמת דמיירי שידעינן שזה יוסף ב"ש בעלה של אשה זו הלך לשם והואיל דאין כאן שיירו' מצויות ל"ת לאחר ולפ"ז ממילא בתרתי לריעותא דחיישינן הוא אף דידעינן שהלך לשם דאל"כ דמיירי בלא ידעי' בלא"ה פסול מטעם הוחזקו לבד אלא ודאי בתרתי לריעותא דחיישינן הוא אף בידעינן שהלך בעלה בדרך זה אעפ"כ אינו מועיל וכדברי הח"מ הנ"ל:

גם מדברי רבה בסוגיא דשיירות מצויות דס"ל דלא פסול הגט אלא בתרתי לריעותא שיירות מצויות והוחזקו. ובהוחזקו מבואר בתוס' שהבאתי לעיל דמיירי שראינו שנפל מיוסף ב"ש זה הגט וא"כ ממילא הא לרבה דאסור בתרתי לריעותא לא מועיל שראינו שנפל מזה יוסף ב"ש גט דאלת"ה רק דמועיל ראינו שנפל מיוסף ב"ש זה אף בתרתי לריעותא רק דהא דפוסל רבה בתרתי לריעותא הוא בלא ראינו תיפוק ליה דבכה"ג פסול מטעם הוחזקו לבד וכקו' התוס' בסוגיא שם. וא"כ ממילא מוכח דגבי תרתי לריעותא לא מהני אף ראינו וממילא אף דהרא"ש כתב דבעגונ' מקילין טפי מבגט מ"מ מבואר בתשו' הרא"ש כלל נ"א הנ"ל שכ' וז"ל כיון דהפלוגתא דאביי ורבא גבי יצחק ר"ג תלי' בפלוגת' דרבה ור"ז דרבא כרבה ס"ל דבעי' דוקא תרתי לריעותא וכתב הרא"ש דהלכתא כרבא ורבה ותמהו על לשון זה דהא באמת פסק הרא"ש שם כר"ז וכאן כתב דהלכתא כרבה. אך באמת הפי' הוא כך דבעיקר הדין הלכה כרבה רק לחומרא פסקי' כר"ז אבל בעגונה מהדרינן ומקילין לאוקמא אדינא והיינו כרבה אבל מה דלרבה פסול בגט לא מקילין יותר בעגונה וממילא בתרתי לריעותא דאינו מועיל לרבה אף ראינו שנפל מיוסף ב"ש זה ה"ה לגבי עגונה אף ידעינן לא מהני בתרתי לריעותא וזה הוא כדברי הח"מ הנ"ל. גם ללישנא בתרא דר"ז דס"ל דשיירות מצויות לבד נמי פסול הגט אף שראינו שנפל גט מיוסף ב"ש נמי אינו מועיל דאל"כ דלא פסיל ר"ז בלשון בתרא אלא דוקא בלא ידעינן יקשה לשון הרא"ש שכ' וז"ל ויראה דכ"ש אף אי אין שיירות מצויות דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפי' במקום שאין מצויות יע"ש וא"כ אי אין שיירות מצויות לר"ז הוא בלא ראינו שנפל מיוסף ב"ש זה ובהוחזקו ב' יוסף ב"ש מיירי ע"כ בראינו שנפל מיוסף ב"ש זה גט וכתי' התוס' כמו שנ"ל א"כ לפ"ז איך כתב הרא"ש דהוחזקו הוא כ"ש משיירות מצויות הא אין הנושאים שוים כלל דלמא דהא דללשנא בתרא דר"ז דחיישי' הוא דוקא בלא ראינו שנפל מיוסף ב"ש זה גט אבל בהוחזקו דמיירי ע"כ שראינו שנפל גט מיוסף ל"ח אלא ודאי דללישנא בתרא דר"ז דפוסל בשיירות מצוי ות לבד הוא אף בראינו שנפל מיוסף ב"ש זה גט וא"כ ממילא הנושאים שוים ושפיר כתב הרא"ש דהוא כ"ש וממילא אליביה דרבה דלא פסיל רק בג' לריעותא הוא אף שראינו שנפל גט ולדידן דלא מקלינן בעגונה רק מה דעכ"פ דלרבה כשר בגט וכנ"ל הוא ג"כ בב' לריעותא לא מהני אף ידעינן שהלך בדרך זה וכדעת הח"מ:

ועתה נחזי אנן דגבי אבא יודן איש ציידן דמשיאין את את אשתו אף דהוה שיירות מצויות והוחזקו דכיון שהספק הוא על כל העולם הוה יותר גרוע מהוחזקו וכנ"ל וכל הטעם דאנו מתירין את אשתו הוא משום דזה ודאי הלך על דרך זה ואיש מעלמא הוא ספק א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ומדוע גבי יצחק ר"ג נימא נמי אף דהוה ב' לריעותא הואיל דידעינן שזה הלך על דרך זה הוא ודאי ולחוש לאיש אחר הוא ספק נימא ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ואבדת אדם הוא דומה כמו גט שראינו שנפל מיוסף בן שמעון גט וכמבואר בקהלת יעקב סעי' י"ח וז"ל אלמא דמדמי האיש שידוע כאן ונאבד לידוע שנאבד הגט עכ"ל והנה השב שמעתתא הנ"ל רצה לדמות וללמד לפי סברת מוהרי"ו דסובר דהטעם הוא משום אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ האי מעשה דהמבי"ט בנמצא הרוג בדרך שידוע שבעל האשה זו הלך בדרך הזה והתיר המבי"ט הוא ג"כ מטעם זה ואח"כ דחה הואיל דהוה שיירות מצויות א"כ הוה כמו ודאי וודאי עיי"ש. וא"כ גם כאן בתרתי לריעותא דהוה שיירות מצויות א"כ לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי אבל באמת זה אינו וזה דמסביר הש"ש מעשה דאבא יודן הנ"ל וז"ל אע"ג דשיירות מצויות ועברו רבים דרך שם אבל אינו מוחזק שההולכים נתלוו עם זה הא"י לכן הוה ספק וודאי א"כ גם בתרתי לריעותא גבי יצחק ר"ג ג"כ שייך האי סברא וכדברי הח"מ אשר הבאתי לעיל וז"ל ולומר דלמא גם אחר אזיל לאספמי' אע"ג דשכיח שיירתא מ"מ אין זה ודאי דמי ששמו כשמו הלך ג"כ לאספמיא:

וא"כ הוא דומה ממש לסברת הש"ש הנ"ל הואיל ואין הספק נופל על פרטי בני אדם שייך לומר האי סברא דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ קשה כנ"ל אף בתרתי לריעותא דומיא דאבא יודן הנ"ל ולפ"ז יהיה מוכח לכאור' דסברת הרא"ש הוא דלא חיישינן דהתפרד מן החברותה ולפי זה אינו דומה לנ"ד [והנה העירותי היאך דעת התוס' נוטה ועמדתי על דברי תוס' ב"מ (דף יח:) ודברי תוס' ביבמות בסוגיא דיצחק ר"ג ובמהרש"א שם אך מצאתי שעמד בזה מרן הגאון בס' חמדת שלמה ע"כ הנחתי] אך נראה דדברי מהרי"ו נכונים והטעם הוא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ונקדים דהנה בתשו' מהרי"ו היה דעת השואל שם משום אין ספק מוציא מידי ודאי אך המהרי"ו הקשה עניו מהא דרבא בסוגיא דיצחק ר"ג דחייש התם לגמלא פרחא וחזינן דלא אמרינן האי סברא ותי' שם דשאני התם דאיכא גברא לקמן דאיכא לספוקי ביה ומהרי"ו השיב עליו דנהפך הוא דגבי הרוג שנמצא [הוא המעשה שרצה השואל להתיר] דהספק הוא על כל העולם הוא יותר גרוע משני יוסף בן שמעון דהספק אינו רק על אחד ואם בב' יוסף ב"ש אמרי' דהוה ריעותא לפנינו ואין ספק מוציא מידי ודאי כ"ש דבכה"ג דהספק הוא על כל העולם אין לומר סברא זו יע"ש. ולפענ"ד נראה הגם דזה אמת דהיכא דהספק נופל על כל העולם יותר גרע מהוחזקו ב' יוסף ב"ש דהספק הוא רק על אדם א' אבל לענין שיהיה נחשב לריעותא לפנינו שלא נאמר הסברא אין ספק מוציא מודאי זה לא שייך רק גבי הוחזקו ב' יוסף ב"ש ושניהם אינם לפנינו ולא נשמע מהם כלל אז שפיר חשיב ריעותא לפנינו ולא סמכינן להתיר על סברא זו דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל היכא דהספק הוא על כל העולם והוא כמו הוחזקו אבל עכ"פ אין ריעות' לפנינו דהא לא נשמע משום אבדת אדם אך מבעל של אשה זאת שאנו דנין עליה ובאין ריעותא לפנינו שפיר סמכינן על סברא זו דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ דברי השואל בתשו' מהרי"ו כראוי ולא קשיא שוב מה שעמד עליו מהרי"ו וכן מעשה דאבא יודן הנ"ל דהתם מיירי דניחוש לאיש מעלמא דלמא אתי לכאן אבל לא נודע לנו מאבדת איש מעלמא רק מבעל אשה אשר נודע לנו שהתלוה עם הא"י ולא הוה ריעותא לפנינו בכה"ג שפיר סמכינן על סברא זו דאין ספק מוציא מידי ודאי ולא חיישינן לאיש מעלמא אבל דברי הח"מ דמיירי בתרתי לריעותא דהיינו בשיירות מצויות והוחזקו ובהוחזקו שניהם נאבדו ואינו ידוע לנו היאך הם ושפיר הוה זה ריעותא לפנינו ובכה"ג בתרתי לריעותא לא מהני אף ידעינן שהלך בדרך הזה וא"ש. וא"כ בנ"ד נמי דומה לתשו' הרא"ש הנ"ל ואין לחוש דלמא איש מעלמא בא במקומם לספינה. ואפשר דזה כונת הרא"ש בסוגי' דשיירו' מצויות הנ"ל שכתב ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות וכו' שמקשים ע"ד הרא"ש ה"ה הפ"י וב"מ (בסי' קל"ב) לפי דברי הרשב"א בחי' בגטין שם שהכריח ע"פ קושיא שהקשה דעכצ"ל דבהוחזקו שני יוסף בן שמעון ואין שיירות מצויות הו"ל נפילה דיחיד אבל בשיירו' מצויות דחיישינן להרבה יוסף ב"ש הוה נפילה דרבים ע"כ זה הכריח לומר דר"ז ס"ל דאף בשיירות מצויות לבד נמי חיישינן דאילו לרבה דס"ל דשיירות מצויות לבד לא חיישינן א"כ מ"ש שיירות מצויות דל"ח ושיירות מצויות והוחזקו חיישינן הא סוף סוף הוה נפילה דיחיד זה תורף דבריו וא"כ לפ"ז אמאי כתב הרא"ש לר"ז דכ"ש הוא הא שאני ושאני דגבי הוחזקו הוה נפילה דיחיד ובשיירות מצויות הוה נפיל' דרבי' ומלבד דברי הרשב"א הנ"ל נמי קשה לפי דברי מהרי"ו דבהוחזקו ב' יוסף ב"ש ואין שיירות מצויות שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי ושיירות מצויות הוה כמו ודאי ואיך קאמר הרא"ש ויראה דכ"ש וכו' ואף לסברת השב שמעתתא הנ"ל דאף בשיירות מצויות הואיל דאין הספק נופל על כל השיירות מצויות רק על פרטי בני אדם נמי לא הוה רק כמו ספק מעלמא ושייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי כמו שהבאתי לעיל דאף בשיירות מצויות מ"מ אין זה ודאי שמי שהלך כאן התלוה עם הא"י וא"כ ה"נ שייך האי סברא ללישנא בתרא דר"ז אף שהוא שיירות מצויות מ"מ אין זה ודאי שילך כאן מי ששמו כשמו ושם אשתו כאשתו ושייך ג"כ לומר אין ספק מוציא מידי ודאי ואעפ"כ פוסל ר"ז בלישנא בתרא וא"כ שפיר יליף הרא"ש הוחזקו משיירות מצויות. אבל באמת עדיין קשה דלאו כ"ש הוא אבל לפי הנ"ל שפיר הוא כ"ש דבהוחזקו הוה עוד חסרון דריעותא לפנינו וכמו שמבואר במוהרי"ו הנ"ל וזה שכתב הרא"ש דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם ואפי' אין שיירות מצויות ממה שניחוש וכו' והכונה דזה הוה ריעותא לפנינו אבל באין שיירות מצויות אין ריעותא לפנינו וס"ל כדברי מהרי"ו וכסברת הש"ש הנ"ל וללישנא בתרא דר"ז דפוסל אף בשיירות מצויות לבד סובר דגבי גט מחמירין ולא. סמכינן על סברא דאין ספק וכו' אף באין ריעותא לפנינו כ"ש דנחמיר בהוחזקו דהוה ריעותא לפנינו ורבה פליג בהא וסובר דבחדא לריעותא מותר אף דהוה ריעותא לפנינו רק בתרתי לריעותא פוסל אבל דוקא גבי גט דהוה ריעותא לפנינו אבל מעשה דאבא יודן דלא הוה ריעותא לפנינו שפיר מקילין אף בתרתי לריעותא וא"כ הדרינן לדברינו הנ"ל דמעשה דנ"ד דומה להמעשה של תשו' הרא"ש דאבא יודן הנ"ל ואף דהרמב"ם חולק דבעי' שיאמר הא"י שיצא מכאן כו' אבל רוב הגדולים בתשו' נקטו שיטת הרא"ש בזה מהריב"ל הובא בק"ע אות י"א ותשו' מ"ב ותשו' כנסת יחזקאל ועוד הרבה תשו' גם כל הנ"ל הוא רק באם נאמר דזה אמת דשכיח הרבה ספינות בפעם א' ביחד אבל באמת גם זה הוא רחוק שיהיו ספינות הרבה מצויות בפעם א' וגם בזמן קצר שהתעכבו על הספינה טרם נסיעתה ממקומה לא היה רק כערך י"ב שעות לפי מה שנודע להם שם בהאמבורג ועל זמן קצר כזה לא שייך כלל דברי חששות הנ"ל וכמו שמצינו בכמה תשו' סברא זו לענין עגונה ובהרא"ש בתשו' מבואר דשיירות מצויות לא מיקרי רק כמו בי דינא דר"ה יע"ש וא"כ בכה"ג גם הרמב"ם מודה. היוצא לנו דהספק הראשון נפשט שפיר דלא חיישינן כלל ואין כאן שום מיחוש לזה:

אך באמת להבין הדברים דלשיטת תשו' הרא"ש דגבי אבא יודן דיהיה הטעם משום דאין ספק כו' תיפוק ליה דגבי נפל לגוב אריות דפסקינן אין מעידין או לתוך כבשן אש דאם אינו עמוק נקטינן כשיטת הרשב"א דחיישי' דלמא אזל לעלמא וכן גוף החשש שחששו חז"ל דלמא גלים אשפלוהו או דף של ספינה נזדמן לו או גוף החשש דחיישינן לשאלת בגדים וכי בכל אלה לא שייך ג"כ לומר הא הנפילה לגוב אריות הוא ודאי או לתוך כבשן אש הוא ודאי לפי החוש הוא ודאי מת או נשרף או נטבע ונימא דחיישינן דלמא לא היו רעבים או שלא נשרף ואזל לעלמא וזה בלתי ספק דיותר לא שכיח מהאי דלא חיישינן באבא יודן שהתלוה איש אחר והוא אזיל לעלמא וכי היכא דשם אמרינן דאין ספק וכו' ומשיאין אשתו לכתחלה כמו כן נימא נמי בכל הני דלעיל אין ספק וכו' ולמה החמירו וצ"ע לכאורה ונלפענ"ד לומר דהא דאמרינן דאין ספק סותר הודאי הוא דוקא באם הספק הוא מעלמא אבל אם הספק הוא בגוף הודאי אז שפיר חיישינן אף לחששות רחוקות מאוד. ובזה א"ש כל הנ"ל דגבי נפל לגוב אריות החשש דלמא אזל לעלמא הוה הספק בגוף הודאי וכן בנפל לתוך כבשן אש באינו עמוק לשיטת רשב"א דחיישינן דאזיל לעלמא הואיל והספק הוא בגוף הודאי ובאמת לפי סברא זו היכא דנמצאו עצמות וידעינן שמקמי הכי לא היו כאן עצמות ואם ניחוש דאיש הזה אזיל לעלמא ועצמות ההם הם מאיש דעלמא שבא לכאן א"כ בכה"ג שפיר אמרינן דאין הספק מעלמא יכול לסתור הודאי דמטעם אין ספק מוציא מודאי וכשיטת הב"ח הובא בב"ש (ס"ק צ"א) אח"כ עיינתי בס' קהלת יעקב וראיתי שמסכים ג"כ לדברי הב"ח לדינא ונהנתי. גם ראיתי שחולק על הב"ש (בס"ק צ"ח) ולא הביא דבריו ולדברינו הוא פשוט דלא כהב"ש הנ"ל משום הוא מעלמא וסמכינן שפיר על סברא דחין ספק כו' אבל במים שאל"ס שהחמירו הוא ג"כ הואיל דהספק הוא בגוף הודאי וכן לענין שאלה דאין מכירין המת רק דנימא דמכח מלבושים א"כ שפיר אמרינן כיון דהמלבושים יעשו הודאי הא בגוף הודאי הוא חשש שאלה ע"כ חיישינן שפיר אפי' חששות רחוקות זהו מה שנלע"ד בירורן של דברים וממילא גבי אבא איש ציידן אף דניחוש דלמא הראשון אזיל לעלמא דהא הוה הספק בגוף הודאי אבל אתה צריך לומר דאיש אחר בא לכאן זה לא אמרינן דספק מעלמא יסתור הודאי:

ועתה נלכה נא לעיין אם יש ממשות בהני עדים שהעידו שנשברה הספינה ונטבעו כמבואר בגב"ע כי באמת יש לחוש אולי לא ראה הטביעה רק שאומרים כן מחמת בדדמי ויודעים שנשברה הספינה כמ"ש בהרמב"ן הובא בב"י באהע"ז (סי' יז) וז"ל צריך לחקור אם ראה שטבעה ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראהו או שמא ראה ספינה המטורפת בים וחשבה להשבר או שראה שנשברה הספינה בלב ים כי רוב העולם קורין לדברים הללו טביע' וכן פסק הרמ"א באה"ע סעי' ל"ד וז"ל ואפי' העיד סתמא שטבעה חוששין שמא קרא לאלה טביעה שכן דרך העולם לקרוא לדברים האלה טביעה ותצא אא"כ העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שת"נ עכ"ל וא"כ בנ"ד יש לחוש שמא מה שאמרו שנטבעו הוא בדדמי ואף דמבואר (בסי' י"ז סעי' נ') ברמ"א דבב' עדים לא אמרינן בדדמי כשיטת הרא"ש אבל כבר כתב הב"ש (בס"ק קנ"ג) דדוקא בב' עדי' כשרים לא אמרינן בדדמי אבל בפסולין אפי' מאה כחד דמי וכן בתשו' רש"ך וכן בתשו' צ"צ:

והנה הרב המאה"ג הגאון אבד"ק גרידיץ תמך יסודתו על המבי"ט ומהריב"ל הובאו בק"ע (אות יו"ד ואות רל"א) דס"ל דבב' עדים לא שייך בדדמי אפי' הם פסולים וה"ה הרב אבד"ק וורעשנא האריך לסתור דבריו כי רוב הפוסקים חולקים על המבי"ט ומהריב"ל הנ"ל ה"ה מוהר"מ לובלין בתשו' קכ"ח וקכ"ט כתב בפירוש כן דגבי פסולין אפי' מאה כחד דמי וכן בתשו' ב"י יעו"ש כתב כן וכן מוכח בתה"ד בכתבים (סי' רנ"ג) וכן בתשו' צ"צ סי' פ"ח ובתשו' מהר"א ששון ובתשו' מהרשד"ם הובא בבאה"ט (ס"ק קנ"ב) ובס' ב"ה (ס"ק נ') ובתשו' זכרון יוסף (סי' ה') ובנו"ב מהד"ק (סי' כ"ח) בק"ע (וסי' מ"ג) כתב כן בפשיטות ואף שבמ"ב סוף סי' מ"ג מביא דעת מהריב"ל ומבי"ט לאו מטעם דס"ל כוותייהו רק לרווחא דמילתא אף לפי שיטתם לא מהני בנידון דשם. עוד מפקפק לפי הלשון של הרמב"ן שצריך לחקור על הגדת טביעה ממש מטעם שרוב העולם קורין לנשברה ג"כ טביעה מזה משמע דגם בב' עדים כשרים שאומרים כשיודעים משבירת הספינה מכנים ג"כ לומר טביעה ושייך בב' עדים כשרים נמי בדדמי ע"כ תורף דבריו ולא מצאתי בהתשו' שהשיב הרב הגאון מגרידיץ שום ישוב ע"ז רק שכתב שיש לפסוק כמותם בעבור שבמ"ב שהוא אחרון ומביא דבריהם יש לסמוך על שיטתם אבל באמת אין בדבריו ממש שאף לו יהא שבמ"ב פוסק כוותייהו אין להקל נגד כל הני רבוותא ובפרט שהמ"ב לא מביא דבריהם רק לרווחא דמילתא ובאמת לפיענ"ד נראה דאין מדברי הפוסקים סתירה לנידון דידן דאף שמבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל דאמרינן דאם רואין שבירת הספינ' קורין רוב העולם לדברים כאלה טביעה מחמת שנגמר בדעת העדים שאי אפשר שיהיה הצלה לספינה ולחלשים אשר בתוכה ע"כ חוששים שאומרים נטבעה אף שלא ראו שום טביעה אמנם זה דוקא באם לא נראה רק שבירת הספינה ואח"כ לא נודע לנו מה עלתה לספינה ההוא אז שפיר חוששין שמא ניצול הספינה ואנשים שבתוכו הם בחזקת קיימים אבל בנ"ד שבבוקר נראה התורן והקאממען של הספינה והקאממען בולט חוץ למים בשטח המקום שהיה שבירת הספינה מהיכא תיתי לומר לתלות שמה שאומרים נטבעה הספינה הוא בדדמי הא חזקה דהשתא וכי היכא דהשתא נטבעה ספינה זו כמו כן היתה תיכף בשעת שבירה טבועה כמו שאומרים העדים וכיון דהשתא מבורר לנו דספינת מארשאלל נטבעה בים [וכמו שנברר מזה לקמן] כ"כ אמרינן דתיכף שבא הריעותא על ספינה זו נטבעה ולא מיבעיא לפי מה שמבואר בפסחים (דף צא.) בתוס' ד"ה שהוא שמא מתחלתו שהק' התוס' שם תימא לר"י במפקח הגל נמי נימא חי הוא כשהתחיל לפקח וי"ל כיון שמצא מת אית לן למימר שמתחלתו הוא דכל הטומאות כשעת מציאתן עכ"ל נשמע מזה דאף דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא מ"מ כיון דבשעה שנפל עליו הגל איתרע חזקת חי ולבסוף שנמצא מת בכה"ג אזלינן בתר השתא ואמרינן דתיכף בשעה שנפל עליו הגל מת. עי' ט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) ובנקה"כ שם ובנו"ב (סי') ולפ"ז בנ"ד כיון שהיה שבירת הספינה הוה ריעותא כמו נפילת הגל שם וכיון שעכשיו ידוע בודאי שנטבעה ספינה זו אמרי' דטביעה היתה תיכף בשעת שבירה וא"צ לעדות העדים כלל לענין טביעה. אנא אף לפי שיטת המפקפקים דהאי סברא לא שייך רק לענין תרומה וקדשים שם אזלינן בתר השתא עי' באה"ע סי' ל"ז סעי' ה' ובב"ש מ"מ אף לשיטתם נוכל לומר בכה"ג מה שאומרים שנטבע אין אנו תולים שאומרי' בדדמי כיון דחזקה דהשתא מסייע להו ואף דלכאורה אין נפ"מ מזה כיון דעכשיו הוא בירור גמור על הטביעה של ספינת מארשאצלל. אבל נפ"מ דנקטינן עדות העדים הוא על טביעה פתאומית שהוא נפ"מ גדולה לנ"ד וא"כ לפי הנ"ל היה לנו לומר דבכה"ג לא תלינן כלל שעדים אומרים טביעה מחמת בדדמי כיון דחזקה דהשתא מסייע ומכ"ש לפ"מ שנתבאר בדברי הפוסקים דבנפל עליו גל כיון שהוא גורם הריגת אדם כ"ע מודים דאזלינן בתר השתא באין שום חולק ע"ז כ"כ בשבירת הספינה פה הוה כמו נפילת הגל דראוי לומר דאזלינן שפיר בתר השתא אליבא דכל הפוסקי' ואף דלכאורה לא דמי, לשם דגל דרכו להמית אבל ספינה הוא בטבע שנטבע לאט לאט זה אינו דספינה של ברזל דרך נמי שיהיה הטביעה תיכף ומיד אך מחמת אומדנא קשה הדבר לומר ולסמוך על אומדנו' אבל לפי דברינו הוא ע"פ חזק' דהשתא או לכל הפחו' ע"פ סייעת החזקה להגדת עדים וכנ"ל וכן מצאתי בתשו' הרדב"ז סי' רנ"ח ח"א וז"ל כיון שהעיד ששהה שם חצי שעה מצטרפין הני אומדנות דכתב המתיר עכ"ל ואף שהוא הולך ומסכים דעד אומר בדדמי מחמת שהי' נבהל להציל עצמו אף על פי כן בצירוף אומדנות שפיר סומכין על העד וזה ממש כדברינו הנ"ל ובאמת הרב מוורעשנא הנ"ל חוכך מאוד להביא ראיות שלא ראו טביעת הספינה משום שהאב אמר בעצמו בשם בניו ובשם השיפקאפיטאן שלא היו יכולין לראות מה נעשה בספינה מחמת החושך הגדול וז"ל בגב"ע מיינע ביידע קינדער אונד דער שיפקאפעטען האבען מיר ערציילט דאס זיא אויך יהודים שטיממע גיהערט האבען שרייען אבער וואס גיוועזין איזט וויס זיא נישט פור גראס דיסטער ע"כ. הרי שהעיד בעצמו שנא היו יכולין לראות מה נעשה בספינה ובפרט ידוע לכל שהי' חושך גדול בעת הזאת ואפלה מנודח עד שמחמת החושך הגדול לא ראו איש את אחיו וכשלו איש באחיו ואף הם בעצמם היו בסכנה גדולה ומסתמא הלכו תיכף לדרכם להחיש מפלט להם ובודאי שלא נתנו עיניהם בעת הזאת שנטבעה הספינה וכסהו המים. גם מלשון עדותם שאמרו אומדנות רבות להוכיח שטבעה הספינה ולא ניצולו האנשים שבה מכל הדברים האלה נראה בעליל שלא ראו טביעת הספינה זה תוכן דברי הרב הנ"ל ובאמת לפי דבריי הנ"ל נראה דאנן קיי"ל דמתרצין דברי עדים שלא יהיו כסותרים כמבואר בחו"מ (סי' ל"א) ומכ"ש דברי עצמם אם נראה כסחורים וכמבואר בפסחים בפ"ק וגם כאן נוכל לומר דהא שהיו אומרים שמה שנעשה בספינה אינם יודעים היינו מה שנעשה אחר הטביעה אבל גוף הטביעה היא דבר הניכר והנשמע שפיר יודעין ומה שהי' ראי' לדברי' ג"כ אינו ראי' כלל ובאמת גם אנכי עמדתי בזה שלפענ"ד לא נראה טביעה מחמת כל מה שמזכיר הרב מוורעשנא גם הוספתי שהיו אומרים שבבוקר ראו התורן והקאממען מכלל דבלילה לא הי' אפשר לראות אך כל זה יש לדחות ולקיים העדות מחמת סברות הנ"ל. אך באמת לפי מה שהחליטו כל הפוסקים האחרונים דגבי נפל עליו גל שפיר אזלי' בתר השתא אין אנו צריכים לעדותם כלל וכנ"ל:

עוד חוכך הרב מוורעשנא שאף שראו התורן והקאממען יוצא חוץ למים דלמא היא ספינה אחרת שנטבעה וספינת מארשאלל אזלה לה לעלמא וכמו שחששו חז"ל לחששות אלו וכפי מה שנתבאר לעיל ע"כ. ולי נראה שהרב הפריז על המדה בזה והטעם דהגם שזה אמת דאין לסמוך על הצייטונג מה שכותבים שספינת מארשאלל נטבע עם אנשים אשר בתוכה ולא ניצול אף אחד מהם כי נודע שהמה אינם יודעים רק מה ששמעו מהשיפקאפיטען מספינת עמא או כדומה וזה אנו יודעים שהשיפקאפיטעו בעצמו אמר שלא נודע לו מה שעלתה לספינת מארשאלל מחמת החושך הגדול וכנ"ל. וגוף דברי כותבי הכתבי צייטונו הוא רק לפי אומדנא והא הם אין מעלים על מחשבותיהם החששות שחששו חז"ל וכותבים רק כפי שכל האנושי. אבל ההיפוך הוא בירור גמור וראי' ברורה והוא שידוע מקוראי עתים שבעת הזאת שאירע סיבה זו לא אירע שום סיבה לשום ספינה הן הקרובות והן הרחוקות גם איזה זמן קודם לזה ואיזה זמן אחר כך וזאת נתברר בבירור גמור שתיכף כשאירע איזה סיבה ר"ל לספינה תיכף הוא על הצייטונה כידוע לכל וא"כ נתברר בירור גמור שזו היתה ספינת מארשאלל ואין לחוש דלמא ראיית התורן והקאממען היתה עכ"פ מן ספינה הנטבעת מקודם ומכבר זה לא ניתן להאמר כיון שדברו מזה בהולל היאך שראו התורן והקאממען מספינת מארשאלל וזה הי' סמוך להולל אולי לערך שלשה פרסאות ואולי הי' מקודם לזה לראות שום דבר יוצא מהמים הי' ידוע להם כי אנשים אשר המה תמיד על שפת הים וכל מסחרם הוא שם ונודע להם היטב כל שטח מהים אשר הוא סמוך להולל מה שהוא על ים הסמוך להם ולא היו אנשי הולל אומרים כזאת וגם השיפקאפיטען לא הי' אומר כזאת בהולל כי היו משיבין לו תיכף כי זה הוא נראה מקודם לזה. כללו של דבר שאין לספק בזה כלל כי הקאממען והתורן אשר הי' נראה בבוקר הוא מספינת מארשאלל באין פקפוק:

עוד נ"ל לומר לפי תשו' המבי"ט הובא בק"ע (אות רכ"א) אם ידוע שהלך אדם בדרך זה ואח"כ נמצא הרוג על דרך זה אמרי' שזה הוא ובתשו' שב יעקב מביא ראי' לדבריו מההוא דפסחים יו"ד דפליגי רבי ורשב"ג דס"ל דאמרי' הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא ובנוב"י מהד"ק בק"ע מדמי לה לתשו' הרא"ש דאבא יודן איש ציידן הנ"ל דלפי שיטת הרא"ש לא בעינן שיאמר הנכרי איש שיצא מכאן דמסתמא תלינן שזה הוא שנתלוה עם הא"י וא"כ לפ"ז דה"ה בנ"ד נמי דהא לא נודע לנו מאבדת שום ספינה רק ספינת מארשאלל ונודע לכל הוא שנסעה לק"ק הולל וזה הי' דרכה ועכשיו נמצא טביעת הספינה כאן אמרינן שזו הוא שאבדה כו' ומעשה זו עדיף משם דשם במעשה דמבי"ט לא נראה שום התחלת סיבה לאיש אשר הי' נודע לנו שהלך בדרך הזה אבל כאן נודע לנו שהי' עכ"פ לכל הפחות סיבת שבירה במקום אשר נראה התורן והקאממען בודאי אמרי' היא בעצמה שנאבדה דהא ידוע דסיבת השבירה הוא גרם לטביעה וא"כ בכה"ג אף להחולקים על המבי"ט מודים בכה"ג בלי שום פיקפוק ואף שדברי המבי"ט הוא רק במקום שאין שיירות מצויות וכמבואר באחרונים וכאן הוא במקום ששיירות מצויות מספינות רבית זה אינו דהא על שיהיה מקודם לזה אין לספק דהא ידוע לכל שלא הי' נראה מקודם יוצא מן המים בולט תורן וקאממען ואח"כ ג"כ אין לספק דהא המעשה הי' בחצי הלילה ועד בוקר הוא רק איזה שעות ולזמן מועט ל"ח לחששות רחוקות כאלו. וכן מבואר בתשו' ב"ח דלזמן מועט ל"ח לשאלה ולחליפין וכן בתשו' חוט השני (סי' ע"ח) דלזמן מועט ל"ח לכל החששות ואם הוא כך על אדם פרטי כ"ש דנימא דעכ"פ לא שכיח דברים והוה כאין שיירות מצויות כלל וכאשר כתבתי לעיל מזה כנ"ל ומה גם לפ"מ שאכתוב לקמן אשר כמעט היא בבירור. אצלי שהשיפקאפיטען אמר שספינה זו לכך אירע לה סיבה זו מחמת שהיתה עומדת על מקום אחד גיאנקערט ע"כ תיכף בפגעה בה ספינת עמא מיד נטבעה אבל אם היתה שט ע"פ המים אז בפגעה לספינה והיא היתה של ברזל אז לא היתה נטבעת רק היתה מתנענע' להלאה על המים וא"כ דבר זר כזה בודאי לא שכיח כלל שיארע באיזה שעות כזאת ובפרט שדאמפשוף וספינה של ברזל לא שכיח שיארע לה מצד עצמה קלקול רק ע"י פגיעת הספינות להדדי וא"כ בודאי הי' נודע זאת כמו בנידון שהי' תיכף ומיד פרסום גדול כללו של דבר שאין לספק כלל בספינה אחרת והוא ממש עדות בידיעה שלא בראי' דמהני אף בקידושין כמבואר באהע"ז (סי' מ"ב) היוצא לנו שעל טביעת הספינה או דאמרינן דמצרפין העדות שאומרים שנטבע הספינה עם חזקה דהשתא או שאין צריכים לעדותם כי בלעדם הוא בירור גמור ונפשט הספק הב':

ועתה נלכה נא לעיין הגם שזה ברור שנטבע הספינה עם האנשים שבתוכה מ"מ הא לא שהה עד שתצא נפשם ולהרבה פוסקים שאף שראהו שכסהו המים אבל לא שהה עד כדי שת"נ עדיין אשה זו לא יצאה מאיסור דאוריי'. והנה הגאון מגרידיץ כתב ע"ז דלא מצא פוסק אחד דיסבור שהוא איסור דאורייתא ומה שמבואר במתני' דר"א בן פרטא במתני' דגטין (דף כח:) בספינה שאבדה דנותנין עלי' חומרי חיים וחומרי מתים היינו מדרבנן דחכמים החמירו בדבר. ובאמת כל דבריו תמוהים דמפורש בריב"ש סי' שע"ט וז"ל ואם הי' כאן מי שמעיד על הטביעה במשאל"ס כראוי אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחלה ואם היינו מקילין היינו מקילין בדרבנן אבל בכאן אין מי שיעיד בטביעה אלא שמזכיר שאחר יום שנהפכה הדוגי' ראה מכלוף מת על שפת הים ואינו אומר בפירוש שמכלוף הי' בדוגי' ושהוא ראה בטביעתו ושהה שיעור שת"נ ע"כ. מלשון זה מבואר שכל זמן שלא אמר ששהה שיעור שת"נ הוה דאורייתא גם לפ"מ שביאר הריב"ש מתני' דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים הקשה דנימא דרוב הנטבעים למיתה ורוב עדיף מחזקה ותי' דהוה ב' חזקות חזקת חי וחזקת א"א ואי נימא דהריב"ש סובר דהא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים הוא דרבנן לא הוה מקשה מידי דנהי דרוב עדיף מחזקה מ"מ אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אלא ע"כ דהריב"ש סובר דהא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים הוא דאורייתא אח"כ מצאתי בתשו' ר"ע בסי' ק"ח שדקדק מריב"ש הנ"ל דכל דלא שהה עד שת"נ הוה דאורייתא וכן בכ"מ פי"ג מהל' גירושין דקדק מלשון הרמב"ם דאם לא שהה אף בדיעבד אם נשאת תצא ואף שאינו מבואר בכ"מ שתצא מדאורייתא מ"מ בודאי כונתו על דאורייתא כיון שהביא שם דברי הרשב"א והריב"ש הנ"ל וכן מפורש בדברי תשו' ב"י בדין משאל"ס וז"ל דהכא כיון שלא שהה העד עד כדי שת"נ הרי שהיה טרוד ונבהל ונחפז א"א לו להעיד ששהה עליהם עד כדי שת"נ וכו' וכיון שכן הו"ל כהאי דראב"פ ספינה שאבדה בים אפי' אם נשאת תצא שהיא אשת איש דאורייתא ע"כ. ואף המבי"ט שחולק שם עם הב"י הוא מטעם אחר וז"ל שם אם הי' כדבריו שלא שהה שיעור יציאת נפש הי' הדין עמי אבל כאן הרי ראהו עיי"ש:

גם העיר הרב מוורעשנא מתשו' מהרי"ט שכתב בפירוש כן והוא (בח"א סימן י"ג) שהביא ממש כדברי הריב"ש ומסיים מהרי"ט שם באם לא שהה שיעור שת"נ הבא עלי' בחטאת קאי יע"ש ועוד מצאתי אנכי בתשו' רדב"ז (ח"א סי' רנ"ח) שהביא שם המעשה שהתווכחו הב"י והמבי"ט ותוך התשובה שם כתב וז"ל ואדרבה משאל"ס הכי הוה שראה אותם שנפלו למים ושהו שם שיעור יציאת נשמה ולא עלו הוה שפיר משאל"ס ואשתו אסורה לכתחלה אבל באם לא שהו שם אסורה מדאורייתא ואם נשאת תצא וכן מבואר בתשו' מהר"ם אלשקאר (בסי' כ"ה) וז"ל תדע דהא אמרו רבנן משאל"ס אם נשאת ל"ת ואף שלא פלטוהו המים ולא נראה ולא נמצא הני מילי כשיש מי שמעיד על הטביעה כראוי כגון שראו טובע בים ושהו עליו כדי שתצא נפשו אבל אם לא ראהו טובע בים וכסהו המים ושהו עליו כדי שתצא נפשו ואע"פ שראו שנשברה הספינה בלב ים אין זה טביעה ועדיין היא בחזקת א"א ואשתו אסורה מדאורייתא וכ"כ הרשב"א (והוא הרמב"ן שהביא הב"י ורמ"א סעיף ל"ד עכ"ל גם הביא שם בתשו' זו דברי הריב"ש לראי' שכל שלא שהו הוה דאורייתא וכן הפ"מ ס"ל כן וכן בתשו' זכרון יוסף סי' ה'. אולם בתשו' רבינו בצלאל (סי' כ"א) סמך עצמו על פי' המשניות להרמב"ם דפי' המתני' ספינה שאבדה פי' שאבדה כלי משיטין ולשיטתו ספינה שאבדה דהיינו שכסהו המים יצאה מכלל דאורייתא ואם נשאת לא תצא וכן הביא שם מורו וכן הביא מהר"מ אלשקאר בשם חכם הובא בתשו' ר"ע סימן ק"ח ובאמת בתשו' רדב"ז סי' רע"ג ח"ד דעתו דהרמב"ם בפי' המשניות אינו חולק על הפוסקים ומשוה מדותיהם יע"ש וז"ל דמ"ש הרב בפי' המשניות ונשארה הספינה ע"פ המים לאו למידק מינה שאם נשברה אין נותנין עליו חומרי חיים אלא לאשמעונין דאפי' בכה"ג שהספינה שלמה שלא נשברה אלא כלי המשיטין נותנין עליו חומרי מתים ואינם בחזקת חיים לכל דבריהם וחילוק זה נעלם מעיני האחרונים ועשו מחלוקת בין החכמים ואני עשיתי שלום ביניהם הלכך לא נפקא מידי ספקא דאורייתא עד שיעיד שנפל למים ושהה שם כדי יציאת נשמה כדברי הרשב"א ז"ל. יהי' איך שיהי' איך נוכל לומר שלא נמצא שום פוסק דס"ל דהוה דאורייתא ולהחליט הדבר שאליבא דכל הפוסקים הוא מדרבנן אלא דברי הנו"ב כראי מוצקים שכתב על הרב דטארניגראד שטעה בזה שתפס דהוה דרבנן אלא כרוב הפוסקים דס"ל דהוה דאורייתא ולכל הפחות הוה ספקא דדינא וכמבואר בס' חמדת שלמה בק"ע סי' כ"ג. ומה שתמך הגאון מגרידיץ על דברי הנוב"י מהד"ת (סי' ס"א) שכתב שתיכף שנפל למים וכסהו אזלי לי' חזקת חי ולפ"ז כתב דלשיטת הרמב"ם דספקא דאורייתא לקולא מה"ת א"כ ממילא אין על אשה זו איסור דאורייתא אבל באמת ז"א דהרמב"ם מודה באיסור ערוה וכמבואר באחרונים לגי' הרמב"ם וגם באיקבע איסורא מודה הרמב"ם דלא אזלינן לקולא היוצא לנו דאם לא הי' עדות על שיעור יציאת הנפש עדיין אשה זו לא יצאה מספק א"א דאורייתא דהא עכ"פ ספק הוה דהא בנ"ד אף שיעור קטן דס"ל למהרי"ט שהוא שיעור חניקה ג"כ לא הוה כידוע וא"כ צ"ע בנ"ד:

והנה הגאון מגרידיץ נחית לומר וז"ל אנחנו דנים כעת על הספינה שמחזיקים אנחנו את הספינה עם האנשים הסגורים בבטנה לגוף אחד לדין על שניהם יחד מעתה כיון שראו בשחרית את התורן והקאממען מן הספינה למעלה מן המים ושבירתם זו היא מיתתה וקבורתה ומיד שיש עדים שנשברה ונטבעה ידענו שהספינה וכל מה שבתוכה כקבורים המה עכ"ל דבריו אין בהם ממש כי הוא ממש אשר הובא בתשו' ב"י שהתוכח עם המבי"ט שנטבעה הספינה וקצת אנשים שהיו על פני דפי הספינה ניצולו והאנשים שנשארו בחדרים לא נראה מהם בין חי בין מת והאנשים שהיו על פני הספינה נראו כולם או חיים או מתים וע"ז העידו איזה אנשים אשר ניצולו שהביטו שיעור שתצא נפשם ולא ראו אותם הנשארים בחדרים והתיר המבי"ט יען שהיתה עדות על שיעור שתצא נפשם והב"י וחכמי דורו אסרו אף בדיעבד והכריחו לגרש ועילת הדבר שהיו מביהלין להצלת עצמם ואין עדותן עדות ומתבאר מהגאונים הללו דלולא שהעידו על יציאת הנפש אף המבי"ט מודה שהוא חיסור דאורייתא אף שהספינה עם האנשים שבתוכה הי' ידוע שנטבעה בספינה אעפ"כ אם לא היו מעידין על שיעור שת"נ היו הכל מודים דאסורה האשה מדאורייתא:

גם השיג הרב מוורעשנא. ואנכי מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' רע"ג שמשמעות דבריו שיהי' עוד יותר גרע בנטבעו האנשים בספינה וז"ל אבל נראה לי אם העיד שנטבעה ספינה בתוך הים כגון שנעשה בה נקב למטה ונכנסו כולם במצולות ים ושהה שם כדי שתצא נפשם הוה כטבע במים שאין להם סוף ואם נשאת לא תצא ואפי' שלא העיד ביחוד על הישראל שטבע כיון שידענו שהי' בתוך הספינה וזה מעיד שנטבעה בדרך כלל סגי בהכי לענין שאם נשאת לא תצא ומשמע דס"ד הי' דבכה"ג הואיל שהאנשים המה בתוך הספינה לא יהי' מועיל שיעור שתצא נפשו קמ"ל דמהני כמו שאם נטבע במים דמהני יע"ש ואין לומר דכוונתו שא"צ להעיד שיעור שתצא נפשו רק על גוף הספינה אבל לא על האנשים אך מסיום דבריו שתפס קיצור הדין כתב וז"ל וה"ה אם העיד שנשקעה כל הספינה בלב ים ושהה ולא יצא אחד מהם עכ"ל חזינן דצריך להעיד שהביט דלא יצא אחד ולא סגי במה שיעיד שהספינה לא עלתה בשיעור זה ופשוט הוא דפשיטא דספינה שנטבעה ובא מים לתוכה לא יעלה חוץ למים אך הדבר מבואר דצריך להעיד דראה שלא יצא שום נפש ניצול מן הים בשיעור שתצא נפשו. ומוכח דלא אמרינן שיהיו אנשים שבתוכה כסגורים בתוכה. גם מצאתי בתשו' הרדב"ז בח"א סי' רנ"ח וז"ל אלא שפסח החדר הי' פתוח והוא טעם להחמיר ולא שאני אומר שאם הייתי מתיר דלעולם אני מחמיר עד שיהי' עדות שמתו לפי שהדבר ברור שהיו יכולין לשבור הדלת ולצאת. עכ"ל ואף שמבואר שם בתוך התשו' וז"ל וכבר כתבתי למעלה שאפי' הי' הדלת סגורה לא הייתי מתירן להנשא לכתחלה וחזינן דרק מדרבנן אוסר הרדב"ז. אבל זה דוקא באם באמת היו סגורים במפתח והא ראי' שכתב שהיו יכולין לשבור הדלת חזינן דמיירי שהיו סגורים ממש אבל בלא מפתח נראה דאוסר אף בדיעבד ומכל הנ"ל יוצא דלא אמרינן כאילו היו סגורים בספינה:

והגאון מגרידיץ יצא לחלק דשם במעשה דמבי"ט עם הב"י לא היתה הטביעה רק לאט לאט אבל כאן שהי' טביעה פתאומית כהרף עין ותיכף נשקעה בעומק הים כה"ג בלתי ספק אין שום מציאות להנצל. ועל טביעת ספינה שהי' בהרף עין הביא ראיות ואומדנות (א) שידוע שספינה זו הי' של ברזל [אויס אייזען גוס] וטביעתה היא במהירות רב (ב) שבמעט רגע לא נראה אור הנרות (ג) ששמעו קולות צועקים שמע ישראל ותיכף כרגע לא נשמע שום קול (ד) הביא לצדד ע"פ דברי תשו' מבי"ט הובא בק"ע (סי' רי"ב) [והוא תשובה המובא לעיל שמתוכח עם הב"י] שאם בא מים אל חדר הספינה שזה אין נקרא משאל"ס והנך עובדי שמצינו בש"ס שאף בטביעת הספינה היו דנין למשאל"ס זה הכל בספינה שאין לה חדרים (ה) כיון שיש בדאמפשוף תנור ובמעט שנמצא איזה טעות ושגיאה פקע וע"כ יכול להיות בקל שבאו כולם באש ובמים והתנור הרים עשן רב בשביל זה פתאום נטרדו כולם ולא עסקו בהצלת נפשם (ו) עוד הביא לצדד מד"מ שהביא בסי' י"ז פסקי מהרא"י אשה שנאבד בעלה ושאלו לא"י והגיד שנהרג ואמר הוכחות ופסק שאף שלא הי' מסל"ת בכ"ז מפני הקול שמת וגם יען שעתה מפוזרי' הישראלי' הרבה שאילו הי' חי אף בריחוק מאתים פרסה הי' נשמע ממנו לכן בדיעבד אם נשאת לא תצא עכ"ל:

נשפטה נא אם זה הי' בזמנם לצרף אל היתר בדיעבד ור"א מוורדאן התיר יותר מזה שהובא במרדכי ביבמות בשלהי פרקין דיבמות יש לנו לומר דהאידנא כל החולקים שם מודים לסמוך אף על לכתחלה יען שידענו שכל הנעשה מקצה הארץ ועד קצה הארץ דבר חידוש נתפרסם מיד. והרב מוורעשנא השיג עליו מה שמחלק דכאן הי' טביעה פתאומית כתב הגם שספינה של ברזל באמת הטביעה פתאום זה אם נשברו כל החדרים אבל אם נשאר חדר אחד אשר הרוח עדיין אפשר להכיל בתוכו הטביעה אינו פתאום [ובזה אין לי ידיעה] ויוכל להיות שנשאר איזה חדר בשלימות. ולא הי' טביעתה פתאום. והראי' מכיבוי הנרות ג"כ אינו ראי' דלמא מחמת הכאת הספינות כיבו הנרות ולא מחמת טביעה. ומ"ש לראי' כי כרגע לא נשמע שום קול צעקה כתב דלמא מצאו מקום להצלה ומה להם לצעוק ע"כ דברי הרב מוורעשנא. ומה שהביא ראי' מתשו' מבי"ט שחילק בין נפל למים או המים באו עליו הוא ג"כ תימא דשם לפי דברי מבי"ט עכ"פ יצאה אשה מאיסור דאורייתא שהעידו על שהה שיעור שת"נ אבל כאן שאין כלל עדים על שיעור שת"נ לא שייך להקל מטעם המבי"ט ומ"ש שפקע התנור והרים עשן רב נראה שבקל באו באש ובמים וכי בסברות כאלה בעלמא ואין שום ממשות באומדנות נקל באיסור דאורייתא ובאמת שהגאון מגרידיץ אזיל לשיטתו דהוא סובר דהוא דרבנן וכמבואר לעיל שלא מצא שום פוסק שיסבור שהוא דאורייתא אבל לפי הנ"ל דלכל הפחות הוה ספקא דאורייתא קשה כנ"ל וגם מדברי הד"מ שהביא לצדד להקל ג"כ אינו נכון דהד"מ לא התיר רק מטעם שנשמע עליו שמת וגם הנכרי אמר שמת וגם דוקא אם נשאת בדיעבד לא תצא ומלבד זה באמת רבים חולקים על דברי תה"ד הנ"ל וברדב"ז (ח"א סי' תקכ"ו) חולק בפי' שם על תה"ד מה שהתיר ע"פ אומדנות עיי"ש. אבל לפענ"ד נראה דמה שחשש הרב מוורעשנא דכיבוי הנרות הי' ע"י הכאות הספינות זה בזה לא ניתן להאמר כי מדוע לא אירע כזאת בספינה השנית היינו ספינת עמא שפגעה בזה. ומה שכתב מה שלא נשמע קול צעקה אולי מצאו איזה הצלה. זה לדעתי שיבוש גדול דאף שמצאו איזה הצלה דף של ספינה או ספינה קטנה הלוא ידוע שמי שלא למד להיות על הים ואינו מורגל לשוט על ספינה עדיין לא יצא מן הסכנה אף שבא להם הצלה לספינה עדיין לא הי' נמנע מלצעוק שיבואו אליו עוזרים להציל אותו לספינה גדולה וזה ברור מאוד ומה שחשש אולי נשאר עוד חדר א' בשלימות עדיין נוכל לומר שלא הי' טביעה פתאומית. אני אומר דלפ"מ שכתבתי לעיל והוכחתי דעכשיו בודאי אין לספק כלל דסתורן והקאממען שנראה בולט חוץ למים זה בודאי הי' מספינת מארשאלל וא"כ לפ"מ שהבאתי לעיל דכ"ע מודים דהיכא דנפל גל על אדם ויצא מחזקת חי ועכשיו נמצא מת אמרי' דמחזיקין למפרע משעת נפילת הגל עליו כמת דהיכא דיצא מחזקה דמעיקרא אזלינן בתר השתא והנה מבואר דהיכא דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא ממשיכין החזקה עד רגע דהשתא כמו שמבואר בכ"מ אף דהשתא חזינן שבודאי יצאה מהחזקה אמרינן השתא הוא דיצאה ואדרבה היכא דלא נוכל למשוך החזקה עד השתא לא אזלינן בתר חזקה כלל לדעת הרשב"א גבי סירכות הובא בר"ן חולין ובש"ע (סי' פ"א) דהואיל דאין סירכא פחותה מג' ימים לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וכ"כ בחזקה דהשתא היכא דנסתלק חזקה דמעיקרא נמי החזקה מברר דנימא כמו שהוא עכשיו כן הי' ברגע הראשונה ואם אינו באפשרות לומר שהי' כן ברגע הראשונה, וכמ"ש הב"ח בתשו' סי' א' לענין שוחט ששכח הלכות שחיטה דהשכח' אינו בא בפעם א' ולא נוכל לומר כמו דהשתא לא ידע כן נמי לא ידע ברגע ראשונה לאחר נטילת קבלה משום דאין השכחה ברגע אחד. באמת כה"ג לא אמרי' דניזיל בתר חזקה דהשתא כיון דלא נוכל להמשיך עד רגע ראשונה וכסברת הרשב"א גבי סירכות וכנ"ל וא"כ לפ"ז אמרי' כאן שפיר דניזיל בתר חזקה וכמו דהשתא חזינן דנטבע כן נטבע ברגע ראשונה תיכף בשעת שבירה ובשלמא בשאר ספינות דלא אמרי' הכי משום דספינה של עץ הטבע שהטביעה אינו בפעם א' וא"כ דמי ממש לשוחט דלא מוקמינן על חזקה כמו דהשתא לא ידע כן נמי לא ידע מקודם משום דטבע ענין דשכחה אינו בפעם א' אבל בספינה של ברזל דאדרבה הטבע הוא שהטביעה תיכף ומיד פשיטא דאזלינן בתר חזקה דהשתא:

ועם זה יתיישב מה שחשש עוד הרב הנ"ל אולי נשאר חדר אחד שלם וע"כ לא הי' הטביעה פתאומיות זה אינו דכמו דחזקה דמעיקרא מברר הדבר דלא ניחוש לספיקות כמ"ש התוס' גבי ספק קרוב לה דנוקמי אחזקת פנוי' משום דחזקה מברר המעשה אך התוס' תי' כיון שריעותא לפנינו יע"ש כן ה"נ החזקה דהשתא מברר הענין דטביעה היתה תיכף ולא היה החדר בשלימות. ובפרט בצירוף העדות דמעידין שראו שתיכף היתה טביעה וכמבואר לעיל וכן מצאתי ממש כה"ג ברדב"ז (ח"א סי' רנ"ח) הבאתי לעיל ואף שהרדב"ז מסכים להב"י דהעדות שהעידו על שיעור שתצא נפשו הואיל שהי' בבהלה גדולה אומרים בדדמי אף על פי כן מסכים בצירוף אומדנות אמרינן שלא אמרו בדדמי וז"ל כיון שהעיד ששהה שם חצי שעה מצטרפין הני אומדנות דכתב המתיר עכ"ל וא"כ ה"נ ע"פ אומדנות וחזקה דהשתא נקטינן עדות שהעידו על שבירתה וטביעתה לעדות מעליא ולא לבדדמי וכמו שכתבתי לעיל היוצא לנו שיש כאן עדות וחזקה דהשתא על טביעה פתאומיית. ומה שחשש הרב הנ"ל אולי הי' ישיבתם על פני הספינה מחמת שכירות שהוא בזול יותר. גם לדידי הי' זה החשש ברעיוני. אך שאלתי לאנשים דפה שנסיעתם ממדינת ענגלאנד הי' על ספינה זו בעצמה ספינת מארשאלל והיו אומרים לי שבענין השכירות החדרים ועל פני הספינה הכל שוה הן אמת שיש חדרים אשר השכירות הוא ביוקר אבל יש חדרים אשר הוא שוה. גם בעת שאירע הסיבה הוא עת צינה וקור על הים גם כי בחושך ואפלה גדולה כמו שהי' אז וגם לאנשים אשר נסיעתם הוא פעם ראשונה על הים הוא ברור ואמת שאין שום חשש כלל לומר שהיו על פני הספינה בלי שום פיקפוק כלל:

עוד אדע אומדנא גדולה מאוד שהטביעה פתאומיית והוא כאשר נתקבלתי לרב פ"ק שמעתי מר' דוד סופר שהוא נסע עם האשה הלזו לק"ק האמבורג לחקור אחר בעלה ומשם שלחה את ר' דוד סופר שיסע מעבר לים לק"ק הולל ולק"ק לונדאן ומשם הביא ר' דוד סופר הנ"ל הגב"ע כפי אשר יש ת"י ור' דוד הנ"ל דיבר עם השיפקאפיטען של ספינת עמא. ואמר לו שהספינה של מארשאלל לא היתה הולכת בעת הזאת רק שהיתה אן גיאנקירט ואם היתה הולכת בעת הזאת לא אירע הסיבה יען שאף שהיתה דוחפת ספינה אחת לחברתה מ"מ הואיל שהי' לה רחבה לשוט להלאה ע"פ המים לא השיגה שום נזק ושבר אך כעת שהיתה עומדת על מקומה והאנקערס של ברזל היתה מושכת בכח למטה אך טרם שהשיגה דחיפה והכאה מהספינה הי' הכל על משקל אך תיכף כשהשיגה שבר ובאה בתוכה מים והאנקערס היו מושכין תיכף ומיד למטה וזה הדבר אשר החוש מעיד על בירורן של דברים שכן הי' המעשה אך באמת לא אוכל לומר זאת בבירור גמור יען כי שאלתי לר' דוד הנ"ל ואין זוכר כעת ואדרבה מהפך הדברים שאמר שספינת עמא אחר שהשיגה קצת קלקול הי' צריך לעמוד ולתקן הספינה אבל באמת ברעיוני הוא הדבר כפי אשר כתבתי למעלה שאמר לי בפירוש כן אך אינו זוכר כעת. וזה איזה שרועות בא איש אחד לביתי ובתוך הדברים אמר ג"כ כדברים האלה שכמדומה כמעט בבירור ששמע מר' דוד סופר כדברים האלה שהספינה של מארשאלל הי' עומד והי' עת הזו אן גיאנקירט. ואם זה יהי' אמת החוש והשכל מסכים שספינה כזו הטביעה הוא פתאום יען שכובד הברזל מושך תיכף לתהום ופשוט:

אך באמת דלו דנקטינן דהטביעה הי' כהרף עין ואיכא אומדנא שקשה המציאות לומר שניצולו. אך עכ"ז וכי באומדנא נוכל להקל באיסור דאורייתא הא מבואר כמה פעמים בכמה תשו' דנגד דאורייתא אין להקל באומדנות ולדברינו הנ"ל להרבה פוסקים האשה זו לא יצאה מכלל דאורייתא ולו דשפיר נוכל להצטרף אומדנות כמו שמצינו בספרי שאלות ותשובות הרבה כעין זה אבל לא לסמוך על אומדנות לבד. ובזה כל התירים וראיות שמביא הרב הוא תמי' וביותר מה שמביא לבסוף דברי מבי"ט ור"א וורדאן ודברי תה"ד הוא תמוה מאוד שהם מיירי מאיסור דרבנן וכמו שמביאים מתשו' מהרי"ו שפירוש המעשה דר"א וורדאן דהוא מיירי ג"כ היבא דיצאה מאיסור דאורייתא. כללו של דבר לא מצאתי שום יסוד וממשות בדברי הרב הגאון מגרידיץ שנוכל לסמוך שיצאה האשה מאיסור דאורייתא. הגם שבאמת שהוא לשיטתו אזיל דאין כאן איסור דאורייתא:

אבל באמת זה אינו וכפי מה שכתבתי:

ומה שנלפענ"ד לצדד שיצאה האשה זו מחשש דאורייתא הוא זה הנה מרן הגאון מאור הגולה בעל המחבר חו"ד כתב בס' קהלת יעקב על אהע"ז סי' י"ז וז"ל נראה שאם נפל באמצע הים ולשפת הים רחוק מאוד וכו' ולא יוכל להגיע לשפת הים בב' שעות אז ליכא למיחש רק אולי דף של ספינה נזדמן לו או גלים אשפלוהו ולזה לא חוששין אלא מדרבנן עכ"ל ומרן הגאון מאור הגולה בס' תשו' רע"ק בסי' ק"ט מסכים לדברי הגאון בעל חו"ד וכן הגאון בעל ח"ש בק"ע בתשו' כ"ד מסכים ג"כ לדבריו אף שסתר שם הראיות מ"מ בגוף הדין מסכים לדבריו ומאחר ששלשה עמודי עולם אשר כל בית ישראל נשען עליהם כתבו כן בודאי הוא עמוד הברזל שנוכל לסמוך עליהם והגם שנראה מדברי הרמב"ן אשר הבאתי לעיל שלא כדברים האלה דהנה הרמב"ן כתב בפירוש שהיה הטביעה בלב ים או שראה ספינ' שנשברה בלב ים כי רוב העולם קורין לדברים כאלו טביעה ואין מדקדקין בין שנשברה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואים שא"א למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה עכ"ד ואפ"ה מצריך שיעיד העד על שיעור שת"נ. ובאם לא לא יצאה האשה מאיסור דאורייתא ובזה עמד הרב מוורעשנא גם עמד דלפי דברי תשו' הריב"ש דפי' דהא דתנן במתני' דגטין דהעיד ר"א ב"פ ומבואר שם דספינה שאבדה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים שהוא מדאורייתא ואמאי לא. נימא דרוב הנטבעים למיתה ותי' דמיירי בלא שהה שיעור שת"נ ולפ"ז אם נאמר דאם הוא רחוק משפת הים לא בעי' שהה עליו דזה בעצמו הוה כמו שהה ההכרח יהיה לומר דמיירי דוקא דהיה קרוב לשפת הים. וזה דוחק גדול:. וגם אנכי ראיתי בתשו' רדב"ז (ח"א סי' רנ"ח) שהבאתי לעיל כתב בתוך התשובה וז"ל ותו בים גופא יש לחלק בין אם נטבע קרוב ליבשה או רחוק א"ו דל"ש אף אם ראהו שנפל לים הגדול ולא שהה שם דהוה ספקא דאורייתא עכ"ד מ"מ קשה לדחות דברי הגאונים האלה אשר היה בכחם לחדש דין אשר לא שערום הראשונים נ"ע ונתקבלו דבריו אף שבאמת מצינו שעלתה על לבם לחלק בכה"ג ואעפ"כ החמירו בדבר אך באמת ההכרח של הגאון הנ"ל הוא מכח קושיא כאשר מבואר בקהלת יעקב וגם מבואר ברדב"ז בעצמו שמיעוטא דמיעוטא אשר יהיה אופן להנצל אם הטביעה באמצע כאשר אביא דבריו לקמן ע"כ שפיר נוכל לסמוך על הגאונים הנ"ל הגם שמבואר בכתבי הגב"ע שהיה סמוך להולל אך באמת אף שאמרו שהוא סמוך להולל יוכל להיות ג"כ שהיה רחוק יותר מג' שעות לבוא לשפת הים אך נגד דרך הרחוק מקרי זאת סמוך וכן נראה שספינת עמא היה בא לשפת הים לערך בבוקר כנראה מהכתרים אך דמלבד זה והוא העיקר שבהולל היה הדבר בפרסום רב שנתנו מקהל דשם לחפש על הים אולי ימצאו איש מישראל להביא אותו לקבורת ישראל ואם היה ניצול מהספינה לק"ק הולל היה הדבר פרסום גדול ובפרט כי ידוע לאיש אשר הי' בסכנה וניצול ממנה נתעורר רחמנות גדול ועוזרים אותו בממון רב ובכל עניינים. ולמה יסתיר עצמו האיש מבלי לפרסם נס ופלא גדול כזה ודומה לזה נמצא בתשו' שב יעקב בסי' י"ב בק"ע שבודאי אילו נעשה נס וחסד גדול היו מספרים יע"ש והביא ג"כ בשם הב"ח שדבר פלא היה בודאי ידוע לכל והגם דשם היה פלא לעין כל אבל כאן אולי הסתיר הענין אבל זה אינו דלמה יסתיר הדבר וכנ"ל ולדעתי דאם נאמר דחיישינן לזה כמעט הוה כמו שמהפך האמת ואומר על יום שהוא לילה כי אין בו שום ספק כלל ולא נשאר רק לומר אולי ניצול למקום רחוק א"כ הוה שפיר משיעור שת"נ ויצאה האשה זו מחשש דאורייתא לפי דברי הנך גאונים וכנ"ל. והגאון מגרידיץ הרגיש בזה אך במה שרצה להוסיף על דבר זה דאף מדרבנן נמי ל"ח ורצה לסייע מדברי רש"י אבל לדבריו אין התחלה. ופשיט ברש"י כמ"ש הרב מוורעשנא. אבל עכ"פ מאיסור דאורייתא יצאה אשה זו לפי שיטתם:

עוד נראה לצדד שיצאה אשה זו מחשש איסור דאורייתא אף בלא ראה שיעור שת"נ והוא ע"פ תשו' הרדב"ז (ח"א סי' רע"ג) דמתבאר שם על מעשה שנתהווה שם שנשברה הספינה ואחד היה קשור בדף הספינה דמבאר שם דהדין אם נשברה הספינה תלי' בשיטת הפוסקים לפי שיטת הרשב"א ספינה שנשברה הוה כמו אבדה דתנן שם במתני' דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והוה ספק' דאורייתא ולפי שיטת פי' המשניות להרמב"ם ור"ח וסייעתו הו"ל ספקא דרבנן נמצא דלדעת רש"י ורשב"א הנ"ל אם נשאת לא תצא אבל לכתחלה אסורה להנשא רק ההיתר עכ"פ על דיעבד דאיכא תרתי למעליותא חדא דנשברה הספינה בלב ים ומיעוטא דמיעוטא הם ניצולים ועוד שרגליו קשורות בדף הספינה ורחוק מאוד שנעקר הדף ההוא לבד וכו' ולדעת פי' משניות לרמב"ם וסייעתו דס"ל דנשברה הספינה אינו אסור אלא מדרבנן וכאן בכה"ג מותר לכתחלה יע"ש זה תורף דבריו ונראה מדברי הרדב"ז הנ"ל הגם שנשברה הספינה בלב ים עדיין לא יצאה אשה מכלל איסור דאורייתא [דלא כמ"ש הגאונים הנ"ל] מ"מ אומדנא גדולה היא שלא ניצול ובהצטרף אל זה עוד אומדנות שרגליו היו קשורות בדף הספינה יצאה אשה מכלל איסור דאורייתא ולפ"ז בנ"ד נמי שהיה טביעת הספינה רחוק משפת הים שאין יכול לשוט לשפת הים בשיעור שתצא נפשו אף דלא נימא כסברת הגאונים הנ"ל עכ"פ אומדנא גדולה הוא שלא היה באפשרות להנצל ולהגיע לשפת הים בשיעור שת"נ. ולחוש לדף או גל זה אינו אלא מדרבנן בהצטרפו' אומדנו' וידים מוכיחות שלא היה בשום אופן מציאות הצלה מחמת טביעת הספינה שהיה כהרף עין שנראה מכולם שהטביעה שהוא כהרף עין הוא אינו במציאות להציל עצמו וענין זה בעצמו שהטביעה היה כהרף עין כבר נתברר לעיל וא"צ להכפיל הדברים והגם שאין לסמוך באיסור דאורייתא על אומדנות כמבואר בכל ספרי שו"ת אבל להצטרף שפיר סמכינן וכמו שמצינו בהרבה תשו' כה"ג ובתשו' הרדב"ז שאנו מדברים. עתה מבואר זה וממילא כמו שסובר הרדב"ז אף בנפל בלב ים מ"מ עדיין על אשה זו איסור דאורייתא לשיטת רשב"א מ"מ בצירוף אומדנא יצאה מאיסור דאורייתא כן ה"נ בנ"ד יצאה אשה זו מכלל דאוריית' אליבא דכל השיטות:

עוד נ"ל לצדד דיצאה אשה זו מכלל דאורייתא דהנה ראש המחברים דס"ל אם לא שהה עד שת"נ הוא איסור דאורייתא הוא הריב"ש בסי' ע"ט וז"ל והנהו תלת דר"א ב"פ שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים נמי אם נשאת תצא ואף שרובם לאבד כיון שאפשר להם הצלה אין הולכין בהם אחר הרוב אלא אחר חזקה ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא ב' חזקות חזקת איש שהוא קיים וחזקת א"א וכו' ואע"ג דחד מינייהו הוא ספינה שאבדה בים אין זה טביעה במים שאל"ס שאם נשאת לא תצא דטביעה במשאל"ס מעיד שטבע בים ושהה שיעור שת"נ ואז הצלתו על ידי מחילה של דגים א:

שיצא למקום רחוק והיא מיעוטא דמיעוטא ולא שכיח ומש"ה אמרינן שאם נישאת לא תצא עכ"ל ומתבאר בדבריו דאם לא שהה עד שת"נ כהך דר"א ב"פ הוא מיעוט ניצולין ומש"ה לא אזלינן בתר רובא משום דהוה נגדו ב' חזקות וכנ"ל אבל בשהה עד שת"נ יצאה מכלל איסור דאורייתא משום דמציאות הצלה הוא לא שכיח והוא מיעוטא דמיעוטא. ובאמת הרבה גדולי האחרונים חולקים על תשו' ריב"ש במה שמחדש דחשבינן חזקת חי וחזקת אשת איש דהוה ב' חזקות דהא תליא זה בזה וגדולי האחרונים ס"ל דלא הוה ב' חזקו' ועי' בנו"ב מהד"ק בק"ע (סי' מ"ג) רק דס"ל דרוב הנטבעים אינם רוב גמור ולכך מדאורייתא נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ולפי זה בנידון דידן דיש אומדנות רבו' וידים מוכיחות שהיה טביעת הספינה פתאום וכהרף עין צלל הספינה עם אנשים שבתוכה לתהום והצלה הוא מציאות רחוק מאוד מאוד וגם שאר אומדנות המבואר לעיל בכה"ג אף הריב"ש מודה דהיא מיעוטא דמיעוטא ויצא' מכלל איסור דאורייתא ועוד שמבואר ברדב"ז הנ"ל דאם נטבע בלב ים הוה מיעוטא דמיעוטא דניצולין הגם שנראה מדבריו שחולק על ריב"ש הנ"ל. דריב"ש סובר דהיכא דהוה מיעוטא דמיעוטא לא הוה רק מדרבנן מ"מ נוכל לומר עכ"פ לשיטת ריב"ש בצירוף האומדנות ובצירוף שנטבע בלב ים אף דלא נימא כסברת הגאונים הנ"ל מ"מ יצאה אשה זו מדאורייתא ממנ"פ לפי שיטת הריב"ש דס"ל דהטביעה היא רוב גמור שאינם ניצולים אך דמחמיר מחמת ב' חזקות וכנ"ל עכ"פ במיעוטא דמיעוטא מודה וכאן הוה מיעוטא דמיעוטא וכנ"ל ויצאה אשה זו מדאורייתא ולשיטת הגדולים דנקטו דהא דמחמיר מחמת שאינו רוב גמור אבל לפי אומדנות הנזכר לעיל שפיר הוה רוב גמור ויצאה אשה זו מכלל דאורייתא הדרינן לכללא דרובא עדיף מחזקה:

ומעתה כאשר כבר נתבאר תה"ל שאשה זו יצאה מאיסור דאורייתא נעיין אם יש לאשה זו איסור משאל"ס להנשא לכתחלה ונאמר דנחזי אנן אם יהי' פלוגתת הפוסקים אם יש עליה דין משאל"ס פשיטא דלכתחי' אזלינן לקולא כיון שהוא מדרבנן וכמו שמבואר בב"ש (ס"ק ה') דאם הוא ספק משאל"ס אזלי' לקולא אף שמבואר ברמ"א סעי' ט"ו דאזלינן לחומרא ומבואר כיון שהוא ספקא דאוריי' ולפ"ז לשיטת הפוסקים דס"ל דתיכף שנטבע יצאה אשה זו מחזקת איסור דאורייתא אף בלא שהה עד שת"נ וממילא לפי המתבאר מדברי הרדב"ז הנ"ל שאם היה הטביעה בלב ים ובאופן שקשה הצלה מחמת אומדנות ג"כ אז מותר לכתחלה לשיטתם וכמ"ש שם דהואיל דאיכא אומדנא להצטרף נחיתי דרגא לשיטת הפוסקים דאף בלא שהה הוא מדרבנן ובכה"ג מותר לכתחלה ולהפוסקים דהוא דאורייתא יצאה מידי איסור דאורייתא ע"י אומדנות וכנ"ל וא"כ ממילא בנ"ד שהיה הטביעה רחוק משפת הים ולא היה יכול לבוא לשפת הים בשיעור שת"נ. וגם שהיה הטביעה פתאום דלא שייך כלל שום הצלה בכה"ג ודומה לנידון של הרדב"ז דהפוסקי' דמקילין דהיכא דאיכא אומדנות מותר לכתחלה כן ה"נ מותר לכתחלה ואף דלדעת הפוסקים המחמירים יש עדיין עליה איסור דרבנן וכמבואר ברדב"ז שם מ"מ כיון שהוא איסור דרבנן אזלינן לקולא ונקטינן כהפוסקים המקילין וכנ"ל וכמו שמצינו פסחים (דף מ) פלוגתא דלמ"ד לא נתבקעו מותר ופסק הרי"ף שם כיון דאיסור משהו דרבנן אינה אוסרת התבשיל וכתב הר"ן על הרי"ף דאע"ג דעיקר איסורו מדאוריי' הוא כיון דשיעורו מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסר במשהו תלינן לקולא ואילה"ק למה בתשו' רדב"ז זו מסיים שם ובנ"ד לכתחלה לא תנשא עכ"ד וקשה מדוע לא מקיל לכתחל' הואיל דלהמקילין מותר לכתחלה ניזיל מדרבנן לקולא ז"א דהנה באמת ברדב"ז שם מבואר דמשוה דברי הפוסקים ור"ל דל"פ וז"ל ומה דכתב הר"ב בפי' המשניות ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים לא למידק מינה דאם נשבר' אין נותנין עליו חומרי חיים אלא לאשמעונין דאפי' בכה"ג שהספינה שלמה אלא בלי משיטין נותני' עליו חומרי מתים ואינם בחזקת חיים לכל דבריהם וחילוק זה נעלם מעיני אחרים ועשו מחלוקת בין החכמים ואני עשיתי שלום ביניהם וכאשר הבאתי לעיל א"כ לפ"ז לשיטתו סובר דאין כאן מחלוקת אבל באמת בכל גדולי האחרונים דנקטו הדבר כפשטא שהוא מחלוקת הפוסקים עולין דבדינו הנ"ל כהוגן דגבי דרבנן אזלינן לקולא וגם כעת שיצאה אשה זו מאיסור דאוריית' שפיר נוכל לצרף דברי ר"א מורדאן ותה"ד הנ"ל כדברי הגאון מגרידיץ ושאר האומדנות הנ"ל ובפרט לפמ"ש הר"א מזרחי (סי' ל"ו) כתב בהדיא דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באשה עגונה והביא ראיה ממס' עדיות דבשעת הדחק יש לסמוך על דברי יחיד כו' ואין לך שעת הדחק גדול מזה שאם תשאר אשה עגונה כל ימיה נפיק מינה חורבא כ"ש שבזמנים האלה בעו"ה הפרוצות ירבו והצניעות יתמעטו כ"ש כשהמקילין רבים ואחרונים בודאי ראוי לפסוק כוותייהו עכ"ל רבינו אלי' מזרחי הובא במ"ב שאלה מ"ד והוא ז"ל כתב עליו וז"ל וצ"ע בדברי הר"ב מזרחי דבתחלת דבריו משמע דבשעת הדחק יש לסמוך על דברי יחיד נגד רבים וכמו שהביא ממס' עדיות ולבסוף דבריו סיים כשיהיו המקילין רבים ואחרונים הוא דסמכינן עלייהו ונראה דודאי בשעת הדחק כגון אשה ילדה ואיכא למיחש לחורבא יש לסמוך על דברי יחיד כל זמן שאין דבריו נדחים מדברי התלמוד והפוסקים הלא בלא"ה אין להקל רק במקו' שמקילין רבים ואחרונים עכ"ל תשו' מ"ב יע"ש ובזה מסביר הח"מ (בסי' י"ז ס"ק ל') מה שהק' הגאונים ה"ה הגאון מ' העשיל זצ"ל על המזרחי דמה ראיה ממס' עדיות הא התם פלוגתתן אינו על שעת הדחק שפיר נוכל לומר דבשעת הדחק סומכין על דברי יחיד משום דלא שייך לומר אחרי רבים להטות אבל הרבים לא אמרו על אופן זה אבל גבי עגונה היה תיכף פלוגתתן על שעת הדחק וא"כ איך נוכל לסמוך והא מחוייבים לילך אחר רבים אבל לפי המבואר כאן במ"ב ניחא דלא כל העגונות מיקרי שעת הדחק אך כשהיא ילדה ורכה בשנים וכנ"ל. ונראה וניכר כשתשאר עגונה נפיק מינה חורבה כה"ג שפיר נוכל לסמוך על דברי היחיד כדעת מהר"א מזרחי. וא"כ בנ"ד שהיא ילדה מאוד לערך עשרים שנה והדבר נוגע לה עד דכדוכה של נפש כאשר נודע לי היטב אם תשאר עגונה בכה"ג שפיר נוכל לסמוך על דברי היחיד כדעת מהר"א מזרחי ובפרט לפי כל האומדנות וההוכחות המוזכר לעיל כי בדרבנן מצרפין כל סברות אף דעות אשר הפוסקים חולקים עליו מ"מ לסניף מצטרפין וכמו שמצינו בהרבה תשובות כעין זה. זהו מה שנלפענ"ד.

ואסיים במה שהתחלתי זה זמן כביר מעת באתי הנה והאשה העגונה הנ"ל דפקה על פתחי שאכניס עצמי בשריותא אבל הרחקתי הדבר כי ידעתי מיעוט ערכי ואין אני כדאי להכניס עצמי בדבר חמור כזה אך יען שהעגונ' הוא במקומי ולא היה באפשרות להעלים עיני תמיד כי לא יכולתי להשמט ממנה בשום אופן וגם עוד טעם כמוס אשר לא אוכל להציע פה על הגליון ע"כ אמרתי כי הלוא הדבר יבוא לפני גאוני זמנינו המפורסמים והמה יביאו הדברים בכור הבחינה וכפי מה שיצא מפיהם כן יקום וכל דברי המה רק כשקלא וטריא ואם ייטבו דברי אז אתן תודה לה' שחנני בזה שאוכל להיות נטפל לעושי מצוה רבה וגדולה כזו והנה אנכי מתנה בפירוש שמבלעדי יבוא הדבר דוקא לפני שלשה גדולים מפורסמים ואם יסכימו לדבר אזי מה טוב ואם לא כל דברי בטלים, אך אבקש שה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות פ"ק סאמפאלנעי:

הק' מרדכי אוירבאך חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה